צופה ומנהיג חלק א'

גויים

 גויים

תמוז תש"ן  

בתהילים כתוב (קה:מד-מה): "ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו. בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו הללויה". חד וחלק, ללא שום התנצלות והצטדקות. הקב"ה לקח את הארץ מהעמים שישבו בה, למרות שהיו בה. הארץ הייתה של הגויים, והוא לקח אותה. לא משנה מי היה כאן ראשון. לא אכפת לנו מוסריות ולגיטימיות. "לה' הארץ ומלואה" ולכן "ויתן להם ארצות". ובחומש כתוב יותר (דברים ד:לח): "להוריש גויים גדלים ועצמים ממך מפניך להביאך לתת לך את ארצם נחלה" - למרות שזה ארצם. הספורנו אומר: "שהיא ארץ ה'" - נכון שהיא של גוי פלוני (כביכול), אבל היא ארץ ה', ומוכנה לעם המובחר. הכנענים ישבו בה והיו להם דגל, כנסת, פרלמנט, ובכל זאת ה' בא ולקח אותה מהם. "לתת לך ערים... אשר לא בנית" (דברים ו:י) - אין כאן ניסיון להתחמק ולהצטדק. "ואכלת ושבעת" - תאכל בשקט ולשובע, כי זה שלך. 

ברור שיש הבדל מהותי בין הציונות לבין ההלכה. הציונות הצטדקה: "קנינו את האדמות". אדם שקונה בית ביפן, יש לו בעלות על הבית, אך אין לו ריבונות. הריבונות נשארת יפנית. הציונות באה עם המחשבות הזרות והנפסדות של הגויים. "הקרן קיימת לישראל" לא קנתה ריבונות אלא קרקע, ואילו התורה אומרת שצריך לקחת את הכל מהגויים, כולל הריבונות. "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים" (תהילים קיא:ו). "אתה ידך גוים הורשת... ותשלחם" (שם מד:ג). היה תנא בשם ר' יהושע מסכנין - סכנין היה פעם יישוב יהודי, ובע"ה עוד יהיה. וגם אם יקום ערבי מסכנין ויאמר: "אבא שלי נולד כאן" - זה לא משנה. פעמים אין ספור אנו רואים בחומש ובתהילים את העניין הזה של "כי לי כל הארץ".

 
  "ויקחו לי תרומה" (שמות כה:ב) - למה לא כתוב "ונתנו"? אלא, "נתנו" משמע שזה שלהם, והם נותנים לה' משלהם, אך זה לא נכון. הכל של ה', ולכן כתוב "ויקחו" - משלי, משל ה'. "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דבה"י א כט:יד). הקב"ה, "אדון כל הארץ", לקח את הארץ מהגויים. "'הנה ארון הברית אדון כל הארץ' (יהושע ג:יא) - כל מקום שנאמר אדון, עוקר דיורין ומכניס דיורין. וזה בניין אב לכולם: עוקר כנעניים ומכניס ישראל" (ילקוט שמעוני ג יד). לצערנו, היום מתביישים ומתנצלים, אך יש לדעת: "כי לי כל הארץ". זאת טענה של קידוש השם.

 
  נשאלת השאלה: מהו הסטטוס של הישמעאלים בארץ? האם יש היום ז' עממים? לגבי גוי יחיד, פרט, שיושב בארצנו, יש שני סוגים: יש גוי שהיה כאן לפני שבאנו, ויש גוי שהגיע לאחר שבאנו. ודאי שכל גוי שגר בארץ ישראל חייב מסים ועבדות, אבל יש הבדל בין גוי שגר קודם לבין גוי שבא לגור אחרינו. ארץ ישראל היא הארץ של עם ישראל. היום יש תיאוריה שהשטח מגדיר את העם, אבל לא כך היה בעבר. העם נוצר לפני השטח, והוא הגדיר את השטח. למשל, אדום בא, חיפש לעצמו "כלי", שטח אדמה, ומה שהוא מצא הוא הארץ של עם אדום. ארץ אדום היא הכלי של אדום. מי שהיה בארץ הזו קודם לכן, ואינו מאדום, אינו חלק מהעם האדומי. וכך גם עם ישראל. ראשית היה עם, ולאחר מכן ארץ. "אכניס את ישראל שהן חביבין עלי לארץ שחביבה עלי" (במדבר רבה כג). ה' חיפש כלי שיחזיק אותנו, שבו נשב בדד ונהיה חופשיים מהשפעת הגויים, וזו הסיבה שיש ארץ ישראל.

אסור ששום גוי יהיה אזרח בארץ, ואסור שיהיה לגוי אדנות או בעלות בארץ. הסכנה מגוי היא סכנה תרבותית. אך לגבי גוי שהיה בארץ ישראל לפני שבאנו, יש סכנה נוספת. לא ייתכן שהוא לא ישמור לנו איבה, טינה ושנאה על זה שלקחנו את ארצו, והוא לעולם לא יכיר בריבונות ישראל. "השמר לך פן תכרת ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה פן יהיה למוקש בקרבך" (שמות לד:יב) - פירש האברבנאל: "שהאהבה והברית עימהם לא תצלח. כי אחרי שהם לקחו את ארצם מידם, אין ספק שתמיד יבקשו רעת ישראל. וזה אמרו 'אשר אתה בא עליה' - רוצה לומר, כי כיוון שאתה ישראל באת אל הארץ ההיא ולקחת אותה מידי יושביה והם עשוקים וגזולים ממנה, איך ישמרו לך ברית אהבה? אבל יהיה בהפך, כי יהיה 'למוקש בקרבך'. כלומר, שכאשר תקראנה מלחמה, יתוספו על שונאיך וילחמו בך". בנוסף לסיבה שבגללה מגבילים מגורים של כל גוי בארץ, שהיא הבדלה והתרחקות מתרבות זרה, יש בגוי הזה עוד עניין של סכנה. ומשום כך, כשיהושע עמד בירדן עם העם, הדבר הראשון שאמר להם לא היה שבת וכשרות, אלא "דעו על מה אתם עוברים את הירדן, על מנת שתורישו את יושבי הארץ מפניכם" (סוטה לד.), כי אם לא יעשו כך, תמיד תהיה סכנה, ושבת וכשרות לא יהיו כלל. 
נשאלת השאלה: אם כן, מה ההבדל בין ז' עממים לבין כל עם שהיה בארץ לפני כניסת בני ישראל? במסכת עבודה זרה (כ.) מובאים דיני "לא תחונם" - לא תיתן להם חנייה וחן ומתנת חינם. בתוספות דנים אם מדובר רק בז' עמים או לא. הם עונים שפסוק זה ודאי מדבר בז' עמים, אבל לעניין מתנת חנם וחן וחנייה, אין שום סיבה לחלק בין סתם גוי לז' עממים. כלומר, אם אין טעם לחלק, לא מחלקים, והדין חל בכל הגויים, אלא שדיבר הכתוב בהווה. לעניין מתנת חנם, יש טעם לחלק בין גר תושב לגויים אחרים, אבל אם אין טעם, לא מחלקים. כלומר, בז' עממים יש סכנה של תרבות ועבודה זרה, ובנוסף לכך יש גם סכנה פיזית מהם משום שאינם מוכנים לוותר על ארצם. הם הרבה יותר מסוכנים מסיני שבא להיות גר תושב. ומשום כך יש מחלוקת אם מותר היה להשלים עם ז' העממים. לפי רוב הפוסקים, יהושע שלח שלוש אגרות, אך בירושלמי שביעית (ו:א) כתוב: "שלוש... עד שלא נכנסו לארץ" - משמע שאחרי שנכנסים לארץ ישראל, אסור להשלים עימהם. ובסוטה (לה:) יש מחלוקת בין ר"ש לר"י מה לגבי ז' עממים שגרו בחו"ל: ר"י אומר שאסור להשלים עימהם, ור"ש אומר שמותר, ומכל מקום בין ר"ש ובין ר"י מסכימים שאלה שהיו בתוך הארץ, אין משלימים איתם. התוספות שואלים איך קיבלו את רחב, ואף יצאו ממנה שמונה נביאים. התשובה היא שמי שרוצה להשלים קודם שפתחו במלחמה הראשונה, מותר לקבלו. וכך משמע מהירושלמי: "עד שלא נכנסו לארץ". רחב השלימה לפני שפתחו במלחמה. וזה גם סביר, כמו שכתב רש"י, שלאחר מלחמה לא מקבלים כי הם באים להשלים רק מחמת יראה. אבל מי שבא לפני כן, יש להניח שבאמת רוצה להשלים. ובתוספות יבמות: "משנכנסו לארץ לא היו יכולים להשלים". ויש עוד גרסה בדברים רבה (ה:יד): "אמר ר"ש ב"נ: בכל מקום שהיה הולך לכבוש, היה שולח אגרות". המפרשים מסבירים שיש כאן שתי דעות, אבל ניתן לתרץ שמותר להשלים אחרי שפתחו במלחמה הכוללת, אם עוד לא פתחו במלחמה פרטית באותה עיר. אבל לפי כולם, ברגע שפתחו במלחמה עם אותה עיר אסור להשלים. [ראה אור הרעיון עמ' רסא].
  יש פסק זמן שניתן לז' העממים ולכל גוי שהוא בגדר ז' העממים, דהיינו גוי שהיה בארץ ישראל לפנינו. מותר לו להיות בגדר גר תושב עד שנפתחה מלחמה, אבל לאחר שנפתחה מלחמה - אסור. חייבים לשבת ולדון האם הישמעאלים הם ממש באותן הנסיבות של ז' עממים, והאם עבר זמנם ולא ניתן להשלים, או שלא חייבים להורגם אלא מותר לתת להם פתח לברוח.

הארץ צריכה להיות נקייה מהם, כך או כך. "לא תחיה כל נשמה" שאתה מוצא, אבל אם הם יברחו, שיברחו. יש לכל ערבי דין מוות! "לא תחיה" חל לא רק על הממשלה, אלא גם על כל יחיד ויחיד. אם יהודי רואה אחד מז' העמים, הוא חייב להורגו, בתנאי שזה לא יכניס אותו לסכנה - היחיד פטור אם יש סכנה, אך רבים אינם פטורים גם אם יש סכנה. אמנם יש רב שפסק שהאינתיפאדה אינה מלחמה, אבל לנו זה לא חשוב. גוי שיש עליו דין לצאת מהארץ, ולא יוצא, ההורגו עושה מצווה.

 
יש איזה רב שרצה להתיר היום מינוי של גוי לתפקיד ציבורי על אף שכתוב "שום תשים". הוא הביא ראיה מכך שמינו את שמעיה ואבטליון שהיו גרים, למרות ש"שום תשים" נאמר בין על גר ובין על גוי. הוא הוכיח שאם הקהל מסכים, מותר. הוא מביא את מה שכתב "הכנסת הגדולה" (חושן משפט, סימן ז): "ואם קבלוהו - מותר". כבודו במקומו מונח, אבל הגמרא במסכת סוטה (מא) אומרת אחרת. מסופר שם שאגריפס, שהיה מלך טוב, "פרום", קרא בתורה ב"הקהל", וכשהגיע לפסוק "לא תוכל לתת עליך איש נכרי", בכה, כי אביו היה גוי. אמרו לו (בחנופה): "אל תתיירא, אגריפס, אחינו אתה, אחינו אתה". הנה, הקהל קיבל אותו, ואין קבלה יותר גדולה מזו, ובכל זאת הגמרא אומרת שם: "באותה שעה נתחייבו... כליה, שהחניפו לו לאגריפס". ובתוספות מובא ירושלמי שהרבה חללים נפלו. לגבי נכונות העובדה ששמעיה ואבטליון היו גרי צדק, יש שני מקורות. מקור אחד הוא "מבני בניו... של סנחריב, שמעיה ואבטליון" (גיטין נז). לא כתוב שהם היו גרי צדק, רק שנבוזראדן היה גר צדק. הם היו מקהל גרים ולא גרים. מקור שני הוא ביומא (עא:): "מעשה בכהן גדול אחד... כיוון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו לדידיה... אמר להן: ייתון בני עממין לשלם", ופירש רש"י: "לפי שבאו מבני בניו של סנחריב", ולא שהם היו גרים. התוספות יום טוב במסכת אבות כותב שאין הפירוש שהם עצמם היו גרים, אלא שבאו מגרים, ובוודאי אמם הייתה מישראל, ואם כן, היה מותר למנות אותם. אני מכיר את דעת הרמב"ם, שהם היו גרי צדק בעצמם, אבל בכל אופן, וכי לפי הרמב"ם גוי דומה לגר? ודאי שלא. ולא מצאנו אי פעם שלקחו גוי ומינוהו. גם נשים אינן מתמנות לדיינות, ודבורה שפטה רק נשים, והיא לא רצתה להנהיג את המלחמה. 

  רבותי, אנו עוברים את השנה השלישית, ובשבילי ייסוד הישיבה היה כמו אתמול. חייבים לעמוד בלוח זמנים, וזה דבר חשוב לכשעצמו. ח"ו שאדם יבוא באיחור ללמוד. ודבר שני - הניקיון. זה גם עניין של משמעת, אדם חייב להיות ממושמע. אני רוצה שהמקום יהיה נקי. זה מקדש מעט. 

קיבלתי טלפון מחברי ממשלה "ימניים" שלא מבינים בין ימינם לשמאלם [שביקשו שנעזור להם להקים יישוב], ואני אמרתי "טוב". זה חשוב מאוד, אבל לא הסכמתי שיהיה החודש. בכ"ט בתמוז, שבוע לפני סיום הזמן, מי שירצה ללכת להתנחל, מותר לו. כמה שתהיו - תהיו.