צופה ומנהיג חלק א'

ביטחון / בית המקדש / אבל

ביטחון / בית המקדש / אבל

 כ"ג תשרי התש"ן- "שבעה" על אבא של נועם פדרמן  

"מעשה בהלל הזקן שהיה בא בדרך ושמע קול צווחה בעיר, אמר: "מובטח אני שאין זה בתוך ביתי" (ברכות ס.) - מנין ידע זאת? וכי לא ייתכן שתהיה אצלו צרה? גדול אחד הסביר: הלל לא היה בטוח שאין צרה בתוך ביתו, אלא הוא ידע שהוא חינך את בני ביתו לא לצעוק אם ח"ו יש צרה. וזה עניין שיהודי צריך לדעת: אם יש אבל, ודאי שזה כואב, אבל המידה של אמונה וביטחון בה' ממעטת את האבל. יש באבל משהו חשוב. בית המקדש חרב, יום יום יש בהר הבית חילול השם, ואנו לא מרגישים זאת כאבל. ואילו כשקורה לאדם אסון אישי, הוא כן מרגיש אבל. מזה ניתן ללמוד מוסר, מה צריכה להיות הרגשתנו כלפי הר הבית. יהי רצון - ואולי זה יהיה נחמה פורתא על האבל הזה - שנרגיש כאב על חורבן הר הבית, ונעשה מאמצים רציניים, לא שחצניים, לגאול אותו. ושום דבר לא יהיה נחמה לנפטר ולנו כמו הדבר זה. המפתח לגאולה ולמשיח הוא הר הבית.

 
יהי רצון שהבן ימשיך את עבודת האב* להקריב למען עמו. האב סבל הרבה, וגם הבן לא רווה נחת - דווקא מיהודים. יהי רצון שנזכה לגאולה מהגויים והמתגויים.

* דוד פדרמן, איש אצ"ל, ישב במעצר מנהלי בגלות אריתריאה