צופה ומנהיג חלק א'

האמונה / מפתח לגאולה - יום העצמאות

 האמונה / מפתח לגאולה

ד' אייר התשמ"ט- ערב יום העצמאות

  [אחרי שהורה הרב לר' דניאל הורוביץ החזן לומר הלל עם ברכה] ממה נפשך: אם אומרים, אז אומרים עם ברכה, ואומרים גם בערב. [הרב בר-חיים שואלו: מנין שבערב אומרים הלל?] שמעתי מפי הרב הרצוג שאומרים הלל בערב. [מקשה: הרי בספרו של הרב הרצוג כתוב לומר הלל בלי ברכה.] שמעתי מפיו כך. וכן מצאנו שהרב פיינשטיין כתב בספרו דבר אחד ועשה דבר אחר, כי יש הבדל בין הוראה ליחיד לבין הוראה לציבור. אני לא כופה. עשו כרצונכם, אך זו דעתי.

 

** 
  "כה אמר ה' ארור הגבר אשר יבטח באדם" (ירמיהו יז:ה). ארור הגבר! עד כדי כך! על חוסר ביטחון בה', יש קללה. "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (שם:ז). העניין של אמונה הוא במרכז החג הזה, יום העצמאות. האמונה היא המפתח לגאולה. אמרו חז"ל במכילתא (בשלח, מסכת דויהי ו): "גדולה האמונה שהאמינו ישראל במי שאמר והיה העולם שבשכר שהאמינו בה' שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה". שרו שירה על הגאולה מפני שראו את ה' והאמינו בו. ובהמשך: "כל המקבל עליו מצווה אחת באמונה, כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש, שכן מצינו באבותינו שבשכר שהאמינו אבותינו בה' זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה... וכן את מוצא... באברהם... שהאמין בה'... וכן אתה מוצא [לעתיד לבוא] שאין הגליות מתכנסות אלא בשכר אמנה". ידיעת ה', שתיראה ותתגלה בגאולה הסופית, באה רק באמונה - "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'  " (הושע ב:כב).

 

 
עצמאות היא עניין של בידוד - האדם הוא לבד, בעצמו, הוא עצמאי וריבוני, אין לו אדון, הוא חופשי ולבד. אבל בן אדם מפחד מבידוד - "יש אויבים, איך אסתדר לבד?" במצב כזה, כאשר יש לאדם אויבים ושונאים, טבעי שינסה לא להיות לבד. אבל אין סכנה יותר גדולה מהפחד מבידוד. הפחד הזה מביא לידי כפירה בה' ולביטחון בזרוע אדם. ארור אדם וארורה מדינה שתבטח בזרוע אדם. מדי יום אנו רואים זאת: אנחנו סומכים על בעל ברית, ולכן לא עושים מה שכל אדם שפוי היה עושה. זו הקללה של הפחד מעצמאות - אדם מחפש לא להיות עצמאי אלא להיות תלוי באדם אחר. 
 

 

כל העניין של אמונה הוא שהאדם לא יפחד להיות לבד, לבדד. "הן עם לבדד ישכון" (במדבר כג:ט). כל אדם יכול לזעוק ולצעוק "אני מאמין", אבל המדד של אמונה הוא כשהאדם לבד ושם את מבטחו בה'. זהו אדם שמאמין. אנו מנסים להידמות לה': "מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום..." (שבת קלג: ). מה הוא לבד, שנאמר "אין עוד מלבדו" (דברים ד:לה), אף אתה תהיה לבד. הפסוק "אין עוד מלבדו" נכלל בפסוקים שנקראים "מלכויות" אף על פי שאין בו לשון "מלכות" (ראש השנה לב: רמב"ם הלכות שופר ג:ט). הסיבה: מה זה מלך? מי שהוא לבד, ואעפ"כ הוא מולך. אם הוא לא לבד, הוא לא מלך. ואם כן, אדם שלא מאמין שה' הוא לבדו, לא מאמין שהוא מלך. "ה' בדד ינחנו" (דברים לב:יב), "וישכון ישראל בטח בדד" (שם לג:כח(. בלעם הרשע, שהיה רשע בנביאות, אבל היה נביא בדרגת משה, תיאר את התפקיד של עם ישראל: "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב" (במדבר כג:ט)
  יש מצווה של הבדלה. המילה "בדד" באה מלשון הבדלה, ששורשה הוא "בדל". אדם שהוא לבד הוא ב-דל, עני, לבדו. צריך להאמין שה' "מקימי מעפר דל" (תהלים קיג:ז). "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי" (ויקרא כ:כו). זאת עצמאות ללא פחד. "הן עם לבדד ישכון" - ללא תלות בגויים וללא פחד מ"מה יאמרו הגויים אם נעשה כך וכך". 
 

 

העונש שהוטל על עם ישראל בגלל חטאו של שלמה המלך, שהתחתן עם בת פרעה, היה קרע במלכות במשך 63 שנה. חז"ל אמרו שזה מידה כנגד מידה: 63 שנה היה נשוי לבת פרעה, לכן נגזר שיהיה קרע במשך 63 שנה. הקרע היה צריך להסתיים בזמנו של אסא המלך, אבל גם הוא חטא, ולכן הקרע נמשך. ולכאורה קשה: איזו מידה כנגד מידה יש בזה? הרד"ק כתב: "כנגד אותן ל"ו שנה שהיה שלמה חתן פרעה" (מלכים א טו). מדוע לא כתב "שנשא את בת פרעה"? כי המטרה של שלמה הייתה להיות החתן של פרעה, כדי שיהיה בעל ברית אתו. "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור לבו" (ירמיהו יז:ה). החטא לא היה דווקא נשיאת בת פרעה, שהרי התגיירה, אלא החטא היה שהתחתן עימה כי פחד. הוא לא חיפש את בת פרעה אלא את פרעה. בגלל זה היה קרע, מידה כנגד מידה: הוא פחד על עתיד

 

מלכותו, לכן נקרעה מלכותו. 
השורש של "בדד" ו"לבד" הוא "בד". בלשון הקודש אין מילה שנוצרה סתם כך. הקב"ה ברא את העולם בלשון הקודש. הקב"ה יצר את השפה העברית; היא לא כמו האנגלית שצצה מעצמה. הקב"ה יצר את השורש "בד" כנגד האמונה. "בד" בגימטריה שש, כנגד ששת ימי בראשית, ולא בכדי בד הוא שש (פשתן). כאשר הקב"ה ציווה להקים עלי אדמות דבר בעל קדושה מוחשית, המשכן ובית המקדש, הוא ציווה להשתמש שם דווקא בבד, שיהיה סימן נצחי לאמונה.
  על הכהן הגדול ביום הכיפורים, היום הקדוש ביותר, כתוב "בזאת יבוא אהרן אל הקודש... כתנת בד קודש ילבש, ומכנסי בד יהיו על בשרו, ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף, בגדי קודש הם" (ויקרא טז:ג-ד). בגדי הקודש נעשו מבד, כי הם מסמלים את ששת ימי בראשית - את האמונה. כשדוד המלך מביא את הארון לירושלים, כתוב "ודוד חגור אפוד בד" (שמואל ב ו:יד). כתב מצודת דוד: "אפוד בד... והייתה מיוחדת להאנשים המתבודדים בעבודת ה'". האפוד היה מיוחד למתבודדים, לאנשים שהם לבד - בקדושה. משום כך, אמו של שמואל עשתה לו אפוד בד: "ותהי חטאת... כי נאצו האנשים... ושמואל... חגור אפוד בד" (שמואל א ב:יז-יח). בני עלי, חפני ופנחס, חטאו. אין אמונה בה', יש חירוף וגידוף, ודווקא הילד הזה שהולך עם אפוד בד, הוא מאמין, הוא מתבודד בעבודת ה'. בד נקרא גם "שש", כמו שכתוב "ויעשו את הכתונת שש... ואת המצנפת שש, ואת פארי המגבעות שש, ואת מכנסי הבד שש משזר, ואת האבנט שש משזר" (שמות לט:כז-כט). בד ושש היינו הך. השבת באה לסמל את האמונה ואת הבריאה. וכן, כראשון החגים, היא באה לסמל את האמונה והביטחון של יציאת מצרים. וכך גם כאן יש בד ויש שש, כאשר הבד מסמל אמונה וביטחון שה' ברא את העולם, והשש מסמל את האמונה והביטחון של יציאת מצרים.

 
"ואעבור עליך... ואחבשך בשש" (יחזקאל טז:ח,י). בפסיקתא רבתי (לג) כתוב על הפסוק הזה "אלה שמונה בגדי כהונה של כהן גדול, שהיה בהם שש". אנו רואים שהשש בא לרמוז על הביטחון של יציאת מצרים. כשיוסף הוצא מהכלא והובא לפרעה, כתוב "ויסר פרעה את טבעתו... וילבש אותו בגדי שש" (שמות מא:מב). למה? פירש רש"י: "דבר חשיבות הוא במצרים". ועוד, כי זה מסמל את הביטחון בה' במצרים - יוסף היה בכלא במצרים שנתיים ויותר, ופתאום אומרים לו: אתה יוצא, אתה משוחרר. "עינו בכבל רגלו ברזל באה נפשו, עד עת בא דברו אמרת ה' צרפתהו" (תהלים קה:יח-יט) - הנס הזה, שלפני רגע הוא היה עבד ועתה הוא לובש בגדי שש, מלמד אמונה וביטחון בה'. 
 
 

הקב"ה הגדיל לעשות בעניין הבד, ויצר משהו עולמי, נצחי. כל אדם רואה את הבד ומבין שהוא סמל לכוח של הקב"ה. חוץ מהבד בבגדי הכהונה היה עוד בד - בדי הארון, המוטות. הארון היה הדבר החשוב ביותר במשכן, והיה אף יותר חשוב מהמשכן. וכך אומר הרשב"ם: "שבשביל הארון... הוצרך לעשות משכן" (שמות כה:י). המשכן היה שני לארון. המשכן נבנה כדי שיהיה בית לארון. ה' צמצם את עצמו, כביכול, צמצם את השכינה ודיבר משם, שנאמר: "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת מבין שני הכרובים אשר על ארון העדות" (שם:כב). מה היה המיוחד בארון ובבדיו? הארון היה סמל לכך שכל הארץ היא של ה', וה' עושה כאן מה שהוא רוצה כי הארץ היא שלו. כשבני ישראל היו בירדן, ויהושע דיבר אתם ואמר "גשו הנה..." (יהושע ג:ט), היה נס: "אמר רבי: זקפן בין שני בדי ארון [לקח את כולם וצמצמם]... מכאן שהמועט החזיק את המרובה" (ילקוט שמעוני יהושע רמז יד) - הקב"ה הפך ושינה את חוק הטבע. בדרך כלל המועט נכנס למרובה, ובלתי אפשרי שיהיה ההפך. למה הקב"ה הפך את הטבע? כי הוא רצה להראות: אני בראתי את העולם ואת הטבע, ואני יכול לשנותם. "כל מקום שנאמר אדון, עוקר דיורין ומכניס דיורין. בניין אב שבכולם: 'הנה ארון הברית אדון כל הארץ' (יהושע ג:יא) - עוקר כנעניים ומכניס ישראל" (פסיקתא דרב כהנא קכג). כל מקום שנאמר "אדון", משמעותו היא בעל הבית; אומר לדייר אחד: "צא" ולדייר אחר: "היכנס". הארון ובדיו הם הסמל שהקב"ה הוא כל יכול. הגמרא אומרת שהכהנים נשאו את הארון ונכנסו לירדן מהצד המזרחי. עם ישראל עבר, הכהנים חזרו לגדה המזרחית, ושבו המים לזרום, כך שהכהנים היו בצד אחד וישראל בצד השני. "נשא הארון את נושאיו" - הארון הזה אינו צריך אתכם, אין לו צורך בכם. יש הלכה שלא שמים את הארון בעגלה, ודוד המלך בכל זאת שם אותו בעגלה כשהלכו להביא אותו. "כי שמטו הבקר" (שמואל ב ו:ו) - עוזא נהרג כי הוא הושיט את ידו לתפוס את הארון. למה עשית זאת? ממה אתה מפחד? "נושאיו נושא, עצמו לא כל שכן?" (סוטה לה.).

 

 
  הבדים והארון הפכו לסמל יומיומי של ביטחון בה', שה' הוא כל יכול. אסור להוציא את הבדים מהארון, אך את בדי השולחן מותר להוציא. מדוע? כי הבדים הם הסמל שהארון נושא את הכל. חז"ל אמרו שכשהכניס שלמה המלך את הארון למקדש, הוא האריך את הבדים עד שנגעו בפרוכת - "ודומים לדדי אישה, שנאמר: צרור המור דודי לי בין שדי ילין" (מנחות צח: ). כל מי שבא לבית המקדש, ראה שהבדים בולטים. תמיד ראו את סמל האמונה בה', הבדים הנושאים אותנו. 
 

 

קשה לדבר על עצמאות כשלא מבינים את העניין של הביטחון בה'. להיות לבד - לא רק שאין לפחד מזה, אלא אדרבה, זה נותן ביטחון. לא ייתכן שה' יביא את הגאולה הסופית כל עוד יש לנו אפילו בעל ברית אחד. כל עוד יהיה לנו בעל ברית אחד, העם לא יאמין בה', כי אם נצליח, יגידו שהגוי עזר לנו. האמונה תגיע רק כאשר נהיה לבד. וזה לא יהיה כי העם יבין, אלא בלית ברירה - כל עוד יש לנו בעל ברית ואפילו זאיר [המדינה באפריקה], נגיד שבעל הברית עזר לנו. אם אתה מאמין, פתאום אתה חופשי, אתה פורק מעליך עול הגויים ומקבל עול מלכות שמים. פתאום אתה פועל, כי אתה בוטח ומאמין בה', ואתה חופשי - ואז יש עצמאות. 
 

עד שאנו נהיה "עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", לא תהיה עצמאות. בע"ה ובעזרת "אשור לא יושיענו" (הושע יד:ד), נגיע לעול מלכות שמים. היום אנו מגיעים למצב כל כך בלתי נסבל, שאנשים אומרים "בואו ונפעל". הקב"ה מביא את הגאולה, אך תלוי בנו אם "בעתה" או ב"אחישנה". אנו מחכים ליום העצמאות [האמיתי] הראשון, וכשזה יגיע, לא יהיה שני, כי לא יהיה צורך בזה. ברגע שנגיע ליום העצמאות הראשון, המשיח יגיע. ועד שלא נגיע לזה, אנו בחירות בתוך עבדות, או להפך - תקראו לזה איך שתרצו.