צופה ומנהיג חלק א'

קידוש השם

קידוש השם

 י"ז סיון התשמ"ט  

אין ספק שהאסון העיקרי בימינו הוא העובדה שהעם, כולל אנשים שומרי תורה ומצוות, לא הצליחו להבין את המשמעות של התקופה הזאת בהיסטוריה של העם, את המשמעות של גלות ומדינה, ומה עלינו לעשות היום, עם כל המשתמע מכך. יש היום טשטוש גדול, טשטוש המוחות והכוחות, והטשטוש מתחיל דווקא מבעלי ההוראה, שאליהם נשואות פני העם. גם הם תוצר של הגלות והעיוות, וזו הסיבה לדברים שהם אומרים. הם מדברים בכנות ומאמינים בדבריהם, והם גדולים ומעמיקים בזה, אבל אם יוצאים מהנחה מוטעית, גם המסקנה שמגיעים אליה היא טעות. וזה לא בזדון, ח"ו. מי שמוציא דיבה על איזשהו "גדול", ומספר עליו לשון הרע, הוא כופר ואפיקורוס. יש הבדל עצום בין הכופר במעמדו של גדול בתורה, לבין האומר שמה שהוא משמיע זה טעות. ועוד, זה לא באשמתם, שהרי זה למד מרבו ורבו מרבו. הייתה תקופה שממנה החלו העיוות והטשטוש, ומאז ממסדו את הטעות; העיוות הפך לממוסד. זו הדרך המקובלת, זאת האמת של הישיבות - עולם התורה, ומי שבא לחלוק על זה, דווקא הוא נקרא "טועה". למשל, בעניין פאה נוכרית: לפני כמאתיים שנה, כל הגדולים בהונגריה יצאו נגד זה, והיום זה מקובל. ההיתר היה טעות, והטעות הפכה להלכה, דבר יומיומי, וחבל שאי אפשר להתגבר על רצון הנשים. אין מבינים היום מהי מהות תקופתנו, מה הקשר, ואיפה עומדת תקופה זו בהיסטוריה של העם. האם היום אנו בעידן הסיטרא אחרא, או שמא הנה עוד מעט הגאולה? מהי המדינה? מהי התקופה? ובעיקר, מה מוטל עלינו בתור כלל ובתור פרטים לעשות לפני השואה שח"ו עומדת לקרות? 

המפתח להבין את ההיסטוריה - עבר, עתיד, הווה, מדינה - הוא הבנת העניין של קידוש השם וחילול השם. החל מאברהם אבינו, היהודי הראשון, זה היה המצפן - קידוש השם וחילול השם. ומשום כך היה מוכן ליפול לכבשן האש. ואף על פי שידע שאם ימות, לא רק שהוא מת, אלא שזה סופו של עם ישראל, מכל מקום הוא הבין שזה קידוש השם. הטענה "אבל אם נעשה כך..." אינה טענה. "כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו" (ישעיהו מג:ז). בלי קידוש השם אין סיבה לקיום העולם. כל העולם נברא לכבודו, ומטרת בריאתו, עם ישראל, היא "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו" (ישעיהו מג:כא). אין סיבה לקיום העם אלא אם כן יש קידוש השם.

"ויבא הפליט ויגד לאברם העברי... וישמע אברהם כי נשבה אחיו" (בראשית יד:יג-יד). מדוע כתוב "אחיו"? הלא הוא לא היה אחיו, אלא בן אחיו. אלא, אברהם הבין שמדובר באחיו היהודי וזה עניין של אהבת ישראל. אם גוי יכול לפגוע ביהודי, זה חילול השם, וחייבים למחוק זאת. בן אחיו היינו אחיו, הוא יהודי, ואין נפקא מינא ביניהם. המדרש אומר: "הדא הוא דכתיב 'אוטם אזנו משמוע דמים ועוצם עיניו מראות ברע (ישעיהו לג:טו)' (בראשית רבה פרשה מג:ב)". היה קל מאוד לאברהם אבינו לעצום את עיניו ולומר שהוא פטור מטעם פיקוח נפש. מול מעצמות אדירות כאלו, איך אפשר לנצח? אם היום הוא היה שואל רבנים, היו עונים שפיקוח נפש דוחה לוט. "וירק את חניכיו" (בראשית יד:יד). לפי הפשט, הכוונה היא שהם הזדרזו. המדרש מביא מחלוקת בין רבי יהודה ורבי נחמיה בפירוש המילה "וירק": "ר' יהודה אומר: הן הוריקו פנים כנגד אברהם [כלומר, הם היו ירוקים מפחד]. אמרו: חמישה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם? ור' נחמיה אומר: אברהם הוריק פנים כנגדם, אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום" (בראשית רבה פרשה מג:ב). אברהם אמר: אם אני לא אצא, למה זה אנוכי? הרי הקב"ה רוצה שאני אהיה קיים רק כדי שאוכל לקדש את שמו. אין שום ביטוח במלחמה, יש רק ביטחון. אני אצא, ואני מקווה שאולי הקב"ה יעזור לי. אין פוליסת ביטוח, וזה לא חשוב, כי כל כולי נועדתי לקדש שם שמים, ואם אני לא אעשה כך, גם אם אחיה - אני מת. 

עם ישראל עושה כל כך הרבה עיוותים. מספר פעמים שמעתי בישיבות, וגם בישיבת מיר כשלמדתי שם, שאמרו: 'נכון שאנו בגלות, אבל גם בארץ ישראל הם בגלות' - כאילו אפשר לומר על ארץ ישראל "גלות". זה לא נכון. ה' אמר: "ארץ ישראל היא שלי, והשאר הוא גלות". מצוות הפרשת מעשרות שייכת רק בארץ ישראל; בגלות העפר טמא. ארץ ישראל היא קדושה תמיד, בין שהיא תחת שלטונו של המלך דוד ובין שהיא תחת שלטונו של המלך מנשה.
  הם מביאים עוד ראיה שהגלות היא, כביכול, טובה: "צדקה עשה הקב"ה בישראל שפיזרן לבין האומות" (פסחים פז: ). זה סילוף ועיוות, שגם ילד מבין שהוא שטותי. העיוות התחיל בלי זדון, אבל התחיל להיות ממוסד, ועכשיו הופך להיות טלאי על גבי טלאי, סילוף ועוד סילוף.

עוד דבר שלא הבינו הוא שמעשה אחד יכול להיות באותו זמן קידוש השם לפרט אך חילול השם לכלל. לדוגמה, כל יהודי שנרצח בשואה נהרג כפרט על קידוש השם, אבל בשביל העם שספג את העלבון ואת החרפה, זהו חילול השם. אותו יהודי שהושפל, קידש את השם, אבל לעם ישראל, השפלות הזו היא חילול השם. בקידוש השם, יש הבדל בין הפרט ובין הכלל.

יהודי שרואה חילול השם ושותק, חל עליו אותו חטא שחל על הכלל. הגמרא במסכת יומא מונה מדרגות שונות בכפרה: "אבל מי שיש חילול השם בידו, אין לו כוח בתשובה לתלות ולא ביוה"כ לכפר ולא בייסורין למרק אלא כולן תולין ומיתה ממרקת" (יומא פו.). כלומר, אין בעולם הזה כפרה לחילול השם. זה לא רק כשהיחיד גרם חילול השם, אלא גם אם הוא רואה את הדור מחלל את השם, ולא זועק, גם בשבילו אין כפרה אלא על ידי מיתה. ומשום כך, החובה של כל אחד ואחד בישיבה היא לזעוק זעקה מרה נגד חילול השם, כמו שעשה מרדכי: "ויזעק זעקה גדולה ומרה" (אסתר ד:א). היסוד של העם הזה הוא קידוש השם, ואם זה תפקידו, קל וחומר שעליו למנוע חילול השם. הקב"ה, שברא את העולם לכבודו, דורש מאתנו לקדש שם שמים. אבל כל ההיסטוריה של עם ישראל רצופה מקרים שבהם אינו רוצה לקדש שם שמים.

בע"ה, בשבוע הבא נסקור את קידוש שם שמים של העם הזה. יצירתו ולידתו של עם ישראל במצרים והעובדה שה' לא רצה שנהיה שם דת בלי להיות עם, כל זה נבע מכך שהוא רצה להראות לעולם שה' הוא האלוקים. משה אמר לפרעה: "שלח את עמי", ופרעה אמר: "מי ה'... לא ידעתי את ה'" (שמות ה:א,ב), ועוד נאמר: "פרעה מלך מצרים התנים הגדול" (יחזקאל כט:ג). זאת הייתה כפפה שפרעה זרק, וזה המפתח להבנת יציאת מצרים. כל המכות והמופתים - הכל בא כדי לקדש שם שמים. "אשירה לה' כי גאה גאה" (שמות טו:א) - ה' התגאה על גאים, על הגאווה הזאת של פרעה.

העניין בקידוש השם אינו רק שחייבים לקדש שם שמים. העניין של קידוש השם הוא כל כך גדול, שהוא מונע את הכלייה של עם ישראל. דווקא הפחד של הקב"ה, כביכול, מחילול השם שיהיה אם יאבד את עם ישראל, מציל אותנו מכלייה, לא רק מאסונות ושואות אלא גם מכלייה. כתב רבנו בחיי (כד הקמח ערך חילול השם): "בוא וראה כמה גדול עוון חילול השם, שאף בשעה שהיו ישראל חייבין כליה במידת הדין, הבטיחם הקב"ה שלא יכלה אותם מפני חילול השם, כלומר כדי שלא יתחלל שם שמים בעולם. ועל זה אמר ישעיה (ישעיהו מח:ט,יא)... 'למען שמי אאריך אפי ותהילתי אחטם לך לבלתי הכריתך'... 'למעני למעני אעשה, כי איך יחל' - כלומר שמי איך יהיה מחולל בגויים". כתוב פעמיים "למעני", ואמרו חז"ל: "רוח הקודש אומרת 'למעני למעני אעשה'" (פסחים קיז.) - כמו שהיצלתי אתכם בגאולת מצרים רק למעני, כך גם בגאולה האחרונה אעשה רק למעני. "כי איך יחל"! ורש"י אומר שהמילה "אחטם לך" היא מלשון חוטם, אף. מי שמריח ריח רע, סוגר את חוטמו כדי שלא להריח. בגלל אותו ריח רע של חילול השם, חייב ה', כביכול, לסתום את האף ולהימנע מלהכות את ישראל. 
  "עמו אנוכי בצרה" (תהלים צא:טו) - "אפר מקלה היו נותנים על גבי התיבה [ביום התענית] משום 'עמו אנוכי בצרה'" (ילקוט שמעוני תהלים תתמג). לאחר שצמו ובכו, הם שלפו את הקלף האחרון: הרי כששמנו מחולל על ידי כל הצרות, גם שמך מחולל. "אמר רבי אבהו: זה אחד מן המקראות הקשים, שישועתן של ישראל הוא ישועתו של הקב"ה" (מדרש תהלים צא:ח). ספרי מפורש על הפסוק "נקום נקמת בני ישראל" (במדבר לא:ב), שהבאתי כבר אלפי פעמים, מסביר מדוע משה אמר "לתת נקמת ה'" (שם:ג) כשהוא העביר את הציווי לישראל: "שנקמתו של ישראל הוא נקמת מי שאמר והיה העולם" (ספרי במדבר קנז). כל מה שקורה לעם ישראל, כביכול קורה לה'. משום כך, לאחר התבוסה בעי, שם יהושע אפר מקלה על עצמו ואמר: "וישמעו הכנעני... ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז:ט). יש יהודים בארץ, דתיים וחרדים, שלא מבינים שתבוסת ישראל היא תבוסת הקב"ה, כביכול, שהרי אנו זוג ואי אפשר להפריד בינינו. חז"ל נתנו משל לאישה ואמה שהסתכסכו: האם כעסה על הבת, ועלתה לחדרה. הבת, שהייתה בהריון, כרעה ללדת, ובכל פעם שהבת צעקה, גם האם צעקה. שאלוה: למה את צועקת? אמרה האם: כשאני שומעת צעקות כאלה, אני לא אצעק?! 


אנו עומדים בשלב האחרון בהיסטוריה של עם ישראל ושל העולם. הקב"ה בחסדו וברחמיו נתן לנו את המדינה, שהיא יד ה' ללא כל ספק, וצריך להודיע זאת לכל מאן דבעי. המדינה ניתנה לנו רק ורק ורק מפני שהיה חילול השם בשואה, לא למעננו. אדם שפעם חילל שם שמים, חייב לקדש שם שמים באותה הדרך. המצוות העיקריות הן אלו שמקדשות שם שמים. אנו עומדים על העניין של גירוש הערבים דווקא, לא רק מפני שהם סכנה, אלא יש כאן עניין הרבה יותר עמוק. ככל שהמצווה קשורה יותר לקידוש השם, אנו חייבים לעשות דווקא אותה. ככל שהיא תובעת מאתנו יותר ביטחון בה', אנו חייבים לשים דווקא אותה לנגד עינינו. העניין של החזרת שטחים אינו עניין בטחוני של עוד ארבעים ק"מ או כדומה. לסוריה יש טילים בעלי טווח מספיק גדול, והקב"ה יכול להצילנו גם מבני ברק. אלא, כל החזרת שטחים, כל נסיגה, הנסיגה מסיני, היא נסיגה מקידוש השם. הן יוסי שריד והן אריאל שרון - שניהם אינם מבינים מהי הנקודה, על מה המאבק כאן. הנקודה היא שיש לנו עכשיו, לפני שח"ו יהיה כאן אסון, סיכוי אחרון לקום קבל עם ועדה ולומר שלא אכפת לנו מאף אחד, לקדש שם שמים על ידי סיפוח שטחי ארץ ישראל למדינת ישראל, ולהוציא מכאן את הערבים. זה כל העניין. כל הטשטוש שאסור להתגרות בגויים, שייך אולי בצנעא ובפונוביז'. אותו מוח ואותה נפש שפלה ונפש עבדותית הגיעו גם לארץ ישראל. לא מבינים שהקב"ה כבר סגר פרק אחד, ששמו גלות, והביא לנו פרק חדש. "נרצה", הפרק של הגלות תם ונשלם. ה' הביא את הפרק החדש על אף שהעם הזה אפילו לא שומר שבת, כי קשה לו. "'הבוטח בה' חסד יסובבנו' - אפילו רשע ובוטח בה', חסד יסובבנו" (ילקוט שמעוני, תהלים תשיט). אם כן, המפתח לגאולה ולישועה הוא קידוש השם - לספח שטחים, לגרש ערבים, לעשות את כל הדברים המסוכנים, דווקא אותם, כי הם מכפרים על כל השאר.

 
והכלל הוא שאין חובה על היחיד להסתכן, אלא החובה על היחיד היא לקחת את הציבור והממשלה בידיים, ולשכנע את העם.