צופה ומנהיג חלק א'

זמן הגאולה

זמן הגאולה

 ט"ז אדר ב' התשמ"ט  

 

"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלקים מן העבדה; וישמע אלקים את נאקתם ויזכר אלקים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב; וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים" (שמות ב:כג-כה). מגיעים לקץ של השעבוד, תחילת הגאולה. עכשיו מת פרעה.בני ישראל נאנחים, זועקים וצועקים, והקב"ה שומע ומכין את משה. אנו רואים מזה שהקץ כבר מגיע. יש קצת בעייה: בני ישראל היו במצרים רק רד"ו שנים. האבן עזרא אף עושה חשבון שהעבדות הייתה רק קי"ח שנה. "שפתי חכמים" (שמות ו:טז) כותב שהעבדות לא התחילה עד שמתו כל האחים, ויוצא שהעבדות הייתה רק קט"ז שנה. והרי ה' אמר לאברהם "גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה" (בראשית טו:יג). כפי הנראה, הקב"ה לא פירש מה המשמעות של ארבע מאות השנה, והשאיר זאת כסתום, כדי שהוא יוכל להביא את הקץ בזמן שהוא ירצה על פי חישוב שהוא ירצה, וזאת לפי התנהגות הדור. רש"י אומר שמיום שנולד יצחק התחיל החישוב.
 

 
יש לנו כלל גדול: גאולת מצרים היא סימן לגאולה האחרונה, וכפי שהיה אז, יהיה גם בעתיד. ידוע שהגאולה תבוא באחת משתי הדרכים: בבחינת בעתה או בבחינת אחישנה. "רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב 'בעתה' (ישעיהו ס:כב), וכתיב, 'אחישנה'?! זכו - אחישנה, לא זכו - בעתה. אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה' (דניאל ז:יג), וכתיב 'עני ורכב על חמור' (זכריה ט:ט)?! זכו - עם ענני שמיא, לא זכו - עני ורוכב על חמור" (סנהדרין צח.). אנחנו יודעים שיש שוני מהותי בין גאולה שבאה מתוך זכייה ("אחישנה") לבין גאולה שבאה כשלא זוכים ("בעתה"). השוני הוא ראשית, בזמן שתבוא, ושנית, בדרך שתבוא. מי שלומד תנ"ך רואה שני תסריטים לגאולה: יש פרקים שמדברים על אור, ויש פרקים שמדברים על חושך, ושניהם צודקים. כל אחד הוא תסריט של מצב אפשרי, והכל תלוי בנו, איך יהיה.

 

 
הקב"ה, ברוב רחמיו, עשה עימנו חסד, בכך שגם בגאולת "בעתה" לא קבע עת אחת דווקא, אלא "בידך עתותי" (תהלים לא:טז) - יש כמה עתות. והקב"ה, אם הוא ירצה, יקדים את הנס כפי שעשה במצרים. זה לא אומר שאם הוא יקדים את העת, הוא ישנה את האיכות של הסבל, אבל לפחות הוא יקדים את הקץ. 
 

 

כפי שאמרתי, הקב"ה סתם את כל העניין של קץ גאולת מצרים. במדרש תהלים (יח:כב) כתוב שכאשר הקב"ה התגלה למשה בסנה: "והיה משה מסרב... ריבון העולם כבר חשבתי מה שאמרת לאברהם... אמר לו הקב"ה, לא כמו שאתה מחשב לעצמך, שמיום שנולד יצחק הקדמתי להם הקץ... וכבר נשלם". מכאן אנו רואים בפירוש שהקב"ה הקדים את הקץ. הוא יכול היה להתחיל את החשבון של ארבע מאות השנה מכל מיני תאריכים, אך הוא החליט להקדים זאת. בין שהיה עושה כך ובין שהיה עושה אחרת, זה היה מתאים לפסוק "גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה", כי המילים "ארבע מאות שנה" יכולות להיות על הרישא ("גר יהיה") או גם על הסיפא ("ועבדום"). ה' סתם זאת בכוונה, כדי שיוכל להחיש או להרחיק את הקץ לפי הנסיבות. כתב הכלי יקר: "אמנם בעיני ה' היו רעים וחטאים ובלתי ראויים להיגאל כי אם מצד העבודה [מה הניע את הקב"ה להקדים את הקץ?] כמו שכתוב בזכריה 'וקצף גדול אני קוצף על הגויים השאננים אשר אני קצפתי מעט והמה עזרו לרעה' (א:טו)" (שמות ב:כג). הקב"ה גזר גזירה - שעבוד גלות. אם הגוי מוסיף על השעבוד יתר על המידה, זה מביא קץ וחמה על הגוי. בנוסף, זה מביא את ה' להחליט שמכיוון שהגוי נהג באכזריות כזאת גדולה, צריך להקדים את הקץ ואת העת, למרות שישראל אינם ראויים לזה. "ולכן נאמר 'ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה' - שעזרו לרעה" - עבודת הפרך והעינויים והרצח עזרו לרעה. הסיבה להקדמת הקץ היא שהסבל יוצא הדופן, שמשפיל את העם בצורה מדהימה ומזעזעת, הוא חילול השם כל כך גדול, שה' כביכול כבר אינו מסוגל לסבול. ה' מסוגל, כביכול, לסבול חילול השם מסוים, אך כאשר זה כבר עובר כל גבול, הוא לא מוכן לסבול זאת. 
 

 

ועוד: סבל שהוא בלתי נסבל מחטיא את המטרה של הסבל, שהיא להחזיר את ישראל בתשובה, והוא אפילו עלול לעשות את ההפך - להביאם לכפירה. ללא ספק, יהודים לא מעטים כפרו בה' וביהדות בזמן השואה. על הפסוק "איה השם בקרבו את רוח קדשו" (ישעיהו סג:יא), פירש הרד"ק: "למה ארך לנו זה הגלות כל כך עד שנצטרך לומר איה הוא המושיע את אבותינו כאילו היום אינו נמצא". אם כן, אכזריות כזאת גורמת חילול השם במימדים כאלה שה' אינו מוכן לקבל, ובנוסף לכך, עלולה להביא את העם לכפירה. לכן בנסיבות כאלו ה' מקדים את הקץ.
 

 

"מתוך חמישה דברים נגאלו ישראל ממצרים: מתוך הקץ, מתוך צרה, מתוך צווחה, מתוך זכות אבות, מתוך תשובה" (ירושלמי תענית א:א) על הפסוק "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" (שמות ב:כג) הספורנו אומר: "זעקו מכאב לב של עבודתם, כעניין 'הלילי שער, זעקי עיר' (ישעיהו יד:לא). פתאום הם זעקו. זו לא הייתה זעקה לה', אלא זעקה ספונטנית, וה' שמע וראה שזו זעקה מהלב. את האנחה הזאת, ששוברת לא רק את הגוף, אלא גם את הנפש, זעקו מכאב לב, ואת זאת ה' כבר לא יכול לסבול. מדרש לקח טוב (שמות ב:כג):"אין ישראל נגאלין אלא מתוך דוחק גדול, וכן הוא אומר 'כי שחה לעפר נפשנו' (תהלים מד:כו(". כשמגיעים לשפל השפלות - אי אפשר להמשיך כך. ולכן, בלית ברירה, בתור חסד, "קומה עזרתה לנו ופדנו למען חסדך" (שם:כז) "ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיהו ל:ז)- זה לא "אחישנה" וגם לא "בעתה". ה' מקדים את הגאולה כי המצב בלתי נסבל. "כי ידין ה' עמו... כי יראה כי אזלת יד" (דברים לב:לו).
 

 

הזעקה גופא, הזעקה של יהודי שהוא בסבל ובמצוקה, אף על פי שאינו אומר זאת, יש בה עניין של תשובה. במדרש תהילים כתוב: "'בך בטחו אבותינו' - במצרים. 'בטחו ותפלטמו' - מיד פרעה. 'אליך זעקו' - כמו שנאמר 'ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו' (שמות ב:כג). 'ונמלטו' - דכתיב 'ויושע ה' ביום ההוא' (שם יד:ל) וכל כך למה, משום 'בך בטחו ולא בושו' - הכל בזכות הטחה" (מדרש תהילים כב:כ) והלא ראינו שלא היו ראויים לזה, כי מצד המצוות היו עירום ועריה. "שלא היה בידם מעשים טובים שייגאלו בשבילם" (שמות רבה א:א) וכן: "הגיע שבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו... ולא היו בידם מצוות שיתעסקו בהן כדי שיגאלו" (ילקוט שמעוני שמות, קצה) ומכל מקום נגאלו. ה' גאלם כי באה הזעקה מתוך ייאוש, וצעקו "בך בטחו אבותינו", וזה מספיק כדי להקדים את הקץ.

 

 הייתה תשובה מסוימת: "'זית רענן יפה פרי תואר קרא ה' שמך' (ירמיהו יא:טז).. מה הזית הזה עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ואחר כך מורידין אותו מן הזית ונחבט, ומשחובטין אותו מעלין אותו לגת ונותנין אותן במטחן ואחר כך טוחנין אותן ואחר כך מקיפין אותן בחבלים, ומביאין אבנים ואחר כך נותנין את שומנן, כך ישראל, באין גויים וחובטין אותם ממקום למקום וחובשים אותן וכופתין אותם בקולרין ומקיפין אותן טרטיוטין, ואחר כך עושין תשובה והקב"ה עונה להם, מנין? שנאמר 'ויאנחו בני ישראל'" (שמות רבה לו:א) ודאי שלא עשו תשובה בעניין שבת וכשרות וכדומה, אך המדרש קורא "תשובה" לכך שהם הכירו שאם יש סיכוי, אם יש פתרון, זה רק בזעקה לה'. ומה שכתוב "ויזעקו" הכוונה היא: אל ה'.

 

 
  חז"ל אומרים בפירוש שבזכות הביטחון בה' נושעים ישראל, אף על פי שאינם שומרים תורה ומצוות. "'רבים מכאובים לרשע והבוטח בה' חסד יסובבנו' (תהלים לב:י).. אפילו רשע ובוטח בה', חסד יסובבנו (ילקוט שמעוני תהלים לב, תשיט). הרבי מגור, בעל ה"שפת אמת", אמר: אנחנו אומרים ב"שושנת יעקב", "כי לא יבושו ולא ייכלמו לנצח כל החוסים בך", וזה כולל לא רק צדיקים, אלא אפילו יהודים אשר מעשיהם לבד לא היו מזכים אותם, אך יש להם אמונה.

 

 
וזה שבוטח בה' אינו לגריעותא. מדובר באדם שבוטח בה' ויודע מה הוא באמת צריך לעשות, אך מתוך חולשה אינו עושה זאת, כי המצוות המעשיות הן לא קלות; קשה לחזור בתשובה. יש כאלה שלא שומרים תורה ומצוות ויש להם ביטחון, ולעומתם יש כאלה ששומרים פולחן (מצוות)אך אין להם ביטחון.

 
 

 
"היה הקב"ה מתאווה לתפילתם" (תנחומא, תולדות ט)- מדוע? כאשר אדם מתפלל ואומר "שמע קולנו", "רפאנו ה'", המשמעות היא 'אני לא מסוגל, רק אתה יכול לעזור לי'. זאת הכנעה, זה שיא הביטחון (וכך כתב "בית אלקים" למבי"ט בתחילת שער התפילה) לעומת זאת, יהודי בברוקלין עם זקן אמר לי שאמירת תהילים לא תעזור. חוסר אמונה. יהודי שהוא לא תמים, חסרה לו אמונה. כאשר זעקו בני ישראל במצרים, זו הייתה זעקה של תמימות. הגמרא אומרת: "כל המתמים עצמו - הקב"ה מתמים עימו" (נדרים לב.) אדם חייב להיות תמים, שלם. מי ששומר פולחן ואינו מאמין, אינו תמים. ומאידך גיסא, אדם שבוטח בה' ואינו שומר תורה ומצוות, למרות שזה נדיר, הוא תמים. "כל המתמים עצמו - שעה עומדת לו" (נדרים שם)- כלומר, אפילו כשיש שעת גזירה, השעה עומדת לו, כי הוא אינו צבוע.

 
 

 הקב"ה קבע בגאולה הראשונה כמה וכמה עתים, והוא קבע מתי ארבע מאות השנה התחילו, לפי הנסיבות. וכך גם בגאולה האחרונה. הוא אינו קובע זאת לפי התשובה, כי אילו כן, לא היה "בעתה" אלא "אחישנה". אפילו כשאיננו ראויים, וכל מה שעומד לזכותנו הוא זעקתנו לה', הוא מתאווה שנפנה אליו, ואז הוא גואל אותנו. 

 

איך נוכל להחזיר את עם ישראל בתשובה? ודאי שצריך להחזירם בעניין קיום מצוות, אך העניין הראשון שצריך להחזירם בו הוא הביטחון בה'. את זאת חייבים לעשות ראשית בדתיים, לעשותם שלמים. זה לא אומר שהסבל לא יהיה סבל, אבל לפחות נקדים את הגאולה, נקדים את הקץ. "בידך עתותי" כמו שבידינו ה"אחישנה"!