צופה ומנהיג חלק א'

ביטחון ושמחה - שבע ברכות

ביטחון ושמחה- י"ט סיון התשמ"ט-

 שבע ברכות לבנימין וטליה כהנא

"שלח לך אנשים" (במדבר יג). "אמר ריש לקיש: שלח לך מדעתך" (סוטה לד: ) - הקב"ה לא שלח את המרגלים על דעת עצמו, אלא אמר למשה: אם אתה רוצה, שלח, אבל אני לא רוצה. וקשה: אם כן, למה התיר ה' למשה לשלוח? 
האבן עזרא בפרשת בשלח שואל: מדוע בכו ישראל על ים סוף? מדוע לא נלחמו במצרים? הרי הם היו שש מאות אלף גברים. הוא עונה: הייתה להם נפש שפלה, נפש של עבדים, ועבד שהיה פעם תחת אדון, אינו מסוגל להתקומם. כבר אז החליט ה' שהדור הזה לא ייכנס לארץ, מפני שזה לא "חומר", והוא סיבב זאת באמצעות חטא המרגלים (אבן עזרא, שמות יד:יג). עתה ניתן לענות על הקושיה הנ"ל: ה' ידע מה יקרה עם המרגלים, ודווקא משום כך הרשה למשה לשלוח מרגלים, כדי שלא ייכנס אותו דור לארץ ישראל. אילו נכנס אותו דור לארץ, היה קורה מה שקורה בימינו, שאכן נכנסו "עבדים" לארץ. הרי כל עם נורמלי לא היה נותן לעם אחר לעשות מה שהערבים עושים כאן היום, אלא שיש לנו נפש שפלה. 
 

הקב"ה סיבב את זה מידה כנגד מידה. בים סוף התלוננו ישראל מתוך חוסר אמונה בה'; הם פחדו מהמצרים. כפי שאמרתי כאשר ישבנו במעצר, מי שאין לו יראת ה', בהכרח יגיע לפחד מאדם. יראת ה' - מול פחד מאדם. הם פחדו מהמצרים כי לא הייתה להם יראת ה'. לכן סיבב ה' שבגלל החטא של חוסר אמונה בה', הוא לא יעזור להם, והם לא ייכנסו לארץ. 
יש קשר בין שמחה לאמונה. אדם מאמין הוא תמיד שמח. אין לי כסף היום - לא נורא, מחר יהיה טוב. היום שחור - מחר לבן. כך הפרט וכך הכלל.

 
כשראו ישראל את הנס בים סוף, פתחו בשירה. ובחז"ל אנו רואים הרבה שירה. שירה היא שמחה, ושמחה היא אמונה. אדם שפותח בשירה, סימן שכולו שמחה, ולכן באופן אוטומטי הוא שר ומאמין. מי שאין לו מידה זו, נמצא תמיד בדיכאון. הסמל של הדיכאון הוא הלילה - המרגלים בכו בלילה והיו בדיכאון, ולכן נקבע לילה זה של תשעה באב כבכייה לדורות. 

החיים הם קשים, הן לפרט והן לכלל. אם אדם יוצא לדרך עם צידה של ביטחון בה', באופן אוטומטי יש לו שמחה ואושר. "איזהו עשיר? השמח בחלקו" (אבות ד:א). אין לי ארמון - אז מה? העיקר אישה טובה, בעל טוב. "כל שיש לו פת בסלו ואומר: מה אוכל מחר? - הרי זה קטן אמונה" (סוטה מח: ). אין לך הרבה - לא נורא. וזה לא קל. לצערנו, לפעמים, כשלומדים איזה מושג, זה נשמע יפה מאוד, אבל כשמגיעים לזה למעשה, וטועמים את זה, זה לא כך. המרור אינו מר, והמתוק אינו מתוק. הכל תלוי באדם, איך הוא מסתכל על העולם. אפילו מי שעני צריך לקום בבוקר ולומר "אשרינו מה טוב חלקנו" - הרי היינו יכולים להיות סינים, אבל זכינו ואנחנו יהודים, ועוד מבינים, ועוד עושים. 

אני מאחל לכם, בנימין וטליה, שתקומו כל בוקר בשמחה. ויש לכל אחד מכם את הדבר הטוב שבעולם - את הזולת. ותקומו באמונה ובביטחון ובאמת, ותזכו בע"ה לבנים עוסקים בתורה ובמצוות. האושר הגדול ביותר לאבא ואמא הוא שבניהם הולכים בדרכי אביהם. ושתזכו לראות בבניין בית המקדש ותזכה לשמש בבית המקדש.

*****

 כ' סיון התשמ"ט  שבע ברכות לבנימין וטליה כהנא

"לא היה כל העולם כדאי כיום שניתן שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש, ושיר השירים קודש קדשים" (תנחומא, תצוה ה). כך אומר ר' עקיבא. השאלה היא: למה? מה יש בשיר השירים שאין בשאר כתובים? כאשר הרמב"ם רצה להסביר מהי אהבת ה', הוא לא מצא המחשה יותר טובה מאהבת איש לאשתו. הרמב"ם כתב: "וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתרה עזה מאד, עד שתהיה קשורה באהבת ה'... כאילו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אישה" (הלכות תשובה י:ג).

האדם הוא אדם. כשרוצים להבהיר רעיון, צריכים להמחיש אותו בדבר קיים. אין בעולם הזה אהבה גדולה יותר מאהבת איש לאשתו. לכן שלמה המלך מבטא זאת במילים "כי חולת אהבה אני" (שיר השירים ב:ה). כל רגע שהוא ער, הוא חושב עליה. כך - לפחות - חייבת להיות אהבת ה'. למעשה, זוהי אותה אהבה, כי האדם מוכן לבטל את רצונו מפני רצון אשתו ולהפך. אשתו כגופו, כאילו הם עכשיו איש אחד, רצון אחד. שניהם מוכנים לוותר על רצונם לטובת השני. קשה להגיע למידה זו. בוודאי, כשאדם צעיר מתארס, יש לו מידה זו, אבל השאלה היא האם יש לו יכולת להחזיק בזה לאורך שנים. האהבה העזה הזאת הופכת למשהו טבעי ומבוסס. העניין של האהבה הוא לבטל את רצונו מפני רצונה ולהפך. וכך העניין של אהבת ה' - אדם חייב לבטל את רצונו מפני רצון ה', מתוך רצון עז: מה שה' רוצה, את זה אני עושה. קל לעשות מצווה אם המצווה מוצאת חן בעיני האדם. המבחן של אהבת ה' הוא כאשר האדם נתקל פתאום במושגים שאינם בדיוק מקובלים בחברה בגלל האווירה או התרבות, מושגים שהם בניגוד למה שהוא למד והתרגל.

בפרשת השבוע אומר ה' לאהרן: "ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי..." (במדבר יח:ח). והספרי אומר: "ואני - ברצון, הנני - בשמחה, דברי רבי ישמעאל. אמרו [שאלו] לו תלמידיו... "ואני הנני מביא את המבול מים" (בראשית ו:יז) - שומע אני שיש שמחה לפני המקום [כשיורד מבול]? אמר להם: יש שמחה לפני המקום כשיאבדו מכעיסים מן העולם" (ספרי קרח קיז) - כשהמכעיסים הרשעים נאבדים, יש לפניו שמחה. וכן הוא אומר: "...ובאבוד רשעים רנה" (משלי יא:י), "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם" (תהלים קד:לה), אז "ברכי נפשי את ה'". היום זה לא מקובל, אבל צריך שתהיה רינה כאשר האויב נופל.

לפני שנה הייתה תקרית בגבול לבנון - הסיפור של "בנפול אויבך אל תצטלם אתו". אנחנו מוכרחים לקבל על עצמנו את אהבת ה' ואת מידותיו, גם אם זה בניגוד לתרבות הזרה המתייוונת של היום. אם רשע ומכעיס יאבד מהעולם - יש שמחה. "מיתה לרשעים - נאה להם ונאה לעולם" (אבות דרבי נתן מ:טו). כל זמן שהרשעים שולטים בעולם, כביכול הקב"ה לא שולט. 
זוהי סעודת שבע ברכות החמישית. אני צריך לברך אתכם בברכה נוספת, בקבלת עול מלכות שמים, כמה נעים וכמה טוב. לא לפחד ללכת נגד הזרם, נגד ההתייוונות. הסברתי לא פעם בישיבה למה כתוב שחותמו של הקב"ה הוא אמת. למה דווקא אמת ולא חסד או רחמים? התשובה היא: אם אין אמת, גם הצדק וגם החסד בפרט, לא יהיו אמת. 
"מה הוא חנון ורחום, אף אתה היה חנון ורחום" (שבת קלג: ) - תהיה רחום כמו שהוא הגדיר מה זה להיות רחום, ואל תהיה צדיק יותר מבוראך. ה' קבע מהו צדק ורחמים, ולפי זה אתה תפעל. זוהי אהבה עזה, לעשות רצונו כפי שהוא רוצה. 
יהי רצון שנזכה לדבקות בה'. בעזרת ה', היסוד הזה, המפתח הזה, יפתח לנו פתח לגאולה שלמה.