צופה ומנהיג חלק א'

ענווה אישית - ראש השנה

ענווה אישית

 ראש השנה התש"ן

  האדם הוא שביר, ארעי וסופי. הוא מועמד למות מרגע היוולדו. הוא חייב למות, ואז כל גדולתו ועושרו ירדו אחריו לטמיון. וגם בחייו הוא חלש ומוגבל.

 
והאדם השביר, הארעי והסופי הזה, מתעטף בגלימה של גאווה וגסות רוח, ומנסה להתעלם מסופיותו. "נבוכדנצר אמר: אין באי העולם כדאי לדור ביניהם... אמר לו המקום ב"ה... אני מורידך לבאר שחת.." (תוספתא סוטה ג:ו).

אכן, חיי האדם קצרים הם. כך אמרו חז"ל: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא. התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין" (אבות פ"ד). 

הקב"ה ברא את העולם הזה, את הפרוזדור, ואת האדם שיחיה בו תקופה קצרה, כדי ליצור את הברייה הגדולה והיפה והמרוממת ביותר שיכולה להיות: ברייה שמסוגלת להתעלות על חולשתה ועל היצר שבה, שמסוגלת לכבוש ולקדש את הגאווה. אין אסון יותר גרוע ואין רעה יותר איומה מגאווה, שורש הרע בעולם, ואין גדלות יותר גדולה מכיבוש הגאווה וקידוש הגאווה. הקב"ה עשה יש מאין, ועלינו לעשות אין מ"יש".

 
  שורש הרע הוא הגאווה. כל החיים נועדו להתגבר עליה ולשבור את שליטתה על האדם. כשהאדם מצליח בזה, הוא מגשים את המטרה שלשמה נברא ושלשמה נברא העולם. בזה הוא מקיים את תפקידו ואת ייעודו בעולם.

ליהודי יש תמיד תפקיד כפול: מצד עצמו כפרט, כיחידי, ומצד עצמו כחלק מעם ישראל, הכלל, הרבים. תפקיד כפול זה מחלק בין מידת הגאווה החיובית למידת הענווה, "הצנע לכת", ההכנעה. ראש השנה מבטא את התפקיד הכפול של יחיד ורבים, דהיינו: בתור יחיד - ענווה וצנעה והכנעה; בתור חלק מישראל - גאווה, גאות ו"התייצבות".


  הקב"ה עצמו מבטא את שני הפנים הללו: "אמר רבי יוחנן: בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו בצדו" (ילקוט שמעוני דברים תתנו). וכך נאמר על דוד המלך: "הוא עדינו העצני" (שמואל ב כג:ח) ומפרשים חז"ל: "כשהיה יושב ועוסק בתורה, היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה, היה מקשה עצמו כעץ" (מועד קטן טז).

 
הכלל הזה הוא נר לרגלנו, הוא המפתח לחיינו המוגבלים בעולם הקצר הזה: מצד חיינו כיחיד, כפרט - ידיעה ברורה שאנו כחרס הנשבר, חלשים ומוגבלים ובעיקר סופיים; מצד חיינו כחלק מעם ישראל - גאווה וגאות ותפארת.  בע"ה, נדון היום בתפקידנו כיחיד - ענווה והכנעה, ומחר נדון על גאות וגאווה.

 
אנו חייבים לחרוט על נשמותינו את דברי חז"ל, "מאוד מאוד הווה שפל רוח, שתקוות אנוש רימה" (אבות ד). וזה כל האדם: "דע מאין באת ולאן אתה הולך... מאין באת? מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך? למקום עפר רימה ותולעה" (אבות ג).

 
דווקא על ידי ההכרה בחולשתו ובשפלותו, גדל האדם ומתרומם. דווקא כשהוא מכיר בכך שהגאווה שלו היא חולשה שעלולה לכבוש אותו, יכול האדם למרוד נגדה ולכובשה. בכך הוא משתחרר והופך לאדון עליה. וכך אמרו חז"ל: "'והמכתב מכתב אלוקים הוא חרות על הלוחות' (שמות לב:טז) - אל תקרי חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתורה תדיר הרי זה מתעלה, שנאמר 'וממתנה נחליאל ומנחליאל במות' (במדבר כא:יט)" (אבות פ"ו). דווקא מי שכובש את גאוותו ויורד לשפלות ולענווה, עולה על ה"במות" ומתגדל, ועל זה אמרו חז"ל: "איזהו גיבור - הכובש את יצרו" (אבות ד:א(. וכן אמר שלמה: "לפני שבר יגבה לב איש ולפני כבוד ענוה" (משלי יח:יב). וכן אמרו חז"ל: "וכן הלל אומר: השפלתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי. מה טעם? 'המגביהי לשבת המשפילי לראות' (תהלים קיג:ה-ו)" (ויקרא רבה א). 

"שתקוות אנוש רימה" (אבות פ"ד) - האדם הופך לרמה דווקא מהכרת ה"רימה" (כמו בפסוק "ולא שמעו אל משה ויותירו אנשים עד בוקר, וירום תולעים").

אין גורם רע יותר מהגאווה. היא אסון האסונות, מקור המוות וההרס. "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז:ה). "מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח" (ישעיהו נז:טו). "זבחי אלוקים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה" (תהלים נא:יט).

"רב, כשהיה רואה אמבוהא אחריו [קהל גדול היוצא לכבודו], אמר: 'אם יעלה לשמים שיאו... כגללו לנצח יאבד' (איוב נ:ו,ז). מר זוטרא חסידא, כשהיו מכתפין אותו [נושאים בכתפיים דרך כבוד] בשבת

הרגל, אמר כך: 'כי לא לעולם חסן ואם נזר לדור ודור' (משלי כז:כד(" (סנהדרין ז:).

"אמר ר' יהושע בן לוי: ענווה גדולה מכולן" (עבודה זרה כ : ).

 "הבית הזה, אם אין לו אסקופה תחתונה, הוא נראה כחסר וכחרב. אף אתה, אפילו אתה מושלם בכל המידות, אם אין בך ענווה אתה חסר. רבא אומר: כשם שאסקופה הזו מכוונת את הדלתות לנעול ולפתוח, כך הענווה סייג לחכמה" (כלה ג).

"אמר ר' יהושע בן לוי: בוא וראה כמה גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה... מי שדעתו שפלה, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקרבנות כולם" (סוטה ה: ).

 "'זבחי אלקים רוח נשברה'... פסל בבהמה עיוורת או שבור או חרוץ, והכשיר באדם לב נשבר ונדכה" (ויקרא רבה ז).

"הסנה, הסנה... משום שאתה נמוך מכל האילנות, השרה הקב"ה שכינתו עליך" (שבת סז.).

 "ר' עקיבא... מוטב שיאמרו לך 'עלה, עלה!' ולא יאמרו לך 'רד, רד!' וכן הלל אומר: השפלתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי" (ויקרא רבה א).

 "אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד עבודה זרה. כתוב כאן 'תועבת ה' כל גבה לב' וכתוב שם 'ולא תביא תועבה אל ביתך'. ור' יוחנן אמר שלו: כאילו כפר בעיקר, שנאמר 'ורם לבבך ושכחת את ה' אלוקיך' (סוטה ד: ).

"...כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולים לדור בעולם שנאמר 'גבה

עינים ורחב לבב אתו לא אוכל'..." (סוטה ה.).

 "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתייהר - אם חכם הוא, חכמתו מסתלקת ממנו. ואם נביא הוא, נבואתו מסתלקת ממנו" (פסחים סו: )

"שנינו: 'ובעבור תהיה יראתו על פניכם' - זו בושה. 'לבלתי תחטאו' - מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא. מכאן אמרו: סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל המתבייש, לא במהרה הוא חוטא. ומי שאין לו בושת פנים, בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני" (נדרים כ.).

 "שלושה סימנים יש באומה זו: רחמנים וביישנים וגומלי חסדים" (יבמות עט.)
הגאווה היא הסיג, הפסולת שבמתכת הנשמה, הבדיל שבזהב. התפקיד של האדם הוא להסיר את הסיגים על ידי עשיית המצוות, שהן קשות. כמו שהצורף מפריד את הסיגים מן המתכת על ידי התכה, כך כל מצווה באה כדי לשבור את הגאווה, להפריד את הסיגים מהנשמה היקרה. וכך אמר שלמה המלך: "מצרף לכסף, וכור לזהב, ובוחן לבות ה'" (משלי יז:ג).

ובכן, כל מצווה באה לשבור את הגאווה ולנקות את הנשמה, להוציא את הסיגים. כל מצווה באה להחזיר את האדם למצב של ניקיון נפשי - ענווה, צנעה ושפלות אישית - כדי להתרומם על ידי ענוותנות. 
"ר' חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' (ישעיה מב:כא)" (מכות כג).

"ומעת שעמדו ישראל על הר סיני הרבה להם תורה ומצוות ליתן להם שכר טוב. אם כן, למה לא ציווה לאדם הראשון? אמר הקב"ה: אדם הראשון, מצווה קלה ציוויתי אותו ועבר עליה. וכל המצוות הללו היאך יכול לקיים אותם?... אמר רבי יהודה בן פדיה: מי יגלה עפר מעיניך, אדם הראשון, שאתה לא יכול לעמוד בנסיונך אפילו שעה אחת, והרי בניך משמרין כל המצוות שניתנו להם ועומדין בהן" (תנחומא שמיני ח).
 ראש השנה בא לשבור את הגאווה של האדם בזה שממליכים בו את ה' כמלך: "ובשופר גדול ייתקע..." (תפילת מוסף ר"ה). השופר בא להפחיד, להרתיע, לשבור את הגאווה, להחזיר את האדם למציאות. כאשר האדם פוחד, הוא מבין שהוא לא גדול. פחד זה מביא לידי יראה, יראת ה', ולהבנה שהאדם הוא סופי.

השופר הוא סמל הדיין: "רב הונא כי הוה נפק לדינא אמר הכי: אפיקו לי מאני חנותאי [הכלים של משרדי] - מקל ורצועה ושופרא וסנדלא" (סנהדרין ז : ). 
התשובה היא שבירת הגאווה, האנוכיות, ה"יש". בתשובה, אדם מודה ועוזב. בזה שאומר "חטאתי", הוא משפיל את עצמו.
עד כאן המידות של ענווה ושפלות אצל היהודי בתור יחיד. מחר נדון בע"ה במידה של התרוממות וגאות - בתור חלק מעם ישראל.