צופה ומנהיג חלק א'

על האמונה ועל הגאולה - מדינת יהודה

 על האמונה ועל הגאולה

 ח' שבט התשמ"ט- כנס הסברה "מדינת יהודה"

 מוצש"ק פרשת בא- היכל דוד


"אני חרפתי את מערכות ישראל היום הזה" (שמואל א יז:י) - גליית עומד בעזות פנים לפני הקב"ה. הוא יוצא להפריע לעם שאומר "ה' אלקינו ה' אחד", למנוע את עם ישראל מקריאת שמע. "תנו לי איש" (שם) - הקב"ה. גלית עומד ואומר "תנו לי איש" - בואו ונראה מי יותר חזק. עומדים ישראל ומסתכלים על ה"בולדוזר" הזה ארבעים יום וארבעים לילה, ושומעים איך הוא מחלל שם שמים ואומר "אני חרפתי". אומר דוד (שם:כו): "כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים". דוד הבין שגוי שבא לחרף את ישראל, מחרף את הקב"ה. "שפלותם של ישראל חילול שמו הוא" (רש"י יחזקאל לט:ז). כאשר ה' אומר למשה "נקום נקמת בני ישראל" (במדבר לא:ב), משה אומר "לתת נקמת ה' במדין" (שם:ג). כתוב בספרי: "להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם" (ספרי מטות קנז).

 
כל ערבי שזורק אבן על יהודי הוא כאילו זורק אבן כלפי שמייא. תנו לי להיות רמטכ"ל, ותראו שאין אינתיפאדה, שהיא התקוממות נגד אלוקי ישראל. כל תבוסה, השפלה של ישראל על ידי גוי, היא כביכול "תבוסה" של הקב"ה. "לא לנו... כי לשמך תן כבוד... למה יאמרו הגויים איה נא אלקיהם" (תהלים קטו:א-ב). 
משום כך הגענו להחלטה: נקים מדינה שנייה. נשים קץ לחרפה, נשים קץ לבושה, למצב שבו יהודי מפחד ללכת לכותל דרך שער שכם או להר הזיתים, שלא לדבר על עכו, לוד, רמלה, יפו. הצמד-חמד שמיר (קוץ) ופרס (עוף טמא). אין בעיה של ערבים ואף פעם לא הייתה בעיה כזו; תמיד הבעיה היא עם היהודים. 

מתסכלים את החיילים - נותנים להם נשק ואומרים להם שלא יירו. השמאל עם העיוות ועם המוסר האווילי. "כל המרחם על האכזר...". על מי מרחמים? על הכלבים הארורים האלה! "הבא להורגך השכם להורגו" (ברכות נח.), לפחות השכם לסלקו.

 
הרמב"ן כותב (בהוספות לספר המצוות לרמב"ם, עשה ד): "שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך... ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות". הקב"ה נתן לנו את הארץ, לא האו"ם וגם לא בן גוריון. "לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים [לפי רש"י - הנילוס, ולפי אבן עזרא - ואדי אל עריש] עד הנהר הגדול נהר פרת" (בראשית טו:יח). הארץ הזאת אינה זכות אלא חובה. אין לנו זכות לוותר עליה, והוויתור הוא איסור דאורייתא. חז"ל אומרים (ראש השנה כה: ): "יפתח בדורו כשמואל בדורו". לגבי יפתח כתוב "וילחמו בני עמון עם ישראל" (שופטים יא:ד). יפתח שואל אותם: "מה לי ולך" - הושטת יד לשלום. עמון עונה: "כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים ועתה השיבה אתהן בשלום..." - שטחים תמורת שלום. בוודאי מיד הייתה הפגנה של "שלום עכשיו" בקריאה "תנו לו את עבר הירדן בסך הכל, והשאר יהיה שלנו". אבל יפתח עונה: "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש, ואת אשר יוריש ה' אלקינו לנו אותו נירש" - יש איסור למסור שטחים.

 
  כאשר הלך יואב למלחמה עם עמון, אמר לאחיו: "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלקינו" (שמואל ב י:יב), ופירש הרד"ק: "שלא יכבשו אותם מידינו, שאם יכבשו אותם, לא יהיו ערי אלקינו אלא ערי אלהים אחרים". אברהם אבינו כרת ברית עם אבימלך ונתן לו שבע כבשות. אומר על זה המדרש (בראשית רבה נד:ד): "אמר לו הקב"ה: אתה נתת שבע כבשות בלי רצוני - חייך שאני משהה בשמחת בניך ז' דורות. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני - חייך כנגד כן הורגים מבניך שבעה צדיקים, ואלו הן: חפני ופנחס ושמשון ושאול וג' בניו. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני - כנגד כן בניו מחריבין מבניך ז' משכנות, ואלו הן: אוהל מועד וגלגל נוב וגבעון ושילה ובית עולמים תרין. אתה נתת לו ז' כבשות בלי רצוני - כנגד כן ארוני חוזר בשדה פלשתים ז' חדשים". והרשב"ם כתב (בראשית כב:א): "וחרה אפו של הקב"ה... שהרי ארץ פלשתים... בכלל גבול ישראל". 


אלו הטוענים שפיקוח נפש דוחה שטחים, מביאים ראיה מכך שפיקוח נפש דוחה את יום הכיפורים. רבותי, דעו: יש מצווה בתורה הנקראת "מלחמת מצווה", דהיינו, מצווה ללכת למלחמה. הרמב"ם כותב (הלכות מלכים ה:א): "ואיזו היא... ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם". כל פעם שגוי בא על ישראל, המלחמה נגדו היא מלחמת מצווה. הרמב"ם מרחיב זאת בהלכות תעניות (ב:ג): "גויים שבאו לערוך מלחמה... או ליקח מידם ארץ". משום כך, הגמרא במסכת עירובין (מה.) אומרת שאם אויב בא אפילו על עסקי תבן וקש, נלחמים נגדו אפילו בשבת. כלומר, יש מצווה להילחם. הרי עצם מהות המלחמה הוא סכנת נפשות. כך כותב "מנחת חינוך" (מצווה תכה): "נהי דכל המצוות נדחות מפני סכנה, מכל מקום מצווה זו דתורה ציוותה ללחום בהם, וידוע דתורה לא תסמוך דינים על נס, ובדרך העולם נהרגים משני צדדים בעת המלחמה, מכל מקום חזינן... דחויה סכנה מן התורה במקום זה". ואם לא תאמר כך, עקרת מצווה מדאורייתא לצמיתות, שהרי בכל מלחמה יש סכנה. היא אינה דומה לשבת וליום הכיפורים, שבהם בדרך כלל אין סכנת נפשות. אך במלחמת מצווה יש מצווה למסור את הנפש, והיא דוחה סכנה.

הגויים רוצים חלקים מארץ ישראל, ארץ הקודש. לא רק שיש בזה איסור, יש בזה חילול השם. מי הם ערפאת וחוסיין, הכלבים הללו?! איבדנו את יסוד התורה של "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב:ד), ואנחנו מפחדים מ"מה יאמרו הגויים". אותו יהודי שאומר כל בוקר "אלה ברכב ואלה בסוסים..." (תהלים כ:ח) מסיים את תפילתו ומתחיל לדבר "פוליטיקה" - שאם לא נוותר, רייגן לא יתן לנו רכב וסוסים. אמונה היא בלב. אין מה לחשוש מוושינגטון, מאיזה גוי. "ברוך הגבר אשר יבטח בה'" (ירמיהו יז:ז). הפכנו לגויים עם כיפות. בלי ביטחון בה', אין תורה. 

היו לנו עשרים ואחת שנה של חילול השם.במלחמת ששת הימים היה נס גדול של גאולת הקרקע, גאולת ארץ ישראל. היינו צריכים לקום ולומר: "זה שלנו"! אך לא עשינו זאת. הערבים ישבו ב"חיל אחז יושבי פלשתין" וציפו לטבח, כי ידעו שזה מגיע להם. יכולנו לומר להם: "תוך ארבעים ושמונה שעות אתם בחוץ!" אך לא עשינו זאת. משה דיין (שראה רק בעין אחת, תרתי משמע), שפחד "מה יאמרו", החזיר את הערבים שעזבו. "חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישוגב" (משלי כט:כה)!

ביום רביעי בעז"ה נקים את התשתית של המדינה העתידה. כבר קמו שמאלנים וצעקו שזו "המרדה". וכי הארגונים "יש גבול" ו"שלום עכשיו" אינם המרדה? חריש [היועץ המשפטי, יוסף חריש] שוטה וקטן...