צופה ומנהיג חלק א'

שופר, גאווה לאומית - ראש השנה

 שופר, גאווה לאומית

 ראש השנה התש"ן  

  הרמב"ם אומר: "מצוות עשה של תורה לשמוע תרועת השופר" (הלכות שופר א:א). השופר הוא מרכז היום הזה, "יום תרועה". אנו ממליכים את הקב"ה על עצמנו ועל העולם.

השופר הוא סימן של מלכות - כך אומר ר' סעדיה גאון. ה' הוא המלך, ואנו מבטלים את עצמנו אליו. השפלות הזאת מלווה שמחה וביטחון, כי ה' הוא מלך, אבל הוא המלך שלנו.

"וספרת לך שבע שבתות שנים שבע שנים שבע פעמים... והעברת שופר... יובל היא תהיה לכם" (ויקרא כה:ח-י). "והארץ לא תמכר לצמיתת כי לי הארץ... גאולה תתנו לארץ" (ויקרא כה:כג-כד). יובל הוא סמל מלכות ה', סמל לכך שהארץ שייכת לה' - וגם אז תוקעים בשופר. 

ובהר סיני: "ויהי ביום השלישי בהיות הבוקר, ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר, וקול שופר חזק מאוד ויחרד כל העם אשר במחנה" (שמות יט:טז). הייתה אז חרדה מה' שהוא המלך, אבל הוא נתן לנו את התורה: "והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שם:ה-ו).

 
"וילך דוד ויעל את ארון האלוקים מבית עובד אדום עיר דוד בשמחה... ודוד מכרכר בכל עז לפני ה'... ודוד וכל בית ישראל מעלים את ארון ה' בתרועה ובקול שופר" (שמואל ב ו:יב,יד,טו). 
השופר נזכר גם בכיבוש יריחו ובמלחמת גדעון.
אמרו חז"ל: "'וישא אברהם... והנה איל אחר נאחז בסבך'... א"ר חנינא ב"ר יצחק: כל ימות השנה ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, ובראש השנה הן נוטלין שופר ותוקעין בו... והוא מוחל להם וסופן ליגאל בקרנו של איל שנאמר 'וה' אלוקים בשופר יתקע'" (בראשית רבה נו:ט). 

"עלה אלוקים בתרועה, ה' בקול שופר" (תהלים מז:ו). "כל מקום שנאמר שופר בכתובים, סימן יפה הוא לישראל" (ילקוט שמעוני שם).
השופר הוא הקריאה של מלכויות - "הללוהו בתקע שופר.. כל הנשמה תהלל י-ה, הללויה" (תהלים קנ:ג,ו).

וכן: "מזמור, שירו לה' שיר חדש, כי נפלאות עשה, הושיעה לו ימינו וזרוע קדשו... בחצוצרות וקול שופר, הריעו לפני המלך ה'" (תהלים צח). יש להדגיש שני דברים:

 א) רק במקדש ה' הוא מלך, כמו שכתב מהרש"א (ברכות ג.): "ובזמן שבית המקדש קיים קראו להקב"ה מלך, אבל בזמן שגלו, קראו אב ולא מלך". והרמב"ם כתב (הלכות שופר א:ב): "במקדש היו תוקעין בראש השנה בשופר אחד ושתי חצוצרות... אבל בשאר מקומות אין תוקעין בראש השנה אלא בשופר בלבד". ב) מלכות ה' היא על ידי "ימינו וזרוע קדשו" - הגויים מבינים רק כוח. רק בכוח מולך ה' ומתקדש שמו. 

בראש השנה חובה עלינו להמליך את הקב"ה למלך. ואם בידינו להמליכו בארץ, זו חובה! אם לא נעשה כך, אנו מחללים שם שמים. הגאולה תהיה בזכות קידוש שמו. עלינו לקדש את השם ולהמליכו למלך, ואז יגאל אותנו בשופר של איל: "וה' עליהם יראה ויצא כברק חצו וה' אלוקים בשופר יתקע" (זכריה ט:יד). "והיה ביום הוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים.. והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלם" (ישעיהו כז:יג). עלינו לקדש שם שמים על ידי שופר, כמו צופה שתוקע בשופר. 

  ויתכוון כל אחד ב"אבינו מלכנו" שאבינו יהיה מלכנו. 

"'ה' אלוקיו עמו ותרועת מלך בו' זה שופרות ומלכיות... מה ראו חכמים לומר מלכות תחילה ואחר כך זכרונות ושופרות? אלא, המליכהו עליך תחילה, ואחר כך בקש מלפניו רחמים כדי שתיזכר לו. ובמה? בשופר של חירות. ואין שופר אלא של חירות, שנאמר 'והיה ביום ההוא ייתקע בשופר גדול'.... מהיכן התקיעה יוצאה, זה שנאמר 'קול שאון מעיר קול מהיכל קול ה' משלם גמול לאויביו'" (ספרי בהעלותך עז).
  כתב הרמב"ם (הלכות שופר ג,ט): "אין מזכירין זכרונות, מלכויות ושופרות של פורענות... ויש לו להזכיר פורענות של הגויים.

 
  "שמע ישראל" - מפסוקי מלכויות. היהודי צריך לומר כמו שאומר, להבדיל, הערבי: "אללה אכבר". לצערנו, הפכנו קידוש השם לחילול השם; את המלכות החלפנו בעבדות.