פירוש המכבי - שמות

שמות פרק ב פסוקים יב-יז

שמות פרק ב פסוקים יב-יז


(יב) ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי. המצרי הרג את העברי, ומשה, בזעם ובכעס, כדי לנקום את דם היהודי שנשפך וכדי לקנא את קנאת ה' כנגד חילול שמו, פונה סביב, ורואה שאין איש, כלומר, אין "איש" המרומז בפסוק הקודם - אין איש מצרי ואין איש עברי, אין אף אחד. מסתבר שכיון שהמצרי רצה להרוג את העברי, בעלה של שלומית, הוא סיבב את הענין כך שהוא יעבוד לבד במקום שאין אנשים, ושם התנפל עליו והרג אותו. ובדבר אשר הזיד, בו נהרג, שמשה שהופיע באותו מקום גם כן, הרג אותו משום שלא היו שם אנשים.

ומאד מתאים כאן מה שהבאתי לעיל מספר הישר, על מה שהעברי אמר למשה - עיין שם. ונראה שמשה הגיע לשם בהפתעה, והתערב בעניין מתוך אחוה (וגם את זה סיבב ה', כדי שיצטרך לברוח לגלות). והעברי המסכן צעק אליו, והתחיל לספר לו מה קורה; ואז המצרי הרג אותו כדי להשתיקו, ומשה, אחרי שהסתכל וראה שהיו לבד, התנפל בזעם על המצרי והרגו.

אף שמהמקרא הסתום לא ברור אם המצרי הרג את העברי שהוא הכה, או לא, נראה שאכן המית אותו, כמו שכתבתי לעיל על פי המדרש (שמות רבה א:כח) שהביא את הפסוק (ויקרא כד:כא) "ומכה אדם יומת". ומשמע משם שני דברים: א) שגם שם "ומכה" משמע שהמית, ומשום כך גם הוא יומת; ב) העובדה שהביאו את הפסוק הזה כהצדקה למשה, היא ראייה שגם כאן הרג המצרי את היהודי. ובוודאי גם אילו לא הרג המצרי את היהודי עדיין, והיה רק מכה אותו, היה משה מתערב, כמו שכתבתי לעיל. אילו לא הרגו, אלא היה מכה אותו מכות רצח שדי בהן להרוג, היה משה רץ ומציל את היהודי, ואם לא היה מנוס, היה הורג את המצרי מדין רודף, כמו שכתבתי לעיל.

המצרי היה חייב מיתה על שהרג יהודי, וכן על שבא על אשתו, כמו שאמרו (שמות רבה א:כט): "'וירא כי אין איש' - כי בן מוות הוא", ולכן הוא כאילו כבר מת, וכבר אינו קיים כאיש. אבל משה עשה את זה לא רק מטעם זה, אלא גם כדי לנקום את נקמת ה'. הרי כל השעבוד היה חילול השם, והמעשה שעשה המצרי לא היה רק פשע כשלעצמו, אלא היה מכוון גם לעברים כעברים, כיהודים מושפלים ועבדים, והיה כאן ענין של חילול השם. וזאת כוונת המדרש (שמות רבה שם): "'וירא כי אין איש' - [ר' יהודה אומר]: שיקנא להקב"ה ויהרגנו. ר' נחמיה אומר: ראה שאין מי שיזכיר עליו את השם [המפורש] ויהרגנו". ונראה שגם ר' נחמיה התכוון לדברי ר' יהודה, אבל הוסיף לזה ביאור של קנאות לה', משום שהיה חילול השם, הוצאת שם ה' מן העולם. ולכן במלחמת מצוה כזו של קידוש השם, חייבים להוציא בפה את השם במפורש, כדי שהכל ידעו על מה באה המלחמה הזאת.

והנה אמרו חז"ל (שמות רבה א:כט): "במה הרגו? ר' אביתר אמר: הכהו באגרוף. וי"א מגריפה [מעדר] של טיט נטל והוציא את מוחו. ורבנן אמרי: הזכיר עליו את השם והרגו...". ונ"ל שמשה רץ להכותו כדרך הטבע או באגרוף או במגריפה שהיתה על האדמה (ויש בזה מדה כנגד מדה, שהמצרי ששיעבד את העברי בטיט, נהרג במגריפה של טיט), והוא צעק לעבר המצרי שהוא בא להרגו בשם ה' צב-אות, כמו שכתוב במדרש שכל טוב: "קיללו בשם צב-אות", שזה השם שמסמל את ישועתו ואת נצחונו על אויביו, כמו שדוד אמר לגלית (שמואל א יז:מה): "ואנכי בא אליך בשם ה' צב-אות". ובירושלמי (ברכות ה:א): "לעולם לא יהא הפסוק הזה זז מתוך פיך (תהלים מו:יב): 'ה' צב-אות עמנו משגב לנו אלקי יעקב סלה'... רבי אבהו בשם רבי יוחנן וחברייא: 'ה' צב-אות אשרי אדם בֹטח בך' (תהלים פד:יג)". וזאת הכוונה של חז"ל: משה הזכיר את שם ה', ואח"כ הרגו באגרוף או במגריפה. או, אפשר לפרש, שמשה פעל כמו שתיארתי, אלא שהקב"ה עשה נס והמצרי נהרג בשם, אע"פ שמשה בכלל לא התכוון להורגו בשם אלא בידו. והעיקר: לומדים מכאן, שיהודי היוצא למלחמה, יוצא גם בשם ה' וגם בנשק, כמו שכתוב (תהלים קמט:ו): "רוממות א-ל בגרונם וחרב פיפיות בידם".

רבינו בחיי הביא ראיה שמשה הרגו בשם המפורש, מלשון "ויפן"-"וירא" כאן: "וכן מצינו באלישע הנביא באותם נערים שהתקלסו בו והיו אומרים לו: 'עלה קֵרֵח, עלה קרח' (מלכים ב ב:כג-כד), הזכיר בו הכתוב: 'ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה''". ושם פירשו חז"ל, שהנערים היו מנוערים מן המצוות והיו מקטני אמונה, ובזה שאמרו "קרח", התכוונו שאלישע הקריח עליהם את המקום, שאלישע תיקן את המים הרעים שהיו שם, ועד אז הם התפרנסו בזה שהביאו מים ממקום אחר. וקטני אמונה היו, שלא ידעו שה' יפרנסם באופן אחר. ונ"ל שביחד עם זאת, גם לעגו לו על היותו נביא ה', וזה היה גם חילול השם, ומשום כך קיללם, והם מתו ע"י דובים, ע"ש. ובסוטה (מו:) הוסיפו: "ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה... עד סוף כל הדורות". כאן רואים השוואה גדולה בין מעשה אלישע למעשה משה, אבל יש הבדלים: אלישע בשום פנים ואופן לא היה הורג את מחללי ה' היהודים, שהרי לא היתה עליהם חובת מיתה, אלא הוראת שעה הורה, וזאת רק אחרי שראה שלא יֵצא מהם צדיק, משא"כ אצל משה, שהגוי הזה היה חייב מיתה, ורק כדי לזרזו, נתן לו ה' להבין שלא יֵצֵא ממנו צדיק (כפי שנראה להלן).

משה מצא אפשרות גם לרומם במעשהו את הנפש השפלה של העברים, שהיו במצב נפשי של עבדים, פחדנים, תחת אימת עם האדונים, המצרים. לאחר שנשמע קול המאבק עם המצרי, הגיעו למקום עוד עברים וראו את מה שמשה עשה, והוא הסביר להם את מה שקרה ואת החיוב להתרומם ולקדש את שם ה' ואת שם בני ישראל, ואז:


ויטמנהו בחול, והשביעם שלא יספרו על כך לאיש, משום שאמנם הגיע הזמן להתחיל את הגאולה, אבל חובה לעשות את זה בזהירות. ולכל זה מתכוון המדרש (שמות רבה א:כט): "שלא היה שם אלא ישראל, טמנו בפניהן של ישראל שנמשלו לחול. אמר להם: אתם משולים כחול ["...והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים" - בראשית כב:יז]. מה חול הזה, אדם נוטלו מכאן ונותנו לכאן, ואין קולו נשמע [זה טבעו], כך ייטמן הדבר הזה ביניכם ולא יישמע". נ"ל שהכוונה היא, שמשה אמר להם כאן שני דברים. הוא פתח והסביר להם שהם עם גדול ונבחר, שהקב"ה בחר בו, והבטיח לאברהם שהם יהיו ככוכבי השמים וכחול הים - ברוממות ובכמות; ואע"פ שהם עכשיו כחול שרומסים עליו ושעושים ממנו לבֵנים של שעבוד, יבוא יום ויֵצאו לגדולה עד השמים. בזה הוא הכניס לתוכם גאוה לאומית, בטחון ואמונה. ואז הוא אמר להם, שכבר יש בידיהם דבר גדול, העובדה שאין בהם לשון הרע (וכמו שהבאתי לעיל), כמו החול שאין קולו נשמע; והסביר שלכן הוא סומך עליהם שלא יגלו את הדבר לשום מצרי, ואפילו לא ליהודי חשוד. כך נ"ל הפירוש האמיתי והתיאור הנכון של הדברים שאירעו.

יש ללמוד מכאן דבר גדול: שבהריגת המצרי משה קשר את עצמו לנצח לעמו ולגורלו. הוא סיכן את כל רכושו ואת חייו הזוהרים ואף את נפשו, שמא ייוודע הדבר, ובכל זאת לא היסס. כך אומר המכילתא (בשלח, מסכתא דשירה פ"א): "נתן [משה] נפשו על ישראל, נקראו על שמו... והיכן מצינו במשה שנתן נפשו עליהם? שנאמר '...ויצא אל אחיו... [ויך את המצרי]'. הא, לפי שנתן נפשו עליהם נקראו על שמו".

הרי משה היה יכול לעשות "חשבון", ולהימלט מהבעיה. היה יכול לומר: האם כדאי לי להסתכן בהריגת המצרי? וכי לא יותר טוב שאעלים עין מזה ואשאר בן מלך ובכך אוכל לעזור לישראל בעתיד? ועוד: אולי לא כדאי לי להורגו, מאחר שכבר הרג את היהודי, ואיזו תועלת יש מהריגת המצרי? האם בזה יחיה היהודי? ועוד: אולי אסור לי בכלל להסתכן, מאחר שלא מדובר בהצלת יהודי, שהרי היהודי כבר נהרג? ועוד: אולי אסור לי להרוג את המצרי, שהרי איני ב"ד ואולי חל עלי הפסוק (משלי יז:כו): "גם ענוש לצדיק לא טוב" (עיין ברכות ז., שרבי יהושע בן לוי רצה לכוון את רגע זעמו של ה' כדי לקלל צדוקי ולהרגו, ובאותו רגע התנמנם, ואמר שכנראה זה קרה משום ש"גם ענוש לצדיק לא טוב")?

אך משה הבין שחשבון זה אינו נכון. הוא הבין, שבמצב של חילול השם, כל הטענות הללו אינן מספיקות - אין פטור מטעם פיקוח נפש (אפילו ליחיד אם זה לא ודאי פיקוח נפש, ולא לרבים גם אם זה ודאי); וכן אין לעשות חשבונות של עיתוי נכון, ו"אולי אוכל לעשות יותר בדרך אחרת". חילול השם אינו סובל דיחוי! כך אומר דברים רבה (יא:ב): "'אשר לא נשא לשוא נפשי' (תהלים כד:ד) [והכתיב הוא "נפשו"] - זו נפשו של מצרי, שלא נטלה על חנם אלא כדין עשה" (מהטעם שכתבתי כאן).

שמות רבה (א:כט) אומר: "ראה [משה] שאין תוחלת של צדיקים עומדות הימנו ולא מזרעו עד סוף כל הדורות. כיון שראה משה כך, נמלך במלאכים ואמר להם: חייב זה הריגה? אמרו לו: הן... 'וירא כי אין איש' שילמד עליו זכות". ונ"ל שהכוונה היא, שהלא משה היה באמת מסופק אם עליו להרוג את המצרי, מהטעם הנ"ל. והקב"ה לימד אותו את התשובה, וברוה"ק ניצנצה בתוכו הידיעה האלקית שלא יֵצֵא ממצרי זה אדם טוב או גר. וזה לא אומר שכשדנים רוצח, צריכים לבדוק אם יֵצֵא ממנו זרע טוב, ואם כן, אין הורגים אותו - ודאי שזה אינו נכון. הרי האדם נהרג על מעשיו, ותו לא. ויותר מזה: כשדנים אדם, גם אם ידוע שהוא עצמו ישתנה ויהפוך לרשע, אינו נידון אלא על מעשיו של עכשיו, כמו שנאמר (בראשית כא:יז): "וישמע אלקים את קול הנער [ישמעאל] באשר הוא שם". ואמרו על זה חז"ל (בראשית רבה נג:יד): "אמרו [המלאכים]... אדם שהוא עתיד להמית בניך בצמא אתה מעלה לו באר?! א"ל: עכשיו מה הוא, צדיק או רשע? א"ל: צדיק. א"ל: איני דן את האדם אלא בשעתו". אלא שהקב"ה ראה שמשה מהסס, והיה מסופק, ולכן הכניס ה' למוחו ברוה"ק את הידיעה הזאת, ועשה שישמע את קולות המלאכים, כדי לחזקו בדעתו להרוג את המצרי. ה' עשה את כל זה כדי לחזקו וללמדו את הכלל הגדול: כשיש חילול השם, הכללים שונים, כאמור. והוכחה שהקב"ה מסייע למי שרוצה ומוכן למסור נפש, יש מדברי הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פרק מה): "תחלת מדרגות הנבואה, שיילווה לאיש עזר אלקי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל חשוב מקהל רעים... ולזה התעורר [משה] להרוג את המצרי... כאשר ראה מאומה מן העוול, לא משל בעצמו מהסירו ולא יכול לסובלו". כלומר, שנפש משה נטתה לזה, והקב"ה עזר לו וזירז אותו.

עוד נ"ל, שההטמנה בחול באה לרמוז לנו, שהמצרי חילל שם שמים והפך את שם ה' מקודש לחול. המחלל שם שמים כביכול מרוקן את העולם מן הקב"ה (וזה היפוכו של "קדוש" שהוא הזמנה, נוכחות), והקב"ה כביכול נעשה חול, סוג אדמה שהוא ריק, שאין דבר גדל בו, כאות לחולין שהוא היפוכו של הקודש. וכן גוף המת נקרא חלל, משום שנשמתו יצאה ממנו והוא ריק מהנשמה, וגם ריק מהקודש שהיה בו כאשר הנשמה שכנה בו. וכן אדם חולה, הוא אדם שנוטה מהבריאות, ואם ח"ו יגיע חוליו למצב של סכנה, ימות ויהיה חלל.

יש כאן מדה כנגד מדה: יוסף הציל את מצרים, שנאמר: "ויצבֹר יוסף בר כחול הים" (בראשית מא:מט), והמצרים כפרו בטובתו. יבוא החול הזה, שבו הציל ישראל את מצרים, וייקבר בו המצרי הראשון שמת על כך שעינה את ישראל. ועוד: תדע מצרים, שתחלת מפלתה היתה בחול, שסופה בים סוף, רמז מהחול שיש על שפת הים. ועוד: אתה ניסית להרוג ולהשמיד את עמי במים, בים, בים סוף, אך תדע שהעולה על רוחך היֹה לא תהיה, אלא: "והיה מספר בני ישראל כחול הים" (הושע ב:א). כמו שהחול הריקן הזה, עם גרגיריו הקטנטנים, עומד כגבול נגד הים החזק ועוצר אותו, כמו שכתוב (תהלים קד:ט): "גבול שמת בל יעבֹרון", וכן "אשר שמתי חול גבול לים" (ירמיהו ה:כב), כך החול, שהוא בני ישראל, יעצור את הים, הנילוס שהוא אלהיך, ויטביע אותך בים סוף.

ועוד: החול שכיסה את המצרי הוא סמל להשגחת ה', שהכח האמיתי אינו בריבוי אנשים או הנשק. הרי כמה פעמים באו הגוים "כחול שעל שפת הים לרב" (מלכי כנען ביהושע יא:ד; מדין נגד 300 איש של גדעון בשופטים ז:יב; פלשתים, שמואל א יג:ה), ואילו הקב"ה אומר (יהושע יא:ו): "אל תירא מפניהם, כי מחר כעת הזאת אנכי נֹתן את כֻלם חללים לפני ישראל" - העם שהיה כחול יהפוך לחלל.

בזכות מסירות הנפש של משה, שסיכן את עצמו וטמן את המצרי בחול, זכו בני ישראל לכבוש את הארץ ולהתנחל בה וליהנות מעושרה, שכתוב עליו בברכת זבולון (דברים לג:יט): "ושֹפֻני טמוני חול" (ותירגם אונקלוס - "וסימא [אוצר] דמטמרא [טמון] בחלא מתגליא להון"). ומדוע זכה דוקא זבולון לזה? משום שבמלחמת ברק ודבורה נגד סיסרא, בני זבולון מסרו את נפשם, כמו שאמרה דבורה (שופטים ה:יח): "זבֻלון עם חרף נפשו למות".

בתורה שלמה כאן (ס"ק קו), הביא עוד שתי סיבות, מדוע נמשלו בני ישראל לחול: "מה חול אתה נותנו בחמין ובצונן ואינו משתנה, כך ישראל אפילו הם באים באש ובמים אינם זזין מיראתם... מה החול גדר לים כך ישראל גדר לעולם". ונ"ל שישראל דומה ל"חול", משום שתפקידו להפוך מחול לקודש, כלומר, הקב"ה נתן לבני ישראל את המעלה הגשמית של חול, דהיינו שהוא עם רב, אבל עליו להתרומם עד כוכבי השמים.

ובכן, "ויטמנהו" - משה שיצא לקודש ולקידוש השם, טמן את המצרי "בחול", שזה מקומו של מחלל ה' ומחוסר קודש - בחול.


ויפן. יש שני סוגי פניות. אחת פנייה אל דבר, ואחת פנייה מדבר. אם יהודי פונה למשהו, וזה חלק מפנייה אל ה' - היא יצליח, וכמו שאמר ישעיהו (מה:כב): "פנו אלי והִוָשעו כל אפסי ארץ כי אני א-ל ואין עוד". אבל "ואם יפנה לבבך ולא תשמע... הגדתי לכם היום כי אבֹד תאבֵדון" (דברים ל:יז-יח). גם המלה "פן", שמשמעותה - השמר לך, שמא יהיה רע, באה מהשורש הזה, במובן של אדם שפונה מה' לדבר רע.

אדם שפונה אל דבר ה' זוכה לפנייה מה' וזוכה לגדולה, כמו שאמרו חז"ל על גדעון (ילקוט שמעוני, שופטים סב): "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו [גדעון]: ואיה כל נפלאותיו? היכן הם הפלאים שעשה האלקים לאבותינו בלילה הזה?... וכיון שלימד סנגוריא על ישראל, אמר הקב"ה: דין הוא שאגָלה אני בכבודי עליו [ולא רק ע"י מלאך], שנאמר (שופטים ו:יד): 'ויפן אליו [ה'] ויאמר [לו]: לך בכחך זה'... יש בך כח ללמד סנגוריא על ישראל, בזכותך הם נגאלים, שנאמר: 'והושעת את ישראל'". גם משה, בזכות אהבת ישראל שלו, ובזכות שנתן את נפשו עליהם, ופנה "ויך את המצרי", זכה לגדולה, שהעיז פניו בפרעה והביא עליו מכות, כמו שכתוב (שמות י:ו): "ויפן ויצא מעם פרעה", וכן זכה לקבלת התורה בהר סיני, שכתוב בה (שמות לב:טו): "ויפן וירד משה מן ההר".


כה וכה. המלה "כה" מוקדשת לקידוש השם, ולישועת ה', ולהבסתו את האויב. פעמים אין ספור קשור "כה" ל"צבאות", כמו כאשר נאמר "כה אמר ה' צב-אות" או "כה אמר ה' צב-אות אלקי ישראל". ואמר הקב"ה במצות ברכת כהנים: "כה תברכו את בני ישראל..." (במדבר ו:כג). גם משה שהרג את מצרי בשם "ה' צב-אות", פנה "כה וכה". המלה "כה" בפנייה לראות, משמעה ראייה בלתי מוגבלת, כלומר, שהאדם פונה בכל הכיוונים, ככל שעיניו תוכלנה לראות. וזה מסמל את ה', שהוא בלתי מוגבל. הוא נמצא בכל מקום, ובכל כיוון; הוא שולט ונמצא בכל. הוא ה' צב-אות, מעל ומעבר למושג של מקום.

כך אמר ירמיהו (כג:כג-כד): "האלקי מקרֹב אני... ולא אלקֵי מרחֹק? אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו... הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאֻם ה'". וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה ד:ד): "אפשר אותו שכתוב בו 'הלוא את השמים... אני מלא' היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון? א"ל... כשהוא רוצה, 'הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא', וכשהוא רוצה, היה מדבר עם משה מבין שני בדי הארון... פעמים שאין העולם ומלואו מחזיקים כבוד אלקותו, פעמים שהוא מדבר עם האדם מבין שערות ראשו". וכן כתוב (יהושע ג:ט): "ויאמר יהושע אל בני ישראל: גֹשו הנה", ובבראשית רבה (ה:ז): "מכאן שהחזיק מועט את המרובה... ר' הונא אמר: זקפן בין שני בדי הארון... א"ל יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה ביניכם". כלומר, שהקב"ה יכול לשנות את חוקי המקום ואת חוקי הזמן, וזאת ההוכחה לכוחו: "בזאת תדעון כי א-ל חי בקרבכם" (שם:י). הקב"ה הוא מעל לזמן ולמקום. הוא א-ל חי, והוא בכל מקום, כמו שאמרו (בראשית רבה סח:ט): "מפני מה מכנין שמו של הקב"ה וקוראין אותו 'מקום'? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו". ונ"ל, שזה הטעם למה שמצאנו, שבבית ראשון כתוב (מלכים א ח:ח): "ויארִכו הבדים ויֵרָאו ראשי הבדים מן הקֹדש על פני הדביר [קדש הקדשים] ולא יֵרָאו החוצה", ופירשו חז"ל (מנחות צח:) שהפרוכת מנעה מהם להיראות, אבל: "דחוקין ובולטין בפרוכת ודומין כמין שני דדי אשה". ונ"ל שכוונת הקב"ה בזה היתה, שבני ישראל יראו את הבדים הבולטים, שהם עמדו ביניהם בזמן יהושע, ויזכרו תמיד את תכונתו של הקב"ה שהוא מעל למקום ולזמן, ושהוא שומר עליהם כמו אם שמניקה את ילדה בדדיה. ונ"ל, שגם מה שה' יצר את הילד בתוך מעי אמו הוא לרמז לזה, שהרי גם אדם גדול היה פעם קטן, והיה בתוך מעי אמו, כי הקב"ה משנה את המקום והזמן כמו שהוא רוצה. ומה שהראה הקב"ה לישראל בזמן יהושע איך שמחזיק המועט את המרובה, הוא לקח ברור לאמונה ובטחון בו, שיש שאפילו רבים יפלו לתוך ידיהם של מעטים, וא"כ ממה יש לפחוד?

המלים "כה וכה" יש במשמען גם המושג של זמן, כמו שמצאנו שאחרי שה' עצר את הגשם בישראל שלוש שנים, ואליהו הרג את נביאי הבעל בהר הכרמל, החליט הקב"ה לשלוח גשם, כמו שכתוב (מלכים א יח:מד-מה): "ויאמר [אליהו אל נערו]: עַלֵה אמֹר אל אחאב: אסֹר [מרכבתך] וָרֵד [לביתך] ולא יעצרכה הגשם. ויהי עד כה ועד כה והשמים התקדרו... ויהי גשם גדול...". זה רמז לשליטת ה' צב-אות על הזמן, שאצלו אין מושג כזה, שהרי הוא היה מעולם והוא יהיה לנצח, אינסופי. וכן מצאנו (במדבר יא:לא): "...ויגז [הפריח] שֹלוים מן הים ויטֹש על המחנה כדרך יום כה וכדרך יום כה...". הרי לך כאן שני המושגים: זמן ומקום. והנה אצל אליהו נתן ה' צב-אות לעמו גשם, מים, וכאן - בשר, אוכל, משום שה' צב-אות השולט על המקום ועל הזמן, הוא כל יכול, ובכוחו לספק לעמו הבוטח בו את כל צרכיהם, כי אין מי שימנע ממנו לעשות כל חפצו. ולכן בכל התנ"ך אנו מוצאים, ששבועה שתלוי בה עונש או קללה באה בנוסח "כה יעשה וכה יוסיף", כגון (שמואל א ג:יז): "כה יעשה לך אלקים וכה יוסיף", משום שהנשבע על עונש או על קללה, נשבע בשם ה' שהוא הכל יכול, מעל ה"כה" של זמן ומעל ה"כה" של מקום. ולכן השבועה תהיה ולא תתבטל, והקב"ה יקיימנה, שהרי אין מנוס ממנו בבריחה למקום אחר או במעבר זמן.

למלה "כה" יש גם משמעות של דבר שהוא בדיוק כך, ככה. צו מדויק, כה תעשה, בדיוק ככה תעשה, בדיוק כמו שציויתי. והוא סמל לכך שקבלת עול ה' ושמירת פקודיו וחוקיו ומצוותיו צריכות להיות בדיוק ככה. הקב"ה נאמן לקיים את דברו, וגם אתה חייב לקיים את פקודיו. הקב"ה הבטיח לאברהם את הבטחתו ב"כה", כמו שכתוב (בראשית טו:ה): "כה יהיה זרעך", וכן בחר בנו להיות עם סגולה ב"כה", כשאמר (שמות יט:ג,ה-ו): "כה תאמר לבית יעקב ותגֵיד לבני ישראל... ועתה אם שמוע תשמעו בקֹלי... והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ, ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש...". וכשם שהוא הבטיח לנו ב"כה", כך הוא דורש מאיתנו שנשמור את המצוות ב"כה", כמו בשמות שם, וכן (יהושע כד:ב-ג,ו,יג-יד): "...כה אמר ה' אלקי ישראל... ואקח את אביכם את אברהם... ואוציא את אבותיכם ממצרים... ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה... ועתה יראו את ה' ועבדו אֹתו בתמים [בשלמות ולגמרי, בדיוק כפי שציווה] ובאמת". קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול מצוות, בדיוק כמו שהקב"ה ציווה. ככה! כה!

כמו כן, הנביא חייב ללכת בציווי ה' ולא לכבוש את נבואתו, והוא גם חייב לומר את הנבואה בדיוק כמו שאמר לו ה' - אותו תוכן ובאותה צורה. וזאת כוונת דברי ה' אל יחזקאל (ג:י-יא): "את כל דברי אשר אדבר אליך, קח בלבבך ובאזניך שמע, ולך בא אל הגולה אל בני עמך ודברת אליהם ואמרת אליהם: כה אמר ה' אלקים! [כלומר, דַבֵר בדיוק מה שאמרתי לך: "ודברת" - התוכן; "ואמרת" - הצורה, המלים], אם ישמעו ואם יחדלו". כלומר, בין אם ישמעו ובין אם יחדלו לשמוע, דַבֵר "כה", בדיוק מה שאמרתי. אל תכניס את ההגיון שלך לענין, לחשוב שאולי לא כדאי להגיד את כל האמת, או אולי כדאי לשנות קצת את האמת לזמן קצר. "כה אמר ה' אלקים!" וכה תדבר. ומוסר השכל הוא לכל מנהיג בימינו.

"כה" הוא הסמל של האמת והאמונה של הבטחת ה', ודבר ה'. הקב"ה, א-ל צב-אות, אומר, וככה יהיה. ומשום כך מצאנו פעמים אין-ספור "כה אמר ה'". וכן, "כה" הוא סמל לכוח ה' להשמיד את כל המחרפים ומגדפים אותו, כמו בפסוק (מלכים ב יט:לב,לד): "לכן כה אמר ה' אל מלך אשור [סנחריב שחירף וגידף]: לא יבֹא אל העיר הזאת ולא יורה שם חץ ולא יקדמנה מגן... וגנותי אל העיר הזאת להושיעה...".

ה' ציווה למשה לבוא אל פרעה עם גזירה, עם ציווי מדויק, שה' מצווה שיעשה בדיוק ככה, כמו שכתוב (שמות ה:א): "כה אמר ה' אלקי ישראל: שלח את עמי". ופרעה העיז פניו וחירף ואמר (שם:ב): "מי ה' אשר אשמע בקֹלו... לא ידעתי את ה' וגם את ישראל לא אֲשַלֵחַ". ואז הוא הכביד על ישראל בחוצפא כלפי שמיא, ובאותה מלה הטיח כלפי מעלה ואמר (שם:י): "כה אמר פרעה, אינני נֹתן לכם תבן!" ולכן במלה "כה" הכה ה' את מצרים שהתעקשה, שנאמר: "והנה לא שמעת עד כה" (שם ז:טז), וכן (שם י:ג): "כה אמר ה' אלקי העברים: עד מתי מאנת לֵעָנֹת מפני...".

"כה" הוא סמל לקידוש השם, שתובע הודאה שלמה בהקב"ה, שה' הוא האלקים. ומשום כך אסורות פשרות ואסורים ויתורים ואסורה אפילו כניעה חלקית. כה אמר ה'! בדיוק ככה. ולכן רואים אנו, שאחרי מכת החושך, כאשר פרעה נכנע והיה מוכן לשלוח את בני ישראל, והציג רק תנאי אחד: "רק צאנכם ובקרכם יֻצג", משה דחה את זה ואמר: "גם אתה תתן בידֵנו זבחים ועֹלֹת" (שמות י:כד-כה). וכן במכת בכורות, כאשר פרעה נכנע לגמרי ורק זירז את בני ישראל לצאת מיד בחצות הלילה, אמר ה' (שמות רבה יח:י): "בלילה אתה מוציא את בָנַי? לא תוציא לבני בלילה אלא יֵצאו בראש גלוי בחצי היום". קידוש השם הוא ב"כה", ככה, בדיוק כמו שאני מצוה, משום שקידוש השם מחייב כניעה מלאה וגמורה, בלי פשרות ובלי ויתורים, ואין מקום למשחק של "עיתוי נכון".

בכל מקום שה' נשבע להביא עונש ונקמה על מחללי שמו, הוא מביא את זה ב"כה". כך בעמלק (שמואל א טו:ב): "כה אמר ה' צב-אות, פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל". וכן בעמון (יחזקאל כה:ג): "כה אמר ה' אלקים: יען אמרך האָח [לשון שמחה] אל מקדשי כי נִחָל ואל אדמת ישראל כי נָשַמָה...", והרבה כאלה. וכן הגאולה מבבל באה ב"כה": "כה אמר כורש מלך פרס... מי בכם מכל עמו, ה' אלקיו עמו ויעל" (דברי הימים ב לו:כג). וכן תהיה הגאולה האחרונה (יחזקאל לח:ג): "...כה אמר ה' אלקים: הנני אליך גוג...".

משה רבנו ידע את הבטחת ה', ואמרו עליו חז"ל (מדרש אבכיר, כאן): "אמר [משה] לפני הקב"ה: אם כך הורגין בניו, איה ה'כה' שאמרת לאברהם [בפסוק "כה יהיה זרעך" (בראשית טו:ה)]? ד"א, למי תאמר 'כה' בסיני (שמות יט:ג): 'כה תאמר לבית יעקב'?" והכוונה היא, שאע"פ שמשה ידע שהקב"ה בוודאי יאמת את ה"כה" שלו, מ"מ הוא הבין שאין סומכין על הנס, וה' תובע מהיהודי לעשות את מה שמוטל עליו, שהוא חייב למסור נפש על ישראל, ואז הקב"ה יעזור לו ולהם.

הנה, יצרה התורה מעמד של כהן, שהוא מברך את ישראל בציווי ה' (במדבר ו:כג): "כה תברכו את בני ישראל". ונראה לי פשוט, שהמלה "כהן" נבחרה ע"י הקב"ה מחמת דמיונה למלה "כה". ויתכן שהיא מראה על שני ה"כה" שמסמלים את אדנות ה' צב-אות על הזמן ועל המקום, ולכן במלה "כהן" יש רמז לשני "כה", שכל אחד הוא 25 בגימטריא, וסך הכל "נ" - 50 (וכן "כל" בגמטריא 50, לומר, שה' שולט על "כל"). והוא הרכיבם ביחד במלה "כהן", כלומר, שני ה"כה" שביחד הם "ן".

הכהן הוא שמשרת ומשמש כעבד לפני רבו. כך נאמר (בראשית יד:יח-יט): "ומלכי צדק מלך שלם... והוא כהן לא-ל עליון ["והוא משמש קדם א-ל עלאה" - תרגום אונקלוס], ויברכהו ויאמר: ברוך אברם לא-ל עליון קֹנה שמים וארץ". כאן אנו רואים, שכהן לה' הוא האדם שמתחיל בהבנה שה' הוא קונה שמים וארץ - מקום, זמן, הכל. ומה פירוש "קונה"? הוא אדוניו ובעליו, כי קנה את הכל בזה שיצר את הכל (כדברי רש"י: "ע"י עשייתן קנאן להיות שלו"). וכהן זה הוא עבד הא-ל, ושמו של האדון נקרא עליו, שהרי מה שקנה עבד קנה רבו, משום שהעבד הוא רק ידו של רבו.

הכהן בישראל הוא זה שהוקדש לשרת את ה' בבית קדשו, ורק אדם כזה זכאי לשים את שם ה' על העם, כמו שכתוב: "ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם" (במדבר ו:כז). ואמרה התורה (שמות כח:א): "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי", ואמרו על זה חז"ל (ילקוט שמעוני, שמות כח, שעט, ע"פ התנחומא): "'אשרי תבחר ותקרב' (תהלים סה:ה) -אשרי מי שבחרו הקב"ה אע"פ שלא קרבו; ואשרי מי שקרבו אע"פ שלא בחרו... אשרי אהרן בכפליים, שבחרו הקב"ה וקרבו, שנאמר (שמואל א ב:כח): 'ובָחֹר אֹתו מכל שבטי ישראל לי לכהן', וכתיב 'ואתה הקרב...'". אם כן, אהרן והכהנים נבחרו "לכהנו לי", להיות משרתים ומשמשים ועבדים לעבודת ה'. הם קנויים כעבדים לא-ל עליון, קונה שמים וארץ, והם מעידים כל יום על כל-יכולתו, ושהוא א-ל צב-אות.

הנה, הקב"ה ציווה לכהן לברך את בני ישראל כל יום, כמו שאמרה התורה (במדבר ו:כג-כז): "דבר אל אהרן ואל בניו לאמר: כה תברכו את בני ישראל, אמור להם: יברכך ה' וישמרך; יאר ה' פניו אליך ויחֻנך; ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". ואמרו על זה חז"ל (סוטה לח:): "אמר ר' יהושע בן לוי: מנין שהקב"ה מתאוה לברכת כהנים? שנאמר 'ושמו את שמי...'". ופירש רש"י: "תלה הכתוב הדבר בהן [בכהנים], להיות [ע"י] ברכה זו שימת שמו על עמו; ולא עשאה צורך ישראל אלא צורך מקום". כלומר, שהשימה של שמו לא לצורך ישראל היא אלא לצורך ה'. וקשה להבין מה אומרים כאן הגמרא ורש"י. ההסבר קשור למה שאמר ר' עקיבא (חולין מט.): "ר"ע אומר: למדנו ברכה לישראל מפי כהנים, מפי גבורה לא למדנו [כלומר, אבל שהקב"ה עצמו מברך את ישראל אותה שעה - לא למדנו]. כשהוא אומר 'ואני אברכם', הוי אומר כהנים מברכין לישראל [בשלוש הברכות שברכו], והקב"ה מסכים על ידם".

נראה לי לפרש את כל זה על פי דברי חז"ל (ברכות ז.): "תניא, אמר ר' ישמעאל בן אלישע [הכה"ג]: פעם אחת נכנסתי [ביוה"כ] להקטיר קטורת לפני ולפנים [בקודש הקדשים], וראיתי אכתריאל י-ה ה' צב-אות, שהוא יושב על כסא רם ונשא, ואמר לי: ישמעאל בני, ברכני. אמרתי לו: יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך ותתנהג עם בניך במדת הרחמים ותיכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לי בראשו". ויש לשאול: א) מדוע נקטו כאן דוקא בכינויים האלה: "אכתריאל", "י-ה", "ה' צב-אות"? ב) מדוע ביקש הקב"ה מהדיוט, מאדם, ברכה? וכי הקב"ה צריך ברכה? ג) מדוע בחר רבי ישמעאל דוקא בברכה זו? ואם תאמר שזה משום שהיא כעין התפלה שהקב"ה מתפלל, כפי שהגמרא שם מביאה את תפלתו, מ"מ יש לשאול, מדוע מתפלל הקב"ה דוקא תפלה זו? ד) מדוע נענע לו הקב"ה בראשו, והסכים שזאת הברכה שהוא רוצה?

כל זה קשור גם לקושיא על פירוש רש"י לברכה האחרונה של הכהנים: "ישא ה' פניו אליך", שרש"י מפרש (במדבר שם): "יכבוש כעסו". וזה תמוה, שהלא הביטוי "לשאת פנים" בא לציין אדם שהוא מתבייש ושכועסים עליו, ומשום כך הוא מוריד את פניו ואת עיניו, ואינו יכול להסתכל - מרוב בושה - בעיני מי שכועס עליו, כמו שאמר אבנר לעשהאל (שמואל ב ב:כב): "...למה אַככָה ארצה ואיך אשא פני אל יואב אחיך", כלומר, יואב יכעס על אבנר ואבנר לא יוכל לשאת את פניו; ואילו לפי פירוש רש"י, ולפי הסגנון, הקב"ה מוריד את פניו כאן בכעסו (לולא הברכה המיוחדת) כאילו הוא נכלם ומתבייש!

התשובה לכל זה נעוצה בכלל שחילול בני ישראל הוא חילול השם, וקידוש בני ישראל ונצחונם הם קידוש השם ונצחונו של הקב"ה. לכן, ברכת כהנים באה כברכה גם לבני ישראל וגם לה', שהרי כל זמן שהקב"ה כועס ומעניש את ישראל בנגיפה בפני אויביהם ובנפילה בידם, וכ"ש בגלות שהיא שיא הבושה והעונש, הרי גם כבוד בני ישראל מחולל וגם כבוד ה' מחולל, משום שהגוים אומרים: איה נא אלקיהם! ולכן הכהנים מתפללים אל ה' לסלוח לישראל ולהביא להם נצחון על אויביהם אע"פ שאינם ראויים לכך, וכמו שאמר יחזקאל (לו:כב): "לא למענכם אני עֹשה בית ישראל כי אם לשם קדשי אשר חללתם". הכהן מזכיר את שם ה' בכל ברכה, ובכך הוא שֹם את שם ה' על בני ישראל, ואומר לה': הרי שמך נקרא על בני ישראל, ואם לא תעזור להם ולא תצליח את דרכם, הרי גם אתה תהיה מחולל, משום ששמך נקרא עליהם.

זאת הכוונה ב"ישא ה' פניו אליך": שאע"פ שה' הוא הכועס, ולכן פניך ירודות, הרי גם פניו ירודות כביכול, משום שגם הוא נכלם ע"י הגוי. ומשום כך אומר הכהן: "ישא ה' פניו" - שיכבוש ה' את כעסו ויסלח לך, ואז ישא גם את פניו, ששניכם תתקדשו, ותיפסק הכלימה. ומשום כך מתאוה הקב"ה לברכת כהנים, משום שלמעשה היא ברכה גם בשבילו, וזאת כוונת רש"י באומרו שהוא "צורך מקום". וזאת כוונת ר"ע בדבריו הנ"ל, שמאחר שהכהנים מברכים את בני ישראל ושמים את שמו של ה' עליהם ומקשרים את שני השמות, א"כ הקב"ה כביכול חייב להסכים לזה כדי ששמו לא יהיה מחולל.

וזה הפירוש גם בסיפור על ר' ישמעאל, שהוא היה הכה"ג מיד לפני החורבן. הוא נכנס לקודש הקדשים ביוה"כ, כאשר הקב"ה יושב כמלך הדן את כל העולם, ויושב בביתו, בית המקדש, על כסא רם ונשא, והוא מוכתר דוקא אז בכינויים המשקפים את מלכותו ואת כל-יכולתו, דהיינו "כתריאל" - כתר ה', וכן "ה' צב-אות" - שמראה על שלטונו על כל הבריות. והקב"ה ידע שבעוד זמן קצר עתיד הוא להחריב את ביתו, ובזה כביכול גם הוא יושפל ולא יֵשֵב עוד כמלך ושמו יחולל, וכמו שאומרת הגמרא (ברכות ג.), שכאשר ישראל אומרים "יהא שמיה רבה", אומר הקב"ה: "אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך, מה לו לאב שהגלה את בניו", ואומר שם המהרש"א: "ובזמן שבית המקדש קיים קראו להקב"ה מלך, אבל בזמן שגלו קראו אב ולא מלך, כביכול שאינו מלך שאין הכסא שלם אז". והקב"ה האריך אפיים 40 שנה, והזהיר כל הזמן את ישראל, בתקוה שיחזרו בתשובה ולא יצטרך להחריב את ביתו ולחלל את שמו. וגם ר' ישמעאל ידע את זה, ולכן כאשר ביקש הקב"ה ממנו ברכה, הוא הבין שהקב"ה מתאוה לברכה כמו ברכת כהנים, ולכן בירכו בברכה שהיא ברכה לישראל, ושעל ידיה יימנע חילול שם ה'. ומאחר שר' ישמעאל כיוון לרצון ה', נענע ה' בראשו.

ומאחר שהברכה של הכהנים, הברכה של "כה תברכו", היא ברכה של קידוש השם ונקמה ונצחון על אויבי ישראל, שיביאו לישראל שלום אמת של ידיעת ה' בכל העולם, ציוותה התורה שיהיה דוקא כהן משוח מלחמה, שיאמר ליוצאים למלחמה: "שמע ישראל... אל תיראו ואל תחפזו... כי ה' אלקיכם ההֹלך עמכם... להושיע אתכם" (דברים כ:ג-ד). ואמרו על זה חז"ל (סוטה מב.): "מאי שנא 'שמע ישראל'?... אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית אי אתם נמסרין בידם". והטעם הוא, שק"ש היא הצהרת אמונתנו בה' שהוא כל יכול והוא יכול לעשות הכל, ובזכות האמונה אנחנו נושעים. עוד נ"ל, שלכן אמרה הגמרא שהכה"ג אינו משמש כמשוח מלחמה, אלא כהן "שיש ממונה על גביו" הולך למלחמה, משום שמשוח מלחמה מסמל קבלת עול מלכות שמים.

על ברכת כהנים, אומר תנחומא (נשא ט): "'כה תברכו' - זה שאמר הכתוב (שיר השירים ג:ז-ח): 'הנה מטתו שלשלמה - ששים גבֹרים סביב לה, מגבֹרי ישראל, כֻלם אחֻזי חרב...'. מהו 'ששים'? אלו ששים אותיות שבברכת כהנים. 'כלם אחזי חרב' - שכל אחד ואחד שמו של הקב"ה נזכר בו... 'איש חרבו על ירכו מפחד בלילות' (שם)... אפילו רואה אדם בחלומו החרב שלופה ונתונה בצוארו וקוטע את ירכו, משכים והולך לביהכנ"ס... ורואה הכהנים נושאין את כפיהם, החלום רע מתבטל ממנו". והכוונה פשוטה: כח ה' הוא שמגן על היהודי, ורק בו יש לבטוח, ואין לפחד משום גורם אחר; והברכה של הכהנים, ה"כה" שלהם, מעוררת את הקב"ה לנקום את נקמתו ולעזור לנו גם אם אין אנו ראויים לזה. ויש הוכחה לזה ולכל מה שכתבתי לעיל, מהתנחומא (שם ח): "אמר להם הקב"ה: אע"פ שאמרתי לכהנים שיהו מברכין אתכם, אני עומד עמהם ומברך אתכם. לפיכך הכהנים פורשין את כפיהם, לומר שהקב"ה עומד אחרינו. וכן הוא אומר (שיר השירים ב:ט): 'הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלֹנות מציץ מן החרכים'. מה 'משגיח...'? -בין אצבעות של כהנים. 'מציץ...' - בשעה שפושטין כפיהם". שוב יש כאן ההדגשה שגם הכהן וגם ה' מברכים את העם. ומדוע שניהם מברכים? משום שהברכה של הכהן היא גם לישראל וגם להקב"ה, וזה נותן לה' את הפתח להסכים לברכת הכהנים.

עוד נ"ל, שיש לזה ראיה ברורה ממה שאמרו בספרי (נשא מב): "כתוב אחד אומר 'ישא ה' פניו אליך', וכתוב אחד אומר (דברים י:יז): 'אשר לא ישא פנים'... כשישראל עושים רצונו של מקום, 'ישא ה' פניו אליך', וכשאין עושים... 'אשר לא ישא פנים'". ורמז הכתוב כאן בלשון המוזרה של "ישא פניו [של הקב"ה] אליך", במקום "ישא פניך", שנכון שמדינא לא ישא את פניך אם אינך ראוי לזה, אבל בגלל חילול שמו, ישא את פניו.

עוד ראוי להתבונן, שבספר יחזקאל, במדות של בית המקדש שהראה לו ה', מופיעה פעמים רבות המדה "עשרים וחמש", שהוא הגימטריא של "כה".


...וירא כי אין איש. לא היה איש אחד, לא מן המצרים ולא מן היהודים, המוכן להתערב ולעשות צדק בהצלת העברי המוכה. ואע"פ שלעיל פירשתי שלא היה שם איש שראה, דרכה של התורה לסתום את לשונה, כדי לתת אפשרות לפרשו בכמה אופנים, וללמוד לקחים הרבה. ועוד, שמשה הבין שבאמת אפילו היו שם אנשים, לא היו מתערבים: המצרים - בגלל רשעותם, ובני ישראל - בגלל פחדם.

כאן, בגאולה הראשונה, רמזה לנו התורה על הגאולה האחרונה. הרי ישעיהו כתב על אחרית הימים (נט:טו-יח): "ותהי האמת נעדרת וסר מרע משתולל [רש"י - "מוחזק שוטה על הבריות"]... וירא כי אין איש [המבין את האמת ואת הדרך לגאולה] וישתומם כי אין מפגיע [מתפלל], ותושע לו זרֹעו... וילבש בגדי נקם תלבֹשת ויעט כמעיל קנאה כעל גמֻלות, כעל ישלם חמה לצריו, גמול לאֹיביו". שהנה, גאולת ישראל יכולה לבוא באחת משתי דרכים: אם יזכה ישראל, היא תבוא מיד, בהדר ובגאון, ואם לא יזכה, תבוא להיפך, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין צח.): "ריב"ל רמי, כתיב 'בעתה' וכתיב 'אחישנה'? זכו - 'אחישנה', לא זכו - 'בעתה'". והנה הקב"ה מוכן לגאול את ישראל מיד, אם רוב העם יחזור בתשובה. אבל הוא ראה שאין איש. וכן אמר ישעיהו (נ:ב): "מדוע באתי ואין איש, קראתי ואין עונה - הקצור קצרה ידי מפדות ואם אין בי כח להציל?" כלומר, למה כשבאתי לא מצאתי איש עם אמונה שיאמין בי ויבטח בי שאני מסוגל להושיע את ישראל, ופירש שם רד"ק: "מדוע אתם מעכבים הגאולה, כי אני מזומן לקבל אתכם בתשובה אם תשובו". ונ"ל שהכוונה היא, שגם בין שומרי המצוות אין אמונה ובטחון בה', והם חוששים מפני האויב, ולכן כתוב "וישתומם [התפלא, איך אפשר שבן תורה יהיה קטן אמונה] כי אין מפגיע", שאין אף אחד שמשליך את יהבו רק על ה'. ומאחר שה' ראה שאין איש, אמר: אם כן, אני אצטרך לשים קץ לצרתם ולגלותם רק בגלל חילול שמי. וזאת הכוונה במה שנאמר: "וילבש בגדי נקם... כמעיל קנאה... ישלם חמה לצריו, גמול לאֹיביו", ופירש רד"ק: "נקם וקנאה על השעבוד ששעבדו בישראל כל ימי הגלות", כלומר, שזה היה חילול שם ה', ומשום כך אמר "לצריו, לאויביו", שכאשר הם אויבי ישראל הם מטבע הדברים גם אויבי ה', ומשום כך יציל ה' את ישראל אע"פ שאינם ראויים לכך מצד זכותם.

הנביא אומר "מעיל" ו"בגד", על שם שהגוי שהסיר את עול ה' מעל צוארו, בגד ומעל בה'. שכמו שהבגד והמעיל הם עול של צניעות, שמגבילים את חופש האדם מלהיות ערום וחפשי לגמרי, כך יש עול מלכות שמים, והמסירו, מסיר את בגדו ואת מעילו, ומועל ובוגד בה'. מעיל בא גם מלשון "מֵעַל", ובגד בא גם מלשון "גד", מזל; ושניהם ענין עול מן השמים.

עוד אנו לומדים מכאן, ברמז, שאין לצפות לגאולה משום אדם. אין "איש" שיושיע את ישראל, אלא רק הקב"ה. וכך אמר ישעיהו (סג:ג-ה,ח-ט): "פורה [גת] דרכתי לבדי [דרכתי על הגוים כעל ענבים בגת, לבדי], ומעמים אין איש אתי [כלומר, אני לבדי השמדתי את אויבי ישראל, ועל זה יש לבטוח ולא על האדם, שעליו כתוב (תהלים קלה:יז): "אף אין יש רוח בפיהם"; וכן יש ללמוד מזה, שלא יהיה גוי אחד שירצה לעזור לישראל]... כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה [פירוש - כי יש קץ לגלות, תאריך קבוע לשים בו קץ לגלות ולקדש את שמי המחולל, גם אם לא יהיו ישראל ראויים לזה; ולזה הוא מתכוון כשממשיך:] ואביט ואין עֹזר ואשתומם ואין סומך [כלומר, אין בישראל מי שיעזור לעצמו להיגאל באמונה, כי אין איש הסומך עלי], ותושע לי זרֹעי וחמתי היא סמכתני [כלומר, לכן הושעתי את עצמי מחילול שמי, ואם בני ישראל לא סמכו עלי, אני סמכתי על עצמי בזה שזעמתי על הגוים שחיללו את שמי; ולזה הוא ממשיך ואומר:]... ויאמר [ה']: אך עמי המה [ושמי נקרא עליהם]... בכל צרתם לו צר [שבכל עת שצר להם, צר גם לו מחמת הלעג וחילול הגוים]". והיהודי אינו מבין את זה, את הצורך לחזור בתשובה, ובעיקר לעמוד נגד חילול השם של חוסר אמונה ובטחון, ושל פחד מהגוי. וכך אמר ירמיהו (יב:יא): "נשמה כל הארץ כי אין איש שֹם על לב". אין איש שיבין את "האין"! אין איש שיבין ש"אין המלך נושע ברב חיל" (תהלים לג:טז), וש"אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'" (משלי כא:ל), וש"ה' אין כמוך ואין אלקים זולתך" (דברי הימים א יז:כ), ואת דברי אסא לפני המלחמה עם המון הכושים (דברי הימים ב יד:י): "ה', אין עמך לעזֹר בין רב לאין כח...". ועל היהודי ללמוד ממשה רבנו: "ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" (אבות ב:ה).


ויך את המצרי. מדה כנגד מדה: הוא הרג את העברי, ומשה הרג אותו. וכן אמר שמשון ליהודים שפחדו ובאו למסור אותו לפלשתים אחרי שהכה בפלשתים (שופטים טו:יא): "ויאמרו לשמשון: הלא ידעת כי מֹשלים בנו פלשתים ומה זאת עשית לנו?! ויאמר להם: כאשר עשו לי כן עשיתי להם". זאת היא התגובה היהודית! לא לתת לגוי להכות בלי תגובה, שהרי בכל מכה יש חילול בני ישראל וחילול השם. המכה יהודי, מקבל בחזרה. יתר על כן: המכה של משה היתה התגובה הראשונה של בני ישראל על כל המכות שקיבלו בעבר, והיא בישרה את כל שאר המכות שעתיד הקב"ה להביא על מצרים: "ויך את המים אשר ביאֹר" (שמות ז:כ), "ויך את עפר הארץ" (שם ח:יג), "ויך הברד בכל ארץ מצרים" (שם ט:כה). וכן בכל מקום שהיה חילול השם, מצאנו לשון "ויך" את הגוי, כמו (שמואל א יז:נ): "ויך [דוד] את הפלשתי [גלית]", וכן על החירוף והגידוף וחילול השם של סנחריב, נאמר (מלכים ב יט:לה): "ויך במחנה אשור".


ויטמנהו בחול. זה מסמל את השפלת הגוי, שהוא גאה בעצמו וחושב שהוא יכול לעלות עד השמים. כך אמר יחזקאל (לב:ב,יב): "שא קינה על פרעה מלך מצרים ואמרת אליו: כפיר גוים נדמית ואתה כתנים בימים... בחרבות גבורים אפיל המונך... ושדדו את גאון מצרים". הנה, במקום לעלות לשמים, נטמן המצרי שהרג משה, בחול, בתחתית, באדמה, בהשפלה - רמז להשפלת מצרים. וכן יהיה בעתיד, כאשר ישמיד הקב"ה את גאוות הגוים וייראה בגאון עוזו. כך אמר ישעיהו (ב:י-יא): "בוא בצור והטמן בעפר מפני פחד ה' ומהדר גאֹנו; עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים, ונשגב ה' לבדו ביום ההוא".

ההטמנה היא גם רמז לרשעות המצרים, ולעונש שבא להם מדה כנגד מדה, שהם חשבו להשמיד את ישראל במים, ובסופו של דבר הם טוּבעו בים סוף. וכן אמר דוד (תהלים ט:טז): "טבעו גוים בשחת עשו, ברשת זו טמנו נלכדה רגלם".

המלה "טמן" באה מהמלה "אטם", שפירושה - לא שומע ולא נשמע. ובזה רמזה לנו התורה כמה דברים: שמשה מסר את נפשו לשמוע לזעקת עמו הדל מפני מציקיו, ולא כמו "אֹטם אזנו מזעקת דל" (משלי כא:יג). וכן, שהעבירה באה משום שהאדם אוטם את אזנו מלשמוע לאמת ולמוסר, כמו שאמר דוד (תהלים נח:ה): "...כמו פתן [נחש] חרש יאטם אזנו". ומי שאוטם את אזנו ואינו מקבל מוסר, ייענש בזה שיפול לקבר, וייטמן בו.

מצאנו בתנ"ך גם הטמנה הרומזת על חטא ישראל ועל עונשו, והוא בירמיהו (יג:א,ד,ו-ז,ט-יא), שאומר ה' לנביא לקחת לו אזור פשתים, "ושֹמתו על מתניך ובמים לא תבִאֵהו... וקום לך פרתה וטמנהו שם בנקיק הסלע... ויהי מקץ ימים רבים... והנה נשחת האזור, לא יצלח לכל... כה אמר ה': ככה אשחית את גאון יהודה... המֵאֲנים לשמוע את דברי, ההֹלכים בשרִרות לבם... ויהי כאזור הזה אשר לא יצלח לכל, כי כאשר ידבק האזור אל מתני איש כן הדבקתי אלי את כל בית ישראל... להיות לי לעם ולשם ולתהלה ולתפארת, ולא שמֵעו". והכוונה היא, שהאזור שהוא בגד הדבוק לאדם וחובק אותו, הוא סמל האהבה, בחיבוק; וכן, מאחר שהוא דבוק למתני האדם, שמשם הוא מוליד זרע, בכך הוא סמל הזרע היהודי שנבחר; והוא גם סמל הכח, כמו שכתוב (משלי לא:יז): "חגרה בעוז מתניה", וכן (דברים לג:יא): "מחץ מתנים קמיו". והנה, בזמנו של ירמיהו, היהודי מאס באהבת ה' ובתפקידו הנבחר והעליון, והלך בכוחות עצמו, "בשרירות לבו", והסתתר מפני הבחירה והסגולה, וטמן אותה, שלא היה לו חפץ בה. ולכן אמר לו ה' שיקח אזור, "ובמים לא תביאהו", משום שהמים הם סמל התורה ("הוי כל צמא לכו למים" - ישעיהו נה:א) והטהרה, ובני ישראל מאסו בהן. וה' הראה לו, שמי שטומן את אזור המתנים של בחירה ואהבת ה', ובוחר באזור מתנים של כח ושרירות לבו, האזור נשחת, ושום דבר לא יצלח לו. הוא טמן אותו בנקיק הסלע, סמל לנקרת הסלע שבה עמד משה כאשר הוא ראה את אחוריו של הקב"ה, דהיינו קשר של תפילין של ראש של הקב"ה (עיין ברכות ז.), ובתפילין של הקב"ה כתוב יחודו של ישראל, דהיינו "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז:כא; עיין ברכות ו.). וכן, הוא הטמין את האזור ליד נהר פרת, סימן לעונש ולקללה של גלות, שהרי פרת היא גבול א"י.


(יג) ויצא ביום השני. אחרי הסכנה של הפעם הקודמת, עלול היה משה להירתע מלהתערב שוב בעניני העברים, אך לא כך עשה. אהבת עמו התגברה על פחדו, והוא יצא גם ביום השני להמשיך לעזור להם. יש קצת רמז לזה בפילגש בגבעה, שכתוב בה (שופטים כ:כד): "ויקרבו בני ישראל אל בני בנימִן ביום השני [למלחמה]" -אע"פ שהובסו ביום הראשון, מ"מ חזרו למלחמה, אחרי שה' ציוום. וכן משה, אע"פ שהסתכן פעם אחת, חזר משום אהבת ישראל.


והנה שני אנשים, עברים, נִצִים. מה ראה? ראשית כל, ראה שני אנשים, שהיו גדולים, מגדולי הדור שבעברים, ובכל זאת נצים, רָבים, מתקוטטים, שונאים זה את זה. ומנין שהיו גדולים? אומר מדרש שכל טוב: "אנשים, גדולי ישראל". וכך מצאנו במרגלים (במדבר יג:ג): "...כֻלם אנשים, ראשי בני ישראל המה", ופירש רש"י: "כל אנשים שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו". והוא על פי התנחומא (שלח ד): "'שלח לך אנשים' - זה שאמר הכתוב (משלי כו:ו): 'מְקַצה רגלים, חמס שֹתה, שֹלח דברים ביד כסיל'. וכי כסילים היו המרגלים? והלא כבר נאמר (במדבר יג:ב): 'שלח לך אנשים', וכל מקום שנאמר בו 'אנשים' בני אדם צדיקים הן?... אלו לא נקראו כסילים אלא על שהוציאו דבת הארץ, שנאמר (משלי י:יח): 'ומוצִא דבה הוא כסיל'. אעפ"כ, בני אדם גדולים היו, ועשו עצמן כסילים. עליהם משה אומר: 'כי דור תהפֻכֹת המה בנים לא אמֻן בם' (דברים לב:כ), שאלו נבחרו מכל ישראל על פי הקב"ה ועל פי משה... והן גרמו לאותו הדור שילקה אותה המכה...".

דרך אגב, לומדים אנו כאן את הלקח המר, שגדול הדור יכול להפוך להיות "כסיל" במובן התורני, אם חסרה לו אמונה, וכמו שאמרו חז"ל (סוטה מח:): "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבוא? קטנות ["אמנה" - רש"י] שהיה בהן", כאן, חוסר האמונה גרם למרגלים להוציא דבה רעה על א"י, ולכן אמר הקב"ה: "עד אנה ינאצֻני העם הזה ועד אנה לא יאמינו בי" (במדבר יד:יא). גדול הדור חייב לעמוד תמיד על המשמר, ולדאוג ליראת שמים שתקדם תמיד לחכמתו, משום שבלעדיה אין חכמתו מתקיימת, וחייב הוא לעבוד לשַקֵע בתוכו את האמונה. ועלינו לדעת שגם הגדול יכול לטעות, ודוקא בעניני האמונה.

שני האנשים כאן, דתן ואבירם, היו מנהיגים וגדולים בקרב העברים. ואע"פ שהיו גם גדולים וגם עברים, כלומר, שניהם מאותו עם, מאותו עם משועבד, ולפי ההגיון היו צריכים להיות קשורים בקשרי אהבה מתוך צרה משותפת, מכל מקום היו נצים. ונראה לי שהיו רָבים על גדולה ושררה. ונראה שמאחר שהם היו בין המנהיגים של העברים, לא לקחו אותם לעבודה, שהמנהיגים לא עבדו, ובמיוחד אלה ששיתפו פעולה עם המצרים נהנו מזכויות. והנה דתן ואבירם היו עשירים, כמו שמוכח מדברי הגמרא (נדרים סד:): "'כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך' (שמות ד:יט)... שירדו מנכסיהן [ועניות כמיתה]". ומה שירדו מנכסיהם, יתכן שזה היה משום שפרעה קצף עליהם; או, שהמצרים הכבידו את העבודה והתחילו לטפל גם במנהיגים; או, לפי הכלל שאמרו חז"ל (סוטה ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח לסוף מתמעט".

אמרו חז"ל (נדרים סד:): "כל מקום שנאמר 'נצים', ו'נצבים', אינן אלא דתן ואבירם". לדוגמה, כתוב (במדבר כו:ט): "...הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ואהרן... בהצֹתם על ה'". כלומר, המחלוקת שנבעה מקנאה במשה, היתה מחלוקת על ה', שאין הוא וגס רוח יכולים לדור בעולם ביחד (ועיין להלן). וכן בפסוק (במדבר טז:כז): "ודתן ואבירם יצאו נצבים". ועיין לעיל (ב:ד) על המלים "ותתצב אחֹתו", בביאור לשון "יצב" לגבי גאוה ולגבי גאות ה'.

הנה, כתבה התורה (דברים טז:כב): "ולא תקים לך מצבה אשר שנא ה' אלקיך". ופירש רש"י: "מצבת אבן אחת להקריב עליה, אפילו לשמים". ונ"ל שהאיסור נובע משנאת ה' לגסות הרוח, שהיא היפוכה של קדושה, משום שהקדושה נכנסת לאדם ככל שהוא משפיל את עצמו, ואין לך מתועב יותר מבעל הגאוה. ולכן המצבה, מאבן אחת, המסמלת את מי שעומד זקוף ועז פנים, שחושב שהוא יחיד בעולם, נאסרה אפילו לשם שמים, שהרי הגאוה היא סתירה מיניה וביה לעבודת ה' ולקדושה.

דתן ואבירם היו תמיד רָבים ומתקוטטים, ותמיד על רקע של קנאה לשררה ולמנהיגות. כך אומר שמות רבה (א:כט): "הם הם שאמרו דבר זה. הם היו שהותירו מן המן, הם היו שאמרו (במדבר יד:ד) [במרגלים]: 'נִתנה ראש ונשובה מצרימה'. הם שהמרו על ים סוף". וכמובן, הם הם שהיו במחלוקת קורח. ובכל מקום היתה המחלוקת על רקע תאוותם לשררה. כאן אמרו (פסוק יד): "מי שמך לאיש, שר ושֹפט עלינו". במרגלים אמרו: "נתנה ראש", ותירגם אונקלוס: "נְמַנֵי רישא", וכמובן רצו הם להיות הראשים. גם כאשר פגשו את משה יוצא מלפני פרעה אחרי שפרעה גזר עליהם שלא לקבל תבן ללבנים, מחלוקתם היתה על רקע של תאוות שררה, משום שפחדו שהעם ילך אחרי משה ואהרן, וגזירת פרעה היתה להם רק עילה למחלוקת. והם היו כל כך שרויים בגאוה ותאוה וקנאה להיות ראש, עד שהתקוטטו ביניהם, ורצו אפילו להרוג אחד את השני, כמו שנכתוב בס"ד. כל כך חזקה מדת הגאוה והתאוה להיות לראש על בני אדם, שהיא מקלקלת את השורה אף של ת"ח וגדול בישראל.

ועיין בסוטה (ד:-ה), שהרבו חז"ל לספר בחטאו של גס הרוח ובעל הגאוה, ואמרו: "כל אדם שיש בו גסות הרוח כאילו עובד ע"ז... כאילו כפר בעיקר... כאילו בא על כל העריות... כאלו בנה במה... ראוי לגדעו כאשירה... אין עפרו ננער... שכינה מייללת עליו... אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם... אפילו רוח קימעא עוכרתו... לסוף נפחת". כלומר, שהגאוותן כביכול מגרש את הקב"ה מן העולם, והוא מחשיב את עצמו כחשוב ביותר בעולם - הוא האלהים. והת"ח, הגדול, בעל השררה, עומד בפני סכנה זו במיוחד, שהרי בחכמה או בגדולה שיש לו, הוא חושב שאכן גדול הוא.

הגיוני הוא מה שפירשו חז"ל, שבכל המחלוקות הנ"ל היו דתן ואבירם בראשן, שהרי אדם פשוט וקטן אינו מתחיל במרד. נפשו שפלה מדי, יכולתו קטנה מדי, קשריו חלשים מדי, ואין לו העזה למרוד. כל המהפכות מתחילות על ידי אנשים מהשכבה שמקנה להם גאוה והשכלה. ומ"מ, אמרו חז"ל, שהסיבה שפירשו ששני האנשים האלה היו דתן ואבירם, היא (אליהו רבה פ' יח, ד"ה לא תלך רכיל): "כל שאתה יכול לתלות ברשע תליהו". ונ"ל שהכוונה היא, שאם אפשר למעט בקטגוריה על ישראל, מה טוב, ואם אפשר למצוא פירוש סביר והגיוני שהוא גם מרומז במקרא, כך שנוכל לצמצם את הרשעות, צריכים לעשות כך. וכן אמרו חז"ל (ב"ב קט:): "שתולין את הקלקלה במקולקל". ולכן, מאחר שכאן יש גם רמזים בפסוקים ("נצים", "נצבים") וגם ההגיון מורה כך, דרשו כך. ומ"מ התורה לא פירשה את שמותיהם כאן ובשאר מקומות, משום שגנאי הוא שתלמידי חכמים וגדולים עשו מה שעשו, ודי לגלות את שמותיהם פעם אחת, במחלוקת קרח. ועוד, רמזה לנו התורה בזה, שאע"פ שהם היו מנהיגי ומסיתי הרשעים, היו עוד רשעים בין בני ישראל במצרים שלא נתפרשו שמותיהם, וכמו שלמדנו שמתו במכת החושך.

בוא וראה איך שכן רע וחבר רע משפיעים על האדם, שאם יש לו נטייה קלה לרעה, העובדה שהוא קרוב לרשע, מטָה אותו ליפול (וכן להיפך, לטובה, ע"י שכן טוב וחבר טוב). כך אמרו חז"ל (תנחומא, קרח ד): "אוי לרשע, אוי לשכנו; טוב לצדיק, טוב לשכנו. שהרי דתן ואבירם נאבדו... לפי שהיו שכנים לקרח שהיה שרוי בדרום [המשכן]... דגלו של ראובן סמוך להם". וברור שגם החברות שבין דתן לאבירם השפיעה על כל אחד מהם, ונתנה עידוד לנטייה הרעה שבתוכם.

לאידך גיסא, כתוב (במדבר יא:כו): "וישארו שני אנשים במחנה [אחרי שנבחרו הסנהדרין], שם האחד אלדד ושם השני מידד... ויתנבאו במחנה". ואמרו חז"ל (סנהדרין יז.): "אמרו... אין אנו ראויין לאותה גדולה. אמר הקב"ה: הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם [בדיוק ההיפך מעונשו של גס הרוח שהבאנו לעיל]... שהנביאים [כלומר, שאר הזקנים דשם] כולן נתנבאו ופסקו [אחרי אותה שעה], והם נתנבאו ולא פסקו. ומה נבואה נתנבאו [אותה שעה]?... על עסקי גוג ומגוג היו מתנבאין". ונ"ל שהתנבאו על זה, משום שהיו ענוים ושפלים, ודוקא הם ניבאו על מפלת גוג גס הרוח והגאוותן. החברותא של אלדד ומידד השפיעה לטובה על שניהם. ויקח האדם מזה מוסר השכֵל, ואשרי האיש אשר לא הלך, ולא עמד, ולא ישב עם הרשע.

המלה "נצים" מורה על ויכוח מילולי, שהולך ומתפתח ומגיע למכות, ואח"כ לרצח. היא באה מלשון "נץ", לפרוח, כמו בפסוק (בראשית מ:י): "והיא כפֹרחת עלתה נִצָה". וכן אמרו חז"ל (שמות רבה א:כט): "'נצים' - שהיו מתכוונין להרוג זה את זה, כמה דתימא (דברים כה:יא): 'כי ינצו אנשים יחדו', ואמר ר' אלעזר: במצוּת של מיתה הכתוב מדבר". ושם אמרו חז"ל (ספרי, כי תצא רצב): "אין שלום יוצא מתוך מצוּת". הכל התחיל בגאוה ובגסות רוח, ומזה הגיעו לויכוח מילולי, ולקללות, ולמכות בכוונה להרוג. ובכן, ישמור אדם את נפשו ממצה ומריבה אם רק יוכל. וגם במחלוקת שנדמה לו שהיא לשם שמים, יבדוק לראות אם אין בה שמץ של גאוה, שהלא ברור שגם דתן ואבירם הצדיקו את כל מצוּתם בטענה שהם התכוונו לשם שמים. אין לדעת מה יצא ממצה בסופו של דבר, שהרי (שמות כא:כב): "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה" - שלא במתכוון.

נראה לי, שמשום שבמלה "ניצה" יש רמז לגאוה ולכעס, לכן נקרא "נץ" (העוף) בשם זה, משום שהוא מתגאה בכוחו ובנוצותיו היפות והמרובות (ונקראו "נוצות" ע"ש שהן פורחות כמו פרח כאשר העוף מתגאה), ומשום כך הוא אכזרי וטורף טרף. וכן הניצוצות שיוצאים ממכת אבן על אבן, נקראו כך משום שהם כאילו פורחים (ואומר מדרש אבכיר, בתורה שלמה ס"ק קי, על ריב דתן ואבירם: "שראו ניצוצות יוצאות מעקבותיהם"; והכוונה היא, שאדם שמתאגרף ורב בידים עם אחר, ניצוצות יוצאים מרגליו, משום שהוא תמיד נע; וכמו שהמכות נובעות מהמצה, הויכוח המילולי, כך ניצוצות יוצאות מהמכה). ובכלל - כל פריחה וניצה מגדילות את הדבר. ונ"ל שהמלה "נצח" שמשמעה פריחת הזמן לעולם ועד, באה מלשון "נץ", במובן זה; וכך גם "נצחון", שמגדל ומפריח ומגביה את המנצח. ועוד: כל בעל גאוה המגיע לידי מצה ומריבה, מנאץ בזה את ה', וכן אמר משה (במדבר טז:ל) בפרשת קרח: "וידעתם כי נִאצו האנשים האלה את ה'". גם לשון "נצב", שמשמעה גאוה (כמו שכתבנו לעיל), יש בה המלה "נץ", ומשום כך דורשים את "נצים" ו"נצבים" על דתן ואבירם הגאוותנים.

ת"ח ושומר מצוות שהוא גאוותן, גם לא יהיה טוב לאנשים, משום שהגאוותנות מכניסה באדם אנוכיות וביטול הזולת. ולא דבר פשוט היא הגאוה, שהרי לפעמים הגאוה כרוכה בהעמדת פנים של שפלות וענוה. ועל כל זה צווח הנביא ישעיהו (נח:ב-ח): "ואותי יום יום ידרֹשון... כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלקיו לא עזב... למה צמנו ולא ראית... הן לריב ומצה תצומו ולהכות באגרֹף רשע... הכזה יהיה צום אבחרהו... הלכֹף כאגמֹן ראשו... הלזה תקרא צום?... הלוא זה צום אבחרהו: פַתֵחַ חרצֻבות רשע, התר אגֻדות מוטה ושלח רצוצים חפשים וכל מוטה תנתקו, הלוא פרֹס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית, כי תראה ערֹם וכִסיתו, ומבשרך לא תתעלם, אז יבקע כשחר אורך וארֻכתך מהרה תצמח...". כלומר, יש אדם ששומר מצוות ולומד תורה ואף מעמיד פנים כעניו, כאגמון המכופף את ראשו, ומ"מ הוא אדם שעיקר נשמתו היא למצה ומריבה, והוא מסוגל לריב ולהכות אפילו ביום הצום עצמו, והכל משום גאותו. וכן כתוב (משלי יז:יט): "אֹהב פשע אֹהב מצה". ולכן האדם חייב להתחיל את תיקונו בעקירת הגאוותנות וגסות הרוח שבו, ולהתבטל לגבי הזולת. ואין לך סימן של שפלות יותר מזה שאדם עובד ופועל למען הזולת, למען הנצרך.

ואם יעשה את זה, אומר ישעיהו: "אז יבקע כשחר אורך". ויש בזה מדה כנגד מדה: כמו שהמצה היא ענין של פריחה, שמתחיל בגאוה, נמשך בכעס, קללות, ומכות, ומגיע לרצח, כך אדם שעוזב את המצה והמריבה, מביא את הגאולה, שהיא פורחת לאט לאט כמו השחר, כמו שאמרו (מדרש תהלים כב:יג, ירושלמי ברכות א:א): "ר' חייא בר אבא ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכין בקריצתא [מוקדם בבוקר] בהדא בקעתא דארבאל וראו אילת השחר שבקע אורה לעלות; אמר לו ר' חייא: כך היא גאולתן של ישראל". כלומר, האור בבוקר פורח לאט לאט, ראשית כל עולה עמוד השחר ולאט לאט פורח האור עד נץ החמה. ועוד אומר ישעיהו (מא:יב), שבזמן הגאולה: "תבקשם ולא תמצאם אנשי מַצֻתך". ואולי משום כך, השורש "נצל" מורכב מהמלה "נץ", כי הצלת ישראל תבוא כך, לאט לאט, ומטרת הדבר היא כדי שנוכיח את אמונתנו ואת בטחוננו בהקב"ה.

וח"ו, להיפך - אם היהודי אינו עוזב את גאוותו המובילה אותו לפשע ולרשע, אזי "עריו נצתו מבלי יֹשב" (ירמיהו ב:טו). עריהם יחרבו, ואויביהם יציתו אותן באש, וגם זה מדה כנגד מדה, שגם האש מתחילה במקום אחד, ומתפשטת, ופורחת עד שהיא הופכת ללהבה.

גדולה לשון הקודש, שנרמזו בה לקחים ומוסרי השכֵל, משום שהקב"ה יצר את מלותיה בתבונה. ולפעמים נמצאת בעברית מלה שמורה על דבר והיפוכו, וכך גם כאן. הקב"ה ציווה לבני ישראל לשמור את מצות ה"מצה" בפסח, והיא באה כדי להנציח את גדולת ה', שהוא השפיל את הגאים והוציא את בני ישראל לחרות, ועל זה באה ה"מצה", לחם דל, לחם עוני, בלי שאור ולא מנופחת, להזכיר את השפלת המצרים. עוד לקח מלמדת המצה, שלגבי הקב"ה כל אדם, גם בני ישראל, הוא מצה ולא שאור, וצריך שיהא שפל ובלי שאור, ואע"פ שיצא ישראל מעבדות לחרות, מ"מ הוא קיבל עליו עול מלכות שמים, שהרי "אל תקרי 'חָרות' (שמות לב:טז) אלא 'חֵרות', שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו:ב), ועול מלכות שמים שהיהודי מקבל עליו אינו נותן לו להיות חפשי, אלא הוא כפוף לעול ה', וצריך שיהיה בלי גאוה וגסות הרוח. ועוד: המצה היא לחם, ובאה להזהיר את האדם מפני המצה של מריבה, לחימה, שבאה מצד גאוה.

גם המצוות באו לעקור את הגאוה שבאדם, ובכך ייעקרו מצה ומריבה, ויהיה שלום בעולם. ומשום כך אמרו (מכילתא, בא, מסכתא דפסחא, פרשה ט): "'ושמרתם את המַצוֹת' (שמות יב:יז) -ר' יאשיה אומר: אל תקרא כן ['המצות'] אלא... 'המצוות'. כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה". ועיקר הכוונה היא, שכל מה שיש ללמוד ממצה יש ללמוד ממצוה.

הדבר העיקרי שאנו לומדים מכאן הוא, שבלי שפלות ויראת שמים המביאה לשפלות, גם לימוד תורה לא יציל את היהודי, ואדרבה, לימוד תורה יכול להביא ולהוסיף גאוה והרס, כמו בדתן ואבירם.

נאמר במדרש אבכיר (בתורה שלמה ס"ק קי): "שראו ניצוצות יוצאות מעקבותיהם ונותנים עלילות לפני משה [כלומר, שעשו את זה בכוונה, בתור הצגה], כדי שיגלה על ידן". כלומר, קנאתם במשה, על שהפך לגבור בקרב העם בזכות כל מה שעשה בעדם ובמיוחד בהריגת המצרי, אכלה בהם כאש, וזממו איך להתנקש בו. ומשום כך התקוטטו, כי ידעו שהוא יתערב, וזה יתן להם עילה להאשים את משה בנסיון להשתלט על השררה בישראל, ובזה יוכלו להסביר לבני ישראל מדוע הלשינו על משה לפרעה, שכביכול משום שכוונותיו אינן טהורות, הוצרכו הם לגלות את מה שעשה.


ויאמר. משה מתערב, שהרי יהודי חייב להוכיח את החוטא, שנאמר (ויקרא יט:יז): "הוכח תוכיח את עמיתך", ואמרו על זה בתורת כהנים (הובא בילקוט שמעוני, ויקרא תריג): "ומנין לרואה דבר מגונה בחברו שחייב להוכיחו? ת"ל 'הוכח תוכיח'. הוכיחו ולא קיבל, מנין שיחזור ויוכיחו? ת"ל 'תוכיח' - אפילו מאה פעמים". שתי סיבות לדבר: ראשית, מכיון שיש מצוה "ואהבת לרעך כמוך" (שם:יח), איך יוכל יהודי לראות את רעהו רץ לבאר שחת ולעונש, ולא ינסה להזהירו? ושנית, כל יהודי חייב למחות נגד חטא ועוול, כדברי חז"ל (סנהדרין כז:): "'וכשלו איש באחיו' (ויקרא כו:לז) -איש בעוון אחיו. מלמד שכולן [כל ישראל] ערבים זה בזה... שהיה בידם למחות ולא מיחו". וכן אמר יחזקאל (ג:יח): "באמרי לרשע מות תמות ולא הזהרתו... הוא רשע בעוֹנו ימות ודמו מידך אבקש" (על שלא הוכחת אותו). וחז"ל אמרו (סוטה לז:): "אין לך מצוה ומצוה שכתובה בתורה שלא נכרתו עליה מ"ח בריתות של 603,550", ופירש רש"י: "כמנין [בני ישראל] שהיו במדבר, שכל אחד נעשה ערב על כל אחיו". כלומר, יש תמיד חובה על יהודי למחות בחוטא, כי אם יהודי צדיק לא מחה ולא הוכיח בהתמדה, הוא יִסְפה בעונש הרשע, אם רוב העם הוא רשע, ואפילו כאשר רק חלק מהעם חוטא, הצדיק ייענש על שלא מחה. מושגים כמו חיים "פרטיים", וזכותו של היחיד לחטוא כל זמן שאינו מזיק לזולת, זרים ונכרים ליהדות, משום שעצם חטאו של היחיד מזיק לזולת, בזה שהוא מטמא את קדושת ישראל ומביא חורבן על כל ישראל.


לרשע. "לא תגורו מפני איש" (דברים א:יז). אסור לפחד מלומר תוכחת אמת. "אֹהבי ה' שנאו רע, שֹמר נפשות חסידיו, מיד רשעים יצילם" (תהלים צז:י) -אם אוהבי ה' ישנאו את הרע ויגביהו את קולם נגדו, אזי ה' יהיה "שומר נפשות חסידיו", ו"מיד רשעים יצילם". נפשו של משה היתה נפש ששנאה עוול, כמו שהבאנו בשם האבן עזרא לעיל (פסוק ג). מצד אחד אהב את הזולת, ומצד שני שנא את הרע. כך היא דרכה של תורה.

אע"פ שהוא ראה ששניהם נצים ומקללים ומשתוללים, מ"מ התערב משום שהיו יהודים. הספורנו אומר: "מפני היות כל אחד מהם אחיו, לא התעורר לעזור [במכות], אבל הוכיח במישור". ואע"פ ששניהם השתוללו, אחד מהם  הרים את ידו ראשון, ואליו הפנה משה את תוכחתו, והוא נקרא הרשע, במובן שהרשיע יותר מחברו, אע"פ שגם הלה עשה רע.

אמרו חז"ל (סנהדרין נח:): "המגביה ידו על חבירו אע"פ שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר '...למה תכה'. 'למה הכית' לא נאמר אלא 'למה תכה' - אע"פ שלא הכהו נקרא רשע. זעירי אמר ר' חנינא: נקרא חוטא... רב הונא אמר: תיקצץ ידו... [של מי שבאמת מכה ורגיל בכך, ומפחיד ומחריד נפשות בני אדם, כמו שכתב רש"י להלן]. [ואמנם] רב הונא קץ ידא [פירש רש"י - "מאדם אחד שהיה רגיל להכות את חבירו וקנסו בכך... [כי] ב"ד מכין ועונשין שלא מן התורה, לעשות סייג וגדר לדבר"]... ר"א אומר: אין לו תקנה אלא קבורה".

נ"ל שלשון "רשע" פירושה - להשתלט ולהתגבר ולנצח ובכך לגרום רע, כמו בפסוק (שמואל א יד:מז): "ובכל אשר יפנה [שאול] ירשיע", כלומר, הוא ניצח את אויביו ובכך השתלט עליהם ובכך גרם להם רע. וכן (ישעיהו נד:יז): "וכל לשון תקום אתך למשפט, תרשיעי", כלומר, כל בעל לשון גאוה שינסה לעלות עליך ולנצחך ולגרום לך רעה, את תשתלטי עליו ותגרמי לו רע. רשע הוא מי שמנסה להתעלות ולנצח (וזאת מחמת גאוותו), ולפעמים הוא מצליח בעוה"ז, ועל זה אמרו חז"ל (אבות ד:טו): "אין בידינו לא משלות הרשעים", היינו מנצחונם, שהרי המנצח יושב בשלוה. אבל במדה כנגד מדה, כינה הקב"ה בלשון הקודש גם את האדם שבסופו נשפט לעונש - "רשע", כמו בפסוק (דברים כה:א): "והרשיעו את הרשע". מי שניסה להרשיע, ולהגיע בכך לשלוה, לא יגיע אליה, כמו שאמר ישעיהו (מח:כב): "אין שלום, אמר ה', לרשעים". ולכן המלה "רשע" דומה למלה "רעש", שהיא דוקא היפוכה של שלוה, וכמו שאמר איוב (לד:כט): "והוא ישקִט ומי ירשִע" (מי ירעיש). כללו של דבר: הרשע הוא אדם שמנסה לעלות ולהשתלט (בין על ה' ובין על הזולת, והמקור לזה הוא גאוותו ואנוכיותו), ובכך למצוא שלוה. אך הקב"ה קרא דוקא לאי-שקט ולרעש, "רשע", לומר שמי שמנסה לרכוש שלוה ושלום ע"י השתלטות וגאוה, בסופו של דבר לא ימצא שקט ושלוה.

בקריאה הזאת שקרא משה "רשע!", יש להבין שהוא קרא לו רשע גמור. שהנה חז"ל אמרו (קידושין מ.): "'אמרו צדיק כי טוב... אוי לרשע רע' (ישעיהו ג:י-יא)... רע לשמים ורע לבריות - הוא רשע רע; רע לשמים ואינו רע לבריות - זהו רשע שאינו רע". וכאן בקריאה "רשע!", אמר משה (גם אם לא הבין את השלכת המלה): רשע מלא, רשע שהוא רע לשמים (בגאוותו), ובזה שהוא מכה את רעהו הוא גם רע לבריות - רשע רע אתה. הרשע הוא ההשתלטות והנסיון לנצח, והרע הוא התוצאה הלא טובה, החטא והפשע. וכמו שמהרשע לא יֵצֵא טוב אלא רע, כך (קהלת ח:יג): "וטוב לא יהיה לרשע". ונ"ל שבכל המקרא והתלמוד, כאשר מדובר על רשע, הכוונה היא לרשע שהוא רע, רע לשמים ולבריות, עד שיפרשו לך הכתוב או חז"ל אחרת.

גם בלשון "רע" יש פירוש והיפוכו: מי שעושה רע לרֵעַ, היה צריך להיות רֵעַ והפך לרע. ועוד: האדם שאיכפת לו הוא כרועה, אדם שמנהל ומדריך ושומר על הזולת שהוא לו לרֵעַ, ואילו אדם זה הפך להיות רָע.

המכה את רעהו פסול לעדות, ואפילו רק הרים את ידו עליו להכותו, כדברי הרמ"א (חושן משפט לד:ד): "המגביה ידו על חבירו להכותו פסול לעדות". הטעם לחומרה שבה ראו את זה חז"ל (כפי שהבאנו לעיל) הוא, משום שלא יוכל העולם להתקיים אם בעלי אגרוף ישלטו על העולם, ולית דין ולית דיין. ואמרו חז"ל (אבות א:יח): "על שלושה דברים העולם קיים: על הדין, ועל האמת, ועל השלום". מי שרגיל להכות, להיות אלים, ולבצע את זממו ע"י איומים ומכות, הורס את כולם - אין אמת, ואין דין ואין שלום, שהרי אם כל דאלים גבר, יהיה אותו חמס שעליו נחתם קץ כל בשר בימי נח (סנהדרין קח.). בלי דין ודיין אי אפשר להקים חברה שתבנה מדינה וחברה תורנית, שהרי לשם כך צריכים שקט ודין ומשפט. וחוץ מזה, המכה את חברו מכה במי שנברא בצלם אלקים, ואם הוא יהודי - במי שהוא אחיו ורעו ושותף עמו בעם הנבחר והחביב והסגולה. ואם הוא גוי שמכה יהודי, הוא חייב מיתה בידי שמים; ואע"פ שיהודי אינו חייב עונש זה, מ"מ צא ולמד מזה את גודל העבירה!


למה תכה רעך - יודע אני ששניכם רשעים (כמו שאמרו חז"ל, בשמות רבה [א:כט]: "'רעך' - שהוא רשע כיוצא בך", וכן נאמר [במדבר יד:ד]: "ויאמרו איש אל אחיו", ואמרו חז"ל שמדובר בדתן ואבירם), ומ"מ איך אתה מעיז להכות יהודי ואפילו הוא רשע, שהלא מ"מ הוא יהודי ובכלל "רֵעַ"? אמנם מותר להכות רשע גמור ולשונאו משום שאינו בגדר "עושה מעשה עמך", וכן מצוה להענישו כדי שתהיה מיתתו כפרתו, כמו שאמר דוד לשלמה אודות יואב (מלכים א ב:ו): "ולא תורד שיבתו בשלֹם שאֹל", ואמרו על כך חז"ל (ילקוט שמעוני, שם קע, ע"פ התנחומא): "וציווה שלמה בנו להרוג אותו... ורצה לקרבו לעוה"ב"; אבל כל זה הוא כאשר המכה הוא צדיק ומכה לשם שמים, אבל אם גם המכה הוא רשע, וכל ההכאה היא לשם מזימה פרטית, אזי גם הכאה זו היא רעה. וכן מצאנו שנענש בית בעשא בן אחיה, על שהרג בעשא את נדב בן ירבעם, אע"פ שזה היה כפי שהנביא ניבא, כי מ"מ אח"כ גם הוא הלך בדרך הרעה, ועליו כתוב (מלכים א טז:ז): "ועל כל הרעה אשר עשה בעיני ה'... להיות כבית ירבעם ועל אשר הכה אֹתו", ופירש רש"י: "הואיל וגם הוא הלך בחטאתיו, נמצא שלא היה לו להורגו". וכן פירש מצודת דוד שם: "ואף שבדבר ה' נעשה, מ"מ בעשא לא עשאו לקיים דבר ה'...".

רמז גדול נרמז כאן. כתוב כאן "תכה", וכן כתוב בעיר הנדחת (דברים יג:טז,יח): "הכה תכה את יֹשבי העיר ההיא לפי חרב... ולא ידבק בידך מאומה מן החרם, למען ישוב ה' מחרון אפו ונתן לך רחמים ורחמך...". הנה הכלל הגדול שבתורה הוא: קבלת עול מלכות שמים. "מה הוא רחום, אף אתה רחום"; אבל הכוונה היא, שתהיה רחום כמו שהוא רחום. הרחמים הם כמו שהוא, ה', מגדיר ומצוה, גם אם זה נוגד למוסר הפרטי של האדם. לא האדם מגדיר את הרחמים, כי מנין לו לדעת להגדיר באמת מה הם רחמים ומהו עוול? רק מי שיצר את העולם ואת הכל, כולל המושגים של רחמים וחסד, יודע. ולכן אל תהיה צדיק הרבה, וקבל עליך את הגדרתו ואת עולו. ולכן, אם הוא ציווה כאן להרוג עיר שלמה, ציית לו! כי אלה הרחמים האמיתיים, בזה שתבער את הרשע מן הארץ. ועל זה אומר הפסוק "ונתן לך רחמים": הקב"ה יתן לך להבין מה הם הרחמים האמיתיים - לא אכזריות ולא רחמים כוזבים, שגם הם אכזריות סמויה. ועוד: אל תחשוב שמה שעשית יכניס בך אכזריות וחוסר רגישות לבני אדם - זה לא יקרה, כי "ונתן לך רחמים", הקב"ה לא יתן לקליפת האכזריות לצמוח. ועוד: "ורחמך" - אם תקבל עליך את עול הגדרתו, ותעשה דבר קשה אפילו בניגוד ל"מצפונך" השפל, הוא ירחמך ויברכך. כך אומר בעל הטורים (דברים שם): "שלא תדאג לומר: החרבתי עיר ויושביה. לכך מבשרך לומר שלא תדאג, ויפרך וירבך...".

הרחמים הם חלק טבעי מן הנשמה היהודית. כך אמרו חז"ל (ביצה לב:): "דשבתאי בר מרינוס אקלע לבבל. בעא מנייהו עסקא [סחורה לעסוק בה] ולא יהבו ליה, מזוני [אוכל] -מיזן נמי לא זינוהו. אמר: הני מערב רב קא אתו, דכתיב: 'ונתן לך רחמים...' - כל המרחם על הבריות [ומוחזק כיהודי] בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, וכל מי שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו". וכן אמרו חז"ל (יבמות עח:-עט.): "נתינים דוד גזר עליהם, שנאמר (שמואל ב כא:ב): '...והגבעונים לא מבני ישראל המה'. אמר [דוד]: שלושה סימנין יש באומה זו: הרחמנין, הביישנין וגומלי חסדים... כל שיש בו שלושה סימנים הללו ראוי להידבק באומה זו [וכל מי שאין בו שלושה סימנים הללו אין ראוי להידבק באומה זו]". הֱיֵה גאה ביהדותך, בני, ודע שאמרו בספרי (ראה צו): "כל זמן שאתה מרחם על הבריות מרחמים עליך מן השמים".

אהבת הרֵעַ, היהודי, הוא כלל גדול בתורה, כמו שכתוב (ויקרא יט:יח): "ואהבת לרעך כמוך", ואמר על כך רבי עקיבא (תורת כהנים, קדושים פרק ד:יב): "זה כלל גדול בתורה". ואמר שלמה המלך (משלי יז:יז): "בכל עת אֹהב הרֵעַ ואח לצרה יִוָלֵד". יש בענין זה עוד דוגמה למה שכתבתי, שהקב"ה יצר את לשון הקודש, ושהוא יצר בכוונה מלים דומות בעלות פירושים הפוכים: כל אחד מישראל הוא רֵעַ, וחייבים לאהוב אותו ולתת לו טוב ולא רָע; והקב"ה נתן לאדם בחירה חפשית לבחור אם רצונו להיות רֵעַ או רָע. אותן שתי אותיות מורות ששני אנשים הנולדים ביחד יכולים ללכת זה לצד אחד וזה לצד אחר.

בדברי משה כאן מובעת התמיהה: כמה חייב אתה לאהוב את רעך, ולא לגרום לו רעה כל שהיא! פעמים רבות הזהירה אותנו התורה על זה: "לא תעשֹק את רעך... לא תעמֹד על דם רעך" (ויקרא יט:יג,טז); "ולא תחמֹד אשת רעך ולא תתאוה בית רעך... וכל אשר לרעך" (דברים ה:יח); "לא תסיג גבול רעך" (דברים יט:יד), והרבה כאלה. ואם התורה אסרה עליך שלא לעזור לו, כמו שכתוב "לא תעמוד על דם רעך", על אחת כמה וכמה, שאסור להרע לו, ועל אחת כמה וכמה, בעשרת מונים, להכות אותו בכוונה לרוצחו! היהודי נצטוה (תהלים לד:טו): "סור מרע ועשה טוב". בודאי שהוא חייב לנער את חוצנו מכל רע, אך אין הכוונה השלילית מספקת. לא די בשב ואל תעשה רע. יש צורך גם לעשות מעשה חיובי - טוב. כל יהודי הוא רֵעַ. הוא צריך להיות כעין רועה לזולת, המנהלו על מי מנוחות, והוא גם חייב להדריך אותו ולמחות כאשר הוא מסתכן בנפשו.

הרֵעַ האהוב ביותר על האדם הוא אשתו, ולכן נקראת אשתו אהובתו "רַעְיָה" - "רֵעַ י-ה", הרֵעַ שנתן ה' לגבר, כמו שנתן הקב"ה אשה לאדם, ואמר (בראשית ב:יח): "לא טוב היות האדם לבדו". זאת הרֵעות האמיתית, שהקב"ה ציווה שתהיה רֵעות של דבקות הנפש והגוף, שהאדם נותן ממה שיש לו לאשתו, וגם דבק בה בגופו, וזאת כוונת הכתוב (שם:כד): "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". ונראה לי שהמלה "רֵעַ" היא במובן של "דומה", "שוה", וכמו שהמפרשים לפעמים כותבים על מלה מסויימת: "ואין לו רֵעַ במקרא", כלומר, אין עוד מלה דומה לו במקרא. ומשום כך אמרו חז"ל (בכורות לה:): "אשתו כגופו דמי", ויש בזה נפקא מינה לכמה דינים, כגון נר חנוכה, שאפילו למ"ד שכל בני הבית מדליקים לעצמם, האשה אינה מדליקה, משום שאשתו כגופו דמי (עיין שו"ע או"ח תרעא:ב, ובמפרשים).

כמו שדרשו חז"ל (שהבאנו לעיל) מפסוק זה: "'רעך' - שהוא רשע כיוצא בך", כך כתבה התורה: "ואהבת לרעך כמוך", לומר, "ואהבת לרעך", שהרי הוא "כמוך".


(יד) ויאמר - דתן, כמו שתירגם יונתן: "ואמר ליה דתן" (וכן כתוב בפרקי דרבי אליעזר, פרק מח). כל הקנאה-השנאה שהיתה נצורה בלבותיהם של דתן ואבירם, בראותם שהצעיר הזה, משה, אהוב על העם והופך להיות מנהיגם - עכשיו יוצאת החוצה.


מי שמך לאיש, שר ושֹפט עלינו. בדמגוגיה ובצביעות, פונה דתן למשה בנוכחותם של שאר בני ישראל, ואומר: מי מינה אותך להיות מנהיג וראש עלינו? וכי העם בחר בך? והלא אתה יושב בארמונך בשלום ובלי סכנה, כאשר אנחנו וכל העם סובלים כאן. ובזה שאתה מסית כאן את העם ומדבר על הגאולה, אתה לא תסבול, כי אתה בבית פרעה, אבל אתה תמיט אסון על כולנו.


מי שמך לאיש - איש פירושו גדול ומנהיג, כמו שמצאנו במרגלים (במדבר יג:ב-ג): "שלח לך אנשים... איש אחד, איש אחד למטה אבֹתיו תשלחו, כל נשיא בהם... כֻלם אנשים, ראשי בני ישראל המה". דתן אומר: אתה אינך אפילו איש בשנים, וכ"ש שאינך איש בבינה, אלא אתה נער צעיר המתיימר לגדולה. כך אומר מדרש אבכיר (מובא בתורה שלמה ס"ק קטו): "שבאותו שעה לא היה כי אם בן עשרים, שמסורת בידינו: עשרים שנה גדל בפלטין של פרעה וששים שנה היה במדין... ואמרו: 'מי שמך לאיש', שאין נקרא איש עד כ"ה שנים...". וכן אומר שמות רבה (א:ל): "ר' יהודה אומר: בן עשרים שנה היה משה באותה שעה [ובספר הישר שהבאתי לעיל ב:יא, כתוב: י"ח שנה]. אמרו לו: עדיין אין אתה ראוי... לפי שבן מ' שנה לבינה... ורבנן אמרי, אמרו לו: והלא בנה של יוכבד אתה [ואתה גם מתנהג כמו בן של יוכבד, ומורד בפרעה], והיאך קורין לך בן בתיה, ואתה מבקש להיות שר ושופט עלינו [כדי לעשות לנו עוד בעיות ולמרוד בפרעה]. נודיע עליך מה עשית למצרי".


שר - מי ששולט בכוחו או בהשפעתו, והכל סרים למשמעתו; ושופט - מי שמכה בשבט (שהרי האותיות "ב" ו"פ" מתחלפות), ורודה.


עלינו. כלפי העם ה"עלינו" הזה היתה מתפרשת במובן: מי מינה אותך למנהיג על כולנו, אנחנו וכל העם הזה, שאנו חלק ממנו, ואילו אתה נטע זר, שנולדת עברי אך עזבת אותנו ועתה חי אתה עם משעבדינו בעושר ובאושר? מי מהעם בחר בך? אך כוונתם האמיתית היתה "עלינו" - על דתן ואבירם, משום שהם רצו להיות ה"איש, שר ושופט", וקנאתם בערה בהם.

המנהיג היהודי הוא איש, שר, ושופט: איש - גדול ומנהיג, בעל שיעור קומה, שיהיה ראוי להיות מכובד ע"י העם. שר - שיהיה מוכן ללכת למלחמה עם העם נגד שונאיהם. שופט - שישפוט את העם בצדק ויבנה חברה המבוססת על צדק ומשפט.


הלהרגני אתה אֹמר. האם אתה חושב בלבך (אבן עזרא) ומחפש עילה להורגני כדי שאתה תהיה מנהיג? והרמב"ן אומר: "אם בעבור שאתה חפץ להרגני כאשר הרגת המצרי אתה מוכיח אותי?" כלומר, אתה מחפש עילה. ועוד, שבשעה שהרגת אותו השתמשת בשם ה', כאילו אתה מתיימר לומר לנו שאתה בא בשם ה', וזה אינו אמת, אלא אתה סתם משיח שקר, ואל תסית כאן, משום שאתה נער, צעיר ומסוכן, ותסכן את חיי כולנו. וכתוב בשמות רבה (שם): "'אתה מבקש' לא נאמר, אלא 'אתה אומר'. מכאן אתה למד ששם המפורש הזכיר על המצרי והרגו...". והכוונה היא כמו שכתבתי. ובמדרש אבכיר (מובא בתורה שלמה ס"ק קכ) אומר: "נתנבאו על עצמן [ולא ידעו], שבאמירה הוא מבליען [בזמן קורח], שנאמר (במדבר טז:ל): 'ואם בריאה יברא ה' [ופצתה האדמה את פיה ובלעה אֹתם]'". זאת דרכו של ה', לשים בפיהם של בני אדם דברי נבואה, ואינם יודעים מה הם מתנבאים.


כאשר הרגת את המצרי, ובזה סיכנת את כולנו, כי אם ימצאו את גופתו, יאשימו את כולנו, ולכן אתה אדם מסוכן, ואין ברירה אלא להודיע למלך שאתה ולא העם הרגת את המצרי. זאת הערמומיות של דתן, שהצליח בבת אחת לתאר את משה כצעיר השואף להנהגה, וכאדם בלתי אחראי שמסכן את העם כולו, ובכך הצליח לגייס מאחוריו את דעת הקהל של בני ישראל. ואת כל זה עשו דתן ואבירם בגלל הקנאה שבערה בהם. כך אומר מדרש לקח טוב: "'מי שמך'... זה שאומר הכתוב (עמוס ה:י): 'שנאו בשער מוכיח', ואומר (ישעיהו כט:כא): 'ולמוכיח בשער יקושון'". פירוש - העם שונא אדם שעומד בשער ומוכיח אותם. אבל יש כאן גם רמז לקנאתם במנהיגות של משה, כי "שער" מסמל את השופט שיושב בשער ושופט את העם, כמו בפסוק (בראשית יט:א): "ולוט יֹשב בשער סדֹם", שאמרו על זה חז"ל (בראשית רבה נ:ג): "אותו היום מינוהו ארכי [ראש] דיינים", וא"כ יש בזה רמז לכך שדתן ואבירם שנאו את משה על זה שהוכיח את ישראל, ועל שהיה כשופט היושב בשער שמנהיג את העם.

עוד אומר מדרש לקח טוב (שמות ד:יח): "'מי שמך...' - ועדיין לא הגעת לתורת איש, ואתה בטוח על ממשלת בת פרעה, והנה אנחנו מודיעים לך אפילו קיסי [עצי, ענפי] עריסתך [כלומר, מקורך], שאתה בן יוכבד [כנראה, אע"פ שפרעה ידע שהוא עברי, הוא לא ידע שהוא בן עמרם ויוכבד, ואילו ידע שהוא בן נשיא הסנהדרין, בודאי היה חושש שמא זה הילד שראו אצטגניניו, שהרי אם זה בן של מנהיג, סביר שזה הילד המסוכן], ואתה מחרף ומגדף את דגון, אלוהו של פרעה [כחלק מההסתה והדיבורים על הגאולה ע"י ה' אלקי העברים; ונראה שגם בני ישראל עבדו לדגון, שהרי בני ישראל עבדו את הע"ז המצרית, כמו שכתבתי לעיל, וכמו שאמר יחזקאל (כ:ז-ח): "ואֹמַר אלהם: איש שקוצי עיניו השליכו ובגלולי מצרים אל תטמאו... ולא אבו לשמע אלי..."], ואתה שופך דמים...".

הנה, הרשע הזה אמר "מי שמך", ובגאוותו לא הבין שהקב"ה שם את משה לשופט ומלך על ישראל. ויש רמז לזה במה שכתוב (דברים י:כב): "בשבעים נפש ירדו אבֹתיך מצרימה ועתה שֹמך ה' אלקיך ככוכבי השמים לרב". אותו ה' אלקיך שהביאך למצרים ואשר "שמך שם לרוב", הוא אשר שמך למשה להיות המנהיג. הקב"ה הוא אשר שם את הכל, הוא המנהיג והנוהג והמנַהֵג. "מי שם פה לאדם" (שמות ד:יא)? -ה'; מי זה "אשר שֹם שַמות בארץ" (תהלים מו:ט)? -ה'; מי זה "ושמת שמו אברהם" (נחמיה ט:ז)? -ה'; ומי לקח את יעקב ואח"כ "אשר שם שמו ישראל" (מלכים ב יז:לד)? -ה'. "ומי שם תבל כֻלה" (איוב לד:יג)? -ה'. אם כן, הוא הוא אשר שם את משה למנהיג על ישראל, משום שמשה הפגין בעצמו מסירות נפש ובטחון בה', ורק אדם שיש בו המעלות הללו ראוי להיות מנהיג. הוא האדם "אשר שם ה' מבטחו" (תהלים מ:ה), ואילו אצל הרשעים כמו דתן ואבירם כתוב (ירמיהו יב:יא): "כי אין איש שם על לב".

אמרו חז"ל (מדרש אבכיר, מובא בתורה שלמה ס"ק קטז): "אמר הקב"ה: ב'שימה' גינו אותך, ב'שימה' אני עושה אותך שופט, שנאמר (שמות כא:א): 'ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם'". והכוונה פשוטה: יש כאן מדה כנגד מדה, שמשה שנתן את נפשו על הדינים, כלומר, על הצדק והיושר והמשפט, נתמנה למנהיגות, לתת לעם את המשפטים ואת הדינים. אומר המכילתא (בשלח, מסכתא דשירה א): "נתן נפשו על הדיינין [כלומר, הדינים], ונקראו על שמו, שנאמר (דברים טז:יח): 'שֹפטים ושֹטרים תתן לך...'... ומנין שנתן נפשו עליהם? שנאמר: '...מי שמך לאיש שר ושופט...'...".

רבינו בחיי כותב: "ובשלשה לשונות הללו [איש, שר ושופט] שדיברו כנגדו, מצינו שלקח עטרה... מצינו שנקרא 'איש', שנאמר (במדבר יב:ג): 'והאיש משה ענו מאד'. ונקרא 'שר', שנאמר (שם כא:יח): 'באר חפרוה שרים [משה ואהרן]...'. ונקרא 'שופט', שנאמר (שמות יח:יג): 'וישב משה לשפֹט את העם'".

שר בישראל הוא אדם המוכן למסור נפש על קידוש השם ולהסתכן. כך, במלחמת מצוה על כיבוש יבוס, היא ירושלים, אמר דוד (דברי הימים א יא:ו): "כל מכה יבוסי בראשונה [כלומר, מי שיעלה ראשון להכות את יבוסי, משום שהיה במקום גבוה וקשה ומסוכן ללחום נגדו] יהיה לראש ולשר; ויעל בראשונה יואב בן צרויה ויהי לראש". כלומר, במסירות נפשו במלחמת מצוה זו, קנה יואב את הזכות להיות שר הצבא. כל שר בישראל חייב לצאת בראש העם למלחמה, כמו שכתוב (שמואל א יח:יג): "...וישֹמֵהו [שאול שם את דוד] לו שר אלף, ויצא ויבא לפני העם", שהוא יצא לפני העם למלחמה. וכן כתוב (דברים ג:כח): "וצו את יהושע... כי הוא יעבֹר לפני העם הזה והוא ינחיל אותם את הארץ...", ואמרו על זה בספרי (ואתחנן כט): "אם עובר לפניהם, עוברים; ואם לאו - אין עוברים... וכן אתה מוצא כשהלכו לעשות מלחמה בעי... ויאמר ה' אל יהושע: 'קֻם לָך! למה זה אתה נֹפל על פניך' (יהושע ז:י). לא כך אמרתי למשה... אם עובר לפניהם עוברים, ואם לאו אין עוברים...?"

הטענה של דתן "מי שמך" היא הטענה שהרסה את ישראל כל השנים, והיא שהביאה לידי פירוד וחוסר אחדות: הסירוב של המקנאים לקבל עליהם את המנהיגות של אדם מסויים. גם אם יתעטפו בטלית שכולה תכלת, ויצדיקו את עמדתם בסיבות של "דת" ושל "יושר", צבועים הם, ועושים מעשי זמרי כשהם מבקשים שכר כפנחס. אנשים כאלה מוכנים שיהיה חורבן אם הם לא יוכלו להיות בראש. כך אמרו חז"ל (סנהדרין קב.): "...שתפשו הקב"ה לירבעם בבגדו ואמר לו: חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. אמר לו: מי בראש? בן ישי בראש. אי הכי, לא בעינא". הגאוה של האדם מגיעה עד כדי כך שהוא מסרב לטייל לנצח בגן עדן עם הקב"ה, משום שהוא לא יהיה בראש! והיא שעמדה נגדנו ונגד אבותינו, שבכל דור ודור אנו הורסים את עצמנו בחוסר אחדות ושנאת חנם, והכל נובע מגאוה. והעונש? "כי ימים רבים ישבו בני ישראל, אין מלך ואין שר ואין זבח ואין מצבה... אחר ישֻבו בני ישראל ובקשו את ה' אלקיהם ואת דויד מלכם ופחדו אל ה' ואל טוּבוֹ באחרית הימים" (הושע ג:ד-ה).


שר. לעתיד לבוא, הגוים בגאותם יחרפו ויגדפו את ה', וירצו להיות השר בעולם, שר הצבא, שר צבאות העולם. כך אמר דניאל (ח:י-יב,כג-כה): "ותגדל עד צבא השמים... ועד שר הצבא הגדיל וממנו הורם התמיד והֻשלך מכון מקדשו וצבא תנתן על התמיד בפשע ותשלך אמת ארצה, ועשתה והצליחה... ובאחרית מלכותם כהָתֵם הפֹשעים יעמֹד מלך עז פנים ומבין חידות ועצם כחו - ולא בכחו - ונפלאות ישחית והצליח ועשה והשחית עצומים ועם קדֹשים; ועל שִכלו והצליח מרמה בידו ובלבבו יגדיל ובשלוה ישחית רבים ועל שֹר שֹרים יעמֹד - ובאפס יד ישָבֵר". כל כוחו וכל שכלו וכל גדולתו - באפס יד יישבר!


ושופט. מי ראוי להיות שופט? רק מי ששופט במשפט ובצדק! כמו שאמר אברהם אבינו להקב"ה (בראשית יח:כה): "השֹפט כל הארץ לא יעשה משפט?" כך מתואר המלך המשיח שיבוא לשפוט את הארץ (ישעיהו יא:א-ה): "ויצא חֹטר [מטה, שהמלך השופט ישפוט במשפט ובשבט] מגזע ישי... ונחה עליו רוח ה', רוח חכמה ובינה [זה "איש"], רוח עצה וגבורה [זה "שר"], רוח דעת ויראת ה' [זה "שופט"], והריחו ביראת ה', ולא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח; ושפט בצדק דלים והוכיח במישור לענוי ארץ, והכה ארץ בשבט פיו... והיה צדק אזור מתניו והאמונה אזור חלציו". בצדק הוא ישפוט, ובשבט יבצע את צדקו.


הלהרגני אתה אומר. הנה, הפחד הוא הנשק הגדול של הרשעים, משום שהם יודעים שרוב העם הוא קטן אמונה וחושש לחייו ורכושו, ואינו מסוגל להיות גדול ולחשוב במונחים של אמונה ובטחון. ולכן כחלק מהדברים שכִיוון נגד משה, טען דתן "הלהרגני אתה אומר", כלומר, בזה שאתה עומד נגד המצרים, אתה מסכן את כולנו! הוא ידע שבדברים אלה ימצא אוזן קשבת אצל העם קטן האמונה. כמו כן, אחרי שמשה הופיע בפעם הראשונה אצל פרעה ותבע שישלח את בני ישראל, ופרעה חירף את ה' וגזר שלא יתנו תבן לבני ישראל, כתוב (שמות ה:כ-כא): "ויפגעו את משה ואת אהרן נצבים לקראתם [פירוש, דתן ואבירם שהיו נצבים פגשו את משה ואהרן הבאים לקראתם]... ויאמרו אלֵהם: ירא ה' עליכם וישפֹט אשר הִבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו לתת חרב בידם להרגנו!" שוב מופיע אותו מוח עבדותי וגלותי, חסר אמונה ובטחון בה'. והמוח הזה עודנו פועל בראשי היהודים של היום, ה' ישמרנו מהם.


ויִירָא משה. אומר מדרש לקח טוב: "הצדיקים אע"פ שתולים בטחונן בהקב"ה היו יראין". כלל גדול למדנו כאן: יסוד היסודות הוא לבטוח בה' ולשים בהקב"ה את מבטחנו, אך אין זה אומר שיש בזה הבטחה שהקב"ה יעזור לו. וכן אמרו חז"ל (בראשית רבה עו:ב): "שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז!" הרי אם הבוטח בה' מובטח לו שיהיה טוב, איזו מעלה יש בזה שהוא בוטח ה'? הרי הוא אינו מסתכן בזה, וא"כ מדוע לא יבטח בה'? אלא, אע"פ שלעם ישראל יש הבטחה שהוא לא יושמד (כמו שאמר ירמיהו [ל:יא]: "כי אעשה כלה בכל הגוים... אך אֹתך לא אעשה כלה..."), מ"מ ליחיד בישראל, ואפילו לצדיק, אין הבטחה.

זאת כוונת חז"ל (בראשית רבה לח:יג) שאמרו, שבשעה שעמד נמרוד להשליך את אברהם לכבשן האש, "הוה תמן הרן קאים פלוג [חלוק בדעתו]. אמר: מה נפשך - אם נצח אברהם, אנא אמר 'מן דאברהם אנא' [הולך אחרי אברהם אני], ואם נצח נמרוד, אנא אמר 'דנמרוד אנא'. כיון שירד אברהם לכבשן האש וניצול, אמרין ליה [להרן]: דמאן את? א"ל: מן אברהם אנא. נטלוהו והשליכוהו לאור, ונחמרו בני מעיו". כלומר, אברהם עשה את מה שעשה תוך אמונה בה' ובטחון שהוא האלקים ושבסוף תתגלה אמיתותו בעולם, אבל לא היה בטוח שהוא יחיה ושהקב"ה יעשה נס ויציל אותו מהכבשן, שהרי מעולם לא נגלה אליו ה' ולא היתה לו שום הבטחה, אלא אברהם עשה את מה שעשה משום קידוש השם, שהוא ענין של עשיית מצוה לשם מצוה, כלומר, לשם קדושת ה' ובלי להתחשב בגורלו האישי. ואילו הרן שסמך על ההבטחה שחשב שיש לו, אמנם מת; ואברהם ניצל, לא משום שהיה צדיק, אלא משום שכך היה רצונו של מקום להציל את הצדיק הזה, כדי שיקים זרע וגזע עליון ונבחר שיהיה אור לגוים ויודיע לעולם את שמו. וכן כאן במשה, מעולם לא נגלה אליו הקב"ה, ולא היה לו שום דבר שיוכל להסתמך עליו ולחשוב שהוא יינצל, אלא הוא עשה את מה שעשה עם המצרי לשמה, משום שהיתה מצוה, ובלי להתחשב בשאלה אם יש לו הבטחה או לא.

ובכן, כאשר יש אפשרות לברוח ואין בזה חילול השם, ודאי חייבים לברוח, משום שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז, ועוד, שאין סומכין על הנס בשום מקום. וגם אם קיבל אדם ציווי מה' ללכת בשליחות מסוימת, שאז ודאי לא יוזק אם ילך, מ"מ הוא חייב לעשות את הכל בדרך הטבע, כמו בשמואל, שהקב"ה שלח אותו למשוח את בן ישי למלך, וכתוב בו (שמואל א טז:ב): "ויאמר שמואל: איך אלך ושמע שאול והרגני; ויאמר ה': עגלת בקר תקח בידך, ואמרת: לזבֹח לה' באתי". ואמרו חז"ל (פסחים ח:): "והא אמר ר' אלעזר: שלוחי מצוה אינן נזוקין? היכא דשכיח היזיקא שאני". כלומר, שאין סומכין על הנס, וכאשר יש סכנה, חייב האדם ללכת בדרך הטבע, אפילו כאשר הוא עושה מצוה.

זאת ועוד: אפילו כאשר הובטח משהו לצדיק, מ"מ אין ההבטחה קבועה. כך אמרו חז"ל (ברכות ד.): "כתיב 'והנה אנכי עמך ושמרתיך...' (בראשית כח:טו), וכתיב 'ויירא יעקב...' (שם לב:ז). אמר: שמא יגרום החטא. כדתניא: 'עד יעבֹר עמך ה'' (שמות טו:טז) -זו ביאה ראשונה. 'עד יעבֹר עם זו קנית' - זו ביאה שנייה. מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא". ועוד אמרו חז"ל (בראשית רבה עו:ב): "א"ר יודן: א"ל המקום 'שוב אל ארץ אבותיך [ולמולדתך ואהיה עמך]' (בראשית לא:ג), אעפ"כ 'ויירא יעקב מאד' - אלא מכאן שאין הבטחה לצדיק בעוה"ז" (ובבראשית רבה מפורש ממה פחד: "כל השנים הללו [עשו] יושב בא"י, תאמר [אולי] שהוא בא עלי מכח ישיבת א"י!"; וזהו רמז לכך שגם החטא של עולי בבל היה החטא של ישיבת חו"ל, שמשום כך לא חזרה איתם השכינה לא"י, כפי שאמר ריש לקיש בפירוש ביומא [ט:], ע"ש). העיקר - רואים כאן שאפילו צדיק שהובטח לו, אינו יכול להיות בטוח בזה, ולכן יעקב נתיירא.

שני טעמים לדבר. ראשית, אע"פ שהובטח לצדיק, שמא גרם החטא והביא לשינוי בהבטחה, מכיון שעכשיו אין האדם הזה ראוי להבטחה שהובטח. שנית, מי יודע לכמה זמן נשארת ההבטחה בעינה? אולי ההבטחה היא רק לתקופה מסויימת בחיי הצדיק? ועל פי הטעם השני אפשר להסביר את דברי חז"ל (בראשית רבה עו:א): "וא"ל הקב"ה [למשה]: 'כי אהיה עמך' (שמות ג:יב), ולבסוף נתיירא (במדבר כא:לד): 'ויאמר ה' אל משה: אל תירא אֹתו' [את עוג]" -שההבטחה הראשונה ניתנה ארבעים שנה קודם, ולא היה משה בטוח שהיא עדיין בתוקף.

אין הצדיק סומך על הבטחות אפילו כאשר ניתנו לו, וק"ו במשה שכשהכה את המצרי עדיין לא קיבל שום הבטחה. ומ"מ כאשר הצדיק מקבל הבטחה, חייב הוא לעשות את ציווי ה', אע"פ שאינו בטוח בעולם הזה, כי בכל זאת הוא צריך לסמוך על ה', וה' הטוב בעיניו יעשה. כך אמרו חז"ל (תנחומא, ויצא ב): "מלמד שהראהו הקב"ה ליעקב אבינו שרה של בבל עולה ויורד, ושל מדי... ושל יון... ושל אדום... אמר לו... יעקב, למה אין אתה עולה? באותה שעה נתיירא אבינו יעקב ואמר: כשם שיש לאלו ירידה, כך אני יש לי ירידה. אמר לו הקב"ה: אם אתה עולה אין לך ירידה. ולא האמין ולא עלה. רבי שמואל בן יוסינה היה דורש: 'בכל זאת חטאו עוד ולא האמינו בנפלאותיו' (תהלים עח:לב) -אמר לו הקב"ה: אילו עלית והאמנת לא היתה לך ירידה לעולם; אלא הואיל ולא האמנת, הרי בניך משתעבדין בהללו ארבע מלכויות בעוה"ז במסים ובארנוניות ובגולגליות". כלומר, אע"פ שיעקב פחד שמא יגרום החטא, היה צריך לעשות ולהסתכן, וה' הטוב בעיניו יעשה. ואין לאדם לומר שבדור זה אין למסור נפש כי אין אנו ראויים, שהרי אם מחוייבים אנו, נעשה, וה' הטוב בעיניו יעשה.


ויירא. אדם העומד בסכנה חייב לעשות שני דברים: להכין את עצמו בדרך הטבע, ולהתפלל לה'. כך כתוב ביהושפט, שעמד מול צבא עצום של עמים שבאו עליו למלחמה (דברי הימים ב כ:ג,ו,יא-יב): "וַיִרָא, ויתן יהושפט את פניו לדרוש לה' ויקרא צום על כל יהודה... ויאמר: ה', אלקי אבֹתינו, הלא אתה הוא אלקים בשמים... ובידך כח וגבורה ואין עמך להתיצב... והנה הם גֹמלים עלינו לבוא לגרשנו מירֻשתך אשר הורשתנו. אלקינו הלא תשפט בם כי אין בנו כח לפני ההמון הרב הזה הבא עלינו - ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עינינו". כאן למדנו כלל גדול באמונה, וכתבהו על לוח לבך. הרי יהושפט ראה את ההמון הגדול הזה, וידע שאין לישראל כח, ולא ידע איך ינצחו כאן, ומ"מ לא נכנע ולא ברח, שהרי זאת היתה מלחמת מצוה, שרצו הגוים לגרש את ישראל מא"י. ואע"פ שהיו יכולים לחיות בגלות, מ"מ מלחמה על מצות ישוב הארץ היא מלחמת מצוה וקידוש השם, ואין בכלל פטור של פיקוח נפש כאשר מדובר בקידוש השם, ואע"פ שהיה פיקוח נפש לגבי עם ישראל, אין זה פוטר מלהילחם, שהרי לגבי כל העם, כניעה היא חילול השם. ומשום כך היה מוכן לצאת למלחמה, וראשית כל התפלל.


ויאמר: אכן נודע הדבר. פירש האבן עזרא: "'אכן' - כמו אם כן...". ורבנו סעדיה כתב: "ודאי נודע". וברשב"ם: "ואך כן", כלומר, שהמלה "אכן" מורכבת משתי המלים "אך" ו"כן", ולפי זה הפירוש הוא כמו לר' סעדיה: ודאי כן הוא. וכוונת הפסוק היא: אם כן, אם שנים אלה (שלא נכחו בשעת הריגת המצרי) יודעים מזה, ודאי נודע הדבר בכל בני ישראל, ואין תקוה שהמצרים לא ישמעו שאני הרגתי את המצרי; מה עוד ששני הרשעים בודאי ילשינו לפרעה, כמו שאיים דתן, ואני חייב לברוח על נפשי.

דרשו חז"ל בשמות רבה (א:ל): "היה משה מהרהר בלבו ואומר: מה חטאו ישראל שנשתעבדו מכל האומות? [כלומר, כל כך הרבה זמן עבדו ולא זכו עדיין לגאולה; וכן משמע בפירוש מתנחומא (שמות י), האומר: "והיאך אתם ראויין לגאולה", משמע שלא תמה על תחילת השעבוד, אלא מדוע עדיין לא נגאלו]. כיון ששמע דבריו [של דתן], אמר: לשון הרע יש ביניהן, היאך יהיו ראויין לגאולה?! לכך אמר: 'אכן נודע הדבר' - עתה ידעתי באיזה דבר הם משתעבדים". הכוונה היא, שמשה לא הבין מדוע נמשך השעבוד כל כך הרבה זמן, כי אע"פ שבקרב ההמון היו חטאים כגון ע"ז (וכמו שכתבתי לעיל בפסוק זה), מ"מ המנהיגים, שבט לוי וראשי העם, לא חטאו, ועוד, בהשפעתם לא שינו העם את שמותם ואת לשונם ולא גילו עריות, כמו שהבאתי לעיל; והרי העיקר תלוי במנהיגים, והם לכאורה לא חטאו, ולכן לא הבין משה מדוע הקב"ה מעכב את הגאולה, שהרי אע"פ שמסורת היתה בידי בני ישראל שהם יהיו במצרים ארבע מאות שנה, מ"מ ידע משה שאצל הקב"ה יש אפשרויות של "בעתה" ושל "אחישנה", שאם יהיו בני ישראל ראויים לגאולה הוא יחיש אותה, ולכן לא הבין מדוע הקב"ה אינו מחיש את הגאולה? ופתאום ראה, שבקרב המנהיגים, דתן ואבירם, נמצא "לשון הרע".

ולי ברור שאין הכוונה לסתם לשון הרע ורכילות, אלא דוקא להלשנה ומסירה לגוי. וכן אמרו בפירוש במדרש אבכיר (בילקוט שמעוני שמות ב, קסז): "מה ראה הקב"ה לשעבד ישראל יותר מכל האומות [כלומר, יותר זמן]? עד שבאו דתן ואבירם שעשו בו דלטוריא". ו"דלטוריא" פירושה - הלשנה, מסירה. כך ראינו שדלטוריא היא הלשנה, לגבי יהושע, כשביקש מהקב"ה לגלות לו מי מעל בחרם של יריחו, שאמרו חז"ל (סנהדרין מג:): "א"ל [ה']: וכי דילטור [מלשין] אני? לך הפֵל גורלות". א"כ, כך אמר משה: עתה שאני רואה שבקרב המנהיגים, ראשי העם, יש הלשנה ומסירה, ושנאת חנם, אני מבין מדוע אין ה' מחיש את הגאולה, ותצטרכו לחכות עד "עִתה", שהרי אינכם ראויים לגאולה מהרה.

בוא וראה כמה גדול חטא ההלשנה. כתב רבינו בחיי: "וכן אמרו במדרש תהלים (ז:ח): ['ועדת לאֻמים תסובבך ועליה למרום שובה']. תינוקות שהיו בדורו של שאול ושמואל, עד שלא הביאו שתי שערות היו דורשים את התורה במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא. והיה דוד מתפלל עליהם ואומר (תהלים יב:ח): 'אתה ה' תִשמרם'... ואחר כל השבח הזה היו יוצאים למלחמה ונופלים. למה? בשביל שהיו בהם דלטורין. אמר דוד: רבש"ע! סלק שכינתך מביניהם... אבל דורו של אחאב היו כולן עובדי ע"ז [חוץ משבעת אלפים], ולפי שלא היו דלטורין היו יוצאים למלחמה ונוצחים [עד זמן מסויים], ולא היה אחד מהם נהרג... שבשביל לשון הרע [כלומר, הלשנה] שכינה מסתלקת".

המלה "אכן" בהרבה מקומות היא רמז לכך שאילו היו ישראל עושים רצון ה' היו נגאלים, אכן הם אינם עושים את מה שמוטל עליהם לעשות, ולכן הם סובלים. כך הוא, לדוגמה, בפסוק (תהלים פב:ו-ז): "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כֻלכם, אכן כאדם תמותון..."; וכן (צפניה ג:ז): "אמרתי, אך תיראי, אותי תקחי מוסר... אכן השכימו, השחיתו כל עלילותם".

המלה "אכן" משמעה ודאות: ודאי, אין ספק שאך כן יהיה! וכן אמר ירמיהו (ג:כג): "אכן, לשקר [מצפים לישועה] מגבעות, המון הרים; אכן בה' אלקינו תשועת ישראל". זאת הוודאות הנצחית: שתשועת ישראל לא תבוא מהאלילים וגם לא מבעלי ברית בשר ודם, רק מה'. זה "אכן", זה ודאי. ופירש הרד"ק שם: "אנחנו שהיינו מצפים מהגבעות עזר מהאומות, וכן מההרים היינו מצפין שיבוא המון מן הגוים לעזרתנו - לשקר היה, כמו שאומר (איכה ד:יז): 'עודינו תכלינה עינינו אל עזרתנו הבל, בצפיתנו צפינו אל גוי לא יושיע'".


נודע. מחמת ההלשנה והסכנה, נאלץ משה לברוח ולהימלט מנקמת פרעה. אבל נרמזה כאן זכותו הגדולה, שסבל משום שאהב את ישראל והרגיש את הכאב של יהודי אחר. בפסוק בעגלה הערופה מרומזת האהבה הזאת (דברים כא:א,ו-ז): "כי ימצא חלל... לא נודע מי הכהו... וכל זקני העיר ההיא... ירחצו את ידיהם על העגלה... וענו ואמרו: ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו". ואמרו חז"ל (ספרי, שופטים רי): "שלא בא לידינו ופטרנוהו ["בלא מזונות" - סוטה מו:], ולא ראינוהו והנחנוהו ["בלא לויה" - סוטה שם]". אהבת ישראל מחייבת את היהודי לחפש מה מחסורו של הזולת, ואם לא חיפש, הרי הוא כאילו שפך את דמו. והרמז הזה הוא במלים "לא נודע" - שאפילו לא נודע, חייב היהודי לחפש ולבדוק מה הם צרכיו של הזולת.


(טו) וישמע פרעה את הדבר הזה - "שעמדו דתן ואבירם והלשינו עליו" (שמות רבה א:לא). הם הלכו וסיפרו לפרעה על כל נסיונות משה להקל על היהודים, שבכך הלך נגד גזירת המלך, וכן על עידודו את בני ישראל בסַפרו להם על הגאולה שתבוא, ובסוף - סיפרו שהרג את המצרי. אומר מדרש אבכיר (בילקוט שמעוני שמות קסז): "הלכו ואמרו לפרעה: מבזה הוא על פורפירא [בגד מלכות] שלך ועל עטרה שלך [בזה שהוא מיקל לבני ישראל בניגוד לגזירותיך]. אמר להם: יערב לו [שאין בזה סכנה, ועוד, שפרעה אהב אותו]. [אמרו לו:] הוא מסייע לשונאים [בזה שמדבר על הגאולה ועתה הרג מצרי]. מיד ביקש [פרעה] להרגו". פרעה החליט כך, משום שידע שאחרי מעשה זה של אלימות ומרד מצד משה, אם לא יפעל פרעה נגדו, יתפשט המרד בבני ישראל. כך אומר דברים רבה (ב:כט): "כיון ששמע פרעה כך [על הריגת המצרי], אמר: כמה דברים שמעתי ושתקתי [משום שאני אהבתי אותו]. כיון שהגיע על שפיכת דמים [שהיא מרד], תִפסו אותו!"

הנה פרעה אהב את משה מאד, וכל הזמן הוא התעלם ממעשיו ולא רצה להאמין שמשה הוא מורד, אע"פ שיועציו הזהירו אותו וניסו לשכנע אותו לפעול נגד משה. ועכשיו הוא שמע וקיבל מהם. הרי למלה "שמע" יש שני פירושים: א) לשמוע מלים או לשמוע אודות משהו, ב) לשמוע ולקבל ולהסכים לַדָבָר. כך כתב רש"י (בראשית לז:כז): "'וישמעו אחיו' [ליהודה] -וקבילו מיניה. וכל שמיעה שהיא קבלת דברים... מתרגם 'נקבל'. וכל שהיא שמיעת האוזן... מתרגם 'ושמעו'". וכאן פרעה שמע אודות המעשה, וגם קיבל את עצת שריו להרוג את משה. והתורה מבשרת לו ברמז: אתה פרעה "וישמע" ורצית להורגו - אני ה' אציל אותו ואת בני ישראל מידך, שנאמר (שמות ב:כד): "וישמע אלקים את נאקתם".


ויבקש להרֹג את משה. "ויבקש", הוא ביקש ולא עלה בידו. הוא ביקש, וה' מנעו. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום" (משלי יט:כא). ועוד הרבה רשעים היו ש"ביקשו" להרוג צדיקים ואת עם ישראל כולו, ולא עלה בידם. לדוגמה: "ויבקש המן להשמיד את כל היהודים" (אסתר ג:ו), שאומר על זה מדרש אסתר (ז:י): "כך אמר לו הקב"ה להמן הרשע: אי שוטה שבעולם! אני אמרתי להשמידם [את ישראל], כביכול, ולא יכלתי, שנאמר (תהלים קו:כג): 'ויאמר להשמידם לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו להשיב חמתו מהשחית' - ואתה אמרת: להשמיד, להרוג, ולאבד! חייך, רישך מתורם [יורם ויוסר] חלף [תחת] רישיהון, דאינון לשיזבא [הם להצלה] ואת לצליבא [לתלייה]". כלומר, לא רק שבני ישראל לא יושמדו לעולם (ומה שאמר ה' למשה שישמיד את בני ישראל על חטא העגל, כוונתו היתה שמשה יישאר בחיים, והרי הוא מבני ישראל, והעם ייבנה מחדש ממנו), אלא שהקב"ה אף לא יעשה את מה שרצה לעשות בעגל (דהיינו להרוג את כולם חוץ מאחד או כמה מהם), משום חילול השם, והיינו מה שאמר שהוא בעצמו לא יכול, כביכול.


ויבקש. לא יתן הקב"ה לרשע, שאינו מבקש את פני ה', כמו שאמר צפניה (א:ו): "ואשר לא בקשו את ה' ולא דְרָשֻהו", להרוג את משיחו ובחירו, אשר "את פניך ה' אבקש" (תהלים כז:ח), ולכן שאול אשר עליו כתוב (שמואל א כג:יד): "ויבקשהו שאול כל הימים", שביקש את דוד ולא את ה', לא הצליח. ואע"פ שהצדיק סובל ונרדף, מ"מ חייב הוא לבקש את ה', ואז "יבֹשו ויכלמו מבקשי נפשי" (תהלים לה:ד), וכן (שם מ:יז): "וישמחו בך כל מבקשיך". ואז, עוון ישראל יכופר, כמו שכתוב (ירמיהו נ:כ): "יבֻקש את עוֹן ישראל ואיננו".

הנה, בפרעה הרשע שרצה לחלל את השם, כתוב "וישמע" "ויבקש", והוא נכשל. ואילו אצל דניאל, שביקש לקדש שם שמים ולא רצה לאכול מהבשר הטרף של נבוכדנצר, כתוב (דניאל א:ח): "...ויבקש משר הסריסים אשר לא יתגאל [ייטמא]", וביקש ממנו לתת לו ולחנניה ומישאל ועזריה לאכול רק זרעים ומים, וכתוב (שם:יד): "וישמע להם לדבר הזה וינסם ימים עשרה", וה' עשה נס, ומראיהם היה יותר נאה מזה של אלה שאכלו את הבשר. ה' צב-אות מנהיג את העולם!

חז"ל הסבירו איך ניצל משה, ותיארו את הנסים שעשה עבורו הקב"ה. כך אומר המדרש (דברים רבה ב:כט): "בא הקוסטנר [הורג הנפשות של המלכות] ליתן את החרב על צוארו [ובשמות רבה (א:לא): "שלח פרעה והביאו סייף שאין כמותה" - פירוש, חדה מאד, ונ"ל שפרעה עשה זאת משום שאהב את משה וחמל עליו, ורצה שימות מיתה מהירה בלי צער]. וקהתה החרב מעל צוארו, שנעשה [הצואר] של שיש. ושלמה מקלס אותו (שיר השירים ז:ה): 'צוארך כמגדל השן'... ולא עוד, אלא שקהת החרב מצוארו והיא נהפכת על הקוסטנר [והוא נהרג]. מנין? שנאמר (שמות יח:ד): 'ויצִלני מחרב פרעה' [כלומר, הציל אותי אבל לא את הקוסטנר]... אמר בר קפרא: מלאך ירד בדמות משה והבריחו, והיו סבורין במלאך שמשה הוא [נ"ל שהכוונה היא, שבמהומה שהיתה אחרי שהסייף קפץ מצוארו של משה והרג את הקוסטנר, ירד המלאך בדמותו של משה, ומשה הצליח להיעלם כאשר הכל פנו אל גופו של הקוסטנר]. אמר ר' יהושע: רְאֵה נסים שעשה הקב"ה למשה, כל אסכילי פרעה [מלומדיו] -מהן נעשו אילמים, מהן נעשו חרשים, ומהן נעשו סומין. וברח משה ולא ראו אותו". ובשמות רבה (שם): "והיה אומר [פרעה] לאלמין: היכן משה? ולא היו מדברים; לחרשין, ולא היו שומעין...". ונ"ל שהכוונה היא, שאחרי שהצליח משה לברוח, נעלם גם המלאך, ולאחר שחיפשו אותו כמה זמן, ולא הצליחו למצוא אותו, כינס פרעה את כל יועציו, וביקש מהם לדון, איפה יכול משה להיות, ואז עשה הקב"ה את הנסים האלה.

ולמה עשה הקב"ה את הנסים האלה? ממשיך המדרש בדברים רבה: "תדע לך - בשעה שביקש הקב"ה לשלוח אותו בשליחותו, התחיל [משה] מעכב. א"ל הקב"ה: אי אתה זכור מה שעשיתי לאסכילי פרעה? שנאמר (שמות ד:יא): '...מי שם פה לאדם...', ואותה שעה עמדתי לך, ועכשיו איני עומד לך?!" נ"ל שהכוונה היא, שלמעשה לא היה צריך הקב"ה לעשות את הנסים האחרונים, להפוך את המצרים לעיוורים, אילמים וחרשים. אלא, הוא עשה את זה בשביל העתיד - להגדיל את גדולתו של משה, ושיאזור מזה אומץ ללכת בשליחותו.

מסיים המדרש שם: "בנוהג שבעולם, בשר ודם עושה לו [לעצמו] פטרון [אדון] שהוא מתקיים עליו [שהאדון משגיח ומגן עליו]... יצא ליהרג, היכן הוא והיכן פטרונו [שלא עזר לו]? אבל הקב"ה אינו כן. אמרו לפניו מלאכי השרת: נתפס משה בן ביתך! א"ל: אני מתקיים עליו. א"ל: הרי הוא [כבר] עומד לפני פרעה!... הרי הוא יוצא ליהרג! אמר להם: אני מתקיים עליו. יצא ליהרג והצילו הקב"ה [ברגע האחרון]". את זה צריך להבין תמיד, שישועת ה' כהרף עין, ועד הרגע האחרון אין להתייאש מהישועה. וכן, כאשר בא ישעיהו לבשר לחזקיהו שהוא ימות משום שלא התחתן ובכך ביטל מצות פריה ורביה, וחזקיהו התחרט וחזר בתשובה, ואמר לו ישעיהו (ברכות י.): "כבר נגזרה עליך גזירה", ענה לו חזקיהו (שם): "בן אמוץ, כַלֵה נבואתך וצא! כך מקובלני מבית אבי אבא ["דוד, שראה את המלאך וחרבו שלופה בידו, בסוף ספר שמואל (שמואל ב כד) ולא מנע עצמו מן הרחמים" - רש"י]: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים". ודוד עצמו קיבל את זה מבית אבי אבא שלו, נחשון בן עמינדב, שעליו אמרו חז"ל (סוטה לז.): "קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה... ועליו מפרש בקבלה (תהלים סט:ב): 'הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש'...". כלומר, שהמים הגיעו ממש עד לנקודה שהיו מכסים אותו ומטביעים אותו, ואז, ברגע האחרון, הוא ניצל, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה כא:י): "שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכו עד חוטמן".

הצואר של משה שהפך לשיש הוא גם סמל ומשל לכל עם ישראל. שהנה, כאשר חזר יעקב מפדן ארם, ונפגש בפעם הראשונה עם עשיו, כתוב (בראשית לג:ד): "ויפֹל [עשיו] על צוארָו וישקהו...", ואמרו בבראשית רבה (עח:ט): "...למה נקוד עליו [יש נקודה מעל כל אות של "וישקהו"]? אלא, מלמד שלא בא לנשקו אלא לנשכו, ונעשה צוארו של אבינו יעקב של שיש, וקהו שיניו של אותו רשע... ר' אבהו... מייתי לה מן הכא: 'צוארך כמגדל השן'...". ובפרקי דר' אליעזר (פרק לז): "אמר עשיו: איני הורג את יעקב אחי בחצים ובקשת, אלא בפי אני הורגו ומוצץ את דמו...". השנאה של הגוי כלפי היהודי מתבטאת ברצון להתאכזר ולהרגו בעינויים וביגון. והשנאה הזאת, מקורה בקנאה ביהודים שקיבלו את התורה והפכו לעם נבחר, ועל זה מקנאים בנו הגוים, ושונאים אותנו על שאנו גאים בזה שאנו העם הנבחר. וכך אמרו חז"ל (שבת פט.), שנקרא שם ההר "סיני" משום שהוא "הר שירדה שנאה לאומות העולם עליו". כלומר, שנאה של ה' לאומות העולם על שהם מסרבים לקבל עליהם עול מלכות שמים; וכן נכנסה שנאה ללבותיהם של אומות העולם על שהיהודים קיבלו עול מלכות שמים. ומשום שהצואר הוא מקום העול, ומסמל את עול מלכות שמים, ודוקא הצואר הוא סמל הגאוה, שהרי בעל הגאוה מרים את ראשו רק על ידי זה שהוא מרים את צוארו, וכן כתוב (תהלים עה:ו): "אל תרימו למרום קרנכם, תדברו בצואר עתק", וקבלת עול מלכות שמים בצואר משפילה את הגאוה שבצואר - לכן הגוי, בשנאת התורה והייחוד של עם ישראל, מנסה לפגוע בו דוקא בצוארו, סמל לפגיעה בעול ה', מפני שהוא רוצה לנתק את עול ה' מעלינו (ובזה מחלל גם את שם ה'), וכן נותן את עולו עלינו. ומשום כך אמר ירמיהו (איכה ה:ה): "על צוארנו נרדפנו".

מכיון שהצואר מסמל עול מלכות שמים, לכן מצות שחיטה היא בצואר, משום שלבהמה אין בכלל מושג של עול מלכות שמים, אלא כולה בהמיות ותאוה למלא ולספק את הנאתה. ונ"ל שהמלה "צואר" באה מהמלה "ציר", במשמעות ציר של הדלת, שכמו שהדלת מסתובבת על הציר, כך הראש מסתובב ומתכופף ומתרומם על הצואר. ועוד: "צואר" בא מלשון "צור", סלע, שהקב"ה הוא "הצור תמים פעלו" (דברים לב:ד), והאדם שמכופף את צוארו ואת ראשו בפניו, ייגאל. ולכן, כאשר ביקש משה "הראני נא את כבֹדך" (שמות לג:יח), אמר הקב"ה: "ונצבת על הצור... וראית את אחֹרי" (שם:כא,כג), ואמרו חז"ל שהראה לו קשר של תפילין (ברכות ז.), משום שהתפילין הם סמל העוז של ה' ושל בני ישראל, כמו שאמרו (ברכות ו.): "'נשבע ה' בימינו ובזרוע עֻזו' (ישעיהו סב:ח) -'בימינו' זו תורה... 'ובזרוע עזו' אלו תפילין... ומנין שהתפילין עוז הם לישראל? דכתיב (דברים כח:י): 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויָראו ממך'". כלומר, התפילין, סמל קבלת עול מלכות שמים, מביאים לגוים יראה (וגם שנאה) ליהודים, והם מגדל שיש נגד הגוי.

הקב"ה עושה את צואר ישראל, חסידיו, כשיש, כמו שהוא נמשל לשיש, כמו שכתוב (שיר השירים ה:טו): "שוקיו עמודי שש" ("שש" כאן פירושו שיש, אך נכתב "שש" לרמז גם שהקב"ה הוא שברא את העולם בשש, כלומר, בששה ימים). ואם אך נקבל עול מלכות ה' על צוארנו, אין כח בעולם שיוכל להרגנו ולערוף את צוארנו, שהרי "בצוארו [של הקב"ה] ילין עֹז" (איוב מא:יד). ונאמין בזה גם אם הצרות הגיעו למצב כזה שנראה שאין תקוה ואין מציל, כמו שאמר ישעיהו (ח:ח): "שטף ועבר, עד צואר יגיע" - מ"מ נצפה לישועה, כמו שאמר ירמיהו (ל:ח): "אשבֹר עֻלו מעל צוארך".

והנה, כאשר יעקב ירד מצרימה לראות את פני יוסף, כתוב על יוסף (בראשית מו:כט): "ויפֹל על צואריו ויֵבך על צואריו". וכתב רש"י שם: "אבל יעקב לא נפל על צוארי יוסף... ואמרו רבותינו שהיה קורא את שמע". דבר גדול למדנו כאן, שהנה יעקב, שלא ראה את בנו שתים עשרה שנה, ושהתאבל עליו ולא רצה לקבל תנחומים עליו, ברגע הגדול שקיווה לו ושציפה לו כל השנים האלה, מתאפק וקורא קריאת שמע! כי קבלת עול מלכות שמים תובעת מהיהודי שיתגבר על כל רגשותיו, ואפילו הטבעיות ביותר. ומשום כך, אע"פ שיוסף נפל על צואר יעקב, הוא לא נפל על צואר יוסף, כי על צוארו של יעקב היה עול מלכות שמים.


ויברח משה מפני פרעה. אמרו חז"ל (תנחומא, מסעי א): "מעשה שבאו כתבים רעים מן המלכות לגדולי צפורי בשבת. באו ושאלו את רבי אלעזר בן פרטה, א"ל: כתבים רעים באו אלינו מן המלכות, מה אתה אומר: נברח? והיה מתיירא לומר להם: בִרחו". נ"ל שבכתבים האלה נאמר שמאשימים אותם במרד, בזה שלמדו תורה או שמרו מצוות מסוימות בניגוד לגזירת המלכות, ונצטוו להופיע בפני המלכות למשפט. והם שאלו שני דברים: האם להישאר ולהופיע למשפט, ולסמוך על ה', או לברוח; ואם לברוח, האם לברוח בשבת, שהרי לא היתה סכנה ודאית באותו יום. ור"א לא רצה לומר להם לברוח, שהרי לא היתה סכנה ודאית בשבת גופא, ומ"מ אם היו מתחילים לברוח עכשיו, סיכוייהם להימלט היו יותר גדולים. וממשיך המדרש: "אמר להם ברמז: ולי אתם שואלים? לכו ושאלו את יעקב ואת משה ואת דוד [שכולם ברחו ולא סמכו על הנס, ודוד אף ברח בשבת, כמו שכתב העץ יוסף על התנחומא שם]. ביעקב כתיב: 'ויברח יעקב שדה ארם' (הושע יב:יג); במשה כתיב: 'ויברח משה...', בדוד כתיב: 'ודוד נס וימלט' (שמואל א יט:י)". לפעמים צריכים לברוח, משום שאין סומכין על הנס אם אין ענין מיידי של קידוש השם. היחיד חייב ללכת לפי חוקי הטבע, אא"כ יש ענין של קידוש השם שבא לידו.

וזאת דוקא ביחיד, אבל לגבי האומה, נסיגה היא תמיד חילול השם, ולכן אסור לעם לברוח ממלחמה בא"י שהיא תמיד מלחמת מצוה, ומ"מ גם העם חייב גם לנסות ללחום בנשק, ולא לסמוך על הנס. אלא שאין צריכים להמתין עד שיהיו חמושים בנשק בכמות או באיכות שתבטיח נצחון לפי הטבע וההגיון, אלא החובה היא לנסות את כל מה שאפשר, ולצאת בנשק הטוב ביותר שאפשר לרכוש. ההבדל בין יחיד לעם ברור מדברי המנחת חינוך, על המצוה להרוג ז' עממין (מצוה תכה), הכותב: "נהי דכל המצות נדחים מפני הסכנה, מ"מ מצוה זו דהתורה ציוותה ללחום עמהם, וידוע דהתורה לא תסמוך דיניה על הנס... ובדרך העולם נהרגים משני הצדדים בעת מלחמה, א"כ חזינן דהתורה גזרה ללחום עמהם אף דהוא סכנה, א"כ דחויה סכנה במקום הזה". וכל זה ברבים, בציבור, שהמצוה להילחם (לפתוח במלחמה) היא על הציבור ולא על היחיד. וגם היחיד, אם הוא נמצא במצב שנדרש קידוש השם, הוא חייב להסתכן, כמו בדוד עם גלית.

כך מצאנו ביפתח, שכתוב בו (שופטים יא:ג): "ויברח יפתח מפני אחיו", שבתור יחיד, הוא ברח, ולא סמך על נסים; ואילו כאשר היה מנהיג העם, ועמון תבע ממנו שיחזיר את ארצות עבר הירדן בשלום, בחר במלחמה אף שיש בזה סכנה, כי א"י היא ארץ ה' שנתָנָה לבני ישראל, ואסור להפקיר קרקע לגוי אפילו כשיש סכנה. וזאת כוונת יפתח באמרו (שם:כד): "הלא את אשר יורישך כמוש אלהיך אותו תירש ואת כל אשר הוריש ה' אלקינו מפנינו אותו נירש". והוא יצא למלחמה.

אמר הושע (יב:יג-טו): "ויברח יעקב שדה ארם... ובנביא [משה] העלה ה' את ישראל ממצרים... הכעיס אפרים [את ה'] תמרורים". והכוונה היא, שיעקב ומשה פחדו אפילו מבני אדם וברחו מהם, ולאפרים אין יראת ה'.

הקב"ה הוא מסובב הסיבות בעולם, ולעיתים הוא מביא על ישראל או על הצדיק צרות דוקא כדי לקדש את שמו, משום שככל שהמצב שפל וגרוע יותר, והסיכוי להצלה אפסי, דוקא אז מתגדל ומתקדש שמו של ה' בזה שהוא מושיע. כך כאן, לא היה רגע שחור יותר מזה: המנהיג בורח והעם נשאר בלי המושיע. אבל דוקא ה"ויברח" הזה מיועד להגדיל את שם ה' בעתיד, שפרעה הגאה יושפל על ידי משה שברח, ויגיע לסופו על ידי "בריחה" אחרת, כמו שכתוב (שמות יד:ד-ה,ח): "וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם, ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'... ויֻגד למלך מצרים כי ברח העם... וירדֹף אחרי בני ישראל...", ואמרו חז"ל (תנחומא, בשלח ז): "מגיד שכשיפרע הקב"ה מן האומות, שמו מתגדל בעולם". וככל שישראל יותר בשפלות, כך גדולים יותר הפליאה וקידוש שמו של ה' והתגדלותו כאשר הוא מציל אותם. וכן ביחיד, הקב"ה זורק את משה מגדלות לשפלות ולגלות, ואח"כ דוקא מרים אותו מעפר לגדלות שלא היתה כמוה. כך אמרו חז"ל (קהלת רבה ט:[יא]ב): "'וגם לא לחכמים לחם' (קהלת ט:יא) -זה משה. אתמול עביד [נעשה] קומיס קלטור [שר הממונה על הפלטין] בפלטין של פרעה... והיום 'קִרְאן לו ויאכל לחם' (שמות ב:כ) [כאשר ברח למדין]".

זאת ועוד: הקב"ה רצה שמשה יטעם את הטעם המר של הגלות ושל היסורין, משום שבלי זה אין למנהיג ההבנה וההרגשה העמוקה של יסורים, ובלי הבנה זו אין המנהיג יכול להרגיש באמת את סבלותיו של העם. וחוץ מזה, היסורים מצרפים את האדם, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה.): "כל שהקב"ה חפץ בו מדכאו ביסורין, שנאמר (ישעיהו נג:י): 'וה' חפץ דכאו החֱלי...' [דהיינו "כי את אשר יאהב ה' יוכיח" - משלי ג:יב]... ק"ו משן ועין, מה שן ועין שהן אחד מאבריו של אדם, עבד יוצא בהן לחרות - יסורין שממרקין כל גופו של אדם, על אחת כמה וכמה [שהן משחררים אותו מתאוותיו ומצרפים אותו]... נאמר 'ברית' במלח, דכתיב (ויקרא ב:יג): 'ולא תשבית מלח ברית', ונאמר 'ברית' ביסורין, דכתיב (דברים כח:סט): 'אלה דברי הברית' [אחר הקללות] -מה ברית האמור במלח, מלח ממתקת את הבשר, אף ברית האמור ביסורין, יסורין ממרקין כל עוונותיו של אדם". הקב"ה נתן את התורה ליהודים כדי לצרף מהם את הסיגים ואת הפסולת, ואין לך צירוף יותר טוב ויעיל מהיסורים. הם משפילים את האדם ונותנים לו ענוה, ע"י שהוא מתחיל להבין שלא בכוחו יתגבר, והוא מרים את עיניו לאביו שבשמים; והם גם מביאים אותו להבנת סבל הזולת.


וישב בארץ מדין, וישב על הבאר. דע, שבספר דברי הימים של משה, מסופר שמשה ברח ממצרים לכוש, ואח"כ למדין (וכן משמע גם מהרמב"ן להלן פסוק כג). ויתכן שיש רמז לסיפור על כוש, מזה שכתוב פעמיים "וישב", והרי די היה לכתוב "וישב בארץ מדין על הבאר"? אלא, שמשה ברח ממצרים לארץ מדין, אך הוא נאלץ לברוח גם משם, משום שהיו יחסים הדוקים בין מצרים למדין, וחיפשו אותו שם (גם האבן עזרא כתב: "ארץ מדין סרים היו אל משמעת פרעה, על כן הוצרך להיות רועה צאן שלא יעמוד בישוב, אולי יכירוהו... כי כל ימי חייו [של פרעה] היה ירא ממנו...", ואע"פ שהוא מפרש בדרך אחרת את תהליך הבריחה, מ"מ רואים אנו שבמדין היה מסוכן למשה), ויתכן שלכך רמזה התורה בשני "וישב", לומר שהגיע למדין, ואח"כ ברח גם משם, ואחרי שברח ממדין הגיע לכוש, כמו שכתוב בדברי הימים של משה, ואח"כ חזר למדין, ועל הביאה השניה כתוב "וישב על הבאר", ואז אירע לו מה שאירע עם בנות יתרו. ומ"מ ראוי לדעת את דברי האבן עזרא (להלן, פסוק כב): "ואשר כתוב [שם] בדברי הימים דמשה אל תאמן. וכלל אומַר לך: כל ספר שלא כתבוהו נביאים או חכמים מפי הקבלה אין לסמוך עליו. ואף כי [מה עוד] יש בו דברים שמכחישים הדעת הנכונה. וככה ספר זרובבל וגם ספר אלדד הדני ודומה להם". ומ"מ הרשב"ם (במדבר יב:א) מביא את דברי הימים דמשה.

עוד יתכן, שכתוב "וישב" פעמיים, משום שרצה הכתוב לספר לנו על מצבו הירוד של משה כאשר הגיע למדין, שלא הגיע לעיר, למלון, משום שברח בחפזון בחוסר כל, ולא היה לו כסף, והגיע לבאר וישב שם, בתקוה שאולי ימצא שם מישהו שיאסוף אותו ויתן לו אוכל ולינה. וזאת כוונת ה"וישב", פעמיים: אמנם "וישב בארץ מדין", אך אל תחשוב שהיתה זו ישיבה מכובדת, אלא זו היתה ישיבה עלובה - על הבאר. ובזכות ישיבה עלובה זו, בזכות גלותו זו שבאה בעקבות מסירות נפשו על עמו, זכה משה לעוד "ישיבות", כדכתיב (שמות יח:יג): "וישב משה לשפט את העם" - משום מסירות נפשו הוא נתמנה להיות שופט ומנהיג העם (ויש שם רמז גם לזכותו של יתרו ולשכרו, שבזכות זה שהכניס את משה לביתו כאשר "וישב על הבאר" ולא היה לו מקום ללון ולאכול, זכה להיות זה שיעץ לו איך לשפוט את העם, ונקראה פרשה על שמו).

עוד פעם בתורה כתוב "וישב" בקשר למשה, והוא כאשר עמלק בא להילחם עם בני ישראל, וכתוב (שמות יז:יב): "וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה... ויהי ידיו אמונה...". ושם זהו בנין האב של כל האמונה בתורה, שמלמד שכל פעם שישראל בצרה, ירימו את ידיהם באמונה אל הקב"ה, כמו שאמרו חז"ל (תנחומא, בשלח כז): "וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדין את ליבן לאביהם שבשמים, היו מתגברין, ואם לאו, היו נופלין". וכן כאן, כאשר ישב משה על הבאר, עני ודל, גולה מפלטינו של מלך, לא איבד תקוה, ובטח בה' והאמין בו.

אמרו חז"ל (דברים רבה ב:כט): "'אז יבדיל משה [שלש ערים בעבר הירדן]' (דברים ד:מא) -א"ר איבו: כיון שברח משה, התחיל אומר שירה, שנאמר: '...וישב על הבאר'. מה ישראל אמרו שירה על הבאר, [דכתיב (במדבר כא:יז): "אז ישיר ישראל את השירה הזאת: עלִי באר..."], אף משה אמר שירה על הבאר. א"ר לוי: לפי שארעה פרשת רוצח על ידו בערי מקלט". כלומר, משום כך אמר שירה; ודייקו ממה שגם בערי המקלט נכתב "אז יבדיל". כל זה יובן על פי מה שאמרו חז"ל, שהמלה "אז" היא לשון אמונה ובטחון. כך אמרו חז"ל (שמות רבה כג:ב): "'אז ישיר משה ובני ישראל' (שמות טו:א) -הדא הוא דכתיב (תהלים קו:יב): 'ויאמינו בדבריו, ישירו תהלתו'... אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד שהיו [עדיין] במצרים, שנאמר (שמות ד:לא): 'ויאמֵן העם', חזרו ולא האמינו, שנאמר (תהלים קו:ז): 'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך'. כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה היאך עושה משפט ברשעים... מיד 'ויאמינו בה'' (שמות יד:לא). ובזכות האמנה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה... ואין 'אז' אלא לשון אמנה". וכן אמרו (שם כג:ד): "ואין

'אז' אלא לשון בטחון, שנאמר (משלי ג:כג): 'אז תלך לבטח דרכך'".

לשון "אז" רומזת גם שהאמונה באה לאנשים ע"י זה שרואים את גבורת ה' וקידוש שמו, כדברי המדרש הנ"ל, וכפי שמודגש בשמות רבה (כג:א): "'אז ישיר משה' - הדא הוא דכתיב (תהלים צג:ב): 'נכון כסאך מאז'... אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה", כלומר, עד שאמרו שירה על הנצחון הגדול שבו נתגדל ונתקדש הקב"ה. ואם כן, כוונת ר' איבו שאמר שמשה אמר שירה על הבאר במדין, היא שמשה הודה לה' שהצילו מחרב פרעה, והפגין בטחון ואמונה בהקב"ה, ולא התייאש אלא שמח, שכמו שזאת הכוונה בבאר במדבר, שהרי כתוב שם "אז", כך גם בבאר כאן. ור' לוי אומר שאמר שירה בעת שהבדיל את ערי המקלט, שגם שם כתוב "אז".

הקשר בין האמונה לשירה הוא, שכאשר מתאמתת האמונה ע"י הוכחה ברורה, או כאשר היהודי מאמין אמונה שלמה ובלתי מעורערת, הוא מתמלא שמחה שאין כמוה, שיא השמחה, ושמחה זו מביאה עליו רוה"ק, משום שרק בשמחה יכול אדם לעבוד את עבודת הבורא ולהגיע לשלמות (ואילו העצבות נובעת מגאוה ומאנוכיות), כמו שכתוב (תהלים ק:ב): "עבדו את ה' בשמחה", ורק במצב זה של שמחה יכולה רוה"ק לשרות על האדם. כך אומר שמות רבה (כג:ד): "ואין 'אז' אלא שמחה, שנאמר (תהלים קכו:ב): 'אז ימלא שחוק פינו'", כלומר, פינו יימלא שחוק כאשר הגאולה האחרונה תוכיח לחלוטין את גדולת ה' ואת אמיתותו.

מה שמשה אמר שירה כשהבדיל את ערי המקלט, יובן על פי מה שכתוב בדברים רבה (ב:כט): "מה ראה משה ליתן נפשו על ערי מקלט [בעוד שידע שבלאו הכי אינן קולטות עד שייבחרו השלוש שבארץ כנען, כפי שנאמר במכות (י.), ושם תירצו שמשה אמר: "מצוה שבאה לידי, אקיימנה"]? א"ר לוי: מי שאכל את התבשיל הוא יודע טעמו". פירוש - מי שהרג נפש וברח ומצא מקלט, יודע כמה זה טוב. ובתורה שלמה (ס"ק קכט) הביא מכ"י ילקוט קורדיסטן: "אמר לו הקב"ה: אתה הרגת את המצרי בשביל ישראל, חייך, אתה הוא שמפריש ערי מקלט, שאם יהרוג אדם לאדם בשגגה הוא בורח לשם ונמלט". פירוש - משה חשש, שאולי בכל זאת לא היה צריך להרוג את המצרי, ואולי טענות יפי הנפש צודקות. אבל עכשיו בא הקב"ה ואומר לו: דע, שאין להשוות הריגה להריגה: יש הריגה אסורה, והיא הנקראת רצח (ועל זה הזהירה התורה "לא תרצח", שלא אמרה סתם "לא תהרוג"); ויש הריגה שהיא שגגה, ולהורג כזה הכנתי מקלט, שאסור להרוג אותו אע"פ שהיתה בזה קצת פשיעה, אבל לא זדון; ומה שאתה עשית לא רק שאיננו רצח, אלא הוא חובה ומצוה! ועל זה שמח משה. וכך אומר המדרש (מובא בתורה שלמה שם): "היה [משה] מיצר על המצרי שהרגו. אמר לו הקב"ה: לרשעין אין להן מנוסה... אבל לצדיקין [שהרגו נפש במצוה] אני נעשה מנוס לעוה"ב", פירוש - שיקבלו שכר בעוה"ב. כל זה תשובה מוחצת לאווילים ולבורים המפטפטים על איסור מוחלט על אלימות, בעוד התורה צווחת: "ובערת הרע מקרבך".


וישב על הבאר. אומר שמות רבה (א:לב): "קלט [משה] דרך אבות. שלשה נזדווגו להם זיווגיהם מן הבאר: יצחק, יעקב ומשה".


(טז) ולכהן מדין שבע בנות. מדובר ביתרו, שהיה שר גדול או כומר גדול במדין, שהרי המלה "כהן" פירושה לשרת, כמו שכתוב (שמות מ:יג): "וקדשת אֹתו וכִהן לי". כך אומר המכילתא, ריש יתרו (מסכתא דעמלק, פרשה א): "'כהן מדין' - ר' יהושע אומר: כומר היה... ר' אלעזר המודעי אומר: שר היה, כענין שנאמר (שמואל ב ח:יח): 'ובני דוד כהנים היו'", כלומר, שבני דוד לא היו כהנים לה', אלא שרים. הסיבה שלא נקבה התורה בשמו, היא להודיעך שבחו, שהוא היה כהן מכובד, עשיר ושָלֵו, ויועצו של פרעה, כמו שאמרו (סוטה יא.): "שלשה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ [להרגם], נהרג; איוב ששתק - נידון ביסורין [משום שאסור לשתוק, אלא צריך למחות]; יתרו שברח - זכו מבני בניו שישבו בלשכת הגזית".

ונ"ל שהוא היה ממש כהן ולא רק שר. יש ראייה לכך ממה שאמרו (פסיקתא רבתי, סוף פרק לה): "באותה שעה [אחרית הימים] מביא הקב"ה את כל הגרים שנתגיירו בעוה"ז ודן את כל האומות בפניהם... והם דנים אותן ואומרים לפניהם: מפני מה הנחתם אותו ועבדתם ע"ז שאין בהם ממש? יתרו לא כומר של ע"ז היה? וכיון [=מ"מ, מיד] שבא לפתחו של הקב"ה קיבלוֹ! ואנו לאו עובדי ע"ז היינו? וכיון שבאנו לפתחו של הקב"ה קיבְלַנו! מיד מתביישים כל הרשעים... ונוטה דין והולכים מן העולם...". הרי שיתרו היה כומר לע"ז. וכן כתב האבן עזרא: "וכל כהן שבמקרא משרת הוא לה' או לע"ז" (ויש סיבה מיוחדת לכך שהשתמשו אצל בני דוד במלה "כהנים", ללמדנו הלכה מסויימת, כמו שאכתוב להלן בס"ד).

נראה שיתרו התלבט מכבר בכל השאלה של ע"ז, וה"מכה בפטיש" היתה הגזירה של פרעה ואכזריותו. זה הביא אותו להחלטה סופית, לא רק לברוח מפלטינו וממחיצתם של המצרים הרשעים, אלא גם לפרוש מע"ז לגמרי. ובשובו למדין, פרש יתרו מכהונתו, ונידוהו כל העם, הן משום פרישתו מע"ז והן משום שמדין היתה ביחסים טובים עם מצרים. יתרו ויתר על כל גדולתו למען האמת והצדק, ומשום כך היה ראוי להיות חותנו של משה, שגם הוא עשה דבר דומה. ונ"ל שהקב"ה שילם לו שכר מדה כנגד מדה: הוא ויתר על כהונת ע"ז, ובני בנותיו זכו להיות כהנים גדולים, שהרי פנחס היה בן בתו של יתרו, כמו שכתוב (שמות ו:כה): "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל", ואמרו חז"ל (סוטה מג.): "מיתרו שפיטם עגלים לעבודת כוכבים". ועוד: יתרו זה, שמסר נפש, זכה לנכד שמסר נפש, ושקיבל כהונת עולם בשכרו - פינחס.

מה שפירשתי מוכח משמות רבה (א:לב): "והלא הקב"ה שונא עבודה זרה, ונתן מנוס למשה [דוקא] אצל עובד ע"ז? אלא... יתרו כומר לע"ז היה, וראה שאין בה ממש, וביסר עליה [לשון בוסר, היתה מרה בעיניו], והירהר לעשות תשובה [כבר] עד שלא בא משה. וקרא לבני עירו, וא"ל: עד עכשיו הייתי משמש אתכם, מעתה זקן אני - בַחֲרו לכם כומר אחר. עמד והוציא כלי תשמישי ע"ז ונתן להם הכל. עמדו ונידוהו [משום שהם הבינו שזאת לא היתה הסיבה האמיתית לפרישתו, אלא משום שהוא כפר בע"ז], שלא יזדקק לו אדם ולא יעשו לו מלאכה ולא ירעו את צאנו... לפיכך הוציא בנותיו". הרי כמו שפירשתי. ובתנחומא (שמות יא) נאמר: "ולעולם ע"ז בסורה בפני עובדיהָ [נ"ל שהכוונה היא - בפני כהניה, שיודעים שאין בה ממש, אבל ממשיכים בעבודתם מפני שהם נהנים ומרויחים ממנה]. ויתרו רואה חרטומין שלה [נ"ל שהכוונה היא, שהוא ראה את השחיתות והשקר של החרטומים במצרים ובמדין], ובוסר עליהן".

לפי מה שאמרנו, שכל מקום שכתוב "כהן", הכוונה היא לכהן דת, צריך לומר שמה שכתוב "ובני דוד כהנים היו", הוא משום שרצתה תורה ללמדנו הלכה מסוימת: שמכבדים ת"ח בקדימה כמו כהן. הלא בני דוד שבפסוק היו ת"ח, שהרי בתחילת הפסוק שם כתוב: "ובניהו בן יהוידע והכרתי והפלתי", ואח"כ: "ובני דוד כהנים היו", והרי בניהו היה ראש הסנהדרין (כמו שכתוב בברכות [ד.]: "בניהו בן יהוידע זה סנהדרין"), ובני דוד נכתבו בהקשר לזה. וכך באמת דרשו משם חז"ל (נדרים סב.-:): "שרי ליה [מותר לו] לצורבא מרבנן [ת"ח] למימר: צורבא מרבנן אנא [ולכן] שרו לי תיגראי ברישא [התירו תגר שלי, כלומר, פִסקו לי דיני תחלה, לפני השאר], דכתיב: 'ובני דוד כהנים היו'. מה כהן נוטל בראש אף ת"ח נוטל בראש. וכהן מנא לן [שנוטל בראש]? דכתיב (ויקרא כא:ח): 'וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב', ותנא דבי רבי ישמעאל: 'וקדשתו' - לכל דבר שבקדושה: לפתוח ראשון [בס"ת], ולברך ראשון [ברכת המזון וכו'] וליטול מנה יפה ראשון".

הנה למדנו בדברי חז"ל (קהלת רבתי ז:[א]ב): "שלושה כתרים הם - כתר תורה, וכתר כהונה, וכתר מלכות. כתר כהונה - זכה בו אהרן ונטלו. כתר מלכות - זכה בו דוד ונטלו. כתר תורה - הרי מונח לדורות", כלומר, וכל הרוצה יבוא ויטלנו, שאין התורה ירושה מאבות, אלא גם מי שאביו היה עם הארץ, או אפילו גוי והוא נתגייר, יכול להיות ת"ח; ומצד שני, מי שאביו היה ת"ח, יכול הוא - הבן - להיות עם הארץ. הכל לפי האדם עצמו: הוא חייב לעמול בתורה. כך אומר התנחומא (ויקהל ח): "שלא יהא אדם אומר: אני בן תורה ותורה נתונה לי ולאבותי, ואתה ואבותיך לא הייתם בני תורה, אלא אבותיך גרים היו. לכך כתיב (דברים לג:ד): 'מורשה קהלת יעקב' - לכל מי שמתקהל ביעקב, אפילו הגרים שעוסקין בתורה, שקולים הם ככהן גדול, שנאמר (ויקרא יח:ה): 'אשר יעשה אֹתם האדם וחי בהם...', 'כהן ולוי וישראל' לא נאמר, אלא 'אדם'... ראה מה כתיב בבני יתרו (דברי הימים א ב:נה): 'ומשפחות סופרים יֹשבי יעבֵץ תִרְעָתִים, שִמעָתִים שֹוּכָתִים, [המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רֵכָב]'. 'תרעתים' - שהיו יושבים בלשכת הגזית; 'שמעתים' - שהיו כל ישראל שומעים הלכה מפיהם; 'שוכתים' - שנסתוככו ברוה"ק. ומי הם? 'המה הקינים...' - 'מבני קֵני חותן משה'. ושמעיה ואבטליון בני בניו של סיסרא היו, ולימדו תורה ברבים כאנשי כנסת הגדולה".

בחירה חפשית ניתנה לכל אדם, וגדולתו וקדושתו אינן תלויות בייחוסו אלא בו בעצמו. אם הוא רוצה, יתגדל, ואם הוא רוצה, יתמעט. וכנגד שתי האפשרויות הללו, כתוב פעמיים "לכהן". האחת כאן, ביתרו שעזב את הע"ז, ומבני בניו זכו לשבת בלשכת הגזית, ומבני בניו היו כהנים גדולים, משום שהם בחרו בדרך זו. והשנייה, בַכהן שכיהן בפסל מיכה (שופטים יז:יב): "ויהי לו הנער לכהן", ואמרו חז"ל (ב"ב קט:) שהיה נכדו של משה. הרי שאין הייחוס קובע: בני בניו של כומר לע"ז ישבו בסנהדרין, ונכדו של משה שימש ככהן לע"ז!

כבר כתבתי (עיין לעיל, פסוק יב) בסוד המלה "כהן", שהיא מורכבת מהמלה "כה" - שהוא 25 בגימטריה, ו"כהן" בגימטריה הוא שלש פעמים "כה". ונראה שהכהן, השלש פעמים "כה", מסמל את שלשת העולמות שבהם שולט הקב"ה, שנזכרו בדברי הרד"ק על הפסוק (ישעיהו ו:ג): "קדוש, קדוש, קדוש, ה' צב-אות, מלא כל הארץ כבודו", וכתב הרד"ק: "וזכר שלוש פעמים 'קדוש' כנגד שלשה עולמות: עולם העליון, והוא עולם המלאכים והנשמות; ועולם התיכון, והוא עולם הגלגלים והכוכבים; ועולם השפל, והוא זה העולם". הקב"ה הוא "ה' צב-אות", וזה תוארו הגדול ביותר, שרומז לשלטונו המוחלט, שהוא יצר והוא מנהיג את הכל, ובכחו זה הוא מתקדש בעיני הגוים. והמלה "כהן" רומזת לשלטונו בזמן ובמקום בכל העולמות, כמו שכתבתי. עוד נראה, שהמלה "כהן" באה מהשורש "כון", במשמעות הכן, ו"נכון", כמו בפסוק (תהלים קיב:ז): "נכון לבו בטֻח בה'", וכן (עמוס ד:יב): "הכון לקראת אלקיך ישראל". שהכהן הוא נכון ומוכן ומזומן לרוץ ולשמש את הקב"ה בכל דבר, משום שהוא בטוח שהקב"ה הוא נכון ויציב ואמת. גם אמונתו של הכהן היא נכונה ולא תזוז, במובן "נכונה" שמופיעה בפסוק (מלכים א ב:מו): "והממלכה נכונה ביד שלמה", כלומר, יציבה.

בוא וראה כמה גדולה מצות הכנסת אורחים, של אדם הפותח את דלתו לזר, שהרי אמרו חז"ל (תנחומא, שמות טז): "'בכל עת אֹהֵב הרֵעַ ואח לצרה יִוָלֵד' (משלי יז:יז) -מי היה זה? זה יתרו... שני בני אדם קיבלו שני צדיקים ונתברכו בשבילן, ולא היה להם בנים מתחלה, ומשנכנסו לבתיהם נתן להם הקב"ה בנים - לבן ויתרו". כלומר, שהבנות של שניהם רעו את הצאן, ומכאן שלא היו להם בנים אז, שאילו היו להם, בוודאי לא היו הבנות יוצאות. הרי, שאפילו לבן הרשע נתברך, ואע"פ שהמניע שלו לא היה כשר, מ"מ גדולה הכנסת אורחים אפילו מקבָלַת פני שכינה (ע"פ שבת קכז.). ומשום כך, אע"פ שהמצרים עינו את בני ישראל, מ"מ התירה להם התורה לבוא בקהל ה' בדור שלישי, כמו שכתוב בדברים (כג:ח-ט), משום שמ"מ נתנו לבני ישראל אכסניה. ועוד אמרו חז"ל (פסחים קיח:): "עתידה מצרים שתביא דורון למשיח. כסבור אינו מקבל מהם; אמר לו הקב"ה למשיח: קַבֵל מהם, [שהרי] אכסניא עשו לבָנַי במצרים". עד כדי כך גדולה הכנסת אורחים.

הנה, מבנות יתרו היו צפורה אשת משה, ואשתו של אלעזר הכהן. ומי יכול להגיע לגדולתו בלי אשה צדקנית שעומדת כעזר כנגדו ובונה לו את הבית? כבר אמר שלמה המלך (משלי יד:א): "חכמות נשים בנתה ביתה". ועל אשה כזאת נאמר (שם לא:כט): "רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כֻלנה".


ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים. מכיון שלא נמצאו אחרים שהיו מוכנים לעזור להן, שהרי היו בחרם ובנידוי, הן היו צריכות לטרוח בעצמן בצאן. והן השכימו לדלות לפני שיגיעו הרועים האחרים, משום שהן פחדו שהם יתחילו להתעלל בהן. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:לב): "שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים". הן הגיעו לשם ודלו את המים מהבאר, ומילאו את הרהטים, שהם "בריכות מרוצות המים [המלה "רהט" היא ריצה, בארמית] העשויות בארץ [לשם השקאת הצאן]" -רש"י.

המלה "דלה" מורה על דברים גדולים, וביניהם על גדולת לשון הקודש שנבראה ע"י הקב"ה, ושה' משתמש במלותיה כמוסר השכל לנו. היא אחת המלים שיש להן שתי משמעויות הפוכות, כדי ללמדנו לקח גדול. מצד אחד, המלה "דלה", פירושה להרים, להעלות, מים מלמטה למעלה. וכן "דלית" היא הענף או השריג העליון בעץ, כמו בפסוק (יחזקאל יט:יא): "ויֵרָא בגבהו ברֹב דלִיֹתיו". וכך גם משמעות המלה "דל", כמו בפסוק (תהלים קמא:ג): "נִצרה על דל שפתי", שפירש רש"י: "היא שפה העליונה", ופירש מצודת ציון: "'דל' - ענין הרמה, כמו (ישעיהו לח:יד): 'דלו עיני למרום'". ומצד שני, אותו שורש מורה על הורדה ושפלות, כמו (תהלים קטז:ו): "דלותי ולי יהושיע", וכן "כי דלותי מאד" (שם קמב:ז). ומזה בא הכינוי לעני, "דל", שנאמר (ויקרא יד:כא): "ואם דל הוא ואין ידו משגת", משום שהדל הוא שפל וירוד למטה, כמו שאמרה חנה (שמואל א ב:ח): "מקים מעפר דל", וכן (שופטים ו:ו): "וידל ישראל מאד".

הקב"ה מלמדנו בזה לקח גדול: כמו שאותה מלה מורה גם על הורדה וגם על הרמה, כך האדם בעצמו - ע"י התנהגותו - מרים או משפיל את עצמו. ועוד: אותו מקור - הקב"ה - הוא המשפיל והוא המרים. "משפיל גאים ומגביה שפלים" (בתפילת שחרית); "ה' מוריש ומעשיר, משפיל אף מרומם" (שמואל א ב:ז). משה, שהיה בן מלך והושפל, נפגש עתה עם בנות יתרו, שהיו בנות כומר ושר חשוב, ועתה הושפלו, וכולם ליד הבאר כמו רועים פשוטים. אבל הקב"ה הופך את הדל לעשיר ואדון: "ובכל גאיות נפלו דליותיו!" (יחזקאל לא:יב). מחר פרעה יושפל, ומשה ויתרו יעלו לגדולת עולמים. אנו לומדים מוסר השכל זה גם ממה שדולים מים מן הבאר, שהקב"ה מוריד את המים כגשם, ואח"כ אנחנו מעלים את המים, סמל לזה שהקב"ה מוריד ומרים. ועוד: דוקא השפלת האדם מביאה לידי התרוממותו, משום שאז הוא מבין את שפלותו הטבעית ואת גדולת ה'. וזאת כוונת דוד המלך ע"ה באומרו (תהלים ל:ב): "ארוממך ה' כי דליתני", כלומר, אני מבין את רוממותך, ה', כי אתה - ורק אתה - עזרת לי לעלות משפלותי. ומשום כך נקראת דלת בשם זה, משום שהיא נותנת לאדם גם להיכנס וגם לצאת, אותו פתח מכניס ומוציא, ולכן היא נקראת "דלת", שמורה על כניסה ויציאה, שפלות והתעלות.

הקב"ה, שהוא המשגיח על כל הנעשה ויוזם את הכל, גם כאן הביא את משה לכאן דוקא בעת צאת בנות יתרו שבאו "ותמלאנה". מלה זו היא רמז להשגחתו, וכך גם בפסוק (איוב לט:א-ב): "הידעת עת לדת יעלי סלע [תיש הבר]... תספֹר ירחים תמלאנה...?" ואמרו על זה חז"ל, שהיעל הזאת אכזרית היא, ושונאת את ולדותיה, ובעת לדתה משליכה אותם מהסלע, והקב"ה בדיוק באותו זמן מזַמֵן נשר שתופס את הוולד. ושואל ה' את איוב: האם אתה מסוגל לספור את ירחי הריונה, ולדעת בדיוק את רגע הלידה? רק הקב"ה משגיח על העולם והוא כל יכול.


ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן. כל מה שאירע למשה עתה היו בו השגחת ה' ורמז להצלתו. כאן במדין ימצא מקלט, ויחכה עד לזמן הגאולה, שתבוא בנסים ובניגוד להגיון, בכך שעם שפל של עבדים יֵצא לחרות וישפיל עם גדול כמצרים. וזה מרומז ברהטים כאן, שהרי גם ביעקב נזכר "רהטים", וגם אצלו שינה הקב"ה את הטבע והעשיר את יעקב על חשבון לבן הרמאי, שביקש לעקור את הכל בקנאתו ובשנאתו הבלתי הגיוניות ליעקב (כמו שכתב המהר"ל בפירושו להגדה של פסח, על "לבן ביקש לעקור את הכל", ע"ש); ולא רק שלא עקר את הכל, אלא שיעקב יצא ממנו ברכוש גדול. וכל זה נעשה ע"י נס, שיעקב נתן ללבן את כל הצאן הנקודים והעקודים, והסכים אתו שהוא יקח רק צאן שנולד נקוד ועקוד, דבר שלפי הטבע לא יתכן מכיון שההורים אינם כאלה. ומ"מ עשה הקב"ה נס ושינה את הטבע, ויעקב לקח מקלות ופיצל בהם פצלות שייראו כמו עקודים ונקודים, שנאמר (בראשית ל:לח): "ויצג את המקלות אשר פצל ברהטים בשקתות המים...", והצאן ראה את המקלות בעת שנתעברו ויצאו ולדות נקודים ועקודים, בניגוד לטבע (ומה שיעקב עשה, היה על פי הכלל שאין סומכין על הנס, אלא גם האדם חייב לעשות ולהשתתף). אמר הקב"ה: יבואו הרהטים שאצל הבאר, שאליו הגיע יעקב כאשר ברח מעֵשיו והיה לבד, עני, ונרדף, בלי תקוה, ודוקא משם תצא גאולתו בניגוד לכל הגיון ולטבע. וכן במשה, התחילה גאולתו האישית ברהטים שליד הבאר, בזכות יעקב ובזכות עצמו, שמסר נפש במצרים והוצרך לברוח. ועוד - ברהטים הושיע את בנות יתרו, רמז לזה שהוא יהיה מושיע לישראל.

עוד רמז הקב"ה בזה לשנאת הגוי ולקנאתו ביהודי. הרי מן הרהטים של יעקב שמשם התעשר, כמו שכתוב (שם:מג): "ויפרֹץ האיש מאד מאד", יצאה הקנאה, כמו שכתוב (שם לא:א): "וישמע את דברי בני לבן לאמר: לקח יעקב את כל אשר לאבינו...". וגם מצרים הפכה לשונא לבני ישראל בלי סיבה, אלא בגלל קנאה. וזה לקח בשבילנו: הקב"ה לא יתן לבני ישראל לגור בארץ נכריה, בארץ הטומאה, והוא יביא עליהם את התוצאה של ישיבתנו שם: קנאת-שנאת הגוים.

יש כאן גם רמז לנצחיות של עם ישראל, ושהקב"ה לעולם לא יפר את בריתו איתם, משום ששמו קשור בהם. כך אומר ילקוט שמעוני (שיר השירים ז, תתקצב): "'מלך אסור ברהטים' [כאן "רהטים" הם תלתלי השער, שהם נופלים כמו מים שנופלים ורצים ברהטים שליד הבאר] (שיר השירים ז:ו) -אמר לו הקב"ה: כביכול אסור אני ביניכם - בזכות מה? בזכות הריצות שרץ אברהם [עבור המלאכים], שנאמר (בראשית יח:ז): 'ואל הבקר רץ אברהם'". פירוש - דורשים "רהטים" מלשון "רהט", "ריצה", באהבה לעשות מצוה. מאחר שאברהם רץ לתת מרכושו ומעצמו בשביל מצות ה', זכה לברית עולם. ומכיון שכן, שמו של הקב"ה נקבע בישראל, ואינו יכול, כביכול, להפר את הברית ולכלותם, משום שדבר זה יהיה חילול שמו בעיני הגוים, שיפרשו אותו כחולשה וכחוסר יכולת מצד ה'.

המדרש שם ממשיך: "רבי לוי אמר: בזכות יעקב שכתוב בו 'ברהטים בשקתות המים'... ד"א... זה מלך מלכי המלכים, ואין 'אסור' אלא שבועה, שנאמר (במדבר ל:ד): 'ואסרה אִסָר', 'ברהטים' - אלו האבות שרצו לפָנַי כסוסים, ונשבע לאבות [שיהיו לו לעם עולם], שנאמר (דברים כט:יב): 'למען הקים אֹתך היום לו לעם... [כאשר דבר לך] וכאשר נשבע לאבֹתיך'. לפיכך איני יכול לעשות לעבור על שבועתו. וכן אתה מוצא, כשביקשו לפרוק עולו בימי יחזקאל, אמר... (יחזקאל כ:לב-לג): 'והעֹלה על רוחכם היוֹ לא תהיה... חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה... ובחמה שפוכה אמלוך עליכם'". כלומר, שמכיון שהקב"ה אינו יכול לבטל את הברית משום חילול שמו, א"כ הוא לא יתן לישראל להיפטר ממנה ולהיות ככל הגוים ולהיכחד, אלא בעל כרחם ימלוך עליהם. ונכון שלא ייכחדו, אבל יעברו עליהם יסורים נוראים מתוך חמת ה', רח"ל.

נ"ל לפרש "מלך אסור ברהטים", כלומר בתלתלים, שהכוונה היא לתפילין שעל ראש כל יהודי. וזאת כוונת רש"י שם, האומר: "שמו של מקום קשור בתלתלים, שנאמר (במדבר ו:ז): 'כי נזר אלקיו על ראשו' [של הנזיר]". כלומר, שמו של ה' קשור בשמם של ישראל - קידוש שמם הוא קידוש שמו, וחילול שמם הוא חילול שמו. וכסמל ממשי לזה, ציווה הקב"ה על ישראל את מצות תפילין, שהיא מראה את בחירת ישראל לעם נבחר ונצחי כתוצאה מהברית ביניהם לבין הקב"ה, וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ו.): "'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויָראו ממך' (דברים כח:י)... אלו תפילין שבראש". בזה שהתפילין שבראש, שהם גלויים, הם הלבוש היומיומי של היהודי, נודע בגלוי ובפומבי שהקב"ה הוא אלקי ישראל. וא"כ הקב"ה כביכול חייב להיות חזק ועז ולעשות את היהודי חזק ועז, שהרי שמו קשור בשם ישראל. ומשום כך אמרו (ברכות שם): "ומנין שהתפילין עוז הם לישראל...".

הפסוק בנזיר "כי נזר אלקיו על ראשו" (שהביא רש"י שם), מורה על עקרון גדול שיש במגמת המצוות: קדושה ופרישה מהחומרנות. שהשורש "נזר", פירושו - לפרוש, לגדור, להגביל, כמו בפסוק (ויקרא טו:לא): "והזרתם את בני ישראל מטֻמאתם". וכן הנזיר הוא אדם שפורש מיין ומשֵכָר, כמו שכתוב (במדבר ו:ג): "מיין ושכר יזיר". וזה בא מהמלה "זר", כלומר, שהוא עושה את החפץ או את הפעולה זר לעצמו, ואינו מתעסק בו. וכן נזר, שהוא עטרה או כתר, כופה על האדם התנהגות מסוימת, מכיון שהוא לובשו ובני אדם מסתכלים עליו ומצפים ממנו שתהיה לו התנהגות מעולה, ודוקא משום כך, אם אדם כזה חוטא, הרי זה חילול השם. ובמשכן, לגבי השלחן, כתוב (שמות כה:כג-כד): "ועשית שלחן עצי שטים... ועשית לו זר זהב סביב". ויפה יפה כתב שם הכלי יקר: "וכן אמרו רז"ל (אבות ו:ד): 'ואל תתאוה לשלחנם של (מלכים) [שרים] כי שלחנך גדול משלחנם וכתרך [נזרך] גדול מכתרם'. 'ועשית לו מסגרת' שיסגור בעד התאוות, שלא יהיה לו פתח פתוח אליהם אלא יסגור בעדם ויתן להם קצבה... כי הסוגר בעד תאוותו הרי הוא בן חורין ומלך, לאפוקי הפורץ גדרו, לעולם הוא עני בדעתו [כלומר, בנפשו]". וע"ש עוד, ויאכלו משם ענוים וישבעו. ואומר שמות רבה (לד:ב): "לומר לך - אם אדם זוכה, נעשים לו [כתרי תורה, כהונה ומלכות] זֵר, ואם לאו - זָר". והוא זוכה לזה דוקא בזכות זה שהוא עושה את התאוה זָר ולא זֵר. ככל שהוא נעשה שפל ופרוש יותר, כך הוא מתרומם ומתרחב ברוחניות. והוא צריך לדעת שרק בה' יש בטחון, וכל השאר הוא זָר לנו. מכל זה יוצא, שהנזר של היהודי - התפילין - הם סמל של פרישה, וגם סמל של מלכות, של בן חורין אמיתי.

עוד רמזה התורה כאן למה שכתוב (שיר השירים א:יז): "קֹרות בתינו ארזים, רהיטנו ברותים". נ"ל שהפירוש הוא, שכתָלינו ורצפותינו חלקים מאד ויפים (ועשויים מברושים), כי "רהט" הוא לשון ריצה, והושאל ככינוי לדבר חלק. ואמרו על זה חז"ל (יומא לח.): "ניקנור [שם אדם שתרם דלתות לשער המזרח של העזרה], נעשו נסים לדלתותיו. ת"ר: מה נסים...? כשהלך ניקנור להביא דלתות מאלכסנדריא... בחזירתו עמד עליו נחשול [סערת ים] שבים לטבעו. נטלו אחת מהן [מהדלתות] והטילוה לים, ועדיין לא נח הים מזעפו. בקשו להטיל את חברתה. עמד הוא וכרכה [אחז בה], אמר להם: הטילוני עמה [משום שהצטער על אבידת הקודש]. מיד נח הים מזעפו והיה [בכל זאת] מצטער על חברתה [הדלת שאבדה]. כיון שהגיע לנמלה של עכו היתה [הדלת האחרת] מבצבצת ויוצאה מתחת דופני הספינה... ועליה אמר שלמה: 'קורות בתינו ארזים, רהיטנו ברותים', אל תיקרי 'ברותים' אלא 'ברית ים'. לפיכך כל השערים [שהיו מתחילה של נחושת] שהיו במקדש נשתנו [כאשר העשירו] להיות של זהב, חוץ משערי ניקנור, מפני שנעשו בו נסים". אם כן, מי שמוסר את נפשו על משהו, עושים לו נסים; וכן רמזה התורה כאן למשה.

עוד אמרו (תנחומא, תרומה ט): "אפילו בקרשים [של המשכן] היה מעשה נסים. ומהיכן היו הקרשים? יעקב אבינו נטע אותם בשעה שירד למצרים. אמר לבניו: בָנַי, עתידים אתם להיגאל מכאן, והקב"ה עתיד לומר לכם... שתעשו לו את המשכן, אלא עִמדו ונִטעו ארזים [יש כמה מיני ארזים, ומהם שיטים וברושים] מעכשו, שבשעה שיאמר לכם... יהיו הארזים מתוקנים לכם... ולא עוד אלא שאותן הארזים היו אומרים שירה לפני הקב"ה... שנאמר (דברי הימים א טז:לג): 'אז ירננו עצי היער מלפני ה''". בקרשים האלה מסומלת האמונה של יעקב, שהובטח שיחזור לא"י, ועשה מעשה של בטחון ואמונה ונטע את הארזים. וגם מה ששרו הארזים הוא סמל לאמונה, שהרי כל "אז" מסמל את האמונה, כמו שכתבתי לעיל. לשון דומה מופיע בילקוט שמעוני (שיר השירים תתקפה), ושם יש המשך: "ועליהם [על הארזים] אמר שלמה: 'קורות בתינו ארזים [רהיטנו ברותים]'... הקב"ה עושה בשבילם [בשביל הצדיקים] נסים לישראל כמו שעשה ליעקב אבינו". כלומר, כמו שליעקב היתה אמונה ובזכותה נעשה לו נס עם לבן, כך יהיה לכל הצדיקים שיש להם אמונה.


להשקות. הנה יתרו היה מבודד ונשאר לבד, ורק בנותיו נשארו לפרנסו ולהשקות את צאנו. יש כאן שוב רמז לגאולת ישראל, שתבוא ע"י הקב"ה לבדו. כך אמר ישעיהו (מג:יא-יב,יח-כא): "אנכי, אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע. אנכי הגדתי והושעתי והשמעתי ואין בכם זר... אל תזכרו ראשֹנות וקדמֹניות אל תתבֹננו: הנני עֹשה חדשה - עתה תצמח. הלוא תֵדָעוּהָ... כי נתתי במדבר מים... להשקות עמי בחירי. עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו". הקב"ה הוא המושיע, ואין זולתו. לבני ישראל אין זר, אין שום עם בעל ברית. אין אחר גואל ומושיע זולת ה', והוא זה שיבוא להוציא את עמו מהגלות, ולהשקותם ולהחיותם, כי בני ישראל נוצרו ע"י הקב"ה להיות עם בחיר ונבחר שיספר את גדולת ה' ע"י עשיית מצוות ובניית חברה ומדינה קדושה שיהיו אור לגוים. ועוד: עצם גאולתם ע"י הקב"ה לבדו בנסים ונפלאות, תקדש שם שמים ותספר את תהלת ה'.

כבר נרמז שהגאולה הסופית תהיה יותר גדולה מגאולת מצרים, ומ"מ גאולת מצרים היא בנין אב לגאולה האחרונה, וכל מה שאירע שם יהיה גם בעתיד, אבל בגדול יותר. וזה מה שנאמר שם "אל תזכרו ראשונות": כלומר, יבוא יום שהגאולות הראשונות לא תיחשבנה גדולות, משום שהן תתגמדנה לעומת הגאולה הסופית. כך אמרו חז"ל (ברכות יב:-יג.): "'הנה ימים באים נאֻם ה' ולא יאמרו עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים כי אם חי ה' אשר העלה... את זרע בית ישראל מארץ צפונה ומכל הארצות אשר הדחתים שם, [וישבו על אדמתם]' (ירמיהו כג:ז-ח)... וכן הוא אומר: 'אל תזכרו ראשונות' - זה שעבוד מלכיות; 'וקדמוניות...' - זו יציאת מצרים. 'הנני עושה חדשה...' - זו מלחמת גוג ומגוג". ונ"ל שיש כאן דבר גדול: הפסוק רומז לשתי גאולות בימינו. "הראשונות" רומז שהקב"ה יציל את א"י משעבוד מלכויות, אך זאת לא תהיה הגאולה הסופית, אלא רק אחרי שתקום מדינה עצמאית, תבוא "חדשה", מלחמת גוג ומגוג (וכן נרמז ביחזקאל [לח:יב]: "להשיב ידך [גוג] על חרבות נושבות ואל עם מאֻסף מגוים"); ובעקבותיה - הגאולה הסופית. והגאולה הסופית הזאת יכולה להיות מיידית אם רק נחזור בתשובה, וזאת כוונת המלים: "הנני עושה חדשה - עתה תצמח", כעין "היום - אם בקולו תשמעו".


(יז) ויבאו הרֹעים ויגרשום. מכיון שנידו את יתרו ואסרו על התושבים לעזור לו, הוצרכו בנותיו לטפל בצאן. והרועים, חלק מההמון הבוּר והחייתי, לא רק שלא עזרו להן אלא היו אף מגרשים אותן ומתעללים בהן, וכל יום היו הבנות מושפלות על ידיהם, ולכן היו צריכות לחכות עד שיגמרו כל הרועים להשקות את צאנם. אבל אז היו הרועים מחזירים את האבן הגדולה על פי הבאר (כמו ביעקב), והיו הבנות צריכות להתחנן לפניהם להסיר אותה, או לנסות להסירה בכוחות עצמן, ומשום כך החליטו לנסות להגיע מוקדם לפני שהרועים יבואו (ובילקוט קורדיסטן כת"י המובא בתורה שלמה כאן ס"ק קמה, נאמר: "באו בנות יתרו על הבאר [נ"ל שניסו לגלול את האבן ולא יכלו, ואז בא משה]. אמר להם: למה אתם מעכבים? אמרו: לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן. קם משה והשקה את צאנם"; כלומר, שמשה עזר להם לגולל את האבן). ופתאום באו הרועים וראו את כל זה וגירשו את הצאן מהמקום (ומשום כך כתוב "ויגרשום", לשון זכר, שאילו היה הפירוש שגירשו את הבנות, היה צריך לכתוב "ויגרשון"). והם התחילו להשקות את צאנם במים שהיו מזומנים לבנות, וכן התחילו להתעלל בבנות ולעשות אִתן מעשים מגונים, וכן רצו להשליך אותן למים כדי ליהנות בנפשם השפלה מהצרה של הזולת. כך אמרו חז"ל (שמות רבה א:לב): "מלמד שהיו מקדימות לבוא מפני פחד הרועים. 'ויבואו הרועים ויגרשום' - אפשר הוא כהן מדין והרועים מגרשים בנותיו? אלא ללמדך שנידוהו וגירשו בנותיו כאשה גרושה, כמה דאת אמרת (בראשית ג:כד): 'ויגרש את האדם'". וגם שם, באדם הראשון, הפירוש אינו רק שגירש אותו מהגן, אלא שגירשו גם מפניו, שכל אותן השנים היה אדם הראשון בנידוי.


ויקם משה ויושיען - שאחרי שעשו הרועים את החמס הזה, התחילו להתעלל בבנות. כך אומר שמות רבה (שם): "'ויצילן' לא נאמר, אלא 'ויושיען'... דבר של גלוי עריות באו לעשות עמהן ועמד משה והושיען; נאמר כאן 'ויושיען', ונאמר להלן (דברים כב:כז): 'צעקה הנערה המאֹרשה ואין מושיע לה'... ורבנן אמרי: מלמד שהשליכו אותן למים והוציאן משה. ואין 'ויושיען' אלא לשון הצלת מים, שנאמר (תהלים סט:ב): 'הושיעני אלקים כי באו מים עד נפש'". שהנה, זה טבע האדם הגס והבוּר, שברגע שניתן לו להשתלט על החלש, אין גבול לשמחתו ולמעשיו. השלטון המקומי רק נידה את משפחת יתרו, ואילו הרועים, בשמחה ובהוללות כדרך כל הריקים והפוחזים, הרשו לעצמם להתייחס אליהם בהפקרות. והפקרות חייבת להביא לזנות ולאלימות, כי דינים ומשטר הם הרסן לבהמיות שמתחת לפני השטח של נפש האדם, וברגע שהותר קצת מהרסן, החיה יוצאת. הם התחילו בניבול פה ובצחוק זול ובהצעות מגונות, ואז עברו לכח, וניסו גם להכריחן לזנות; וכאשר ראו שהן מתנגדות וצועקות, זרקון למים כבדיחה זולה. והבדיחה הפכה לסכנת חיים.

עליך להבין מזה דבר חשוב: הרי רק עד לפני זמן קצר הן היו בנותיו של כהן מכובד, ואיך בִין לילה התחילו להתנהג אִתָן כך? אלא, שכל הזמן, שונא האדם הפשוט את החכם והמנהיג, וזאת מתוך קנאה. וברגע שיש לו הזדמנות להשתלט עליו, הוא מתנפל על ההזדמנות בשמחה. והיינו "עבד כי ימלוך" (משלי ל:כב). ויבין כל מנהיג את טבע העם, ויכבדהו ויחשדהו תמיד, כי כך טבעו, ואפילו ביהודים ובת"ח. אומר סדר אליהו זוטא (פרקי דרך ארץ, א): "גדולה שנאה ששונאים עמי הארץ את ת"ח, יותר משנאה ששונאים אותנו אומות העולם".

המדרש שם הבחין בין "הצלה" ל"ישועה", משום שיש כמה שרשים במשמעות זו, והם: פדה, נצל, ישע, וגאל. "פדייה" היא לאו דוקא הצלה גמורה, אלא גם הצלה תמורת כסף או בקשה, ואין בזה נצחון מוחלט, כמו (שמות יג:יג): "וכל פטר חמֹר תפדה בשה", דהיינו תמורת משהו אחר. ו"הצלה" היא הצלה בלי תמורה, ויכולה להיות על דבר קטן או גדול, ויכולה להיות הצלה זמנית בלבד. ויש "ישועה", שהיא רק בדברים גדולים, כמו הצלה ממוות או מאונס של גילוי עריות. והיא יכולה להיות גם ביחיד וגם בעם, כמו (ירמיהו לא:ו): "הושע ה' את עמך", ויכולה להיות גם הצלה ארעית בלבד. והגדול מכולם הוא ה"גאולה", שהיא מורה על ההצלה הסופית, ובדרך כלל מדובר רק על עם ישראל. ואפילו כאשר מדובר ביחיד, כגון (ויקרא כה:כו): "ואיש כי לא יהיה לו גֹאל", מדובר על קרקע א"י שהיא שייכת לעם ישראל; ולכן זה נרמז בלשון "גואל", משום שבעלות הקרקע בא"י אינה בגדר זכות אלא חובה, ואסור לוותר עליה. וכן יש לשון גאולה ב"גואל הדם", משום שגם זה קשור לא"י ולכלל, כמו שכתוב בערי המקלט (במדבר לה:לג): "ולא תחניפו את הארץ... כי הדם הוא יחניף את הארץ, ולארץ לא יכֻפר לדם אשר שֻפך בה כי אם בדם שֹפכו".

הנה משה, שכל טבעו היה טבע של שונא חמס ועוול, ראה את כל זה, ולא היה יכול להתאפק בראותו את החמס. הוא אהב דין, צדק ומשפט, והיה מוכן למסור את נפשו על זה. כך אמרו חז"ל (אבות דר"נ פרק כ): "בא משה וישב עליהם [אִתם] בדין [בויכוח על יושר]. אמר להם: מנהגו של עולם, אנשים דולים ונשים משקות. כאן נשים דולות ואנשים [זרים] משקין! עיוות הדין יש כאן - עמד והושיען". וכן במכילתא (בשלח, מסכתא דשירה, פרק א): "נתן נפשו על הדיינין ונקראו על שמו, שנאמר (דברים טז:יח): 'שֹפטים ושֹטרים תתן לך...'... ומנין שנתן נפשו עליהם? שנאמר (שמות ב:יג-יד): 'ויצא ביום השני... ויאמר: מי שמך לאיש, שר ושֹפט...' [ובתנחומא (שופטים ה) הביאו ראייה גם ממה שכתוב שם "ויך את המצרי"]; וכתיב [כאן] '...ויבאו הרֹעים ויגרשום [ויקם משה ויושִען]'. מדינין [מפני שהיה חרד מן הדין] ברח, ולדינין חזר". ובמדרש לקח טוב מסיים: "לפיכך הכתוב משבחו (דברים לג:כא): 'צדקת ה' עשה ומשפטיו עִם ישראל'".

משה היה שונא עוול בכל מקום ובכל זמן, וכך העיר הספורנו (פסוק יא) לגבי המצרי שהכה את היהודי: "ומצד האחוה התעורר לעזור". כלומר, לא רק מצד המשפט, אלא גם מצד האחוה, ולכן הוא הסתכן. ולגבי שני העברים שנצו, כתב הספורנו (פסוק יג): "מפני היות כל אחד מהם אחיו, לא התעורר לעזור [בכח], אבל הוכיח במישור". וכאן הוא כותב: "בהיות שני בעלי הריב נכרים, לא התעורר להינקם, גם לא הקפיד ליישר ארחותם בתוכחות מוסר [אך נ"ל שהוא התחיל בקצת תוכחה, כאמור באבות דר"נ הנ"ל], רק קם להושיע את העשוקים מיד עושקיהם". כלומר, בכל ענין של עושק, בין עושק יהודי ובין עושק גוי, חייב היהודי לדאוג, אלא שלגבי עושק של יהודי יש כללים מיוחדים - ראשית כל, הוא קודם להצלת גוי; שנית, עליו צריך היהודי לא רק לתקן את המעוות אלא גם להחזיר את הרשע למוטב; שלישית, חייבים גם להסתכן אם זה נחוץ להצלה; ורביעית, חייבים לחפש ולבדוק אם יש עוול. ואילו בעושק גוי חייבים רק לנסות לתקן את המעוות אם רואים אותו, ולהציל את העשוק אם הוא נמצא, ותו לא. ועיין ברמב"ן על הפסוק "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך" (דברים כג:כא), הכותב: "שיהיה רבית הנכרי מותר ולא הזכיר כן בגזל ובגנבה כמו שאמרו (ב"ק קיג:): 'גזל גוי אסור'. אבל הרבית, שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם, לא נאסר [לגבי היהודי] אלא מצד האחוה והחסד, וכמו שציווה (ויקרא יט:יח): 'ואהבת לרעך כמוך'... וכן השמיטה חסד באחים...". כלומר, שלעשות רע, אסור בין ליהודי ובין לגוי, ובזה הם שוים. אבל חסד, חובה לעשותו ליהודי ואין חובה לעשותו לגוי. ומשום כך צ"ל שלגבי הפסקת עוול שנעשה לגוי ע"י גוי אחר, יש ענין של מוסר אם אפשר, ורק אם המציל אינו מסתכן בזה.

משה התרה ברועים, והם לא שמעו לו, ואז עמד ("בכח גבורתיה" - תרגום יונתן) והושיען בכוחו. אומר מדרש החפץ כת"י (המובא בתורה שלמה ס"ק קמד): "שהיה לו לב אמיץ להציל עשוק מיד גוזלו אע"פ שהוא גר בורח [וגם הוא היה בסכנה]". זאת תכונת המנהיג, שיהיה לו לב השונא עוול ואינו סובלו, ויהיה גם אמיץ ומוכן לחסל את העוול. ומשום שראה הקב"ה שהיתה למשה התכונה הזאת, בחר בו להיות המנהיג והרועה של עמו. וכן, כאשר יעץ יתרו למשה לבחור אנשים שישפטו את בני ישראל, אמר (שמות יח:כא): "ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שֹנאי בצע", ודורש התנחומא (שופטים ג) על זה: "צריך שיהיו השופטים בעלי זרוע במעשים טובים, שכך עשה משה, 'ויבחר משה אנשי חיל' (שמות יח:כה) -בתורה ובמעשים טובים ובגבורה". כלומר, השופט, המנהיג, חייב להיות אדם שיש לו אוסף של תורה ומעשים טובים, ושמרגיש את הצורך לעשות מעשים טובים ולהוציא בכך את תורתו לפועל, ושיש לו הגבורה והאומץ לעשותם. כך פירש האבן עזרא שם (שמות יח:כא): "'אנשי חיל' - שיש להם כח לסבול טורח ולא יפחדו מהם... ואמר 'יראי אלקים', שאין להם יראה מאדם, רק מה' לבדו...". והרשב"ם שם כתב: "אנשי ממון וגבורה שלא יגורו מפני איש".

ונ"ל שמה שכתוב "אנשי חיל" הוא שם כולל, ואח"כ מפרש הפסוק מה הם אנשי חיל: אנשים "יראי אלקים, אנשי אמת ושונאי בצע". כלומר, צריך שיהיה איש חיל, שאינו מפחד לעשות את מה שהוא חייב לעשות, משום שהוא ירא אלקים, וכו'. כך כתב הרמב"ן (שם): "והנה יתרו דיבר בכלל ופרט. אמר שיחזה אנשים ראויים להנהיג העם הגדול במשפטים. ופרט: שיהיו יראי אלקים [וכו']... כי לא יהיו אנשי חיל כמשפט בלי מדות הללו. ולא הוצרך להזכיר חכמתם ובינתם כי הדבר ברור שהוא בכלל אנשי חיל". ומשום כך כתוב בביצועו של משה את עצת יתרו (שמות יח:כה) רק "ויבחר משה אנשי חיל", משום שזה כולל את השאר. ומה שכתוב בדברים (א:יג): "הבו לכם אנשים חכמים ונבֹנים וידֻעים לשבטיכם...", הכוונה היא שמקרב האנשים האלה בחר משה אנשי חיל וכו', שהרי ברור שהיה צריך להתחיל עם אנשים חכמים, שהלא היה לו עסק עם משפט, ולא יבחר שוטים, וכן התחיל עם אנשים ידועים, משום שלאדם כזה יקל להיות שופט מכיון שהוא כבר ידוע ומכובד. אבל אחרי שמצא אנשים כאלה, הוא בחר מתוכם את אלה שהיו אנשי חיל וכו'. והראייה, שהרי כשהזהירם (שם:יז) איך להתנהג, אמר: "לא תכירו פנים במשפט... לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא".

משה היה מנהיג טבעי שלא פחד מפני איש, שאהב משפט ושנא עוול, ושידע שהמשפט הוא דבר אלוקי שחייבים להגשים. כך אומר כלי יקר (שמות יח:כא): "אנשי חיל המה גבורי כח אשר ככוחם אז כן עתה לשבור זרועות רמות האומרים ידינו רמה, כי כל דיין תש כח מסתמא הוא עובר בלא תגור...".

ונ"ל שהמלה "חיל" בא מלשון "חִיל", רעדה, פחד, שהוא במשמעות הפוכה (שוב לשון הקודש מכניסה דבר והיפוכו באותה מלה, ללמד על חופש הבחירה שיש לאדם), שאיש החיל אינו מפחד מאדם, אך הוא ירא מאלקים. ולכן נקרא איש צבא "איש חיל". וכתב הרמב"ם (הלכות סנהדרין ב:ז) על השופטים: "ובכלל 'אנשי חיל', שיהיה להן לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען'". עוד כתב הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ב, פרק מה): "תחלת מדרגות הנבואה, שיילָווה לאיש עזר אלוקי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קהל חשוב מקהל רעים... וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות". כלומר, יש בתוכו אומץ, והאלקים עוזר לו להוציאו לפועל. וכמו שכתב הרמב"ם במורה נבוכים (ב:לח): "דע, כי בכל אדם כח וגבורה בהכרח... וכח הגבורה הזה יתחלף בכח ובחולשה משאר הכוחות [כלומר, יתחלף באנשים כמו שאר הכוחות], עד שאתה תמצא מן האנשים מי שיתגבר על האריה, ומהם מי שיברח מן העכבר... וא"א ג"כ [שיהיה גבור] מבלתי היות שם הכנה מזגית בעיקר היצירה [כלומר, שצריך להיות בטבעו ובאופי שלו הרגל והכנה להיות גבור]... וכן כח המשער [כח ההבנה והתפיסה של ענין ושל אירועים]... וא"א מבלתי היות שתי הכוחות האלו [גבורה והשערה] בנביאים חזקות מאד, וזאת תיקרא רוח ה', והאיש אשר יילווה אליו זה הענין ייאמר עליו שצלחה עליו רוח ה'... ודע שכמו זה הכח [כלומר, כח כזה] לא נבדל ממשה רבינו מעת השיגו לגדר האנשים [כלומר, תמיד היה לו כח זה, מהזמן שהגיע לבגרות], ולזה התעורר להרוג את המצרי ולמנוע הרשע משני הנצים, ומחוזק זה הכח בו עד שאחרי פחדו וברחו והגיעו למדין והוא גר ירא, כאשר ראה מאומה מן העוול לא משל בעצמו מהסירו ולא יכול לסובלו, כמו שאמר 'ויקם משה ויושיען'".

יוצא מדברינו, שמטבע המנהיג לשנוא עוול ולהיות גבור לקום וללחום נגדו. והקב"ה אינו בוחר במנהיג עד שהוא רואה בו את התכונות והפעולות הללו, שבזה הוא מראה שהוא ראוי להיבחר. ונ"ל שמשום כך ציינה התורה את שלוש המעשים של התערבות משה נגד עוול, כי בשלש פעמים יש חזקה, ואחריהן בחר בו ה'. וכן כתב בספר צרור המור (הובא בתורה שלמה ס"ק קמד): "שהיה ראוי להיות רועה ישראל לפי שידוע שבתלתא זימני הוי חזקה".

באופן כללי, "חיל" מורה על הצלחה בתחום מסוים ולאו דוקא בכח וגבורה אלא גם בעושר וכו'. כך אומר הרמב"ן (שמות יח:כא): "כי כל קיבוץ ואוסף ייקרא חיל... והנה יקרא איש חיל במשפטים כי הוא החכם, הזריז והישר [כלומר, מוצלח ויודע את אומנותו], ובמלחמה - הגבור הזריז היודע מערכות המלחמה. ותיקרא ג"כ האשה 'אשת חיל' בהיותה זריזה ויודעת בהנהגת הבית". ומ"מ נ"ל פשוט, שההצלחה באה אך ורק בידי אדם שאינו מפחד, ושמוכן ללכת באומץ ולא להסס, באיזה תחום שיהיה. ומשום כך, כל איש שמצליח נקרא איש "חיל", משום שלא פחד לעשות את עבודתו בתחום שלו. עיקרו של ה"חיל" הוא חוסר פחד, ואומץ וגבורה. וכן נאמר (שופטים יא:א): "ויפתח הגלעדי היה גבור חיל", ותירגם יונתן: "גבר חילא".

אך חשוב להבין שגבורה וכח לבד הם מסוכנים, משום שהם מביאים לידי אכזריות ואלימות סתם. ועוד, שיש לחשוש שאדם שהולך תמיד באלימות אינו פועל לשם שמים, אלא הוא פועל מתוך אהבת האלימות גרידא. לכן חייב מנהיג להיות גם עניו ושפל, כמו שכתב בכלי יקר (שמות יח:כא): "'יראי אלקים' - המה הענווים, כי ענוה מביאה לידי יראה". ומשום כך, קילל יעקב את שמעון ולוי. הוא לא קיללם משום שהמעשה שלהם בשכם היה רע, שהרי אדרבה, עיקר טענתו כנגדם לא היתה שהמעשה היה רע, אלא "ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני", וכאשר ענו לו שמעון ולוי: "הכזונה יעשה את אחותנו" (בראשית לד:ל-לא), הוא שתק. אלא, עיקר טענתו כנגד שמעון ולוי באה אחר כך, כשראה שהיו מוכנים להרוג את יוסף אחיהם, ובזה הבין שגם אלימותם בשכם לא היתה לשם שמים. ועל פי זה מובן וברור, מדוע קילל דוקא את כעסם (בראשית מט:ז): "ארור אפם כי עז", ומדוע קשר את מעשה שכם למעשה יוסף (שם:ו): "כי באפם הרגו איש וברצֹנם עִקרו שור". הוא התכוון בכך לומר, שאותו אף וכעס היה גם בשכם וגם אצל יוסף, דהיינו שהיה שלא לשמה. אבל מעשה שכם, אילו היה לשם מצוה, היה ראוי לשבח ולתהלה, משום שבזה קידשו שם שמים.

גם כאן, אצל משה, אמרו חז"ל שהיו כאן גם גבורה וגם ענוה ושפלות, שהרי כתוב:


וַיַשְקְ את צאנם. לא רק הציל אותן, אלא גם דלה להן מים שוב והשקה את צאנן, בלי להקפיד על כבודו. כך אומר מדרש הגדול: "בוא וראה ענוותנותו שלמשה... ראה בנות יתרו מצטערות ולא נתגאה מלעמוד ולדלות להן [אע"פ] והוא היה בנפשו כבן בתו שלמלך". יתר על כן: אחרי שהושיען מידי הרועים, הוא רצה להתפייס עם הרועים, ולא להישאר בכעס וריב עמהם, ודלה גם להם, כפי שאומר שמות רבה (א:לב): "שאף צאן הרועים השקה". זה המנהיג השלם: גבורה וענוה ביחד.