צופה ומנהיג חלק א'

עול מלכות שמים - חוקת

עול מלכות שמים

י' תמוז התשמ"ט


"זאת חוקת התורה" (במדבר יט:ב). פירש רש"י: "לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר: מה המצווה הזאת ומה טעם יש בה? לפיכך כתב בה 'חוקה'. גזרה היא מלפני, אין לך רשות להרהר אחריה". המדרש (במדבר רבה יט) אומר: "שאל עכו"ם אחד את רבן יוחנן בן זכאי... נראין כמין כשפים אתם מביאים פרה ושורפין אותה וכותשין אותה... אמר לו... רוח טומאה... מזין עליו מי נידה והוא בורח... אמרו לו תלמידיו: רבנו, לזה דחית בקנה, לנו מה אתה אומר? אמר להם... אמר הקב"ה: חוקה חקקתי, גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור על גזרתי". אנחנו צריכים לחנך את עצמנו לעשות את המצוות דווקא מפני שה' ציווה אותן - לא רק במצוות שמנוגדות לשכל, אלא גם במצוות ה"מובנות". זו דרגה של אמונה שצריכים להגיע אליה בקיום כל המצוות. הגמרא מוכיחה (גיטין ו.) שבבל הוא צפון לארץ ישראל, מזה שנאמר "מצפון תפתח הרעה" (ירמיהו א:יד). ולכאורה קשה: וכי אם לא היה פסוק לא היינו יודעים זאת? אלא, זה בא ללמדנו שצריך להסתמך על מקורות תורניים בלבד. וכן הגמרא אומרת (עירובין יד.): "כל שיש בהיקפו שלשה טפחים, יש בו רוחב טפח, מנא הני מילי אמר רבי יוחנן אמר קרא (מלכים א ז) 'ויעש את הים מוצק עשר באמה...'". ולכאורה קשה: למה הוצרכו להביא פסוק? הרי אנחנו יכולים למדוד בעצמנו. אלא, אנו הולכים לפי התורה בלבד. הגר"א מביא ראיה שאסור לחפש טעמים למצוות: "לא יקרא לאור הנר שמא יטה. אמר ריב"א: אני אקרא ולא אטה. פעם אחת קרא, וביקש להטות. אמר: כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו לא יקרא לאור הנר" (שבת יא.). אדם צריך לחיות באמונה בסיסית - כך ה' ציווה. נכון שצריך תמיד לחפש טעמא דקרא, אבל צריך לדעת שאולי זה טעם ואולי לא. אנו לא מקיימים את המצווה מפני הטעם שאנו מוצאים, אלא משום שה' ציווה לקיימה. הגמרא אומרת (סנהדרין כא: ): "ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן, נכשל בהן גדול העולם. כתיב 'לא ירבה לו נשים', אמר שלמה אני ארבה ולא אסור...". "זאת חוקת התורה"!

אור החיים שואל: למה כתוב "זאת חוקת התורה" ולא "זאת חוקת הטומאה, הטהרה" וכד'? הוא מסביר שזה בא ללמד שמי שקיים מצווה זאת, שהיא חוקה בלא טעם, כאילו קיים את כל התורה - "כי קיום מצווה בלא טעם יעיד צדקת העושה ודרגת אמונתו". אדם שעושה מצווה מפני שהוא מבין אותה, אינו עובד ה' אלא עובד את עצמו, כי הוא מבין. רק העושה מצווה כי כך ציווה ה', הוא עובד ה'. ולכן כתוב "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" (קידושין לג.). וכן מצאנו בשבע מצוות בני נח: "כל המקבל שבע מצוות ונזהר לעשותן, הרי זה מחסידי אומות העולם... והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שציווה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבנו... אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת, אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם" (רמב"ם, הלכות מלכים ח:יא). וכן אצל חזקיהו - אמר לו ישעיהו: "צו לביתך, כי מת אתה ולא תחיה..." (ישעיהו לח:א). הגמרא מפרשת שהוא אמר: "בהדי כבשי רחמנא למה לך, מאי דמפקדת למעבד - עבד, ומאי דניחא קמי שמיא לעבד" (ברכות י.)

אדם מטבע בריאתו לא רוצה לעשות דבר שלא מובן לו. עשייה ללא הבנה עושה אותו עבד. לכן חשובה הדרגה של "חוקה" כדי להיות עבד ה' - לעשות מה שלא מובן. "שבשעה שאמר משה ליתרו, תן לי צפורה בתך לאישה, אמר לו יתרו: קבל עליך דבר זה שאומר לך... בן שיהיה תחילה, יהיה לעבודה זרה; מכאן ואילך לשם שמים. וקבל עליו..." (מכילתא יתרו מסכת עמלק א). ולכאורה קשה: הרי יתרו פרש מעבודה זרה. איך הוא הולך לעשות מנכדו עובד עבודה זרה? אלא, יתרו הגיע בהכרה שכלית למציאות הבורא, והוא רצה שגם נכדיו יגיעו כך. הוא ידע שמשה רבנו יחנך את בניו לתורה בכפייה ולא בדרך של הבנה, כלומר, משה לא ייתן להם לעשות כרצונם, שהם יבינו מעצמם, אלא הוא יחנכם מראש לתורה. יתרו לא רצה את זה, הוא לא רצה חינוך "חוקתי" [ויתרו טעה בזה]. 

קשה לאדם לקיים דבר שאינו מבין. דוד המלך אמר לשלמה (בקשר להענשת שמעי): "ועתה אל תנקהו כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו והורדת את שיבתו בדם שאול" (מלכים א ב:ט). שלמה אמר לשמעי שאם יצא מביתו, יומת. ולכאורה קשה: הרי ייתכן ששמעי לא יצא מביתו. אם כן, האם שלמה לא יקיים את דברי אביו? אלא, אדם בטבעו לא מוכן שיכתיבו לו מה לעשות, וכשכופים עליו, הוא מתחיל להתמרד. לכן היה שלמה בטוח ששמעי יצא מביתו. אדם מטבעו לא מוכן לקבל "חוקה". הגמרא אומרת: "בעל פעור - אין לך עבודה זרה מאוסה ממנה" (סנהדרין סד.). " 'ויצמד ישראל לבעל פעור' (במדבר כה:ג) - כצמידים האלו" (תנחומא, בלק יח). מה משך אנשים לזה? העניין המושך היה שבעבודה זרה זו, אדם עשה מה שרצה, והיה "חופשי" ללא כל עול. על זה הפסוק אומר: "לא תוסיפו... ולא תגרעו... את אשר עשה ה' בבעל פעור" (דברים ד:ב-ג). זה היסוד של "חוקה" - קיום מתוך עול ולא מתוך הבנה, ההפך של בעל פעור. על הפסוק "כי לי בני ישראל עבדים" (ויקרא כה:נה) אומר ריה"ל: "לי ולא לעצמם"! "עבדי הזמן...". העבדות הגדולה שנותנת חופש לאדם, היא העבדות לקב"ה.