צופה ומנהיג חלק א'

עדה / ישראל / דעה

עדה / ישראל / דעה

 כ"ז אדר התש"ן סעודה שלישית שבת פרשת ויקהל-פקודי  


"דברו אל כל עדת ישראל" (שמות יב:ג). זו הפעם הראשונה שישראל נקראים "עדה". "עדה" באה מלשון "עד". אנו עדים שה' הוא האלוקים. אנו ראינו את מעמד הר סיני, לא שמענו אלא ראינו. וזה עיקר האמונה - הראייה. על כך כתבו הרמב"ם והכוזרי. "וכל העם ר אים..." (שמות כ:טו). "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם" (שמות כ:כ). "וירא ישראל... וייראו העם את ה' ויאמינו..." (שמות יד:לא). ראייה מביאה יראה. אנו לא כמו האסלאם והנצרות, אנחנו ראינו. 

אנו מעידים על מה שראינו, ועד צריך להיות עד נאמן. יותר גרוע להעיד עדות שקר כשיודעים את האמת, מכאשר לא יודעים את האמת. ואנו שראינו חייבים להעיד על האמת. אנו חייבים להיות עדי אמת, להעביר את מה שקבילנו ללא סילוף וללא סטייה ושקר. אנו מעידים על התורה והמצוות, שהרי גם התורה נקראת עדות, ולכן הארון שבתוכו התורה נקרא ארון העדות. וכן המשכן כולו נקרא אוהל מועד מסיבה זו, שהכל הוא עדות למעשה ה' ולציוויו. וזו התורה והאמת.

 
  עדה היא גם אותיות "דעה". כתוב במסכת ברכות (לג.): "וכל מי שאין בו דעה, אסור לרחם עליו". למה? האם כל מי שטיפש או אין לו חכמה, אסור לרחם עליו? מה פתאום? איפה גמילות חסדים וצדקה? אלא, יש להבחין בין "דעה" ל"דעת". "דעת" היא שכל, ומי שאין לו שכל הוא מסכן. אבל "דעה" זוהי דרך חיים. כתוב לפני זה (שם): "גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר 'כי אל דעות ה''" - הדעה ניתנה בין שני שמות ה'. מי שלא מכניס את הדעה שלו לדעת תורה, דעת ה', אסור לרחם עליו. לתורה יש דעה, והיא הדעה היחידה, וכל המנסה לשנות או להכניס דעה חדשה ומחודשת, אסור לרחם עליו, קל וחומר אם הוא אומר את דעתו בשם דעת תורה. בדור שלנו, "דעת תורה" המקובלת היא דעה שאסור לרחם עליה. הדעות היום מבולבלות ונבוכות. 

אנו עומדים לפני ר"ח ניסן, וכמו שאמרו חז"ל, בניסן נגאלו ובע"ה בניסן עתידין להיגאל. לכן יהי רצון שהשנה ניגאל בניסן, וגם אם יבוא באדר, נשמח מאוד.