צופה ומנהיג חלק א'

מטרות היהודי והישיבה / עול מלכות שמים

מטרות היהודי והישיבה / עול מלכות שמים

 ח' תמוז התשמ"ט

  בע"ה ביום שלישי הבא נעבור לבניין החדש. חשבתי שמאוד כדאי שנבין ביחד את כל העניין של הישיבה. הישיבה קמה כדי להגשים ולבטא את הרעיון היהודי האמיתי. כדאי שהשבוע ובשבוע הבא נסקור בקיצור מהו הרעיון היהודי שאנו מנסים להחדיר בתוככם, ושאותו תפיצו בקרב הציבור כשתהיו המנהיגים. ראשית, לצערנו ובעוונותינו, המושג והרעיון האמיתי סולף ועוות במשך הגלות, בעיקר מצד הכופרים, אך לא רק מצידם. עצם הגלות, עצם השהייה שם, עצם העובדה שהיינו בלי ארץ, גרמו להחלפת המושג "עם קדוש" במושג "דת" ולהשכחת השילוב האלוקי של לאומיות ודת, עם נבחר, עם סגולה. לאחר מאה, מאתיים, חמש מאות שנה, מתרגלים לתפיסה שאפשר להיות יהודי ללא ארץ. וכך הפכנו לדת, בקהילות בודדות. העניין של שילוב דת ולאום מופיע בהלכה: "כל שלא אמר ארץ ברית ותורה ומלכות בית דוד לא יצא ידי חובתו" (ברכות מח: ), כי לא ביטא את המושג של עם ישראל. זהו העניין של מצוות ספירת העומר, המקשרת בין "לאום" ל"דת". העם קם לתחייה בפסח, ובשבועות הפך להיות לעם קדוש. את הקשר בין שני המועדים אסור לאבד, ושומרים את הקשר על ידי שסופרים את ימי העומר.

תהליך זה של סילוף הרעיון התחזק כאשר הפסיקו ללמוד תנ"ך. יש כל מיני סיבות מדוע הפסיקו ללמוד תנ"ך בעיון ובכלל (אולי בגלל השבתאות). בגלל זה איבדנו את ההבנה של חשיבות ארץ ישראל ומהו "גדול בישראל" אמיתי. רק בתנ"ך יש דוגמאות אמיתיות של "גדול בישראל", שחי בארץ ישראל בתנאים של עם, כגון דוד ושאול שישבו כל היום וכל הלילה ולמדו תורה וגם נלחמו. אין היום ראש ישיבה שלוחם, ואין רמטכ"ל שלומד תורה. זה מצוי רק בתנ"ך. כיוון שהפסיקו ללמוד תנ"ך בישיבות, מי שהיה "גדול" בתנאים שהיו אז בגלות, הפך להיות הסמל של "גדול". כמו כן, לא לומדים אגדה ומדרש. מי שלמד פעם בישיבת מיר או פונוביז' יודע שכשמגיעים לאגדתא, מדלגים או לומדים מהר כדי לצאת ידי חובה. אבל עובדה היא שהספרי אומר: "רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם? למוד הגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו" (ספרי עקב מט) - רק כך אתה לומד את דרכי ה'. 

בלי הרעיון, הדרך והמידות של ה', היהדות הופכת לפולחן. ביהדות העיקר הוא הרעיון, והפולחן הוא הסמל החיצוני של הרעיון הפנימי. כשאין רעיון פנימי, עשיית המצווה לא מועילה לאדם כלום. וחמור יותר אם יש לאדם רעיון מעוות, כי אז, כשהוא עושה מצווה בכוונה, הוא מדגיש את הרעיון המזויף. משום כך קמה ישיבת הרעיון היהודי - כדי להדגיש שיש רעיון יהודי מקורי אותנטי. את זה אפשר להשיג על ידי לימוד תנ"ך ומדרש. גם ש"ס צריך ללמוד בדרך רעיונית - איפה משתבצת ההלכה המסוימת הזאת במבנה של הרעיון של אמונה וביטחון וכדומה. כל סוגיא היא לבנה, וצריך להבין איפה מקומה במבנה הכללי. אדם חייב ללמוד את הרעיון.
הרעיון העיקרי הוא העניין של עול מלכות שמים. אדם ששומר את כל המצוות כי הן מוצאות חן בעיניו או כי כך הוא נולד, אינו עובד על עצמו, על נפשו. כל מצווה - תפקידה לקחת את ה"אני" של האדם ולהקטין אותו ולמעט אותו ולכופפו תחת עול בוראו, וכך לגדל את האדם. חשוב שכל אחד ילמד בעל פה את האבן עזרא בפרשת עקב (דברים יא:כב) ואת ה"אבי עזר" שנגע באמת כשאמר שכל העניין של דבקות בה' הוא סוד, שצריך להידבק במידותיו של ה' ולקבל על עצמנו את המידות הללו בדיוק כמו שהן: "ומועטים הם בני עלייה אשר יאחזו במידות על דרך אמת ואין כושל בם. הלא המה הגדולים אשר בארץ". אדם חייב להבין ולדעת מתי להיות איש רחמים ומתי להיות איש נקמה. והוא ידע זאת רק כשיהיה מוכן לקבל על עצמו עול מלכות שמים. זה קשה מאוד, כי לשם כך חייבים להשתחרר מכל התרבות הזרה שנכנסה לתוכנו - "זה לא יפה", "זה לא מקובל". עול מלכות שמים! כמו שפרה אדומה היא תמימה רק אם לא עלה עליה עול, כך אסור שיהיה עלינו שום עול מלבד עול מלכות שמים, עול ה'. וזה קשה, כי הולכים נגד ציבור שלם. צריך לשבת ארבעים יום בתענית כדי לשכוח את התורה המסולפת. מדוע ר' זירא צם מאה תעניות כדי לשכוח את תלמודה של בבל (בבא מציעא פה.)? כי ידע שיש בבבל "גוישקייט" (תפיסה גויית של היהדות), והחליט שבארץ ישראל הוא מתחיל דף חדש. 

חותמו של הקב"ה אמת! למה לא צדק, רחמים? כי אם אין אמת, גם הצדק והרחמים לא יהיו צדק ורחמים. אדם יהיה רשע כשאסור להיות רשע, ויהיה צדיק כשאסור להיות צדיק. הגמרא אומרת: "בכל לבבך - בשני יצריך" (ברכות נד.), ופירש רבנו יונה שם: "עוד נוכל לומר, שיצר טוב הוא מידת הרחמנות וכיוצא בזה, ויצר הרע נברא לאכזריות, וכשאדם אינו מרחם על הרשעים והוא אכזרי להם, נמצא שהוא עושה מצווה גדולה ועבודת השם עם יצר הרע". דבר כזה "לא מקובל" בימינו, אבל זו קבלה - רבנו יונה הוא מה"ראשונים". וזה הקו שאפשר לראות בכל ה"ראשונים". ח"ו שאדם יהיה רע במקום שצריך להיות טוב, וח"ו גם שיהיה ההפך. 

למה מסלפים את האמת? ולא סתם יהודים, אלא בני תורה מסלפים. בוודאי, בדרך כלל הסיבה היא שהם לא יודעים ולא לומדים את האמת. אבל יש כאלה שיודעים את האמת ובכל זאת מסלפים. אנו רואים בכמה מקומות בתלמוד שיהודים לא אמרו את האמת בגלל פחד. כך אומרת הגמרא בסנהדרין: "מעשה שהיה דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא [עבדו של ינאי המלך, שהיה צדוקי ורשע, הרג אדם. לפי ההלכה, מכיוון שעבד לא-יהודי הוא רכוש של בעליו, חייב בעליו להופיע במשפט]. אמר להו שמעון בן שטח [נשיא הסנהדרין] לחכמים: תנו עיניכם בו ונדוננו... אתא ויתיב [ינאי בא וישב, בעוד שבעל הדין חייב לעמוד בבית הדין]. אמר לו שמעון בן שטח: ינאי המלך, עמוד על רגליך ויעידו בך, ולא לפנינו אתה עומד אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד... אמר לו [ינאי]: לא כשתאמר אתה אלא כמו שיאמרו חבריך [אם שאר חכמי הסנהדרין יגידו לי לקום, אקום]. נפנה [ינאי] לימינו - כבשו [הסנהדרין] פניהם בקרקע [מתוך פחד]. נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? [אתם חושבים שתינצלו מסכנה אם תכבשו פניכם בקרקע ולא תצוו עליו לקום?] יבוא בעל המחשבות [הקב"ה] וייפרע מכם!" (סנהדרין יט.-יט: ). אנו רואים שיהודים גדולים כמו חכמי הסנהדרין לא אמרו את האמת משום שפחדו. פחד הוא אחת הסיבות לסילוף האמת. 
אגריפס היה מלך טוב ואהוב על הציבור, אבל בעיה אחת הייתה לו: הוא היה פסול למלוכה, כי אביו היה גר. התוספות מסבירים שגם אמו וגם אביו של מלך בישראל צריכים להיות יהודים מלידה. הגמרא מספרת על מעמד הקהל שבו קרא אגריפס מהתורה. מותר למלך לקרוא את משנה התורה כשהוא יושב, ובכל זאת הוא עמד. כשהגיע אגריפס לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", בכה. אך חכמים אמרו לו: "אל תתירא, אחינו אתה, אחינו אתה". באותה שעה נתחייבו ישראל כליה על שהחניפו לו (סוטה מא). הוא היה מלך טוב, ולא החניפו לו משום שפחדו ממנו, אלא להפך, החניפו לו מתוך אהבה - "זה בחור טוב, איך אני יכול להגיד לו דבר כזה?" דבר דומה גרם לסילוף של ימינו. אדם שינק את כל מה שינק מתרבות הגויים, קשה לו לקום ולהודות שכל מה שלמד הוא שקר, שהרי אם יאמר "טעיתי", למעשה הוא מודה שכל חייו שקר. ולכן הוא מסלף ומשקר. אלו הסיבות לסילוף, וכולן נעוצות בחולשה של האדם. המסלפים אינם רשעים, ח"ו, אבל זה נותן לגיטימציה לרשעים להשתלט. 
  צריך לקבל עול מלכות שמים! ללכת עם הראש בקיר, שיקוב הדין את ההר. אני ממעט את עצמי, אני מתכופף, אני מקבל עלי עול, כמו פרה ושור.

   עם ישראל הוא עם קדוש ונבחר, עם סגולה. ואכן יש הבדל בין דם לדם. לא הופתעתי ממה שאמר הרב משכם [הרב גינזבורג], אלא משאר הרבנים. כולם קמו נגדו בהיסטריה, כי הוא אמר את האמת, והם לא הביאו אפילו טענה אחת. אתמול החליטו במפד"ל להעיף אותו כי זו סכנה בשבילם, כי הוא אומר "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל" (דברים ד:מד), ולעומת זאת, עם אש"ף הם מסתדרים. הבדלה, עם קדוש, הוא רעיון שמוזכר בתורה פעמים אין ספור: "בנים אתם" (שם יד:א), "ולתתך עליון על כל הגוים..." (שם כו:יט). זה לא עניין של גזענות. כל גוי יכול להיות עליון אם יתגייר, אבל בינתיים, אנו עליונים. הנשמה של היהודי היא עליונה, כי היא נשמה של יהודי, מה לעשות. הבעיה היא שהיהודי הממוצע לא רוצה להיות למעלה מהגוי, אבל גם לא מתחת, אלא רוצה להיות שווה. אנו עליונים!

 "כך ברא הקב"ה את שבעים אומות, ומכולם לא מצא הנאה אלא מישראל... ומכולם לא אהב אלא ישראל" (תנחומא במדבר י). אנו מובדלים מכל העמים. כמו שאדם שרואה את בנו משחק בשכונה עם ילדים רעים, מבדיל אותו מהם לטובתו ולהנאתו, כך הבדילנו הקב"ה מהגויים. הפסוק "הן עם לבדד ישכון" (במדבר כג:ט) חייב להיות הדגל. הגמרא אומרת: "כתיב 'ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ' (שמואל ב ז:כג) מאי רבותייהו אתון נמי ערביתו בהדן [ומה ההבדל בינכם לבינינו, הרי גם אתה גוי?] א"ל: מדידכו אסהידו עלן דכתיב 'ובגויים לא יתחשב'" (סנהדרין לט.-: ). כלומר, אנחנו לא חלק מהמושג "גויים". "המבדיל בין אור לחושך בין ישראל לעמים". "אברהם העברי" נקרא כך מפני שעמד מעבר אחד וכולם מהעבר השני. והוא צדק ואתו הייתה האמת. 
  הקב"ה ציווה עלינו להיות עם אחד מובדל מתוך כל העמים שבעולם, ולחיות בארץ המיוחדת לנו. מוסלמי לא חייב לחיות במכה. הוא יכול להיות מוסלמי גם במקום אחר, וכך גם קתולי. ואילו לעם ישראל יש מצווה לחיות בארץ אחת, בארץ ישראל, כדי שנהיה לבד. בדלנות - כדי שנמנע ככל האפשר חדירה של תרבות גויית. כתב הרמב"ן: "כי הקב"ה אמר למשה שני דברים: ארד להצילם מיד מצרים, ואפשר שיצילם בארץ גושן עצמה [ויהיו "פרומים", עם בית כנסת ומקווה ואדמו"ר] אבל הבטיח עוד להעלותם מן הארץ ההיא" (שמות ג:יב). האבן עזרא כתב בפרשת ואתחנן: "כי השם ידע שלא יוכלו לעשות מצוותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם" (דברים ד:י). לומדים שם מכל השקר ומכל הסילוף שיש ברדיו, בטלוויזיה וסתם באוויר, ומושפעים מכך. כל יום שחיים בחו"ל, עוברים על איסור שעטנז. על הפסוק "עבדים היינו לפרעה" כתב הספורנו: "ובהיות שבעבדותנו לא היינו יכולים לקנות השלמות... אל הארץ שנוכל לקנות בה אותה השלמות" (שם ו:כא). שלמות תיתכן רק בארץ ישראל. בה אנו יכולים לסתום את ה"גוישקייט" ולהקים מדינה בדלנית, ואז אפשר לפתח יהודים קדושים. אבל בלי הבדלה אין קדושה. משום כך אמר הקב"ה, כפי שמובא בספרי (מג) וכן ברש"י (דברים יא:יח): "אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ, היו מצוינים במצוות, שכשתחזרו לא יהיו לכם כחדשים". דבר זה הוא פלאי פלאים - וכי זו הסיבה שיהודי בגלות צריך להניח תפילין ולשמור שבת? כדי שלא יהיו כחדשים? לא משום שחובת הגוף נוהגת גם בחו"ל? אלא, באמת הקב"ה נתן את כל המצוות לקיום בארץ ישראל. יהודי שנמצא בחו"ל - זהו שעטנז. כל המצוות ניתנו לקיים בארץ ישראל.

 הבדלה - חייבים לעבוד על זה ולא לשכוח את זה. כל האיסור של "סתם יינם" ופת עכו"ם נקבע כדי שלא נשב ונאכל ונשתה אתם, כדי שאנחנו נהיה כאן והם יהיו שם, כדי שנהיה מובדלים. אין ערך של שיוויון ואינטגרציה ביהדות; אדרבה, זה אסור. כל הדברים האלה הם קשים לשמוע. הם נגד הזרם, והזרם הוא חזק ושוטף. מעט מאוד יהודים יקומו ויגידו "זאת התורה"! אבל לא חשוב מי יגיד ומי לא יגיד, כי בסופו של דבר "אמת מארץ תצמח" (תהלים פה:יב). 
  בע"ה, בשבוע הבא נעבור לבניין החדש ונמשיך.