צופה ומנהיג חלק א'

עם קדוש

 עם קדוש

 ט"ו אדר התש"ן

 

  יש כאן מקום להדגיש מספר דברים. על הפסוק "והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל וכאשר יניח ידו וגבר עמלק", אמרו חז"ל במשנה (ראש השנה ג:ח): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא, לומר לך: כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים, היו מתגברים; ואם לאו, היו נופלין". ביום רביעי שעבר היה כינוס של המחנה הלאומי, כביכול. בכל הנאומים אף אחד מהדוברים לא הזכיר את שם ה', אף אחד לא אמר את העיקר. ח"ו, שלא ניפול לפח של הלאומיות. אנחנו לא מכירים במושג של לאומיות ולא במושג של דת. אנחנו "עם קדוש", לאום קדוש. מי שלא מבין את זה, מי שלא מבין שבלי שבת לא תעזור לנו ארץ ישראל גדולה, טועה. וכן מי שאומר שצריך שבת בלי ארץ ישראל, גם הוא לא מבין. ואם אכן יש איזו נקודה מרכזית בישיבה זו, הנקודה היא שאנו מבינים שיחד עם לימוד התורה יש מלחמה וצבא: יהושע "לא מש מתוך האוהל" - למד תורה עם החיילים בלילה, וכשהגיעה עת של מלחמת מצווה, "צא והלחם". פירש רש"י: "צא.. מן הענן" (מכילתא). ודאי וודאי שחייבים לצאת ולהילחם, אבל מי שלא מבין שזה רק כשמכוונים את ליבם לאביהם שבשמים, לא מבין כלום. בנושא הזה אין הבדל בין פרס, רבין ורפול. מי שיצא מהכנסת כשהוצע חוק איסור מכירת חזיר, אין לנו קשר עימו. ואם שוכחים את זה, אין לנו כלום. יש כאלה שמסתכלים על התמונה בסוף בית המדרש* ושואלים: "הכיצד?" אלא, דעו שזו הנקודה. בל ניתפס לשקרים. אין הבדל בין נץ ליונה, אם שניהם לא מבינים שהבסיס הוא תורה. מי שמסוגל לשאת נאום ולא להזכיר שם ה', אין לו מה לומר לנו. "וכי ידיו של משה עושות מלחמה?" כן, צריך ללכת עם צבא וטנקים, אך גם עם תורה.
* שבה מופיעים עולי הגרדום יחד עם גדולי ישראל.