צופה ומנהיג חלק א'

ביטחון וממלכתיות - כי תבוא

 ביטחון וממלכתיות

ט"ז אלול התשמ"ט - פרשת כי תבוא -סעודה שלישית בבית הרב  

"והיה כי תבוא אל הארץ... ולקחת מראשית..." (דברים כו:א-ב). מצוות הביכורים נוהגת לאחר כיבוש וירושה, לא מיד לאחר הביאה לארץ. צריך תנאי של כיבוש ונחלה - חלוקת הארץ לשבטים. למה? במה שונה מצוות ביכורים ממצוות חלה שנוהגת מיד בכניסה לארץ? בהמשך נאמר "וענית ואמרת" (שם:ה), ואומר רש"י: "לשון הרמת קול". אדם המביא ביכורים צריך לצעוק בקול רם. עוד אמרו חז"ל, שאת מקרא הביכורים צריך לומר דווקא בלשון הקודש. ואילו לגבי וידוי מעשרות, לא צריך קול רם ולא לשון הקודש, ויכול לאומרו בכל לשון. מה ההבדל בין שני וידויים אלו?

 
  בווידוי מעשרות, האדם אומר: "בערתי הקודש מן הבית... לא אכלתי באוני ממנו..." (שם:יג-יד) - אדם מתוודה ומודה על חטאיו האישיים. לעומת זאת, במקרא ביכורים אדם אומר: "ארמי אובד אבי וירד מצרימה ויגר שם... וירעו אותנו המצרים... ונצעק אל ה'... ויוציאנו ה' ממצרים... ויביאנו אל המקום הזה" (שם:ה-ט). כלומר, זהו וידוי לאומי, וידוי כללי של כל עם ישראל: איך הקב"ה הוציאנו ממצרים, איך היינו משועבדים לפרעה הרשע, והקב"ה בכוחו ובגבורתו הרבה הוציאנו והנחילנו עמים גדולים ועצומים. "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה..." (שם:י) - הפרי הזה הוא הוכחה שאכן הקב"ה הנחילנו את הארץ. הפרי הזה הוא הסמל לגבורתו של ה'. וזו הסיבה שמצווה זו נוהגת רק לאחר ירושה וישיבה. רק לאחר השמדת אויבי ישראל ולאחר חלוקת הארץ לשבטים, יכול אדם לומר על פרי מסוים: הנה האדמה והנה פריה שנתת לנו. ומשום שווידוי זה הוא וידוי לאומי וכללי, חייבים לומר זאת דווקא בלשון הקודש, שפת האומה, שהיא אחד הדברים המאפיינים לאום ועם. ואילו בווידוי פרטי, אדם יכול לדבר כפי רצונו והרגלו. את וידוי הביכורים חייב האדם לומר בקול רם, כדי שכולם ישמעו, שהרי יש כאן עניין לאומי של קידוש השם. זה לא דבר פרטי, כמו הוידוי שאומרים בינינו לבין עצמנו, אלא יש בזה עניין לאומי וקדוש, ולכן אומרים זאת בקול רם, כדי שכולם ישמעו.

זה העניין של ביכורים, עניין של ממלכתיות ולאומיות, עניין של קדושה, ומי שלא מבין דברים כאלה ומושגים כאלו, עליו קונן ירמיהו: "ותופשי התורה לא ידעוני" (ירמיהו ב:ח).

 
  היום, לאחר הגשמת החזון של שיבת ציון, כל יהודי שיש לו "עיניים לראות ואזניים לשמוע" ובעיקר "לב לדעת" (דברים כט:ג), יכול לראות את התהליך הזה של כיבוש הארץ והופעת עם ישראל בארצו עם ממלכתיות וקדושה, וכל היודע ומכיר את נבואות התנ"ך רואה כאן את התחלת הגאולה. כמובן, יש לחלק בין שלטון הרשע של ימינו לבין המושג הטהור והקדוש של מדינה, ומי שלא מבין חלוקה זו, לא מבין יסוד חשוב. כשאחאב היה המלך, לא חשב אף אחד מגדולי ישראל שצריך לפרק את המדינה ואת המלכות ושלא צריך מלך. מלך הוא דבר טוב וקדוש. אחאב היה רשע שצריך היה להחליפו, אבל מעולם לא חשבו שצריך למחוק את מושג המלכות, ולא היו להם תסביכים עם שלוש השבועות, חמש השבועות וכל שאר ההבלים שנשמעים היום. 

בעיתון חרדי הופיע מאמר של אחד מגאוני הדור לגבי הנושא של החזרת שטחים, ובין השאר כתוב כך: "כל מנוד אף של אמריקה יכול להחריב כאן את המדינה, כל שר וכל משרתו תלויים אך ורק באמריקה, ואילו אמריקה רוצה, אין לשר הזה קיום...". גדול הדור, גאון עצום, וכך הוא כותב! אין אצלם המושג של מדינה, ממלכתיות וקדושה. הם חושבים שהם כיום בגלות, בפולין, באירופה, כאילו אנחנו איזו קהילה קטנה ומסכנה. הם לא הספיקו להבין שמה שעיניהם רואות הוא תחילת חזון גדול. שפתם היא אידיש; מסיבה אידיאולוגית הם לא מדברים עברית - הם עדיין נמצאים מבחינה רוחנית בגולה.

זו בעיה שהתפשטה, לדאבוננו, גם אצל גדולי הדור, ועליהם קונן ירמיהו: "ותופשי התורה לא ידעוני". וכן אליהו צעק ואמר: "ואותר אני לבדי" (מלכים א יט:י), ולכאורה קשה: איפה היו מאה הנביאים שהחביא עובדיה? אלא, הם התחבאו ולא דיברו. וכן מצינו במשה, כשהלך לפרעה. הוא אסף עימו שבעים מזקני ישראל, אך הם נשמטו ממנו אחד אחד, וכשהגיע אל פרעה לא נשאר עימו אפילו אחד. יש עוד עשרות דוגמאות מהתנ"ך ומחז"ל איך דווקא הגדולים נכשלו באמונה, וכל זה בגלל הפחד, הפחד שהופך לאידיאולוגיה - הפחד מפני הגוי-אמריקה-מצרים-פרעה. בימינו, סיבת הסיבות לדבר זה היא העדר לימוד התנ"ך. היום שמו את התנ"ך בגניזה, ותפקידנו להוציאו מן הגניזה חזרה לסדרי הלימוד. 

שמשון הגיבור אינו סמל אגדתי וסיפור לילדים בלבד. שמשון היה מנהיג ורועה ישראל בתקופה שבה שלטו הפלשתים על ישראל. כשנקם בהם ושרף את שדותיהם, באו אליו אנשי יהודה ואמרו לו: "הלא ידעת כי מושלים בנו פלישתים ומה זאת עשית לנו" (שופטים טו:יא). הייתה להם טענה מוצדקת ואמיתית, "מה עשית, הרי עתה יהרגו אותנו", שהרי בתקופה ההיא הפלשתים משלו. אך שמשון ענה להם: "כאשר עשו לי כן עשיתי להם"! אנו נמצאים היום במצב של עצמאות שלא היה מאז בית ראשון. אפילו בימי בית שני והחשמונאים, לא הייתה עצמאות כזאת. לדאבוננו, בכל זאת אנו שומעים גדולי תורה שמפחדים מפני הגוי באמריקה.

בהמשך הפרשה נאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח:י) ואמרו חז"ל: "אלו תפילין שבראש" (ברכות ו.). ומדוע דווקא של ראש? כי אותם הכל רואים. אבל המושג של "ויראו ממך" נאמר על התפילין בכללותם. ההלכה היא שמניחים תפילין על היד הכהה - החלשה. מדוע? הקב"ה אומר לנו: דעו, גם אם אתם במצב חלש, "ויראו ממך!" גם אם המעצמות נגדכם, אבל אתם בוטחים בי ומקדשים את שמי, ייראו מכם! תניחו את התפילין דווקא על היד החלשה, כדי שתדעו שאין עניין של חלש וחזק בעם ישראל כשבוטחים בקב"ה. את זה לא מבינים ה"גדולים", ולכן חובה עלינו לצעוק את האמת בכל פינה. צריך לעשות זאת בלי זלזול ח"ו, הכל ביראת כבוד לתלמידי חכמים, לא לקום נגדם ולזלזל בהם כמו שעושה טיפש אחד מה"תחייה". אנו לא "צומת", לא ימנים ולא שמאלנים; אנו אנשי הלכה, אנשי תורה, שכתוב בה "לא תסורו ימין ושמאל" (דברים ה:כט). אילו ההלכה הייתה שמותר וצריך להחזיר שטחים, היינו מקבלים אותה. אך לא כך ההלכה, ואנו חייבים לצעוק ולהסביר את ההלכה. יש לצעוק את ה"בעד", לא לקום נגד, מה גם שרוב תלמידיהם מרגישים שמשהו כאן לא חלק, שמשהו כאן מזויף. צריך לעשות הכל, אבל ביראת כבוד.