צופה ומנהיג חלק א'

בושה ובטחון

 בושה וביטחון

 כ' אייר התש"ן

  "אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו" (תהילים כב:ו). אמרו חז"ל על זה בילקוט שמעוני (תהילים כב סימן תרפה): "'אליך זעקו ונמלטו', כד"א 'ויושע ה' ביום ההוא'. וכל כך למה? [כי] 'בטחו ולא בושו' - הכל בזכות הבטחה". הכל בזכות הביטחון! מכל מקום, יש להבין מה זה "בטחו ולא בושו". איזו בושה יש פה? האמת היא שאכן יש בעיה - יש שמתביישים ללכת ולדבר בביטחון. זהו נגע הצרעת של היום, זהו טעם הסירוב לדבר בשם ה'. והצרות שבאות עלינו, הן התוצאה של ההיסוס הזה, שהוא בעצם ההפך מקבלת המצוות וידיעת ה'. אפילו כשיהודים דתיים מדברים על ה"שטחים", אין זכר לנימוק של תורה. אין הבדל בין נאום של אדם עם כיפה לזה של אדם ללא כיפה. מדברים על סכנה, על בייקר [שר החוץ של ארה"ב]. אבל הסכנה אינה הסיבה שלא למסור שטחים. הסיבה היא עניין פשוט של הלכה - ארץ ישראל ואיסור. העובדה שלא מזכירים תורה בנאומים נובעת מבושה. למה? הגענו היום למצב שמי שמדבר על הלכה, הקב"ה, קדושה - נחשב קנאי וחומייני ומשיחי - גם זה הפך לרע. בביטחון יש שני קשיים: א. קשה לבטוח מול סכנה, מול אויבים ונשק כימי; ב. יש בושה, כי אומרים לך: 'איך אתה מדבר?' 'אתה חוזר לימי הביניים', 'אתה כמו חומייני' וכד'. היום אדם שיש לו ביטחון בה' חייב לעבור שני מחסומים: א. להתגבר על הפחד ולאזור אומץ; ב. להתגבר על המלעיגים, על הבושה. במחסום השני יש שני גורמים: שונאים ומלעיגים. הם משתמשים גם בשנאה וגם בבוז נגד אלו שקמים בשם ה'. יש שנאה, ובגלל זה הם לועגים ובזים.

וכבר כתב המחבר (שולחן ערוך או"ח א:א) שחייב אדם להיות עז כנמר, רץ כצבי וגו', והוסיף הרמ"א: "ואל יתבייש אדם מפני המלעיגים עליו". כנראה, כך היה תמיד, מאז ומעולם. היה צורך להיות "בטחו ולא בושו" - בתקופת דוד והאבות ובכל הדורות. ה"בית יוסף" כתב: "ועל כל פנים לא יתקוטט עימהם כי הקטטה באה מעזות והעזות מגונה". וה"ביאור הלכה" הוסיף: "דע דהבית יוסף שאמר לא להתקוטט, לא איירי אלא במצווה שעושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו, אז ודאי אין לו לחוש כלל. אבל במקום שיש אפיקורסים ורוצים לעשות תקנות בעיר, ועל ידי זה יעבירו את העם מרצון ה', יפתח בשלום, ואם לא נשמעו דבריו, יתקוטט עימם, ומצווה לשנאותם ולהתקוטט עימהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל... 'תכלית שנאה שנאתים'". פה הוא אומר כלל גדול. יש כאלה שאומרים ש"לא יפה" לדבר רע על אדם מסוים, 'זה לא דרכי נועם', 'זה לשון הרע'. ובאמת יש שלושה סוגי אנשים: יש אדם שהוא לא רשע, וודאי שאסור להתקוטט עימו; יש אדם רשע שיש לו בעיה אישית לגבי הדת, אבל אין לו השפעה - גם אתו אין להתעסק; הסוג שלישי הוא רשע שמנסה להשפיע רעה. אם אדם כזה רוצה להעביר תקנות בעיר נגד התורה, לא רק שאין איסור לשנוא אותו, אלא יש מצווה לשנוא אותו. ודאי שאם אפשר ללכת בדרכי נועם, הולכים, אך אם אי אפשר, צריך להילחם בהם ומצווה להתקוטט עימהם ואסור לוותר. רוב האנשים שאומרים שצריך דרכי נועם, לא חושבים כך באמת, שהרי יוסי שריד ומפ"ם שדוגלים כביכול בדרכי נועם, שונאים את החרדים שנאת מוות. אם מישהו היה הולך לאורך כל הדרך בדרכי נועם, היה אפשר להבינו. אך אנשים שהם אנשי שמאל, אנשי אש"ף, שונאי ישראל - ודאי שצריך לריב עימהם, אפילו הם יהודים. הבעיה היא שיש איזושהי בושה ופחד מהאנשים הללו. פה אסור לנו להתבייש!

הבושה היא אסון, וממנה יוצא הסילוף והעיוות של ההלכה! אסור שתהיה בושה במצוות ה' ובקיום מצוות. אדרבה, צריך להתבייש מחילול השם, כמו אצל עזרא הסופר כשעלה לארץ. "כי בשתי לשאול מן המלך חיל ופרשים לעזרנו... כי אמרנו למלך לאמר יד אלקינו על כל מבקשיו לטובה" (עזרא ח:כב) - עזרא התבייש לבקש סיוע מאותו מלך. הרי אחרי שאמר למלך שה' הוא כל יכול, איך ייתכן שהוא מבקש מהמלך סיוע? בוודאי, אם זה היה קורה היום, כל רב היה אומר 'פיקוח נפש!' אבל עזרא הבין שהמלך ילעג לו אם בבית הכנסת הוא מדבר על גדלות ה', וכשהוא יוצא החוצה הוא מפחד! יש עניין להתבייש מחילול השם ולא להתבייש בקידוש השם. אדרבה, צריך להתגאות בקידוש השם. דוד המלך אמר: "גל מעלי חרפה ובוז כי עדתיך נצרתי" (תהילים קיט:כב) - תוריד ממני את החרפה שמחרפים אותי מפני שאני מקיים את מצוותיך. הסיבה של הבושה אז והיום היא שהאדם מחפש אהבה ואהדה. אדם רוצה להתקבל בחברה. לא נעים להיות מחוץ לחברה, ומשום כך אנשים אומרים לעצמם: 'גם אם אני חושב כך, אני לא אגיד את זה'. אבל דוד אמר (שם:מו): "ואדברה בעדתיך נגד מלכים ולא אבוש". ועוד אמר דוד (ברכות ד.): "ריבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות... כדי לטהר אישה לבעלה".

 
  ככל שהאדם הולך ומתבגר, מתחתן, ויש לו קשרים עם הקהילה, יותר ויותר קשה לו להיות לבד, והבושה מהחברה הולכת ומתגברת. ילד קטן לא מתבייש, אך ככל שגדל, אומרים לו 'זה לא יפה, וזה לא יפה' וכד', עד שגם הוא מגיע לשלב שהוא אומר לעצמו 'שמעתי שלא יפה לומר דברים כאלה', ואז גם הוא לא אומר דברים אלו. כשהוא מגיע לגיל של עבודה, ויש לו עבודה טובה, לא נעים לו לומר דברים מסוימים כי אז הוא לא יתקדם בעבודה. כך האדם הולך ושותק. אבל השתיקה אינה יפה. כשאדם הולך ושותק, הוא נסוג; כשהוא מדבר, הוא מתחזק. כשהוא יושב עם אנשים, והוא שותק למרות שהוא יודע דבר מסויים, ברגע זה הוא נסוג. זוהי הבושה הלא טובה. "ואדברה בעדותיך... ולא אבוש" - אפילו בקרב התומכים של "כך" היו אנשים ששאלו אותי: "כשהחכי"ם יצאו מאולם הכנסת בזמן נאומיך, האם לא נפגעת?" לא, זו לא בושה. הבושה היא שלא יוצאים כשיוסי שריד מדבר וכשמיעארי מדבר.

 
  חלק מהבושה בא משום שהאדם לא רוצה ללכת נגד הזרם. בדרך כלל אנשים רוצים להיות חלק ממה שמקובל. בפסוקים רבים דיבר דוד המלך על השנאה ועל הלעג: "רבו משערות ראשי שנאי חנם... כי עליך נשאתי חרפה כסתה כלמה פני... ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר" (תהילים סט) - אלה שיושבים בברים [בתי מרזח] צוחקים עלי. אבל האם מפני שרוב העם הם יושבי פאבים, אתה רוצה להיות כמוהם? אדרבה, אם רוב המנהיגים של המדינה היו תומכים ב"כך", היה מקום לשבת ולדון איפה טעינו, איפה סטינו. אדרבה, כמעט אף פעם לא היה דור שרוב העם הבין את האמת, חוץ מדורו של דוד ודורו של חזקיה, אולי. אדם שמצא את האמת חייב להבין שיש סתירה בין האמת לבין הרחוב. יש גם תסכול בגלל האנשים הקרובים, שמסכימים שזוהי האמת אבל לא פועלים לפיה. "והנך להם כשיר עגבים יפה קול ומטב נגן [יפה מאוד מה שאתה אומר, אבל] ושמעו את דבריך ועשים אינם אותם [הם לא משנים דרכם,למרות שהם לא נגד, הם אפילו בעד. הם מרגישים כמו בסרט] ובבאה הנה באה וידעו כי נביא היה בתוכם" (יחזקאל לג:לב-לג). 

הדור הזה זקוק לנביאים, לא רק עם רוה"ק אלא נביאים מלשון ניב שפתיים. על הפסוק "ויאמר ה' אל משה... ואהרן אחיך יהיה נביאך" (שמות ז:א) אומר רש"י: "אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזרת 'ניב שפתיים'"! הדור הזה זקוק לנביאים, לא לרבנים. הרב נותן שיעור בבית הכנסת נגד כל הרע שבעולם, אבל מי שיושב שם ממילא כבר משוכנע. קל לדבר על שבת בפני שומרי שבת, אבל צריך נביא שיוכיח את העם, וזה מסוכן. 

אנו צריכים צופים שרואים את החרב ומזהירים את העם. מטרת הישיבה היא להוציא מכאן צופה. וכדאי שבכל אספת עם, יבוא מישהו מהישיבה שיצא לעם לדבר כנביא - כצופה.

ועוד דבר קטן. יש כאן אחוז די ניכר של נשואים ואברכים, והם רוב. חשוב להבין שיש עניין של "ריחיים בצווארו". לאדם לא נשוי קל יותר, אך כשיש אישה וילדים יש עניין של דאגה. ביטחון הוא דבר די קל כשאין צורך בביטחון. הביטחון בא במבחן כשיש צורך בו, כשיש מבחן וניסיון. הקב"ה נתן את המן דווקא בכמות שתספיק ליום אחד בלבד, לא לחודש ימים לשים במקרר ולשמור. בכל יום ירד עומר, והיה אסור להשאיר. המקרר ריק, ומה יהיה מחר? אדם היה חייב לשאת עיניו לשמים ולהתפלל שמחר יהיה עוד מן. המן לימד את היהודי לבטוח בה' למרות שאין לו כרגע. אני מניח שאף אחד כאן לא יהיה רוטשילד, ואני מקווה שאין פה אף אחד שחותר לזה. אני מקווה שנגיע ל"איזהו עשיר? השמח בחלקו". אנו אומרים כל יום בסוף ברכת המזון: "נער הייתי גם זקנתי ולא ראיתי צדיק נעזב וזרעו מבקש לכם". לכאורה קשה: הרי יש הרבה צדיקים שנעזבים, כביכול, ויש להם קושי בפרנסה. אלא, אדם שלא מרגיש שחסר לו משהו, לא חסר לו. אולי אדם אחר שעומד מהצד ומסתכל עליו אובייקטיבית אומר שאין לו, אבל אם הוא לא מרגיש שחסר לו, יש לו. ייתכן אדם שיש לו אלף דולר - ואין לו, ואדם שיש לו דולר - ויש לו.

אם כן, אתם חייבים ללמד את הנשים והילדים שאם ב"ה יש מה לאכול עכשיו, העיקר הוא שזכיתם לשבת וללמוד. והעניין הזה חשוב מאוד, כי הדאגה הורסת את האדם, והוא לא יכול ללמוד טוב אם הוא דואג. כשאדם קם בבוקר, הוא חייב לומר: "לא יתן לעולם מוט לצדיק". אולי הוא יפול, אבל לא ימוט; יפול ויקום, וזה לא נורא. בעולם הזה אין הבטחה של שלווה, ושלווה היא גם לא טובה, כי אדם שהוא שלו לעולם לא יצמח ויגדל. רק ייסורים מגדלים את האדם. ורואים זאת: אדם שיש לו כסף, נוסע ומבלה, ולא עוסק בתורה, אבל אדם שלומד וצומח דרך ייסורים, בא לידי ענווה והוא צומח בתורה. אדם שיש לו עושר וכוח - קשה לו להיות שפל, וזה לא טוב. הרי כל המטרה של העולם והחיים היא שהאדם יתגבר על יצרו ויאמר "אני שפל"! כך אומר רבנו בחיי ב"כד הקמח" (ערך ביטחון): "ומעניין הביטחון, שלא יתערב שום ספק בבטחונו, ואף אם ימצאוהו רעות רבות וצרות, יתאמץ בעבודת השי"ת ויבטח בו באמת!" עד שיש לאדם בעיה וצרה ורעה, הוא לא בוטח בה' באמת, כי אין לו צורך בביטחון. הביטחון בה' מתגלה רק כשיש לו צרות רבות ורעות; אם במצבים קשים הוא בוטח בה', הביטחון שלו הוא אמיתי. אדם שמתגבר על אלה, הוא בוטח בה' באמת. "כל מי שבוטח בשי"ת, מידת החסד המפרנסת את העולם מקיפתו מכל מצד, שנאמר 'והבוטח בה' חסד יסובבנו'. והוא הממציא לו סיבות שיתפרנס מהם, כי אין הסיבות נבצרות ממנו יתברך"(שם). הקב"ה הוא ממציא הפרנסה, וזה מקיף את האדם אם הוא בוטח בה'.

לעולם אין לדאוג על הפרנסה, ח"ו, וזו כוונת חז"ל "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל מחר, הרי זה מקטני אמונה". תעשה מאמץ, אבל תבטח בה'!