צופה ומנהיג חלק א'

סגולת ישראל וקדושת ישראל

 סגולת ישראל וקדושת ישראל

 י"ג אלול התשמ"ט- פרשת כי תבוא

 

בעניין בחירת ישראל וסגולתו והבדלתו ובידודו, אנו מוצאים בפרשתנו, פרשת כי תבוא: "את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו" (דברים כו:יז). לפי הרמב"ן, זה נאמר דווקא כאן, כי עד כאן עבר משה על כל המצוות וחזר עליהן, ועכשיו כאילו מעמד הר סיני שני, עוד ברית, מקבלים מחדש את המצוות. כאשר הגיעו להר סיני, אמר ה' למשה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט:ו), ופירש רש"י: "לא פחות ולא יותר". לפני שאתן לכם את המצוות, ראשית אתם צריכים להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש, כי זה היסוד והבסיס. ואם את זה אתם לא תופסים, אין שום תועלת במצוות. כך עשה ה' בסיני, וכך עשה משה בערבות מואב: "את ה' האמרת... וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה" (דברים כו:יז-יח). אנו עם נבחר ונבדל; בלי זה, אין תורה ומצוות. "האמרת;" - לשון רוממות, "רוממת אותו להיות לך מלך". פירש האבן עזרא: "לשון גדולה... מגזרת בראש אמיר [הענף הגבוה בעץ]". עם ישראל כביכול לקח את ה' ושם אותו במקום הגבוה ביותר. רמב"ן פירש: "הנה גידלתם ה' ורוממתם אותו שיהיה הוא לבדו לכם לאלוקים". רוממות - לא רק שה' גדול, אלא הוא גדול ואין אחר. הוא ה' אחד. הוא בראש והוא בלבד! בידו הכח לעשות הכל, ואין שני לו. רש"י אומר: "ולי נראה שהוא לשון הפרשה והבדלה. והוא לשון תפארת - 'יתאמרו כל פועלי און' (תהלים צד:ד)" (גאווה). אנו ממליכים אותו ומפארים אותו ומבדילים אותו מכל אלוהי העמים. ואונקלוס תירגם: "ואת ה' חטבת". נראה לי שזה מלשון חטיבה, כלומר, עשיתם אותו חטיבה אחת. המקור הוא במסכת ברכות (ו.): "אמר להם הקב"ה לישראל: אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם, שנאמר 'שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד' [אחד ואין אחר] (דברים ו:ד). ואני... 'ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ' (דברי הימים א יז:כא)". גם ה' וגם אנחנו, שנינו עשינו זה את זה חטיבה אחת מיוחדת ובלעדית!

 
"את ה' האמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו ולשמור חוקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו" (דברים כו:יז). יש כאן סדר: אחרי שהאמרתם אותו, קבלו עליכם עול מלכות שמים - "להיות לך לאלוקים". חייבים לקבל ראשית כל את העול - "להיכנע לו לבדו כראוי לו לעליון" (ספורנו), ולאחר מכן ניתן "ללכת בדרכיו" - אפשר לקבל את דרכיו, את המושגים של ההלכה והיהדות. "להידמות לנכבד מכל שאר הנמצאים" (ספורנו). אדם ההולך בדרכי ה', מנסה להידמות לו. אם ה' קבע שיש צדק בדבר מסוים, גם אני חושב כך, ואין לי בעיה בקבלת הדבר הזה. זהו עול מלכות שמים. אם הוא אלוקים, הרי כל קביעתו אמת, וצריך ללכת בדרכיו ללא היסוסים וללא בעיות. אחר כך "לשמור חוקיו" - החוקים הם המצוות הקשות ביותר, שאין להן טעם, וקשה ביותר לקיימן; אחר כך "מצוותיו" - המצוות שיש בהן היגיון, אבל אדם לא היה עושה אותן מעצמו (כגון שבת ופסח); אחר כך "משפטיו" - מצוות מוסריות כמו איסור גזל וכד'. ראשית, עול מלכות שמים, אחר כך "ללכת בדרכיו", ואחר כך קיום מצוות. הדרך, הרעיון, המושג - קודמים לקיום המצוות, כי המצוות הן הביטוי החיצוני של הערך הפנימי! יש נשמה ויש גוף; ללא גוף אין נשמה, וללא נשמה אין גוף. הרעיון הוא הנשמה, והמצווה היא הגוף. המצווה היא הגשמת הרעיון!

"את ה' האמרת היום וה' האמירך" - האבן עזרא מביא מהכוזרי פירוש אחר ל"האמרת": "כי האמרת מגזרת 'ויאמר', והטעם כי עשית הישר עד שיאמר שהוא יהיה אלוקיך". כביכול, אנו כופים על הקב"ה לעמוד בהבטחתו. הקב"ה אמר שאם נעשה כך וכך, הוא חייב לעשות כך וכך. אנו כופים על ה' לעשותנו עם סגולה. "'השקיפה ממעון קדשך' - עשינו מה שגזרת בנו, עשה עימנו מה שהבטחתנו" (ספרי כי תבוא שג). הבטחת, עשינו - קיים! זהו דבר עצום, כי מזה נלמד ונדע שאם נהיה עם עם ביטחון בה', הוא חייב להביא את המשיח, והוא חייב להושיע. "אני והו הושיעה נא" - אנו קשורים בשלשלת של ברזל לה'. כך אומר הספרי, וריה"ל כך הבין פסוק זה.

 
הפרשה מתחילה בעניין הביכורים: "ולקחת מראשית כל פרי האדמה..." (דברים כו:ב). ישראל הוא הנבחר של ה', ומי שנבחר נקרא "בכור". "בכור" ו"נבחר" באים מאותה גזרה. אנו העם הנבחר והבכור של ה'. "בני בכורי ישראל" (שמות ד:כב) - הבכור הוא הבן הראשון של האדם, וישראל הם הראשונים שהעידו שה' הוא האלוקים. אברהם אבינו היה הראשון שהעיד שה' הוא האלוקים, לכן אנו "עם נבחר" ו"בכור". 

על הפסוק "בני בכורי..." מפרש ספורנו: "אף על פי שאהפוך אל העמים שפה ברורה ולעבדו שכם אחד, מכל מקום יחשוב ישראל נכבד משום שהוא בני בכורי". יש שואלים: האם באחרית הימים נהיה הנבחרים? והתשובה היא: כן, מצד שאנו הבכור של ה'! בבכורה יש גם עניין של קדושה, כי הבכור הוא "ראשית אונו". הבכור הוא קדוש כי הוא התוצר הראשון של אביו.

 
הביכורים הם לא סתם הפרי הראשון, אלא גם הפרי המובחר משבעת המינים, שהם המובחרים שבפירות. המשנה אומרת: "אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינים..." (ביכורים א:ג). צריך להביא את הראשון מהמובחרים - בכור ונבחר! פירש רבנו בחיי: "וזאת כוונת התורה במצוות הביכורים שהם ראשית, שהיא חייבה לישראל שהם ראשית, 'קודש ישראל לה' ראשית תבואתה' (ירמיהו ב:ג)". וכל ילד שלומד בראשית יודע "בראשית - בזכות התורה וישראל שנקראו ראשית".

"ואינו מביא אלא מן המובחר שבשדה". כל דבר מצווה - צריך שיהיה מן המובחר. וכן הבל הביא את הקרבן מן המובחר. העם המובחר מביא מן המובחר, כדי שאנחנו תמיד נהיה בבחינת קדושים ומובחרים. אין לנו שום יחס עם דבר שאינו מובחר. מלך מתעסק רק בנבחרים. ואנו, שאנו בבחינת בכור וראשית, צריכים להביא תמיד ראשית.

 
  אדם אוהב את הראשית שלו יותר מהשאר. חיובו לתת לה' מהבכור בא לשבור את תאוותו ולחזק את אהבתו לה'.

מכל העניין הזה של קדושה, בחירה וסגולה, אנו רואים מה זה יהודי. על הפסוק "ה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה" (דברים כו:יח) כתב הספורנו: "כדי שישיג בכם מה שחפץ להשיג מן המין האנושי, באומרו 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' (בראשית א:כו)". ה' רצה שהמין האנושי יהיה "כדמותו", מלשון להידמות לו, ובחר בישראל כדי להשיג בהם מה שרצה להשיג מאדם הראשון. "ותחסרהו מעט מאלוקים" (תהלים ח:י). עם ישראל הוא הטיפוס של המין האנושי שה' רוצה. רמב"ן כתב (דברים כו:יח): "כי לכם לבדכם יתן תורתו ויצווה אתכם בכל המצוות הרצויות לפניו, לא לעם אחר, כעניין שכתוב 'מגיד דבריו ליעקב' (תהלים קמז:יט)". ומשום כך, גוי שעסק בתורה חייב מיתה. היהודי נברא בקדושה, בלי קשר למה שיעשה עם קדושה זו, ואילו גוי נברא בטומאה, ואדם טמא שנכנס להיכל חייב מיתה. כאשר הגוי הטמא מכניס בתוכו את המצוות, הוא הופך את הקדושה לטומאה. הקב"ה אמר "אתם עם קדוש", ואם גוי לוקח זאת, הוא הופך את הקדושה לטומאה.

 
  בפרשת כי תצא יש מצווה קטנה, לכאורה - מצוות מעקה. נדמה לי שבמצווה זו יש דברים נפלאים! היום, בתקופה זו, אין מצווה יותר גדולה מזו. "ולא תשים דמים בביתך, כי יפול הנופל ממנו" (דברים כב:ח) - העניין של מצוות מעקה הוא שיהודי חייב לדאוג שיהודי שני לא ימות, וזו מצווה מדאורייתא. על אחת כמה וכמה שממשלה חייבת לשים מעקה על הבית של המדינה. אבל הממשלה נותנת לגויים רוצחים ומרצחים ללכת חופשי. "ולא תשים דמים בביתך". המעקה הוא המצווה של היום. יש ללמוד מזה מושג עצום - שבבית לא יהיו דמים! אנו התחלנו ב"כי תצא למלחמה על אויבך" (דברים כא:י). כמה גדלות יש בזה: "כי תצא על אויבך" - משמע שבבית אף פעם אין אויבים. במצב טבעי, תמיד האויבים בחוץ, אבל בבית אף פעם אין אויבים. ובמדינה שלנו רוצחים מסתובבים חפשי! צריך לשים מעקה! אין שום מצווה שהיא קטנה, וממצווה זו אפשר ללמוד דברים עצומים. וזה יסוד היום.