פירוש המכבי - שמות

שמות פרק ב פסוקים ה-יא

שמות פרק ב פסוקים ה-יא


(ה) ותרד בת פרעה לרחֹץ על היאֹר. גלגלי הגאולה וההשגחה ממשיכים לנוע, והקב"ה מתגדל בכח מעשיו. הילד אכן יינצל, וההצלה תבוא דוקא מתוך ביתו של פרעה ומצד בתו.

הקב"ה בהשגחתו הביא על מצרים חום קשה, שבער בעורם של המצרים, וגרם להם נגעי שחין וחמימות הבשר, עד שברחו ליאור לרחוץ ולהתקרר. גם בת פרעה הוכתה בנגעים, והלכה לרחוץ ביאור. כך אומר פרקי דרבי אליעזר (פרק מח): "והכל צפוי לפני הקב"ה, והיתה בתיה בת פרעה מנוגעת בנגעים קשים, ולא היתה יכולה לרחוץ בחמין, וירדה לרחוץ ביאור". וכן תירגם יונתן: "וגרי מימרא דה' [הקב"ה תיכנן והביא לכך] צולקא דשחנא וטריב בשרא בארעא דמצרים [נגעי שחין ונגעי עור בכל ארץ מצרים]...".

בת פרעה ירדה מארמונה שעמד ליד היאור, ועמד דוקא ליד אגם הסוּף הזה, שהיה מקום מכוסה מעוברים ושבים, ושבו היתה התיבה. וכל זה היה חלק מההשגחה הפרטית והמדה כנגד מדה. היא ירדה מארמונה שהיה גבוה מהנהר לרחוץ שם. במלה "ותרד", התורה רומזת, שבירידה זו אל היאור, התחילה ירידת מצרים, ירידת פרעה, וירידת היאור - אליל מצרים. וזה נרמז גם במלים "על היאור" - שע"י רחיצה זו הקב"ה השתלט על היאור. גם במה שאמר הקב"ה למשה (שמות ח:א): "נטה את ידך במטך על הנהרֹת, על היאֹרים ועל האגמים...", אנו רואים שהקב"ה רצה להראות את שלטונו על היאור שהיה אליל מצרים, ועל כל המים שהיו אמורים להרוג את הילדים.

הנה, הקב"ה שלט על היאור, וגם על פרעה שרצה לשלוט על היאור ולהיות אליל בעצמו. ואבי מורי ז"ל פירש כאן פירוש נפלא. הרי אצל פרעה שבזמן יוסף, כתוב (בראשית מא:א): "ופרעה חֹלם והנה עֹמד על היאֹר", אבל כשסיפר פרעה את חלומו ליוסף, אמר (שם:יז): "הנני עֹמד על שפת היאֹר". מדוע שינה את המלים? ועוד, איך ידע פרעה שפתרונו של יוסף הוא אמת? הרי הוא לא קיבל את פתרונות חרטומיו, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק (שם:ח): "ואין פותר אותם לפרעה", וז"ל (בראשית רבה פט:ו): "פתרין היו אותו אלא שלא היה קולן נכנס באזניו"; וא"כ מדוע קיבל את הפתרון של עבד, מה עוד שהיה עבד עברי? והוא הסביר: הרי חז"ל אמרו (ברכות נה:) על חלומות: "אין מראין לו לאדם אלא מהרהורי לבו". מה היה לפרעה להרהר בו, מה עדיין לא היה לו? רק דבר אחד לא היה לו, ועל דבר אחד לא השתלט, והוא היאור - הנילוס, האליל. ולכן הוא "חולם" (בהתמדה, לשון הווה) תמיד, שיוכל להיות האליל של מצרים ולהיות על, מעל ליאור. ואת זה הוא לא רצה לגלות, ולכן אמר ליוסף: "על שפת היאור". אך יוסף הבין, ופתר לו פתרון שתוכנו היה, שיבוא יום והיאור יאכזב, ומשום כך יהיה רעב, ואם יעשה פרעה מה שיוסף אומר, הוא יוכל לספק לעם לחם, ויהיה האליל שלהם. ואת זה בוודאי רצה פרעה, ואת זה הוא קיבל. ופירוש נפלא הוא, ומראה שכל "על" הוא לשון שלטון. וכן בפסוק "והיו הדברים... על לבבך", פירושו שהמצוות יהיו מעל ליצר הלב.

יש עוד רמז, בהקבלת המלה "ותרד" ללשון "רדה", לשלוט, כמו בפסוק (בראשית א:כח) "ורדו בדגת הים...". בוא וראה את עמקות לשון הקודש ואת מוסר ההשכל שנובע ממנו, משום שהקב"ה עשהו. שאר השפות והלשונות הם יצירת בני אדם, שבמשך הזמן לצרכי החברה פיתחו שפה משותפת לעדה, לשבט או לעם (וכמו שכתב הר"ן, נדרים ב.). אבל לשון הקודש היא פרי יצירתו של הקב"ה, ובה ברא את העולם, והוא קבע בה את המלים בדיוק, מתוך שרשים שקבע. לכן, הרבה מלים בלשון הקודש קשורות זו לזו ודומות זו לזו, ולפעמים לאותה מלה יש פירושים הפוכים, ללמדנו שאותו אדם יכול ללכת לכאן או לכאן, להתעלות או לרדת. וכן כאן, בירידה של מצרים היו רידוי ושליטה לבני ישראל.

במלה "ותרד", נרמזת גם תשועת ה', וענייתו לתפילות, ולשוועת המתפלל אליו, שעיניו תלויות בו. הרי אליעזר, עבד אברהם, הלך לארם נהרים כדי למצוא נערה המתאימה ליצחק בדיוק - שתהיה גם ממשפחת אברהם וגם טובת לב. והוא נענה מיד, כמו שכתוב (בראשית כד:טו-טז): "ויהי הוא טרם כִלָה לדבר והנה רבקה יֹצאת... ותרד העינה ותמלא כדה ותעל". וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה ס:ד): "שלשה הם שנענו במענה פיהם - אליעזר עבדו של אברהם...". הקב"ה המשגיח על ההיסטוריה, כיוון את העניינים כך, שהיא תצא דוקא אז. וכך היה גם במרים הצדקנית. "קרוב ה' לכל קֹראיו" (תהלים קמה:יח) -אבל צריכים באמת לקרוא אליו, ובאמת להשליך את כל יְהָבֵנו עליו.

גם לרבקה וגם לבת פרעה היו המים סימן טוב. בת פרעה נשלחה לרדת למים, ובכך עשה היאור את ציווי ה'. ואצל רבקה כתוב (בראשית כד:טז): "ותעל", ואמרו חז"ל (בראשית רבה ס:ה): "כיון שראו אותה המים, מיד עלו. א"ל הקב"ה: את סימן לבָנַיִך. מה את, כיון שראו אותך המים מיד עלו, אף בָנַיִך כיון שהבאר [במדבר] רואה אותן מיד תהיה עולה, הדא הוא דכתיב (במדבר כא:יז): 'אז ישיר ישראל... עלִי באר'". ישראל עתידים לצאת, ומי היאור, וים סוף, והבאר עושים את רצונם.

יש ללמוד מזה עוד דבר גדול אחר: שישועת ה' יכולה לבוא ממקום זר וטמא ואסור, ואף המנהיג יכול לנבוע ממקור כזה! וכן מצאנו, שנעמי אמרה לרות לרדת בלילה לגורן, ששם שכב בועז, ולהתקשט, ולבקש ממנו לקחתה לאשה. וכך כתוב (רות ג:ו): "ותרד הגֹרן ותעש ככל אשר צִוַתָה חמותה". והרי זה היה מעשה אסור, ובכל זאת יצא ממנה דוד. גם מקורה של רות הוא ממואב - לא רק שהיתה גיורת, אלא שבאה ממואב, שנולד משיא הגלוי העריות: ביאת אב על בתו, שנאמר (בראשית יט:לז): "ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב". ובכל זאת, דוקא מרות המואביה יצאו דוד והמשיח הגואל, כמו שכתוב (רות ד:יז): "ותקראנה שמו עובד, הוא אבי ישי, אבי דוד". אין לפסול יהודי בגלל עברו ומקורו, שהלא הגואל הראשון, משה, גדל בבית ע"ז של פרעה, והגואל האחרון, המשיח, יצא מרות המואביה. עברו של האדם בחטאים אינו סימן לו. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה נא:י): "'[שמענו גאון מואב גאה מאד... ורֻם לבו] אני ידעתי, נאום ה', עברָתו ולא כן בַדָיו [לא כן עשו]'... (ירמיהו מח:כט-ל)... ר' סימון אמר: מתחילת עיבורו של מואב לא היה לשם שמים אלא לשם זנות, שנאמר: 'עברתו ולא כן בדיו' [פירשו "עברתו" - עיבורו, ו"בדיו" - סופו, כלומר, עיבורו לא היה כמו סופו, שעיבורו היה לזנות, כאשר נולד, וכן בשיטים, אבל] לא עשו כן 'בדיו', לשם זנות אלא לשם שמים [במעשה רות], שנאמר: 'ותרד הגורן'...".

הנה בת פרעה נקראת בשם בתיה, שנאמר (דברי הימים א ד:יח): "...ואלה בני בתיה בת פרעה אשר לקח מרד", ואמרו חז"ל (ויקרא רבה א:ג): "'מרד' - זה כלב... זה [כלב] מרד בעצת מרגלים וזו מרדה בעצת אביה. יבוא מורד ויקח את המורדת". ונראה ממדרשי חז"ל שונים, שהיא התחילה למרוד עוד לפני כן. חז"ל (סוטה יב:) למדו מהפסוק שלנו: "מלמד שירדה לרחוץ מגילולי אביה" ("לטבול שם לשם גרות" - רש"י). ויתכן מאד מאד, שהיא באה במגע עם הלויים, שהרי הם לא השתעבדו, ולמדה מהם על היהדות, והיתה רגישה ופקחית, והבינה את ההבל שיש בגילולי מצרים, וגם סלדה מהאכזריות של המצרים כלפי בני ישראל, עד שהחליטה לפחות לטבול בצינעה, ולזרוק מעליה את הדת המגואלת הזאת שהיא כולה ע"ז, שפיכות דמים, וגילוי עריות. גם הרמב"ן הזכיר אפשרות שבת פרעה סלדה מרצח הילדים, וכתב (לעיל א:י): "וכשנולד משה נראה שנתבטלה [הגזרה], אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן". והיא באמת לחמה נגד הרצח, וכן בסופו של דבר היתה ליהודיה, אך גם בגויותה היתה צדיקה, וגם אילו לא היתה מתגיירת, אלא היתה עושה בגויותה את מה שעשתה, שהצילה את הילדים האלה במאבקה נגד הרצח, והיתה מקבלת עליה את ההבנה שהקב"ה הוא האלקים, היתה נחשבת חסידה גמורה. וכן אומר מדרש תדשא (פכ"א, הובא בתורה שלמה ס"ק לח): "יש נשים חסידות גמורות כשרות מן הגוים", ומונה ביניהן את בת פרעה. וכן במדרש משלי (לא:טו): "'ותקם בעוד לילה' - זו בתיה בת פרעה, גויה היתה ונעשתה יהודיה, והזכירו שמה בין הכשרות, בשביל שעסקה במשה [והֵפֵרה בגלוי את ציווי אביה]. לפיכך זכתה ונכנסה בחייה לגן עדן".

ודע, שיוסיפוס (הובא בתורה שלמה) אומר, ששמה המקורי, המצרי, היה "תרמותית". ומדוע נקראה "בתיה"? אמרו חז"ל (ויקרא רבה, שהבאנו לעיל): "אמר לה הקב"ה...: משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי, שנאמר 'ואלה בני בתיה' - בת י-ה". וכן בפרקי דר"א (פרק מח): "...וקיימתו לחיים [את משה], וכל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא, וכל המאבד נפש אחת מישראל כאילו מאבד עולם מלא, לפיכך זכתה בת פרעה לידבק תחת כנפי השכינה, ונקראה בתו של מקום".


ונערותיה הולכות על יד היאור, כדי למנוע מאנשים לעבור שם בשעה שבת פרעה רחצה. ואחת נשארה עם בת פרעה בתוך המים כדי לעזור לה, והיא נקראת "אמתה". והקשה אור החיים: "צריך לדקדק כוונת סיפור זה 'ונערותיה הולכות'...". ולי נראה שהכוונה ברורה: התורה רצתה לומר בשבחה, שאע"פ שנערותיה היו איתה, וגם מיחו בה על שהצילה את הילד, מ"מ לא נרתעה. כך אמרו חז"ל (סוטה יב:): "אמרו לה: גבירתנו! מנהגו של עולם, מלך בשר ודם גוזר גזירה. אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה, [לפחות] בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך!"

ומאחר שהנערות הלכו על שפת היאור, לא ראו את התיבה, משום שיוכבד נכנסה לתוך המים ושמה את התיבה במים בתוך הסוף יותר קרוב למים הפתוחים ורחוק משפת היאור. וכ"כ האבן עזרא: "כי במקום רחוק מן היבשה הושמה התיבה שלא יגיע אליה כל עובר". ורק בת פרעה שנכנסה למים לרחוץ ראתה אותה.

יש כאן רמזים לקשר שהזכרנו לעיל בין רבקה ובת פרעה. במקרא כתוב רק פעמים "ונערותיה", האחת כאן, והשניה (בראשית כד:סא): "ותקם רבקה ונערותיה". וכן בהמשך הפסוק כתוב: "ותרא את התבה", וברבקה נאמר (בראשית כד:סד): "ותרא את יצחק".


ותרא את התבה בתוך הסוּף. יוכבד הצפינה את התיבה היטב, כדי שבדרך הטבע לא תיראה לעין, אבל הקב"ה סיבב את הענין שבת פרעה שמעה את התינוק בוכה (וכמו שכתוב מיד "והנה נער בֹכה"), ואז הסתכלה וראתה משהו בתוך הסוף, ושלחה לראות מה זה. הקב"ה, הפוקח עיוורים והנותן לאנשים לראות, התחיל את תהליך הגאולה ב"ותרא [יוכבד] אותו כי טוב הוא" (לעיל, פסוק ב), וממשיך אותו ב"ותרא את התבה". הצדיק רואה בזכות צדקתו, והקב"ה פוקח או מעוור את עיני שאר האנשים כפי שהוא רוצה. והרשע - הקב"ה סוגר את עיניו כדי להשפילו ולהראות לו שאינו רואה אפילו מה שהבהמה רואה, כמו שנאמר בבלעם, הנביא הגדול והרשע של הגוים (במדבר כב:כג,לא,לד): "ותרא האתון את מלאך ה'... וַיְגַל ה' את עיני בלעם... ויאמר בלעם... חטאתי כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי". הרי האתון, החמור, ראתה מה שהנביא לא ראה, והוא היה אפילו פחות מ"עם הדומה לחמור".

יש כאן גם רמז לגאולה, שנאמר (נחמיה ט:ט): "ותרא את עני אבֹתינו במצרים...".


ותשלח את אמתה ותִקָחהָ. היא שלחה את האמה, השפחה שלה, שהיתה עמה במים, לקחת את התיבה ולראות מה היא ומה יש בה. כך פירשו רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, ספורנו ורד"ק "אמתה" - שפחה. ובגמרא (סוטה יב:) יש בזה מחלוקת: "'אמתה'... -ר' יהודה ור' נחמיה: חד אמר ידה [כמו אמת יד, זרוע, ומפרש כך שהרי כתוב "נערותיה" ועכשיו "אמתה", והיה צריך לכתוב "נערה"; ולפי מה שפירשתי שהיו נערות והיתה האמה, המשרתת האישית, ניחא]. וחד אמר שפחתה... ולמ"ד ידה ליכתוב 'ידה'? הא קמ"ל דאישתרבב אישתרבובי". פירוש - היד נעשתה ארוכה ששים אמות, כמו שאומרת הגמרא (מגילה טו:): "שמתח את השרביט. וכמה?... במתניתא תנא: על ששים. וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים, דכתיב (תהלים ג:ח) 'שִנֵי רשעים שברת'. ואמר ריש לקיש: אל תקרי 'שברת' אלא 'שריבבת' [הארכת]". וכתב על כך בדעת זקנים: "ורמז לדבר: 'כי מן המים משיתהו'. נ' ד'מן המים' וי' ד'משיתהו' יתרים הם", כלומר, שהיה יכול לכתוב "מהמים משתהו", והאותיות המיותרות, מספרם ששים.

נ"ל לפרש את כל הענין כך: במס' ברכות (נד:) נמצא עיקר הענין של "שיני רשעים", ושם מדובר על עוג מלך הבשן שהרים הר של שלש פרסאות לזרוק על מחנה ישראל שהיה באותה מדה, והקב"ה האריך את שיניו עד שנכנסו לתוך ההר ולא היה יכול להוציאם, ומזה נהרג, ע"ש. חז"ל התכוונו בזה לגסות הרוח ולגאוה של שונאי ישראל. עוג, בגלל חוזקו וגודלו, התגאה והגדיל על ה', ולכן הקב"ה העניש אותו מדה כנגד מדה, שגידל והאריך את שיניו, וגודל זה לרעתו היה, ומזה נהרג, כאמור. כלומר, הקב"ה מעניש את גס הרוח שמתגאה בגודלו, באותו גודל עצמו. וכן מצאנו במשנה (סוטה ט:): "אבשלום נתגאה בשערו, לפיכך נתלה בשערו". וכן פרעה שנתגאה בגדולתו, בא הקב"ה והתחיל את מפלתו בנס של יד בתו שהתארכה וגדלה. וכן המן, בגלל גאותו, נפל ע"י שרביט שנמתח ששים אמה, מדה כנגד מדה.

ולא לחנם השתמשו חז"ל שם בביטוי "אישתרבב אישתרבובי", שהרי אמרו (סנהדרין כד.): "...'והנה שתים נשים יוצאות ורוח בכנפיהם ולהנה כנפים ככנפי החסידה... ואֹמר אל המלאך... אנה המה מולִכות את האיפה? ויאמר אלי: לבנות לה בית בארץ שנער' (זכריה ה:ט-יא)... אמר ר' יוחנן משום רשב"י: זו חנופה וגסות הרוח שירדו לבבל [כלומר, שתי הנשים הן גסות וחנופה]. [ומקשים] וגסות הרוח לבבל נחית? והאמר מר: עשרה קבין גסות ירדו לעולם, תשעה

נטלה עילם... [ועונים] אִין, לבבל נחית, ואישתרבובי דאישתרבב לעילם". והכוונה היא, שהגאוה וגסות הרוח התחילו בשנער, בבל, במגדל בבל, ששם חשבו להגדיל על ה', ומשם התפשטו והתגדלו בעילם. וכן כתב ירמיהו (מט:לה): "כה אמר ה' צב-אות, הנני שֹבר את קשת עילם ראשית גבורתם". נמצא, שהביטוי הזה קשור לגאוה, ומשום כך השתמשו בו חז"ל כאן, לגבי הנס הזה שעשה הקב"ה.

נראה שה"אמה" היא ה"שֹרה" שבשפחות, וגדולה מסתם שפחה, ואולי היא זו שמייחד המלך או האדון לשמור על בנו או על בתו, ולכן קרובה המלה ל"אמא". וכן ראינו, שהגר נקראה שפחה, אבל שרה נתנה אותה לאברהם להיבנות ממנה, ולא היתה נותנת לו סתם שפחה, ובאמת היא קראה לה אח"כ "אמה" (בראשית כא:י): "גרש האמה הזאת". וכן בזלפה ובלהה נאמר (שם לא:לג): "ובאהל שתי האמהֹת". ויתכן שדוקא ה"אמה" היתה מיועדת לשם כך שתיבנה גבירתה על ידה, כאשר הבעל יבוא אל האמה ויוליד בן ממנה. וכן אמרה רחל (שם ל:ג) "הנה אמתי בלהה, בֹא אליה... ואִבָנה גם אנכי ממנה".

והנה גם בת פרעה הפכה לכעין "אמה", בזה שהיא הצילה את הילד וגידלה אותו. ואמרו חז"ל (שמות רבה א:כג): "...כיון שנגעה בתיבה, נתרפאת. לכך חמלה על משה ואהבה אותו אהבה יתירה". והאמת היא שמצד עצמה חמלה על הילד, אבל הקב"ה הגביר את החמלה בדרך זו ובעוד כמה דרכים, כמו שנכתוב בסמוך בס"ד.

ודבר יפה שמעתי מפי הרב א' רוזנבלט. הוא הקשה על דברי חז"ל, ששלחה את ידה ונתפשטה עד ס' אמה, הרי היא לא ידעה שהנס יקרה, וא"כ מדוע בכלל שלחה את ידה? וענה, שמכאן סוד האמונה והבטחון, שגם אם נראה הדבר בלתי אפשרי, אתה עֲשֵה מה שאתה יכול. שְלח את היד; גם אם היא לא תגיע, אתה עשית כמיטב יכָלתך - ואולי בכל זאת, יעשה הקב"ה נס. והעיקר, אל תפסוק שהדבר בלתי אפשרי.


(ו) ותפתח ותראהו את הילד. היה צריך לכתוב "ותפתח ותרא את הילד", אלא שכל פעם שכתוב "ויראהו" או "ראהו", הכוונה לראיית משהו מסויים, וכאן רמזה התורה למשהו מסויים ומיוחד. היא ראתה אותו, אותו ילד שעתיד להושיע את ישראל; אותו ילד שנגדו נגזרה גזירה ושהמצרים חיפשוהו במאמץ נואש כדי להרגו. והנה, היא מצאה אותו והיא מביטה בו עצמו. כאן ההשגחה הגדולה - שהקב"ה מזמן אותה, את בת פרעה, למצוא את מי שכל מצרים מחפשים, ולא רק שהיא לא תהרוג אותו אלא היא אף תגדל אותו בביתו של פרעה עצמו!

חז"ל אמרו (שמות רבה א:כד): "'ותרא' לא נאמר אלא 'ותראהו'... שראתה עמו שכינה". כלומר, "ותראהו" - ראתה את השכינה, "את הילד" - עם הילד, והמלה "את" מתפרשת כ"עם". ונראה שרמזה תורה ל"ותראהו את הילד", כלומר, היא ראתה "הו" עם הילד, שהקב"ה נקרא "הו", על פי הפסוק (ישעיהו מב:ח): "אני ה', הוא שמי", וכמו שאומרים בהושענות, "אני והו הושיעה נא". וכך אומרת המשנה (סוכה מה.): "בכל יום מקיפין את המזבח פעם אחת ואומרים: אנא ה' הושיעה נא... ר' יהודה אומר: אני והו הושיעה נא", ופירשו שם התוס': "משום דדרשינן באיכה רבתי קרא דכתיב ביחזקאל (א:א): 'ואני בתוך הגולה' וקרא דכתיב בירמיה (מ:א): 'והוא אסור באזיקים', כביכול הוא - [הקב"ה] בעצמו, והיינו 'הושענא' - שיושיע לעצמו". והכוונה בזה למה שכתוב (תהלים צא:טו): "יקראני ואענהו, עמו אנכי בצרה", ואמרו על פי זה חז"ל (תנחומא, שמות יד): "ולמה [הופיע ה' למשה] מתוך הסנה ולא מתוך אילן גדול?... אמר הקב"ה: 'עמו אנכי בצרה' - הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה, ממקום צר. לפיכך מתוך הסנה שכולו קוצים". וכן (שמות רבה ב:ה): "'בכל צרתם לו צר' (ישעיהו סג:ט) -א"ל הקב"ה למשה: אי אתה מרגיש שאני שרוי בצער כשם שישראל שרויין בצער?" לא רק שהקב"ה מתאבל על בניו שהוא אוהב, ובתור אב הוא משתתף בצערם, אלא גם שמו מחולל כאשר בני ישראל מושפלים ומשועבדים. וזאת כוונת הפייטן בהושענות, בתפלת "אני והו הושיעה נא, כהושעת אלים...", שכתב: "כהושעת מאמר 'והוֹצאתי אתכם', נקוב 'והוּצאתי אִתכם', כן הושע נא". הקב"ה משתתף בצערנו, ויבוא יום שהוא ישים קץ גם לצערנו וגם לצערו, והגאולה תבוא על אף שאין אנו ראויים לה, משום חילול שמו של ה'.

כך אומר הספרי (בהעלותך סי' פד): "'וינוסו משנאיך מפניך' (במדבר י:לה) -וכי יש שונאים לפני מי שאמר והיה העולם [כלומר, וכי יש מי שייחשב למשהו נגדו, להיות שונאו]? אלא מגיד הכתוב, שכל מי ששונא את ישראל כמי ששונא את המקום. כיו"ב אתה אומר (שמות טו:ז): 'וברוב גאונך תהרֹס קמיך'... שכל מי שקם על ישראל כאילו קם על המקום. וכן הוא אומר (תהלים עד:כג): 'אל תשכח קול צֹרריך, שאון קמיך עֹלה תמיד'. [וכן] מפני מה [הוא אומר] (תהלים פג:ג): 'כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש'? מפני [המשך הפסוק] 'על עמך יערימו סוד' [ולכן הם אויביך]... וכן הוא אומר (זכריה ב:יב): 'כי הנֹגע בכם, נֹגע בבבת עינו', 'בבת עין' לא נאמר אלא 'בבת עינו' של מקום, כביכול כלפי מעלה... וכל העוזר לישראל כאילו עוזר למקום, שנאמר (שופטים ה:כג): '...אֹרו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה', לעזרת ה' בגבורים...'. וכן אתה מוצא, כל זמן שישראל משועבדים שכינה עמהם משתעבדת, שנאמר... 'בכל צרתם לו צר'... וכן הוא אומר (שמואל ב ז:כג): 'מפני עמך אשר פדית לך ממצרים, גוים ואלקיו'... ר"ע אומר: אלמלא מקרא שכתוב, אי אפשר לאומרו. אמרו ישראל לפני המקום: פדית את עצמך. את מוצא, שכל מקום שגלו, שכינה עמהם, שנאמר (שמואל א ב:כז): 'הנגלֹה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים...'; גלו לבבל שכינה עמהם, שנאמר (ישעיהו מג:יד): 'למענכם שִלחתי בבלה' [ופירש הרד"ק שם: "לפי מה שנמצא בדברי רז"ל ידמה שהם היו קוראין 'שֻלחתי' בקבוץ שפתים השי"ן"]; גלו לאדום, שכינה עמהם, שנאמר (ישעיהו סג:א): 'מי זה בא מאדום'. וכשהם חוזרים, שכינה חוזרת עמהם, שנאמר (דברים ל:ג): 'ושב ה' אלקיך את שבותך'. 'והשיב' לא נאמר, אלא 'ושב ה''...".

והעיקר - שכאן הופיעה השכינה עם הילד, להודיע, שלא רק שהוא עמהם בצרה, אלא שהוא עם הגואל לעזור לו לגאול את עמו. ועל הבכי של הילד, אומר הכלי יקר (ב:ב): "ובכייה זו ע"ש 'עמו אנכי בצרה', כמו שנאמר 'כי ידעתי את מכאֹביו' (שמות ג:ז). ר"ל, אני מרגיש מכאוביו כביכול".


והנה נער בֹכה. כלומר, ראתה את הילד ובדקה ומצאה שהוא "נער", זכר, ולא נערה. וכך אומר הרשב"ם: "פתחה את התיבה והביטה בילד אם זכר אם נקבה וראתה כי נער הוא". וזה היה סימן ראשון שהוא ילד עברי, כי רק הזכרים היו בסכנה. והוא בכה, ומשום כך חמלה עליו.

וחז"ל פירשו, שהילד בכה כנער. וכך אמרו (סוטה יב:): "קרי ליה 'ילד' וקרי ליה 'נער'? תנא: הוא ילד וקולו כנער". כלומר, שהוא רק ילד אבל יש לו כבר קול כמו נער.

המלה "נער" באה מלשון "נוער", הצועק בקול, כמו (ירמיהו נא:לח): "ככפרים ישאגו נערו כגורי אריות". "נער" בא גם מלשון "להניע", שמניע את עצמו במהירות, וכמו בפסוק "התנערי מעפר קומי" (ישעיהו נב:ב), כי נער הוא פזיז ומהיר גם בקולו וגם ברגליו. כך כתב הספורנו: "כי הולד מעת היוולדו עד היותו שלם בגידול, ייקרא 'ילד'... ומעת היותו מתנער ומתנועע בתנועות בלתי שלמות להשיג תכלית יקרא 'נער'...".

ומשום כך נקראו גם משרתי הנביאים "נער", כמו בפסוק (שמות לג:יא): "ומשרתו יהושע בן נון, נער, לא ימיש מתוך האהל", וכן בשמואל (שמואל א ב:יח): "ושמואל משרת את פני ה', נער חגור אפוד בד", וכן (מלכים ב ח:ד): "אל גחזי, נער איש האלקים". כל אלה לא נקראו נערים בגלל גילם, אלא בגלל נכונותם לרוץ ולמהר לעשות את רצון רבם הנביא, וזה כאילו בא מהמלה "נע", לנוע. ואין הדבר תלוי בגיל, ואדרבה, אע"פ שאנשים מזלזלים בנער ששכלו ודיבורו ומעשיו הם פזיזים ומהירים בלי מחשבה, לפעמים הנער הוא נער לה'. וזאת תשובת הקב"ה למה שאמר ירמיהו (ירמיהו א:ו): "לא ידעתי דַבֵר כי נער אנכי", כלומר, איני מנוסה ולא ישמעו לי, וענה הקב"ה (שם:ז): "אל תאמר נער אנכי כי על כל אשר אשלחך תלך...". וכן מצאנו ששאול אמר לדוד בלשון שלילית (שמואל א יז:לג): "לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו כי נער אתה", וכך גם בז לו גלית (שם:מב): "ויבזהו כי היה נער". ואילו הקב"ה בוחר בנער, משום שדוקא המבוגר חושב ועושה חשבונות יותר מדי, ואילו הנער מרגיש כאב וכעס ובוער בו הרצון ללכת ולפעול. אלא שיש נער שעושה מעשה נערות, כמו שנאמר ביוסף (בראשית לז:ב): "והוא נער", ודרשו מזה חז"ל (בראשית רבה פד:ז): "שהיה עושה מעשה נערות, ממשמש בעיניו, מתלה בעקיבו, מתקן בשערו".

יש כאן שוב הוכחה שזכות אבות ו"יחוס" אינם עומדים לו לאדם, אלא הוא צריך לבנות את עצמו ולבחור בטוב: הרי בפסל מיכה, לגבי הלוי ששרת אצלו ככהן לע"ז, כתוב (שופטים יז:ז): "ויהי נער... והוא לוי", ואח"כ (יח:ל): "ויהונתן בן גרשֹם בן מנשה" (הלוי, והנו"ן במלה מנשה תלויה). ואמרו על כך חז"ל (ב"ב קט:): "וכי בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא!... אלא מתוך שעשה מעשה מנשה תלאו הכתוב במנשה". א"כ, רואים אנו, שאותו נער, משה, גדל להיות צדיק ונביא, ואילו נכדו הנער היה רשע, יותר מבוגר משניו.

יש כאן מדה כנגד מדה: המצרים שכחו את הטובה שעשה עמהם יוסף, כאשר פרעה חלם חלום וביקש פתרון, ושר המשקים אמר (בראשית מא:יב): "ושם אתנו נער עברי", ומשם התחילה ההצלה למצרים מן הרעב; והמצרים שכחו והיו כפויי טובה, והעונש שלהם בא ע"י משה, שנקרא נער.

בעניין הבכי, כתבו חז"ל (שמות רבה א:כד): "בא גבריאל והכה למשה כדי שיבכה ותתמלא עליו [בת פרעה] רחמים". והזוהר אומר (ח"ב יב:): "אמר ר' יהודה: כל מילין דעלמא תליין בתשובה, ובצלותא דצלי בר נש לקב"ה. וכל שכן מאן דאושיד דמעין [ששופך דמעות] בצלותיה. דלית לך תרעא [שער] דלא עאלין [נכנסים] אינון דמעין. מה כתיב: 'ותפתח... [והנה נער בוכה]'... כיון דבכי אתעדו כל גזרין בישין דעלמא. מה כתיב? 'ותחמול עליו'". עד כדי כך גדול הכח של דמעות ושל לב נשבר. הקב"ה עשה כאן כמה דברים כדי שבת פרעה תתמלא רחמים וחשק להציל את הילד, כי אע"פ שהקב"ה גזר על הצלתו, אין הוא משנה את הטבע (חוץ מעתים מיוחדות) אלא עושה את רצונו באורח טבעי. ומשום כך עשה את משה יפה מהרגיל, כאמור בתנחומא (שמות ח): "ולפי שהיה יפה מאד והכל מתאוין לראותו". וכן פירש הספורנו: "'ותראהו' - ותרא אותו כי טוב הוא ויפה מאד". וכן אומר האבן עזרא: "היו איבריו גדולים כאילו הוא נער... ובעבור יפיו חמלה עליו".

בבכייה זו, שבה השתתף הקב"ה, יש רמז לגלויות כולן ולסירוב בני ישראל לעלות ארצה. הרי גם במדבר כתוב (במדבר יא:י): "וישמע משה את העם בֹכה למשפחֹתיו". ואמרו חז"ל (איכה רבתי א:כג): "אתם בכיתם בכייה של תִפְלוּת, סופכם להיות בוכים בכייה של ממש. והיכן... של תפלות? 'וישמע משה...' [שבכו משום "מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם" (במדבר יא:ד-ה)], [וכן] 'ותשא כל העדה ויתנו את קולם [ויבכו העם בלילה ההוא]' (במדבר יד:א) [במרגלים, שבכו מפני פחד הכנענים, ובשני המקומות בכו בני ישראל משום שלא רצו לעלות לא"י]. והיכן בכו ישראל בכייה של ממש?... אחד ברמה ואחד בבבל. ברמה דכתיב (ירמיהו לא:יד): 'קול ברמה נשמע, נהי, בכי תמרורים', בבבל דכתיב (תהלים קלז:א): 'על נהרות בבל... גם בכינו'. ...אמר ר' איבו: אמר הקב"ה לישראל: בשכר אותה הבכייה [ברמה] אני מכניס גליותיכם". ועוד אמרו חז"ל (סוטה לה.): "אותו היום [של מרגלים] [ערב] ט' באב היה. אמר הקב"ה: הן בכו בכייה של חנם ואני אקבע להם בכייה לדורות". נמצא, שבכיית ישראל בגלל הגשמיות והפחד, שהביאו אותם שלא לרצות לעלות לא"י, גרמה להקב"ה להביא עליהם גלויות במדה כנגד מדה. את מה שרצו - קיבלו. גם בהיותם במצרים לא רצו לעלות לא"י, כמו שאמרו בתנחומא (בשלח א) על הפסוק (שמות יג:יח): "וחמֻשים עלו בני ישראל": "אחד מחמשה [עלו, והשאר מתו משום שלא רצו לעלות]". גם בעזרא כתוב "בוכה", בפסוק (עזרא י:א): "וכהתפלל עזרא... בֹכה ומתנפל", שגם שם לא רצו ישראל לעלות, והוא בכה על נישואי התערובת, ורמז לרוב רובם של ישראל שנשארו בבבל עם נשיהם הגויות, או סתם עם עושרם ועם עסקיהם. והגאולה באה כאן ובכל מקום בגלל הבכייה, שמצד אחד הקב"ה מרחם על בניו, ומצד שני כיון שהבכייה הבאה מצד החולשה והדיכוי היא חילול השם, משום כך הוא קם ומושיע את עמו, ומתקדש בזה.


ותחמול עליו - "כיון שראתה אותו בוכה, חמלה עליו" (שמות רבה א:כד). בת פרעה, גם לפני כן, התלבטה מאד בעניין אכזריות המצרים כלפי העברים. ועכשיו, כאשר ראתה בפניה במו עיניה את התוצאות של המדיניות הזאת - ילד יפה שבוכה, ושאמו המסכנה היתה צריכה לנטוש אותו ולהפקירו - גמרה אומר להצילו. ואותה חמלה על התינוק היהודי שנתון לאכזריות ולרצח, הניעה גם את הקב"ה לחמול על שם קדשו, כמו שכתוב (יחזקאל לו:כא): "ואחמול על שם קדשי אשר חללֻהו בית ישראל בגוים אשר באו שמה". וכן (יואל ב:יח): "ויקנא ה' לארצו ויחמֹל על עמו" (ולפני כן כתוב (שם:יז): "למה יאמרו בעמים איה אלקיהם!").

ודע, שהאדם חייב לדעת מתי לחמול ומתי לא, כי עת לחמול ועת להימנע מהחמלה. הרי גם הקב"ה, כאשר העניש את ישראל, לא חמל, שנאמר (איכה ב:כא): "טבחת, לא חמלת". ומצד שני, באחרית הימים, הוא לא יחמול על הגוים שרצחו יהודים בלי חמלה (שהרי הם לא עשו את זה משום שרצו לעשות את מצות ה'), כמו שנאמר (משלי ו:לד): "ולא יחמול ביום נקם", ואילו לבני ישראל תהיה חמלה, שנאמר (מלאכי ג:יז): "וחמלתי עליהם כאשר יחמֹל איש על בנו". יֵדע האדם שיש חמלה שהיא אכזריות, שהרי מי שהוא סובלן לרשע, יביא אכזריות על העולם, ולכן מצוה היא לבער את הרע מקרבנו, והזהירה התורה במסית (דברים יג:ט): "...ולא תחמול ולא תכסה עליו" - אפילו הוא בנך. וכן הזהיר שמואל את שאול לגבי עמלק (שמואל א טו:ג): "ולא תחמול עליו", אבל שאול שהיה יותר צדיק מבוראו, "ויחמול שאול והעם על אגג" (שם:ט), ומזה יצא המן. הרחמנות והחמלה נוצרו ע"י הקב"ה, והוא שיצרם יודע מתי להפעילם. רק ע"י קבלת עול מלכות שמים, ונכונות להגדיר את המוסר כפי שהקב"ה מצוה עלינו, נוכל להגדירו באמת, וגם להקדיש את עצמנו ולשבור את ה"יש" שבתוכנו ואת האנוכיות שמורידה את האדם מעליונות ומקדושה.

לענין החמלה של בת פרעה, ילקוט שמעוני כאן מביא ממדרש אבכיר: "מלמד שכשאמרו לה נערותיה, הניחתו [למות], וזרק הקב"ה רחמנות בלבה והחזירה אצלו". כלומר, היא ריחמה עליו קודם לכן, אבל הקב"ה הוסיף בה רחמנות כדי שתוכל להתאמץ ולעמוד בגלוי ובפרהסיא נגד גזירת אביה. ונ"ל שמשום כך רק עכשיו אומר הכתוב:


ותאמר: מילדי העברים זה, ומ"מ אני אציל אותו. שהרי לכאורה, זה היה צריך להיות כתוב קודם, ורק אח"כ "ותחמול עליו". אלא, הכתוב בא להודיעך שהיא הבינה כבר לפני כן שזה ילד עברי: ראשית כל, משום העובדה שמצאה את הילד בתיבה מוחבאת, ואילו היה אסופי מצרי, כוונת ההורים היתה שימצאו את התינוק, ולא היו מחביאים אותו. ושנית, שהיא הבינה שבחירת היאור היה נסיון להערים על הגזרה - שהרי שמו את הילד ביאור. ושלישית, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א:כד): "מנין הכירה בו [שהוא עברי]?... שראתה אותו מהול", כי המצרים באותה תקופה לא היו מהולים ובודאי לא מלו את תינוקיהם. ובאמת, אפילו בלי המילה היה חשש סביר שזה תינוק עברי דוקא משום שהוא זכר, שהרי הנקבות לא היו בסכנה. ומכיון שהבינה זאת כבר, היא חמלה עליו מיד, אבל נערותיה הפצירו בה שלא לעבור על גזירת המלך, והיא התאמצה ואמרה: אע"פ שהוא מילדי העברים, אני אציל אותו.

הנה, יש שני "ניצבים": הצדיק ניצב עם הקב"ה באומץ לקיים מצוות, והרשע ניצב בגאוה לעבור עבירות. אצל מרים שכתוב "ותתצב" למצוה, בא שכרה: "ותפתח ותראהו את הילד". אצל דתן ואבירם שכתוב (במדבר טז:כז): "ודתן ואבירם יצאו נצבים" לרעה, בא עונשם: "ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם" (שם:לב). הצדיק שהיה במים שטבעם לבלוע, לא נבלע, ואילו הרשעים שעמדו על אדמה, שטבעה להיות איתנה, נבלעו, משום שהקב"ה עושה את שלו.

ועוד: אצל יעל וסיסרא כתוב (שופטים ד:יט): "ותפתח את נאוד החלב וכו'", שסיסרא הגיע לאוהל של ידיד ובעל ברית (כמו שכתוב [שם:יז]: "כי שלום בין יבין... ובין בית חבר הקיני"), ומצא שם את מותו. ואילו משה נפל לידי בת אויבו המושבע, והיא הצילה אותו, משום שהקב"ה עושה את שלו.

בת פרעה אמרה "העברים". כדאי להבין, שאע"פ שהיו בני ישראל במצרים מאות שנים וראו את עצמם כאזרחים וחשבו שהם מקובלים על המצרים כחלק מהאוכלוסיה, כתושבי הארץ, האמת היתה שנשארו בעיני המצרים אותם "עברים" שהיו כאשר נכנסו למצרים, שאז אשת פוטיפר אמרה בבוז (בראשית לט:יד): "ראו הביא לנו איש עברי". אך אותו כינוי שבעיני הגוים היה לבוז, בעיני הקב"ה יש להתגאות בו, ולכן הוא אומר (שמות ט:יג): "כה אמר ה' אלקי העברים", שהרי דוקא הכינוי הזה הגדיר את אברהם אבינו "העברי": "כל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחד" (בראשית רבה מב:ח), וכן את ישראל. "הן עם לבדד ישכון", לבד עם האמת. ועוד אמרו חז"ל (שמות רבה ג:ח): "למה קורא אותם 'עברים?' על שום שעברו ים".

זה קשור למה שהביא ילקוט שמעוני ממדרש אבכיר: "'זה' - שעל ידו יהיו ישראל עתידין לאמר (שמות טו:ב): 'זה א-לי ואנוהו'". והכוונה בעיקר לתינוקות, כמו שאמרו (שמות רבה כג:ח): "מי אמר קילוס להקב"ה? התינוקות, אותן שהיה פרעה מבקש להשליך ליאור - שהם מכירין להקב"ה [מתוך אמונה]. כיצד? כשהיו ישראל במצרים והיתה אשה... מבקשת לילד והיתה יוצאת לשדה ויולדת... עוזבת הנער ומוסרת אותו להקב"ה ואומרת: רבון העולם! אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך!" וכעין זה אמרו חז"ל (סוטה יא:): "וכשנגלה הקב"ה על הים, הם [התינוקות] הכירוהו תחלה, שנאמר 'זה א-לי ואנוהו'". והכוונה היא, שהם הכירו את הקב"ה שהחיה אותם בעצמו בשדות, וההכרה נשארה בזכרונם. ומשה היה "זה", שהציל את ישראל שיאמר כולו "זה א-לי", ובמיוחד התינוקות הללו, והוא עצמו, התינוק שניצל, סימל אותם. ובמלה "העברים" יש רמז למלה "עוּבר", שהעוּברים העברים אמרו "זה א-לי ואנוהו".


...מילדי העברים זה, ומ"מ היא מצילה אותו והוא גדל בביתה. וכתב האבן עזרא (ב:ג): "ומחשבות ה' עמקו ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבדו נתכנו עלילות. אולי סיבב ה' זה, שיגדל משה בבית המלכות, להיות נפשו על מדרגה העליונה בדרך הלימוד והרגילות, ולא תהיה שפלה ורגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה שהרג המצרי בעבור שהוא עשה חמס, והושיע בנות מדין מהרועים בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנן מהמים שדלו. ועוד דבר אחר: כי אילו היה גדל בין אחיו ויכירוהו מנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם". דברים נפלאים יצאו מתחת ידי הגאון הזה. המנהיג, גם אם הוא גדול בתורה וגדול הדור, מושפע הוא מסביבתו, מהאוירה ומהתנאים שמסביב לו. הם משפיעים על רגשותיו ועל רעיונותיו, מאחר שאין אדם חי בחלל ריק. ועוד, שעצם הגלות, העבדות והשפלות, יוצרות באדם נפש שפלה ולא גדולה. ולכן, לא פלא שמשה הוצא משם, כדי שיגדל באוירה של מלכות, וכך יהיה קרוב הרבה יותר לגאוה ולבטחון העצמי שצריך אדם שרוצה לקדש את ה' ולמאוס בגוים. וזאת כוונת חז"ל שאמרו (ברכות ה:): "אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים", משום שנפשו שפלה, ופחד שולט עליו תמיד. ומשום כך, לפעמים דוקא החוזר בתשובה והגר, מביאים איתם את התחושה של חרות, שהיא התחושה שבלעדיה אין גאולה עצמית.


(ז) ותאמר אחֹתו אל בת פרעה: האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריֹת. בת פרעה, בראותה את התינוק בוכה, הבינה שהוא בוודאי רעב, ורצתה להאכילו. והנערות המצריות בודאי לא רצו להניק ילד עברי, הן מצד שהמלך גזר שהילד הזה ייהרג ולא רצו לעבור על הגזירה, והן מצד שלא היה לפי כבודן להניק עברי, שהן חשבו אותם לשפלים ונבזים. וכן כתב החזקוני כאן: "כי מצרית לא תניק את בן ישראל". ואילו בת פרעה עמדה על כך שהן יניקו את התינוק. אמרו חז"ל (שמות רבה א:כה): "למה אמרה מרים 'מן העבריות'? וכי אסור לו למשה לינק מחלב הנכרית? לא כן תנינן: בת ישראל לא תניק בנה של גויה אבל גויה תניק בן ישראל ברשותה? אלא למה אמרה כן? לפי שהחזירתו [בת פרעה] למשה על כל המצריות להניק אותו ופסל את כולן [כלומר, לא רצה לינוק]. ולמה פסלן? אמר הקב"ה: הפה שעתיד לדבר עמי יינק דבר טמא? והיינו דכתיב (ישעיהו כח:ט): 'את מי יורה דעה... גמולי מחלב, [עתיקי משדים]'. ד"א:... אמר הקב"ה: זה עתיד לדבר עמי, למחר יהיו המצריות אומרות [בגאוה]: זה שמדבר עם השכינה, אני הנקתיהו". ומרים הפיקחית והזריזה ראתה את כל זה - איך שבתחלה לא רצו הנערות להניק את הילד, ושאח"כ הילד לא רצה לינוק, והבינה שמן השמים נותנים לה הזדמנות פז. היא רצה באומץ אל בת פרעה ואמרה: כנראה, התינוק רגיל למינקת עבריה, האם תרצי שאביא לך כזאת?

שים לב לאומץ של מרים. הרי היה ברור למצריות שהיא היתה קשורה למעשה הסתרת משה, ובכל זאת היא הסתכנה ומסרה נפש על אחיה. יש בזה גם רמז לדוד שיצא ממנה, שאף הוא מסר את נפשו על ישראל באותה לשון, כאשר ברח משאול, שנאמר (שמואל א כג:א-ג): "ויגִדו לדוד לאמר: הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שֹסים את הגרנות. וישאל דוד בה' לאמר: האלך והכיתי בפלשתים האלה? ויאמר ה'... לך... והושעת את קעילה. ויאמרו אנשי דוד אליו: הנה אנחנו פה ביהודה [שזה מקום שאתה בתוך שבטך, ואנו נסתרים במדבר] יראים [כלומר, ובכל זאת פוחדים] -ואף כי נלך קעִלה...!" כלומר, דוד הסתכן מאד בזה שעלה לקעילה, ומ"מ ידע שכאשר עולה שונא על עיר בא"י ואפילו רק לגזול ממון, זוהי מלחמת מצוה ואין מקום לשיקול של פיקוח נפש וסכנה. כך אמרו חז"ל (עירובין מה.): "קעילה עיר הסמוכה לספָר [הגבול] היתה. והם [הפלשתים] לא באו אלא על עסקי [גזילת] תבן וקש, דכתיב 'והמה שוסים את הגרנות', [ומ"מ] וכתיב: 'וישאל דוד...'. מאי קמבעיא ליה? אילימא אי שרי אי אסור [להסתכן וללכת], הרי בית דינו של שמואל הרמתי קיים [ומדוע לא שאל אותו]? אלא, אי מצלח אי לא מצלח". כלומר, שבודאי ידע ש"עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" היא מלחמת מצוה, כמו שפסק הרמב"ם (הל' מלכים ה:א), ועל זה בכלל לא שאל, ורק שאל אם יצליח או לא.

באותה לשון, "האלך", אנו לומדים על עוד סוג של מלחמת מצוה, והיא, שאסור להניח חלק מא"י שתישאר בידיהם של הגוים, כמו שכתב הרמב"ן בפירושו (דברים יא:כד): "'מן המדבר והלבנון... ועד הים האחרון יהיה גבֻלכם'. שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים". ודברים דומים כתב בהשגותיו על ספר המצוות לרמב"ם. ועל זה כתוב (מלכים א כב:ג-ד,ו): "ויאמר מלך ישראל [אחאב]... הידעתם כי לנו רמֹת גלעד ואנחנו מחשים [שותקים] מקחת אֹתה מיד מלך ארם? ויאמר אל יהושפט: התלך אתי...? ויאמר יהושפט... כמוני, כמוך..." -שהרי מלחמת מצוה היא, אך מה שאמר אחאב לעלות למלחמה לא היה משום המצוה, אלא משום שהוא היה לאומני. ודע, שמי שהולך להילחם אפילו למען א"י אך לא על פי תורת ישראל, לא יצליח, כי הקב"ה רוצה שא"י תהיה בידיהם של עם ישראל כדי שהארץ תהיה מקום קדוש, לא מקום חסר מה'. והפסוק ממשיך: "ויקבֹץ מלך ישראל את הנביאים [נביאי בעל]... ויאמר אלֵהם: האלך על רמֹת גלעד [הכתוב השתמש בלשון "האלך" לרמוז שאכן מלחמת מצוה היתה, כמו מלחמת דוד בקעילה, אע"פ שכוונת אחאב לא היתה לשם מצוה] למלחמה אם אחדל?" כלומר, אחאב שאל האם יצליח, במטרה שאם יאמרו לו שלא יצליח, לא יעלה, כי הוא לא עשה את זה לשם מצוה, משא"כ יהושפט שהלך לשם מלחמת מצוה, אע"פ ששמע אח"כ מפי מיכיהו הנביא (שם:יז): "ראיתי את כל ישראל נפֹצים אל ההרים...", בכל זאת עלה, כי זאת היתה מלחמת מצוה, ולא התוצאה היא שקובעת, כי אין הצלחה מובטחת במלחמת מצוה אם המניע של הלוחם אינה לשם מצוה.

ודע, שאע"פ שהמדרש הנ"ל התיר לגמרי מינקת גויה, הרמ"א ביו"ד (פא:ז) כתב: "חלב גויה [מותר] כחלב ישראלית, ומ"מ לא יניקו תינוק מן הגויה אם אפשר בישראלית, דחלב גויה מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע". ופירש תורה תמימה (כאן): "מפני שטבען של ישראל נוח יותר, משום דרגילים במצוות, והם רחמנים וביישנים בטבע, והיונקים מהם מגדלים טבע כיוצא בהם".

מרים ידעה שלא מספיק שהילד יינצל ממוות, אלא חשוב שהוא יֵדע שהוא יהודי, ולכן אם תביא את יוכבד, היא גם תטפל בו בענייניו הגשמיים, וגם תלמד אותו ותדריך אותו. עוד נ"ל, שהמנהג היה שלמשפחות עשירות היו מיניקות לילדים, שתפקידן היה תחילה להניק את הילד, ואח"כ להדריך, ללמד, ולשרת אותו. כך מצינו שרבקה לקחה את מיניקתה איתה כאשר נסעה להתחתן עם יצחק (בראשית כד:נט): "וישַלחו את רבקה אחֹתם ואת מנִקתה", והיא נשארה עם רבקה עד מותה, שהרי רבקה שלחה אותה לארם לקרוא ליעקב לחזור לא"י, כמו שכתוב (שם לה:ח): "ותמת דבֹרה מינקת רבקה ותקבר מתחת לבית אל", וכתב שם רש"י: "שלחה דבורה אצלו לפדן ארם לצאת משם ומתה בדרך".


ותיניק לך את הילד. מרים הבינה שהדבר יקֵל על בת פרעה גם בזה שהיא לא תצטרך לריב עם המצריות שלא רצו להיניק את הילד.

אע"פ שעתה ישראלית מיניקה ישראלי, לעתיד לבוא יהיה אחרת (ישעיהו ס:טז): "וינקת חֲלֵב גוים ושֹד [מהמלה שדים] מלכים תִינָקי [כלומר, תאכלו את טוב העמים ותירשו את רכושם] וידעת כי אני ה' מושיעֵך...". וכן (ישעיהו מט:כג): "והיו מלכים אֹמנַיִך ושֹרותיהם מיניקֹתַיִך; אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו, וידעת כי אני ה' אשר לא יבֹשו קֹוָי". ומשני הפסוקים האלה יוצא כלל גדול: ידיעת ה', והוכחת אמיתותו, באות רק ע"י נצחונו על אויביו, וע"י נצחון ישראל ושליטתם על הגוים. וכן נאמר (דברים לב:יג): "ירכִבהו על במותי ארץ... ויֵנִקֵהו דבש מסלע", ותירגם אונקלוס: "אשרינון [יתיצבו בכח] על תוּקפי ארעא ואוכלינוּן ביזת סנאיהון".


(ח) ותאמר לה בת פרעה: לֵכִי. בת פרעה שמחה, שהנה יש מוצא מהבעיה, ומיד, בלי לשאול שאלות ולבדוק, היא ממהרת לומר למרים: כן, ולכי במהירות, תמהרי לעשות את זה. וכן כל מקום שכתוב "לֵכי" (לאפוקי מ"לְכי"), הוא מורה על מהירות, כמו שאמר אמנון לתמר אחרי ששנא אותה: "קומי, לֵכי" (שמואל ב יג:טו). וכן ביפתח, שנדר לזבוח עולה לה' ויצאה בתו, כשהיא ביקשה ממנו חדשיים לבכות על בתוליה, הוא אמר לה "לֵכי" (שופטים יא:לח), למהר כדי שיוכל לדעת אם ואיך להשלים את נדרו.


ותלך העלמה, "מלמד שהלכה בזריזות כעלמה" (סוטה יב:). היא רצה במהירות כמו שאמרה לה בת פרעה, וכן כדי שלא להחמיץ הזדמנות זו שניתנה מן השמים, להביא דוקא את אם הילד להיות לו מינקת. כמו כן, היא רצה במהירות, בשמחה וגילה, להודיע להוריה - ובמיוחד לאביה - שאכן, היא צדקה, שאכן נבואתה התגשמה, וש"הבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהלים לב:י). וכדי לרמוז לכל זה, שינתה התורה את תיאורה מ"אחותו" ל"העלמה", אע"פ שהיתה ילדה ולא עלמה, כדי לרמוז למה שכתבתי.


ותקרא את אם היָלד. והיינו דכתיב "אם הבנים שמחה" (תהלים קיג:ט) -אותה אם שחששה שבנה אבד ונעלם ממנה, שמחה על כל בניה (כלומר, ילדיה), על בתה, מרים, העלמה, שבאמונתה ובבטחונה בה' ובפקחותה, "שהעלימה את דבריה" (סוטה יב:), ולא גילתה לבת פרעה שזאת האם, ולעומת זאת גילתה שוב בשביל אמה את הבן הנעלם ממנה, והחזירה אותו אליה. והתורה דייקה כאן לכתוב "ותקרא את אם הילד", משום שבזכות יראת ה' של יוכבד ומסירות נפשה בזה שהצילה את הילדים, בתור מיילדת, זכתה להיות "אם הילד" הזה, המושיע.

הנה גם אצל רבקה כתוב "אֵם", בפסוק (בראשית כח:ה): "וישלח יצחק את יעקב וילך... אל לבן בן בתואל הארמי, אחי רבקה, אם יעקב ועֵשָו". ואמר על זה רש"י שם: "איני יודע מה מלמדנו ["אם יעקב ועשו"]". ולי נראה, שהקב"ה שנתן באופן כללי בינה יתירה לאשה יותר מלאיש (נדה מה:), וכן אמרו חז"ל (ברכות י:, לגבי השונמית שאמרה שאלישע הוא איש אלקים וקדוש): "מכאן שהאשה מכרת באורחין יותר מן האיש", נתן לה במיוחד את הבינה להבחין בילדים. כך מצאנו שנאמר באברהם, כשחרה לו על ששרה רצתה לגרש את הגר ואת ישמעאל (בראשית כא:יב): "ויאמר אלקים... כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה כי ביצחק יקרא לך זרע", כלומר, ששרה הבחינה בילד ישמעאל יותר מאברהם. וכן רבקה הבחינה בעשו יותר מיצחק. והסיבה לכך היא, שהן לא נתנו לרחמיהן להתגבר על האמת, וכמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה נג:יב): "'וירע הדבר מאד בעיני אברהם' (בראשית כא:יא) -הדא הוא דכתיב (ישעיהו לג:טו): 'ועֹצם עיניו מראות ברע'". כלומר, אברהם עצם את עיניו ולא רצה לראות ברע שבישמעאל, ואילו שרה ראתה. וכן יוכבד ראתה "כי טוב הוא", וטרחה להצפין את הילד בסוּף יותר מעמרם. האם מכירה בבן כי היא מגדלת אותו, ואומנת אותו, והילד הוא אמנותה, והיא מומחית בו. ומשום כך הדגישה התורה ברבקה שהיא אם יעקב ועשו, שהבחינה בשניהם.

התורה בלשון הקודש הרחיבה את המושג "אם", עד שהמלה "אמונה" באה מהשורש "אם". כי מי נאמן ודבק בבן, ומוכן להקריב את חייו בשבילו, ולמסור את נפשו עליו, יותר מאם? וזאת סיבה נוספת לכך שנקראה רבקה שָם "אם" - משום שהיא דבקה באמונה לאמת, והבינה שיעקב צריך להיות היורש הרוחני, ובזה היתה מוכנה ללכת אפילו נגד יצחק ולרמות אותו, ואמרה ליעקב (בראשית כז:יג): "עלי קללתך בני". וכן מצאנו בדבורה, שהאמינה ובטחה בה' יותר מברק, שלא היה מוכן ללחום בסיסרא אא"כ דבורה תלך עמו, ועל זה אמרה לו (שופטים ד:ט): "אפס כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אשה ימכֹר ה' את סיסרא". ואח"כ היא אמרה (שם ה:ז): "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל". כי האמונה מסומלת ע"י האם, שאין אמונה יותר גדולה מזו של אם לאהוביה.

יש לדייק עוד כאן, שהרבה מלים הכתובות כאן בהקשר לילד ולמרים, נמצאות אצל רבקה, כמו שכתבתי וכמו שתמצא כשתדייק. לדוגמה, כמו שכאן נקראת מרים "העלמה" אע"פ שהיתה רק ילדה, כך גם ברבקה כתוב (בראשית כד:מג): "והיה העלמה היֹצאת לשאֹב...". ויתכן שהקשר בין שתיהן הוא, שבאמונתן ובדבקותן לאמת הטיחו פנים אפילו כלפי גדולים: מרים, כאשר הוכיחה את אביה על שגירש את יוכבד, וכשהתעקשה והאמינה בנבואתה על אף גערת אביה; ורבקה בזה שרימתה את יצחק.


ותלך העלמה ותקרא את אם הילד. המלה "עלם" או "עלמה" מורה על זריזות וכוח שיש לצעיר שכבר הגיע לגיל של מרץ, ושיש לו הכח לרוץ ולעשות. וכן מצאנו, שכאשר יונתן ירה חצים לאותת לדוד, הנער שבחר לרוץ אחרי החצים נקרא "עלם", כמו שכתוב (שמואל א כ:כב): "ואם כה אֹמַר לעלם...", משום שהוא היה מלא מרץ וכח לרוץ ולהחזיר את החצים. "עלם" בא גם מלשון "אַלָם", חזק, כמו שאומרים בארמית (גיטין ס:): "כל דאלים גבר", וכן נ"ל שזה פירוש הפסוק בתהלים (נח:ב): "האֻמנם אֵלם [אנשי כח וגבורים] צדק תדברון"; והרבה פעמים מתחלפות האל"ף והעי"ן. ו"אלם" עצמו בא מהשרש "אל", חזק, כמו בפסוק (בראשית לא:כט): "יש לאל ידי לעשות עמכם רע", וכן נקרא בעל כח "אל", כמו בפסוק (תהלים כט:א): "הבו לה' בני אלים", וכן נקרא בעל כח עליון, כמו בפסוק (שמות טו:יא): "מי כמֹכה באלים ה'".

וכשם ש"עלם" משמעו כח, כן משמעו צינעה, שהרי הוא בא מהמלה "נעלם", ללמד שהכח חייב להיות צמוד לענוה, כמו בשאול שהיה גבור וחזק אך גם נעלם, "נחבא אל הכלים" (שמואל א י:כב), וכך כל מי שהוא חזק ויש לו כח האלימות, חייב להיות גם אִלֵם ועניו ושפל. הוא חייב להיות אלמוני ולא גאוותן וגס רוח; ולפעמים הוא חייב לקבל על עצמו את היסורים שהקב"ה נותן לו, להיות לבד ובודד כאלמן או אלמנה שאיבדו את אהובם. ויש רמז לשיתוף הכח והצנעה, האלים והשותק, בזה שאמרו חז"ל (גיטין נו:): "'מי כמוכה באלים ה'' - מי כמוכה באלמים", ופירש כלי יקר (שמות טו:יא): "כי כל השומע עלבונו ומתאפק להיות כמחריש וכובש את כעסו הרי הוא חזק ותקיף, כי איזו גבור? הכובש את יצרו". ועיין במה שאכתוב בענין זה להלן לגבי ה' וחילול שמו.

העלם חייב להבין שאף שהוא צעיר וחזק וכל העולם הוא שלו, המלה עולם גופא מראה על העול שיש על בני האדם, שהקב"ה בראם והוא שולט על העולם. גם על העלם צריך להיות עול, ויֵדע שהקב"ה יודע את כל תעלומות האדם, ו"רבות מחשבות בלב איש", אך "עצת ה' היא תקום". הכח והמרץ ניתנו לעלם הצעיר כדי שיעשה את רצון ה'. כך היה בדוד, שבכח ובמרץ ובאומץ הרג את גלית, ועליו שאל שאול (שמואל א יז:נו): "בן מי זה העָלם".

העלמה, מרים, שהיתה מלאה אהבת ישראל, ידעה את פירוש הציווי (ישעיהו נח:ז): "ומבשרך לא תתעלם".

יש כאן גם רמז גדול להתעלמות ה' וחילול שמו, שכל עניין שעבוד מצרים וגזירת התינוקות היה חילול השם איום, בזה שפרעה לעג: "מי ה'?... לא ידעתי את ה'" (שמות ה:ב). כי שפלות בני ישראל היא חילול שמו, וכמו שכתבתי לעיל יש רמז לזה בפסוק (ו): "ותראהו את הילד והנה נער בֹכה", שגם הקב"ה כביכול בגלות, וגם הוא בצער כאשר שמו מחולל, והוא משקיט את קולו ואת כוחו עד שתתמלא הסאה, וזה פירוש "ותראהו" - שראתה את הילד וגם "הו", וכמו שאמר ישעיהו (מב:ח): "אני ה' הוא שמי", ומיד אח"כ (פסוק יד): "החשיתי מעולם, אחריש, אתאפק, כיולדה אפעה, אשֹם ואשאף יחד". ואומר על זה ילקוט שמעוני (שם, תנא) בשם המכילתא: "הדא הוא דכתיב (שמות טו:כ): 'מי כמכה באלים ה'', רואה בעלבון בניך ושותק, שנאמר: 'החשיתי מעולם'. לשעבר 'אחריש, אתאפק' - מכאן ואילך 'כיולדה אפעה'". וכאן רמזה לנו התורה את כל זה, בהתחלת תהליך קידוש השם. העלמה - כנגד התעלמות ואִלמות הקב"ה, עכשיו רצה בזריזות ובכח להחיש את הגאולה, והקב"ה מכין את עצמו, לגאול את בניו ואת עצמו, כעלם וכאלים.

והנה מגיעה האם המאושרת, ואינה מאמינה למראה עיניה, שבת המלך מצאה את הילד וקראה לה - לאם - להניק אותו!


(ט) ותאמר לה בת פרעה [לאם] הֵילִיכִי את הילד הזה. מה גדלו מעשיך ה'! בת פרעה משמשת כמכשיר בידי הקב"ה, ומדברת עם אם הילד, ואינה יודעת מה קרה כאן. היא אומרת לה בתמימות: הוליכי - כלומר, לכי וקחי אתך את הילד הזה. ורבינו סעדיה פירש: "הנה לך", כאילו אין האם המתרגשת יודעת מי הוא הילד הזה.


והינִקִהו לי. פירוש - הניקי אותו בשבילי ("לבדו ולא אחר עמו" - ר' בחיי), משום שאני החלטתי לאמץ אותו. מי יֵדע את רגשותיה של האמא כאשר היא רואה כאן את השגחת ה' במלואה, כמו שנתנבאה בתה, מרים. הילד ניצל, והוא יחיה, ולא רק זה, אלא אף זה, שהיא, האם, תוכל לגדל אותו, לתת לו גם את חלב דדיה וגם את "חלב" עמו ומסורתו. ובנוסף לכל זה, הוא יגדל בבית פרעה, וברור לאם שזאת הדרך שבחר ה' להשפיל את מצרים ולהוציא את עמו לחרות. והיא מדברת עם בת פרעה בפיקחות, כמו שאמרו חז"ל במדרש הגדול: "אמרה לה: ירֵאה אני מגזירה שגזר אביך". בכך היא רצתה להסתיר ככל שאפשר את העובדה שהיא האם, שהרי בדבריה האלה היא נראית כאשה שלא היתה מעיזה לשים את הילד בתיבה ולהפר בכך את הגזרה. ומכאן רואים שדרך היהדות היא להאמין ולבטוח בה', ובכל זאת לעשות את כל מה שאפשר לעשות בדרכי הטבע, כל זמן שאין מפירים מצוה בכך. וממשיך המדרש: "אמרה לה [בת פרעה]: לי את מיניקתו". כלומר, אל תדאגי, את מיניקה את הילד בצו שלי, של בת פרעה, ואני כבר אדאג לאבי.

כאן רואים עד כמה מסובב הקב"ה את הדברים בעולם, ומקשה ומרכך את לבותיהם של בני אדם ואת דעותיהם. נכון שבת פרעה היתה רחמנית והתנגדה בכלל לגזירת אביה וחמלה על הילד הזה, אבל בין זה לבין להחליט להתנגד בפועל לאביה ויהי מה - יש פער גדול, ובכל זאת הקב"ה נתן לה את האומץ, כי "הבא לטהר מסייעין לו". כאן ובמקומות מיוחדים, כאשר הקב"ה רוצה לסבב ולגלגל דברים היסטוריים, הוא ממש מדריך את דבריו של האדם ואת תנועותיו (אך בדרך כלל אינו שולל את הבחירה לעשות טוב ורע, ורק בנסיבות נדירות יעשה גם את זה לגוי אם כבר הגיע למצב כה שפל ומרושע שאין לו תקנה, או אם הקב"ה רוצה להשתמש בו כמכשיר כלפי ישראל). וכאן, מאחר שכל שעבוד בני ישראל במצרים וגאולתם נועדו כדי ליצור עם סגולה ולקדש את שם ה', ושהסיפור ישמש דוגמא ומשל לעולם, הקב"ה מתערב בתנועות ובדיבורים של האנשים המרכזיים, כדי שהעולם יבין עד כמה גדולה השגחתו ויכולתו. ועל זה אמרו חז"ל (סוטה יב:): "מתנבאה ואינה יודעת מה מתנבאה: 'היליכי' [אמרה, כלומר:] 'הא שליכי'", כלומר, זה התינוק שלך הוא.

הנה, כשם שהקב"ה משגיח על ישראל לטובה, כך הוא מביא עליהם רעה כאשר הם ראויים לה. אותו אדון צב-אות שסיבב את הדברים עד שבת פרעה ציוותה לבת ישראל, יוכבד, "היליכי את הילד", לטובת בני ישראל, כדי שהוא יושיע את בני ישראל ויביאם לא"י - אותו אלקים גזר על גלות עשרת השבטים ע"י מלך אשור, אשר הושיב בשומרון גוים שונים שנקראו כותים, וכאשר הביאו אתם את כל גילוליהם ואת חוקי התועבות שלהם, שלח ה' אריות שהרגו בהם ושמיררו להם את החיים, ואז: "ויצו מלך אשור לאמר: הֹליכו שמה אחד מהכהנים [היהודים]... ויֹרֵם את משפט אלקי הארץ" (מלכים ב יז:כז). ואגב אורחא יש להבין שהכהן לימד אותם ז' מצוות בני נח, והם קיבלו עליהם לבטל את כל התועבות, ורק את הע"ז לא ביערו לגמרי, כמו שכתוב (שם:לג): "את ה' היו יראים ואת אלהיהם [הע"ז] היו עֹבדים", והכוונה היא, שקיבלו עליהם שה' הוא האלקים, אבל לא יכלו להשתחרר מהמחשבה שהע"ז היא אמצעי ביניהם לבין ה', ושהע"ז היא כעין שליח ה'. מה שחשוב הוא, שיראת ה' שהיתה בהם, וקבלת ז' המצוות, הספיקו להקב"ה לעצור את מכת האריות, אע"פ שעירבבו ע"ז בעבודת ה', שזה חטא גדול.

אבל בסופו של דבר היה צורך גדול להבדילם בפרהסיא מעם ישראל, שהרי הם היו מסוכנים יותר משאר הגוים, כי כאשר חזרו זרובבל והיהודים מבבל, הכותים רצו להשתתף איתם בבנין בית המקדש, כאלו גם הם שותפים בזה וגם הם חלק מבחירת ה', כמו שאמרו (עזרא ד:ב): "נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלקיכם". ולכן היה צורך גדול לפרסם שאין להם חלק בה' כמו היהודים, דוקא משום שהם עמדו על זה שגם להם חלק בה' כנחלתו, ומשום כך החרימום, שגזרו על פתם כאילו הוא בשר חזיר וגזרו שלא לקבל גרים מתוכם. ואם חששו כל כך מאנשים שלא התיימרו להיות יהודים, אלא שטענו שיש להם חלק בה' כמו היהודים, וזאת משום שפחדו שמזה יגיעו להתבוללות ונישואי תערובת ופגימת זרע היהודים, על אחת כמה וכמה כאשר קמים זרמים זרים של הבל בתוך היהודים, שמתיימרים לגייר גוים שלא כהלכה, וליצור תנאים שמובילים לממזרות, ולטהר ממזרים אלה, שחייבים אנחנו לפרסם ברבים שאין למעשיהם שום תוקף, ושאין להם שום סמכות, ואינם רבנים. ולואי שהיה בידינו הכח לנדות את המנהיגים היהודיים האלה, המחטיאים את הרבים המסכנים והבורים, התינוקות שנשבו.

בענין הכותים, כתב הרד"ק (מלכים ב יז:כח): "ומפני מה היו נענשים הגוים האלה אשר באו בשֹמרון ולא היו נענשים בארצם? כי ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ולא תסבול הארץ התועבות ההם". זאת היא מעלת קדושת א"י, ואוי לפתי שיחשוב שאפשר לבנות ציון גם בגולה, או שח"ו יכולה להיות "גלות" בארץ ישראל.

בלשון "היליכי" יש גם רמז שתינוק זה יגדל להיות מנהיגם ומושיעם של ישראל, ויציל אותם פעם אחר פעם מכלייה, וכמו שכתוב במחלוקת קורח (במדבר יז:יא): "ויאמר משה אל אהרן: קח את המחתה... ושים קטֹרת והולך מהרה אל העדה וכפר עליהם כי יצא הקצף מלפני ה'...". הרחמנות של בת פרעה על בנה של יוכבד, שהיא ריחמה על התינוקות בתור מיילדת, הולידו מושיע רחמן.

יש בלשון זו גם רמז לשבירת גאון מצרים, אשר "כפיר גוים נדמית" (יחזקאל לב:ב), ע"י משה, כפי שאמר יחזקאל (לב:יד): "אז אשקיע מימיהם ונהרותם כשמן אוליך". פירוש - לא יהיו אנשים בארץ מצרים להעכיר את המים, ולכן כל הטיט יֵרד וישקע למטה, והמים יהיו צלולים ונמשכים כשמן.


ואני אתן את שכרך. שוב התנבאה ולא ידעה. מה יכולה האם הזאת לרצות יותר מזה? איזה שכר היתה רוצה אם לא את חיי בנה, והנה לא רק שבנה נמצא וניצל, אלא שהיא נקראה לגדל אותו, ותקבל בנוסף לזה שכר! אמרו על זה חז"ל (סוטה יב:): "לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן אלא שנותנין להן שכרן". והוסיף רבינו בחיי: "וכן מצינו במרדכי הצדיק, לא די שהצילוהו הוא ועמו מן ההריגה, אלא שהלבישוהו לבוש מלכות...". וכן אמרו חז"ל (שמות רבה א:כה): "באותה שעה נתן לה הקב"ה מקצת שכרה, שהיא היתה מחיה את הילדים. וכן הקב"ה החזיר לה את בנה ונתן לה [מקצת] שכרה [במדה כנגד מדה]".

אשרי האשה שעליה יכולים לומר "כי יש שכר לפעֻלתך" (ירמיהו לא:טו). הדמעות של יוכבד, כמו הדמעות של רחל בירמיהו שם, פעלו, וכמו שהבאנו לעיל, שאין שער שאינו נפתח בפני דמעות. ועוד: הפעולות של מסירות נפש הביאו להן את השכר. יוכבד כדאמרינן, ורחל משום הרחמים והצניעות שהיו בה, וכמו שמביא רש"י (ירמיהו שם): "מדרש אגדה אמר, שהלכו אבות ואמהות לפייס את הקב"ה על שהעמיד מנשה דמות בהיכל, ולא נתפייס. נכנסה רחל, אמרה לפניו: רבש"ע! רחמי מי מרובים, רחמיך או רחמי בשר ודם...? והלא אני הכנסתי צרתי [לאה] בתוך ביתי... ולא די ששתקתי [ולא גיליתי ליעקב] אלא שמסרתי לה סימני [משום שריחמתי עליה], אף אתה - אם הכניסו בניך צרתך בביתך, שתוק להם. אמר לה: יפה לימדת סניגוריא; 'יש שכר לפעולתך' ולצדקתך שמסרת סימנך לאחותך". והשכר של שתיהן היה דומה. ליוכבד הקב"ה השיב את בנה, ואצל רחל כתוב (ירמיהו לא:טז): "ושבו בנים לגבולם". ואם תדקדק היטב, תראה שלא נאמר "לארצם" או "לאדמתם", אלא "לגבולם", ללמד, שההבטחה הסופית אינה שלמה והבכי והדמעות לא יפסיקו עד שהבנים ישובו לארץ בכל גבולותיה.

ואם הקב"ה מקפיד על שכר במדה כנגד מדה, ראוי לנו להקפיד במיוחד במצות "לא תלין פעֻלת שכיר" (ויקרא יט:יג), ואז נוכל לטעון לפני הקב"ה: איך יתכן שהעבדים, ישראל, יקפידו על תשלום שכר מיידי, ואתה, האדון, שציווית לנו את המצוה הזאת, לא תקיימנה בעצמך? והלא אמרת (ב"מ קיב.): "כל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל נפשו ממנו", ואם כן, אם הקב"ה ישהה את שכרנו, הוא כאילו נוטל את נשמתנו, וכבר הבטיח (ירמיהו ל:יא): "אך אֹתך לא אעשה כלה".

ודע, שכל מקום שנאמר "שכר", יש גם שכר על האמונה שהפגין האדם. כך כתוב באברהם (בראשית טו:א): "אחר הדברים האלה [המלחמה עם ארבעת המלכים] היה דבר ה' אל אברם לאמר: אל תירא אברם, אנכי מגן לך ["אל תירא שינקמו הד' מלכים ממך" - ספורנו], שכרך הרבה מאד". כלומר, שכרך על רחמנותך על לוט אחיך, ועל הבטחון והאמונה שהפגנת בלכתך ללחום מלחמת מצוה נגד ארבעת המלכים, הוא הרבה מאד. ושכר האמונה הוא תמיד בנים (או הצלת בנים), וכך נאמר באברהם (בראשית שם:ה): "הבט נא השמימה וספֹר הכוכבים... כה יהיה זרעך". וכמו שהפרשה ההיא התחילה בשכר על אמונה, כך היא מסיימת (שם:ו): "והאמִן בה' ויחשבה לו צדקה".


ותקח האשה הילד ותניקהו. היא לקחה אותו בשמחה של צדקנית שראתה בהתגשמות בטחונה בה', "ותניקהו". ומאשת אמונה ובטחון זו יצא בן כזה שהביא את בני ישראל לארץ זבת חלב ודבש, ששם "וינִקֵהו דבש מסלע" (דברים לב:יג).

הנה חז"ל אמרו (שמות רבה א:כו): "כ"ד חודש הניקתהו", וזה כמו שאמרו בכתובות (ס.): "יונק תינוק והולך עד כ"ד חדש, מכאן ואילך כיונק שקץ". ומ"מ נ"ל שהיא המשיכה לגדל את הילד, וכמו שכתבתי לעיל, שבזמנם כל מינקת היתה נשארת אצל הילד אח"כ ומגדלתו. וכך יוכבד החדירה בילד את זהותו ואת עמו ואת המסורת שלו. זה, ביחד עם חיי החרות של בית מלך, הפך אותו למנהיג הדרוש.


(י) ויגדל הילד - בשנים ובקומה. הילד הגיע לגיל כ"ד חדשים, שאז הוא מפסיק לינוק בביתה ובחיקה של אמו יוכבד, ובתקופה גורלית זו בחיי הילד היתה לה ההזדמנות להשפיע עליו בלי שיהיה גורם זר שיכניס בו מושגים זרים. ברור שיוכבד החדירה במשה את זהותו, שהוא עברי מבני ישראל, ומסרה לו את תולדות האומה, ואת עיקרי התורה והאמונה, ועל ההבטחה של הקב"ה לגאול את ישראל ממצרים ולהחזירם לא"י; ויתכן שהיא אפילו ניסתה לספר לו על יעודו.

חז"ל אמרו כאן (שמות רבה א:כו): "כ"ד חודש הניקתהו, ואתה אומר 'ויגדל הילד' [והלא המלה "ויגדל" מורה על גדול יותר משנתיים]? אלא, שהיה גדל שלא כדרך כל הארץ". ובדומה אומר ילקוט שמעוני (סוף רמז קסו): "שהיה בן חמש שנים ונמצא כבן אחת עשרה". ראינו את זה כבר לעיל, בקשר למה שנאמר (פסוק ו): "ותראהו את הילד והנה נער בֹכה", שכתב על זה האבן עזרא: "איבריו גדולים כאילו הוא נער". ויש בסוטה (יב:) מי שאומר: "הוא ילד וקולו כנער". והרמב"ן כתב (ב:כג): "שהיה גדל שלא כדרך העולם, כלומר, בזמן אחד במהרה". התנחומא (שמות ח) אומר: "ולפי שהיה יפה מאד והכל מתאוין לראותו", ומשמע מזה שכמו שהיה גדול יותר משנותיו, כך היה יפה יותר משנותיו. ובודאי היה גם פיקח וחכם יותר משנותיו (כמו שמשמע מדברי חז"ל, שהוא נטל את כתרו של פרעה, כפי שנביא להלן, בס"ד), ומשום כך היה יכול לקלוט הרבה ממה שלימדתו אמו. וחוץ מזה, כמו שכתבנו לעיל, אמו המינקת נשארה אצלו גם אח"כ כדרך המיניקות דאז, והמשיכה להשפיע עליו.

איזו שמחה היתה ביום הגמל משה! וכן ביצחק (בראשית כא:ח) נאמר: "ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק". כמו ששרה שמחה כל כך משום שלא ציפתה לשבת במשתה של גמילת בנה, כמו שאמרה (שם:ז): "מי מלל לאברהם היניקה בנים שרה?!" -כך שמחה יוכבד הרבה, כאשר היא חובקת את בנה שניצל ממוות. ולה' לבדו נתכנו עלילות. וכן נאמר בשמואל (שמואל א ב:כא): "ויגדל הנער שמואל עם ה'", שגם לחנה העקרה נעשה נס, שילדה וגמלה בן, והוא גדל בחסדי ה'.

המשתה של "ויגדל יצחק" רומז ל"ויגדל" של משה, ללמד שהקב"ה משגיח על העולם ומסובב את מהלכיו. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה נג:י): "'משתה גדול' - משתה גדולים. עוג וכל גדולים עמו היו שם. אמרו לעוג: לא היית אומר - אברהם פרדה עקרה ואינו מוליד? אמר להם: עכשיו מתנתו מה היא [כלומר, ואפילו עכשיו איזו מתנה הוא הבן הקטן הזה], לא שפופה [לא חלשה]? אין יהיב אנא אצבעי עליה [אם אשים את אצבעי עליו], אנא פחיש [רומס] ליה! א"ל הקב"ה: מה אתה מבזה על מתנתו? חייך שאת רואה אלף אלפים ורבי רבבות יוצאים מבני בניו, ואין סופו של אותו האיש ליפול אלא בידו, שנאמר (במדבר כא:לד): 'ויאמר ה' אל משה: אל תירא אֹתו כי בידך נתתי'...". גדולות דרכי ה', שלקח את הנער משה, "ויגדל", לפרוע לעוג הגוי על ביזויו ליצחק בשעה שגם הוא "ויגדל". ואין לך ראיה יותר ברורה מזה, שה"ויגדל" אצל היהודי הוא לאו דוקא בגודל גשמי, ובכל זאת הוא מנצח את הענקים. הרי אף אדם לא היה גדול יותר מעוג בקומה ובכח, ומ"מ הרגו משה, "כי לא בכח יגבר איש" (שמואל א ב:ט).

נ"ל, שגמילה נקראת כך משום שגמילת הילד יש בה דברים חשובים: א) ה' שילם להורים ילד שעכשיו הגיע לשלב של כח ובריאות, ובמשתה הגמילה, ההורים מודים לה' על ששילם להם טובה, וכמו שאמר דוד (תהלים יג:ו): "אשירה לה' כי גמל עלי". ב) עצם לשון גמול, תשלום, באה מהמלה שלם, שכאשר גומל הקב"ה חסד, הוא משלם לאדם את מה שמגיע לו על צדקתו, ובכך משלים את החוב. וכן הילד הזה אחרי כ"ד חודש הוא שלם בגופו, וגם שלם בנפשו, בלי מום וחטא. ולכן המלה "גמל" קרובה למלה "גמר", מוגמר. ואנו לומדים מזה, שהקב"ה משלם גמול לאדם על הטוב ועל הרע, וכמו שאין ילד קיים בעולם בלי שנות היניקה מאמו בארץ עד גמילתו, כך אי אפשר לאדם בלי גמול מאת אביו שבשמים. ואע"פ שלפעמים מתמהמה הגמול לבוא - חכה לו, כי הוא ודאי יבוא. כי בלי הגמול של שכר ועונש, אין העולם שלם ואין כסאו של הקב"ה שלם, כמו שנאמר בעמלק: "כי יד על כס י-ה" (שמות יז:טז), ודרשו מזה, שאין כסאו של ה' ואין שמו שלם עד שיימחה שמו של עמלק, ויפרע לו הקב"ה ויגמול לו על רשעו. וכן נאמר: "כי אל גמֻלות ה', שלם ישלם" (ירמיהו נא:נו). ג) הגמילה מאת ההורים לילד מסמלת את הרחמים והחסד שאדם עושה לזולת בלי שיהיה לחסד זה תשלום, אלא חסד חינם, והוא החסד האמיתי. ומשום כך הקפידה התורה בכיבוד אב ואם, משום שבן שאינו מכבד אנשים שעשו את הכל למענו בלי שום חישוב אלא בחסד מלא, הוא רשע גמור. ובענין זה עומדים ההורים במקומו של הקב"ה, כביכול, שגם הוא גומל חסדים טובים לעולם. ויתכן שהקב"ה עשה שהגמל יכרע ברך, ויהיה בעל דבשת, עם גב כפוף, להצביע על הצורך של כל נפש חיה להבין שה' גומל להם חסדים ושהם סמוכים עליו. ומשום כך קרא אדם הראשון לבהמה זו "גמל", כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה יז:ד): "העבירן [את הבהמות] לפני אדם. א"ל [ה'] זה מה שמו? אמר: זה שור, זה חמור, זה סוס, וזה גמל", שהרי ברוה"ק נתן להם את השמות.

על המשתה של גמילת יצחק, דרשו חז"ל (פסחים קיט:): "מאי דכתיב: 'ויגדל הילד ויגמל'? עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלין ושותין, נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך. אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לא"י, לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע: טול וברך. אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן... אומר לו לדוד: טול וברך. אומר להן: אני אברך ולי נאה לברך, שנאמר (תהלים קטז:יג): 'כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'". ובילקוט שמעוני (תהלים קטז, תתעד) נוסף: "'כוס ישועות אשא' - זו מדה טובה".

נ"ל לפרש, שמשתה זה יבוא לאחר נצחון ישראל על אויביהם, אחרי מפלת גוג ומגוג, אחרי ביאת המשיח וקידוש שם ה' והתגלות אמיתותו ומלכותו בעולם. והוא משתה גמילה, כמו משתה הגמילה כשהילד יצא מידי סכנה לכח וחוזק, ואף משתה זה הוא על גמילות החסד שעשה ה' שהושיענו "מיד חזק ממנו", אע"פ שלא היינו ראויים לכך. ומשום כך, במשתה לויתן זה, כל צדיק שנתבקש לזמן על כוס הברכה וההודיה, סבר שהמברך צריך להיות טהור ומושלם, שלם כמו ילד שנגמל, ושלם כמו עצם תשלום הגמול, ולכן סירב כל אחד לברך, אע"פ שה"פגם" שלו היה פגם פעוט. עד שבאו לדוד, שהבין שאין צדיק בארץ אשר לא יחטא, ואילו משתה זה של נצחון ה' על גוג ומגוג, הוא משתה על קידוש השם, ועל אמיתות האמונה והבטחון שבטחו בו ישראל אע"פ שעברו עליהם כוס התרעלה וסבל נורא. לכן אמר דוד: אע"פ שברור שגם בי יש פגם, בכל זאת לי נאה להרים כוס ישועות זה, שהרי אני אמרתי בתהלים (קטז:ג-ד,יג): "צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא... כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא", ובכך הפגנתי את אמונתי ואת בטחוני. שהרי על פסוק זה, אמרו חז"ל במכילתא (הובא בילקוט שמעוני, ישעיהו תיד): "'לא תעשון אִתִי אלהי כסף ואלהי זהב' (שמות כ:כ) -אמר הקב"ה לישראל: לא תנהגו בי כמו שעובדי אלילים נוהגים באלהיהם. עובדי אלילים כשהטובה באה אליהם הם מכבדין את אלהיהם... וכשפורענות בא עליהם הם מקללין את אלהיהם... אבל אתם: הבאתי עליכם את הטובה - תתנו הודייה, [וכן אם] הבאתי עליכם את היסורים - תתנו הודייה, וכן דוד הוא אומר 'כוס ישועות... צרה ויגון... ובשם ה' אקרא'. וכן איוב אומר (איוב א:כא): 'ה' נתן, וה' לקח, יהי שם ה' מבֹרך'". אם כן, דוד סימל בזה את האמונה הגמורה בה'.

דוד גם הבין שהמשתה הוא קידוש שמו של ה', והכוס הזה מסמל את קידוש השם הזה. כך אמרו חז"ל (בראשית רבה פח:ה, וילקוט שמעוני, וישב קמז): "כנגד ארבעה כוסות של תרעלה שהקב"ה משקה את הגוים [קבעו ארבע כוסות של פסח]. הדא הוא דכתיב (ירמיהו כה:טו): '...קח את כוס היין החמה'; (שם נא:ז): 'כוס זהב בבל ביד ה''; (תהלים עה:ט): 'כי כוס ביד ה' ויין חמר'; (שם יא:ו): 'ימטר על רשעים [פחים... ורוח זִלעָפות מנת כוסם]'. וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ד' כוסות של ישועה לעתיד לבא, שנאמר (שם טז:ה): 'ה' מנת חלקי [וכוסי]'; (שם כג:ה): '...כוסי רויה'; 'כוס ישועות [אשא]'... שתי ישועות - אחת לימות המשיח ואחת לימות גוג. א"ל [יוסף לשר המשקים]: את בישרתני בשורה טובה, אף אני אבשרך בשורה טובה: 'בעוד שלשת ימים [ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך]' (בראשית מ:יג)". דבר גדול אנו רואים ממדרש זה: שהכוס הזה של המשתה הוא כוס כפול, של הנצחון על גוג ושל ביאת המשיח. ולכן אמר דוד: לי נאה לשאת כוס זה, בתור מי שיצא נגד גלית לקדש שם שמים בבטחון ובאמונה. וראה והבן את דברי יוסף לשר המשקים, מדה כנגד מדה: בישרת לי על כוס ישועות שאשא, גם אני אבשר לך שפרעה ישא את ראשך. וכמו כן, הקב"ה אמר שלאחר שלשה ימים ישוב השר לכנו, רמז לזה שבגאולה השלישית יחזרו ישראל לכנם, א"י, ולא יהיו עוד גלויות (ועיין מה שכתבתי לעיל, פסוק ב).

והנה, באותו מדרש (בראשית רבה פח:ה) אמרו: "'ויספר שר המשקים... והנה גפן לפני' (בראשית שם:ט) -אלו ישראל...; 'ובגפן שלשה שריגים' (שם:י) -משה אהרן ומרים; 'והיא כפורחת' - הפריחה גאולתן של ישראל; 'עלתה נצה' - הנצה גאולתן של ישראל; 'הבשילו אשכלותיה ענבים' - גפן שהפריחה, מיד הנצה, ענבים שהנצו מיד בשלו; 'וכוס פרעה בידי' (שם:יא) [סמל לעונש האחרון] -מכאן קבעו חכמים ארבע כוסות של לילי פסח". גם זה מראה שאותו משתה שלעתיד לבוא, כולו רומז לגמילות חסד לישראל, ולתגמול לגוים. שכן כתוב בישעיהו (יח:ה): "כי לפני קציר כְתָם פרח ובֹסר גֹמל יהיה נצה וכרת הזלזלים במַזמֵרות", ופירש רד"ק שם: "וזה משל על גוג ומגוג שיבוא בעם רב, סוסים ופרשים... לפני השלמת זמן הקציר [לפני שיצליחו להשלים את נצחונם וכאשר יעמוד הפרח קרוב להתבשל והוא סוף פעולתו]... ששב הנץ להיות בוסר [ראשית כל הפרח מניץ, ואז מתחיל הפרי להבשיל, ובראשונה הוא בוסר, לא גמור] והבוסר גומל ומתבשל, והטעם [הפירוש], כי כמו שבוסר גומל יהיה קרוב לבישולו, כן גוג ומגוג, כשיהיו קרובים לגמור הצלחתם עד שיכבשו ירושלים ויצא חצי העיר בגולה, אז יצא ה' ונלחם בגוים ההם".

משתה הגמילה של הקב"ה יהיה משתה נצחון וגמול לישראל על הגוים. כך כתוב על ימי המשיח (ישעיהו יא:א,ו,ח): "ויצא חֹטר [מטה] מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה... וגר זאב עם כבש... ועל מאוּרת צפעוני [בקעת או חור של נחש ארסי] גמוּל [ילד שנגמל] ידו הדה [ירים ידו להושיטה שם ולא יינזק]". זהו רמז ברור ל"כוס ישועות אשא", שהכבש והילד הנגמל הם ישראל שישתלטו וירימו את ידיהם על זאבים ונחשים ויצליחו.

כמו כן, במחלוקת קורח כתוב (במדבר יז:כג): "והנה פרח מטה אהרן... ויֹצא פרח, ויצץ ציץ ויגמֹל שקדים", ודרשו על זה חז"ל (במדבר רבה יח:כג): "ולמה שקדים... לפי שנמשלו ישראל בהם". ופירש רש"י (במדבר שם) את הטעם: "הוא הפרי הממהר להפריח מכל הפירות". ונ"ל שבזה יש גם רמז שהגאולה תבוא לפתע פתאום, ברגע האחרון. זה גם סמל האמונה, כמו שאמר ירמיהו (א:יא-יב): "מקל שקד אני רֹאה ויאמר ה'... כי שֹקד אני [ממהר אני] על דברי לעשֹתו".

המעיין במקורות שהבאנו יראה שהגמילה הזאת קשורה כמה פעמים למטה, לחוטר. ועל מקל זה שפרח בשקדים, אמרו חז"ל (במדבר רבה שם): "ואותו המטה היה ביד כל מלך ומלך עד שחרב ביהמ"ק, ונגנז. ואותו המטה עתיד להיות ביד מלך המשיח [ה"חוטר מגזע ישי"] במהרה בימינו, שנאמר (תהלים קי:ב): 'מטה עֻזך ישלח ה' מציון רדֵה בקרב אֹיביך'".

אם תעיין, תראה שהגמילה והפריחה מופיעות ביחד, והטעם הוא, שכמו שהפרח מבשיל עד שהוא צומח ונגמר, כך הילד צומח ומבשיל עד שהוא נגמל. וכן מצינו שנקראו ענפים "יונקותיו" (עיין הושע יד:ז). וגם הגאולה תהיה כצמח: "אהיה כטל לישראל, יפרח כשושנה" (שם:ו).

יש עוד דמיון בין הגאולה למעשה קורח: הגאולה תבוא להכרית את גאות הגוים, וגם אצל קרח היתה גאוה. וכן אמר דוד (תהלים קלא:א-ב): "...לדוד, ה', לא גבה לבי... אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמֻל עֲלֵי אמו...". וגם מסיבה זו, "נאה" לדוד לברך.

הגמילה היא גמול של שכר ועונש גם יחד, וכן הכוס הנישא הוא גם לרעה ולעונש. כך אמר הושע (א:ו-ח): "ותהר [אשת הושע] עוד ותלד בת ויאמר [ה'] לו: קרא שמה לא רֻחמה, כי לא אוסיף עוד ארחם את בית ישראל כי נשֹא אשא להם [את עונשם]. ואת בית יהודה ארחם והושעתים בה' אלקיהם, ולא אושיעם בקשת ובחרב ובמלחמה בסוסים ובפרשים, ותגמֹל את לא רֻחמה".

גאולת ה' תבוא מאת ה' כגמול ממנו, ואילו מי שנשען על כח אדם ואינו בוטח בה', יפול. ולזה רמז ישעיהו (ל:ו-ז), אחרי שגער בישראל ששלחו למצרים לעזרה: "ועל דַבשת גמלים אוצרֹתם [שמים ישראל להביא את כספם למצרים כשוחד לבקש עזרה]. על עם לא יועילו, ומצרים הבל וריק יעזֹרו". במקום להבין שהגמל והדבשת שלו מסמלים את כריעת הברך ואת הכפיפה לה', כפי שאמרנו, אתם משתמשים בו לבקש עזרה מהגוים.


ויגדל. מי שחושב שהגודל הפיזי הוא הקובע, מגיע לידי גאוה וגסות הרוח, עד שהוא מחרף ומגדף את ה', כמו שכתוב (ירמיהו מח:כו): "השכירֻהו [למואב] כי על ה' הגדיל". וזה משום שחרף מואב את ישראל, דכתיב (שם:כז): "ואם לוא השחֹק היה לך ישראל". וכן ביואל (ב:יז-יח,כ): "למה יאמרו בעמים: איה אלקיהם! ויקנא ה' לארצו ויחמֹל על עמו... ואת הצפוני ארחיק מעליכם... כי הגדיל לעשות". ומדה כנגד מדה, כיון שהגוי הגדיל על ה', לכן בסופו (שם:כא): "אל תיראי אדמה, גילי ושמחי כי הגדיל ה' לעשות".

והעיקר: שכאשר הקב"ה מגדיל את היהודי, גם הוא מתגדל, כביכול, ולכן "ויגדל" משה כהכנה לשפלות מצרים ולהתגדלות הקב"ה. כל תדמית של חולשה מצד ישראל נראית בעיני הגוי כהקטנת ה' וכחו, כאילו הוא נעשה צר ולא רחב וגדול, ובסופו של דבר, בעיני הגוים הוא נעלם ואיננו, וזה השפל של חילול השם, מלשון חלל, ריק, איננו. ולעומתו, קידוש השם הוא הזמנה לה' להיכנס לעולם ולהיראות. כך אמר משה בפרשת המרגלים (במדבר יד:טו-יז): "והֵמַתָה את העם הזה... ואמרו הגוים... מבלתי יכֹלת ה' להביא את העם הזה אל הארץ... וישחטם במדבר, ועתה - יגדל נא כח ה'...!" אבל אם, ח"ו, עם ישראל, שהוא גדול, מעדיף להיות קטן וחוטא, "ויגדל עוֹן בת עמי" (איכה ד:ו), ואם "בנים גדלתי ורוממתי והם פשעו בי" (ישעיהו א:ב), אזי הקב"ה משלם מדה כנגד מדה - אתם רציתם להיות קטנים ברוח וגדולים בגשמיות, ואני אעשה אתכם קטנים בשניהם!


ותבִאֵהו לבת פרעה, להתחיל את השלב השני והגורלי בחייו. מאמו ומהסביבה היהודית הטהורה והשלמה כבר ינק, ועכשיו בהשגחת ה', הוא יוצא לקבל חינוך וחיים של מלך ומנהיג, של אדם שחי חיי חרות, כדי שנפשו תהיה גדולה, כמו שעד עכשיו גדל בקומה. הקב"ה רוצה מהיהודי קומה כפופה לגביו, וקומה זקופה לנגד אויבי ה' ועַמו.

כאן מלמדת אותנו התורה את תפקידה של אם יהודיה. כמה היא אוהבת את בנה, וכמה היא רוצה שיוכל רק ליהנות מן החיים ולשבת בשלוה! ומ"מ היא יודעת שמטרת החיים קובעת אחרת בשביל היהודי, וששאיפותיה לילד שלה צריכות להיות מבוססות על ההבנה שהיא הביאה ילדים לעולם כדי שהם יחיו חיים מסוג מסויים, ויהיו עוד חוליה בשרשרת העם הנבחר, ולפעמים עליה לחנך, ולדרוש מהילד הקרבה. ולפעמים היא מביאה אותו בעצמה לתפקיד, היא עצמה מוציאה את הילד מהבית השמור, אל העולם המסוכן, ומביאתו לתפקידו. כך היה אצל חנה, שחיכתה כל כך הרבה שנים לילד משלה, כמו שאמרה (שמואל א א:כז): "אל הנער הזה התפללתי", ומ"מ, כשגדל, היא הביאה אותו לעלי למשכן, כדכתיב (שם:כד,כו,כח): "ותבִאֵהו בית ה' שִלוֹ... ותאמר... וגם אנכי הִשאִלתיהו לה', כל הימים אשר היה הוא שאול לה'". היא הבינה את סוד החיים. אנו וגופנו ויקירינו ורכושנו אינם שלנו, אלא ניצבים לעבודת ה'. שמחתה של אם יהודיה היא לגדל ילדים לעבודת הבורא, וכ"ש כאן כאשר יוכבד יודעת שהילד הזה הוא מיוחד, ומיועד לגאול את בני ישראל.


ויהי לה לבן, שהיא אימצה אותו וגידלה אותו בביתה, בית המלך, כאילו היה בן שלה. והוא היה לה "כבן" (רבנו סעדיה), שהיא אהבה אותו כל כך, כאילו ילדה אותו, כאילו היה בנה הטבעי. ונראה שלא היו לה בנים, וגם זה היה מאת ה', כדי שהילד יהיה חביב עליה. כמו כן, ה' עשה את הילד יפה תואר ויפה מראה כדי שיהיה חביב עליה, וכן משום שהחיצוניות של המנהיג משפיעה הרבה על ההמון, שהם מסתכלים בקנקן יותר מבמה שיש בו, ואם יש לו גוף נאה ודמות מרשימה, זה מושך את העם אחריו.

ומ"מ, אע"פ שה' סיבב שהיא תאהב אותו, דע, שהיא היתה טובה מטבעה, ועשתה את מה שעשתה גם מרצונה הטוב, ועל זה אמרו חז"ל (ויקרא רבה א:ג): "אמר לה הקב"ה... משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף את לא את בתי ואני קורא אותך בתי, שנאמר (דברי הימים א ד:יח): 'ואלה בני בתיה' - בת י-ה". ודע, שאמרו חז"ל (סנהדרין יט:): "...שכל המגדל יתום בתוך ביתו מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו [ובמדרש לקח טוב אמרו: "שכל המגדל בן של חבירו כאילו הוא ילדו"]... מהכא (רות ד:יז): 'ותקראנה לו השכנות שם לאמר יולד בן לנעמי'...; רות ילדה ונעמי גידלה, לפיכך נקרא על שמה. רבי יוחנן אמר: מהכא (דברי הימים שם): 'ואשתו היהֻדיה ילדה את ירד, אבי גדור... ואלה בני בתיה בת פרעה'... והלא יוכבד ילדה? [שהרי השמות "ירד, אבי גדור" הם שמות של משה, כמו שכתב שם רש"י]? אלא יוכבד ילדה ובתיה גידלה, לפיכך נקרא על שמה". וזה כלל גדול בכל אדם שעושה למען הזולת ולא למען דבר שלו. האב מוסר נפש על בנו משום שהוא קשור לבן הזה כי הוא שלו, ולכן הוא אינו גדול כמו מי שעושה למען אדם שאינו שלו. וכן אמרו (סנהדרין שם): "כל המלמד בן חברו תורה מעלה עליו הכתוב כאילו הוא ילדו".

בתיה נקראה "יהודיה", בדברי הימים שם, מהטעם שכתב רש"י בסנהדרין שם: "שכפרה בע"ז ונתגיירה, שכל הכופר בע"ז נקרא 'יהודי', דכתיב (דניאל ג:יב): 'אִיתַי גֻברין יהודאין [יש אנשים יהודים] [...לאלהך לא פלחין] [אשר אינם עובדים את אלהיך]". וכן על הפסוק: "איש יהודי היה" (אסתר ב:ה), אמרו חז"ל (מגילה יג.): "על שום שכפר בע"ז, שכל הכופר בע"ז נקרא יהודי". ונראה, שהכופר בע"ז נקרא יהודי משום שהודה בי-ה. וא"ת, הרי פשוט מדוע נקרא יהודי, משום שבא מיהודה, מארץ יהודה? התשובה היא, שמ"מ יש להסביר מדוע נקרא שמו של יהודה כך.

ונ"ל שזה קשור למה שאמרו חז"ל (ברכות ז:): "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שהודה להקב"ה, עד שבאתה לאה [אחרי לידת יהודה] והודתו, שנאמר (בראשית כט:לה): 'הפעם אודה את ה''". ויש לברר, מה הכוונה של "עד שהודתה לאה", ומה פירוש "הפעם אודה את ה'". ונ"ל, שלאה היתה מסכֵנה ועצובה כל ימיה, כמו שכתוב (שם כט:יז): "ועיני לאה רכות", ופירשו חז"ל (ב"ב קכג.) שחששה שהיא, הבכורה, תינתן לאשה לעשו, הבכור, "והיתה בוכה עד שנשרו ריסי עיניה". וגם אח"כ היתה שנואה על יעקב, ודוקא משום כך גמל לה הקב"ה טוב, שנאמר (שם:לא): "וירא ה' כי שנואה לאה ויפתח את רחמה ורחל עקרה". לאה היתה יושבת ממורמרת כל הימים ובוכה על גורלה המר, והנה (בראשית רבה עא:א): "'כי שֹמע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה' (תהלים סט:לד)... 'ואת אסיריו לא בזה' - אלו העקרות שהן אסורות בתוך בתיהן ועלובות [שאינן רוצות לצאת מן הבית]. וכיון שהקב"ה פוקדן בבנים הן נזקפות. תדע לך, שכן לאה שנואת הבית היתה, וכיון שפקדה הקב"ה, נזקפה". היא ראתה שהקב"ה נתן לה בנים ולא לרחל, וידעה ש"שלש מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח" (תענית ב.), והם המפתחות של חיה, מטר, ותחיית המתים, והיא ידעה ברוה"ק שיהיו ליעקב י"ב בנים, וא"כ מגיעים לכל אחת מהאמהות שלושה, ועתה כשנולד לה רביעי, יהודה, יותר מחלקה, שמחה עוד יותר (כמו שאמרו בבראשית רבה עא:ד). ובנוסף לזה, אמרו חז"ל (בראשית רבה ע:טו): "'שם הגדֹלה לאה' (בראשית כט:טז) -גדולה במתנותיה: כהונה לעולם ומלכות לעולם, דכתיב (יואל ד:כ): 'ויהודה לעולם תשב' [כמלך], וכתיב (תהלים קלב:יד): 'זאת מנוחתי עדי עד' [שלוי והכהנים ישרתו בביהמ"ק עדי עד]". וכיון שראתה את כל זה, הבינה את גדלות ה', שמגביה שפלים, ושהוא משגיח בעולם, ומשלם שכר לנדכאים, ולכן הודתה, כלומר - נתנה לו תודה על הטוב שגְמָלָה, והפסיקה לבכות על הרע, וכן הודתה (מלשון וידוי) שה' משגיח בעולם, והנציחה את זה בשמו של יהודה, וכדברי הספורנו (בראשית כט:לה): "שיש בזה השם אותיות השם הנכבד, ועם זה לשון ההודאה". והיא היתה הראשונה להודות בגלוי ובפומבי שחטאה בזה שישבה ובכתה והתלוננה כל ימיה.

אמרו חז"ל (בראשית רבה עא:ה): "לאה תפסה פלך [מדת] הודיה, ועמדו הימנה בעלי הודיה: יהודה (בראשית לח:כו): 'ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני'". יהודה במעשה תמר לא פחד להודות לה' ולהודות על חטאו ברבים, ודבר גדול היה זה. וכן מרדכי נקרא "היהודי", משום שהשם "יהודי" משמעו הודיה כל כך חזקה, שיש בה נכונות למסור נפש על זה בגלוי ובפרהסיא. כך אומר ילקוט שמעוני (אסתר תתרנג): "שייחד שמו של הקב"ה בעולם בשעה שלא כרע להמן... מלמד שהיה שקול כאברהם... אברהם מסר שמו על קדושת השם, אף מרדכי כן". וכן אמרו שם: "שנתן יהודה נפשו על בנימין במצרים. א"ל הקב"ה: אתה נתת נפשך לעבד תחת בנימין? חייך, הגואל שאני עתיד להעמיד ממנו [בשושן], לשמך אני כותבו - 'איש יהודי'". בסיכום, רואים שהשם "יהודי" בא על שם הודיה לה', והודאה פומבית שהוא ה', והוא המשגיח והוא צדיק ואנחנו הרשעים, וכל מה שהוא עושה הוא צדק.

לעתיד, ההודאה של היהודי תהיה ניכרת לכל העולם. כך אמרו חז"ל בילקוט שמעוני (שם): "מה הגדולה [בשושן] נעשית ע"י איש יהודי, אף גאולה לעתיד כך, שנאמר (זכריה ח:כג): 'בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשֹנות הגוים והחזיקו בכנף איש יהודי לאמר: נלכה עמכם'...".

ודע עוד, שאמרו חז"ל (מגילה יב:): "'איש יהודי'... מוכתר בנימוסו היה". שאין אדם יכול להיות מקדש ה' אלא א"כ הוא גם אדם טוב ומוכתר בנימוס.

ויהי לה לבן. מה נורא מעשיך ה'! ממש לתוך ביתו של פרעה נכנס משה, ומתוך ביתו של מי שהתחכם ויזם את השמדת היהודים, יצא גואלם, שפרעה בעצמו גידל! אמרו חז"ל (שמות רבה א:כו): "היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה, ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה, הכל מתאווים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו [ודע שבזה יש מוסר גדול - שאפילו הרשע שברשעים, מחבק את הילד שלו, ובל נטעה בזה ונחשוב שזה מוכיח שאינו רשע כמו שחשבנו, שהרי אין שום "טוב" בזה שאדם אוהב את שלו, אלא אם הוא אכזרי לזולת, הוא נשאר רשע ואנו חייבים לבערו מקרבנו]. והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו [ובתנחומא (שמות ח): "ומשליכו"] כמו שעתיד לעשות לו כשהיה גדול. וכן הקב"ה אמר לחירם [שנתגאה על ה']: 'ואוצִא אש מתוכְךָ, היא אֲכָלַתְךָ' (יחזקאל כח:יח). וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה. ואף מלך המשיח שעתיד ליפרע מאדום יושב עמהם במדינה, שנאמר (ישעיהו כז:י): 'שם ירעה עגל... [וכִלה סְעִפיהָ]'" (ועיין גם בתנחומא, תזריע ח, ובסנהדרין לט:).

וממשיך המדרש: "והיו שם יושבין חרטומי מצרים [כאשר נטל משה את הכתר ושם על ראשו או השליכו; ולפי הילקוט שמעוני, זה אירע כשהיה בשנתו השלישית] ואמרו: מתייראין אנו מזה... שלא יהיה זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול מלכות ממך. מהם אומרים להורגו; מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן ואומר להם: הנער הזה אין בו דעת, אלא בַחֲנו אותו והָביאו לפניו בקערה זהב וגחלת... מיד הביאו לפניו, ושלח ידו ליקח הזהוב, ובא גבריאל ודחה את ידו, ותפש את הגחלת, והכניס ידו עם הגחלת לתוך פיו, ונכוה לשונו, וממנו נעשה כבד פה כבד לשון". אנו לומדים מכאן, שהקב"ה שומר את נפש יראיו, ואת אלה שבחר לתפקיד מסוים, ומשעה שה' בחר באדם לתפקיד מסוים, והאדם אינו חוטא ואינו פוסל את עצמו, אין כח בעולם שיוכל להזיקו, ולא יאונה לו כל רע.

עוד למדנו מכאן, שהקב"ה בכוונה עשה את המנהיג הגדול הזה כבד פה, וכמה מטרות לכך: האחת - שלא יתגאה משה יותר מדי, שהלא הקב"ה חנן אותו ביופי, בפקחות, ובגדלות, וכדי שלא יגיס דעתו עליו, עשאו לבעל מום, במום שהוא מכשול גדול לאדם, שהרי קושי בדיבור מגביל הרבה את האדם, וגם גורם לו הרבה סבל נפשי. השניה - שדוקא הסבל והיסורים מצרפים את האדם ומשפילים אותו, וכך הוא יכול להבין את הסבל של הזולת. השלישית - להראות שהקב"ה אינו צריך מנהיג עם כשרונות חיצוניים גדולים. שהלא לכאורה, לא מובן איך יכול אדם כְבַד פה לבוא ולשכנע את עמו, מה עוד את פרעה? ומכל מקום, דוקא באדם זה, שלא נאם נאומים ושהיה לו פחד מהדיבור, כמו כל כבד פה, בחר ה', משום שאין עיקר תכונות המנהיג בדיבורו ובחיצוניותו, אלא במדותיו, באומץ שלו ובמסירותו.

אומר המדרש (ויקרא רבה י:ב): "אמר ישעיה: מטייל הייתי בבית תלמודי, ושמעתי קולו של הקב"ה אומרת 'את מי אשלח ומי ילך לנו' (ישעיהו ו:ח), [אומר ה']: שלחתי את מיכה, והיו מכין אותו בלחי, הדא הוא דכתיב (מיכה ד:יד): 'בשבט יכו על הלְחִי'. שלחתי את עמוס והיו קורין אותו פסילוס [מגמגם]... למה נקרא שמו עמוס? שהיה עמוּס [כבד] בלשונו; מעתה 'את מי אשלח...? ואומַר: הנני, שלחני'. א"ל הקב"ה: ישעיה! בָנַי טרחנין, סרבנים הם, אם אתה מקבל עליך להתבזות וללקות מבָנַי, את הולך בשליחותי; ואם לאו אין אתה הולך בשליחותי. א"ל: [כן], על מנת כן [אני מסכים]... א"ל הקב"ה: ישעיה, 'אהבת צדק' (תהלים מה:ח) -אהבת לצדק את בני. 'ותשנא רשע' (שם) -ששנאת מלחייבן". ועוד אמרו חז"ל (תנא דבי אליהו טז): "מה נשתנה ישעיהו מכל הנביאים, שנתנבא כל הטובות והנחמות בישראל?... מפני שקיבל עליו עול מלכות שמים בשמחה". מזה תבין את דמותו של הנביא והמנהיג בישראל, והֲגֵה בה.


ויהי לה לבן - כך היא חשבה, אבל באמת לא להיות בנה, ולא להיות בן ליוכבד, נוצר משה, אלא להיות בן לה', מוקדש לה' ולעם ישראל. וכך אמר דוד כאשר הקהיל את כל שרי ישראל לירושלים (דברי הימים א כח:ה-ו): "ומכל בָנַי, כי רבים בנים נתן לי ה' ויבחר בשלמה בנִי... ויאמר לי: שלמה בנך הוא יבנה ביתי... כי בחרתי בו לי לבֵן ואני אהיה לו לאב". הילד הניתן לאדם, מאת ה' הוא ניתן, ולא רכושו של ההורים הוא הילד, ואין בידם לעשות איתו מה שהם רוצים, אלא נכס העם הוא, בן של ה' שהוא שותף ביצירתו, וחובה על ההורים לחנכו ולהדריכו בדרכים קשות. הרי אין הוא אפילו אדון לעצמו, שאין הוא בן חורין להיפטר מחובתו. גם רכושו אינו שלו, ואף גופו אינו שלו - יליד ה' הוא, והקב"ה מצוה עליו חוקים. והתפקיד הזה בולט אצל המנהיג. וכך אמר דוד על שלמה, שם, שהקב"ה בפירוש בחר בו להיות "לי לבן". ודע, שבארבעה מקומות בתנ"ך הדגיש את זה הקב"ה: כאן, ובשמואל ב ז:יד, ובדברי הימים א יז:יג, ובדברי הימים א כב:י, להודיעך את חשיבות הלקח הזה לילד ולהורים.

כך מצאנו, שבלדת האשה ילד, כתוב (ויקרא יב:ו): "ובמלֹאת ימי טהרה לבן או לבת, תביא כבש בן שנתו לעֹלה, ובן יונה או תֹר לחטאת...". זהו סמל לעקרון, שהילד שנולד בא לעולם כדי להקריב למען ה'. ותדע זאת אמו, שהרי תפקידה הוא להוליד ילדים כדי להמשיך את שרשרת האומה ואת המסורת מסיני. אין ביד האשה למנוע מילדה מלעשות את זה, שהרי הוא של ה'. וכן אין לה רשות שלא להוליד בנים, קל וחומר לרצוח אותם ע"י הפלה מלאכותית, ומשום כך אמרו חז"ל (נדה לא:): "מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן?... שבשעה שכורעת לילד קופצת ונשבעת שלא תיזקק לבעלה, לפיכך אמרה תורה: תביא קרבן". והאבן עזרא (ויקרא שם) פירש, שעל המחשבה שהיתה לה, היא מביאה את העולה; ומחשש שמא הוציאה נדר בפיה, היא מביאה את החטאת.


ותקרא שמו 'משה' ותאמר: כי מן המים משיתהו. פירש רש"י: "כתרגומו: 'שחלתיה', והוא לשון הוצאה". ובתרגום ירושלמי: "דליתיה" - לשון משיכה והעלאה. ורש"י הביא פירוש של מנחם: "לשון הסירותיו".

לא זה השם שנתנו לו הוריו בהיוולדו, אלא נראה שקראו לו "טוביה" מיד כשנולד, כדברי הגמרא (סוטה יב.) שהבאתי לעיל (פסוק ב): "'ותרא אותו כי טוב הוא'... ר' יהודה אומר: טוביה שמו". ומנהגם היה להוסיף לאדם שמות על שם המאורעות שאירעו לו. וכך אומר ויקרא רבה (א:ג): "עשרה שמות נקראו לו למשה: 1) ירד, 2) חבר, 3) יקותיאל, 4) אבי גדור, 5) אבי סוכו, 6) אבי זנוח [כל אלו בפסוק בדברי הימים (א ד:יח), שילדה בתיה בת פרעה, ופירשו שכל השמות האלה הם של משה, וכאילו היא ילדה את משה; ועיין על כל זה בסנהדרין יט: וברש"י שם]. ר' יהודה ברבי אלעאי אמר: אף 7) טוביה שמו... ר' ישמעאל בר אמי אמר: אף 8) שמעיה שמו. אתא רבי יהושע בר נחמיה ופירש הדין קריא (דברי הימים א כד:ו): 'ויכתבם שמעיה בן נתנאל הסופר מן הלוי...' [כלומר, שכל השמות האלה ניתנו גם למשה]: 'שמעיה' - ששמע י-ה תפילתו; 'בן נתנאל' - בן שניתנה לו תורה מיד ליד; 'הסופר' - שהיה סופרן של ישראל; 'הלוי' - שהיה משבטו של לוי... ר' תנחומא... אמר: אף 9) לוי היה שמו על עיקר משפחתו... 10) ומשה. הרי עשרה [שמות]".

בהסבר לשמות הללו, אומר הילקוט שמעוני כאן: "ואביו קרא לו 'חבר', כי בעבורו חוּבר עם אשתו אשר גֵרֵש. ואמו קראה לו 'יקותיאל', כי קותהו אל שדיה וישיבהו האלקים אליה. ואחותו קראה לו 'ירד', כי בעבורו ירדה אחריו אל היאור לדעת מה יהיה בסופו [ועוד נ"ל, מלשון ירידה לדעת עליון, וכן שבגללו ירדה לבזיון מצד אביה]. ואחיו קרא לו 'אבי זנוח', לאמר: זנח אבי את אמי והשיב בעבור זה. וקהת [סבו] ומניקתו קראו לו 'אבי סוכו', לאמר: כסוכה הוצפן שלשה חדשים מפני בני חם [נראה שהמיניקה היתה זו שהניקה את משה קודם שהושם בתיבה, וצ"ע מי היא]. וכל ישראל קראו לו 'שמעיה בן נתנאל', כי בימיו שמע אלקים את נאקתם מיד דוחקיהם".

מה שהביאו חז"ל שמות מפסוק בדברי הימים (א כד:ו), וייחסו אותם למשה, הוא משום שבאמת היו שמות אלה שמות שניתנו למשה, ושמעיה בן נתנאל הלוי שאכן חי בימי דוד, נקרא בשמות שהיו למשה, כי שבט לוי נטלו שמות אלה בגאוה ונתנו אותם לבניהם.

השם "משה" לכאורה הוא שם עברי, וניתן לילד על שם שמשו אותו מן המים, והוא לשון עברי שנופל על לשון עברי. ומשום כך נ"ל, שלמעשה אמו בחכמתה וברוה"ק היא שבחרה בשם הזה. וזאת, משום שהיא ידעה שהמצרים יתנו לו שם, וברור שיהיה זה שם מצרי, והיא החליטה לעשות את כל מה שביכולתה להחדיר בו את זהותו היהודית, והרי אין לך תודעה יותר גדולה ומתמדת מהשם; והיא רצתה גם שהשם שלו יזכיר לו תמיד את הנס שאירע לו, ואת היעוד שלו. ולכן היא חיפשה שם עברי, שתהיה לו גם משמעות בלשון המצרית; והקב"ה נתן לה רוה"ק למצוא בדיוק את השם המתאים: משה. כך נאמר בספר מאור עיניים (הובא בתורה שלמה כאן, ס"ק עג): "שהמצרים יקראו למים 'מוש'. ולזה יאות מאד טעם 'כי מן המים משיתהו', הן מצד המצרי על שם המים, הן מצד העברי ע"ש הימשכו ממנה". ואז הלכה יוכבד ושכנעה את בתיה שזה שם מתאים, והסבירה את פירושו בעברית, והקב"ה היטה את לבה להסכים (וכתב רבינו בחיי: "ונתן הקב"ה כן בלבה ולא קראו הקב"ה בשם אחר אלא בו"). וגם מעצמה היא נטתה להסכים לזה, משום שכאב לה על העוול שנעשה לילד ולכל העברים, והיא כבר החליטה למחות נגד זה ולהתנער מע"ז, וכבר התחילה ללכת בהשפעת יוכבד והחליטה לאט לאט להתגייר.

כך אומר החזקוני כאן: "ותקרא יוכבד את שמו 'משה'. ותאמר לה בת פרעה: מהו לשון 'משה'? והגידה היא לה שהוא לשון המשכה, ואז אמרה בת פרעה: יפה קראתו כן, כי מן המים משיתיהו". ולפני כן כתב החזקוני: "'ותקרא שמו משה' - כדברי רבותינו שנתגיירה והיתה לומדת לשון הקודש, על שם הנס שנמשה מן המים להזכיר כי מן העברים הוא, ולכן אינו נזכר בכל התורה אלא על שם זה". והאבן עזרא אומר: "אולי למדה בת פרעה לשוננו, או שאלה". והעיקר הוא, שמדבריהם יוצא כמו שפירשתי, שהיוזמה לקוראו בשם הזה היתה מצד אמו ברוה"ק, ובת פרעה הסכימה לזה. ואע"פ שהיתה בזה קצת סכנה, שהרי השם משה הוא בעיקרו שם עברי, ואין ספק שהתנהגותה של בת פרעה עוררה חשדות, מ"מ היא עמדה על זה.

אומר ויקרא רבה (א:ג): "אמר לו הקב"ה למשה: חייך, מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה". וכן אמרו בשמות רבה (א:כו): "מכאן אתה למד שכרן של גומלי חסדים...". וגדולה היתה בתיה גם בחסד וגם במסירות נפש, עד שאמרו חז"ל (כלה רבתי סוף פ"ג): "שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן... ובתיה בת פרעה...". ומדרש הגדול אומר: "היה ראוי לקרות אותו 'משוי', שנמשה מן המים,... [אלא] על שם ישראל, שהוא מושה אותם והוציאם ממצרים... לכך נקרא שמו 'משה' [ולא 'משוי'], שהוא משה עצמו [בזכותו] ואחרים [בני ישראל]". כוונת המדרש היא כפי שכתבנו כאן, שהקב"ה נתן בדעת יוכבד ברוה"ק את השם המדויק, "משה", כדי לרמוז גם על הנס של משייתו מן המים, וגם כדי שיזכור את יעודו - שהוא עתיד למשות אחרים, את בני ישראל, ממצרים; הוא מושה אותם. וכך אומר הספורנו: "ממלט ומושה אחרים מצרה... כי אמנם משיתיהו מן המים... וזה לא היה כי אם בגזרת עירין [מלאכי עליון] כדי שימלט הוא את אחרים". ובתורה שלמה (ס"ק עה) הובא: "הקב"ה שם בפיה מלת 'משה', שהוא 'השם', למפרע".

העיקר הוא, שכל פרט ופרט של תולדות משה ויציאת מצרים היה בהשגחה פרטית, וזה אבן פינה לכל הראיות שה' משגיח בעולם. ומשום כך, בפסוקים אלה פְעָלים רבים מסתיימים באותיות "הו", כגון: ותניקהו (במקום ותניקו); ותבאהו (במקום ותביאו); משיתהו (במקום משיתיו), לומר לך ש"הו", דהיינו הקב"ה (כמו שכתבתי לעיל בפסוק ב), היה אתו כל הזמן הזה. וזה נרמז גם בזה ש"משה" למפרע "השם", כאמור. ומשום כך אמרו חז"ל (מדרש הגדול): "אמרה [בתיה]: 'רבון העולמים! אתה משיתהו, לא אני'". בתיה הבינה שיש כאן השגחה פרטית נוראה. וכן אמר דוד (שמואל ב כב:יז): "ישלח ממרום יקחני, יַמשֵני ממים רבים". ולמה? כדי שילך משה ויתן תורה לישראל, שהיא "אמרת ה' צרופה" (שם:לא) (ועיין מה שאכתוב על זה בסוף הפסוק בס"ד).

אין סוף להשגחת ה'. הרי אמרו חז"ל (שמות רבה כו:א): "'לא שָלַותי ולא שקטתי, ולא נחתי' (איוב ג:כו)... 'ולא נחתי' מגזירה שלישית שגזר ואמר 'כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו' (לעיל א:כב) -והעמיד הקב"ה גואל [דוקא] ע"ש המים, זה משה, שנאמר 'כי מן המים משיתהו'". לא נחו בני ישראל, עד שראו שדוקא בן זה שנדון למות במים, יצא מן המים, והבטיח להם גאולה. ומשום כך האמינו בו, שהלא בוודאי היו משיחי שקר קודם לכן. ועיין מה שאכתוב בס"ד, להלן ד:לא, שהמדה כנגד מדה בלטה כאן.

הנה הקב"ה מָשָה והוציא את האיש משה ממים גדולים, מן היאור, כאשר הוא רצה, והמית אותו על מים קטנים כאשר רצה, במי מריבה. כי המים הגדולים שהחריבו עולם בימי נח, ושמכניסים פחד ואימה לתוך האדם, הם רק כלי ומכשיר ואמצעי ביד הקב"ה, שעשה את המים בימי בראשית, שנאמר "ורוח אלקים מרחפת על פני המים" (בראשית א:ב), וכן "קול ה' על המים" (תהלים כט:ג), וכן "מקולות מים רבים אדירים משברי ים, אדיר במרום ה'" (שם צג:ד). הוא ברא את המים; הוא אשר "גבול שמת בל יעבֹרון" (שם קד:ט); הוא קרע את ים סוף ואת הירדן, ובכן "מה לך הים כי תנוס, הירדן תסֹב לאחור... מלפני אדון חולי ארץ" (שם קיד:ה,ז). הוא מביא מטר, או עוצר את המטר; הוא מטביע את האדם בים, או מושך אותו מתהומות הים. משה ניצל מהמים בזכות אהבת בני ישראל שהיתה להקב"ה, וכשכעס משה במי מריבה, נגזר דינו במים, כי המים שוטפים את העולם והמים מטהרים את העולם, והקב"ה שמשך את האיש משה מן המוות של המים, הכניסו שוב למוות ע"י מים, כי אין מנוס מהשגחתו.


ותקרא שמו משה. אומר מדרש חסירות ויתירות (מובא בתורה שלמה ס"ק עו): "כל 'משה' שבמקרא חסר וי"ו. למה? שנתחסר שער אחד מן החכמה, שנאמר (תהלים ח:ו): 'וַתחַסרֵהו מעט מאלקים'. לפי שמ"ט שערי חכמה ניתנו לו למשה בסיני ואחד לא נתנו לו. ואיזה זה? זה שער סיום הספר...".

בתורה שלמה (ס"ק עו*) הביא מדרש החפץ, הנותן הסבר אחר מדוע נכתב "משה" בכל התורה חסר וא"ו: "שנעלמו ממנו שש הלכות". ע"ש. על ההעלמה ממשה, אמרו בספרי (מטות קנז): "בשלשה מקומות בא [משה] לכלל כעס ובא לכלל טעות... 'ויקצֹף על אלעזר ועל איתמר... לאמר'; מהו אומר? 'מדוע לא אכלתם את החטאת' (ויקרא י:טז-יז) [של ר"ח שנועד לכפר על טומאת מקדש וקדשיו, והוא שכח שאונן אסור לאכול קדשים ביום]; כיוצא בו אתה אומר (במדבר כ:י): 'שמעו נא המֹרים, המן הסלע הזה נוציא לכם מים?' [ובא לידי חטא הכאת הסלע]... אף כאן אתה אומר (במדבר לא:יד-טו): 'ויקצֹף משה על פקודי החיל... [החייתם כל נקבה]!'" כלומר, שאח"כ אמר להם הלכות טומאת כלי נכרים וטהרתם, ושכח את הלכות גיעולי כלי מתכת של נכרים. רואים אנו שהכעס הוא מדה מגונה, ואין ראוי לאדם להתרגל אליו, ומי שרגיל בו אינו יכול להיות מנהיג.


(יא) ויהי בימים ההם ויגדל משה. ברוך ה' יום יום, אשר לא זנח את עמו. כל "ויהי בימי" לשון צרה היא, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה מב:ג): "זה המדרש [הכלל] עלה בידינו מהגולה: בכל מקום שנאמר 'ויהי בימי' - צרה". ונ"ל, שכאשר כתוב "ויהי בימים ההם", זה מורה על מצב ממושך שהוא נורא וחמור. כך, במעשה המזעזע של פילגש בגבעה, מקדים הפסוק (שופטים יט:א): "ויהי בימים ההם ומלך אין בישראל...", וממצב זה של אנדרולומוסיה נוצרה הזוועה. וכן להלן, כאשר עבדות בני ישראל וסבלם הגיעו לשיא של יגון, כתוב (שמות ב:כג): "ויהי בימים הרבים ההם... ויאנחו בני ישראל מן העבֹדה ויזעקו ותעל שַוְעָתָם אל האלקים...". ולימד אותנו הפסוק כאן, שדוקא בימים עגומים אלה, ימי צרה ויגון, "ויגדל משה", הקב"ה גידל מושיע לישראל, את משה. דוקא ברגע המיואש והקשה ביותר, צומחת וגְדֵלה הגאולה, ודוקא מהמקום הפחות סביר וצפוי.

יש רמז לזה גם במדרש הנ"ל שמביא דוגמה של "ויהי בימי" שפירושו ימי צרה, מאחז, שכתוב בו (ישעיהו ז:א): "ויהי בימי אחז... עלה רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל [על] ירושלים...", שאז אחז "חתם" את התורה, סגר את בתי הכנסת ואת בתי המדרש. ואמרו שם (בראשית רבה מב:ג): "אמר ישעיה [באותו ענין] (ח:יז): 'וחכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב, [וקוֵיתי לו]'. אין לך שעה קשה כאותה שעה [של הסתר פנים] שכתב בה (דברים לא:יח): 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא', [ובכל זאת], ומאותה שעה 'קויתי לו', שאמר [פירוש - שהרי גם בספר דברים, אחרי תיאור הסתרת הפנים, נאמר]: 'כי לא תִשָכַח מפי זרעו' (דברים לא:כא)...". כלומר, שגם בשעה השחורה והעגומה ביותר, אין להתייאש, ואדרבה, דוקא אז תצמח הגאולה.

הקב"ה נתן רמז לבטחון הגדול הזה, בנבואתו של ישעיהו שם בתחלת הפרק (ח:ב): "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן [שניבא בימי יהויקים] ואת זכריהו בן יברכיהו [שניבא בימי דריוש]". ואמרו חז"ל (מכות כד.-:): "וכבר היה ר"ג, ור' אלעזר בן עזריה, ור' יהושע, ור"ע מהלכין בדרך... כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים. התחילו הן בוכין ור"ע משחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? א"ל: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: מקום שכתוב בו (במדבר א:נא): 'והזר הקרב יומת', ועכשיו 'שועלים הִלכו בו' (איכה ה:יח), ולא נבכה?! א"ל: לכך אני מצחק, דכתיב 'ואעידה לי...', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה. באוריה כתיב (מיכה ג:יב): 'לכן בגללכם ציון שדה תֵחָרֵש' [ופירשו תוס' שם, שאע"פ שהנבואה הזאת נאמרה ע"י מיכה, גם אוריה ניבא את זה, שהרי בירמיהו (כו:יח,כ) כתוב: "מיכה המורשתי היה נִבָא... ציון שדה תחרש... וגם איש היה מתנבא בשם ה', אוריהו בן שמעיהו... וינבא על העיר הזאת...", כלומר, הוא ניבא כמו מיכה]. בזכריהו כתיב (זכריה ח:ד): 'עֹד ישבו זקנים וזקנות ברחֹבות ירושלים'. עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה, הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה. עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה, בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: 'עקיבא, ניחמתנו!'"

במילים "בימים ההם" יש רמזים הרבה לגאולה. הנה ירמיהו היה בכלא, והחורבן כבר נקבע, ומכל מקום הוא אומר (ירמיהו לג:י-יא,טו-טז): "עוד ישמע במקום הזה... קול ששון וקול שמחה... בימים ההם... אצמיח לדוד צמח צדקה... בימים ההם תִוָשַע יהודה". וכן נאמר (יואל ג:א-ב): "והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר ונבאו בניכם ובנֹתיכם, זקניכם חלֹמות יחלֹמוּן, בחוריכם חזיֹנות יראו וגם על העבדים ועל השפחות בימים ההמה אשפוך את רוחי".

היכולת להאמין בבטחון מלא ובאמונה שלמה שהגאולה חייבת לבוא, היא דבר גדול, ומעט מאד זוכים בה; ורק אדם המוכן למסור את נפשו לזה, זוכה להיות הנביא שמנבא בשם ה', מול הסכנה הכפולה - הן מצד הגוי והן מצד אחיו היהודים. וכך כתוב (שמואל א ג:א): "וּדְבר ה' היה יקר בימים ההם". ונ"ל שדיוק גדול יש כאן: איזה "ימים ההם"? אותם "ימים ההם" של תקופת השופטים, של פילגש בגבעה ושאר המאורעות, שבהם כתוב (שופטים יז:ו; יח:א; כא:כה): "בימים ההם אין מלך בישראל". וגם חזון היה נעלם אז, ומעטים מאד היו הנביאים שהאמינו ושגם היו מוכנים לצאת בנבואתם אל העם. וזאת היתה גדולתו של משה, שבמקום שאין איש, היה לאיש, ואמר: אם אין מושיע ומלך בישראל, אני אהיה.

יש לראות את זה גם במילים "ויהי בימים ההם ויגדל משה". מתוך מדרשי חז"ל אפשר להבין מה קרה כאן. המדרש אומר (תנחומא ישן, וארא יז): "ויגדל משה... למעלה [בפסוק הראשון] בקומה [גיל וגובה], למטה [בפסוק השני] בגדולה. מה היתה גדולה? שיצא אל אחיו". והכוונה היא, שגדולתו היתה בזה, שאחרי שגדל בגיל, והיה כבן י"ח או כבן כ' שנה, והיה אהוב על פרעה, ואחרי שהגיע לגיל זה מינהו פרעה למשרה חשובה, כך שכל העולם היה לפניו, עושר וגדולה ומלכות, בכל זאת כל הזמן הזה ידע שהוא עברי וכאבו לו סבלותם, ויצא אל אחיו לראות בסבלותם. וזאת היתה גדולתו האמיתית.

עתה נבוא ונתעמק בדברי חז"ל להוכיח את דברינו. אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר פרק מח): "וכל בני פלטין של פרעה היו מגדלין אותו, שנאמר 'ויגדל משה'". וכתוב בילקוט שמעוני (סוף רמז קסו): "ויהי בבית פרעה אחרי כן שנים חמש עשרה [כלומר, עד גיל י"ח שנה]. ויהי בהיות הילד בבית המלך בבגדי ארגמן לבושו ויגדל בקרב בני המלך". ובספר הישר (מובא בתורה שלמה ס"ק פג) כתוב: "ותחשבהו בתיה בת פרעה לבן, ויכבדוהו כל בית פרעה, וייראו מפניו כל אנשי מצרים... ויתנהו ה' לחן בעיני פרעה... ויהי משה גדול בעיני כל מצרים ובעיני בני ישראל ודורש טוב אל עמו ישראל... לפני המלך". ושם הוא גדל בנפש רמה וגבוהה, וגם למד את חכמות המצרים ואת החכמות החיצוניות. וכן אמרו חז"ל (קהלת רבה ט:[יא]ב): "עביד קומיס קלטור". פירוש - נעשה ממונה על פלטין של המלך, מי שמחליט את מי לקרוא לאכול בשולחן המלך. וזו משרה עליונה ורבת השפעה, שהרי מי שסועד שם יכול להשפיע על המלך ולבקש ממנו טובות. ובתורה שלמה (ס"ק פד) הביא גירסא בתנחומא: "אמר לו פרעה: רוצה ולא רוצה [כלומר, בין שאני רוצה ובין שאיני רוצה], בן בתי את. כל פרקופי [גדולה וכבוד] שאת מבקש, אֱמור ואני נותן לך. אמר לו משה: מבקש אני ממך להיעשות על ארגון [ס"א אירגון, פירוש - מלאכה] שלך. ומשה נתכוון לראות בשעבודן של ישראל, לפיכך 'ויגדל משה'". ובילקוט שמעוני נאמר: "ויהי מקצה שנים חמש עשרה לבוא בית המלך, היא שנת שמונה עשרה ליום היוולדו, ויתאו הילד אל אביו ואל אמו וילך אליהם ויצא אל אחיו וירא בסבלותם". ואומר שמות רבה (א:כז): "בן עשרים שנה היה באותה שעה, וי"א בן ארבעים". ועוד שם (ה:ב): "א"ר חמא: בן י"ב שנה נתלש משה רבינו מבית אביו".

נראה לפרש את כל המדרשים האלה כך: אחרי שנגמל משה ונלקח לבית פרעה, היה יוצא בחפשיות גם לבית הוריו, עד גיל י"ב. ומאז היה צריך לחיות בהתמדה בארמון, ולקבל חינוך של בן מלך מצרי. ומשום כך "נתלש" אז מבית אביו, ולא שברח אז ממצרים. ובבית המלך גדל בלימוד ובכבוד, והיה כבן בת המלך; ויתכן שלפרעה היתה רק בת אחת, וגם לה לא היו בנים. ובכן, משה לפחות היה במעמד רם ונישא, ולא שכח שהוא יהודי, וניסה בכל פעם לעזור לאחיו, מהרגע שהגיע לגיל י"ח או כ', והיה ביכולתו לעשות זאת (ונ"ל ברור שהמעשה של הריגת המצרי לא היה בפעם הראשונה שיצא לאחיו, ופירוש הפסוק להלן הוא: "ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם", ואחרי זמן אירע מאורע ש"וירא איש מצרי...").

וכאשר נתמנה משה למשרה של "קומיס קלטור", התחיל לצאת אל אחיו ולעזור להם ככל שהיה באפשרותו, ואז בא לו הרעיון לבקש מפרעה שהוא יהיה הממונה על כל העבודה של בני ישראל, ופרעה שחשד בו אבל מ"מ אהב אותו, אמר: "בין שאני רוצה ובין שאיני רוצה, אתה בן בתי". וברגע שנתמנה על העבדים, עשה משה צעדים ממשיים להקל על סבלותם, ולדוגמה, הנהיג יום שבתון בשבת, ועוד דברים, כמו שאכתוב בס"ד להלן. וראיה שמשה עשה הרבה דברים בניגוד לרצון פרעה, יש מדברים רבה (ב:כט), האומר: "כיון ששמע פרעה כך [שהרג משה את המצרי], אמר: כמה דברים שמעתי ושתקתי, כיון שהגיע על שפיכות דמים: תיפסו אותו!" ונראה שהיה כבן י"ח או כ' כאשר התחיל לצאת אל אחיו ולראות בסבלותם, כמו שכתב ילקוט שמעוני, והמשיך לצאת ולעזור להם ככל שקיבל יותר סמכויות ועלה יותר לגדולה. ומעשה הריגת המצרי קרה לאחר זמן, כמו שכתב הילקוט, שכאשר היה בן כ' שנה הרג את המצרי וברח.

כל גדולה באה רק מאת ה', ואל יחשוב אדם שכוחו ועוצם ידו עושים לו את הגדולה הזאת. כך נאמר באברהם (בראשית כד:לה): "וה' ברך את אדוני מאד ויגדל". וכן בשמשון (שופטים יג:כד): "ויגדל הנער ויברכהו ה'". וכן בשמואל (שמואל א ב:כא): "ויגדל הנער שמואל עם ה'", ואח"כ (שמואל א ג:יט): "ויגדל שמואל וה' היה עמו". ואפילו גדולת רשע באה רק בהסכמת ה', כמו שנאמר בישמעאל (בראשית כא:כ): "ויהי אלקים את הנער ויגדל".

הנה מצאנו ביצחק, שאחרי שה' ציווה עליו שלא לעזוב את א"י, ואמר לו (שם כו:ג): "גור בארץ הזאת... ואברכך", כתוב (שם:יג): "ויגדל האיש וילך הלוך וגדֵל עד כי גָדַל מאד". יש בזה רמז למצרים, לתהליך שקורה בהכרח כשיושבים בקרב הגוים, שהרי מה כתוב אחרי "ויגדל" ביצחק? "ויקנאו אֹתו פלשתים... ויאמר אבימלך... לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד" (שם:יד,טז). וכן אמר פרעה (שמות א:ט): "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו". אין ישיבה לישראל בקרב הגוים, ורק כאשר יגדל מנהיג ויוציא אותם מהגלות, תהיה להם אפשרות לצאת מהשנאה ולחיות בשלוה. אין ליהודי שלוה אלא בקרב ישראל בא"י.


ויצא אל אחיו. על אף שהיה יכול לחיות כמצרי, ולהימלט מכל הצרות, ולחיות חיים של עושר וכבוד, ואפילו להגיע למעמד של מלך, מ"מ יצא משה אל אחיו. וזאת מתוך גדלות נפשו, שהגיע אליה משום שחונך על ידי אביו ואמו בחינוך יהודי. הרמב"ן פירש: "כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול, ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ". ואומר הלקח טוב: "זה שאמר הכתוב (משלי כ:יא): 'גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו'. שהרי משה רבינו אע"פ שהיה בפלטין של פרעה, הלך לראות בסבלותן של ישראל. היינו דתנן (אבות ב:ה), הלל אומר: אל תפרוש מן הציבור, שלא יהיה אדם רואה ציבור בצער ויאמר: אלך לביתי, ואוכַל ואשתה, ושלום עלי נפשי. אלא יהא נושא בעול עם חבירו".

בענין פרישה מן הציבור, נאמר בתענית (יא.): "בזמן שישראל שרויין בצער, ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלוין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור... וכל המצער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור. ושמא יאמר אדם: מי מעיד בי [שאיני צם אלא פורש מן הציבור]? אבני ביתו של אדם... מעידים בו... נשמתו של אדם היא מעידה עליו... אבריו של אדם מעידים בו".

היציאה הזאת של משה, היא עונש למצרים, מדה כנגד מדה. יוסף הציל את מצרים כאשר מינהו פרעה לתפקיד משנה למלך, כמו שכתוב (בראשית מא:מה-מו): "ויצא יוסף על ארץ מצרים... ויצא יוסף מלפני פרעה ויעבור בכל ארץ מצרים" (להתבונן בשדות ולתכנן את הצלת מצרים). והמצרים שכחו את טובתו ובזו לה, ועל כן "ויצא" עוד עברי - משה - להפיל אותם. וכך כתוב לפני המכה האחרונה (שמות יא:ד-ה,ז-ח): "ויאמר משה, כה אמר ה': כחצֹת הלילה אני יוצא בתוך מצרים, ומת כל בכור בארץ מצרים... למען תדעון אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל... ויצא מעם פרעה בחרי אף".

פעמיים כתוב "אחיו" בפסוק זה, לומר בשבחו של משה, שהיה כל כך שונה מהם, שהיה בקלות יכול להתנכר להם, ומ"מ דבק בהם ואמר: אחי הם! וזה טבעו של העם היהודי. הרי גם באברהם, כאשר נשבה לוט שהיה בן אחיו, כתוב (בראשית יד:יד): "וישמע אברם כי נשבה אחיו". וכן ביוסף (שם לז:יז): "וילך יוסף אחר אחיו". ואמרו חז"ל (בראשית רבה פד:יג): "יודע היית שאחיך שונאים אותך, והיית [בכל זאת] אומר לי [ליעקב] 'הנני'" (בגלל דאגתו על שלא שמעו מהאחים).

יש אחים טבעיים הפונים עורף לאחיהם, כגון קין שאמר (בראשית ד:ט): "השֹמר אחי אנכי?!" אבל אין זו דרכו של ישראל, אלא כמו שמצאנו אחרי המלחמה בין ישראל ליהודה, כאשר (דברי הימים ב כח:ח): "ויִשְבו בני ישראל מאחיהם מאתים אלף נשים, בנים ובנות", ועמד עודד הנביא ואמר (שם:יא): "ועתה שמעוני והשיבו השביה אשר שביתם מאחיכם". ומה עשו? "ויחזיקו בשביה וכל מערֻמיהם הלבישו מן השלל וילבִשום ויַנעִלום ויאכִלום וישקום ויסֻכום וינהלום בחמֹרים לכל כושל [פירוש - שמו כל אדם חלש על חמור], ויביאום ירֵחו עיר התמרים אצל אחיהם" (שם:טו). כך היא האחווה בין היהודים. אבל מצד אויבינו אל נצפה לזה. כך מביאה המשנה (סוטה מב.) את דברי משוח המלחמה: "'שמע ישראל! [אתם קרבים היום למלחמה על אֹיביכם]' (דברים כ:ג) -על אויביכם ולא על אחיכם. לא יהודה על שמעון, ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם כמה שנאמר 'ויקֻמו האנשים... ויחזיקו בשביה...', [אלא] על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם". ולכן צריכים היהודים להבין עם מי יש להם מלחמה ושלא לרחם עליהם.


וירא בסבלֹתם: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם" - כך פירש רש"י. והוא על פי שמות רבה (א:כז): "מהו 'וירא'? שהיה רואה בסבלותם ובוכה ואומר: חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם, שאין לך מלאכה קשה ממלאכת הטיט. והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהן... אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. הדא הוא דכתיב (שמות ג:ד): 'וירא ה' כי סר לראות' [כלומר, רמז בזה על מה שסר משה גם כשהיה במצרים, לראות בסבלות בני ישראל]; ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך (שם): 'ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה'". והכוונה היא, שמשה, שהגיע לגיל ולמעמד, יצא לראות את המצב של בני ישראל כפי שהוא באמת, בשטח. היהדות שלו פעמה בו, והוא, בן בתו של פרעה, שהיה יכול לחיות בשלוה ובעושר אילו היה נשאר "בעסקיו", הבין שבני ישראל, ואהבת ישראל, הם עסקיו של היהודי.

אומר משנת רבי אליעזר פ"י (הובא בתורה שלמה ס"ק פז): "גדולה היא הענווה, שבה נתגדל משה רבינו, שנאמר (במדבר יב:ג): 'והאיש משה ענו מאד מכל האדם'. מה ת"ל 'מכל האדם'? אלו בני אדם עשויין שלש כתות. מהן בגדולת שמים [כלומר, תורה ונבואה, ובזה היה משה ענו כמו שאמר הפסוק]; ומהן בגדולת המלכות; ומהן הדיוטות. ומשה רבנו ראה עצמו [היה נמצא] בשלשתן, ובשלשתן היה ענו. בתחלה היה בגדולת המלכות, שהיה כבן בתו שלפרעה ולא הניח ענוותנותו, שנאמר '...וירא בסבלותם'... אמר: כדי שלא אוציא עצמי מצער הציבור... [וכן] אף כשהיה במדין בורח כהדיוט, לא הניח ענוותנותו. ראה בנות יתרו מצטערות, ולא נתגאה מלעמוד ולדלות להן, [אע"פ] והוא היה בנפשו כבן בתו שלמלך". למדנו מזה דבר גדול: שהגאוה של האדם, ה"אני" שבו, האנוכיות שלו, מונעת ממנו לעשות חסד וצדק. ראשית, הוא אומר: "זה לא לפי כבודי". שנית, הוא כל כך שקוע בעצמו, שאינו רואה ואינו חושב על הזולת. ושלישית, אם יש בדבר קצת טרחה או הפסד ועל אחת כמה וכמה אם יש בו סכנה, בוודאי לא יקריב מעצמו לזולת. וההיפך הוא השפלות והענוה שבאדם, שהן מביאות אותו לקדושה ולביטול ה"יש" והאנוכיות שבו. אדם שפל ועניו תמיד מבטל את עצמו לצרכי הציבור, ותמיד שומע את אנקת האסיר והמדוכא, והוא מגיע לקדושה. ומשום כך דרכי ה' הן צדק ורחמים, חן וחסד - שרק באלה יגיע היהודי לקדושה. ועוד אמרו חז"ל (מנחות סה.): "משה רבינו אוהב ישראל היה". וכן (שמות רבה ל:ד): "שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם ונקראו על שמו. ואלו הן: ישראל, והתורה, והדינים. ישראל - כמה נצטער עליהם, ונקראו על שמו, שנאמר (ישעיהו סג:יא): 'ויזכֹר ימי עולם משה עמו'... [וכן בפסוק: "לך רד כי שחת עמך" (שמות לב:ז), ובפרקי דרבי אליעזר, פרק מה, הובא גם פסוק זה]. וכן אסתר נתנה נפשה על ישראל ונקראו על שמה, שנאמר (אסתר ד:ח): 'ולבקש מלפניו על עמה'". ולמדנו כלל גדול ופשוט: אין אהבת ישראל בלי מסירות נפש עליהם, וכל מי שחושב אחרת, ה' יבדילני מן התועים כמוהו.


וירא בסבלֹתם. משה יצא אל אחיו וראה את האמת של העבדות והסבל בשטח. הוא ראה כל פרט ופרט, כמו שתירגם יונתן: "וחמא [ראה] באניק נפשיהון ובסוגי פולחנהון". וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה לז:ב): "ראה [משה] משוי איש על אשה ומשוי גדול על קטן ומשוי בחור על זקן [פירוש - שנתנו המצרים אותו נטל ומשוי על אשה כמו על איש, על זקן כמו על בחור, וברור שמזה מתו החלשים, וכן כתוב במדרש המובא בתורה שלמה (כאן ס"ק צב): "שהם מתים ומושלכים באשפות"], ושב ויישב להם סבלותם [ובשמות רבה (א:כז), נאמר: "והיה מניח דרגון שלו [הדרגה והמעלה שלו] ומיישב להם סבלותיהם, ועושה כאילו מסייע לפרעה"], בין איש לאשה, בין גדול לקטן... א"ל הקב"ה: אתה יישבת לבני סבלותם, חייך שאתה עתיד ליישב ולפרש לבני נדריהם בין איש לאשה בין גדול לקטן... הדא הוא דכתיב (ויקרא כז:א-ב): 'וידבר ה' אל משה לאמר... איש כי יפלִא [יפריש ויבדיל בפיו] נדר בערכך נפשֹת לה''".

דבר גדול למדנו כאן: שמשה, מכיון שהיה בדרגה כבן מלך, היה חפשי לשוטט בקרב העבדים, והזדעזע ממראה עיניו, ומשום כך ביקש להתמנות לממונה על העבודה (כמו שכתבתי לעיל). ואז, היה ביכולתו לעשות תיקונים ותקנות, כמו שנבאר בס"ד, והתחיל בזה שנתן הוראות מיידיות להקל על נשים וזקנים, ולתת להם משא המתאים לכוחם. ואח"כ הוא בא אל פרעה, ושיכנע אותו לשנות את המצב באופן חוקי, כפי שאומר המדרש (שהביא תורה שלמה כאן, ס"ק פט): "...הלך משה לפני פרעה ואמר לו: אדוני המלך, רואה אני שהבנין שלך סופו ליבטל... מפני שהפועלים שלך ימותו, שטוענין אותם בשווה, הזקן כבחור... תן רשות שיעשה הבחור כפי כחו. אמר לו: עשה, הרשות בידך. מיד התקין, עליו השלום, שיעשו כל אחד ואחד כפי יכולתו". ויש ללמוד מהמדרש הנ"ל, שפרשת ערכין ניתנה לזכר מעשה זה של משה, וכזכר כללי ליציאת מצרים, ומשום כך יש הבדל בין ערכיהם של איש ואשה ובין הגילאים השונים, משום שהערכים מבוססים על כוחו של הנערך, וכל הפרשה באה לזכר העבדות שהיתה במצרים, ולזכר אהבת ישראל של משה.

הרבה דברים עשה משה, בזה שלקח דברים על עצמו (ואע"פ שפרעה ידע, שתק, כמו שכתבתי לעיל). כך הביא התורה שלמה כאן (ס"ק צ, צא, צב): "ראה כתפותיהם שהיו יורדות דם מן המשאות, והיה עושה להם רטיה על גבי המכה [וכנראה, היה מצוה למצרים לעזור לבני ישראל ברפואה זו, או לתת לעבד לנוח כדי להתרפא]. אמר לו הקב"ה: חייך שאין צער ומכה עולה בידך. הדא הוא דכתיב (דברים לד:ז): 'ומשה בן מאה ועשרים שנה במֹתו, לא כהתה עינו ולא נס לֵחֹה'". וכן: "...כשהיו נוטלים את הסיד היה הרוח בא ומפזר הסיד ונכנס לתוך עיניהם, ומשה הולך וכוחלן. אמר לו הקב"ה... אין עיניך כהות, על כן 'לא כהתה עינו'". וכן: "...וירא שהם מתים ומושלכים באשפות ואינם קוברים אותם, ומשה ע"ה מטפל בהם וקוברן. אמר לו הקב"ה: אתה נטפלת בהם, חייך אני מטפל בך, שנאמר (דברים לד:ו): 'ויקבר אותו בגי'".

אבל דבר גדול עשה משה דוקא בהסכמת פרעה. כך אומר שמות רבה כאן (א:כח): "ראה שאין להם מנוחה, הלך ואמר לפרעה: מי שיש לו עבד, אם אינו נח יום אחד בשבוע, הוא מת, ואלו עבדיך, אם אין אתה מניח להם יום אחד בשבוע, הם מתים. א"ל: לך ועשה להן כמו שתאמר. הלך משה ותיקן להם את יום השבת לנוח". ובתורה שלמה (ס"ק צג) הביא מהבראשית רבה המיוחס לר"מ הדרשן: "...נכנס אצל פרעה... א"ל משה: אלו עבדיך, אם אין אתה נותן להם ריוח במלאכתם, הם מתים. א"ל פרעה: כבר מיניתיך על מלאכת שלי, לך עשה להם כשאתה רואה. הלך משה ובא לו אצל ישראל, וישב וחשב מששת ימי בראשית אימתי יהיה שבת, והתקין את השבת".

ויש לעיין במה שנאמר שמשה חשב את היום, והלא אמרו שבני לוי שמרו את השבת במצרים, וא"כ מדוע היה צריך משה לחשב את היום? ונ"ל, שבוודאי שמרו בני לוי את השבת, שמסורת היתה בידם מהאבות לשבות יום אחד בשבוע זכר למעשה בראשית. אבל הם בחרו את היום האחרון של השבוע המצרי, וכל שבוע שבתו ביום זה. ואילו משה, שהיה בקי באסטרונומיה, שלמד בפלטרין המלך, חישב את הימים והגיע למסקנה שאין זה היום הנכון, ולכן תיקן להם יום אחר, שלפי חישובו היה היום השביעי של מעשה בראשית. או, שלא שינה מתוך חישוב אסטרונומי, אלא שהוא חשש מלקבוע את יום השבת באותו יום שקבעו בני לוי, שמא יבין פרעה שיש דברים בגו, לשם שמירת הדת, ולכן חשב: מכיון שעיקר השביתה לפי המסורת בידינו היא כדי לעשות זכר ליצירת העולם, די לנו בשבת של יום כלשהו בשבוע, ובחר ביום שבחר. והקב"ה עזר לו לבחור ביום השבת האמיתי. והתורה שלמה (ס"ק צג) הביא מכת"י ילקוט נר השכלים: "...וכיון שעמד על הר סיני ואמר לו הקב"ה: שמור את יום השבת, ונמצא אותו היום שנתן למשה מפרעה, לכך נאמר [בתפלת שבת] 'ישמח משה במתנת חלקו'".

ודע, שבוודאי היתה קבלה בידם על שמירת השבת, אלא שלא שמרו אותה כאשר היו בני חורין, והתייחסו אליה רק אחרי שמשה תיקן להם את השבת כדי לתת להם מרגוע מעמלם. ומשה הזכיר להם שהשבת היא גם אות וסימן לגאולה, שאם ישמרו את השבת באמונה ובבטחון בה', ייגָאלו, ובזה היה מעודד אותם ומעורר בהם תחייה דתית וציפייה לישועה. כך אומר שמות רבה (ה:יח): "מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם [קוראים ונהנים ומעודדים מהם] משבת לשבת, לומר שהקב"ה גואלן לפי שהיו נוחין בשבת". פירוש - שהקב"ה גואל אותם מפני שהם נחים בשבת; ויותר נראה לפרש, שהיו קוראים בשבת במגילות על גאולת ה', משום שעתה היה להם פנאי לזה, לפי שהיו נחים עכשיו בשבת.

עוד הביא התורה שלמה (שם): "ראיתי כתוב בקונטרס ישן, שמשה... היה מראה ספר איוב ודורשו לזקני ישראל, וזהו למען ישמעו וילמדו כי יש תקוה לכל בוטח בה'". ויש סיוע לזה ממה שאמרו חז"ל (ב"ב יד:): "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב". ונראה שכתב את הספר כדי לעודד את ישראל. ואע"פ שיש מחלוקת שם אם איוב היה ונברא או רק משל היה, מ"מ אין הבדל למעשה לגבי כתיבת ספרו ע"י משה, שהסיבה לכתיבתו היתה כמו שכתבתי.

ובמדרש שהביא התורה שלמה (ס"ק צג) נאמר: "ומנין שכך הוא [שמשה תיקן להם שבת]? כי כך אמר להם במרתה (שמות טז:כט): 'ראו כי ה' נתן לכם השבת'. לא אמר 'נותן לכם' אלא 'נתן לכם' במצרים". בענין זה, קובע ר' משה מטראני, בספר "בית אלהים" (והובא בתורה שלמה כאן), כלל חשוב וגדול בענין שבת ובענין המצוות בכלל: "ואע"פ שישראל היו שומרים השבת במצרים, הוצרך שיצטוו בו במרה ובמתן תורה... כי לא כולם היו שומרים אותו אלא הישרים שבהם, וגם לא בכל מה שצריך להיזהר במלאכת שבת אלא מן המלאכות הכבדות, ולכן נאמר... 'זכור' (שמות כ:ח)... שהיה כמעט נשכח והיו צריכים לזכרו... ולכן אמר 'לקדשו', בקדושה יתירה ממה שהיית נוהג בו. או יאמר... שתזכור כי מה שתשבות בו הוא מפני קדושתו ולא מפני שאין לך מלאכה לעשות בו כשאר הימים, ועל זה צריך אתה לזכור אותו ולקדשו בפה, כי בזה ייבדל משאר הימים להקדישו קודש קדשים". ודבר גדול זה בא ללמד על כל המצוות, שבסופו של דבר כולם ניתנו לשם קדושה וכדי להקדישנו.

עולה מזה, שמשה הפך כבר להיות מנהיג לישראל, ובכל זאת נהג בזהירות. ופרעה שמע על זה ומ"מ שתק, כמו שהבאנו מדברים רבה (ב:כט): "אמר [פרעה]: כמה דברים שמעתי ושתקתי...".


בסבלֹתם. סבלותם של ישראל חייבים להביא לידי סבלנות של אמונה ובטחון בה', ואין להתייאש. כך מצאנו גם כאשר סנחריב עלה על ירושלים, והוא היה כובש גדול שכבש מדינות ואימפריות, וכמו שלעג רבשקה לישראל (ישעיהו לו:יד,יח): "אל יֹשִא לכם חזקיהו כי לא יוכל להציל אתכם... ההצילו אלהי הגוים איש את ארצו מיד מלך אשור?" רוב היהודים רצו להיכנע לסנחריב (כמו שהבאתי לעיל מסנהדרין כו), והעם התייאש, וחושך היה על פני הארץ, ופתאום, כהרף עין, פרצה מגיפה במחנה אשור, והם הושמדו. כך אומר ישעיהו (ט:א-ג): "העם ההֹלכים בחֹשך ראו אור גדול... שמחו לפניך כשמחת בקציר ["שהיה אותו הנס בליל קציר העומר [פסח]" -רש"י] כאשר יגילו בחלקם שלל ["מצרים בימי משה, שאף כאן חלקו שלל כוש ומצרים [שכבשו אשור]" -רש"י], כי את עֹל סֻבָלוֹ... החִתֹתָ כיום מדין ["בימי גדעון, שאף הם נפלו יחד בלילה אחת ובליל קציר העומר" - רש"י]".

יש ב"סבל" שם רמז לסבלות מצרים, שהישועה במצרים, בגדעון ובסנחריב, באה בפסח, ובכל פעם נגד אויב ענק, בדרך שלא תאומן, כהרף עין ובפתאומיות. ודרוש רק בטחון בה', ולא לפחד מהגוי, ולא להסתמך על גוי ועל בעל ברית. וכן אמר ישעיהו (י:כ,כה,כז): "והיה ביום ההוא לא יוסיף עוד שאר ישראל... להשען על מכהו ["לסמוך על מלכי מצרים שהם היו תחלת המציקים להם" - רש"י; "כמו שהיה אחז נשען על מלך אשור, והיה מכהו במה שהיה מכביד עליו, או מכהו במלחמה, כי אחר כן נלחם בו" - רד"ק], ונשען על ה' קדוש ישראל באמת [שהרי יש יהודים שומרי מצוות שטוענים שהם מאמינים בה', אבל ברגע של סכנה אמיתית, הם פונים לעזרה אחרת; לכן אומר הנביא, שיבוא יום והיהודי יישען באמת על הקב"ה]... כי עוד מעט... וכלה זעם ואפי על תבליתם ["לשון 'תבל עשו' (ויקרא כ:יב), על חירופים וגדופים אשר גידפו נערי מלך אשור אותו" - רש"י]... והיה ביום ההוא יסור סֻבלו מעל שכמך ועֻלו מעל צוארך". שכל המקבל עליו עול מלכות שמים פורק מעליו את עול הגוים. אבל כאשר ישראל מורד בה', הגוי פורק את עול ישראל מעליו, כברכת יצחק לעשיו (בראשית כז:מ): "והיה כאשר תריד ופרקת עֻלו מעל צוארך" (ועיין רש"י שם). יש רמז לזה בירבעם, שהקים ה' נגד שלמה אחרי ששלמה הסיר את סֻבָלוֹ של ה' מעל שכמו וחטא לה'. הרי שלמה בעצמו בחר בירבעם להיות שר בשבילו, כמו שכתוב (מלכים א יא:כח): "ויפקד אֹתו לכל סבל בית יוסף"; שלמה, שהסיר מעליו את סבל ה', מינה על בית יוסף לסבל את ירבעם, ובזה נתן לו את ההזדמנות למרוד בו.

העיקר מכל זה הוא, שנישָעֵן על ה' ולא על גוי, כמו שכתב הרד"ק (ישעיהו י:כ): "ועתה הכירו כי אין להישען באדם, כי [האדם רק] צריך לו שיעבדנו ויתן לו מס [או איזה שהוא אינטרס אחר], וכאשר לא יתן או לא ירצה בו, יכהו ויילחם בו, אבל ראוי להישען על ה' צב-אות כי לא יבקש מהאדם דבר אלא שיישען בו באמת, ויושיענו [אז] מכל צרותיו". וכן אמר ה' (ישעיהו מו:ד): "ועד זקנה אני הוא, ועד שיבה אני אסבול [כמו שסבלתי ונשאתי אתכם בשחר העם, כך אסבול אתכם עכשיו, עד אחרית הימים]; אני עשיתי ואני אשא, ואני אסבול ואמלט [אתכם מהגלות]".

הנה, אחרי כשנתיים שעבד משה כך ועזר לבני ישראל, והם הכירו אותו, יצא יום אחד וראה מעשה מזעזע:


וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו - מכות רציניות, וברור היה שהוא רוצה להרגו. פעמיים כתוב בפסוק "אחיו", משום שמשה היה שקוע ראשו ורובו במושג של אחוות ישראל, עם כל החובות הקשורות בה. הוא רואה איש מצרי נוגש, מכה באכזריות עברי מאחיו. והוא זועם: לא יתכן דבר כזה! לא יתכן שאחי יוּכה ואני אשקוט! לא יתכן שעברי, מהעם הנבחר, יוכה ע"י גוי ערל. והרי על זה לבד הוא חייב מיתה בידי שמים, גם אם לא היתה בזה סכנה לאותו עברי.

כך אמרו חז"ל (סנהדרין נח:): "גוי שהכה את ישראל חייב מיתה, שנאמר: 'ויפן כה וכה... ויך את המצרי'. וא"ר חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר (משלי כ:כה): 'מוקש אדם יָלַע קֹדש'". ופירש רש"י: "הנוקש את האדם, היינו ישראל שקרויין אדם, דכתיב (יחזקאל לד:לא): 'ואתן צאני, צאן מרעיתי, אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין גוים קרויין אדם (יבמות סא.)".

הכוונה היא, שהקב"ה השכין את שמו על ישראל, ונתן בהם את הקדושה של אדם, של התרוממות, כמו שאמר דוד (תהלים ח:ה-ו): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ותחסרהו מעט מאלקים...". כלומר, הקב"ה ברא את האדם שיגיע עד ל"מעט מאלקים", ורק יהודי יכול להגיע לדרגת האדם הזה, כי רק לו ניתנו הקדושה האלוקית והתורה, שיוכל להגיע דרכן להתרוממות. ויש קצת ראיה לזה, ממה שבפסוק שלנו נקראו גם המצרי וגם העברי "איש", אלא שהעברי נקרא "איש מאחיו". כלומר, ודאי שכל אנוש נקרא "איש", אבל יש "איש מאחיו", דהיינו ישראלי שהוא יותר קרוב אליו. רק איש מישראל הוא בגדר ה"אדם" שחשב הקב"ה ליצור בבראשית העולם, ולכן היום אין גוי יכול להגיע לדרגת "אדם" אלא לדרגת "אנוש". הרי אנוש חי אחרי שאדם גורַש מגן עדן, ובזמנו "טעו בני אדם טעות גדולה... ואנוש עצמו מן הטועים היה" (רמב"ם, הלכות ע"ז א:א), והטעות היתה, שחשבו שמכיון שהשמש והירח משמשים את ה', ראוי לעבוד גם אותם. ומאז, כל גוי נקרא "אנוש" או סתם "איש", שפירושו אנוש שנמצא וקיים (מלשון "יש"). אבל ה"איש" שמגיע לדרגת "אדם", הוא רק איש מישראל, "מאחיו". ונ"ל שמשום כך קורא הקב"ה ליחזקאל "בן אדם", להבליט בפני יהודי הגולה את ההבדל: אתם אדם ולא הגוים. ומשום כך קודם יהודי לגוי בצדקה ובגמ"ח ובעזרה.

ולכן גוי שמכה יהודי "כאילו סוטר לועו של שכינה" - כי הוא מכה בקדושה ובשכינה שבו. ועוד, כמו שאמרנו הרבה פעמים, חילול ישראל הוא חילול השם, ולכן גוי שאינו מפחד מיהודי ומבזה אותו במכה, הוא מחרף גם את ה'. זהו אמת ואמונה, שהרי הגוי המצרי הזה היה אביו של המחרף והמגדף (וכמו שאביא בס"ד), משום שגוי שמכה יהודי הוא גם מחרף ומגדף את ה', וטבעי הוא שיֵצֵא ממנו מחרף ומגדף.

הנה פסקו הרמב"ם (הל' מלכים י:ו) והמאירי (סנהדרין נח), שגוי המכה ישראל חייב מיתה בידי שמים. וצריך לומר, שמה שהביאה הגמרא ראיה לזה מהפסוק האומר שמשה הרג את המצרי, הכי קאמר: כל גוי שהורג יהודי חייב מיתה בידי שמים שנאמר "ויך את המצרי", ומה שמשה הרג את המצרי בפועל, הוא משום שהוא היה רודף, שהוא סיכן את חייו של אותו יהודי, שהיה מכהו ורודהו קשה ורצה להרגו, ומיד החליט משה לעוזרו; או, שפחד משה שאם רק יכה אותו, הוא ילשין עליו, ולכן רודף הוא למשה; או, שהכה אותו בלי כוונה להורגו, והוא מת מן המכה.

הצלת יהודי מרודף היא חובה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין עג.): "מנין לרודף אחר חבירו להרגו שניתן להצילו בנפשו? ת"ל (ויקרא יט:טז): 'לא תעמֹד על דם רעך'... [וכן] מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל לא תעמוד...". זהו הצו הגדול של אהבת ישראל ושל מסירת נפש על ישראל. וחובה גם להצילו מחטא, ומותר וחובה לעבור אפילו על איסור דאורייתא של חילול שבת כדי להציל יהודי שנחטף ע"י גוים בכוונה להמיר את דתו, כמו שפסק השו"ע (אורח חיים שו:יד), ע"ש שכתב: "ואי לא בעי [לחלל] ב"ד גוזרין עליו".

חז"ל אמרו שלא סתם מקרה היה שהמצרי הכה את היהודי הזה. כך נאמר (שמות רבה א:כח): "בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים ["שלא שינו את שמם ואת לשונם ולא אמרו לשון הרע ולא נמצא ביניהן אחד מהן פרוץ בערוה" - ויקרא רבה לב:ה]. ומנין שלא נחשדו על הערוה? שהרי [רק] אחת היתה ופרסמה הכתוב, שנאמר [אצל המחרף והמגדף, ויקרא כד:י-יא]: '[ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי בתוך בני ישראל וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי, ויקֹב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ויביאו אֹתו אל משה] ושם אמו שלֹמית בת דברי [למטה דן]".

ומה הקשר לכאן? ממשיך המדרש שם: "נוגשים היו מן המצריים, ושוטרים מישראל; נוגש ממונה על י' שוטרים, שוטר ממונה על י' מישראל. והיו הנוגשים הולכים לבתי השוטרים בהשכמה להוציאן למלאכתן [ונראה שרק השוטרים ישנו בבתיהם, אבל שאר העם הופרדו מנשיהם, כמו שכתבנו לעיל]... פעם אחת הלך נוגש מצרי אצל שוטר ישראל ונתן עיניו באשתו [שלומית], שהיתה יפת תואר בלי מום. עמד לשעת קריאת הגבר [התרנגול] והוציאו מביתו, וחזר המצרי ובא על אשתו, והיתה סבורה שהוא בעלה, ונתעברה ממנו. חזר בעלה ומצא המצרי יוצא מביתו, שאל אותו: שמא נגע בך? אמרה לו: הן; וסבורה אני שאתה הוא. כיון שידע הנוגש שהרגיש בו, החזירו לעבודת הפרך [כלומר, הוציא אותו מתפקיד של שוטר שלא עבד ורק פיקח, והכריח אותו לעבוד כשאר העבדים], והיה מכה אותו ומבקש להרגו [בתנחומא (אמור כד) נוסף: "ואמר ליה: לעי טָבָאוּת [עבוד טוב]! לעי טבאות!"]. והיה משה רואה אותו ומביט בו, וראה ברוה"ק מה שעשה בבית, וראה מה שעתיד לעשות לו בשדה [כלומר, שהוא רוצה להרגו]. אמר: ודאי זה חייב מיתה, כמ"ש (ויקרא כד:כא): 'ומכה אדם יומת'. ולא עוד, אלא שבא על אשתו של דתן [לפי חז"ל השוטר נקרא דתן, ואם נניח שזהו אותו דתן בן זוגו של אבירם, אם כן כמה כפוי טובה היה דתן במה שעשה למשה אח"כ! וראה מה שאכתוב על זה להלן בס"ד]. על כך חייב הריגה, שנאמר (ויקרא כ:י): 'מות יומת הנֹאף והנֹאפת' [ובני נח מוזהרין על הניאוף ואזהרתן היא מיתתן]".

נ"ל לפרש ע"פ המדרש הזה, שפרשת "מכה אדם" נסמכה לפרשת המחרף והמגדף, משום שהמגדף היה הבן שיצא מהמצרי ומשלומית (וכן בתנחומא (שמות ט): "מי היה איש מצרי? אביו של מגדף"), ונרמז בזה שאביו היה חייב מיתה על זה שהכה "אדם", ישראל, כדברי המדרש.

ממה שאמר משה "חייב מיתה", משמע שהמצרי הרג את העברי, ולכן היה חייב מיתה מדינא, ולא רק חייב מיתה בידי שמים כדין מכה ישראל. מה עוד, שאפילו לא הרגו, הרי הוא רצה להרוג אותו, והוא רודף.

בספר הישר (מובא בתורה שלמה, ס"ק צד) אומר: "ויאמר אליו [העברי למשה]: בי אדוני, המצרי הזה בא אל ביתי לילה ויאסרני, ואל אשתי בא לפני, ועתה מבקש את נפשי לקחתה". נראה שהכוונה היא, שמשה ראה את המכות, ורץ למנוע מהמצרי להכות, והתחיל העברי להתחנן ולהסביר לו מה הבעיה; והמצרי, ברצונו להשתיק אותו, התחיל להכות בו כדי להורגו, ואז התערב משה והכה את המצרי. כך נראה בעיני (ועיין מה שאכתוב בס"ד בענין זה בפסוק יב). ודע, שלפי ספר הישר, יתפרש מה שדורש שמות רבה שם שראה גם מה שעשה לו בבית, שידע ע"י שהעברי הגיד לו.

ובתנחומא (שמות ט): "אמר [משה]: לא דייך שאת עִנִית את אשתו, אלא אתה מכהו!" לפי ספר הישר, נפרש שזאת היתה תגובתו הטבעית אחרי שהמצרי ניסה להשתיק את העברי. ואע"פ שאמרו חז"ל (שנביא להלן) שהיא חטאה עם המצרי, מ"מ חשבו הבעל ומשה שאנוסה היתה.

הנה, לגבי האשה, שלומית, יש לשאול, מדוע אמרו חז"ל "אחת היתה" שנחשדה על הערוה, והיא שלומית, והרי אנוסה היתה? וכן יש לשאול, שהלא בויקרא רבה (לב:ה) שהבאנו לעיל, אמרו: "ולא נמצא אחד מהם פרוץ בערוה"! והנה בויקרא רבה שם נאמר: "שלומית... דהות פטטא בשלמא [שהיתה מפטפטת ונותנת שלום לכל אחד], שלם לך, שלם לכון". כלומר, ע"י חוסר צניעות זו הגיעה לידי ניאוף. עוד אמרו (שם:ד): "כיון שנכנס [הנוגש לביתה של שלומית] שחקה לו אשתו". ובמדרש שכל טוב: "שאל לאשתו [המצרי שאל לשלום שלומית], והשיבה לו אשתו שלום. מיד הורגל המצרי אליה ותְבָעָה לדבר עבירה, והשמיעה לו לרצון". ונראה לי ליישב את כל זה כך: בני ישראל במצרים היו למופת בצנעה ובגדר מן הערוה. וכן אמרו חז"ל (ויקרא רבה לב:ה): "'ויצא בן אשה ישראלית' (ויקרא כד:י) -הדא הוא דכתיב (שיר השירים ד:יב): 'גן נעול אחֹתי כלה'... ע"י שגדרו ישראל במצרים עצמן מן הערוה, נגאלו ממצרים... אמר רחב"א: כדאי היה גידור ערוה בעצמו שנגאלו ישראל על ידו". וודאי ששלומית לא היתה פרוצה בערוה, ולכן צדקו חז"ל כשאמרו שלא היה אחד פרוץ, ומ"מ היא חטאה, והיתה האחת. וזה היה משום שלא היתה צנועה בדיבורה, ונתנה שלום למצרי, ודיברה איתו, והזמינה אותו לביתה. ולכן הוא בא אותו לילה, והיא חשבה שזה בעלה שחזר לרגע, והמצרי תבע אותה, והיא הסכימה.

ומשום כך אמר ר' לוי (תנחומא, אמור כד) על המגדף: "ממזר ברור היה". אין הכוונה שהיה ממזר, שהרי ההלכה היא שגוי הבא על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש (וכן הקשה הרמב"ן, ויקרא כד:י), ועוד, הרי לא היו בכלל ממזרים קודם מתן תורה, וא"כ לא היה יכול להיות ממזר. אלא, שמאחר שהיא נבעלה מרצון, התייחסו אל הבן כאל כעין ממזר. וכן אמרו בתורת כהנים (סוף אמור, פרשתא יד:א): "אע"פ שלא היו ממזרים באותה השעה, הוא היה כממזר".

כפי שאמרנו, ישראל במצרים היו גדורים מערוה. ומה שאמר יחזקאל (כג:ג,ח): "ותזנינה במצרים, בנעוריהן זנו... ואת תזנותיה ממצרים לא עזבה...", אין הכוונה לזנות וניאוף ממש, אלא כוונתו היא, שכמו שכאשר היו במצרים בשחר האומה, העדיפו לשבת שם ולא לחזור לא"י, ואהבו את מצרים ואת המצרִים ואת תרבותם ואת סיר הבשר ואת החיים הטובים, או (שאין הכוונה לזמנו של משה, אלא) כמו שלפני זמנו של יחזקאל, בזמן אחז, פנו למצרים לעזרה, כמו שאמר ישעיהו (ל:ב-ג): "ההֹלכים לרדת מצרים ופי לא שאלו... והיה לכם מעוז פרעה לבֹשת", כן אח"כ פנו שוב למצרים בתקוה שהם יאהבו אותם, וכמו שכתב רש"י (ישעיהו שם:ב) שסמכו על מלכי מצרים, כפי שמצינו בהושע בן אלה (מלכים ב יז:ד): "אשר שלח מלאכים אל סוֹא מלך מצרים". והסמיכה על הגוי והנסיון לרכוש את אהבתו הם חטא נורא. כך אומר הרד"ק (ישעיהו ל:א): "לא די להם בעוונם ובחטאתם, אלא שמוסיפין עליהם חטאת זו, שישאלו על פני עזר מאחר שלא ברשותי, וזהו מרד גדול העבד באדוניו, שנתלה באדון אחר על פניו".

והנה בפסוק שלנו, יש עוד רמז למחרף ומגדף: במשה כתוב "ויצא", וגם אצל המחרף כתוב "ויצא". אבל כמה ההבדל בולט! משה יצא לעולם הבא בזה שמסר נפש על ישראל, ואילו במחרף כתוב (תנחומא, אמור כג): "מהיכן יצא?... מעולמו יצא. כמה דאמרת: 'ויצא איש הבֵנַיִם' [גלית] (שמואל א יז:ד)". פירוש - גם גלית יצא מעולמו, משום שגם הוא חירף וגידף את ה', וחילל שם שמים. וכל המחרף ומגדף יוצא מעולם הזה, שחייב מיתה ("ונֹקב שם ה' מות יומת" - ויקרא כד:טז), וכן מפסיד עוה"ב, כמו שכתוב (במדבר טו:ל-לא): "והנפש אשר תעשה [תעבוד ע"ז] ביד רמה [בגלוי, במזיד]... את ה' הוא מגדף... הכרת תכרת הנפש ההִוא", ודרשו (סנהדרין סד:): "'הכרת' - בעוה"ז; 'תכרת' - לעוה"ב". והכוונה היא, שע"ז וחירוף וגידוף היינו הך. ובכריתות (ז.-:) מחלוקת היא אם "מגדף" בפסוק שם הוא ע"ז גופא או ברכת ה'. ולי נראה שגידוף הוא ברכת ה', וכן משמע מפרשת מחרף ומגדף, והשוו את זה לע"ז ממש שהוא בכרת, משום שאין לך דבר יותר נורא מחילול השם של חירוף וגידוף, והעובר על זה יוצא מעולמו.

עוד אמרו על המגדף (פרקי דרבי אליעזר פרק מח): "והכל הולך אחר הזרע. אם מתוק - למתוק, ואם מר - למר". אולי יש בזה סוד, שמה שעשתה שלומית, לא היה רק בגידה בבעלה, אלא גם חירוף וגידוף וחילול השם, שהרי זינתה עם האויב השונא את ישראל. אותו אדם שמכה ביהודים, שמשעבד אותם, שהורג אותם - והיא מזנה איתו! אין לך חילול השם יותר גדול מזה. והמגדף הזה, במקום להודות בחטא של אמו, היה ממורמר כל השנים. כך אמרו חז"ל (ויקרא רבה לב:ג): "שבא ליטע אהלו במחנה דן. אמרו לו: מה לך ליטע אהלך במחנה דן? אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: כתיב (במדבר ב:ב): 'איש על דגלו באֹתֹת לבית אבֹתם', ולא לבית אמותם. נכנס לב"ד של משה ויצא מחויב. עמד [ורב עם הישראלי מדן שמחה נגד נטיעת אהלו במחנה דן] וגידף".

הנה כאן, האיש המצרי הרג את האיש העברי. וכן ביוסף הצדיק, נאמר: "ויקנהו פוטיפר... איש מצרי" (בראשית לט:א). פוטיפר היה גם אדון ליוסף, וגם חכם בעיניו, כמו שאמרו חז"ל (בראשית רבה פו:ג): "'איש מצרי' - גבר ערום [פיקח]". אמר הקב"ה: נגד ה"איש המצרי" - סמל האדנות של הגוי על ישראל, אביא "איש" שיהרוס ויחריב את מצרים ואת גאוותה, והוא משה הנקרא "האיש". וכך אמרו חז"ל (תנחומא, וישב ד): "'אם יראה איש באנשים האלה... את הארץ הטובה' (דברים א:לה). 'איש' - זה משה, דכתיב (במדבר יב:ג): 'והאיש משה ענו...', האיש המסוים באנשים". והאיש המסוים הזה מסמל את האיש המשיח, שכתוב בו (זכריה ו:יב): "הנה איש צמח שמו, ומתחתיו יצמח, ובנה את היכל ה'", והוא יבוא ויכרית את אדום, את הגוי הגאה בעצמו, כדכתיב (עובדיה א:ג,ט): "זדון לבך הֹשיאך... אֹמר בלבו מי יורדני ארץ... למען יִכָרֵת איש מהר עֵשָו מִקָטל".

וכל זה ברור, שהרי האיש הגדול בין האישים הוא הקב"ה, כמו שראה זכריה בחלום (זכריה א:ח): "והנה איש רֹכב על סוס אָדֹם", ואמרו חז"ל (סנהדרין צג.): "אין 'איש' אלא הקב"ה, שנאמר (שמות טו:ג): 'ה' איש מלחמה'". הכינוי 'איש' להקב"ה בא תמיד בעת קידוש השם, כשהוא בא לנקום את חילול שמו. על הפסוק (שמואל א יז:ד): "ויצא איש הבֵנים ממחנות פלשתים, גלית שמו", אמרו חז"ל (סוטה מב:): "גלית - אמר ר' יוחנן: שעמד בגילוי פנים לפני הקב"ה, שנאמר (שם:ח): 'ברו לכם איש וירד אלי', ואין איש אלא הקב"ה, שנאמר: 'ה' איש מלחמה' [כלומר, גלית חירף וגידף את ה' כאשר אמר "איש", כאילו אמר: בעיני אין הוא אלקים, "וירד אלי", כי איני מחשיבו בעליונים]. אמר הקב"ה: הריני מפילו ע"י בן איש, שנאמר (שם:יב): 'ודוד בן איש אפרתי הזה'". שוב יש כאן הוכחה שהמשיח מכונה "איש", וזאת משום שרצה הקב"ה לשבור את גאוות הגוים שמחרפים אותו בזה שאינם מחשיבים אותו אלקים, והוא יתן אותם בידי איש. ובכך יבינו הגוים (הושע יא:ט): "כי א-ל אנכי ולא איש".

מאותה סיבה, פרשת יוסף ושפלותו כעבד ל"איש" מצרי, הוסמכה לפרשת יהודה ותמר, כפי שפירש דעת זקנים (בראשית לט:א): "'ויוסף הורד מצרימה' - וקודם ירידתו של יוסף ירד יהודה [שכתוב "וירד יהודה" - שם לח:א] להתקיים גואל אחרון, זה מלך המשיח שיצא מפרץ". כלומר, התרופה כבר הוכנה לפני המכה, שהרי הכל בידי ה', וכל הפורעניות הבאות על ישראל באות כולן רק משום שהוא גוזר עליהן ומתכנן אותן. וכן ביוסף כתוב "ויוסף הורד מצרימה", ואמרו חז"ל (תנחומא, וישב ד): "אל תקרי 'הורד' אלא הוריד את אביו והשבטים למצרים [פירוש - הוא הורד בעל כרחו, וכל הסיבה להורדתו היתה כדי שהוא יוריד את אביו ואחיו, משום שזאת גזירת ה']... הקב"ה היה מבקש לקיים גזירת 'ידוע תדע'. והביא עלילה לכל אלו הדברים וירדו למצרים ופרעו את השטר. לכך נאמר: 'ויוסף הורד מצרימה'. הֱוֵי: '[וראו מפעלות אלקים] נורא עלילה [על בני אדם]' (תהלים סו:ה)".

ודע, שהסמיכות של פרשת יהודה והמשיח והגאולה לפרשת יוסף מרמזת גם על שבחם של ישראל במצרים, שאמרו חז"ל (ויקרא רבה לב:ה): "על ידי שגדרו ישראל במצרים עצמן מן הערוה, נגאלו ממצרים... שרה אמנו ירדה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה, ונגדרו כל הנשים בזכותה. יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה, ונגדרו ישראל בזכותו". עד כדי כך גדול כח הגדירה מן הערוה. ומי יתן שהקב"ה יתן בנו, בכולנו, את הכח לכבות את האש הגדולה של היצר הרע הזה.


איש עברי. אשת פוטיפר ביזתה את יוסף, כאשר אמרה בבוז: "ראו הביא לנו איש עברי לצחק בנו" (בראשית לט:יד). וכן שר המשקים אמר בבוז (בראשית מא:יב): "ושם אתנו נער עברי". וכן כאן, האיש המצרי ראה את עצמו כ"איש מצרי", אדון, גדול, שלא איכפת לו להכות "איש עברי", שפל ועבד. ונ"ל שמשום כך השתמשה התורה במונח "עבד עברי" (שמות כא:ב) ולא "עבד ישראל", כדי שנזכור תמיד שהיינו במצרים לא רק עבד, אלא "עברי", בבזיון ובשפלות, ועל ידי כך נבין את נפש העבד, ויותר מזה, נבין שישראל הם עבדי ה' ולא עבדים לעבדים. ומשום כך רגז ירמיהו ואמר (לד:יג-יד,טז,יח,כ): "כה אמר ה'... כרתי ברית את אבותיכם ביום הוצִאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמר: מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי... חפשי מעמך [רמז ל"מקץ שנתים ימים" (בראשית מא:א) של פרעה, שמזה התחיל הרעב שהביא את בני ישראל למצרים, ששם היו לעבדים עבריים]... ותשֻבו ותחללו את שמי ותשִבו איש את עבדו... אשר שִלחתם חפשים לנפשם... ונתתי את האנשים העוברים את ברִתי... אשר כרתו לפני, העגל אשר כרתו לשנַיִם ויעברו בין בתריו... ונתתי אותם ביד אֹיביהם". כלומר, אתם לא קיימתם את המצוה של עבד עברי, שבה מסומלים כוחי ועוצם ידי ואדנותי על העולם, ולשם כך הורדתי את ישראל למצרים והודעתי את כוונתי לאברהם כשהאש עברה בין בתרי העגל בברית בין הבתרים, ואתם עברתם את בריתי, וזהו חילול השם, שהרי מצוה זו היא שיא קידוש שמו.

משום כך, השם "עברי" צריך להיות דוקא שם מהודר וגדול ומקודש. ולכן, כאשר שאלוהו אנשי האניה, השיבם יונה (א:ט): "עברי אנכי, ואת ה' אלקי השמים אני ירא, אשר עשה את הים ואת היבשה". הרי ש"עברי" מסמל את אלוקי צב-אות. וגדול הפשע בגונב נפש מישראל, שבכך הוא כופה עליו אדנות ולוּ לזמן קצר, אבל מ"מ הוא הופך את היהודי לעבד עברי, ומחלל בזה שם שמים, ולכן אמרה תורה (דברים כד:ז): "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו מבני ישראל והתעמר בו ומכרו...".


...מכה איש עברי מאחיו. הגוי חושב שהוא המכה ושלעולם הוא זה שיכה, ואינו מבין שהוא רק שבט אף ה' ומטה זעמו. וכנגד המצרי המכה את העברי, אמר הקב"ה למשה לומר לפרעה (שמות ז:יז): "כה אמר ה': בזאת תדע כי אני ה'; הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאֹר ונהפכו לדם". ואמרו חז"ל (תנחומא, וארא יג): "למה לקו המים תחלה בדם? מפני שפרעה והמצריים היו עובדין ליאור. אמר הקב"ה: הַכֵה אלוהו תחלה בפניו ואח"כ עצמו". כלומר, אותו אלוה שהתגאו בו ובכוחו, שהיה נותן להם מים חיים, הפך לחסר אונים. לא רק שלא נתן מים, אלא שהסריח, והגעיל את העם בדם. מכת הדם היתה מדה כנגד מדה: פרעה רצה שהיאור ישפוך דם עברי - היאור בעצמו הפך לדם. וכן אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, וארא קפב): "בדבר שנתגאה בו ואמר: 'לי יאֹרי' (יחזקאל כט:ג), בו אתחיל פורענותא". ה' הוא המכה האמיתי; הוא מכה את גאוותו של בשר ודם שמכה. ושבירת הגאוה כלולה בהבטחת ישעיהו (יד:א-ו): "כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל... וּלקָחוּם עמים והביאום אל מקומם והתנחלום בית ישראל על אדמת ה' לעבדים ולשפחות והיו שֹבים לשֹביהם ורדו בנוגשֹיהם. והיה ביום הניח ה' לך מעצבך ומרגזך... ונשאת המשל הזה על מלך בבל ואמרת: איך שבת [בוּטל] נֹגשֹ...! שבר ה' מטה רשעים, שבט מֹשלים [אשר היה תמיד] מכה עמים בעברה...". השגחת ה'! המכה הופך למוכה, הנוגש לעבד. כך יהיה באחרית הימים, כעונש לגוים על אשר התגאו על ה' ועל אשר הציקו לישראל, ובכן, יֵדעו כל העולם את ה', שהוא המכה; וכן, יֵדעו ישראל שעל פשעיהם באו כל המכות האלו עליהם. וכן אמר יחזקאל (ז:ט): "ולא תחוס עיני... וידעתם כי אני ה' מכה".

מאחיו. פירש הספורנו: "ומצד האחוה התעורר לעזור". בל ישכח המנהיג שכל יהודי הוא מאחיו, והוא, המנהיג, הוא רק חלק מאחיו. ומשום כך דיברה התורה בלשון מדויקת לגבי מלך: "מקרב אחיך תשים עליך מלך, לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (דברים יז:טו), לרמז, שיזכור תמיד שהוא מ"אחיך", ולא יהיה "נכרי" להם על אף שהוא מלך. אהבת ישראל כזאת ראינו במלך הראשון בישראל, שאול, ששמע שנחש מלך עמון דרש מאנשי יבש גלעד את כריתת עינם הימנית תמורת הצלת נפשם, ורגז ואמר: "אשר איננו יֹצא... כה יֵעָשה לִבְקָרו [ינותחו]" (שמואל א יא:ז). ומשום כך, כדי שלא ימרוד לא באחיו ולא בה', הזהירה התורה (דברים יז:כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו", שתמיד יזכור שהוא אינו יותר מאחיו.

גם בכהן הגדול, דוקא משום שכתוב בו: "והכהן הגדול מאחיו" (ויקרא כא:י), דאגה התורה לזה שלא ירגיש גאוה בתור מי שגדול מאחיו. ומשום כך, הכבידה התורה עליו, ואסרה עליו להיטמא למת ואפילו לאביו ולאמו, כדי שיבין שאפילו רגשותיו הפרטיים חייבים להיות משועבדים לה' ולקודש. ומאותה סיבה, גדרה אותו התורה ואסרה עליו אלמנה וגרושה, ורק "אשה בבתוליה יקח" (שם:יג). ומשום כך אמרו חז"ל (ברכות לד.-:): "הדיוט, [שוחה] כמו שאמרנו [ארבע פעמים]. כה"ג, בסוף כל ברכה וברכה... המלך, כיון שכרע [בתחלה] שוב אינו זוקף [עד הסוף]". שהרי ככל שאדם גדול ומכובד יותר, גדולה יותר הגאוה שבתוכו, ויש יותר צורך לרסן אותה.


מאחיו. אין היהודי דומה לגוי, וכל פעם שכתוב "אח" או "רע", מדובר ביהודי. ואע"פ שיש להתנהג עם כל אדם ביושר, מ"מ יש התחייבות כלפי יהודי יותר מאשר כלפי גוי, משום שהיהודים הם כולם חלק מהעם הנבחר והקדוש. ומשום כך כתבה התורה (דברים כג:כ-כא): "לא תשיך לאחיך נשך... לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך", ופירש הרמב"ן: "שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגניבה, כמו שאמרו: 'גזל גוי אסור' (ב"ק קיג:), אבל הרבית שהוא [טובה לגוי ולא עוול, שהרי הוא מקבל כסף שהוא צריך, ובכן] נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר [לקחת או לתת ליהודי] אלא מצד האחוה והחסד, כמו שציווה 'ואהבת לרעך כמוך' (ויקרא יט:יח)...". דבר גדול, כלל גדול למדנו כאן: שלעשות עוול לגוי אסור, אבל לא נצטווינו לעשות איתו חסד ורחמים ואהבה; מה שאין כן ליהודי שהוא "מאחיו" - אין גבול לחסד שציוונו ה' לעשות איתו.