צופה ומנהיג חלק א'

קידוש ה' - כי תבוא

 קידוש השם

כ' אלול התשמ"ח- ער"ש פרשת כי תבוא  


בתוכחה שאנו קוראים השבת, כתוב (דברים כח:כח): "יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב" - שיגעון, עיוורון ותמהון לבב קשורים זה לזה. השיגעון מביא לידי עיוורון, ועיוורון מביא לידי תמהון לבב. שיגעון הוא תוצאה ישירה מחינוך, תרבות ואווירה שמביאים את האדם לשיגעון, כאשר אדם אובייקטיבי העומד מן הצד אינו מבין כיצד זה ייתכן. ככל שהזמן עובר, האדם מידמה לעיוור שלא רואה, ומשם הדרך לתמהון לבב לא רחוקה. 

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתתה לנו" (דברים כו:טו). אומר על זה הספרי (שג): "עשינו מה שגזרת בנו, עשה עמנו מה שהבטחתנו". כך נוהגים הכהנים לומר לאחר נשיאת כפיים. וכן פירש רש"י: "עשינו מה שגזרת עלינו, עשה אתה מה שעליך לעשות". לא בתור בקשה אלא בתור חובה! "בוא וראה כמה גדול כוחן של עושי מצווה, שכל 'השקפה' שבתורה ארורה, וזה בלשון ברכה" (ירושלמי, מעשר שני ה:ה). בפסוקים "וישקיפו על פני סדום" (בראשית יח:טז), "וישקף ה' אל מחנה מצרים" (שמות יד:כד), השקפה היא לשון של התרוממות וגאווה. למען עושי מצוותיו, הקב"ה נפרע מהגאוותנים דווקא במידת הגאווה, מידה כנגד מידה. "ולפני שבר גאון" (משלי טז:יח). פרעה התגאה ואמר "מי ה'", ולכן לקה דווקא בהתרוממות ובגדולה של הקב"ה - גאוות ה' כנגד גאוות הגויים. לפעמים גאווה היא דבר מאוד חיובי. "אתם נצבים היום כולכם" (דברים כט:ט) - אותו מושג של "נצבים" שהיה שלילי וקללה אצל דתן ואבירם, דווקא בו השתמש הקב"ה להכניסנו בברית.

גאוות היחיד היא דבר פסול, אבל גאווה של עם ישראל, לא רק שהיא חיובית, אלא היא אף הכרחית. אנו צריכים להבין שאנו עם סגולה, קדוש ונבחר! "היום הזה ה' אלקיך מצוך... את ה' האמרת היום, להיות לך לאלקים... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה... ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהלה ולשם ולתפארת..." (דברים כו:טז-יט)! 

הגאווה אסורה על הפרט, אך לעם ישראל היא חיונית ויסודית. וזה מה שאמרו חז"ל (ברכות ו.): "מנין שהקב"ה מניח תפילין? שנאמר (ישעיהו סב:ח) 'נשבע ה' בימינו ובזרוע עזו'. 'בימינו' - זו תורה... 'ובזרוע עוזו' - אלו תפילין, שנאמר (תהלים כט:יא( 'ה' עז לעמו יתן'. ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב (דברים כח:י) 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך'. ותניא רבי אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש. אמר ליה רב נחמן בר יצחק לרב חייא בר אבין: הני תפילין דמרי עלמא מה כתיב בהו? אמר ליה (דברי הימים א יז): 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. ומי משתבח קודשא בריך הוא בשבחייהו דישראל? אין, דכתיב: 'את ה' האמרת היום', (וכתיב) 'וה' האמירך היום'. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם. אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, שנאמר (דברים ו:ד) 'שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד', ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ'. אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: תינח בחד ביתא, בשאר בתי מאי? אמר ליה... 'כי מי גוי גדול' 'ומי גוי גדול' דדמיין להדדי - בחד ביתא. 'אשריך ישראל' 'ומי כעמך ישראל' - בחד ביתא. 'או הנסה אלהים' בחד ביתא, 'ולתתך עליון' בחד ביתא". 

אנו חייבים להבין שכל המלחמה הזאת מצד המתייוונים נגד "גזענות" היא מלחמה נגד יסוד של התורה. אנו ברמה גבוהה ועליונה מעל הגויים (זה לא גזעני, שהרי כל גוי יכול להתגייר), ובעניין זה אין להתפשר, גם לא בבית המשפט העליון. שם נגיד להם: אתם לא "עליון", אלא כולנו עליונים. ואם לא יבינו זאת, לא רק שהם לא עליונים אלא הם תחתונים. כתוב במכילתא (בשלח מסכת דשירה פרשה ג): "'עזי וזמרת י-ה' - אין עוזי אלא תורה שנאמר 'ה' עוז לעמו יתן'... אין עוזי אלא מלכות [בלי מדינה אין עוז], שנאמר 'ה' בעזך ישמח מלך', ואומר: 'ויתן עוז למלכו' [תלמיד ישיבה שלומד בישיבה ויש שם טבח ושותקים - זה עוז?!]... אין עזי אלא תקפי". לא מספיק שתהיה מדינה, אלא צריך שתהיה גם אמיצה! תורה, מלכות ותוקף (אומץ) - אם חסר אחד מאלה, אין עוז ה'. ממשיכה המכילתא: "'עזי' - עוזר וסומך לכל באי העולם, אבל לי יותר. עשאני אימרה ועשיתיו אימרה. עשאני אימרה, דכתיב 'וה' האמירך היום'. אף אני עשיתיו שנאמר 'את ה' האמרת היום'... ישראל אומרים 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד', ורוח הקודש צווחת ואומרת 'אשריך ישראל מי כמוך'...".

"יככה ה' בשגעון ובעוורון ובתמהון לבב" - קללה זו נפוצה היום בעידננו. חלק מהעם לוקה בשיגעון. מי שלא תופס ולא מבין שהקמת מדינה יהודית אחרי אלפיים שנה של גלות, היא יד ה', הוא משוגע. ומי שלא רואה מה לפניו, מה יקרה, הוא עיוור. וכל זה מביא לתמהון לבב - לפחד: מה יגידו הגויים ומה יאמרו, הפחד מהגוי. כל זאת כי אינם מניחים תפילין, אינם מקבלים עול מלכות שמים. יש מי שמניח תפילין ואינו מבין. ייתכן אדם שמניח שני זוגות תפילין, אך באמת אינו מניח תפילין, כי אינו מקבל עליו עול מלכות שמים. ויותר קשה לשכנע דבר סתום מאדם כזה חסר עול מלכות שמים. 

החולשה היא הניגוד של העוז. מדינת ישראל היא עוז. לפני עשרים שנה, ערבי שראה יהודי מטייל בסמטאות העיר העתיקה, רעד מפחד. "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח:י) היום זה בדיוק להפך! לא היה קידוש השם יותר גדול ממלחמת ששת הימים, ואנשים לא הבינו שה' עשאנו חטיבה אחת! ("ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם" (ברכות ו.)). צריך להבין שה' אחד וצריך לעשות מה שהוא רוצה. כוחן של המצוות הופך את "השקיפה" ואת ה"ניצב" לברכה (לא גאווה אלא גאות), וממילא אנחנו נבין שאנחנו "גוי אחד בארץ". אז הקב"ה יהיה חייב לעשות מה שהבטיח, וזה עניין ה"עוז".

כאשר ישבנו ברוסיה ובסוריה, כל יהודי היה צריך לחשוב מה יעשה כדי שלא להתגרות בגוי. אך אנו חיים היום במלכות ובממלכה יהודית, ובכל זאת הופכים את ההתרוממות על פיה. קידוש השם - זהו הגאולה הסופית, וקידוש שמו הוא עניין של עוז! גוי אינו מבין דיפלומטיה והסברה, אלא עוז - כוח הזרוע! כל זמן שהיהודי חלש, זהו חילול השם. כוחם של ישראל הוא כוח הקב"ה, וכל נסיגה (מהשטחים או מעמדה) וירידה מההר שממנו אנו משקיפים, היא חילול השם, ותביא עלינו את העונש של הקב"ה. הסיבה לכל נסיגה היא פחד מהגוי וחוסר ביטחון בכך שה' יכול לטפל בהם, ואין חילול השם יותר גדול מזה. יהודי שנוהג כך, גם אם יניח תפילין כל היום ויאמר פעמיים "שמע ישראל", לא עשה כלום חוץ מפולחן, כי לא הבין מה הוא עושה. 

ייחוד עם ישראל, אנחנו עם נבחר וקדוש - זה היסוד של עם ישראל. כל ניסיון להגדיר זאת כגזענות הוא מלחמה נגד יסוד התורה ונגד התורה. אסור לסגת מיסוד זה כהוא זה. מי שהולך עם האמת אף פעם לא נפסל. יש מפלגות בתוך הכנסת שהן פסולות, ויש כמה מחוץ לכנסת שהן כשרות. 

צריך להחזיר את היהודים הדתיים בתשובה, שיבינו שהמדינה היא מלכות, ושאנו צריכים וחייבים ממלכתיות. בלי זה איננו עם אלא דת! דת הוא מושג זר ומוזר ונכרי ליהדות. נוצרי יכול לגור היכן שירצה, וכן מוסלמי, ללא כל קשר לארץ מסוימת. בניגוד לנוצרים ולמוסלמים - דתות - אנו עם קדוש, ועם הולך עם כוח ועוז וארץ. אנו צבא ה'! צבא הגנה לקב"ה - לשמו. 

גוי שזורק אבן על חייל צה"ל הוא, כביכול, זורק אבן כלפי הקב"ה, וחייב ארבע מיתות בית דין. אך אנו נמצאים היום במצב של חילול השם שגואה מיום ליום, ולכן "הגר אשר בקרבך, יעלה עליך מעלה מעלה, ואתה תרד מטה מטה" (דברים כח:מג). צריך להחזיר עטרה ליושנה. כך היה מובן בכל הדורות, אך הגלות הפכה אותנו למשוגעים ולעיוורים. המכילתא (בשלח מסכת דשירה פרשה ג) מסיימת: "'אלוקי אבי וארוממנהו'... כשישראל עושין רצונו של מקום, אז מתגדל שמו בעולם, שנאמר 'ויהי כשמוע כל מלכי האמורי' וגו', וכן אמרה רחב לשלוחי יהושע, 'כי שמענו את אשר הוביש ה'' (יהושע ב:י)... ואומר 'ונשמע וימס לבבנו ולא קמה עוד רוח באיש מפניכם, כי ה' אלקיכם הוא אלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת' (שם:יא). ובזמן שאינן עושין רצונו, כביכול שמו מתחלל בעולם, שנאמר (יחזקאל לו:כ-כב): 'ויבוא אל הגויים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי, באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו, ואחמול על שם קדשי אשר חללוהו בית ישראל בגויים אשר באו שמה, לכן אמור לבית ישראל: כה אמר ה' אלוקים, לא למענכם אני עושה בית ישראל כי אם לשם קדשי, אשר חללתם בגויים אשר באתם שם'".
מה שנאמר שם "עושין רצונו" - הכוונה לקידוש השם, ו"אינן עושין רצונו" - הכוונה לחילול השם. בזמן שאנו עושים רצונו של מקום, הוא מתגדל, וגם אנחנו. אך יכול להיות יהודי השומר תורה ומצוות, קלה כחמורה, שאינו שומר את מצוות "ונקדשתי", וממילא אין זה רצון ה'.

אנו על סף שנת תשמ"ט, ושנת הארבעים עברה. ניתן לבטל כל גזרה אם נקום ונאמר "עשינו מה שגזרת עלינו" - קידוש השם, תורה, מלכות ועוז!