צופה ומנהיג חלק א'

ביטחון והבדלה - וישלח

 ביטחון והבדלה
 י"ז כסלו התשמ"ט  פרשת וישלח

"ויאמר יעקב אל שמעון ואל לוי עכרתם אותי להבאישני ביושב הארץ בכנעני ובפרזי, ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי" (בראשית לד:ל). יעקב לא בא לשמעון ולוי בטיעון הלכתי או בטיעון של צדק, אלא בשיקול מעשי - שמא ייאספו עלינו ויכו אותנו, שהרי אנו מתי מספר, והם רבים יותר ולא נוכל להם. והנה, לפי חז"ל, לוי עדיין לא היה בן שלוש עשרה, ויעקב, שהיה גדול בתורה, אמר לו: "מי אתה, אתה בסך הכל ילד!". ענה לו לוי: "אבל, אבא, זה מה שלמדתי ב'חדר'".יעקב ענה לו: "יש הבדל בין מציאות ללימוד; תהיה ריאלי". אך האמת היא שלגבי מי שבוטח בה' ומאמין, לא חשובות התוצאות הטבעיות והלוגיקה (ראה מכבים, מלחמות ישראל). כמובן, צריך לחיות במציאות, אך דווקא עם אמונה וביטחון. המהלך שאדם מתכונן לעשות על פי ה' אינו צריך להיות דווקא מציאותי ועל פי לוגיקה מחושבת. ואכן כך אנו רואים בהמשך (בראשית לה:ה): "ויסעו, ויהי חתת אלקים על הערים אשר סביבותיהם ולא רדפו אחרי בני יעקב" - התוצאה הפוכה מהצפוי באופן הגיוני, והגויים דווקא מפחדים ויראים.

וכך אנו רואים לגבי עשיו (בראשית לו:ו-ז): "ויקח עשיו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען, וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו [ופירש רש"י: "לגור באשר ימצא"], כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם". אותו עשיו שיעקב הגיש לו מנחה והשתחווה לפניו, ברח מפני יעקב. מדוע הוא לא אמר ליעקב ללכת מארץ ישראל? הרי הוא יותר חזק. אלא, עשיו ראה את מעשה שמעון ולוי ופחד, ותירץ את בריחתו בתירוץ "כי היה רכושם רב".

ועוד: רש"י כתב שעשיו הלך לגור "באשר ימצא". ליעקב לא אכפת אם ימצא מקום או לא, זו בעיה שלו. והיום טוענים: 'לאן נזרוק את הערבים? ירדן לא תקבלם'. זו בעיה שלהם. אנחנו לא צריכים לסבול. הם צריכים ללכת. לא ימצאו מקום - שלא ימצאו. לכן התורה מפרטת את בריחת עשיו עם כל מקנהו וקניינו - הטרנספר הגדול.

"ואני מתי מספר" - יעקב פחד שמא ייאספו עליו. "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב" (משלי כט:כה) - אדם חרד ייתן מוקש. ה"חרדים" של היום חרדים מאדם ולא מהקב"ה. בתפילתם הם אומרים "הא-ל הגדול...", אך בעיניהם הוא לא הגדול, אלא הגוי גדול ממנו. הם לא מבינים ש"אשור שבט אפי" - הוא בסך הכל מקל. וכל זה הוא מעין כפירה - אינם מאמינים בה' ובכוחו. הם מתרצים את שיטתם בטענת "אין סומכים על הנס". אך איסור "אין סומכין על הנס" קיים רק כשהאדם יושב בבית הכנסת ואומר "ה' יעזור". בשעה שהאדם יוצא ועושה את כל מה שביכולתו, הוא כבר יוצא מהאיסור של "אין סומכין על הנס". כל הפחד הזה מהגוי הוא חילול השם אחד גדול. כל עוד אנו תלויים באיזושהי מדינה, תמיד יאמרו היהודים שניצחנו בגללה.

בשנת תש"ח, לפני קום המדינה, ארה"ב תמכה בהקמת המדינה. אך חודשיים לפני קום המדינה, החליט הנשיא טרומן להטיל אמברגו ולא לתת נשק ליהודים. משה שרת שר"י נסע ללחוץ עליו, אך זה לא עזר, ולא נתנו נשק. חזר משה שרת שר"י לארץ, ואמר לבן גוריון: "תראה, המצב הוא שאין נשק ואין... ואין... ולהם, לערבים, ימ"ש, יש... ויש... ויש... , ולכן אל תכריז על מדינה".

אך בבן גוריון נכנס איזה ג'וק, איזו רוח, ופתאום החל לדבר על חזון ועל ייעוד עם ישראל. הקב"ה הכניס לרגע אמונה באותו כופר, בן גוריון, והוא קם והכריז על המדינה. "ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו" (משלי טז:ז). באותו יום של הכרזת המדינה, כשלא היה לנו נשק מאף מדינה, קם "אוהב ישראל" גדול והציע לנו נשק - סטלין. ישועת ה' כהרף עין. אי אפשר לדעת מתי תבוא הישועה, ומאיפה תבוא, ולמי תבוא. 

(הרבה חרדים שואלים: מדוע בבית ראשון ובבית שני היו גדולי ישראל בראש ההנהגה, ואילו את המדינה הזאת הקימו כופרים ורשעים גדולים? התשובה פשוטה: אם היו שואלים את גדולי ישראל אם להקים את המדינה, הם היו אומרים לא להקים כי יש בזה פיקוח נפש, ואסור להתגרות בגוי, ואי אפשר וכו').

 
"ואקרא שם צום על הנהר אהוא, להתענות לפני אלקינו לבקש ממנו דרך ישרה לנו ולטפנו ולכל רכושנו, כי בושתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו מאויב בדרך, כי אמרנו למלך לאמר, יד אלקינו על כל מבקשיו לטובה, ועוזו ואפו על כל עוזביו. ונצומה ונבקשה מאלקינו על זאת ויעתר לנו" (עזרא ח:כא-כג). בקשת עזרה מהגוי היא חילול השם שאין כדוגמתו. עזרא, שעלה עם מספר זעום של אנשים (אפילו את סוסיהם הנביא מונה - איזה אבסורד), הבין שאם יבקש עזרה מגוי, זה יהיה חילול השם. לכן, למרות הסכנות ולמרות הפחד, עזרא לא רצה לבקש עזרה ותמיכה ממלך גוי, ויצא לדרך אחרי התפילה לה'. ואילו היום כולם רצים אחרי הנשיא בוש לבקש סיוע. "בוש" באנגלית הוא סנה. במקום להאמין בסנה שממנו הייתה התחלת הגאולה - "אהיה אשר אהיה... שלחני אליכם" (שמות ג:יד) - מאמינים בסנה הנשיא בוש. 

"ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם נקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד" (בראשית לד:טז). כשבג"ץ פסל את תנועת "כך", הוא לא פסל אותנו בגלל דברינו בנושא הערבים, אלא בגלל דברינו נגד ההתבוללות. מה שהפריע להם היה שאנו נגד ההתבוללות. פעם התראיינתי ברדיו בארה"ב, והתקשרה אישה אחת ושאלה: "מדוע אתה פועל נגד ההתבוללות? למה לא נהיה כולנו עם אחד? ההבדלה הייתה טובה לפני מאתיים שנה...".

המדרש אומר (תנחומא, בלק יח): "'ותקראנה לעם לזבחי אלוהיהן', שהלכו בעצת בלעם, שנאמר (במדבר לא:טז) 'הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם' וגו'. עשו להם קלעים, והושיב בהן זונות, ובידיהם כל כלי חמדה, והייתה זקנה מסרסרת לילדה, שהייתה בפנים מן החנות. בשעה שישראל עוברים לטייל בשוק, זקנה אומרת לו: בחור אי אתה מבקש כלי פשתן שבאו מבית שאן? והייתה מראה לו. זקנה אומרת לו ביותר, וילדה בפחות. מכאן ואילך אומרת לו ילדה: אתה כבן בית, שב, ברור לעצמך. וצרצור יין עמוני מונח אצלה, ועדיין לא נאסר יין של גויים. וילדה יוצאה מקושטת ומבוסמת, ומפתה אותו, ואומרת לו: למה אנו אוהבין אתכם ואתה שונאים אותנו? טול לך כלי זה חנם. הלא כולנו בני איש אחד, בני תרח אבי אברהם. אין אתם רוצים לאכול מזבחותינו ומבישולינו?" - בואו נהיה אוניברסליים, כולנו יחד. 

עוד אומר המדרש (תנחומא, במדבר יב): "בשעה שנפטר יעקב אבינו מן העולם, אמר לבניו: 'ושכבתי עם אבותי' (בראשית מז:ל) - חזר על כל בניו וברכן ופוקדן. אמר להן: כשתטלו אותי, ביראה ובכבוד טלו אותי, ולא ייגע אדם אחר במיטתי, ולא אחד מן המצרים, ולא אחד מבניכם, מפני שיש בכם שנשא מבנות כנען". אסור שיהיה שום קשר ושום שייכות לגוי. פתם ושמנם אסור, והעיקר הוא המטרה של האיסור: המטרה היא לא להתחבר עמהם, שלא יהיה קשר בין גוי ליהודי, שום קשר. המדרש אומר (תנא דבי אליהו, אליהו רבה, פ"ט): "מכאן אמרו, כל האוכל עם גוי על השולחן כאילו עובד עבודה זרה ואוכל מזבחי מתים, ואם תלמיד חכם הוא, מזלזל את תורתו ומחלל שם אביו שבשמים ומבזבז את ממונו ומאבד את בנו ומפיל אותם בחרב ומגלה אותם מארצם". 

אומר המדרש (שיר השירים רבה ז:ב): "'שובי שובי השולמית ונחזה בך' - אומות העולם אומרות לישראל: עד מתי אתם מתים על אלהיכם ומשלמין לו? הדא הוא דכתיב (שיר השירים א:ג) 'על כן עלמות אהבוך'. ועד מתי אתם נהרגין עליו, כדכתיב (תהלים מד:כג) 'כי עליך הורגנו כל היום', ועד מתי אתם גומלין טובות עליו ולו לעצמו, והוא גומל לכם רעות? בואו לכם אצלנו ואנו ממנין אתכם דוכסין אפרכין ואיטרטלין. 'ונחזה בך' - ואתון אינון מחזיתיה דעלמא... וישראל משיבין להם: 'מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים' - שמעתם מימיכם אברהם יצחק ויעקב עבדו עבודת כוכבים שיעבדו בניהם אחריהם?... אלא מה אתם יכולין לעשות לנו, כחולה שנעשה ליעקב אבינו כשיצא מבית לבן... או שמא אתם יכולין לעשות לנו כחולה שנעשה לאבותינו על הים, שנאמר (שמות יד:יט) 'ויסע מלאך האלהים'...". הגויים אומרים: בואו נהיה מעורבים, ואז תפסיקו להיהרג, תהיו ראשים ותהיו מחזייתא דעלמא - אור לגויים. אך ישראל לא מסכימים, כי אנו נהיה אור לגויים אך ורק כשנהיה לבד במדינתנו, במדינה של קדושה וטהרה ושל דבקות בה', ללא כל קשר עם בעלי ברית. אז יראו הגויים מבחוץ את מעשה ה' הנורא כי גדול הוא, ומלאה הארץ דעה את ה'.