צופה ומנהיג חלק א'

תקנות בית דין, אפיקורוס

תקנות בית דין, אפיקורוס

ב' אדר ב' התשמ"ט

יש לדון בעניין ראשדי, אשר כתב ספר ["פסוקי השטן"] נגד האסלאם ונגד היהדות - מה ההלכה לגבי הספר? אנחנו מוצאים בגמרא (גיטין מה: ): "ספר תורה שכתבו מין - יישרף, כתבו עובד כוכבים - ייגנז". פירש רש"י: "מין - האדוק בעבודה זרה כגון כומר, דוודאי לשם עבודה זרה כתבו". ובהמשך בגמרא: "ס"ת, תפילין ומזוזות שכתבן מין ומסור, עכו"ם, כותי ומומר - פסולים". פירש רש"י: "מומר ומסור - הרי פרקו מעליהן עול". הרמב"ם פסק (הלכות תפילין א:יג): "ס"ת תפילין ומזוזות שכתבן אפיקורוס [מין] - יישרפו, כתבן כותי או ישראל מומר... הרי אלו פסולים וייגנזו". בשו"ת "אגרות משה" (אה"ע א סי' צו) נשאלת השאלה האם מותר לשיר בשמחות את שיריו של מי שכותב שירים ויצא עליו שם רע. וענה שמותר, משום שהטעם שספר תורה שכתבו מין יישרף, הוא כדי שלא להניח שם לאפיקורסים או למעשיהם. כנראה הוא לקח זאת מהרמב"ם הלכות יסודי התורה (ו:ח): "אפיקורוס ישראל שכתב ספר תורה, שורפים אותו עם האזכרות שבו, מפני שאינו מאמין בקדושת השם, ולא כתבו לשמו, אלא שהוא מעלה בדעתו שזה כשאר הדברים, והואיל ודעתו כן, לא נתקדש השם. ומצווה לשורפו כדי שלא להניח שם לאפיקורסים ולא למעשיהם". וכותב ה"אגרות משה": "ומסתבר דרק בענייני קדושה... שהיא חשיבות אסר הרמב"ם, אבל [לגבי סתם ספר] בענייני חול זה מותר, שאין בזה משום חשיבות [דהיינו קדושה] במה שיהא שמם עליהם". 

ומה לגבי מין שכתב ספר נגד היהדות? יש לומר שזה קל וחומר: מה יהודי מין שכתב ספר תורה כשר, שמטרתו טובה, הספר פסול כדי שלא יהא שמו עליו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, אם כתב ספר שכל כולו נגד היהדות והתורה, שוודאי יש בזה הנצחת שמו, והוא מכשיל רבים, קל וחומר שיישרף. וכך כתב הרמב"ם לעניין אפיקורוס (הלכות עבודה זרה ב:ה): "וכן האפיקורסים בישראל אינן כישראל לדבר מן הדברים... והאפיקורסים הם התרים אחר מחשבות לבם בסכלות דברים שאמרנו, עד שנמצאו עוברים על גופי תורה להכעיס בשאט נפש ביד רמה, ואומרים שאין בזה עוון. ואסור לספר עמהן ולהשיב עליהן תשובה כלל, שנאמר 'ואל תקרב אל פתח ביתה' (משלי ה:ח)". ואם אסור לנו לגשת אליו, קל וחומר שאסור להפיץ את ספרו, וקל וחומר שאסור לקוראו. ב"פתחי תשובה" (יו"ד סי' רפא ס"ק ב) מובא תשובה, שספר תורה שכתבו מי שמאמין בשבתאי צבי שר"י, יישרף, ואם נכתב על ידי אחד מהקראים, ייגנז. כך כתב הרדב"ז, למרות שהרמב"ם פסק שדינם כמינים. 

ומה דינו של האפיקורוס? למרות שבימינו אין בית דין, מכל מקום ניתן לחדש את הסנהדרין על ידי רוב רבני ארץ ישראל, כמו שכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין ד:יא). ואכן לפני חמש מאות שנה הייתה מחלוקת בין רבני צפת לבין רבני ירושלים בעניין חידוש הסנהדרין. בתקופה ההיא, המטרה בחידוש הסנהדרין הייתה לאפשר לתת מלקות לאנוסים מספרד, כדי שיוכלו להיות שוב יהודים, אך זה לא הצליח. הגמרא אומרת (יבמות צ: ): "אמר ר"א בן יעקב: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה [ח"ו], אלא לעשות סייג לתורה". כלומר, אם הדור ירוד, ויש פרצה בגדר, מותר להכות ולהעניש אפילו לא על פי ההלכה. וממשיכה הגמרא: "מעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי היוונים [שאיסורו שבות], והביאוהו לבית דין וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך". וכך נפסק בשו"ע (חו"מ סימן ב): "כל בתי הדין, אפילו אינם סמוכים בארץ ישראל, אם רואים שהעם פרוצים בעבירות, היו דנין בין מיתה בין ממון, בין כל דיני עונש, ואפילו אין בדבר עדות גמורה... וכל מעשיהם יהיו לשם שמים...". רואים מכאן שאילו היה לנו הכוח והתוקף, מענישים אף שלא מן התורה בעניין שהדור פרוץ בו. וכתב שם הסמ"ע: "ואף דאין כל העם פרוצים, אלא יחיד מהם, יכולים לענוש אותו שלא מן הדין כפי ראות עיניהם, אלא שכשהעם פרוצים, יכולים לתקן ולגדור כל העם". וה"פתחי תשובה" מסביר שטעם הסמ"ע הוא, שאם יניחוהו לעבור, כל הדור ילמדו ממנו, ויבואו להתפרץ. 

אנו צריכים להיות זהירים מכל הרעש סביב ראשדי, שהרי ימ"ש כולם. חומייני אומר שמצווה להרוג אדם זה, ואני אומר שמצווה להרוג גם את חומייני. מפרשה זו של ראשדי אנו צריכים לקחת מוסר. פרשת "פילגש בגבעה" מופיעה מיד אחרי פרשת "פסל מיכה" (שופטים יז-כ). במלחמה של "פלגש בגבעה" נפלו שבעים אלף איש. וקשה: למה נפלו? הרי המטרה שלהם הייתה לנקום את אונס הפילגש. הגמרא מסבירה: "אמר להם הקב"ה: בכבודי [ב'פסל מיכה'] לא מחיתם, על כבודו של בשר ודם מחיתם?" (סנהדרין קג: ). עכשיו הייתה איזו פגיעה באסלאם, ומיד קמו והתקוממו המוסלמים הללו והרעישו את כל העולם, עד שהוציאו על ראשדי גזר דין מוות. יונה הנביא לא רצה ללכת לנינווה, מפני שאנשי נינווה היו "קרובי תשובה", ואם הם יחזרו בתשובה, תהיה קטיגוריה על ישראל כי חטאם של ישראל יבלוט פי כמה. מה שראשדי עשה מבליט את חילול השם. כל יום המוסלמים מחללים את הר הבית ופוגעים בקודשי ישראל, ואף רב לא קם ואומר שצריך לשחוט את המופתי או לכבוש את הר הבית - איזה חילול השם! אם יהודי בפרס היה הורג גוי, מיד היה פוגרום, אך בארץ ישראל, כשערבי הורג יהודי, לא עושים כך, אלא מתנחמים בהספדים, שגם בהם לא מזכירים נקמה. ולמה לא מוחים נגד חילול שבת וכדומה? יש יהודים שמתרצים זאת ב"אהבת ישראל" וכדו'. אבל הגמרא אומרת: "כל האומר הקב"ה ותרן הוא - יוותרו חייו" (בבא קמא נ.). יודעים ועושים להכעיס. מי שמתנגד לכפייה דתית, עובר על "על כבודי לא מחיתם...". לא באתם למחות כשראיתם חילול שבת, אבל באתם למחות ולומר שהזכות לחלל את השבת היא זכותו של כל אדם.
  ההלכה בעניין ראשדי היא כך: אילו זה היה אצל יהודי - המחרף והמגדף הוא מין ואפיקורוס, והוציא עצמו מכלל ישראל, וצריך לשרוף את הספר. לראשדי ודאי יש דין של מגדף, שהרי הוא חירף את ה'. דינו מיתה, למרות שהוא חירף את ה' יחד עם דבר אחר. עד כדי כך חמור איסור מגדף, שהוא נזכר פעמיים בתורה. האיסור נזכר בפרשת שלח, והמעשה של המגדף נזכר בפרשת אמור. ודאי שמגיע לו עונש. היום אנו כל כך לא רגישים; אפילו נגד מי שמחלל שם ה' לא מוחים. אומרים שצריך לתת "חופש הביטוי", "סוף דבר הכל נשמע" (קהלת יב:יג). זהו שקר, שהרי לנו הכ"כניקים לא נותנים חופש ביטוי, ואילו על ראשדי הם מגינים.

 
"אם אין דעה - הבדלה מנין?" (ירושלמי, ברכות ה:ב). אין כלל שאסור לסתום פיות. אם הפה מדבר אמת וטוב, יישמע, ואם הפה מדבר רע, אסור לו להישמע. מי שלא מבין את זה, אינו תופס דבר פשוט. יש אומרים שאש"ף הוא כמו הלח"י, והלח"י עונה שזה לא אותו דבר. אך זה אווילי. לא המעשה אסור אלא העושה! וכי האצ"ל לא הרגו ערבים? אז מה? זאת מצווה! ואילו להפך - זה חטא! הנאצים הפציצו את לונדון, והבריטים הפציצו את ברלין - וכי ההפצצות הן היינו הך? ודאי שלא! לשוטר יש נשק ולפושע יש נשק; לראשון יש הצדקה ולשני אין. רק מי שיש לו דעה יכול להבדיל, ודעה באה רק על ידי לימוד תורה!