צופה ומנהיג חלק א'

מסירות נפש פורים

מסירות נפש

ט"ו אדר התש"ן

חז"ל אומרים על המן שהיה כפוי טובה, שהרי שאול חמל על אגג והמן לא חמל על ישראל. שומו שמים! הרי יש דין "מחה תמחה", ושאול הלך ומחה את כולם, והשאיר רק אחד. כל עמו של המן נהרג, ואגג חי עשר דקות יותר - על זה יש טענה להמן שהוא כפוי טובה?! לכאורה, לא מובן למה המן נחשב כפוי טובה. אלא, זה שהשאירו את אגג בחיים, זה כבר טובה לו, שיגיד תודה! ערבי שהוא חי, זה כבר זכות לו, שיגיד תודה.

"גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות... שכולן לא החזירום למוטב ואילו הסרת טבעת החזירתן למוטב" (מגילה יד.). אחשוורוש גוזר מוות, וחוזרים בתשובה. מצד אחד יש כאן גנאי ליהודים: כשנביא בא ואמר "רבותי, תחזרו בתשובה", לא שמעו בקולו, אבל כשבא גוי, חוזרים בתשובה! מצד שני, יש בכך מעט שבח: תארו לכם שהיום הייתה מרחפת על העם סכנת מוות ח"ו - האם העם היה חוזר בתשובה? הנה, באה שואה על עם ישראל באירופה, ואדרבה, יותר יהודים חזרו בשאלה מיהודים שחזרו בתשובה. אם כן, חייבים להעריך את הדור ההוא. הם לא ראו אז נסים (ויש לזה רמז: בכל המגילה לא מוזכר שם ה'), ובכל זאת, כשהייתה סכנה, הם חזרו בתשובה. יש לדור כזה מסירות נפש. לצערנו, אנו לא הגענו למדרגה של אותו דור. חייב אדם וחייב דור לפשפש במעשיו. מטילים אשמה על פרס ושמיר, אבל כל יהודי חייב לפשפש במעשיו. נכון ששמיר הוא שמיר, אבל הוא רק אמצעי. להבדיל, ערפאת הוא "אשור שבט אפי". 

"כל האומר דבר בשם אומרו, מביא גאולה לעולם, שנאמר 'ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי'" (מגילה טו.). וקשה: האם משום שכך היה אצל אסתר, כך יהיה אצל כל אחד? אלא, הקב"ה ברא את העולם כדי שהאדם יכוף את יצרו. הקב"ה עשה יש מאין, ואנו צריכים לעשות אין מ"יש", לכוף את היצר ולהיכנע. כתוב במסכת בבא מציעא (לב:): "אוהב לפרוק ושונא לטעון - מצווה בשונא, כדי לכוף את יצרו". הגאווה, היצר, ה"אני", האנוכיות - אבי אבות הטומאה, מקור כל החטא והפשע והרע. אסתר הייתה יכולה פשוט לומר: "שמעתי על כך", והמלך היה אוהב אותה יותר. אבל היא כופפה את יצרה, ולכן באה הגאולה. אדם שאומר דבר תורה בשם אומרו, כי זה לא אמת אם לא יאמר זאת בשם האומר, אדם כזה מביא גאולה לעולם, כי זו מטרת העולם. "'לא מרבכם... חשק ה' בכם... כי אתם המעט מכל העמים' - אתם ממעטין עצמכם לפני. נתתי גדולה לאברהם, אמר לפני: 'ואנוכי עפר ואפר'; למשה ואהרון, אמר: 'ונחנו מה'; לדוד, אמר: 'ואנוכי תולעת ולא איש'" (חולין פט..). מצד אחד, אנו עם ה', עם גדול ורם ונישא, ומצד שני, צריך ענווה. לכל יהודי יש שני צדדים: צד העם וצד הפרט. מצד העם - יש גאווה, ומצד הפרט - שפלות. וזה קו לכל התורה: מצד אחד גדלות, ומאידך גיסא, בתור פרט, עפר ואפר. ואם עושים את זה, מביאים גאולה לעולם