פירוש המכבי - שמות

שמות פרק ב פסוקים א-ה

פרק ב פסוקים א-ה



(א) וילך איש מבית לוי. ההשגחה הפרטית ממשיכה בדרך הנפלאה של הקב"ה, א-ל ההסטוריה. הרי פרעה תיכנן תכניות ויזם יוזמות, ודוקא ע"י תכניתו באה לו המפלה, שהרי הילד משה (שכאן מתחילה פרשתו) הושלך ליאור כפי שציווה פרעה, ודוקא משם הגיע לביתו של פרעה, דבר שלא היה אפשרי בלעדי זה. ודוקא אדם שגדל באוירה של מלכות וחרות וגדולה היה יכול להציל את עמו, שהרי אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים (ועוד נכתוב על זה בס"ד). ועל השגחה כעין זו כתב דוד המלך ע"ה (תהלים ז:טז-יז): "בור כרה [הרשע] ויחפרהו, ויפֹל בשחת יפעל [שהוא עצמו עשה]. ישוב עמלו בראשו...".

האיש הזה היה עמרם משבט לוי, כפי שתירגם יונתן: "ואזל עמרם, גברא דמשבט לוי". ופירוש המלה "וילך", שהלך למקום אחר - לקחת את יוכבד. שלוש שנים לפני כן (אחרי לידת מרים ואהרן), גזר פרעה על רצח הילדים; וכאשר עמרם ראה שהגזירה נמשכת ונמשכת, ואין לה סוף, הוא עמד וחשב: לריק אנו מביאים ילדים לעולם, ומוטב שלא יגיעו לעולם מאשר יגיעו ויירצחו; ולכן החליט לגרש את אשתו (כמו שהבאתי לעיל א:טו, ע"ש). ולכן כאן, כאשר החליט להחזיר את יוכבד, היה צריך ללכת אליה, שהרי היא היתה בבית אחר. וחז"ל אמרו עוד פירוש, ש"וילך" רומז לזה שהלך אחרי עצת בתו להחזיר את אשתו, כלשונם (סוטה יב.): "להיכן הלך? א"ר יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו". עוד פירוש קושר את המלה "וילך" לקושיא: מדוע לא נזכר שמו, "עמרם"? כך אומר מדרש הגדול: "למה לא פרסמו הכתוב ולא הזכיר שמו?... שהלך מגזירותיו שלהקב"ה [שציווה על פריה ורביה] וגזר גזירה אחרת" (ולקמן אכתוב עוד טעם לכך שנאמר "איש" ולא הוזכר שמו, טעם שהוא לשבחו). ואמת היא, שהרי אע"פ שכוונתו היתה טובה, מ"מ הקב"ה שגוזר הוא הקובע מהו טוב. כך אנו רואים במעשה חזקיהו (ברכות י.), שלא רצה לקיים מצות פריה ורביה, משום שראה שיֵצא ממנו מנשה הרשע, ולכן גזר עליו הקב"ה למות, וישעיהו הסביר לו: "בהדי כבשי דרחמנא, למה לך [פירוש - בסודות ומסתרי ה', למה לך לטפל]? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד, ומה דניחא קמיה קב"ה לעביד". וכלל גדול הוא.

וכאשר שמע עמרם את דברי מרים, והרגיש שטעה, הזדרז ורץ לתקן את המעוות. כך כתב הרמב"ן: "בכל מזדרז לעשות ענין חדש, ייאמר כן [לשון "וילך"]... וכן זה נזדרז ויקח את בת לוי".

עוד מורה "וילך" (וכן "ויקח", בהמשך הפסוק) על אופן ההליכה, כדברי חז"ל (פסיקתא רבתי מג), שכאשר בא עמרם לפני הסנהדרין להתיר את גזירתו, אמר להם: "ומה אתם אומרים לי - נחזיר בחשאי?" כלומר, כדי שלא ידעו המצרים, ואולי אז לא יחשדו בנשים אלו שתלדנה. וממשיך המדרש: "אמרו לו: ומי יודיע לכל ישראל? אר"י בר זבידא: הושיבה עמרם בפוריא [כעין ספה שיושבת עליה הכלה, ונושאים אותה עליה לחופה], והיה אהרן מכאן ומרים מכאן טוענין קורקנות [תופים] ומהלכין לפניה... ולמה עשה עמרם כן? כדי שידעו ישראל ויחזירו את נשותיהן". ולי נראה, שבוודאי היה יכול להודיע לישראל, בדיוק באותו דרך שהודיע על גזרת הגירושין, היינו, להגיד להם בחשאי; אלא כוונת הסנהדרין בשאלתם לעמרם היתה: מי יודיע לישראל שלא לחשוש, ולבטוח בה', כלומר, מי יתן להם את הכח ואת האומץ לבטוח בה'? הרי אם תעשה בחשאי, אתה מדגיש את הפחד; ואם תאמר שאתה רק רוצה לנסות להציל את הילדים מגילויים ע"י המצרים, הרי מדובר כאן בגזירה לבטל מצוה, שהיא חילול השם, ובחילול השם אין מקום לחשאיות, אלא חייבים לקדש את ה' בפרהסיא. לכן מיד:



ויקח את בת לוי - ליקוחין פומביים. על המלה "ויקח" אומרת הגמרא (סוטה יב.): "שעשה לה מעשה ליקוחין, הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו 'אם הבנים שמחה' (תהלים קיג:ט)". נ"ל שדרשו פסוק זה על יוכבד, משום שלכאורה הרישא, "מושיבי עקרת הבית", סותר את הסיפא: "אם הבנים שמחה", שהרי אם היא "עקרה" אינה "אם הבנים"? אלא, מדובר ביוכבד, שהיא היתה אם של בנים, ונתגרשה, ונחשבת שישבה כעקרה משום שלא היתה יכולה באותו זמן ללדת; ועכשיו, מכיון שעמרם משיב אותה, היא שמחה. והעיקר, שצריך להבין שמלאכי השרת השתתפו בשמחה זו, משום ששמחו על גדולתו של עמרם, שקידש שם שמים בפרהסיא, ועל זה שלא היה גאוותן, אלא הודה על האמת, הן כאשר שמע אותה מפי חבריו בסנהדרין, והן כששמע אותה מפי בתו. ונ"ל שזאת גם הכוונה בדברי מכילתא דרשב"י (שמות ד, עמ' 3): "וכי למה הוצרך הדבר אם לקח עמרם אשה אם לא לקח? אלא להודיע לכל באי העולם זכותו של עמרם הצדיק", כלומר, שקידש שם שמים ושלא היה גאוותן. ומשום כך כתוב כאן "איש", ואומר מדרש שכל טוב: "אין איש אלא מגדולי ישראל ומגדולי הארץ" - הוא הראה את אמיתות גדולתו בזה ששמע לבתו, ובזה שקידש שם שמים בפרהסיא.



בת לוי. האשה הזאת היתה יוכבד, שהיא היתה בת לוי בן יעקב. כך אמרו חז"ל (סוטה יב.): "זו יוכבד, שהורתה בדרך [למצרים], ולידתה בין החומות, שנאמר (במדבר כו:נט): '[ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי] אשר ילדה אֹתה ללוי במצרים'; לידתה במצרים ואין הורתה במצרים". והיא היתה בת ק"ל שנה כאשר ילדה את משה, כמו שאמרו בסוטה (יב.). ונ"ל ששני דברים אלו היו חשבון והשגחה של הקב"ה, שהגואל יהיה בנה של אשה שתחילתה קשורה לא"י, ושע"פ הטבע אינה יכולה ללדת. וזה סימן לבנים, שלא להתייאש מהגאולה, וכמו שאמר הנביא (ישעיהו נד:א): "רני עקרה לא ילדה".

יוכבד היתה דודתו של עמרם, כדכתיב (שמות ו:כ): "ויקח עמרם את יוכבד דֹדתו". וכתב האבן עזרא כאן: "ולא דיבר נכונה האומר כי תבואת השדה הנזרעת בשדה אחרת תצליח, רק באותו שדה עצמו לא תצליח כראוי [כלומר, טועה מי שסבור שרק נישואין מחוץ למשפחה יצליחו מבחינה ביולוגית], כי עיקר איסור ערוה היה להיות ישראל קדושים". כלומר, שהטעם לאיסורי עריות, שלפי התורה אסור לאדם לקחת את דודתו לאשה, ולהתחתן עם שאר קרובים, אינו משום בעיה ביולוגית, אלא גזירה של קדושה, מכיון שהנשים שהוגדרו כעריות הן קרובות אליו, ובאופן טבעי הן מכניסות בו תאוה וחשק, ולא על זה ראויים הנישואין והאהבה להתבסס. ומכיון שקודם מתן תורה לא נאסרו עריות אלו, א"כ יוכבד היתה מותרת. ואדרבה, כתב רבינו בחיי (בראשית כד:ג): "יש בפרשה זו אזהרה לאדם שישא אשה מבנות משפחתו ושידבק בקרובותיו, כי כן עשה אברהם [לגבי יצחק]... וכן עמרם... כי כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו, השלום מתקיים ומתרבה בעולם".



(ב) ותהר האשה ותלד בן. הקב"ה מכין את הרפואה כשהמחלה והסבל בשיאם. כאשר מסע ההשמדה בעיצומו, נולד הגואל, משה. הולדתו של משה באה ללמדנו שלא יתייאש היהודי כאשר אינו רואה סימני גאולה, שהרי דוקא בחשכת הלילה, ברגע היותר חשוך, מתחילה הישועה, וישועת ה' כהרף עין. ומשום כך נולד משה באדר, סוף חדשי השנה, והביא את הגאולה בניסן, ראש חדשים, ללמדנו שאע"פ שנראה שהסוף בא ואין זכר לישועה, דוקא אז "ישועת ה' כהרף עין". רצונו של הקב"ה הוא, שהיהודי יבין שמבחינת עזרה טבעית, יש חושך מוחלט, ואין אפשרות שיינצל, ולכן בלית ברירה יפנה אל ה', כמו שאמר הושע (ב:ט): "ורִדפה את מְאַהֲביהָ ולא תשיג אֹתם... ואמרה: אלכה ואשובה אל אישי הראשון כי טוב לי אז מעתה". כך האדם יראה ויבין את כוחו ואת יכולתו העצומים של הקב"ה, שדוקא בחושך המוחלט, כאשר לפי ההגיון אי אפשר לנצח, הוא מושיע את עמו.

אמרו חז"ל (שיר השירים רבה א:[טו]ד): "רבי היה יושב ודורש ונתנמנם הציבור. בקש לעוררן, אמר: ילדה אשה אחת במצרים ששים רבוא בכרס אחת... זו יוכבד שילדה את משה ששקול כנגד ששים רבוא של ישראל". והסיבה שהוא נחשב שקול כנגד כולם היא משום שהוא גאל אותם והביאם לסיני לקבל את התורה, והרי התורה היא הסיבה לקיום של ישראל.

בוא וראה מה בין היהדות לבין הדתות השונות, שמתארות את מייסדיהן כעל-אנושיים, כאילו נולדו בלידה אלוקית. לא כן היהדות. משה, רב האומה ונותן התורה, הוא ילוד אנוש, כמו שנאמר "והאיש משה ענו מאד" (במדבר יב:ג).

דע, שמשה נולד אחרי ששה חדשים ויום אחד או יומיים, כמו שכתב התרגום יונתן: "וילידת ביר בסוף שיתא ירחין". וכן כתב רש"י (פסוק ג): "והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה [חדשים] יולדת למקוטעין". פירוש - אע"פ שהיולדת תוך פחות משבעה חדשים, אין העובר מתקיים, מ"מ אם מלאו ששה חדשים ועבר אפילו יום אחד בלבד מהשביעי, אפשר שיתקיים. ובמדרש הגדול נאמר: "שנולד לששה חדשים ושני ימים מן החודש השביעי, שהוא שבעה באדר". עוד אומר מדרש הגדול: "...שכל הנביאים לא נולדו אלא לשבעה חדשים". ונ"ל שגם בזה הכוונה היא לתת לנו אות, שהנביא הזה, שהוא שופר הבטחון והאמונה, נולד דוקא בסכנה, שהרי אע"פ שיתכן שיחיה ולד כזה, הסיכויים לכך קלושים, ומ"מ משה נושע וחי. ויתכן שזאת כוונת ה' באמרו לירמיהו (א:ה): "בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך, נביא לגוים נתתיך". כלומר, אני בחרתי בך והקדשתיך לפני יצירתך, כדי שתהיה מקודש ומיועד לי. וכיון שנולדת בסכנה, ובדרך הטבע היית צריך למות, ורק הודות לרצוני ניצלת ונשארת בחיים, א"כ חייך צריכים להיות מוקדשים לי, ואתה צריך להכיר לי טובה וללכת בשליחותי ולהביא את המסר הזה לישראל.

יש רמז גם במלים "ותהר האשה". הנה, האשה השונמית היתה עקרה, ואירעו בה שני נסים: האחד, שילדה, והשני, שהילד מת ואלישע החיה אותו; וכתוב בה (מלכים ב ד:יז): "ותהר האשה ותלד בן". מי מילל ומי פילל שהשונמית תלד בן אחרי כ"כ הרבה שנים! ומ"מ, ישועת ה' כהרף עין. וכך היה בהולדת משה, שילדה אותו יוכבד כשהיתה בת ק"ל שנה (כמו שאמרו חז"ל בסוטה יב.). וגם להיפך: מצאנו שילד שנולד לתשעה חדשים מת משום שהקב"ה גזר זאת עליו, והוא הילד שנולד לבת שבע מדוד, שכתוב בה (שמואל ב יא:ה): "ותהר האשה", ואח"כ כתוב (שם:כז): "...ותלד לו בן, וירע הדבר אשר עשה דוד בעיני ה'". ולכן אמר נתן הנביא לדוד (שם יב:יד): "...גם הבן הילוד לך מות ימות".

דע, שמשה נולד בז' אדר, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יב:): "בשבעה באדר מת, ובשבעה באדר נולד משה".


ותרא אֹתו. היא התבוננה בו היטב לראות אם הוא נֵפל, אם יש בו סימני נפל (שהרי היתה מיילדת מומחית), שהרי היא רצתה להצפינו, כי בנה הוא, ואם תראה בו איזה סימן שיוכל לחיות, הרי היא תנסה להציל אותו. גם כאן, יש רמז להתפתחות הגאולה המושגחת. כאן נאמר "ותרא" על יוכבד, וכן בבת פרעה (שמות ב:ה): "ותרא את התבה בתוך הסוף". ויש גם רמז בשימוש לשון זו בהולדת הגואל, למה שכתוב (נחמיה ט:ט): "ותרא את עני אבֹתינו במצרים" (אע"פ שכאן זה לשון נקבה נסתרת ושם לשון זכר נוכח). ובכן:


כי טוב הוא. בבדיקתה לראות אם הוא בן קיימא או נפל, ראתה שהוא אמנם נגמר כל צרכו. כך כתב הרשב"ם: "שמשה נולד לסוף ששה חדשים... לכן נסתכלה בו בשעת לידה אם הוא נפל ולא תטרח בהטמנתו, וראתהו כי טוב ויפה הוא, כי גמרו סימניו, שערו וציפורניו... וידעה שהוא בר קיימא...". וכ"כ אור החיים ודעת זקנים. המלה "טוב", מורה על דבר מושלם וגמור, שממילא הוא בר קיימא. כך כתב רש"י (בראשית א:ז, והוא ע"פ בראשית רבה ד:ו): "ומפני מה לא נאמר 'כי טוב' ביום שני [על הבדלת המים]? לפי שלא היה נגמר מלאכת המים עד יום שלישי... ודבר שלא נגמר אינו במלואו וטובו". באותו ענין, אמרו חז"ל (בראשית רבה ד:ו): "בתחלת ברייתו של עולם צפה הקב"ה משה קרוי 'טוב', ועתיד ליטול את שלו [את עונשו] מתחת ידיהם [של המים, במי מריבה]. לפיכך לא כתוב בהם 'כי טוב'". ומאחר שראתה שהוא בר קיימא, לכן מיד:


ותצפנהו, הצפינה אותו. בוא וראה את צדקתה של יוכבד, שראתה כי טוב משה, והצפינה אותו, אע"פ שבכך סיכנה את עצמה לדבר מצוה. ולעומתה, חוה, שלא היה לה עדיין יצר הרע, ולא היו אז מושגי הפיתוי והבחירה, כתוב בה (בראשית ג:ו): "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל...", והלכה אחרי מראה העינים לרעה. ונ"ל שזאת כוונת חז"ל (סוטה יב.) כשאמרו: "'ותהר האשה ותלד בן'... מקיש לידתה להורתה, מה הורתה שלא בצער, אף לידתה שלא בצער. מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה" - בעונש של "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג:טז). והטעם הוא, שנשים אלה רואות, והולכות אחרי עיניהן לטובה, שלא כמו חוה.


כי טוב הוא. חז"ל אמרו שהולדתו של משה לוּותה בסימנים, וכולם נלמדו מהמלה "טוב". כך אמרו (סוטה יב.): "תניא, ר"מ אומר: 'טוב' שמו. ר' יהודה אמר: טוביה שמו. רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות. אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול. וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור. כתיב הכא: '...כי טוב הוא', וכתיב התם (בראשית א:ד): 'וירא אלקים את האור כי טוב'". ונ"ל לפרש כך: הם הסתכלו בו, וראו שיש כאן ילד מיוחד. ראשית כל, למרות שנולד לשבעה חדשים, היה גדול כילד שמלאו לו חדשיו, אע"פ שלדברי האבן עזרא: "הנולדים ככה [לשבעה חדשים] הם קצרי קומה". שנית, לא רק שהיה גדול כשאר התינוקות, אלא כדברי דעת זקנים: "יפה היה". וכ"כ רבנו בחיי: "היה יפה אף נעים". וכן נאמר אצל אדוניהו (מלכים א א:ו): "וגם הוא טוב תֹאר מאד". וכתב הספורנו: "ראתהו יפה יותר ממה שהיה מורגל, וחשבה שזה היה לתכלית מכוון מאת יוצרו, כי אמנם יופי התבנית יורה על טוב מזג החומר ושלמות הכח המצייר". ודע, שלפעמים הקב"ה שולח את שליחיו ואת מושיעיו עם צורה גופנית נאה, מפני שלצערנו ההמון מסתכל בקנקן ולא במה שיש בו, ולכן היופי של האדם מושך אותם. וחוץ מזה, ע"י היופי החיצוני, ה' רוצה לרמוז על היופי שבתוך הנשמה של אדם זה. וזאת כוונת ר' נחמיה שאמר "הגון לנביאות".

הדבר השלישי שראו הוא שנולד מהול. כלומר, שהיה שלם לגמרי בגופו, עד שלא היה צורך לתקן כלום, והיה ממש מושלם, וזה באמת "טוב" (כמו שכתבתי לעיל ש"טוב" משמעו מושלם). ורבינו בחיי מביא: "וכן דרשו רז"ל (אבות דרבי נתן, פרק ב) באדם הראשון, שהיה יציר כפיו של הקב"ה, שבראו מהול". הדבר הרביעי הוא, שאירע שעם לידתו נתמלא הבית כולו אור, לרמוז שהשכינה שורה עליו, וכן לרמוז שאע"פ שהיה אז שיא החושך, יש אור, ו"העם ההֹלכים בחֹשך ראו אור גדול" (ישעיהו ט:א). זה רומז גם שאותו אור שברא הקב"ה בתחילת בריאת העולם לא נברא אלא בשביל התורה, שגם היא נקראת אור, ובשביל ישראל, ועתה נולד המושיע שיהפוך את ישראל לעם, ויתן להם את התורה, וזהו תכלית כל הבריאה והיצירה. וכשנתגלה האור הזה, ידעו הוריו שזה ילד מיוחד, וקראו לו "טוב" או "טוביה". וברגע זה התאמתה הנבואה שנתן הקב"ה למרים, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יב:-יג.): "שהיתה מתנבאה... ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתך".

כתב הרמב"ן: "שראתה בו טוב מחודש, וחשבה כי יארע בו נס ויינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בעניינו", לדאוג להצילו. כלומר, הסיבה שהחליטה להצפינו לא היתה משום שהיה ילד יפה וטוב, שהרי כל אמא אוהבת את בנה כפי שהוא, ומ"מ שאר נשים לא הצפינו את ילדיהן. אלא ודאי, היתה סכנת חיים להסתיר ילד ולנסות להצילו, משום שהמצרים גזרו גזירת מות על הורים שעשו כך. והיו כאלה שאמרו שאין צריך להסתיר את הילד, משום שהילד הנולד הוא בגדר "רודף", ואין חיוב להצילו בהסתרה ולסכן בכך את חיי כל המשפחה, ודי בזה שאין הורגים אותו בפועל. ויוכבד שלא אמרה כך, אלא התגבר והתחדש בה  פי כמה הרצון להציל את הבן הזה, זה היה רק משום שראתה בו סימנים מיוחדים.

בא משה שנראה "טוב", ונתן את התורה, כדברי חז"ל (מנחות נג:): "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. יבוא טוב, זה משה, דכתיב: 'ותרא אֹתו כי טוב הוא'. ויקבל טוב, זו תורה, דכתיב (משלי ד:ב): 'כי לקח טוב נתתי לכם'. מטוב, זה הקב"ה, דכתיב (תהלים קמה:ט): 'טוב ה' לכל'. לטובים, אלו ישראל, דכתיב (שם קכה:ד): 'היטיבה ה' לטובים'". ושם ניתן עוד רמז לייחוד של ארבעת אלה: "יבוא 'זה', ויקבל 'זאת' מ'זה' לעם 'זו'. יבא 'זה', זה משה, דכתיב (שמות לב:א): 'כי זה משה האיש'. ויקבל 'זאת', זו תורה, דכתיב (דברים ד:מד): 'וזאת התורה...'. מ'זה', זה הקב"ה, דכתיב (שמות טו:ב): 'זה א-לי ואנוהו'. 'לעם זו', אלו ישראל, דכתיב (שם:טז): 'עם זו קנית'".

כפי שראינו, המלה "טוב" מרמזת לכמה דברים. אבל כמו הרבה מלים חיוביות, ההמון מדביק אותה להבל וריק, שהוא חושב אותם ל"טוב". ועוד, ההמון מקלקל את כוונתה האמיתית של המלה "טוב" בשימוש יתר ובהגזמה, ואפילו בשימוש בה לגבי רשע, כמו שהתלונן ישעיהו (ה:כ): "הוי האֹמרים לרע טוב ולטוב רע". וזו טעות, שהרי המלה "טוב" היא מלה מוגדרת, ויש לה הגדרה מדויקת וברורה, כגון (שם ג:י): "אִמרו צדיק כי טוב". כלומר, יהיה טוב לצדיק, כי הוא בעצמו טוב, משום שהוא הולך במצוות ה', שהן הטוב בעולם (וכמו שהצדיק מצוּוה להיות קדוש, וישראל מצווים להיות קדושים, משום "כי קדוש אני ה' אלקיכם" [ויקרא יט:ב]), כמו שכתב שלמה המלך ע"ה (משלי ד:ב): "כי לקח טוב נתתי לכם". וכן נאמר (תהלים לד:ט): "טעמו וראו כי טוב ה'", כלומר, טעמו את מצוות ה', שהן מתוקות כדבש, ונותנות אושר וטוב לעושיהן, שהרי הן פרי ה', שהוא שיא הטוב, כמו שכתוב (שם קו:א): "הודו לה' כי טוב", וכן (שם כה:ח): "טוב וישר ה'". המושג של טוב, והמדה של טוב, נוצרו ע"י ה', שהוא הטוב בשלמות, ולכן אל יהרהר אדם אחרי מדותיו של ה', כאשר הוא רואה מאורע שהוא מפרשו כרע.

יש רמז לכך שמשה הטוב בא דוקא מיוכבד הצדקנית, שמסרה את נפשה על קידוש השם, והיתה יראת ה'. הרמז הוא בפסוק (משלי יח:כב): "מצא אשה מצא טוב". אחרי שהקב"ה מצא אשה יראת ה', שהיא מסורה לו, בחר בה להיות האשה שממנה ייוולד הטוב, משה, וכך הוא מצא את הטוב. יראת ה' שבה הולידה את הטוב, כמו שנרמז בפסוק (שם טו:טז): "טוב מעט ביראת ה' מאוצר רב". משה ירש ממנה את יראת ה' הזאת, שהיא הטוב, ולצדה, במקביל, היו לו שפלות וענוה, ככתוב (שם טז:יט): "טוב שפל רוח את ענוים מחלק שלל את גאים". ירא השמים והשפל מבין שהטוב והאושר האמיתי הוא כשהאדם שמח בחלקו הגשמי, כמו שאמר קהלת (ו:ב-ג): "איש אשר יתן לו האלקים עֹשר ונכסים וכבוד, ואיננו חסר לנפשו מכל אשר יתאוה, [ובכל זאת אינו שמח בחלקו]... טוב ממנו הנפל". ומשה שנולד לשבעה חדשים, ולא יצא נפל אלא חי וטוב, הבין את הסוד הזה. וכן כתוב אצל יששכר (בראשית מט:טו): "וירא מנֻחה כי טוב", כלומר, ראה שאין טוב בריצה אחר עושר, אלא בהסתפקות במועט ובישיבה במנוחה, ללמוד תורה.

עוד רמזה כאן התורה לכפיות הטובה שהיתה למצרים. יוסף הציל את מצרים, בתהליך שהתחיל בפתרונו לחלום שר המשקים, שכתוב בו (שם מ:טז): "וירא שר האֹפים כי טוב פתר". אבל המצרים לא זכרו, אלא השכיחו מעליהם את טובת יוסף, ועל כן בא הטוב הזה, משה, להינקם מהם.

הנה, המלה "טוב" בגימטריה היא י"ז. וגם בזה מרומזת כפיית מצרים בטוב שעשו אִתם יוסף וישראל, שהרי בן שבע עשרה שנה היה יוסף ביורדו למצרים, והוא הציל את מצרים, כמו שאמרו הם בעצמם (בראשית מז:כה): "ויאמרו: החיתנו!" וזה גם מספר שנות יעקב במצרים, שנאמר (שם:כח): "ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה", וכל הזמן הזה שגשגה הכלכלה והארץ, ובכל זאת קמו המצרים ושעבדו את בני ישראל, וכפרו בטוב הזה של י"ז שנים. ולכן במדה כנגד מדה, נולד משה הטוב לנקום במצרים. עוד נ"ל, שלכן בחר הקב"ה להביא את המבול על העולם ביום י"ז, כמו שכתוב (שם ז:יא): "...בחֹדש השני בשבעה עשר יום לחֹדש, ביום הזה נבקעו כל מעינות תהום", כי מחיית הרעה והרשע היא טוב לעולם, שהרי פיזור רשעים טוב להם וטוב לעולם. וכן, אחרי שניספו הרשעים במבול, נחה התיבה על הרי אררט ביום י"ז לחודש, להורות על תחילת עולם חדש של טוב, שנאמר (שם ח:ד): "ותנח התבה בחֹדש השביעי בשבעה עשר יום לחֹדש".

ודע, שיש מלחמת דור דור בין הטוב לבין הרע, ואין פשרה בין תורת משה לתורת הרשעים, ועל זה אמר עמוס (ה:טו): "שנאו רע ואהֱבו טוב".


ותצפנהו שלשה ירחים. מכיון שנולד לששה חדשים ויום אחד או שניים לשביעי, היתה לה האפשרות להצפין אותו שלושה חדשים. הרי יוכבד נתעברה, ואח"כ עמרם גירש אותה, ואחרי שלושה חדשים להריונה חזר ונשא אותה. והמצרים היו מתחילים לעקוב אחרי הנשים העבריות בחודש השביעי להריונן (כאשר ידעו על העיבור), שהרי הם חששו גם ללידה של שבעה חדשים. ולכן ביוכבד, התחילו למנות שישה חדשים מהשעה שלקח אותה עמרם שוב לאשה, אבל לא חשבו שנתעברה שלושה חדשים לפני כן. לכן, כשהיא ילדה בן לסוף שישה חדשים (שהם שלושה חדשים לפני ליקוחים שניים, ושלושה חדשים אח"כ), המצרים לא התחילו לבדוק, עד סוף שישה חדשים לליקוחים השניים, ולכן נותרו לה שלושה חדשים להצפין את הילד. כך אומרת הגמרא (סוטה יב.): "דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה [עמרם], והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא" (כך פירשו דעת זקנים, ויפה פירשו, ובכך נעלמו כל הקושיות על הגמרא שם כאילו יוצא ממנה שמשה נולד לתשעה חדשים). ואע"פ שתינוק בדרך כלל בוכה הרבה, משה היה ילד טוב ולא בכה, ולכן היתה יוכבד יכולה להצפינו. כך כתבו אבי מורי ז"ל ועוד מפרשים.

התורה השתמשה במלה "ותצפנהו" ולא במלים "ותחביאהו" או "ותסתירהו", אע"פ שבכולן המשמעות היא לכסות דבר מן העין כדי שהדבר לא יימצא, משום שללשון "הצפנה" יש משמעות של הטמנת דבר יקר למטרה מסויימת, לייעוד מסוים בעתיד, וההטמנה היא במטרה לעשות שימוש גדול בדבר שמוטמן. כך מצאנו בדברי חז"ל (דברים רבה ז:י): "'ומצותי תצפֹן אתך' (משלי ב:א)... אמר הקב"ה: אתם צופנים לי תורה ומצות בעוה"ז, ואני צופן לכם שכר טוב לעוה"ב, שנאמר (תהלים לא:כ): 'מה רב טובך אשר צפנת ליראיך'". ובפסוק בתהלים שם יש רמז ברור לכאן: הטוּב והטוֹב שהיה משה, היה צפון ומחכה ליוכבד, שהיתה ירֵאַת ה'. וכן נקרא בית המקדש "צפון", בפסוק ביחזקאל (ז:כב): "וחללו את צפוּנִי", וגם בני ישראל נקראו כך (תהלים פג:ד): "ויתיעצו על צפוניך", משום שכל דבר יקר, אדם מצפין אותו שמא יגנבוהו. משמעות נוספת של "צפון" היא חומר שמנקה, כמו שמצאנו (נדה סב.): "העביר עליו [על הכתם]... צפון ועבר", כלומר, שניקה את הבגד (ונראה שהמלה "סבון" היא קלקול של המלה "צפון"). במשמעות זו, הצפון "מבהיר" את הנסתר, והוא דבר והיפוכו, שצופן את הצפון; ובהתאם לזה מצאנו שאמרו (ערובין נג:): "הצפיננו היכן... צפון", כלומר, הבהירו, או האירו את עינינו בתעלומה. ובמשמעות זו, יש במלה זו כאן רמז לאור שנתגלה עם הולדת משה. וזה מלמד אותנו, שמתחת לפני השטח ולשטחיות, לפעמים צפון דבר יקר, ולפעמים לכלוך ממש מכסה פנינה; ואין לזלזל בשום אדם, וחלילה לנו לשפוט אדם לנצח על פי מה שהוא נראה עתה. שכמו שהצפון (הסבון) מעביר את הכתם, ואז נראה בגד או עור נקי ובהיר, כך עם האדם. ואין דוגמה יותר טובה לזה ממשה רבינו, שגדל בבית הגוי הצורר והיה נסיך הגוים, וממנו יצאה ישועה.

עוד נראה, שהתורה השתמשה בלשון "ותצפנהו" דוקא, כרמז לנביאות שתינתן למשה, רמז שהוא עתיד להיות הצופה הגדול של עם ישראל, כי הצופה רואה את הצפון. יש כאן עוד רמז, שהתחבולות של פרעה וכל הרשעים, שנעשו בערמה, כאשר כוונותיהם האמיתיות צפונות בלבם, כמו שנאמר (תהלים פג:ד): "על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך", יופרו ע"י הקב"ה, שנאמר (עובדיה א:ו): "איך נחפשו עֵשָו, נִבעו מצפֻניו" - נתגלו מזימותיו. ועוד: רוח צפון הוא צד העולם שהוא מכוסה בשלג, והוא גם חשוך רוב הזמן - מכוסה מאור (כ"כ הרד"ק). ומשום כך, תמיד "מצפון תִפָתַח הרעה" (ירמיהו א:יד), מחמת כוונותיהם הצפונות של שונאי ישראל, וכן כתוב ביחזקאל (לח:יד-טז): "לכן הִנָבא בן אדם ואמרת לגוג... ביום ההוא בשבת עמי ישראל לבטח, תדע [את האמת, שתקבל עונשך] ובאת ממקומך מירכתי צפון, אתה ועמים רבים אתך... ועלית על עמי ישראל". אבל הולדתו של המושיע הצפון שלושה ירחים, הוא רמז לסופו של אותו גוג ושל כל משנאי ישראל (שם:כב-כג): "ונשפטתי אתו בדבר ובדם... והתגדִלתי והתקדִשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'".

ודע, שגם ההצפנה הזאת דרשה אומץ מצד יוכבד, שהרי אילו ידעו המצרים, היו הורגים את כל המשפחה. וגם לזה יש רמז: "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך" - מה רב השכר על זה שמסרת נפש וצפנת את יראי ה'. וכך היה אצל רחב (יהושע ב:ד): "ותקח... את שני האנשים ותצפנוֹ", ובשכר זה ניצלו היא ומשפחתה.

הנה כתוב "שלושה ירחים", ולא "חדשים". פירש רבינו בחיי: "והזכיר 'ירחים' ולא 'חדשים', לפי שהם חדשי הלבנה שהם שני חסרים ואחד מלא, וכשתחשוב כ"ט, כ"ט, שתי פעמים חסרים, הרי נ"ח, וחודש מלא של ל' [יום], הרי פ"ח ימים. וזהו נופל בששה בסיון [כשמונים מז' אדר כאשר נולד משה], הוא היום שניתנה בו התורה - בו ביום הושלך ליאור. והגיד לך הכתוב, כי ביום שנצטער ביאור, בו נתעלה בשמים וקיבל תורה מסיני, וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קלח:ג): 'ביום קראתי ותענני, תרהִבני בנפשי עז'". והוא דבר נפלא, ומדה כנגד מדה, שמשה הצפון בתיבה, בגלל מצפוניו של פרעה נגד צפוני ה', עלה לסיני לקבל את רַב הטוּב הצפון לו (ועוד נכתוב על זה בס"ד). עוד י"ל שכתוב "ירחים", משום שמשה בא להושיע את ישראל, וגם אצל משיח בן דוד כתוב (תהלים עב:ה): "ולפני ירח דור דורים".

ול"נ שיש בזה רמז גדול לכל יציאת מצרים, ע"פ הפסוק (דברים לג:יד): "וממגד גרש ירחים", בברכת משה ליוסף, שפירושו, שהוא יתברך במעדנים טובים שיתבשלו מהר ע"י הירח, שהיא תברך אותם ו"תגרש" אותם מן האדמה בבישול מהיר. וזה רומז לאותו לילה של יָרֵח חָדָש: "החֹדש הזה לכם ראש חדשים" (שמות יב:ב), שבישר את חודש הגאולה, שבו גירשו המצרים את ישראל לחֵרות, ורומז לאותו חצות הלילה, כאשר שלט הירח, שבו התגדל ה' במכת בכורות.

אומר התנחומא (יתרו ט): "'בחודש השלישי' (שמות יט:א) -זה שאמר הכתוב: 'יצפֹן לישרים תושיה' (משלי ב:ז)... תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קיפל [ביחד] הקב"ה ליתן תורה לדור המדבר... שהיו ישרים...". הרי, שהקב"ה צפן את התורה לדור הראוי, ונתן אותה ע"י משה, שהוצפן. וממשיך התנחומא (שם, י): "'בחודש השלישי' - זה שאמר הכתוב: 'הלא כתבתי לך שָלִישִים במֹעצות ודעת' (משלי כב:כ)... זו תורה שאותיותיה משולשים [פירוש - יש כ"ז אותיות עם אותיות מנצפ"ך, וכ"ז הוא כפולה של שלוש; וענף יוסף פירש, שבכל שלוש אותיות הסמוכות זו לזו, האמצעית היא שליש מסך כולם, לדוגמה: א, ב, ג, סכומן שש, והאמצעית, ב, היא שליש מהסכום]... תורה משולשת, תורה, נביאים וכתובים... תפלה משולשת, ערב ובוקר וצהרים; קדושה משולשת, קדוש קדוש קדוש; ישראל משולשין, כהנים לויים וישראלים; משה, אותיותיו משולשין; משבט לוי, שאותיותיו משולשים; מזרע משולש, אברהם, יצחק ויעקב; בחודש משולש, ניסן, אייר וסיון [ומשום כך הוצפן משה שלושה חדשים]; לשלשת ימים נתקדשו [בסיני]... אמר רבי יהושע בר נחמיה: לעולם השלישי חביב... קין, הבל, שת;... את שם, את חם ואת יפת [ושם נולד שלישי];... מרים, אהרן, ומשה;... ראובן, שמעון, לוי... בחדשים, השלישי חביב, שנאמר: 'בחודש השלישי'...". ולמעשה יש עוד הרבה דברים כאלו, כגון שלש רגלים, ושלש ערי מקלט בכל עבר של הירדן.

ויש להבין, מדוע השלישי נבחר. יש מי שאמר, שזה משום שכתוב (קהלת ד:יב): "והחוט המשֻלש לא במהרה ינתק", שהחזקה נקבעת בשלוש פעמים (יבמות סד:), וכן חזקת הבתים היא שלוש שנים (ב"ב כח.), וכן בהמה מוחזקת להיות מועדת להזיק, בשלוש פעמים, משום ששלוש פעמים הוא "חזק", הדבר נשאר חזק וקבוע, ומכאן המלה "חזקה", שאדם שחוזר על דבר שלוש פעמים, מחזיק את זה כהרגל, וזה הופך לטבע. וזה הענין של "והחוט המשולש", שדרשו בו חז"ל (ילקוט שמעוני, קהלת תתקעא): "צדיק בן צדיק [בן צדיק], וכן הוא אומר (ישעיהו נט:כא): '[ואני זאת בריתי... אמר ה'... ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו] מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך [אמר ה' מעתה ועד עולם]'". ומפסוק זה דרשו (ב"מ פה.): "כל שהוא ת"ח ובנו ת"ח ובן בנו ת"ח שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם... אמר הקב"ה: אני ערב לך בדבר זה... מכאן ואילך תורה מחזרת על אכסניא שלה". ונ"ל שהכוונה היא, שגם אם אחד מהשרשרת הזאת לא יהיה ת"ח, מ"מ, הדור שאחריו ישוב ויחזור להיות ת"ח. וכן (מנחות מג:): "כל שיש לו תפילין בראשו, ותפילין בזרועו, וציצית בבגדו, ומזוזה בפתחו, הכל בחיזוק שלא יחטא, שנאמר 'והחוט המשולש'...".

אך מ"מ צריכים להבין, מדוע החיזוק בא דוקא ע"י שלוש? ונראה פשוט, שהמספר הזה נוצר ע"י הקב"ה לסמל את הקדושה, שהקב"ה הוא השיא שלה, ושאליה צריכים  בני ישראל להגיע. וזה מה שהמלאכים שרים, כפי ששמע ישעיהו (ישעיהו ו:ג): "קדוש, קדוש, קדוש, ה' צב-אות...", שלוש פעמים המלה "קדוש", והיא קדושת ה'. שהרי, מתי ה' הוא בשיא הקדושה של קדוש, קדוש, קדוש? רק כאשר ברור לעולם שהוא ה' צב-אות, שמלא הארץ כבודו. וכן כתוב (שם מז:ד): "גֹאלנו ה' צב-אות שמו, קדוש ישראל", כלומר, מתי הוא קדוש ישראל? כאשר הוא "ה' צב-אות". הוא ה' על כל הצבאות שברא, והם נמצאים בשלושת העולמות שמהווים את כלל הנברא, כמו שכתב הרד"ק (ישעיהו ו:ג): "וזכר שלש פעמים 'קדוש' כנגד שלושה עולמות: עולם העליון, והוא עולם המלאכים והנשמות; ועולם התיכון, והוא עולם הגלגלים והכוכבים; ועולם השפל, והוא זה העולם". ולכן, כלפי שלושת העולמות ששולט עליהם הקב"ה, אנו מכוונים את שלוש הפעמים של "קדוש", ומקבלים עלינו עול מלכות שמים (וכך עושים גם המלאכים, שהרי גם להם יש חלק בקבלת עול מלכות), ובכך מקדשים את שמו. ומשום כך, נתקדש המספר שלוש. ולכן, כאשר אליהו קידש שם שמים והביא את ישראל לקבל עול מלכות ה', לקרוא "ה' הוא האלקים", בכרמל (מלכים א יח:לט), קרא לעם לשפוך מים על העולה שלוש פעמים, כמו שכתוב (מלכים א שם:לד): "...ויאמר שַלֵשו! וישלשו", כדי לרמוז לקידוש שמו ולמלכותו על כל שלושת העולמות, שבכולם הוא כל יכול. וכן בברית בין הבתרים, ציווה ה' לאברהם (בראשית טו:ט): "קחה לי עגלה משֻלשת [כלומר, שלושה עגלים] ועז משֻלשת ואיל משֻלש", ופירש הרד"ק שם: "והשלש שזכר, בהם רמז לשלש גלויות שעתידין בניו להגלות מארצם. ועל זה נאמר ג"כ (תהלים פ:ו): 'ותשקמו בדמעות שליש'". העגלה, העז, והאיל, הם סמלי האומות שהגלו את ישראל, כפי שאומר הרד"ק שהעגלה היא מצרים, העז הוא בבל והאיל - רומי. כולן התגאו על ה', וחירפו וגידפו וחיללו שם שמים. ומשום כך, ציווה ה' לקחת שלשה מכל מין, לסמל שהקב"ה הוא ששולט על כל שלושת העולמות, כדי שהמסר יהיה מובן לכל אחד משלושת הצוררים האלה (ועיין במה שאכתוב בס"ד בפסוק ד' כאן, "מרחוק").

ודע, שנחלקו חז"ל בסוטה (יב:) מה הם שלשה ירחים אלה. לפי ר' אחא בר' חנינא, הפירוש פשוט: שלושה חדשים שלמים מז' אדר, דהיינו עד ז' ניסן - חודש אחד, עד ז' אייר - חודש שני, ועד ו' סיון (היום שבו הושם בתיבה) -חודש שלישי. ולפי ר' חנינא בר פפא שאומר שבכ"א ניסן הושם בתיבה, הפירוש הוא רוב אדר ראשון (מז' אדר עד הסוף); כל אדר שני (שהרי אותה שנה מעוברת היתה); ורוב ניסן, עד כ"א בו.


ג) ולא יכלה עוד הצפינו. עכשיו, מכיון שלפי חשבונם של המצרים, עברו ששה חדשים מן ההריון, והמצרים חששו ליולדת למקוטעין (כמו שכתבתי), התכוננו לבוא לביתה של יוכבד ולחפש אחרי הילד. המצרים הקימו מערכת עם צוות מאורגן ויעיל, שעקב אחרי כל הנשים (בעזרת מלשינים), בצורה מאורגנת ויעילה, והיו מגיעים לכל בית על פי התאריכים. אמרו חז"ל (שמות רבה א:כ): "שהמצריים היו הולכין בכל בית ובית שהיו חושבין בו שנולד שם תינוק, ומוליכין לשם תינוק מצרי קטן, והיו מבכין אותו, כדי שישמע תינוק ישראל קולו ויבכה עמו". ועיין מה שהבאתי לעיל (א:כא) בענין "ויעש להם בתים", שיש שפירשו שפרעה הקים בתים למצרים בין בתי ישראל, כדי שהמצרים יראו כאשר ייוולד בן עברי, וילשינו עליו. וכן כתב רבנו בחיי שם: "'ויעש להם בתים' - לישראל. כלומר, שהושיב להם שומרים, והעמיד בית מצרי אחד בין שני בתים של ישראל, כדי שלא יוכלו להסתיר הילדים מהם". ובנוסף לזה היתה גזירת מוות גם על המשפחה, אם ינסו להסתיר את הילד, כדברי יוסיפוס (מובא בתורה שלמה כאן, ס"ק כה), שעמרם היה מתיירא שמא גם הוא ייהרג כשימצאו את הילד.

יוכבד חששה במיוחד, משום שכשנתעברה יוכבד חלם פרעה על המושיע של ישראל, לפי הפתרון שפתרו לו האצטגנינים, ולכן, בתקופה ההיא, היו החיפושים יעילים ואינטנסיביים במיוחד, וחיפשו בכל בית ובכל מקום. כך אומר המדרש הגדול: "כששלמו תשעה חדשים מליל חלומו שלפרעה, יצאו לחפש בכל המקומות". והכוונה היא, שאז עשו מאמצים מיוחדים, שהרי עתה, בנוסף לגזרה הכללית לרצוח את הילדים, היה גם הפחד הממשי שייוולד גואלם של ישראל. ולכן לא יכלה יוכבד אפילו להצפינו מחוץ לבית בשדה או ביער כמו שעשו הרבה אמהות, מפני שעד אז לא חיפשו המצרים בכל המקומות, והיה אפשר (עם הרבה מסירות נפש) להסתיר ילד בשדות, אבל עכשיו חיפשו בכל המקומות, במאמץ עליון, ומשום כך החליטה על רעיון נועז: להצפינו ביאור.

בוא וראה את נפלאות ה', איך הוא משלם מדה כנגד מדה. הרשעים האלה גזרו גזירות רשע על אמהות ישראל, עד שהוכרחה יוכבד לקחת את בנה הרך ולסכן את חייו בהטמנה ביאור, במאמץ נואש להצילו, משום שבגלל לחץ המצרים "לא יכלה" להצפינו. ועונשם בא במדה כנגד מדה: אותו יאור שבו רצו המצרים להשמיד את היהודים, הפך להם למפלצת: "ויבאש היאֹר, ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאֹר" (שמות ז:כא). וכן, אותם חרטומים שהביאו את פרעה לגזור את גזירת היאור, בזה שהמליצו להרוג את מושיען של ישראל ביאור (שהוא אליל מצרים), הפכו לחסרי אונים וחלשים (שם ח:יד-טו): "ויעשו כן החרטֻמים בלטיהם להוציא את הכנים ולא יכֹלו... ויאמרו... אצבע אלקים היא...", וכן (שם ט:יא): "ולא יכלו החרטֻמים לעמֹד לפני משה מפני השחין...". הקב"ה משפיל את הגאים, שלכאורה היו בעלי יכולת, ומגביה את בני ישראל, ש"לא יכלו". ובסוף, אותם מצרים שניסו להשמיד את ישראל, נכנעו ונשברו, ולא רק שמזימתם הופרה, אלא אף הם עצמם מיהרו לגרש את ישראל לחרות, וגם בזה היה רמז למדה כנגד מדה (שם יב:לט): "...כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה".

עוד רמז הקב"ה בביטוי הזה, "ולא יכלה", שהוא לא שכח את הבטחתו לאבות שא"י תהיה הארץ הבלעדית של היהודים. כך מצינו (בראשית לו:ו-ח): "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנֹתיו ואת כל נפשות ביתו... ואת כל קנינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו. כי היה רכושם רב משבת יחדו ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אֹתם... וישב עשו בהר שעיר...". ואמרו על זה חז"ל (ילקוט שמעוני, וישלח קלח, בשם פרקי דרבי אליעזר): "אמר עשו ליעקב: חֲלוֹק כל מה שהניח אבי לשני חלקים, ואני בוחר [בחלק שאני רוצה], שאני הוא הגדול... חָלַק [יעקב] כל מה שהניח אביו לחלק אחד, וא"י ומערת המכפלה לחלק אחד. הלך עשו לישמעאל לימלך בו. א"ל: הכנעני יושב בארץ ויעקב בטוח לרשת את הארץ; טול מה שהניח אביך ואין ליעקב מאומה. ולקח עשו כל מה שהניח אביו, וא"י ומערת המכפלה נתן ליעקב, וכתבו שלום ביניהם" (אגב, יש לשאול: לאחר שנתן עשיו ליעקב את א"י, מדוע לא נשאר שם לגור? וי"ל שהקב"ה ידע שלא טוב שבת עשיו עם יעקב ביחד, משום שכל מצב שבו שני עמים מתגוררים בארץ אחת ובמקום אחד, חייב להביא לידי קטטה וריב, כמו שהיה עם לוט ואברהם, ולכן הקב"ה גילגל את העניינים כך שהארץ לא תספיק לשניהם ושעשיו ירצה לצאת; וגם בזמננו, אנו חייבים להביא לכך שגויי א"י יֵצאו, כי אם לא כן יהיו ח"ו דמים ומלחמות). הרי ש"לא יכלה" רומזת על הזכות הבלעדית של ישראל לא"י. ודוקא בשעה זו של חושך, של חוסר יכולת של בני ישראל, רמז הקב"ה שא"י עוד תהיה שלהם, שהרי עשיו הניח אותה בשביל יעקב.

כל גלות וכל יסורים שיש לישראל וכל נפילה שלהם בפני הגוים, הם חילול השם, משום שהם מתפרשים בעיני הגוים כ"בלתי יכולת" של הקב"ה, כביכול, וכמו שאמר משה אחרי חטא המרגלים (במדבר יד:טו-טז): "ואמרו הגוים אשר שמעו את שמעך לאמר: מבלתי יכֹלת ה'...". גם כאן, ה"בלתי יכולת" של יוכבד והיהודי לשמור על ילדיהם, היתה חילול השם, שהרי ה' נראה בעיני המצרים כחסר יכולת, ושפלותם של ישראל היא חילול שמו. ובגלל חרפה זו הציל הקב"ה את ישראל ממצרים, אע"פ שלא היו ראויים לגאולה. וגאולת מצרים סימן לגאולה האחרונה, שתבוא גם אם לא נהיה ראויים לה.

עוד רמז הקב"ה כאן לשנאת החנם שמביאה לידי גלות. הרי השעבוד במצרים והגלות התחילו במכירת יוסף, שבאה משום ששנאו אותו אחיו, "ולא יכלו דברו לשלֹם" (בראשית לז:ד). וכמדה כנגד מדה נשתעבדו העברים, עד אשר "לא יכלה עוד הצפינו".


ותקח לו תבת גֹמא. הרעיון הנועז של יוכבד הוא להצפין את הילד ביאור, ששם בוודאי לא יחפשו המצרים. לשם כך היא עשתה תיבה קטנה מגומא, והוא כעין סוּף, היינו הקנים הגדולים והחזקים שגדלו על שפת היאור, ושמהם עשו המצרים ספינות וחבלים ונייר כתיבה (פפירוס). כתב הרד"ק: "הוא עץ קל עד מאד, ויש לפרשו מלשון 'גמִי' בדרז"ל (כלים י:ד). כי עושין מן גמי ספינות קטנות, וזופתין אותן בזפת שלא ייכנסו בהם מים, והם קלים על פני המים". ויתכן שכאשר הוא גדול הוא נקרא "סוף", וכשהוא נחתך, הוא נקרא גומא; או, שהגומא הוא סוף גדול. מכמה סיבות בחרה יוכבד לעשות את התיבה מגומא. הראשונה והעיקרית היא, שרצתה לעשות את התיבה מאותו חומר כמו הסוף שעל שפת היאור, כדי שכאשר תצפין את התיבה על שפת היאור, תתערב התיבה ברקע ולא יבחינו בה. כך פירש דעת זקנים: "לפי שהוא דומה לסוף שעל שפת היאור ולא יכירו בו האויבים". שנית, כמו שאמרו חז"ל (סוטה יב.): "דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה". כלומר, שאם התיבה תיתקל בדבר קשה, היא לא תישבר, אלא תישאר שלמה בגלל גמישות הגומא. שלישית, מאחר שהוא דבר קל, הגומא יתן לתיבה לצוף על פני המים ולא לטבוע, שכך טבעו של הגומא, שהוא כאילו בולע את המים ואין המים "בולעים" אותו, כפי שאומר מדרש שכל טוב: "שהוא גומא [בולע] ושותה מיא תדיר".

סיבה לכך שבחרה לשים אותו ביאור, יש בדברי חז"ל (שמות רבה א:כא): "ולמה השליכו אותו ביאור? כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין שכבר הושלך למים ולא יחפשו אחריו". ונ"ל שהכוונה היא, שאחרי שמרים נתנבאה שהבן הזה יושיע את ישראל, והוא נולד עם סימנים מיוחדים (נולד מהול, והופיע אור בבית), שוכנעה יוכבד שזה אכן המושיע, וידעה שאליו מכוון הסימן שראו האסטרולוגים. אבל מכיון שאין סומכין על הנס, וחייבים לעשות כל מאמץ טבעי אפשרי, היא לא רק הצפינה את הילד, אלא הצפינה אותו דוקא ביאור, כדי שהאסטרולוגים יראו שהסימן נעלם, ויחשבו שהוא אמנם הושלך ליאור. היתה לה סיבה נוספת שבחרה לשים אותו ביאור, קרובה לסיבה הנ"ל, והיא, שידעה שהמצרים עקבו במיוחד אחריה מכיון שהיא התחתנה בשנית עם עמרם בגלוי, ועוד, שטבעי הדבר שהמושיע יהיה בנו של ראש הסנהדרין. ולכן, בצעד נועז ונבון, היא יצאה בגלוי ליאור עם התינוק וחזרה לבדה; והמצרים היו בטוחים שהיא צייתה לדברי המלך. ויתכן שזאת כוונת הספורנו, הכותב: "ועם זה בחרה במקום הסוף להפוך גזירת השלכתו ביאור לעמידתו בסוף על שפת היאור" (ועיין מה שאכתוב בס"ד בסמוך על המלה "ותשם").

על טעות האיצטגנינים מביא רבינו בחיי את המדרש (בראשית רבה פה:ג): "'החוזים בכוכבים מודיעים לחדשים מאשר יבאו עליך' (ישעיהו מז:יג) -ר' איבו אמר: 'מאשר' ולא 'כל אשר'". וכתב על זה רבנו בחיי: "והנה האצטיגנינים והחוזים אשר לפרעה הרשע כשל כח חכמתם, ולא מצאו ידיהם בחזיונם. והקב"ה מציל מי שרוצה להציל".

דע, שהִרְבה הקב"ה בפרשה זו ברמזים לגאולה העתידית, כי גלות מצרים וגאולתה הם סימן לגלותנו ולגאולה הסופית. גם כאן יש רמז לגאולה הסופית, לנבואת הגאולה בישעיהו (לה:א,ג-ה,ז): "...ישֻשום מדבר וציה... חזקו ידים רפות וברכים כֹשלות אַמֵצו... הנה אלקיכם נקם יבוא... אז תפקחנה עיני עִוְרים... והיה השרב לאגם... חציר לקנה וגֹמא". ועוד אמר ישעיהו (יח:א-ג,ז): "הוי ארץ צלצל כנפים [ארץ שיש בה ריבוי ספינות עם מפרָשֹים העושים צל] אשר מעבר לנהרי כוש [הכוונה למדינות הרחוקות מאד, שאי אפשר להגיע משם לא"י אלא בספינות] השֹלח בים צירים ובכלי גֹמא על פני מים; לכו מלאכים קלים [שליחים מהירים משם] אל גוי ממֹשך ומורט [כלומר, לכו לארצו של עם ישראל, העם שמשכו אותו בשערותיו ודיכאו אותו כל השנים] אל עם נורא [כלומר, שנעשו לו "נוראות" לרעה; וגם דברים "נוראים" ומופלאים לטובה, בזה שלא הצליחו הגוים להשמידו] מן הוא והלאה [מן היום שנבחר לעם סגולה והלאה]... כל יֹשבי תבל ושֹכני ארץ, כנשֹא נס הרים תראו... בעת ההיא יובל שי לה' צב-אות... אל מקום שם ה' צב-אות הר ציון". והכוונה שם היא, שהמדינות מרחוק, אפילו מעבר לנהרות של כוש, יופתעו כאשר יופיע הקב"ה ויחזיר את ישראל לארצו, את העם שהיה שפל כל כך הרבה שנים; והעמים ישוטו לא"י בכלי שייט ובכלי גומא במהירות כדי להביא מנחה לה' ולעמו ביום הגאולה. ותיבת הגומא כאן רומזת לזה. על מדינות אלו מדובר גם בצפניה (ג:ח,י,כ): "לכן חכו לי נאֻם ה', ליום קומי לעד [לטרף], כי משפטי לאסֹף גוים... לשפֹך עליהם זעמי כל חרון אפי, כי באש קנאתי תֵאָכֵל כל הארץ... מעבר לנהרי כוש, עֲתָרַי בת פוצי [המשתחוים לבת נפוצי; כלומר, הגוים האלה] יוֹבִלוּן מנחתי... כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ, בשובי את שבותיכם לעיניכם, אמר ה'".

במלה "גומא", רמז הקב"ה גם לבטחון שהיה ליוכבד ברגע זה של חושך, ללמד שכל דרכי ה' הן נכונות, ושהמאמין בו עד הסוף, יראה ישועה. הרמז הוא ע"פ מה שאמר בלדד לאיוב על תלונותיו (איוב ח:ב-ג,יא,כ-כא): "עד אן תמלל אלה... הא-ל יעַוֵת משפט... היגאה [היגדל] גֹמא בלא בִצה [בלי מי הבִיצה; כלומר, כמו כן, כל שנעשה נעשה בכוונה ע"י ה']... הן אל לא ימאס תם... עד [כלומר, הוא עוד] ימלֵה שחוק פיך...". ובזה רמז ה' ליוכבד: בטחי בה', והישועה תבוא!

"גומא" רומז עוד למה שאמר ה' לאיוב, כאשר הוכיח אותו על דבריו כלפי מעלה (שם לח:ד): "איפה היית ביסדי ארץ, הגד אם ידעת בינה", ואמר בהמשך (שם לט:א-ב,יט,כד): "הידעת עת לדת יעלי [עיזי] סלע... תספֹר ירחים תמלאנה?... התתן לסוס גבורה... ברעש ורֹגז יגַמא ארץ [יבלע את הארץ במהירות מרוצתו]...". כלומר, שרק ה' יודע לספור את ירחי הלידה של היעל הזאת, ובדיוק מתי תלד; ורמז כאן הקב"ה שכמו שה' נותן לסוס גבורה לרוץ למלחמה בלי פחד האויב, כמו כן, הילד הזה, שנצפן לשלשה ירחים, ונטמן בתיבת גומא, יביס את המלך הגדול פרעה, שהרי מהקב"ה הכל.

פשוט שבמלה "תיבה" כאן יש רמז להצלה, כמו שתיבת נח הצילה את הצדיק. ומשתי התיבות הללו אנו לומדים כלל גדול ויסודי בקידוש השם. הרי בתיבת נח כתוב (בראשית ז:יג): "בעצם היום הזה בא נח... אל התבה", וגם ביציאת מצרים כתוב (שמות יב:מא): "ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים". ואומר על זה הספרי (האזינו שלז): "לפי שהיו דורו [של נח] אומרים... אם אנו מרגישים בו אין אנו מניחים אותו... אמר המקום: הריני מכניסו לתיבה בחצי היום [כלומר, באמצע היום], וכל מי שיש בו כח למחות, יבוא וימחה... [וכן] לפי שהיו מצרים אומרים... אם אנו מרגישים בהם אין אנו מניחים אותם... אמר המקום: הריני מוציאם בחצי היום, וכל מי... וימחה". כאן למדנו כלל ויסוד גדול בקידוש השם: שהנסיון לקדש את השם בסתר, או לכסות את הדבר מהאויב, הוא חילול השם, והוא היפוכו של קידוש השם. שהמהות של קידוש השם היא לעמוד בלי פחד מול הגוי, ולקדש שם שמים, ואם יפחד האדם מהגוי, איזה קידוש השם הוא עושה? ולכן, כאשר פרעה רץ אל משה בחצות הלילה, ונכנע לגמרי, והסכים לשלוח את בני ישראל, אבל מיד, אמר לו משה (תנחומא, בא ז): "וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה?! לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים!" ובמכילתא (בא, מסכתא דפסחא יג): "אמר לו משה: מוזהרין אנו שלא לצאת אלא בפרהסיא!" וטעות גדולה וחמורה עושים אלה שכביכול רוצים לקדש את השם בהתנחלות בארץ ישראל, אם אינם עושים את זה ביד רמה לעיני כל הגוים.

.


..ותחמרה בחמר ובזפת. כדי שלא ייכנסו המים לתיבה, היא צבעה וכיסתה אותה בפנים בזפת, ואח"כ בחימר על הזפת, למטרה שאמרו חז"ל (סוטה יב.): "כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע". התיאור הזה הוא ע"פ התוס' שם (ד"ה חמר): "פירש רבי בשם ר"ש בר קלונימוס: זה וזה בתוך התיבה, והחמר היה מכסה את הזפת, אבל מבחוץ לא זיפפה, שלא ירגישו [המצרים], כי הגומא דומה לקנה היאור, ולא יבחינו התיבה בתוך קנה היאור". על "חימר" כתב האבן עזרא: "והוא טיט אדום מדבק נמצא בא"י... ובלשון ישמעאל ייקרא 'אל-חמר'". והרד"ק כתב: "טיט שעושין מסיד ומחול לבנות ממנו ולטוח בו".

הזפת הזאת היא סימן גלוי לגאולה האחרונה, למה שאמר ישעיהו (לד:ב,ד,ו,ח-ט): "כי קצף לה' על כל הגוים... החרימם, נתנם לטבח... ונמקו [יימסו] כל צבא השמים, ונגֹלו כספר השמים וכל צבאם יִבוֹל... חרב לה' מלאה דם... כי זבח לה' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום... כי יום נקם לה', שנת שִלוּמים לריב ציון [כלומר, שילומים לגוים על זה שרבו עם בני ישראל וציון וייסרו אותם]. ונהפכו נחליה לזפת ועפרה לגפרית, והיתה ארצה לזפת בֹעֵרָה". מדובר שם על אחרית הימים, כאשר הקב"ה יעניש את הגוים על מה שעשו לישראל, ועל עוונותיהם בכלל. יהיה "יום נקם לה'" כדי לעשות "שילומים לריב ציון". חילול בני ישראל הוא חילול השם; ריב בני ישראל הוא ריב ה'. אותו זפת שהציל את משה מיד פרעה, הצורר הראשון של ישראל, יבוא וישרוף את עולם הגוים, כעונש על היסורים שהביאו על ישראל. הגוים עצמם יפתחו במלחמה זה על זה, ויהרסו את העולם, ובה בעת ייגָאלו ישראל. אם יחזרו ישראל בתשובה, הגוים יספו, וישראל יצאו בשלום; ואם לאו, גם לישראל יהיו טרגדיה ויסורים. פירש שם הרד"ק (שם:א-ב,ו): "הנה כשתחרב ארץ אדום [הגוים], יֵצאו ישראל מגלות זה שלא יוסיפו עוד לגלות... שיצבאו גוי על גוי, ובזה יהיה ההרג והטבח בהם... החרב שתהיה בגוים, שיהרגו אלה את אלה - לה' היא, כי הוא ציווה ורצה זה". יש כאן תמונה איומה של עולם מלא שבוער ונהרס, של חורבן גלובאלי שהקב"ה מביא עליהם במדה כנגד מדה: אותם מדע ו"התקדמות" טכנולוגית שלהם, שהביאו אותם לגאוה ולכפירה בה' ולמלחמה נגד משיחו, הם הם שיביאו עליהם חורבן, שהרי המדע שלהם והטכנולוגיה שלהם נותנים להם את האפשרות להרוס את העולם בקלות באמצעות נשק נוראי.

בחימר יש רמז גדול לבטחון בה' ולישועתו, ולצורך למסור נפש ולקדש את השם. הנה, במלחמת חמשת המלכים (סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער) נגד ארבעת המלכים (אמרפל מלך שנער [והוא נמרוד], מלך עילם, מלך גוים, ומלך אלסר), ארבעת המלכים היו גיבורים וחזקים, והביסו את חמשת המלכים עם כל חייליהם, והמובסים ברחו בפחד, כמו שכתוב (בראשית יד:י): "ועמק השֹדים באֱרֹת באֱרֹת חמר [פירוש - היה שם עמק מלא בארות טיט, שעושים ממנו חימר וסיד, והטיט הזה היה כעין בִיצה, ומסוכן מאד היה ליפול לתוכו], וינֻסו מלך סדֹם ועמֹרה ויפלו שמה...". ואמרו חז"ל (בראשית רבה מב:ז): "בשעה שירד אברהם אבינו לכבשן האש וניצול, יש מאומות העולם שהיו מאמינים ויש שלא היו מאמינים, וכיון שירד מלך סדום לחימר וניצול, התחילו מאמינים באברהם למפרע". הרי שהחימר שימש מקור אמונה. יתר על כן: כל המלחמה הזאת שימשה כהוכחה לגדלות ה', שהרי כל האומות הסתכלו על הכשלון והבזיון הזה של מלך סדום ועמורה, שנפלו בפני ארבעת המלכים, וברחו לתוך טיט ורפש, והנה אברהם אבינו עם 318 איש ניצח את ארבעת המלכים, והוציא את מלך סדום מהטיט הזה שכמעט טבע בו. לכן, התיבה עם החימר משמשת תזכורת לעם ישראל, ששקר הסוס לתשועה ושה' משפיל גאים ומלכים וממלכות.

אברהם אבינו היה סמל לאמונה הזאת, והפגין את בטחונו הנפלא כאשר יצא להציל את בן אחיו, לוט. הוא הלך להצילו משום שהבין שהצלת נפש מישראל היא מצוה משתי סיבות: א) מכיון שישראל הוא עם נבחר ועם סגולה, אם כן כל יהודי קשור לחברו ביחס מיוחד, וכל אחד ערב בעד חברו, וחייב להצילו; ב) דיכוי יהודי על ידי גוי (משום שהוא יהודי) מהווה חילול השם, שהרי מזה שהגוי יכול לענות את היהודי, הגוי מסיק שאין יכולת לאלוקי היהודים לעזור לעובדיו. וכאן, אע"פ שלוט לא היה באמת "יהודי" במובן של שייכות לעם הנבחר (הסיבה הראשונה הנ"ל), מ"מ מכיון שכל האומות ידעו שהוא בן אחיו של אברהם, לקחו אותו ארבעת המלכים בשבי במטרה להראות אותו לעמים, ולהצביע בזה על חולשתו כביכול של הקב"ה. ומשום חילול השם הזה, יצא אברהם למסור את נפשו. ויש רמז לזה במה שכתוב (בראשית יד:יב): "ויקחו את לוט... בן אחי אברם", ושוב (שם:יד): "וישמע אברם כי נשבה אחיו", כלומר, אחיו לענין קידוש השם וחילול השם. וצריך לחרוץ ולחרוט על הלב את הדוגמה שנתן אברהם במעשה הזה.

באותה פרשה כתוב (שם:יג): "ויגד [הפליט] לאברם העברי". זאת הפעם הראשונה שמצאנו שאברהם נקרא "העברי". ופירשו זאת חז"ל (בראשית רבה מב:ח): "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד". כלומר, הוא היה אדם אחד, בודד, שלחם את מלחמת ה' ולא פחד, לא מהנחיתות הפיסית של אדם שהוא לבד, אחד נגד הרבה, ולא מהדכאון הנפשי שנגרם כאשר אדם מבודד וכל העולם נגדו. אלא, הוא נשאר נחוש בדעתו שהוא צודק, והבין שלא הרוב הוא הקובע, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין כו.): "'לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר' (ישעיהו ח:יב) -כלומר קשר רשעים הוא [ההחלטה של רוב תושבי ירושלים להיכנע לסנחריב], וקשר רשעים אינו מן המנין" - שאין מתחשבים בו. ולכן הוא יצא למלחמה על קידוש שמו של ה'. אמרו חז"ל (בראשית רבה מג:א): "'וירק [זירז והוציא] את חניכיו' (בראשית יד:יד)... ר"י אומר: הן [עבדיו] הוריקו פנים כנגד אברהם [כלומר, פחדו]; אמרו: חמשה מלכים לא יכלו לעמוד בהם, ואנו יכולים לעמוד בהם? ר' נחמיה אמר: אברהם הוריק פנים כנגדן [כלומר, גם אברהם פחד, אבל] אמר: אצא ואפול על קידוש שמו של מקום".

זכור ואל תשכח את הכלל הזה: בכל מקום שיהודי נשבה ע"י גוי, או שישראל נמצא במצוקה, על המדינה היהודית ועל כלל ישראל כאשר הם על אדמתם ללכת להצילם משום קידוש השם, והיא מלחמת מצוה. ובמלחמת מצוה אין אומרים שפיקוח נפש דוחה את המלחמה, שהרי א"כ ביטלת כל מלחמת מצוה לעולם, שהלא אין מלחמה בלי סכנת מיתה. וגם אם אין לעם נשק באותה כמות ואיכות כמו שיש לאויב, וגם אם לאויב יש כמות גדולה הרבה יותר, מ"מ חייבים לצאת למלחמה. ואין זה נקרא "סמיכה על הנס", כמו שחושבים הרבה מבולבלים, משום שכל זמן שהאומה יוצאת עם כל המשאבים שבידיה, זה כבר יוצא מגדר סמיכה על הנס. וראיה מאברהם, שיצא למלחמה נגד ארבעת המלכים, אע"פ שכל מה שהיה לו היו 318 איש, שהיתה כמות קטנה ביחס לאויביו. וכן ראיה מדוד, שיצא ללחום עם גלית עם ה"נשק" הטוב ביותר שהיה לו, אע"פ שנגד חרב וחנית לכאורה לא היה לו סיכוי לנצח.

בסיכום: החימר באברהם סימל את מסירות נפשו וקידוש שם שמים, והחימר בתיבת משה היה קיום הבטחת הקב"ה לאברהם, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, לך לך ט): "אמר לו הקב"ה לאברהם: אתה עשית הרג בשונאי מחצי הלילה עד הבוקר [שכתוב (בראשית יד:טו): "ויחלק עליהם לילה"], חייך - אני אעשה הרג בשונאי בניך מחצי לילה עד הבוקר, ובמדה זו אני פורע להם...".

עוד מסמל החימר את הפרת המחשבות של הגאים וגסי הרוח, שחושבים להפר את רצון ה', ושמורדים במלכותו. במגדל בבל כתוב (בראשית יא:ג): "הבה נלבנה לבנים... ותהי להם הלבנה לאבן והחֵמָר היה להם לחֹמר". כל כוונתם היתה "ונעשה לנו שם" (שם:ד), שרצו להמליך את עצמם על העולם ולמרוד בה'; וזאת כוונתם באומרם: "נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים" (שם). ובא ה' ובילבלם והפר את עצתם. גם פרעה התחיל באותה מלה, "הבה" (באומרו: "הבה נתחכמה לו"), והחימר של תיבת משה בא כתזכורת לפרעה על מה שקרה לעצתם של הראשונים שניסו להתגדל על הקב"ה בלבֵנים ובחימר. פרעה זה, ששיעבד את ישראל בחומר ובלבנים, נפל בפניהם ע"י מושיעם, שנושע באותו חימר שממנו עשו העבדים את החומר. ועל זה אמר ישעיהו (מה:ט): "היאמר חֹמר ליֹצרו: מה תעשה?!" וכן (שם סד:ז): "אנחנו החֹמר ואתה יֹצרנו", כלומר, אנחנו בני אדם, וכל קיומנו הוא רק כחומר ביד היוצר, הקב"ה, ואיך נעיז למרוד נגדו בחומר?!

חימר היה סמל הגאוה במגדל בבל, וגם מצד עצמו הוא מסמל גאוה, שהרי כל בנין מכניס בבונה רגש של גאוה, על זה שהוא יצר אותו. ו"חמר" הוא גם שם ליין, שהוא אדום מאד כמו חימר, והוא תוסס מאד, והוא משובח ומשכר. והוא חם, וזה גם שורש המלה חימר. וריבוי יין מוריד מהאדם את הרסן ואת עול מלכות שמים ואת המשמעת של המחשבה, והופך אותו לבהמה, לחמור, שעושה את כל מה שהוא רוצה, ואומר את כל מה שהוא רוצה. ויותר מזה, היין ממריד את האדם נגד ה', כמו שכתוב (דברים לב:יד-טו): "חמאת בקר וחלב צאן... ואילים בני בשן... ודם ענב תשתה חָמר, [ומיד אח"כ:] וישמן ישֻרון ויבעט...". והעונש לגאוה ולמרידה זו בא במדה כנגד מדה, כמו שכתוב (תהלים עה:ו,ח-ט): "אל תרימו למרום קרנכם, תדברו בצואר עתק... כי אלקים שֹפט - זה ישפיל וזה ירים. כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך; ויגר [ישפוך] מזה - אך שמריה ימצו, ישתו כל רשעי ארץ". ומצד שני, נאמר על היום הגדול של הגאולה הסופית: "ביום ההוא, כרם חמר ענו לה" (ישעיהו כז:ב), ופירש רש"י: "בעת הגאולה ישירו לישראל: זו היא כרם חמר, הוציאה יינה הטוב". הגאולה תבוא או בגדר "אחישנה" - אם נזכה לזה, או רק "בעתה" - אם לא נזכה. ואם בדרך השניה, היא תבוא רק משום שה' רוצה לקדש את שמו ולנקום מהגוים המחללים אותו. כלומר, חמת ה' על הגוים על גאוותם, המסומלת בחימר ובחָמר, תביא אותו להצילנו, אבל רק אחרי סבל ויגון. וגאולה זו של "בעתה" מתוארת ע"י חז"ל כך (סנהדרין צח.): "ריב"ל רמי, כתיב (דניאל ז:יג): 'וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתֵה', וכתיב (זכריה ט:ט) 'עני ורֹכב על חמור'? זכו - 'עם ענני שמיא'; לא זכו - 'עני ורֹכב על חמור'". ומדוע חמור? משום שהוא טעון חומר ולבנים ושאר כלי עבודה, והוא מסמל בזה את השעבוד, שהרי כל תפקידו הוא לסבול את הרוכב ואת המשא. והוא מסמל את סבל היהודים, שמחמתו יושיע אותם הקב"ה אע"פ שאינם ראויים לזה מצד זכויותיהם. ועוד רמז בלשון זו לסבל הזה, יש בדברי ירמיהו (איכה א:כ): "ראה ה' כי צר לי, מעי חמרמרו". גם המלה "חֵמָה", כעס, באה מהשורש "חם" (כמו שחמר בא משורש זה), משום שהכעס מביא לידי חמימות הגוף ועשן האף. וכן הצרות מחממות את האדם, ועליהן נאמר (איוב טז:טז): "פני חמרמרו מִנִי בכי".


ותשם בה את הילד. כמה כאב עלה לה לאם האומללה לקחת את בנה היקר, ולשים אותו בתיבה, שתעמוד ביאור, ואין לדעת מה יהיה אתו! כמה קשה הפרידה הזאת של האם מהרך הנולד שלה! ומצד שני, מה שהיא יוזמת עכשיו יש בו כדי להפר את ציווי המלך, ובזה היא לוקחת את נפשה בכפה. מה עוד, שהיא יודעת ששמים עליה עין, מכיון שהיא אשת עמרם, נשיא הסנהדרין דאז, וגם מכיון שהיא כבר רימתה פעם את המלך, בהפרת גזירת המיילדות. ומכל מקום, כדי להציל את בנה, שהיא בטוחה שהוא נולד כדי להושיע את ישראל, היא מוכנה לסכן את חייה.

יש עוד נשים צדקניות וגיבורות שהסתכנו באותה מדה של "ותשם". כך, יעל שהרגה את סיסרא, כתוב בה (שופטים ד:כא): "ותשם את המקבת בידה". וכן מיכל בת שאול, שסיכנה את חייה והצילה את דוד כאשר רימתה את חיילי שאול, כתוב בה (שמואל א יט:יב-יג): "ותֹרד מיכל את דוד בעד החלון וילך ויברח... ותקח מיכל את התרפים ותשם אל המטה...". וכן אביגיל, שהפרה את רצונו של בעלה, נבל הרשע, ונתנה אוכל לאנשי דוד הרעבים, כתוב בה (שם כה:יח): "ותקח מאתים לחם... ותשם על החמֹרים". וכן אסתר הסתכנה, ובסוף זכתה למה שכתוב (אסתר ח:ב): "ותשם אסתר את מרדכי על בית המן". תולדות עמנו גדושות במעשי מסירות נפש מצד נשים צדקניות וגיבורות. אצל חלקן (יוכבד, יעל, מיכל ואביגיל) כתוב גם "ותקח", לומר שיש נשים שקיחתן ושימתן הן לשם שמים. ואוי לנו שהקיחה של האשה הראשונה, חוה, שכתוב בה (בראשית ג:ו): "ותקח מפריו ותאכל", הביאה הרס לעולם. אבל בזכות ה"ותקח" של יוכבד, שבאה גם מתוך הדחיפה של נבואת מרים שהבן הזה יושיע את ישראל, זכו בני ישראל לקריעת ים סוף, ששם כתוב (שמות טו:כ): "ותקח מרים... את התֹף בידה".


ותשם בסוף על שפת היאֹר. כתב הרשב"ם: "בסוף אשר סמוך לשפת היאֹר, והטמינתו יפה שההולכים על שפת היאור לא יוכלו לראות התיבה, אבל הרוחץ בתוך הנהר יכול לראותה [בקושי אע"פ שהגומא נראה כמו סוף]... ולכך ראתהו בת פרעה". יוכבד שמה את התיבה במקום מיוחד ביאור, באגם שהיה סגור משלשה צדדים, כדי להפחית עוד יותר את הסיכוי שימצאוה עוברים ושבים. האגם ההוא היה אגם מלא סוף, כתרגום אונקלוס: "ביערא". וכן אמר ר' שמואל בר נחמני (סוטה יב:): "אגם, כדכתיב (ישעיהו יט:ו): 'קנה וסוף קמֵלו'". פירוש - הקנה והסוף יִבוֹלו. וכוונת רשב"נ היא, שהמלה "סוף" אינה מורה על ים סוף, אלא על סוף, הקנים עצמם. א"כ, בלט מהיאור אגם מכוסה בהרבה קנים של סוף, כעין יער שבאמצעו היה האגם. וכן בשמואל (א יד:כז) כתוב: "ביערת הדבש", ופירש רש"י: "בקנה הדבש, כמו 'ותשם בסוף' דמתרגמינן 'ושויתיה ביערא', וסוף הם קנים של אגם". וגם הסברה נוטה לזה שהיה זה מקום מבודד, שהרי דוקא למקום זה באה בת פרעה, וסביר להניח שבת פרעה היתה בוחרת לרחוץ במקום מבודד מאנשים.

ההשגחה הפרטית פועלת! דוקא אל מקום זה, שחשבה יוכבד ששם לא יראו אנשים את התיבה (ונכון הוא שלא באו הרבה אנשים), באה בת פרעה, שמצד ההגיון היתה האדם המסוכן ביותר שהיה יכול לבוא, ולמצוא את התיבה, שהרי לא יתכן שהבת תַמְרה את קול אביה, ובכל זאת השגחת ה' היא שקובעת, ודוקא היא הצילה את משה. כיוצא בזה, אמרו חז"ל (סוטה יב:): "אותו היום עשרים ואחד בניסן היה. אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע! מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה [שביעי של פסח, שהוא כ"א בניסן], ילקה ביום זה?! ר' אחא בר' חנינא אמר: אותו היום ששה בסיון היה. אמרו מלאכי השרת... רבש"ע, מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה?!" זאת דרכו של הקב"ה - שמהעז עצמו יוצא מתוק. אותו יום, שחור כל כך, שבו עמד משה בפני סכנת חיים, ובו קיוו המצרים להרוג את מושיע ישראל, הפך ליום שבו נקבע דוקא הנצחון הסופי על מצרים. אומר ילקוט שמעוני (תהלים צ, תתמא): "'תפלה למשה איש האלקים' (תהלים צ:א) -אם 'איש' למה 'אלקים'; ואם 'אלקים' למה 'איש'? אלא, בשעה שהיה עומד לפני פרעה, נקרא 'אלקים', ובשעה שהיה בורח מפניו, נקרא 'איש'. כשהושלך ליאור נקרא 'איש', וכשהפך אותו [את היאור] לדם, נקרא 'אלקים'". מה אפסי כחו של האדם, והקב"ה משפיל ומגביה אותו. בן אנוש זה - היום הוא בסכנת מוות, ומחר הוא שולט על שונאיו.

אותו סוּף שמשה הושם בו ועמד שם בפני סכנת מוות, הפך בסופו של דבר לסוֹף למצרים. כך אמר דוד המלך (תהלים עג:יב,יט): "הנה אלה רשעים ושלוי עולם השגו חיל... איך היו לשמה כרגע, סָפו, תמו מן בלהות". עוד נאמר (ירמיהו ח:ט,יא-יג): "הובִשו חכמים... הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם... וירַפו את שבר בת עמי על נקלה לאמר: שלום, שלום - ואין שלום! הובִשו כי תועבה עשו - גם בוש לא יֵבֹשו... אָסֹף אסיפם נאֻם ה'. אין ענבים בגפן... והעלה נבל...".

נראה לי ברור שהמלה סוּף נקבעה כך, משום שאע"פ שבשעת גידולו, הסוף הוא גדול ונאה (וכן שימש כעטרה לנילוס, שהיה אליל מצרים), מ"מ לכל סוּף יש סוֹף, וכאשר הסוף נחתך, הוא יבש ונובל וזה סוֹפו. וכן כל אדם שאינו ירא ה' ומתגאה בחכמתו ובכוחו, סופו הוא "הובישו חכמים". וכמו שהסוּף יבש ונובל, כך (ישעיהו מ:ז-ח): "יבש חציר נָבֵל ציץ כי רוח ה' נשבה בו, אכן חציר העם... ודבר אלקינו יקום לעולם". יֵבוש החוטא ממעשיו, משום שהבושה היא ההבנה שהאדם יבש מכח וממעשים, ושהוא - בסופו של דבר - יהיה יבש כסוּף, שהסוּף והאדם הולכים לאותו סוֹף, שהקב"ה אוסף את האדם לקבר, והממלכות ניספות. והסוֹף האמיתי והטוב של האדם, הסוֹף שאליו צריך לחתור, הוא (קהלת יב:יג): "סוף דבר הכל נשמע, את האלקים ירא, ואת מצוֹתיו שמור, כי זה כל האדם". כלומר, כל אדם מכוּוָן לסוף כזה שיוכל לומר: יראתי את האלקים! אבל הרשעים בסוּפה יושמדו, זכר לסוּף. וכן אמרו חז"ל (דברים רבה ג:טז): "'...ה' בסוּפה ובשֹערה דרכו...' (נחום א:ג)... 'בסוּפה' זה משה, דכתיב: '...ותשם בסוּף על שפת היאור'". והכוונה היא, שהקב"ה יפרע לגוים על אכזריותם ליהודים, וזכר הסוּף של משה יגיע אל הקב"ה, שיבוא בסוּפה וישמיד את העמים.

הסוּף הזה גדֵל בריבוי, באוסף, בהתאספות. הקב"ה קורא ליהודים להתאסף לתשובה (יואל ב:יב-יג,טז): "שֻבו עָדַי בכל לבבכם... וקִרעו לבבכם... ושובו אל ה' אלקיכם... אִספו עם, קדשו קהל". ובשכר זה תבוא הגאולה של: "...ואספתי אתכם מן הארצות... ונתתי לכם את אדמת ישראל" (יחזקאל יא:יז). וגם אם לא יחזרו בתשובה, הגאולה תבוא, אבל אז היא תבוא רק אחרי הרבה יסורים. כך נאמר ביואל שם (ב:יז-יח,כ): "חוסה ה' על עמך ואל תתן נחלתך לחרפה למשל בם גוים; למה יאמרו בעמים איה אלקיהם! ויקנא ה' לארצו ויחמֹל על עמו... ואת הצפוני [הגוי מהצפון] ארחיק מעליכם והדחתיו... את פניו אל הים הקדמֹני וסֹפו אל הים האחרון". כלומר, אע"פ שאין ישראל ראוי לכך, מ"מ יציל ה' את ישראל בגלל חילול שמו, אבל הסוף הזה יהיה מלוּוה ביסורים גדולים, כמו שאמר זכריה (יד:ב): "ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה, ונלכדה העיר ונָשַסו הבתים והנשים תשכבנה, ויצא חצי העיר בגולה...". אבל אז הקב"ה יאסוף את הגוים למשפט, כמו שאמר צפניה (ג:ח-ט): "לכן חכו לי נאֻם ה' ליום קומי לעד, כי משפטי לאסֹף גוים... לשפֹך עליהם זעמי... כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרא כֻלם בשם ה'...".

בזה נראה לי לבאר את נבואת זכריה (יד:טז,יח-יט): "והיה כל הנותר מכל הגוים... ועלו מדי שנה בשנה להשתחוֹת למלך ה' צב-אות ולחֹג את חג הסֻכות... ואם משפחת מצרים לא תעלה ולא באה, ולא עליהם [יהיה גשם]; תהיה מגפה אשר יגֹף ה' את הגוים... זאת תהיה חטאת מצרים וחטאת כל הגוים אשר לא יעלו לחֹג את חג הסכות". ולכאורה יש לתמוה: מה הייחוד בחג הסוכות, שהגוים ייענשו דוקא על זה שלא יחוגו אותו? ומדוע הובלט מצרים? ומדוע נבחר העונש של עצירת גשמים? ונ"ל, שהנביא הבליט את מצרים, משום שהיה ראשית הצוררים של היהודים, ושחטאו הגדול התבטא בזריקת הילדים ליאור, מקום הסוף. ובכן, חג הסוכות, שמסמל את יציאת ישראל מהשעבוד ומהסוּף במצרים, ואת אסיפת היהודים תחת ענני הכבוד שהגנו עליהם, ואת אסיפת החרפה של שעבודם, והוא גם חג האסיף שמסמל את הברכה שנתן להם ה' בפירותיהם שאספו, שלא לקו בשדפון ובמכות שמביאים לידי יובש ונבילה, זה הוא החג שכל העמים ובמיוחד המצרים חייבים להשתתף בו, כדי להכיר בגדולת הקב"ה. ואם לא ישתתפו, עונשם יהיה שהמטר לא ירווה את שדותיהם, והסוּף יתייבש וינבול, והם ייכרתו בסופת ה' (ועיין מה שאכתוב בפסוק ד, "מה יעשה לו").

כמה עמוקה היא השפה העברית! היא אכן לשון הקודש, אשר המלים שלה ושרשיהן קשורים זה לזה, ורומזים על כל כך הרבה דברים. נוסח התנ"ך לא בא באופן סתמי, אלא, כאשר הקב"ה נתן את התורה, והופיע לנביאים בחזון, בחר במלים ובביטויים מדויקים ובהקשר מדויק, כדי שנלמד מהם רעיונות הרבה.

הסוף רומז להשפלתה של מצרים ולתבוסתה, כמו שניבא ישעיהו (יט:א-ב,ד,ו,יב): "משא מצרים; הנה ה' רֹכב על עב קל ובא מצרים... וסכסכתי מצרים במצרים ונלחמו איש באחיו... וסכרתי את מצרים ביד אדֹנים קשה ומלך עז ימשל בם, נאֻם האדון ה' צב-אות... והאזניחו [יסרחו] נהרות, דללו וחרבו יאֹרי מצור, קנה וסוּף קמֵלו... אים אֵפוא חכמיך... וידעו מה יעץ ה' צב-אות על מצרים".

עוד רומז הסוף, שישועת ה' כהרף עין, והגאולה יכולה לבוא ברגע החשוך ביותר, כמו שאמר יונה (ב:ו-ז): "אפפוני מים עד נפש, תהום יסֹבבני, סוּף חבוש לראשי... ותעל משחת חיי, ה' אלקי".

גם כפיית מצרים בטובה שהגיעה להם מן העברים נרמזת בלשון זו. הרי זה היה יוסף, שהוסיף להם תבואה, והצילם מהרעב. וכן, כאשר פרעה סיפר את חלומו ליוסף, אמר (בראשית מא:יז): "הנני עֹמד על שפת היאֹר". אותה "שפת היאור", שמשם התחילה ההצלה לפרעה, ע"י שיוסף פתר לו את חלומו והציע לצבור דגן ואוכל, הפכה בידי המצרים כפויי הטובה, למקום סכנת מוות למשה.

דע, שיהודי שמוסר נפש על התורה, רשאי לדרוש מהקב"ה שהוא יעשה את שלו. כך אמרו חז"ל (שמות רבה כג:ח): "כשהיו ישראל במצרים, והיתה אשה מבנות ישראל מבקשת לילד, והיתה יוצאת לשדה ויולדת שם, וכיון שהיתה יולדת, עוזבת הנער ומוסרת אותו להקב"ה, ואומרת: 'רבון העולם! אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך'". כלומר, היא עשתה את כל מה שהיה מוטל עליה. היא לא פרשה מבעלה; היא לא גרמה להפלת הוולד; היא הלכה לשדה ועברה על גזירת המלך; היא ילדה שם את הילד, וכיסתה אותו. וכיון שהיא עשתה את כל מה שביכולתה כדי להציל אותו, וגם סיכנה את נפשה, א"כ מותר לה לדרוש מהקב"ה לעשות את שלו, כמו שכתוב (תהלים קמה:יט): "רצון יראיו יעשה...". וכן, על הפסוק (דברים כו:טו): "השקיפה ממעון קדשך", אמרו חז"ל (ספרי, כי תבוא שג): "עשינו מה שגזרת בנו, עשה עמנו מה שהבטחתנו". וזאת כוונת דברי חז"ל: "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" (ע"פ שבת נט:), שאם הצדיק מסר את נפשו, והקריב את עצמו, במצב שהקב"ה הבטיח בו ישועה או גאולה, הוא רשאי לגזור על הקב"ה, שהרי למעשה בזה הוא גוזר לקיים את גזירת הבטחתו של הקב"ה עצמו.

מי יכול לתאר את היגון של האמא הזאת, שמכניסה את הבן לתיבה, ומחבקת אותו אולי בפעם האחרונה; אמא שהביאה ילד לעולם, ועתה יתכן שלא תראה את חופתו! אמרו חז"ל (סוטה יב:): "שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה: שמא לא אזכה בחופתו". היא עוזבת את הילד בבכי, לאחר שעשתה את כל שהיה בידה לעשות. אך מרים עשתה יותר מזה. היא לא הסתפקה במה שעשתה יוכבד, אלא הסתכנה עוד יותר:


(ד) ותֵתַצַב אחֹתו מרחֹק. כתב האבן עזרא על "ותתצב": "מלה זרה". ונ"ל שמלה זו באה לומר שמשהו פנימי דחף את מרים להתאמץ ולעמוד על המשמר, לראות מה יהיה עם התינוק הזה, שהיא ניבאה לו גדולות, והיא היתה משוכנעת שמשהו מיועד לקרות. וזאת הכוונה ב"ותתצב" - שהיא נדחפה להתייצב. כך אמרו חז"ל (סוטה יב:-יג.): "שהיתה [מרים] מתנבאה... ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל. וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולה אור, עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה: בתי, נתקיימה נבואתיך. וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטְפָחָה על ראשה, אמר לה: בתי, היכן נבואתיך? והיינו דכתיב: 'ותתצב... לדעה מה יעשה לו' - לידע מה יהא בסוף נבואתה".

מעשה זה עם עמרם נרמז בפסוק שנאמר בצרעת מרים (במדבר יב:יד): "...ואביה ירֹק ירַק בפניה, הלא תִכָלֵם שבעת ימים, [א"כ] תִסָגֵר שבעת ימים מחוץ למחנה, ואחר תאסף", לפי מדרש משלי (לא:יז, הובא בתורה שלמה כאן, ס"ק לד): "'חגרה בעוז מתניה' - זו מרים, שקודם שנולד משה אמרה: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל, כיון שנולד... עמד אביה וטְפָחָה על ראשה. אמר לה: היכן נבואתך! ועמד וירק בפניה [כלומר, ירק לפניה על הקרקע, כמו שנאמר בחולצת "וירקה בפניו" (דברים כה:ט), והכוונה היא שיורקת על הקרקע (יבמות קו:)]. ועם כל זאת היא מתאמצת בנבואתה, דכתיב, 'ותתצב אחותו מרחוק'". וזאת כוונת הפסוק שם: "חגרה בעוז מתניה" - בעוז ובעקשנות נגד כל האחרים. וכן אמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה י): "נזף בה אביה... ועודה מחזקת בנבואתה". ופירוש הפסוק בבמדבר הוא, שכיון שאביה הכלים אותה, מצד הטבע תישאר נזופה וזעופה שבעת ימים, עד שתעבור ההרגשה של הבושה והכעס, ועד שאביה יירגע. ואע"פ שבאמת לא הגיעה למרים תגובה זו מצד אביה, שהלא היא צדקה בנבואתה, מ"מ אומר הפסוק שאילו היתה הנזיפה מוצדקת, כך היה הנוהג שבעולם, והיא היתה מבודדת, ולא היתה רוצה לדבר עם אנשים עד שיעברו הזעם והכלימה. ומזה למד משה, שכאן, כשמרים נצטרעה, שבאמת מגיע לה להיכלם, מה עוד שזה בא מה', קל וחומר שתיסגר עוד יותר זמן, אלא שדיו לבא מן הדין להיות כנדון. ובעצם עונש מרים שם היה, שאותה נביאה שיצאה לבדה לשמור על התינוק בסוּף עד שייאסף, עכשיו צריכה לצאת לבדה מחוץ למחנה, ולהישאר שם שבעה ימים, "ואחר תאסף". ומ"מ דוקא שם נרמזה זכותה, שחיכו לה כל ישראל, מדה כנגד מדה, בזכות זה שהיא המתינה למשה (כמו שאכתוב בס"ד להלן). ונ"ל שמשום כך זכתה גם למה שאמרו חז"ל (ספרי, תצא רעה): "שכל זמן שהיו הדגלים נוסעים, לא היו הולכים עד שמרים מקדמת לפניהם".

ויש לעיין ולחקור את העובדה שבכל המקומות שנזכרת יריקה, יש הקשר של פריה ורביה. בחולצת כתוב (דברים כה:ט): "וירקה בפניו וענתה ואמרה: ככה יעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו". כלומר, האדם הזה משאיר את העולם ריק מבנים, ומוריק (מוציא) את בית אחיו מהעולם, וגורם שכל העמל של הדורות היה לריק; לכן, יורקים בפניו, כך שיהיה נזוף, ונוריק את הדם מפניו, ונוריק אותו מאנשים, שהרי הוא יהיה מבודד כאשר יפורסם מעשהו, ויוכרז כאדם ריק ופוחז, שייבש את בית אחיו ולא רצה להקים לו זרע, ומשום כך יורקים, ומייבשים את הפה מהרטיבות. ומשום כך אמרו חז"ל (ספרי, תצא רצא): "רוק הנראה לעיני הזקנים [וכן אמרו ביבמות (קא:), "צריכי דייני למיחזי רוקא כי דקא נפיק מפומא"]. מכאן אמרו... חלצה וקראתה אבל לא רקקה, ר"א אומר חליצתה פסולה", משום שבלי רקיקה חסר חלק עיקרי מהמצוה. וגם במרים, כאשר נזף בה עמרם וירק בה, היה זה משום שהוא חשב שזה שהביא ילד לעולם היה לריק, ומשום כך נזף בבתו, כי חשב שמוטב שלא להוליד כאשר יש ודאות של סכנה; אך הוא טעה בזה, משום שהקב"ה: "לא תהו בראה לשבת יצרה" (ישעיהו מה:יח), ואין לנו לעשות חשבונות מעצמנו, כמו שכתבתי לעיל לגבי חזקיהו.

גם כאשר מרים דיברה נגד משה (ושם עונשה מושווה ליריקה), הסיבה היתה שהוא פרש מאשתו, משום שהקב"ה היה מדבר אתו תדיר, וחשש מטומאה. וכעסה מרים על ביטול פריה ורביה, ואמרה: הרי גם אתנו מדבר ה', ומ"מ איננו נמנעים מזה. ואילו משה סבר שיש הבדל ביניהם, שהרי רק אתו היה הקב"ה מדבר בהקיץ ומופיע פתאום (עיין על כל זה בספרי, בהעלותך צט, קג). והנה, כוונת מרים היתה טובה, כמו שאמרו שם: "שלא נתכוונה לדבר באחיה לגנאי אלא לשבח, ולא למעט מפריה ורביה אלא לרבות...". ומ"מ ה' העניש אותה, שהרי היא היתה צריכה לדעת שמשה הענו מכל אדם לא היה עושה את מה שעשה בלי הסכמת ה', והיא היתה צריכה לברר את זה. מ"מ, לימדה מרים שהערך של פריה ורביה הוא גדול, ומצוה רבה (עיין תוס' שבת ד. ד"ה וכי), ואין לבטלה משום סיבה, אא"כ הקב"ה מצוה.

הנה עמרם הצטער צער עצום, כאשר ראה שהתינוק הולך לסכנת מוות, מה עוד, שעצם לידתו באה בגלל ששמע בקול בתו, והיא גם עודדה אותו בנבואתה שהבן שיצא ממנו יושיע את ישראל - והנה בעיניו, הכל מתמוטט, וכל דבריה הם דברי הבל. ומשום כך, הוא נזף בבתו, וירק על הקרקע כאות בושה וכלימה. ודע, שהיריקה מטרתה להביא לידי בושה, להרגשת נזיפה, להוריק את הצבע מהפנים, להלבין את פני הנזוף. וכן "בושה" באה מלשון "יבש", שהמבייש מוציא את הדם מפניו של המבוייש, ונשארו פניו יבשות. וכן כלימה באה מלשון "לכלות", לבטל את צבע הפנים. וכל הביטויים הללו מורים גם על הבידוד של המבויש והנזוף: להוריק (להוציא) אותו מחברת אנשים, שיהיה בבידוד; לייבש אותו מאנשים; וכן המלה "כלימה" באה מלשון "כלא", וכמו בפסוק (דברי הימים ב ל:טו): "והלוים נכלמו", שפירושו שנבדלו מן העם. וכן המנודה הוא מבודד ואין אתו מגע, כמו באשה נדה (פיסית). ומשום כך המצורע יוצא מחוץ למחנה - מוריקים אותו ממושב האנשים, מייבשים אותו והוא כאילו בכלא, משום שהצרעת באה על דברים לא הגונים כגון לשון הרע וגאוה. וגם ההרגשה הפנימית של האדם הנכלם היא לברוח ולהיות לבד, כדי שאנשים לא יראו בחרפתו. ולכן מרים ברחה מן הבית בבכייה, וזאת כוונת חז"ל שאמרו (ספרי, בהעלותך עח): "'פועה' - שהיתה פועה ובוכה על אחיה, שנאמר: 'ותתצב...'". ולא רק על אחיה בכתה, אלא גם על הבושה והכלימה שנגרמו לה ע"י אביה; ולכן יצאה מן הבית. ובכל זאת אחזה בעקשנות ובמאמץ בנבואתה, ולא איבדה את אמונתה, ובזה היתה גדולה מאביה.

הנה אונקלוס תירגם "ותתצב": "ואיתעתדת אחתיה". והכוונה היא, שעמדה מוכנה ומזומנת ומצפה לְמַה שיקרה, והיתה יציבה בדעתה, משום שידעה שמשהו חייב להיות, כאילו העתיד מזומן כבר. וכיוצא בזה אמר משה ליהושע (שמות יז:ט): "בְחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק; מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי", ואמרו על זה חז"ל במכילתא (בשלח, מסכתא דעמלק א): "מחר נהיה עמכם מעותדים ועומדים...", כלומר, נהיה עומדים מוכנים ומזומנים ומצפים לעתיד (כלומר, לנצחון) שחייב להיות, שהרי מטה האלקים בידי. וכן על הפסוק (איוב טו:כח): "...אשר התעתדו לגלים", אמרו חז"ל (במדבר רבה יח:טו): "ולמי הן [עושרו של פרעה ומצרים] מעותדין [פירוש - נצבים, עומדים ומיועדים]? לאלו שהן גולין, ישראל שגלו ממצרים".

היתה למרים אמונה שלמה, בלי פקפוק, אף שהמצב היה נראה כל כך חשוך, עד שאין שמץ של סיכוי הגיוני. ומשום כך זכתה מרים לשיר שירה על ים סוף, משום שהשירה היא רוה"ק הנובעת מן האמונה, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה כג:ב): "הדא הוא דכתיב (תהלים קו:יב): 'ויאמינו בדבריו ישירו תהלתו'... ובזכות האמנה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה". ואחרי ששרה מרים יחד עם כולם, הוסיף לה הקב"ה רוה"ק נוספת, כמו שכתוב אחרי שירת הים (שמות טו:כ-כא): "ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התֹף בידה... ותען להם מרים: שירו לה'...". מדוע נכתב "הנביאה", ומדוע "אחות אהרן"? כבר פירשו חז"ל (סוטה יב:): "שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן [כשמשה לא נולד עדיין], ואומרת: עתידה אמי שתלד בן". והיא האמינה בעתיד הזה, ביעוד הזה, ואע"פ שכל האחרים, ואפילו ראש הסנהדרין, עמרם, שהיה גם אביה, לא האמינו, היא (וכנראה גם יוכבד) האמינה. ובזכות מה שהיא הפצירה בהוריה עד שילדו בן, וגם סבלה מכלימת אביה כאשר "ותקח לו תבת גֹמא", זכתה לכבוד כאשר הילד ניצל והוחזר לאמו להיניקו, "ותקח האשה הילד ותניקהו" (להלן, פסוק ט), וזכתה למה שכתוב: "ותקח מרים... את התף...".

וזאת כוונת חז"ל, שאמרו במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה י): "ואין יציבה אלא נבואה, שנאמר (עמוס ט:א): 'ראיתי את ה' נצב על המזבח', ואומר (שמואל א ג:י): 'ויבא ה' ויתיצב'...". וכן אמרו (מכילתא, בשלח, מסכתא דויהי ב): "שאין יציבה בכל מקום אלא רוה"ק". כלומר, שכל מקום שכתובה אצל צדיק לשון יציבה, שמשמעותה שהוא עומד ישר, חזק, עקשן ובטוח, וגאה ואינו מפחד, היינו משום שה' אתו באותו זמן, שהלא בכלל לא תיתכן לשון "יציבה" אצל בן אדם, שהוא חי היום ומת מחר, חזק היום וזקן וחלש מחר. ורק בהקב"ה שייך לשון "יציב" ו"ניצב", כמו בפסוק: "אלקים נצב בעדת א-ל" (תהלים פב:א). ולכן כתוב אצל הר סיני: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות יט:יז), וכן: "אתם נצבים היום כֻלכם לפני ה' אלקיכם" (דברים כט:ט). וכן כתוב (שמות ח:טז): "והתיצב לפני פרעה", ולכאורה קשה, איך יתכן שמשה יעיז ללכת לפרעה, ועוד לעמוד בגאות? אלא, משום שה' עמו. ומה שכתובה ברשעים לשון "יציבה", כמו "ודתן ואבירם יצאו נצבים" (במדבר טז:כז), ואמרו על זה חז"ל (תנחומא, קרח ח) דהיינו: "יצאו מחרפין ומגדפין, שנאמר: 'יצאו נצבים'. ולהלן [כמו כן] כתיב (שמואל א יז:טז): 'ויגש הפלשתי [גלית] השכם והערב ויתיצב ארבעים יום [וחירף וגידף]'", זה משום שהרשעים מתיימרים להתייצב, וזה היפוכו של הצדיק, שהצדיק שהתעלה והתקדש והשליך מעליו את הגאוה, יודע שהוא יצליח רק בזכות כח ה' שניצב על ידו, אבל הוא עצמו "תולעת ולא איש" (תהלים כב:ז). ואילו הרשע, שהוא גס רוח ובעל גאוה, מתיימר להתייצב בכח עצמו, ואדרבה, כמו דתן ואבירם וגלית, הוא מגדף את ה'. וכן נאמר בעמים (תהלים ב:ב): "יתיצבו מלכי ארץ... על ה' ועל משיחו". ואילו הקב"ה "ישחק, ה' ילעג למו" (שם:ד). וכך אמר ה' לבני ישראל על ים סוף (שמות יד:יג): "התיצבו וראו את ישועת ה'". ועוד: אם ישראל יהיה שפל, ויקבל עליו עול מלכות שמים, "לא יתיצב איש בפניך" (דברים ז:כד).

ונ"ל שדברי חז"ל (סוטה יא.): "פסוק זה כולו ע"ש שכינה", מכוונים לכל האמור כאן. ויש להוסיף על זה את מה שכתב רבינו בחיי: "'ותתצב אחותו' - זו שכינה, ולימדך הכתוב, כשהצדיק מצטער, שכינה מזדמנת לו להצילו, וכענין שכתוב (יונה ב:ג): 'קראתי מצרה לי אל ה' ויענני'". ואע"פ שהוא מפרש את זה על הצער של משה, לי נראה ברור שיש לפרש את זה על הצער של מרים. והמכילתא שהבאתי לעיל (בשלח, מסכתא דשירה י), ממשיך לומר על סוף הפסוק כאן: "'מרחוק' - אין מרחוק בכל מקום אלא רוה"ק, שנאמר (ירמיהו לא:ב): 'מרחוק ה' נראה לי'". והכוונה היא, שמרים היתה מרוחקת, לבדה, גם מחמת ההכלמה מצד אביה, וגם משום שאף אחד לא האמין בנבואתה חוץ ממנה.


אחֹתו. לא כתבה התורה את שמה, אלא "אחותו", משום שהיא התנהגה כאחותו, בתור אחת שהבינה את פירוש המושג של אחֲוַת ישראל ואהבת ישראל. לכן, היא עמדה ושמרה על התיבה, כדי שלא יבואו על התינוק חיות או שאר סכנות. מה לא עושים למען אח! והנה התורה כתבה בטומאת כהן למת: "ולאחֹתו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש, לה יטמא" (ויקרא כא:ג). ויש להבין, מדוע רק לאחותו הבתולה? ומדוע נאמר "הקרובה אליו"? ומדוע כאשר רצתה הגמרא (סוטה ג.) להדגיש את חיוב הטומאה, דרשה דוקא מהפסוק הזה: "'לה יטמא' - חובה"? ונראה שיש כאן רמז לכבוד שעשו לזכר מרים, שהיא היתה אחותו של משה, והיתה קטנה כאשר ניצבה שם, והיתה קרובה אליו באחוה (ובאמת, אפילו לאחותו הבוגרת חייב להיטמא, ומ"מ זה לא נאמר בפירוש, ודוקא כדרשה דרשו חז"ל: "'אליו' - לרבות הבוגרת" (יבמות ס.), משום שרצו להנציח את מרים הקטנה). וגם מה שנאמר "אשר לא היתה לאיש", הוא זכר ליסוריה של הצדקנית מרים, שהיתה חולנית ומכוערת ולא רצו להתחתן אתה. כך אמרו חז"ל (סוטה יב.): "'עזובה' זו מרים... שהכל עזבוה מתחילתה... שהיו פניה דומין ליריעות" (ופירש רש"י: "דמחמת חוליה היתה ירקרקת"), עד שבא כלב ונשאה לשם שמים, כדי לדבוק באחיה. ונראה לי שנקראה "עזובה" גם משום שלא האמינו לנבואתה. ומ"מ הקב"ה מנציח את זכויותיהם של צדיקים. והיא היתה מלאה אהבת ישראל. אחותו היתה - לענין אחוה ואהבה כמצוּוה בתורה, לרוץ לעזור לו.

"אחותו" רומז קצת גם לסיבת הגאולה של בני ישראל ועונש המצרים: שבני ישראל אף בשעבודם שמרו את עצמם מגילוי עריות, מִזימה ומתבל, אע"פ שחיו בין המצרים שהיו שטופי זימה, כמו שאמר יחזקאל (כג:כ): "וזרמת סוסים זרמתם", שפירושו גילוי עריות בלי רסן, במיוחד ביאת אחים על אחיות, שעליה התורה צווחה (ויקרא כ:יז): "ואיש אשר יקח את אחֹתו... חסד הוא", ופירש האבן עזרא: "וטעמו - תוספת בזנות", כלומר, כמו שחסד הוא תוספת טוב יותר מהרגיל, כך דבר זה הוא תוספת זנות, אפילו יותר מהזנות המקובלת. וישראל עמד בכשרות בעניינים אלה.


מרחֹק - כדי שהיא תוכל לראות, ולא להיראות. יש בזה גם רמז להבטחת ה' (ירמיהו ל:י): "ואתה אל תירא עבדי יעקב... כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שִביָם". ואע"פ שעל מרים ניתן לומר (תהלים לח:יב): "וקרובי מרחֹק עמדו", שהרי אפילו אביה לא האמין בה, מ"מ (ירמיהו לא:ב): "מרחוק, ה' נראה לי". זאת האמונה, הבטחון האמיתי! אע"פ שאין הקב"ה נראה קרוב, מ"מ צריך שידע האדם ויחכה לו ניצב, הָכֵן ומזומן - כי בודאי יבוא! ודע שגם ההיפך נכון: אם העם בוגד בה', וחושב שיוכל לשבת בשלוה, ומסתכל ב"הגיון" שלו, ורואה שאין בעיות ואין אויבים בקרבתו, מ"מ הקב"ה בשלו (דברים כח:מט): "ישא ה' עליך גוי מרחֹק".

שעבוד מצרים התחיל ב"רחוק" של שנאת ישראל, במה שנאמר באחי יוסף (בראשית לז:יח): "ויראו אֹתו מרחֹק... ויתנכלו אֹתו להמיתו"; והגאולה התחילה באהבת ישראל, של אחות שעמדה ושמרה על אחיה מרחוק. ועוד: ישראל עמד מול הר סיני ברתת וביראת ה', עד שכתוב (שמות כ:טו): "וינֻעו ויעמדו מרחוק", ולא התביישו לומר שהם מפחדים מהקול והאש, והיתה בזה יראת ה', ולכן אמר הקב"ה (דברים ה:כו): "מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אֹתי... כל הימים", ואמרו על זה חז"ל (נדרים כ.): "מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא... אחרים אומרים: כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא, ומי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני".


...מרחֹק. דע, שהנביא, החוזה, הוא האדם שרואה את מה שנראה לעין, אלא שהוא גם מבין את מה שהוא רואה, ומאמין! כך, כאשר אברהם הלך לעקידה, כתוב (בראשית כב:ד-ה): "ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחֹק; ויאמר אברהם אל נעריו: שבו לכם פה עם החמור...", ואמרו על זה חז"ל (בראשית רבה נו:א-ב): "מה ראה? ראה ענן קשור בהר... אמר ליצחק: בני, רואה את מה שאני רואה? א"ל: הין. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? א"ל: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה, ואתם אין אתם רואים - 'שבו לכם פה עם החמור'". אשרי הגבר אשר ייקרא אדם, החוזה והרואה, ואוי למי שהוא כחמור, שרואה ואינו רואה, אינו מבין את מה שהוא רואה. כך מרים - בניגוד לכל בני ישראל שלא ראו, היא ראתה מרחוק.

עיין מה שכתבתי לעיל (פסוק ב) על חשיבותו של המספר שלוש. ויש להוסיף את מה שאמרו חז"ל (שם:א) בקשר ל"יום השלישי" של אברהם: "כתיב (הושע ו:ב): 'יחיֵנו מיֹמָים ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו' [ומכאן, שכל פורענות שהקב"ה מביא, אינה באה אחרי שמגיעה העת השלישית, ורק הדברים הטובים באים בעת השלישית]: ביום השלישי של שבטים, כתיב (בראשית מב:יח): 'ויאמר אלֵהם יוסף ביום השלישי' [הוציאם יוסף מן המשמר]; ביום השלישי של מרגלים [של יהושע], שנאמר (יהושע ב:טז): 'ונחבתם שמה שלשה ימים'; ביום השלישי של מתן תורה, שנאמר (שמות יט:טז): 'ויהי ביום השלישי'; ביום השלישי של יונה, דכתיב (יונה ב:א): 'ויהי יונה במעי הדג שלשה ימים...'; ביום השלישי של עולי גולה, דכתיב (עזרא ח:לב): 'ונשב שם ימים שלֹשה' [שאחרי שהגיעו לירושלים, וישבו שם שלושה ימים, והכינו את עצמם, הקריבו קרבנות לה']; ביום השלישי של תחיית המתים, דכתיב: 'יחינו מיומים ביום השלישי יקִמנו'; ביום השלישי של אסתר (אסתר ה:א): 'ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות'". והעיקר - שהגלות הזאת השלישית (מצרים, בבל, רומי) היא האחרונה, וכל מי שמנבא על חורבן המדינה, על גלות רביעית, אך הבל וריק יוציא מפיו, ואוי לדור שיש כמוהו, שאינם רואים את הענן הקשור בהר.


...לדעה מה יֵעָשה לו. היא ידעה בבטחון שהילד הזה יינצל, ועמדה שם רק כדי לדעת בדיוק איך ומאיפה תבוא ההצלה (הספורנו כותב: "שחשבה שיקחהו איזה מצרי כשאר אסופי, כי רבים אסופים היו במצרים בלי ספק, כי מלאה הארץ זימה"). היא עמדה שם משום שאין סומכים על נס סתם, אלא חייבים לעשות כל מה שאפשר בדרך הטבע, אך לא היה לה ספק שה' יראה ויעזור. וזאת כוונת חז"ל כשאמרו (שמות רבה א:כב): "'לדעה...' - על שם (שמואל א ב:ג): 'כי אל דעות ה''". וכן אמרו (מכילתא, בשלח מסכתא דשירה י): "'לדעה' - אין דעה אלא רוה"ק, שנאמר (ישעיהו יא:ט): 'כי מלאה הארץ דעה את ה' [כמים לים מכסים]'". בוא וראה כמה נורא ה'! הוא רמז כאן לסופו של הרשע הזה, פרעה, שאמר (שמות ה:ב): "לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אשלח". הרי כאן עמדה מרים, ושמרה על התינוק, לדעה מה יהיה עם תינוק זה, שיוציא את ישראל על אפו ועל חמתו של פרעה, ויכריח אותו לדעת את ה', ולצעוק (שם ט:כז): "ה' הצדיק ואני ועמי הרשעים"; פרעה זה יטבע הוא וחילו באותם מים שהזידו להטביע בו את התינוק, ודוקא ע"י זה (שם יד:ד): "ואכבדה בפרעה ובכל חילו, וידעו מצרים כי אני ה'". הקב"ה הוא א-ל דעות, יודע הכל, והעולם חייב להודות בזה ולדעת אותו. וזאת כוונת הפסוק בישעיהו (לעיל), "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים": העולם יתמלא דעה בעל כרחו, כמו שהמצרים רצו להטביע את משה במים, והמים גברו וכיסו את המצרים בים.

יש כאן רמז לגאולה האחרונה, במה שממשיך ישעיהו שם ואומר (פסוק יא): "והיה ביום ההוא יוסיף ה' שנית ידו לקנות את שאר עמו". ופירש רש"י שם: "כמו שקנאם ממצרים, שהיתה גאולתם ברורה מאין שעבוד, אבל גאולת בית שני אינה מן המנין, שהרי משועבדים היו לכורש". וכוונתו לפרש, מדוע כאשר מדבר ישעיהו על הגאולה האחרונה של המשיח, אמר "שנית", והלא היו שתי גאולות קודם לכן? על זה הוא מפרש, ששיבת ציון מבבל לא היתה מן המנין, משום שלא היתה שם גאולה מלאה, שמאחר שהיהודים ברובם חטאו בזה שלא רצו לחזור, כעס עליהם הקב"ה, ולא נתן להם אותה גאולה שהיתה במצרים (סנהדרין צח:, ועיין מה שכתבתי לעיל). וכן כתב הרד"ק: "שתדמה [השיבה לציון המתוארת כאן] לראשונה [כלומר, שגלות מצרים היא סימן לגלות ולגאולה האחרונה], וקיבוץ זה הגלות תהיה שנית למצרים, שיצאו כולם". כלומר, ששיבת ציון מגלות זו תהיה מלאה, ותהיה האחרונה, ולא תהיה אחריה עוד גלות. וה"דעה" של מרים היא סימן ל"דעה את ה'" של הגאולה האחרונה. כמו ששם כל היהודים התייאשו, והיה נראה כאילו יש חושך גמור, כך בגאולה האחרונה יפסו אמונים מבני אדם, ויתייאשו, וייראה כאילו יש חושך גמור, וברגע האחרון תבוא הישועה בדרך פלא.

עוד דבר גדול מרומז כאן. הרי כל בני ישראל, לרבות הגדולים שבהם, התייאשו, ורק מרים הקטנה התאמצה והתייצבה באמונה, ורק היא עמדה בדעה ברורה. ובדומה אומר הנביא (ישעיהו כח:ז-ט): "...כהן ונביא שגו בשכר, נבלעו מן היין, תעו מן השכר, שגו ברֹאה, פקו פליליה; כי כל שֻלחנות מלאו קיא צֹאה, בלי מקום. את מי יורה דעה ואת מי יבין שמועה, גמולי מחלב, עתיקי משדים". פירוש: שאפילו הכהנים והנביאים שגו ותעו. הרד"ק (שם:ז) פירש: "ואומרים להם: שלום יהיה לכם; אל תיראו; עֲשו מה שתרצו". ולי נראה לפרש אחרת: שהנביאים והכהנים לא התירו להם עבירות, אלא שגו ותעו בגלל "פקו פליליה", כלומר, בגלל פחד, פיק ברכיים (עיין נחום ב:יא), שפשוט פחדו מהאויב, ולכן תעו במשפט ובהוראה; הם הלכו אחרי עזרת הגוים כי פחדו מאדם, ולא האמינו ולא בטחו בה'. ומה שנאמר "כי כל שולחנות... בלי מקום", הוא רמז למה שאמרו חז"ל (סוטה מח:): "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבוא? קטנות שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה". כלומר, ששולחנותיהם היו "בלי המקום", בלי הקב"ה, ושולחן כזה הוא שולחן מלא קיא צואה. וזה גורם לעיוורון של "שגו ברואה". וכתב הרד"ק בשם אביו (ישעיהו שם): "אפילו בדבר הנראה לעין הם שגו בו". וממשיך הנביא: אם כן, אם כל הזקנים והגדולים האלה אינם מבינים, את מי יורה ה' דעה? והוא עונה: "גמולי מחלב, עתיקי משדים". ודרשו מזה חז"ל (סוטה יב:): "שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק. אמר הקב"ה: פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?! והיינו דכתיב 'את מי יורה דעה...'". כלומר, הפסוק הזה מדבר על משה, התינוק הקטן. וברור לי שמדובר גם על מרים אחותו, ואולי הכוונה אליה עוד יותר, שהרי כתוב "גמולי מחלב", דהיינו "הנערים הקטנים אחר שנשלמה יניקתם" (רד"ק שם, פסוק ט), והרי מרים היתה כבת חמש אז, נערה קטנה. ובא הנביא להורות, שלפעמים דוקא ילד, שהוא נקי מקליפה ומחישובים, ושהוא טהור בתורה, כמו שאמרו חז"ל (שבת קיט:): "אין העולם מתקיים אלא בשביל הבל [פיהם של] תינוקות בית רבן", הוא שיודע את האמת. ה"דעה" ניתנה למרים הקטנה בעוד שהגדולים לא ידעו...

נ"ל לפרש כך גם את דברי חז"ל (ב"ב יב:): "מיום שחרב בית המקדש... וניתנה [נבואה] לשוטים ולתינוקות" - שאלה אינם עושים חשבון "הגיוני". השוטה אינו מתחשב במה שהשפוי מפחד להישען על הבלתי "הגיוני". מאחר שכל מחשבותיו של השוטה אינן הגיוניות, הוא מקבל בלי פקפוק את הנבואה ואת האמונה, שהן בעצם מהותן אינן "הגיוניות". וכן הקטן, שלמד מהוריו את האמונה בהקב"ה שהוא קיים והוא כל יכול, אינו מסופק לרגע בזה, ומאמין בזה באמונה תמימה. ועוד, מכיון ששנים אלה אינם מסוגלים לחטוא (מפני שאין בהם דעת לחטוא), טהורים הם, וניתנה להם "דעה" במקום "דעת". הקב"ה מחפש את הנפש הטהורה והתמימה, יותר מאת החכם והפיקח. לקטן, יש ה"דעה" שיש א-ל בשמים, שהוא כל יכול ושהוא יודע ורואה ומעניש, אבל הרשע - גם אם הוא גדול ופיקח - יאמר: "איכה ידע א-ל? ויש דעה בעליון?" (תהלים עג:יא). וזה נובע מחוסר אמונה, מחוסר בטחון אמיתי. וחבל על אלה ששומעים דברי אמת ובטחון מפי בודדים, ולועגים להם ולאמונתם ולאזהרתם, ומכנים אותם "קטנים" ו"שוטים", ואומרים, "אך קטן וצעיר הוא, ומה הוא מבין במציאות?" או "מטורף ושוטה הוא, ואין להתייחס אליו".


מה יֵעשה לו. יש כאן רמז לגמול שמקבל האדם על מה שעשה. גם יוכבד וגם מרים קיבלו גמול על יראת ה' שהיתה בהן ועל מסירות נפשן, ומרים קיבלה שכר מיוחד על זה שסבלה למען דבקותה באמונה שהקב"ה ישלח גואל לישראל. יש עוד מקומות שהביטוי הזה קשור לגמול, כמו (ישעיהו ג:י-יא): "אִמרו צדיק כי טוב, כי פרי מעלליהם יאכֵלו, אוי לרשע רע, כי גמול ידיו יֵעשה לו", ואמרו על זה חז"ל (ילקוט שמעוני, ישעיהו ג, שצה): "'אמרו צדיק' - לצדיקו של עולם [הקב"ה], כי טוב במה שעושה לכם [כלומר, קַבלו באמונה ובבטחון את מה שהוא עושה לכם, ואל תתייאשו; ומרים ששמחה בתינוק כמו כולם כשראו "כי טוב הוא", גם לא התייאשה אחר כך, כי היא ידעה שבסופו של דבר יהיה טוב], שנאמר (ויקרא טז:ל): 'כי ביום הזה יכפר עליכם'. לפיכך נוטלים לולביהם בסוכות ואומרים הודו לה' כי טוב". והסיבה שדוקא בחג הסוכות אומרים "הודו לה' כי טוב", היא כמו שכתבתי לעיל (פסוק ג), שחג הסוכות מסמל את הצלת משה, ואת האמונה של מרים שעמדה ליד הסוף, ע"ש. לשון "ייעשה לו" מופיעה גם בדין שור מועד שהרג אדם, שגם בעל השור חייב מיתה על רשלנותו, כמו שכתוב (שמות כא:כט): "וגם בעליו יומת", אך ניתן לו לכפר על נפשו, כמו שכתוב (שם:ל-לא): "אם כֹפר יושת עליו ונתן פדיֹן נפשו... כמשפט הזה יֵעשה לו". וכן נאמר (ויקרא כד:יט-כ): "ואיש כי יתן מום בעמיתו, כאשר עשה כן יֵעשה לו; שבר תחת שבר, עין תחת עין". שוב, הפסוק בא ללמד שמגיע לאדם בדיוק כפי שעשה, אם לא יכופר לו, ששכר ועונש נוהגים בכל אדם, ואם לא יכפר על חטאיו, ישלם על זה גמול, וזה יהיה גמול מדויק.

וזה סוד הענין של מדה כנגד מדה, שעליה אמרו חז"ל (סוטה ח:): "במדה שאדם מודד בה מודדין לו...", וכן (שם ט:): "...וכן לענין הטובה [כלומר, לא רק עונש בא במדה כנגד מדה, אלא גם שכר] -מרים המתינה למשה שעה אחת... לפיכך נתעכבו לה ישראל שבעה ימים במדבר, שנאמר (במדבר יב:טו): 'והעם לא נסע עד האסף מרים'". והוסיפו בספרי (בהעלותך קו): "לפיכך עיכב לה שכינה, וארון, כהנים ולוים וישראל ושבעה ענני כבוד". ונ"ל שיש כאן מדה כנגד מדה כפולה: מרים המתינה, והם המתינו; היא המתינה עד שייאסף הילד, והם המתינו עד שהיא תיאסף ותחזור למחנה (ועיין מה שכתבתי לעיל בפסוק זה).

גם מרדכי, שקידש שם שמים, והעמיד את עצמו בסכנת מוות, היה איש אמונה מובהק, וידע שכל דבר שקורה, לטוב הוא, ויש לזה סיבה מאת ה'. ולכן כאשר אסתר נלקחה, כתוב (אסתר ב:יא): "ובכל יום ויום, מרדכי מתהלך לפני חצר בית הנשים לדעת את שלום אסתר ומה יֵעשה בה". ואמרו על זה חז"ל (אסתר רבה ו:ו): "אמר: אפשר לצדקת זאת שתינשא לערל? אלא [ודאי] שעתיד דבר גדול שיארע על ישראל, ועתידים להינצל על ידיה". עוד כתוב על מרדכי (אסתר ו:ט): "ככה יֵעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו", וזאת היתה תחילת נפילת המן.

הכלל של מדה כנגד מדה מראה על השגחתו הנפלאה של הקב"ה. לא רק שהוא מיטיב עם הטובים ומעניש את הרשעים, אלא הוא מביא את הגמול באותה מדה, וזה ענין נפלא ומוכיח. כך אמר יתרו (שמות יח:יא): "עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם" - כלומר, במה שחטאו, הוא העניש אותם.

הנה, מרים שמסרה את נפשה על כל ילדי ישראל במעשה המיילדות, ועל משה כאן, וקידשה שם שמים באמונתה, כתוב אצלה "מה יעשה", והיא זכתה לזרע, לדוד, שגם הוא קידש שם שמים, ומסר את עצמו על מה שנאמר אצל גלית (שמואל א יז:כו): "מה יֵעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז... כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלקים חיים".