צופה ומנהיג חלק א'

משיח

משיח

 ז' אב התשמ"ט

"עורי עורי לבשי עוזך ציון לבשי בגדי תפארתך ירושלים עיר הקודש... התנערי מעפר קומי... שביה בת ציון" (ישעיה נב:א-ב). הפסוק מדבר על גאולת ירושלים וציון. "מה נאוו על ההרים רגלי מבשר משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה... פצחו רננו יחדיו... וראו כל אפסי ארץ את ישועת אלוקינו" (שם:ז-י). בעבר לא חשבו שתהיה תקופה כמו זאת שאנו חיים בה היום. חשבו: או ששבים בתשובה ונגאלים, או שלא שבים ולא נגאלים. ואילו אנו לא שבנו - לא חזרנו בתשובה - ובכל זאת יש לנו מדינה. אבל יש עדיין גלות, ביזיון, שפלות. אם חוזרים בתשובה, מתקיים מה שנאמר "התנערי מעפר". ובפרק סב כתוב: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט עד יצא כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גוים צדקך וכל מלכים כבודך וקרא לך שם חדש אשר פי ה' יקבנו. והיית עטרת תפארת ביד ה' וצניף מלוכה בכף אלוקיך. לא יאמר לך עוד עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה כי לך יקרא חפצי-בה" (פסוקים א-ד). אם כן, לכאורה, או שיש שיבה או שאין, ואם יש, הגאולה באה בהדר ובתפארת. ואילו המצב של היום הוא מצב שאף אחד לא חשב שיהיה - לא גלות ולא ישועה. למרות ש"ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים" (זכריה ח:ד), אדם שמגיע לירושלים האמיתית, להר ציון, להר הבית, רואה ששם שום דבר לא השתנה.

בפסיקתא רבתי (פרק לה) מדברים חז"ל על המשיח. על הפסוק "רני ושמחי בת ציון" (זכריה ב:טו), אומרים חז"ל: "אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף... כנגד מי אמר שלמה למקרא הזה? לא אמרו אלא כנגד כנסת ישראל, שבשעה שנבנה הבית האחרון [השני], לא שרתה בו שכינה, שכך אמר הקב"ה: אם עולים ישראל כולם, תשרה שכינה...". אם עולים כולם, יש שכינה, ואם לא, אין. אכן, היה פגם בעלייה מבבל ובבית השני. ומשום כך הבין ריב"ז שיש פה בעייה. בהמשך (פסיקתא רבתי פרק לו) מתואר איך הקב"ה מפתה את המשיח להיות המשיח: "התחיל הקב"ה מתנה עימו ואומר: הללו שגנוזים הם אצלך [נשמות יהודים], עוונותיהם עתידים להכניסך בעול ברזל [כמו בכלא] ועושים אותך כעגל הזה שכהו עיניו ומשנקים את רוחך בעול, ובעוונותיהם של אלו עתיד לשונך לידבק בחיכך [אתה תהיה שבוי בייסורים כל עוד לא הגיע הזמן שאתה תתגלה. ולכן דווקא ב]... שבוע שבן דוד בא, בה מביאים קורות של ברזל ונותנים לו על צווארו עד שנכפפה קומתו, והוא צועק ובוכה ועולה קולו למרום. אמר לפניו: ריבונו של עולם, כמה יהא כוחי וכמה יהא רוחי וכמה יהא נשמתי וכמה יהיו אבריי? לא בשר ודם אני?! על אותה השעה היה דוד בוכה ואומר: 'יבש כחרש כוחי ולשוני מודבק מלקוחי' (תהלים כב:טז)". 

 מדוע כל הצער והיגון הזה, הסבל של משיח? זה קשור לזה: "למה דומה כנסת ישראל בעולם הזה? לחיגר שאינו יכול לילך ולבוא, ואומות העולם מחרפים אותם ואומרים להם בכל יום: אלוקיך היכן הוא... אמרה להם: יש לי יום אחד שעתיד מלכי להיגלות עלי" (פסיקתא רבתי פרק לו). הסיבה לסבל וליגון של המשיח היא הסבל שמגיע לעם. המשיח הוא במקום העם. ככל שהוא רואה את חילול השם, הוא יודע שאילו היינו מה שהיינו יכולים וצריכים להיות, הוא היה מגיע מיד. הסבל שלו הוא שהוא רואה שזה לא כך, שעם ישראל שם עליו את העול.

גודל הסילוף, חילול השם, הוא מה שמביא את הסבל של המשיח. כמה חילול השם אפשר לסבול? המשיח כביכול משקף את רגשותיו של הקב"ה. גם הוא סובל, אבל הוא הקב"ה, אבל אני בשר ודם, ולי זה כואב.

 
יש לנו בעיה: הקב"ה בחסדו נתן לנו פסק זמן לפני העונש, עוד ארכה ועוד ארכה. זה חסד, אבל עם ישראל לא מבין שזה חסד. "יארכו הימים ואבד כל חזון" (יחזקאל יב:כב) - ככל שהעונש משתהה, חושבים שכבר לא תבוא הפורענות, שלא יבוא חזון הפורענות, אלא ישתכח. יש לפרש זאת כך: כשהנביא צועק "הקב"ה יעניש אתכם", והקב"ה מרחם ולא מעניש, היהודי אומר ש"אבד כל חזון" - כלומר, הנביא הזה הוא נביא שקר. ועל זה הנביא ממשיך ואומר: "לכן אמור אליהם, השבתי את המשל הזה ולא ימשלו אותו עוד בישראל" (שם:כג). הכלי יקר אומר משהו אמיתי מאוד: "'כי תוליד בנים ובני בנים' - לפי שאין פתגם הרעה נעשית מהרה, על כן מלא לב בני אדם לעשות רע, ואינו מרגיש שהקב"ה מאריך אפו... באותן הימים עצמם אשר תשחיתו, תולידו בנים ובני בנים כמנהג העולם ונושנתם בארץ ועל ידי זה תטעו לומר: לו חפץ הקב"ה להמיתכם - כולי האי לא שתיק. הרי אנו... ויושבים על הארץ ימים רבים ואם כן ודאי אין בנו אשמה" (דברים ד:כה). זה כמו ילד שאומרים לו "אם תעשה כך וכך, תקבל מיד עונש". אם הוא לא מקבל עונש, הוא חוזר מיד להתנהגותו הרעה. בימי ההשכלה יהודים פרקו עול כבר בשנת ת"ס, תחת הצאר, ועוד לפני כן. יהודים רואים שיושבים על הארץ ימים רבים ולא נענשים, ואם כן "ודאי אין בנו אשמה..." - כך מתחילה האפיקורסות. "אבד תאבדון מהר" (דברים ד:כו). מידת ה' היא שלא להביא צרות תכופות זו לזו, כמו שכתוב "ורווח תשימו בין עדר ובין עדר" (בראשית לב:טז). אבל באחרית הימים הוא יביא צרות תכופות זו לזו, וצרה אל אחותה ניגשת. "אשר אמרו לרואים לא תראו ולחוזים לא תחזו לנו נכוחות דברו לנו חלקות חזו מהתלות" (ישעיהו ל:י) - דבר ישר וחלק, אל תדבר על בעיות. דבר על חלק-גלאט. "לכן יהיה לכם העון הזה כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה" (שם:יג) - כשהעונש בא, הוא בא ללא שום אזהרה, כשהעם בטוח בכוחו ובעוצמתו.