פירוש המכבי - שמות

שמות פרק ג פסוקים א-ח

שמות פרק ג פסוקים א-ח


(א) ומשה היה רֹעה. הקב"ה מכין ומתקין את תנאי הגאולה לפני זמנה, וכן מכין את הגואל בכח (בפוטנציאל) לפני עת הגאולה, כדי שאם יבואו העת והקץ הראויים, יהיו מוכנים כבר הגואל ותנאיו. כך אמרו במדרש לקח טוב: "שהקב"ה מקדים רפואה למכה". הקב"ה ידע שהעת של הגאולה האפשרית מגיעה, כלומר, הוא ידע שיש אפשרות למנות את 400 השנה מיצחק, וא"כ אפשר ששעת הגאולה מתקרבת, ולכן בחר במנהיג אפשרי. וכך הוא בחר במשה והכין אותו: מכיון שראה את מסירות הנפש של יוכבד ומרים, וכיון שעמרם היה נשיא וראש הסנהדרין ואציל, בחר בבנם משה להיות המנהיג האפשרי, וסיבב את העניינים כך שכל התנאים האובייקטיביים הטובים והראויים למנהיג יימצאו בו. ולכן מצאה אותו בת מלך, כדי שיקבל חינוך של מלך, של אציל ומנהיג, שהרי זה היה דרוש לו להיות מנהיג, בעל שררה. כך אומר שמות רבה (ב:ד): "כל מי שכתוב בו 'היה' - מתוקן לכך [מיצירתו]... [ומונים אדם, נחש, נח, יוסף], ומשה [היה מתוקן] לגאולה. מתחילת ברייתם נתקנו לכך". כלומר, כל אחד מאלה נברא בתנאים כאלה שכיוונו אותם לייעודם (אבל ברור שגם בחירה חפשית היתה להם). ומשה הותקן להיות גואל, ע"י התנאים האובייקטיביים של מוצא משפחתי חשוב, של חינוך כבן מלך, ושל חופש ושחרור מעבדות. ואח"כ, כאשר משה גם הפגין אהבת ישראל ומסירות נפש, וּויתר על רכושו ועל מעמדו וברח למדין, התחזקה בה' ההחלטה לבחור במשה להיות הגואל. שהרי משה עשה את כל זה בלי רוח הקודש ובלי התגלות אלוקית, כדברי האברבנאל: "ולא חל עליו השפע האלוקי בהיותו בחצר בית המלכות אצל בת פרעה ולא ביציאתו אל אחיו במצרים... וגם לא בכל הימים שמלך בארץ כוש כדברי הימים". אם כן, כל מה שעשה, עשה בבחירה חפשית לגמרי, ומשום כך התחזקה בה' ההחלטה למנותו כגואל.

אך עדיין חסרו למשה העומק הנפשי, רחבות הנשמה הפנימית, המחשבה וההגות העמוקה, וכן הנסיון האישי של עמל ודאגה יומיומיים; ורק אדם בגלות יכול להבין סבל ודאגה. ולכן סיבב ה' שיגלה משה למדין; ושם היה עני, וסמוך על שולחנו של זר (כמו שאכתוב בס"ד), והיה רועה, דבר שהקנה לו הרבה דברים גדולים, כמו בכל המנהיגים הראשונים שהתעסקו בצאן ומרעה. כך אומר תנחומא ישן (שמות י): "'ה' צדיק יבחן' (תהלים יא:ה)... דוד נבחן במרעה, שנאמר (שם עח:עא): 'מאחר עלות הביאוֹ לרעות'; עמוס נבחן במרעה, שנאמר (עמוס ז:טו): 'ויקחני ה' מאחרי הצאן'; אף משה נבחן במרעה". ופירש רבינו בחיי: "אחז משה רבינו האומנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים. כי כן מצינו בהבל הצדיק (בראשית ד:ב), גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם, כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה". והכלי יקר כתב: "כי רוב הנביאים באו לידי נבואה מתוך הרעייה [מרעה], כי הנבואה צריכה התבודדות וע"י שיראה השמים מעשה ידי אלקים, כמ"ש (תהלים ח:ד): 'כי אראה שמיך, מעשה אצבעֹתיך...', כי עי"ז תהיה כל מחשבתו במציאות ה' יתברך עד אשר יערה עליו ממרום רוח ה', מה שאינו מצוי כל כך ביושב בביתו או העושה איזו מלאכה אחרת בשדה, זולת הרועה היושב לו פנוי ברוב הזמנים". כלומר, הנביא בכח צריך להכין ולהתקין את עצמו, להיות הכלי המיועד לקבלת השפעת ה'. הוא צריך להרחיב את מושגיו ואת רעיונותיו, להעמיק את הבנתו ותפיסתו של העולם, להוציא מעצמו את המלאכותיות ולהכניס לתוך עצמו את האמת הטהורה והטבעית. דרוש לו פנאי: זמן לחשוב ולהתבונן. הוא יגשים זאת מתוך הימצאותו בחיק עולם הטבע, כאשר הוא רואה את זריחת השמש ואת שקיעתה, את הירח ואת הכוכבים בלילה, את החיים והמוות היומיומיים בצמח ובחי. בהיותו לבד, הוא מרגיש את קטנותו של האדם; מול כוחות הטבע הוא מושפל עוד יותר; הסתכלות בחיים הקצרים של הבריות והיצורים מכניסה בו את ההבנה של: "כי אראה שמיך מעשה אצבעֹתיך... מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו!" (שם:ד-ה). ובמקביל - בצד השפלות וההבנה עד כמה קטן הוא האדם, צומחת אצלו הידיעה עד כמה גדול ונורא הוא הקב"ה. פתאום נופלים ממנו כל ההבלים והשאיפות החומריות, בהבנתו עד כמה אינן רציניות ועד כמה חולפות הן. בנשמה עמוקה כזו יכולה רוח הקודש לשכון.

זאת ועוד: ה' סיבב שמשה יהיה רועה, משום שמלאכת הרועה מלאכה קשה היא, כמו שאמר יעקב אבינו (בראשית לא:מ): "הייתי ביום אכלני חֹרב, וקרח בלילה, ותדד שנתי מעיני". ואין מנהיג יכול לפתח את נפשו אלא בסבל וביסורים, שהם מצרפים את האדם מהסיגים שבו (כמו שנאמר [משלי ל:ה]: "כל אמרת א-לוה צרופה"). ועוד, שע"י כך הוא יבין את הסבל של הזולת, ויבער בו הרצון לשחרר אותו מצרתו. כך אמרו חז"ל (ברכות ח.): "גדול הנהנה מיגיעו, יותר מירא שמים". ועוד אמרו (מדרש גדול וגדולה פי"ד, הובא בתורה שלמה ס"ק ו): "ולא שרתה שכינה על משה אלא מתוך מלאכה". וכתוב במשנת רבי אליעזר פ"כ (הובא בתורה שלמה כאן ס"ק ו): "חביבה היא המלאכה שכל הנביאים נתעסקו בה". החשיבות של מלאכה היא, שאדם העוסק בה נותן, ולא רק מקבל כמו פאראזיט. ועוד, שהעמֵל במלאכה לומד לבטוח בה', כדברי המדרש (שמביא התורה שלמה שם): "מפני מה כתב דוחקן של צדיקים ראשונים? להודיע לאחרונים שאע"פ שהיו [הראשונים] עניים, היו בטוחים בבוראם. לפיכך קנו חיי עוה"ז וחיי עוה"ב". ונ"ל שמשום כך דורשים בברכות (שם): "'אשריך וטוב לך' (תהלים קכח:ב) -'אשריך' - בעוה"ז, 'וטוב לך' - לעוה"ב" - שזה בזכות הבטחון בה', משא"כ במי שיראת ה', שהוא מצהיר עליה, באה לו בלי מלאכה ויגיעה, שיראתו חולפת בעת צרה.

חוץ מכל המעלות הללו, המרעה בוחן את האדם, ומקנה לו רחמנות על מעשה בראשית, על הבריות, ובזה בוחן הקב"ה את המנהיג. כך אומר שמות רבה (ב:ב): "'...עפעפיו יבחנו בני אדם, ה' צדיק יבחן' (תהלים יא:ד-ה)... ובמה הוא בוחנו? במרעה צאן. בדק לדוד בצאן, ומצאו רועה יפה, שנאמר (תהלים עח:ע): 'ויקחהו ממכלאֹת צאן'... היה מונע [הצאן] הגדולים מפני [הצאן] הקטנים, והיה מוציא הקטנים לרעות כדי שירעו עשב הרך, ואחר כך מוציא הזקנים כדי שירעו עשב הבינונית, ואח"כ מוציא הבחורים שיהיו אוכלין עשב הקשה. אמר הקב"ה: מי שהוא יודע לרעות הצאן איש לפי כוחו, יבוא וירעה בעמי. הדא הוא דכתיב (שם:עא): 'מאחר עלות הביאו לרעות ביעקב עמו'. ואף משה לא בחנו הקב"ה אלא בצאן. אמרו רבותינו... ברח ממנו [ממשה] גדי ורץ אחריו... כיון שהגיע לחסית [נקיק סלע], נזדמנה לו בריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה. הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקב"ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך; חייך, אתה תרעה צאני ישראל". והזוהר אומר (ח"ב כא., בתרגום עברי): "הרועה את הצאן, כשהצאן יולדת הרועה נוטל אותם טלאים בחיקו כדי שלא ילאו וייגעו, ומוליכם אחרי אמותם ומרחם עליהם. כך המנהיג לישראל, צריך להנהילם ברחמים ולא באכזריות... מצילן מן הגוים ומדין של מטה ומדין של מעלה ומדריכן לחיי העוה"ב". וז"ל האברבנאל: "שעדת ה' כצאן, והרועה אשר... ינהל לחמלתו על צאנו ותידד שנתו מעיניו לשמור עדרו - הוא המוכן לרעות ביעקב".

שמור לך את כל האמור למעלה, ותדע מה צריך להיות מנהיג בישראל, וכמה זה קשה, וכמה זה דורש מהאדם. זכור את דברי יחזקאל (לד:ח-י): "...יען היות צאני לבז ותהיינה צאני לאכלה לכל חית השדה מאין רֹעה, ולא דרשו רֹעַי את צאני, וירעו הרֹעים אותם [את עצמם] ואת צאני לא רעו, לכן הרֹעים, שמעו דבר ה'... הנני אל הרֹעים...". ישמע ויקח ללבו כל רועה ומנהיג בישראל, וידע שעליו מוטלות כל הבעיות והצרות של העם - גם הגשמיות וגם הרוחניות, וחייו אינם שלו באופן פרטי, ועליו למסור נפש על עמו. ומי שעושה את השררה קרדום לחפור בו, עתיד לתת את הדין. וגם מי שמתעלם מהצרות הגשמיות של כל העם בטענה שהוא "עוסק בתורה", עתיד לתת את הדין. ורועה שאינו מקריב את נפשו למען צאנו, מתחייב בנפשו.

דבר גדול לימדונו חז"ל (שמות רבה ב:ג): "'כל אמרת א-לוה צרופה' (משלי ל:ה) -אין הקב"ה נותן גדולה לאדם עד שבודקהו בדבר קטן ואח"כ מעלהו לגדולה". זכור זאת ואל תשכחנה: איך נוכל לדעת איזה מנהיג הוא אמיתי וראוי להנהיג את עדרו של ה'? רק לפי "דברים קטנים". קל מאד לדבר על דברים גדולים ועל אהבת כלל ישראל. אבל למעשה אין "כלל ישראל", אלא כל אחד ואחד בישראל ביחד מהווה את הכלל. קל לדבר על ה"חברה", אבל למעשה אין דבר כזה. כל יחיד ויחיד, כל פרט ופרט, ביחד מהווים את ה"חברה". אם כן, אם המנהיג הוא אדם שהתנהגותו ליחידים, לפרט, לקטנים היא טובה; אם הוא טוב ליחיד, לקטן - יש מזה הוכחה שגם בדברים ה"גדולים" יהיה אמיתי. ועוד: קל להתרכז בדברים הגדולים והמרשימים, שמביאים גדולה וכבוד למנהיג כאשר הוא מבצע אותם. אבל המבחן האמיתי הוא בדברים הקטנים, שצריך לעשות בשביל אנשים קטנים, שבהם אין כבוד ופרסומת. כללו של דבר: בדברים קטנים מודדים את גדלותו הנפשית והאמיתית של האדם. ואם הוא גדול בנפשו, מעלהו הקב"ה לגדולה של הנהגה. זאת כוונת תנחומא ישן (שמות יא): "'ומשה היה רֹעה' - מהו 'היה רֹעה' [כלומר, מדוע לא כתוב "ויהי משה רועה"]? אמר ר' יוחנן: כל מי שנאמר בו 'היה' - הוא היה בתחילתו, והוא היה בסופו. הוא היה בתחילתו כשר ובסופו כשר". כלומר, כמו שהיה לפני כן, כך היה אח"כ. היום הוא רועה, אבל הוא אותו משה שהיה תמיד. והרועה הראשון סימן לגואל אחרון, שנאמר (יחזקאל לד:כג): "והקִמֹתי עליהם רֹעה אחד... את עבדי דויד" (ועיין להלן).


ומשה היה רֹעה. אומר מדרש הגדול כאן: "זה שאמר הכתוב: 'רעה עמך בשבטך צאן נחלתך' (מיכה ז:יד)... בא וראה, כשישראל עושין רצונו שלמקום הוא מעמיד להן פרנסים טובים, והן מנהלין אותם ברחמים. וכן הוא אומר (ירמיהו ג:טו): 'ונתתי לכם רֹעים כְלִבִי ורעו אתכם דעה והַשֹכֵיל'. ובזמן שאין עושין רצונו שלמקום הוא מוסרן ביד פרנסין בוערים, כענין שנאמר (יחזקאל כא:לו): 'ונתתיך ביד אנשים בֹערים חרשי משחית'". והמבין יבין ויבכה.

יש כאן מדה כנגד מדה: יוסף היה רועה, שנאמר (בראשית לז:ב): "היה רועה את אחיו בצאן", והוא הציל ופירנס את מצרים, והיה להם רועה נאמן, ומצרים שכחו את זה ועינו את עמו! יבוא עוד רועה - משה - ויכה את מצרים.


את צאן יתרו חֹתנו. לא את צאנו, אלא את צאן יתרו חותנו, שלא היה לו צאן משלו ולא רכוש משלו, אלא היה תלוי ביתרו, סמוך על שולחן חותנו. אומר האברבנאל: "כי הוא היה עני ורש. והראיה על זה שהיה רועה את צאן יתרו, כי מפני שלא היו לו צאן משלו היה רועה צאן של אחרים... ובהיותו באותה מדרגה בדלות, רוח ה' נוססה בו". השכינה שרתה על משה כשהיה דל, אע"פ שאמרו חז"ל (נדרים לח.): "אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור [כלומר, אמיץ], ועשיר, וחכם, ועניו", משום שהסיבה שצריך שיהיה דוקא עשיר, אינה משום שאדם שאינו עשיר אינו ראוי להיות נביא, אלא כמו שכתב האברבנאל: "וחכמת המסכן [העניו] בזויה ודבריו אינם נשמעים [משום שההמון מסתכל בקנקן ולא במה שיש בו, ולכן נותן הקב"ה את נבואתו על אדם שיש לו גם גדולה חיצונית מסויימת], וכאשר תימצא הנבואה עם התנאים האלה [חכמה, גבורה, עושר], יהיה הנביא מכובד [בעיני ההמון] ומתקבלים דבריו אצל העם". ולכן נתן הקב"ה למשה עושר, כמו שאמרו חז"ל (נדרים שם): "לא העשיר משה אלא מפסולתן של לוחות". אבל זה היה רק אח"כ, אבל קודם לכן, אע"פ שהיה עני שרתה עליו השכינה, כמו שהסביר האברבנאל, שהתנאי הזה של עושר נחוץ "להגדת הנבואה בעיני הרואים, ולא למציאותם בנביא".


כהן מדין - להודיענו שעדיין לא השתחרר לגמרי מע"ז, אלא אע"פ שכבר לא היה כהן מדין בפועל, עדיין לא החליט להתגייר ולקבל על עצמו את ה' כָאלקים. הוא עדיין נשאר במנטאליות של כהן מדין, והמשיך לבדוק בכל ע"ז שבעולם.


וינהג את הצאן אחר המדבר. רועה היה, ואע"פ שכל רועה מגיע בקלות לידי גזל ע"י שצאנו ירעה בשדות של אחרים, מ"מ כשר היה משה והקפיד על הגזל, ולכן התרחק ממקום המרעה שבמדין המיושבת, והלך עם צאנו למקום מרעה רחוק, אחר המדבר. שמיד ביציאה מהישוב היה מדבר, והוא היה צריך לעבור את המדבר - ששם לא היה מרעה - למקום המרעה שהיה הפקר. כך פירש התרגום יונתן: "לאתר שפר רעיא לאחורי מדברא". וז"ל מדרש החפץ (הובא בתורה שלמה ס"ק יא): "אחר המדבר - לאחוריו [של המדבר], שיש שם מרעה טוב ונאה, וכדי להרחיקן מן הגזל". וכן בשמות רבה (ב:ג): "להוציאן מן הגזל ולקחו הקב"ה לרעות ישראל". כלומר, גם המעלה הזאת של יושר ובריחה מן הגזל, שהיתה למשה, שיכנעה את הקב"ה למנותו מנהיג ורועה. שהרי שורש השחיתות של המנהיג הוא הפיתוי של גזילה. מכיון שהוא מנהיג ושולט על העם ועל האוצר, קל לו מאד למעול ולגזול. ולכן בחן הקב"ה את משה גם בגזל בשדות, שהרי קל מאד לרעות את הצאן בשדות רחוקות של אחרים כאשר אין רואה. ואם על זה הקפיד משה, סימן הוא שלא חמד ולא התאוה לכסף. ועל זה אמרו (סדר אליהו רבה פי"ז): "'נקי כפים ובר לבב' (תהלים כד:ד) -זה היה משה, אב החכמה ואב הנביאים, שהיו ידיו של משה נקיות מן הגזל".

אומר הזוהר (ח"ב כא., בתרגום עברי): "מיום שנולד לא זזה ממנו רוח הקודש. ראה... שאותו מדבר היה קדוש ומוכן לקבל עול מלכות שמים עליו. מה עשה? הנהיג את הצאן אחר המדבר". ובאור החיים כתב: "כי ה' סיבבו לעשות כן". ול"נ שדברי אור החיים נכונים, והקב"ה ברוח הקודש נתן בלב משה לצאת למדבר למצוא מרעה, כי הקב"ה הכין והתקין את המדבר לקבלת התורה ולקבלת עול מלכות שמים ע"י בני ישראל. ומשה לא ידע את זה, אלא שרוח הקודש דחפה אותו ללכת לשם. הוא ניהג את הצאן במקום שהקב"ה ניהג אותו אליו.

משה ניהג את הצאן במדבר, כרמז ליעודו - להיות רועה צאן ה' באותו מדבר. המדבר הוא מקום שומם ומסוכן, שאינו יכול לפרנס ולהחיות כמות של בני אדם, וכמו שאמר ירמיהו (ב:ב): "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", והקב"ה רצה להביא את ישראל דוקא לשם, ולכרות אִתם שם את בריתו, כדי שיבינו שהם במדבר וכל פרנסתם וחייהם תלויים רק בהקב"ה. הוא יתן להם אוכל - המן; הוא יתן להם מים; הוא יגן עליהם מן החום ומן הקור - בענני הכבוד. המדבר הוא סמל האמונה. רק אדם עם אמונה בה', אמונה שה' יצר את כל העולם יש מאין, ילך לארץ לא זרועה ויסמוך על ה' שהוא ימצא וימציא פרנסה והגנה לעמו ישראל. הקב"ה הביא אותם לארץ שוממה, כדי שיראו שהוא יציל אותם, ויאמינו בו.

"מדבר" הוא מלשון "דבר", שפירושה להנהיג, כמו שתירגם כאן אונקלוס: "וינהג את הצאן" - "ודבר ית ענא". וכן בפסוק (דברי הימים ב כב:י): "ותְדַבֵר את כל זרע הממלכה", שפירושו - שהוציאה אותו והוליכה אותו להורג. כלומר, המדבר הוא מקום שצריכים לנהג את האנשים לשם, כי הם אינם רוצים ללכת לשם. ולכן הוא גם סמל של קבלת מלכות שמים, וציווי ופקודה, כמו שאמר משה (דברים לג:ג): "ישא מדברֹתיך", ופירש הספרי (וזאת הברכה, שמד): "מקבלים עליהם עול תורתך". בקיצור: את דברי ה' מקבלים עליהם ישראל במדבר.

עוד מסמל המדבר את השפלות ואת הפשטות, שהן היפוכן של הגאוה והאנוכיות. אין התורה ניתנת בעושר ובנוחות, אלא היא ניתנת ע"י קדושה - שפלות ופשטות, שהן העליונות האמיתית. משום כך אמרו חז"ל בתנחומא (שמות יד): "לפי שראה [משה] שישראל נתעלו מן המדבר, שנאמר (שיר השירים ג:ו): 'מי זאת עֹלה מן המדבר' [כלומר, העלייה שלהם והגדולה היו מן המדבר]. עלייה מן המדבר, התורה מן המדבר, המן והשליו מן המדבר, המשכן מן המדבר, השכינה מן המדבר, הכהונה ומלכות מן המדבר, הבאר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר". כל העלייה שלהם היתה מתוך השפלות והריקנות של המדבר, והוא סמל של כחו הכל יכול של הקב"ה. וכן אמרו חז"ל בתנחומא (מסעי ט): "'המדבר הייתי לישראל?' (ירמיהו ב:לא) -אל תהי קורא מדבר אלא מְדַבֵר הייתי לישראל דבר ולא עושה?" כלומר, המדבר הוא סמל התנאי: אילו עשו בני ישראל את דבָרַי, הייתי נותן להם את כל מה שהבטחתי להם בדברי. וזאת כוונת חז"ל באמרם (שמות רבה ב:ד): "אמר הקב"ה למשה: אתה עתיד להעלות ישראל ממצרים בזכות מי שדברתי עמו בין הבתרים, זה אברהם. ואין 'מדבר' אלא דיבור, שנאמר (שיר השירים ד:ג): 'ומִדְבָרֵך נָאוה'".

עוד מלמדנו ה"מדבר": אילו האמינו ובטחו ישראל בה', ואילו קיבלו ישראל עליהם את עול מלכותו, היה מסיר מהם את עול מלכות העמים. כך אומר דברים רבה (המובא בילקוט שמעוני, ירמיהו רסו): "'פרה לִמֻד מדבר' (ירמיהו ב:כד) -אמר הקב"ה לישראל: בָנַי, כך חשבתי שתהיו חירות מן המלכיות [האומות], כדרך שערוד זה גדל במדבר ואין אימת מלכות עליו, אבל אתם לא בקשתם זה אלא 'באַוַת נפשה שאפה רוח' (שם)".

הקב"ה משגיח על עולמו, והוא מכין ומסובב כל צעד וצעד בו. המדבר יהיה מקום קבלת התורה, ומקום הפיכת שבטי ישראל לעם ישראל, המיועד לבחירה, לסגולה, לקדושה ולעליונות. שם תהיה הורתם ולידתם. לכן, שם צריכה להיות התחלת השליחות של משה. ולכן גם בגאולה הסופית יאסוף הקב"ה את שארית ישראל למדבר. כך אמרו חז"ל (שמות רבה ב:ד): "אמר לו הקב"ה למשה, סימן זה לך: במדבר אתה מניחן [כלומר, אתה מביא אותם לשם ועוזב אותם שם, שאין אתה נכנס לא"י], ומן המדבר אתה עתיד להחזירן לעתיד לבוא [כלומר, אתה עתיד לראות איך הם מוחזרים], שנאמר (הושע ב:טז-יז): 'לכן הנה אנכי מפתיה והולכתיה המדבר [ודברתי על לבה. ונתתי לה את כרמיה משם ואת עמק עכור לפתח תקוה, וענתה שמה כימי נעוריה וכיום עלותה מארץ מצרים]'". ונ"ל שיש עוד רמז, במה שכתוב כאן "אחר המדבר", למה שאמר לו הקב"ה (במדבר לא:ב): "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תאסף אל עמיך". ודע, שבזה נרמז שמשה נבחר להביא את ישראל למדבר בזכות שמסר את נפשו על קידוש השם, ובזכות שבחר במיתה למען קידוש שמו של הקב"ה. כך אומר התנחומא (מטות ג): "אילו רצה משה לחיות [עוד] כמה שנים, היה חי... תלה הקב"ה מיתתו בנקמת מדין, אלא להודיעך שבחו של משה שלא אמר: בשביל שאחיה אעכב נקמת בני ישראל מן המדינים [אלא מיד ציווה לצאת למלחמה]". ואם תאמר, מי התיר למשה להסתכן ולמות? והלא פיקוח נפש דוחה מצוה, שנאמר "וחי בהם"? התשובה היא, שהנה משה אמר לבני ישראל: "לתת נקמת ה' במדין" (במדבר שם:ג), אע"פ שה' אמר לו: "נקמת בני ישראל", לומר לנו שנקמת בני ישראל היא נקמת ה', כלומר, קידוש שמו. והרי בקידוש השם אין מתחשבים בפיקוח נפש, ולא כמו שאומרים, לצערנו, אנשים שתעו מדרך האמת. ואמרו חז"ל (ספרי, מטות קנז): "להודיע שבחן של צדיקים שאין נפטרים מן העולם עד שהם מנקמים נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם". דע והבן את זה.

הנה דברי הנביא שהובאו במדרש שם, הם תוכחה על חטאי ישראל, וגם דבריו האחרים שם הם במושגים של מדבר: "ושמתיה כמדבר ושַתִהָ כארץ ציה והמִתיה בצמא... כי אמרה אלכה אחרי מאהבי [הגוים] נֹתני לחמי ומימי... ורִדפה את מאהביה ולא תשיג אֹתם" (הושע ב:ה,ז,ט). בדבריו בפרק הזה, הנביא מדמה את העונש ואת הגלות ליציאת מצרים בגאולה הראשונה. כמו ששם יצאו למדבר ולחרות באמונה של "לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", כך במדה כנגד מדה על חטאיהם בחוסר אמונה, שאמרה בת ציון "אלכה אחרי מאהבי", אומר הקב"ה: "ושמתיה כמדבר". ולעתיד לבוא, יפתה אותם הקב"ה להאמין בו, ויבטיח להם שאם אך יאמינו בו, ויהיו מוכנים לצאת אחריו שוב למדבר השומם והמסוכן, שאין שם אדם לעזור להם, ויאמינו בה' ויסתכנו, אזי הוא יהפוך את עמק עכור, המדבר, לפתח תקוה, ויביא להם גאולה מהירה ואדירה. ולזה סיים (שם:כב): "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'". כלומר, בזכות האמונה שכוללת מסירות נפש, תדעו את ה' בהדר ובמהירות, כאשר הוא יביא אליכם את הגאולה הנהדרת, כמו שהיה ביציאת מצרים כשהאמינו בני ישראל.

אך אם ח"ו לא יאמינו ישראל בה', ולא יחזרו מהגלות באמונה, כי יפחדו מהמדבר ומהסכנה, על זה אמר יחזקאל (כ:לד-לה): "והוצאתי אתכם מן העמים... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה, והבאתי אתכם אל מדבר העמים". כלומר, אתם פחדתם מהמדבר של א"י, ועכשיו תפלו ותיענשו במדבר הגוים; אתם חשבתם את הגלות למקום שמור, ודוקא שם תסבלו. וממשיך יחזקאל (שם:לה-לו,לח): "ונשפטתי אִתכם שם פנים אל פנים, כאשר נשפטתי את אבותיכם במדבר ארץ מצרים... ובָרוֹתי מכם המֹרדים והפושעים בי, מארץ מגוריהם אוציא אותם [למיתה], ואל אדמת ישראל לא יבוא". כלומר, שמי שמואס בא"י ואינו רוצה לעלות לא"י, ימות בגלות. כך אמרו חז"ל (סנהדרין קיא.): "מה ביאתן לארץ, [רק] שנים משישים ריבוא [כלומר, באו רק יהושע וכלב מכל העם שהיה מעל לגיל עשרים], אף יציאתן ממצרים [רק] שנים משישים ריבוא [שמתו רוב העם, כעונש על שלא רצו לעלות לא"י]... וכן לימות המשיח..." (וילקוט שמעוני, הושע, תקיח, מקיש ביאתם לארץ ממצרים לביאתם שלע"ל, וגורס: "מה יציאתם ממצרים בס' רבוא, וכניסתן לארץ בס' רבוא, כן לימות המשיח בששים רבוא"). ודבר גדול הוא.

תחזית זו של יחזקאל היא תחזית של גאולה "בעתה", שבאה בלי תשובה. והכל בנוי על היקש הגאולה הראשונה בכל פרטיה לגאולה האחרונה: כמו שאלו שלא רצו לעלות לא"י מתו במדבר מחוסר אמונה, כך יהיה בגאולה האחרונה. ודע, שהשואה של "בעתה" תבוא כחלק מעונש הקב"ה על כל הגוים הגאוותנים. והיהודים שמסרבים לצאת מהגלות יסְפו ח"ו בשתי דרכים: האחת, באנטישמיות איומה, שנאת הגוים ליהודים; והשניה, בשואה שיביאו אומות העולם על עצמם, במלחמה איומה שתחריב את כל עריהם. וגם לזה רמזה התורה בלשון "מדבר", כדברי חז"ל (שמות רבה ב:ד): "למה היה רודף [משה] למדבר? שצפה שהוא עתיד להחריב כרכי אומות העולם, כמה דכתיב (ירמיהו נ:יב): 'הנה אחרית גוים, מדבר ציה וערבה'".

אמרו חז"ל בפסיקתא (ילקוט שמעוני, הושע שם): "כגואל הראשון כך הגואל האחרון. מה גואל הראשון [משה] נגלה להם [במצרים] וחזר ונכסה מהם [שברח למדין, ואח"כ חזר ונראה להם], כך גואל האחרון. וכמה הוא נכסה מהם [האחרון]?... מ"ה ימים [45 שנים]. הדא הוא דכתיב (דניאל יב:יא): 'ומעת הוּסר התמיד ולתת שקוץ שֹמֵם [במקומו] -ימים אלף מאתים ותשעים'. וכתיב (שם:יב): 'אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלֹש מאות שלשים וחמשה'. אלין מותרי מ"ה [כלומר, 45 השנים האלה שנותרו בהפרש בין 1335 לבין 1290], אינון אלין מ"ה יום [אלה הם 45 שנים] שנגלה להם וחזר ונכסה מהם". ולי נראה, שהקמת המדינה, בבחינת "בעתה", שאינה בזכות צדקותנו, היתה הגילוי הראשון של הקב"ה, ואח"כ הוא שוב נכסה, כדי לתת לנו עוד הזדמנות לחזור בתשובה ולהביא את הגאולה הסופית בהדר ובלי יסורים. והשלב הזה יארך 45 שנה. ואז תבוא הגאולה הסופית, או "בעתה" או ב"אחישנה", בהתאם להתנהגותנו. ורק באמונה ניגאל, ואם לא נאמין, מר יהיה לנו, והיהודים בגולה, וכן אלה בא"י שרצים אחרי הגוים ואינם מאמינים בה', יספו. וממשיך הפסיקתא ואומר: "להיכן הוא מוליכן [כלומר, לאיזה מדבר יוליך את ישראל כדי לגאלם וכדי שיאמינו בו]? אית דאמרין למדבר יהודה, ואית דאמרין למדבר סיחון ועוג". נ"ל שהפירוש הוא, שהקב"ה יסבב את הענין שנכבוש את מדבר יהודה, ואומות העולם ירעישו, וילחצו עלינו, ונעמוד בפני מצב מפחיד, כדי שהקב"ה יראה אם אנו מאמינים בו באמת, אם לא. וי"א שכל זה יהיה במדבר סיחון, כלומר, שעוד נכבוש את עבר הירדן לפני בוא הגאולה.

אח"כ אומר הפסיקתא: "מי שמאמין בו, אוכל מלוחים ושרשי רתמים [דברים שאינם ניאותים לבני אדם, משום שהעמים ילחצו עלינו בהפסקת אספקת האוכל, והימים יהיו קשים, ואע"פ שזה יהיה לזמן קצר מאד, מ"מ יהיה קשה, ואלה שבכל זאת מאמינים, לא יתייאשו, ולא יחזירו לגוים אדמות מארץ הקודש, ולא יברחו להצטרף לגוים, ויהיו מוכנים לאכול עשב "מלוח" ושרשי עצים, ומ"מ יעמדו באמונה]. הדא הוא דכתיב (איוב ל:ד): 'הקֹטפים מלוח עלי שיח ושֹרש רתמים לחמם'. ומי שאינו מאמין בו, והולך לאומות העולם, הם הורגים אותו [כלומר, מי שבורח מא"י ומנסה למצוא מחסה בקרב הגוים, ימות שם בהתפרצות גל של שנאה ליהודים]. א"ר יצחק בר מריון: לסוף מ"ה יום [דלעיל], נגלה להם ומוריד להם את המן [במדה כנגד מדה - מתוך אמונתם, הם אכלו מאכל גרוע, ובשכר זה יאכלו מן, אוכל משובח, שהוא גם סמל האמונה]. למה? ש'אין כל חדש תחת השמש' (קהלת א:ט)". פירוש - שהגאולה ממצרים היא הדוגמה לגאולה האחרונה, ומה שנגזר שם, יהיה בעתיד, וזה לא יהיה דבר "חדש". ויש להעיר, שאפשר שפסק הזמן הזה של 45 שנה, הוא רמז לשפלות הגמורה וקבלת עול מלכות שמים שהקב"ה דורש מהאדם, שזה נרמז בדברי משה (שמות טז:ז): "ונחנו מה", שהוא 45 בגימטריה, ומדובר שם בענין המן, והרי גם במן יש רמז למלה "מה", כמו שכתוב (שם:טו): "מן הוא כי לא ידעו מה הוא".


וינהג את הצאן אחר המדבר. משה וצאנו הם רמז לכך שמשה והקב"ה ינהגו את צאן ה' - ישראל - במדבר, כמו שנאמר (תהלים עח:נב): "וַיַסַע כצאן עמו וינהגם כעדר במדבר".

יש בזה גם רמז לגאולה ולא"י: כמו שהקב"ה ציווה ליעקב לעזוב את הגלות (בראשית לא:ג): "שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך", ואח"כ נאמר (שם:יח): "וינהג את כל מקנהו... ארצה כנען", כך גם כאן, כאשר הקב"ה הכין את יציאת משה ובני ישראל מן הגלות, כתוב: "וינהג את הצאן". ודע, שאמרו חז"ל (בראשית רבה עד:א) על הפסוק ההוא ביעקב: "נכסי חו"ל אין בהם ברכה, אלא משתשוב אל ארץ אבותיך אהיה עמך". ופירש רש"י (שם לא:ג): "אבל בעודך מחובר לטמא א"א להשרות שכינתי עליך".

עוד נרמז כאן למלחמה נגד צוררי היהודים, שהיא מלחמת מצוה וחובה. כשהפלשתים עלו לצרור את קעילה, ודוד הלך לעזור להם, כתוב (שמואל א כג:א-ה): "ויגִדו לדוד לאמר: הנה פלשתים נלחמים בקעילה והמה שֹסים את הגרנות, וישאל דוד בה'... ויאמר ה'... לך והכית בפלשתים והושעת את קעילה. ויאמרו אנשי דוד אליו: הנה אנחנו פה ביהודה יראים, ואף כי נלך קעִלה אל מערכות פלשתים?! ויוסף עוד דוד לשאול בה'... ויאמר קום רד קעילה... וילך דוד... וילחם בפלשתים וינהג את מקניהם...". וחז"ל (עירובין מה.) אמרו שפלשתים "לא באו אלא על עסקי תבן וקש... מאי קמבעיא ליה [לדוד]? אילימא אי שרי אי אסור, הרי ב"ד של שמואל הרמתי קיים! אלא [שאל] אי מצלח אי לא מצלח". וכך נ"ל לפרש: בוודאי ידע דוד שאם בא צר נגד עיר בא"י, אפילו רק על עסקי תבן וקש, כלומר, רק לצרור את היהודים בגזל, שהמלחמה בו היא מלחמת מצוה, כמו שפסק הרמב"ם (הל' מלכים ה:א). אבל לפי ההוה אמינא בגמרא, הוא לא ידע אם חלה עליו חובה זו, מאחר שהוא לא היה המלך הרשמי. אך הסבר זה נדחה בגמרא, כי א"כ היה צריך לשאול את הסנהדרין. ולכן הגמרא נתנה הסבר אחר: שודאי ידע דוד שגם עליו חלה החובה מכיון שנמשח כבר להיות מלך, אע"פ שעמד לרשותו רק גוף קטן של לוחמים, ושאל רק אם יצליח או לא, מכיון שגם במלחמת מצוה אין שום בטחון שהיא תצליח, ומ"מ מצוה היא.

יש כאן גם רמז לבטחון בה', שמצאנו שאמציה מלך יהודה יצא למלחמה נגד בני שעיר, ושכר צבא ממלכות ישראל בסכום גדול של מאה ככר כסף, ובא אמוץ אבי ישעיהו, שגם הוא היה נביא, ואמר לו (דברי הימים ב כה:ז-ח): "אל יבוא עמך צבא ישראל, כי אין ה' עם ישראל... יכשילך האלקים לפני אויב, [ואל תפחד שאין לך כח אדם מספיק], כי יש כח באלקים לעזור ולהכשיל". ואח"כ כתוב (שם:יא): "ואמציהו התחזק וינהג את עמו... ויך את בני שעיר...".

גם העונש והגאולה רמוזים כאן. הרי ישראל הם צאן ה', ואם יחטאו, עונשם יהיה: "והיית לשמה למשל ולשנינה בכל העמים אשר ינהגך ה' שמה" (דברים כה:לז). ומאידך גיסא, אותו רועה שניהג את אויביהם למוות, שנאמר (שמות יד:כה): "וינהגהו בכבדֻת", ינהג את צאנו לגאולה, שנאמר (ישעיהו מט:י): "כי מרחמם ינהגם".

כל כולה של המלה "אחר", שבאה כאן במקום המלה "אחרי", היא רמז לגאולה ולברית. בעקידה כתוב (בראשית כב:יג): "והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו". ודורש מזה בראשית רבה (נו:ט): "מהו 'אחר'? א"ר יודן: אחר כל המעשים, ישראל נאחזים בעבירות ומסתבכין בצרות, וסופן ליגאל בקרנו של איל, שנאמר (זכריה ט:יד): 'וה' אלקים בשופר יתקע'".

"אחר" היא גם רמז למכה הגדולה של ה' במצרים הגאים, שכתוב בהם (שמות יא:ה): "ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היֹשב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרֵחָים...". ודע, שרש"י העיר על זה: "ולמה לקו בני השפחות? שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם". ודבר גדול אנו למדים מזה: שרק הבל ושטות הן כל הטענות של תנועת הפועלים, כאילו שונאי ישראל באים רק מהשכבה העליונה, ושגאולת היהודים תבוא מהפועלים ומהמדוכאים. הבל! הרי יצר לב האדם - בלי תורה - רע מנעוריו, וההבדל היחיד בין המדכא והמדוכא הוא שהמדוכא רוצה להיות במקום המדכא, ואין האדם משתנה בגלל שינוי התיו המוצמד לו. אלא עשיו - בין שהוא עשיר ובין שהוא עני - שונא את יעקב. והעבד הגוי מחפש אדם שהוא יותר חלש ממנו, כדי שגם הוא יהיה אדון על מישהו.

ועוד: הקב"ה שהוא "עומד אחר כתלנו משגיח מן החלֹנות" (שיר השירים ב:ט), משגיח על עמו ומשפיל את אויבינו. וכן אמר זכריה (ב:יב): "כי כה אמר ה' צב-אות: אחר כבוד שלחני אל הגוים השֹללים אתכם, כי הנֹגע בכם נֹגע בבבת עינו". ו"תיקון סופרים" יש כאן, והכוונה היא "בבבת עיני", כביכול עינו של ה', שהרי שפלותם של ישראל היא חילול שמו.

גם המדבר הוא רמז לגאולה, כמו שכתבתי לעיל. וכן בפסוק (שיר השירים ג:ו): "מי זאת עֹלה מן המדבר", שדורש מזה הילקוט שמעוני (שיר השירים ג, תתקפו): "וכי מן המדבר העלה אותם? אלא מלמד על חיבתן של ישראל, שהם חביבים לפני המקום כמציאה שאדם מוצא במדבר".


ויבא אל הר האלקים חֹרבה. אותו מקום שהקב"ה עתיד היה לסיים שם את הבאת בני ישראל לתכליתם, כלומר, לגאולתם הרוחנית, והפיכתם לעם סגולה, נבחר, ועליון, על ידי מתן תורה וקבלת עול מלכות שמים - אותו מקום נבחר כמקום התחלת התהליך, הגאולה הפיסית, בחירת הגואל שישבור מעליהם את עול בני אדם, עול העמים. ולכן, אע"פ שעוד לא ניתנה התורה, כבר נקרא הר האלקים, משום שהקב"ה כבר החליט לנקום את נקמת עמו ואת חילול שמו, והחליט להכריז שם על תחלת הגאולה. ולכן נקרא הר "האלקים" ולא הר "ה'", כי "אלקים" הוא מדת הדין, והקב"ה גאל את ישראל עתה בדין, כדי לנקום את נקמתו על חילול שמו. והתנחומא מפרש (במדבר ז): "'הר האלקים' - הר שישב בו אלקים בדין, שנאמר (שמות כא:א): 'ואלה המשפטים'". וז"ל האברבנאל: "ומצינו בכתובים 'הר האלקים' ו'הר ה''. וכפי אמיתת הפשט, 'הר האלקים' הוא הר סיני אשר ניתנה בו התורה בשם 'אלקים', כמו שאמר (שמות כ:א): 'וידבר אלקים את כל הדברים האלה...', וכן שבמראות הסנה נגלה ה' יתברך עליו בשם 'אלקים'... ואמנם 'הר ה'' הוא הר המוריה אשר נעקד שם יצחק, וכמו שאמר (בראשית כב:יד): '[ויקרא אברהם שם המקום ההוא "ה' יראה", אשר יֵאָמֵר היום:] בהר ה' יֵרָאה'". והוא נקרא "הר ה'" משום שבית המקדש נבנה בו, לכפר על עוונות ישראל, במידת הרחמים (ואגב, אפשר שהפסוק שהביא אברבנאל מן העקידה, הוא המקור לראייה בשלש הרגלים בהר הבית, דהיינו הר ה' שבפסוק הזה; וכן, משם מקור לקריאות השונות, המקרא "יִרְאה" והמסורת "יֵרָאה"; וצ"ע).

עוד יתכן שההר הזה כבר היה קדוש בעיני העמים באזור, וכבר נודע כהר האלקים, משום שכל הסביבה שם היתה יבשה וחרבה, וההר וסביבתו המיידית היה מקום מים ועשב, ומשום כך הביא משה את צאנו לשם. ושם האזור היה "חורב", משום שלא היו שם מים, והקב"ה עשה דבר נפלא, שההר הזה יהיה יוצא דופן, שיהיו שם מים ועשב, וכבר הכין זאת הקב"ה מימי בראשית (וההר לא היה יבש, אלא נקרא חורב ע"ש האזור, כלומר, ההר של אזור חורב). כך כתב האברבנאל: "גם המדבר נקרא מדבר חורב, מפני היותו קרוב למצרים ולא ימטר שמה. גם היאור לא יגיע שם להשקות את הארץ, ולזה היה מקום יבש. ובעבור שלא היה באותו מחוז הר, כי אם זה, נקרא 'הר חורב'. ואין ספק שהיה ההר ההוא מקום רענן, לח ושמן, ולכן עלה שם משה עם הצאן. ומסכים לזה הוא מה שנאמר (שמות לד:ג): 'גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא'". וכעין זה כתב האבן עזרא. וברור שכוונתם היא למה שביארתי. והקב"ה בחר דוקא בהר זה, כדי להפגין את כחו ואת גדולתו, וכדי שיאמינו בו בני ישראל. שדוקא במקום זה - בתוך אזור של יובש וחורב - נמצא הר ובו מים ועשב, וישראל צריכים לדעת שבאותה דרך, מקרב הצלמוות יביא להם הקב"ה גאולה. ומשום כך, כאשר אליהו הלך במדבר ארבעים יום בלי אוכל ושתיה, והגיע להר האלקים, שנאמר (מלכים א יט:ח): "וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חֹרב", לא נקרא "הר סיני", אלא "חורב", שמו הראשון, שמזכיר את הנס שעבורו הוכן ההר.

אומר פרקי דרבי אליעזר (פרק מא): "מיום שנבראו שמים וארץ נקרא שם ההר 'חורב'. וכשנגלה הקב"ה על משה מתוך הסנה, על שם הסנה נקרא 'סיני' - הוא חורב". גם מכאן ברור, שהשם המקורי הוא "חורב", ונקרא כך בגלל הנס, שהיה מלא מים ועשב, אע"פ שהוא בתוך שממה; ונקרא "סיני" אח"כ בגלל התגלותו של ה' יתברך מתוך הסנה. ועוד טעם, אמרו חז"ל (תנחומא, במדבר ז): "ששה דברים נקראו לו: הר אלקים, הר בשן, הר גבנונים, ההר חמד, הר חורב, הר סיני... שבו נשנאו הגוים להקב"ה ונתן להם אפופסין [גזרי דין]". וכן בשמות רבה (ב:ד): "'סיני' - שממנו ירדה שנאה לגוים". עונש הגוים מרומז גם בשם "חורב", כדברי שמות רבה (שם): "'הר חורב'... שמשם נטלו גוים איפופסין שלהם, שנאמר (ישעיהו ס:יב): 'והגוים חרֹב יחרבו'". וכן במדרש אבכיר (מובא בתורה שלמה ס"ק כא): "שמשם תבוא חרב על הרשעים שלא קיבלו את התורה". זה יהיה עונש הגוים על זה שלא קיבלו את עול מלכות ה' ואת הוד מלכותו, שלא קיבלו על עצמם שה' הוא האלקים, ולא קיימו את שבע מצוות בני נח (אבל בודאי לא יעניש אותם הקב"ה על כך שלא קיבלו את כל התורה). כאן רואים אנו דבר מפליא: שהשם שניתן להר לנצַח אחרי מתן תורה, היה סיני, שם המנציח את השנאה לבני אדם שאינם מקבלים עליהם את יסודות העולם כפי שציווה ה'. אין דו-קיום עם רע, ואין סובלנות לרשע. אליהם צריכה להיות שנאה, וצריכים לבער את הרע מן העולם, שאם לא כן, נְאַבֵד אנחנו את הרגישות לזוועה שיש בדרכם של הרשעים. הרי אילו באמת חשבנו שזה רשַע, לא היינו יכולים לסבול אותו. ואם אנחנו חשים "סובלנות", הרי חסרה בנו ההבנה שדבר שהוא כל כך רע, אין לו מקום בעולם.

מאחר שבשם "חורב", יש גם משמעות של יובש וגם משמעות של נקמת חרב, אמרו חז"ל (אבות ו:ב): "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב [ולא "סיני"], ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". כלומר, הם יבשים וחרבים, שאינם לומדים תורה ואינם מצייתים לתורה.


חֹרֵבה. בשם "חורב" יש רמז לגאולה, בפסוק (מלאכי ג:כב-כג): "זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחֹרב על כל ישראל, חֻקים ומשפטים. הנה אנכי שֹלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא". בדברו על הגאולה, השתמש הנביא דוקא בשם "חורב", כי יש לו גם משמעות של נקמה וחרב נגד העמים (כמו שכתבנו), וגם משמעות של חורב ויובש, משמעות שמסמלת את האמונה של בני ישראל שהלכו במדבר, מקום שומם וצלמוות, ושם הקב"ה כילכל אותם ועזר להם. הנכונות לבטוח בה' ולהסתכן במסירות נפש, יכולה להביא את הגאולה מיד. גם משה וגם אליהו, שנזכרו בפסוק ההוא, בטחו בה' וסמכו עליו, ומסרו את נפשם על קידוש השם, ומשום כך גם משה וגם אליהו דיברו עם ה' בחורב, כמו שכתבנו. ומשום כך אליהו ומשה היו כל כך דומים, כמו שהבאתי לעיל (שמות ב:כ, ע"ש). יש רמז לזה במה שנאמר "זכרו תורת משה", שהרי פירשו זאת חז"ל (מכילתא, ועיין ילקוט שמעוני, מלאכי תקצה): "לפי שנתן נפשו עליו נקרא על שמו". וכן כל אדם שמוסר את נפשו על התורה ועל ישראל, הם נקראים על שמו, במדה כנגד מדה. הוא היה מוכן למסור את עצמו ואת שמו על עם ה', וכנגד זה, נקרא העם על שמו.


(ב) ויֵרָא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה, וירא והנה הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכָל. הכל מוכן. בני ישראל סובלים וצעקו אל ה'. הקב"ה החליט לדלג את הקץ. משה ראוי להיות המנהיג הגואל. ואכן התהליך מתחיל.

הקב"ה מתגלה למשה מתוך סנה, כדי ללמדו הרבה הרבה לקחים. ולכן כתוב "הסנה" ב"ה" הידיעה ולא סתם "סנה", כי זה הסנה שמיועד היה מבראשית ללמד את בני ישראל לקחים וסמלים. הקב"ה רוצה שמשה יראה ויבין, שמכיון שעם ישראל הוא עם ה', העם הנבחר, ושמו של הקב"ה משותף בשמו, אין כח בעולם שיוכל להשמיד אותו. הוא רוצה שיאמין שאע"פ שהמצב נראה נואש וחסר תקוה, ששואה אוחזת בעם ובעוד רגע הוא יחוסל ח"ו, אין הדבר כן, כי ישועת ה' כהרף עין, והישועה אכן תבוא. ולכן הוא מראה לו את הסנה - סמל לישראל הקטן והשפל, שהכל בזים לו. כך אומר שמות רבה (ב:ה): "מה הסנה שפל מכל האילנות שבעולם [גם קטן בגובה וגם קטן באיכות, שהרי הוא מוציא רק קוצים], כך היו ישראל שפלים ירודים למצרים". והסנה בוער באש, כולו בוער אבל הוא לא אוּכל, משום שבתוכו עומד מלאך ה' השומר עליו, ומגן עליו. כך אומר שמות רבה (ב:ה): "...שהיה מחשב [משה] בלבו ואומר: שמא יהיו המצריים מכלין את ישראל? לפיכך הראהו הקב"ה אש בוערת ואיננו אוּכל. א"ל: כשם שהסנה בוער באש ואיננו אוּכל, כך המצריים אינן יכולין לכלות את ישראל". וכן אומר מדרש אבכיר כאן (בילקוט שמעוני, שמות קסט): "רמז לו: אע"פ שישתעבדו בארבע מלכויות, אינן כלין". והיה בזה רמז גם לנצחון ישראל על הגוים, כדברי פרקי דרבי אליעזר (פרק מ): "אבל לעתיד לבוא אישן של ישראל אוכלת כל העמים... שנאמר (ישעיהו לג:יב): 'והיו עמים משרפות שֹיד'". תחילת התבוסה של המלכות האדירה של מצרים באה בהופעה של הקב"ה מתוך סנה שפל. "ואל יתהלל הגבור בגבורתו!" (ירמיהו ט:כב).

האש הזאת היא אותה אש של ברית בין הבתרים, שכתוב בה (בראשית טו:יז): "ויהי השמש באה ועלטה היה, והנה תנור עשן ולפיד אש". כלומר, כאשר יהיה חושך ויאוש, יבוא הקב"ה בעשן ובאש, ויגאל את ישראל. ורש"י פירש (שם:י): "ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים, הוא שלוחו של שכינה שהוא אש". וז"ל רמב"ן (שם:יז): "הוא הענן והערפל הנזכר במתן תורה, ולפיד האש בתוכו הוא האש האמור שם". האש היא סמל הטהרה, שהיא אוכלת כל דבר זר, ומלבנת, ומצרפת את הסיגים. ולכן אמר המדרש (המובא בתורה שלמה, ס"ק לה): "נגלה עליו בסנה באש, לפי שעתיד לקבל התורה שנמשלה באש, שנאמר (ירמיה כג:כט): 'הלוא כה דברי כאש נאֻם ה''". וכן נאמר: "אש דת למו" (דברים לג:ב). שדברי ה' ותורתו הם טהורים ותמימים, כמו שכתוב (תהלים קיט:קמ): "צרופה אמרתך מאד", וכן (מלאכי ג:ב): "כי הוא כאש מצרף וכבֹרית מְכַבְסים". הקב"ה, שהוא שיא הטהרה, מכין את משה לקבל את התורה הטהורה, כדי לטהר את ישראל. וכן אומר מלאכי (שם:ג): "וזִקַק אֹתם כזהב וככסף". ועל משה לדעת, שכיון שהוא מנהיג, הוא צריך לסבול ולעבור עינוי באש המבחן, כמו שכתוב ביוסף שסבל במצרים (תהלים קה:יט): "אמרת ה' צרפתהו" (ועיין עוד בסמוך).

גם הנכונות של אדם ללכת לעזור לעם ישראל בלי להתחשב בכבודו ובסכנה, מסומלת ע"י הסנה. כך אומר מכילתא דרשב"י (עמ' 2): "שיכול המקום שידבר מראש הרים ומראש גבעות, מגבהי עולם ומארזי הלבנון, אלא השפיל עצמו ודיבר מתוך הסנה, ועליו אמר שלמה (משלי כט:כג): 'ושפל רוח יתמֹך כבוד'. אי אתה מוצא מן האילנות שפל מן הסנה. וכן הוא אומר (תהלים קלח:ו): 'כי רם ה' ושפל יראה'". הקב"ה, כבודו מלא עולם, ומ"מ למען הַציל את עמו ואת הנדכא, ישפיל את עצמו ויופיע אפילו מתוך סנה, שהרי עשיית חסד ואמת אינה השפלה אלא הגבהה. וכן אמרו חז"ל (שמות רבה ג:ו): "וכשאני מבקש, כבודו מלא כל העולם, שנאמר (ירמיהו כג:כד): 'הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא...'. וכשביקשתי, דיברתי עם איוב מן הסערה [איוב מ:ו]... וכאשר אני מבקש, מתוך הסנה". אין להקב"ה הגבלה של מקום או זמן, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ב:ה): "שאל גוי אחד את רבי יהושע בן קרחה: מה ראה הקב"ה לדבר עם משה מתוך הסנה? א"ל... ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה". זה בא ללמדנו גם על השגחתו המלאה והאינסופית, וגם על דאגתו לכל פרט, ואפילו השפל ביותר והפחות חשוב, משום שדאגת האדם המסכן ביותר והסבל שלו חשובים בעיני ה' כצער העשיר והמלך. ה' אינו עומד על גדולתו, ואין הוא מקפיד על כבודו. הוא משפיל את עצמו ומדבר מתוך סנה עלוב שמגדל רק קוצים. ויֵדע כל גאותן שמגביה את עצמו ושמתמלא אנוכיות, שזאת היפוכה של דרך ה'. מי שאיכפת לו רק מהנאתו, מי שפוחד להפסיד מרכושו, וכל אלה שמסיבות אנוכיות ופרטיות אינם מוכנים להסתכן ולעזור לאחיהם, סופם ליפול.

ועוד: ה', שהוא שוכן עד, ושהוא טהור בכל מיני טהרות וקדושות, מ"מ - כאשר שמע אנקת אסירים - ירד לתוך טומאת מצרים, שלא היתה טומאה כמותה, וירד לעזור לישראל, שגם הם ירדו למ"ט שערי הטומאה, ולא הקפיד על כבודו ועל קדושתו. כך אומר המכילתא (שמות, בתורה שלמה ס"ק מא): "מה הסנה הזה שפל מכל אילנות שבעולם, כך ירדו ישראל למדרגה התחתונה, והקב"ה ירד עמהם וגאלם, שנאמר (שמות ג:ח): 'וארד להצילו מיד מצרים'". ותוכחה גלויה היא לבני תורה, שמתוך שחוששים לכבודם, נמנעים מלרדת לתוך שכונות ואזורים של עוברי עבירה, כדי לנסות להחזירם בתשובה. אין בסירוב זה קדושה או צניעות, אלא רק גאוה.

העובדה שהקב"ה כל יכול, ואין לו הגבלה, מורה לנו שצריך להיות לנו בטחון שאין דבר שיוכל לעמוד נגד הקב"ה, ושום מספרים ושום נשק אינם צריכים להפחיד אותנו. כך אומר מדרש הגדול (שמות ג:ב): "אמר הקב"ה: אני מידמה בעולמי בכל מה שארצה. פעמים מלוא העולם, דכתיב (ירמיהו כג:כד): 'הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא...'. ופעמים אמה על אמה, דכתיב (שמות כה:כב): 'ודברתי אתך מעל הכפֹרת מבין שני הכרֻבים'. ופעמים מלוא אצבע, שנאמר: 'בלבת אש מתוך הסנה'". הקב"ה לימד את ישראל, שכמו שהוא דיבר מתוך מקום מצומצם, כך הם יכולים להצטמצם, כמו שאמרו (בראשית רבה ה:ז): "'ויאמר יהושע אל בני ישראל, גֹשו הנה' (יהושע ג:ט)... צימצמן בין שני בדי הארון. אמר להן יהושע: ממה שהחזיקו שני בדי הארון אתכם, אתם יודעים ששכינתו של הקב"ה היא ביניכם". כלומר, שאין להקב"ה הגבלה במלחמתו נגד הרשעים; כשם שלגביו אין חשיבות למקום, אלא הוא יכול לצמצם או להרחיב אותו כמו שהוא רוצה, כך אין לישראל לדאוג מצמצום במספרים או בנשק, כאשר הם עושים את רצונו של מקום. וכך אמר חזקיהו על סנחריב (דברי הימים ב לב:ז): "אל תיראו ואל תֵחַתו... כי עִמָנו רב מעִמו".


הסנה. אמרו חז"ל (מכילתא דרשב"י, עמ' 1-2): "...'מתוך הסנה' - שכל זמן שישראל בצרה, כאלו צרה לפניו [כלומר, כאילו גם הוא בצרה, כביכול], שנאמר (ישעיהו סג:ט): 'בכל צרתם, לו צר'. ואומר (תהלים צא:טו): 'עמו אנכי בצרה'. ואומר (זכריה ב:יב): 'כי הנֹגע בכם, נֹגע בבבת עינו'... שרויין בצער, כביכול שרוי עמהם בצער". וכן (תנחומא, שמות יד): "אמר הקב"ה: כתבתי בתורה 'עמו אנכי בצרה'. הם נתונים בשעבוד, ואף אני בסנה - ממקום צר. לפיכך 'מתוך הסנה' - שכולו קוצים". רחמי הקב"ה הם אינסופיים, והוא מרגיש בכאבם של ישראל. השותפות של הקב"ה בצרת בני ישראל נובעת גם מזה ששמו משותף בשמם, וחילול בני ישראל נראה בעיני הגוים כחילולו, ושפלותם היא שפלותו. לכן, כאשר הם בצרה, גם הוא בצרה. זאת ועוד: מזה שה' משפיל את עצמו, אתה לומד גם את כחו וגבורתו, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ב:ה): "ללמדך שאין מקום פנוי בלא שכינה, אפילו סנה". אין מקום פנוי ממנו - הוא מקומו של עולם. יבין כל אדם, שהקב"ה משגיח לא רק על הגדולים או על כלל ישראל. הקב"ה משגיח על כל יחיד ויחיד, שהרי השכינה היא בכל מקום. ואם אדם נמצא בצרה, וזועק אל ה', הקב"ה שומע אליו, גם אם הוא קטן שבקטנים. מצד שני, גם אין לאדם לחשוב שישתחרר מהפורענות מפני שאינו אדם חשוב. השכר והעונש מגיעים לכל אחד ואחד.

כפי שראינו לעיל, הקב"ה מוכן לרדת אפילו לתוך הטומאה כדי להציל את עמו, כשעמו צריך לו, כמו שאמרו (מכילתא שמות, בתורה שלמה ס"ק מא): "מה הסנה הזה שפל מכל אילנות שבעולם, כך ירדו ישראל למדרגה התחתונה והקב"ה ירד עמהם וגאלם, שנאמר (שמות ג:ח): 'וארד להצילו מיד מצרים'". הירידה הזאת מביאה לעלייה. ולעומת זאת, הגאוותן, שהוא מתנשא, חייב לרדת מטה מטה, ואין הוא והקב"ה יכולין לדור בעולם כאחד (סוטה ה.). וזאת כוונת חז"ל באומרם (מכילתא שמות, בתורה שלמה ס"ק מ): "'מתוך הסנה' - מפני שהוא טהור, שאין אומות העולם עושים אותו ע"ז". אין הם עושים אותו ע"ז, משום שהוא דבר שפל ונמוך, עם קוצים, וכל העולם בז לו, ומחפשים דברים גדולים והדורים להשתחוות להם. יוצא מזה, שדוקא דבר שפל נשאר טהור, ודוקא הגבוהים נעשים טמאים. ועוד: דוקא הגדול נתפס לגאוה, שהושוותה לע"ז (סוטה ה:), משא"כ הדבר השפל, שאף פעם אינו מתגאה.


הסנה.. אומר שמות רבה (ב:ה): "מה הסנה הזה, כשאדם מכניס ידו לתוכו אינו מרגיש, וכשהוא מוציאה, מסתרטת; כך כשירדו ישראל למצרים לא הכיר בהן בריה; כשיצאו, יצאו באותות ובמופתים ובמלחמה...". וכן במדרש אבכיר כאן (בילקוט שמעוני קסט): "מה דרכו של סנה, אדם מכניס ידו לתוכו אינו ניזוק, לפי שקוציו כולן כפופין למטה, אבל כשמבקש להוציא, הקוצין תופסין לו ואין יכול להוציאה, כך המצרים, בתחילה קיבלו לישראל בסבר פנים יפות, וכשביקשו לצאת, לא הניחום". הסנה מסמל את הגלות, שהיהודי נכנס לתוכו בקלות, אבל הרי הקב"ה גזר כקללה שישראל יהיו בה, כמקום של קוצים וצער. ואע"פ שהיהודי אינו מבחין בקוצים כאשר הוא נכנס לגלות וכאשר הוא שוהה שם, ואדרבה, נראה לו שאפשר להישאר שם, ונוח לו, מ"מ בסופו של דבר הקב"ה מעורר את הקוצים. ועונשו של היהודי, כאשר הוא רוצה לברוח אחרי שנגזרה עליו גזירה, הוא סריטות וכאבים ויסורים גדולים, שחותכים את בשרו. ילמד מזה היהודי, שכניסתו לגלות קלה מאד, אבל היציאה ממנה, אם איחר את המועד, קשורה ביסורים נוראים, ודוקא הגלות הנוחה ביותר, סופה להפוך לגיהנום.


וירא מלאך ה' אליו - שבא ברחמים, בשם של מדת הרחמים. התהליך נפתח. ה' בא לבשר את משה על הגאולה, ושהוא יהיה הגואל. הוא מראה למשה נס של סנה בוער באש, ובתוך האש מלאך ה', ואז הוא שומע את קול ה'. והכל נעשה בשלבים (כמו שנפרש בס"ד), משום שאדם אינו הופך לנביא ואינו משיג השגות בבת אחת. כוונת הקב"ה היתה לדבר עם משה שלא באמצעות מלאך, שהרי הוא האדם שנבחר להיות הגואל הגדול ונותן התורה, והוא זכה בזה בגלל אהבת ישראל שהיתה בו; ומ"מ, בתחילה שלח מלאך. וכתב רבינו בחיי (שמות ג:ד): "...המראה הזאת למשה בט"ו בניסן היה [שנה לפני הגאולה עצמה]... הוא יום הגאולה לשנה הבאה".

דע, שלכל עם יש מלאך גואל ושר צבא משלו. וגם לישראל יש מלאך, אבל בתחילה תפקידו לא היה כמו בשאר העמים. השר של ישראל הוא מיכאל, כמו שכתוב (דניאל יב:א): "ובעת ההיא יעמֹד מיכאל השר הגדול העֹמד על בני עמך", ותפקידו המקורי היה כדברי האברבנאל (להלן כג:כ): "כמו שפירש הרמב"ן, שר מבקש רחמים עליהם". זה היה תפקידו, ולא תפקיד של לחימה למען ישראל, כי בתקופה שלפני שחטאו ישראל בעגל, הקב"ה היה הולך בעצמו ומוליך את העם לנצחון במלחמה; ורק אחרי חטא העגל כעס ה' ואמר (להלן לג:ב-ג): "ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני... כי לא אעלה בקרבך". ואם תאמר, הרי כבר קודם חטא העגל דיבר הקב"ה על המלאך הזה (להלן כג:כ): "הנה אנכי שֹלח מלאך לפניך"? התשובה לכך מתבררת מתוך דברי האברבנאל כאן (עיין שם), בתוספת ביאור שלי: בתחילה, קודם החטא, ודאי שתפקידו של המלאך מיכאל היה רק לבקש רחמים על ישראל, והקב"ה היה מוכן לנהל את ישראל ולהשגיח עליו בעצמו. אבל זה יתכן רק בא"י, ארץ הקודש והטהרה, ולא בגלות, ארץ העמים והטומאה, ששם לא יכולה להיות דבקות תמידית בין ה' לבין ישראל, כמו שכתב האברבנאל (שם): "שטבע המדבר וכן ארץ מצרים היה מונע הדבקות האלוקי בהיות העם שמה... ובכלל אמרו: 'ישראל הדר בחו"ל [כאילו עובד ע"ז בטהרה]'. וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו:יט): 'כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה', לאמר: לך עבֹד אלהים אחרים...'. והסיבה בזה, שא"י אינה תחת ממשלת שרי מעלה, כי היא מיוחדת להנהגתו יתברך, והדרים חוץ ממנה לא יונהגו באותה השגחה העליונה כי אם מהנהגת השרים, וזו היא העבודת אלילים שזכרו".

ומ"מ, כדי להודיע לעמים את גבורתו ולקדש את שמו, ירד הקב"ה, באופן ארעי, בכבודו ובעצמו, לטומאת מצרים, והכה את כל הבכורות, כמו שאמרו בהגדה של פסח: "אני ולא מלאך, אני ולא שליח". גם לצורך ההתגלות בהר סיני, הוליך ה' עצמו את ישראל מים סוף (שגם שם קידש את שמו בנצחון המכריע), עד הר סיני ומתן תורה. אבל משם והלאה, לא רצה הקב"ה להשרות את שכינתו במדבר ובטומאה, ולכן אמר למשה, שלזמן הקצר שנשאר להם להיות במדבר (שהרי היו צריכים להגיע לא"י תוך זמן קצר, אלמלא חטא המרגלים), יוליך אותם המלאך, עד שיגיעו לא"י, ואז הקב"ה בעצמו ילך לפניהם ויגרש את הכנענים. כך אומר האברבנאל (שם): "להיות שליחות המלאך לענין המדבר בלבד, לא אחרי היותם בארץ... וכיבוש האויבים בארץ יהיה ממני ולא מפאת המלאך". וכן משמע מלשון הפסוקים (שמות כג:כ-כא): "...ולהביאך אל המקום... כי שמי בקרבו". אבל אחרי חטא העגל, מינה הקב"ה את מיכאל להיות המלאך הגואל. ואומר התנחומא (משפטים יח): "א"ל הקב"ה לישראל: בעוה"ז מלאך הייתי משלח להבריח מפניכם אומות העולם, אבל לעתיד אני מנהיג אתכם, ואליהו אני משלח לפניכם".

עכשיו, שלח הקב"ה למשה את מלאך הרחמים של ישראל, מיכאל (ומשום כך נאמר "מלאך ה'", מדת הרחמים), כמו שאמר ר' יוחנן (שמות רבה ב:ה): "'וירא מלאך ה'' - ר' יוחנן אמר: זה מיכאל...". וכתב הרמב"ן: "ועל דרך האמת, המלאך הזה הוא המלאך הגואל, שנאמר (שמות כג:כא): 'כי שמי בקרבו', הוא [אותו מלאך] שאמר ליעקב (בראשית לא:יג): 'אנכי הא-ל בית א-ל'". מיכאל הופיע גם ליעקב, ועכשיו הקב"ה שלח אותו למשה. וכן בגדעון כתוב (שופטים ו:יב): "וירא אליו מלאך ה'", ונראה לענ"ד שגם זה היה מיכאל, וכן במלאך שנזכר אצל אמו של שמשון (שופטים יג:ג), שבכל פעם שהיו ישראל בצרה, שלח הקב"ה את מיכאל, מלאך הרחמים והגאולה, למנות גואל בשר ודם לישראל. אלא שבגדעון, מאחר שהפגין אהבת ישראל, החליט הקב"ה לדבר אתו בעצמו, כפי שאומר הילקוט שמעוני (שופטים סב): "ליל פסח היה אותו הלילה שאמר לו [גדעון למלאך] (שופטים ו:יג): 'ואיה כל נפלאותיו'... שעשה האלקים לאבותינו בלילה הזה... וכיון שלימד סניגוריא על ישראל, אמר הקב"ה: דין הוא שאגָלה אני בכבודי עליו, שנאמר (שם:יד): 'ויפן אליו ה', ויאמר: לך בכחך זה [והושעת את ישראל]'. אמר לו הקב"ה: יש בך כח ללמד סניגוריא על ישראל! בזכותך הם נגאלים". וגם משה זכה להיות הגואל בגלל מסירות הנפש שהיתה לו, שהסתכן למען עם ישראל.

הקב"ה שלח למשה את מלאך הרחמים, כדי לבשרו על דילוג הקץ, ולא אמר לו בעצמו, כי זה דרכו של מינוי הנביא. אין אדם יכול להגיע בבת אחת למדרגה של קשר עם הקב"ה, מאחר שאין טבע האדם בנוי לזה, והוא צריך לעבור כמה שלבים לשם כך. ובמפורש אמרו (שמות רבה ב:ה): "בתחלה לא ירד אלא מלאך אחד, שהיה ממוצע ועומד באמצע האש, ואח"כ ירדה שכינה ודיברה עמו מתוך הסנה". והרמב"ן כתב: "ורבותינו אמרו (שמות רבה ב:ה): '... כל מקום שמיכאל נראה שם הוא כבוד השכינה'. נתכוונו לומר, שמתחילה נראה אליו מיכאל ושם [גם] כבוד השכינה. והוא לא ראה הכבוד כי לא הכין דעתו לנבואה". וכן כתב רבינו בחיי (ג:א): "משה השיג שלשה עניינים, ואלו הם: האש, והמלאך, והשכינה. תחלה ראה האש שהיתה מתלקחת בסנה ואין הסנה נשרף, וראה את זה בעין הבשר ממש בהקיץ... ואחר שראה האש הזאת, נתחזק שכלו בראיית המלאך... כי לבת אש ראה תחלה ואח"כ המלאך מתוך האש [כלומר, שממש ראה מלאך עומד בלבת האש מתוך הסנה, ועמד תָמֵהַ]. ואחר שנתחזק שכלו בראיית המלאך, ראה במראה הנבואה כבוד השכינה [ול"נ שפתאום הבין, ושמע את קול ה', ונפל על פניו מיראת כבוד השכינה שהשיג עכשיו]... ומפני שעתה היתה תחלת נבואת משה, רצה הקב"ה לחנכו מעט מעט, ולהעלותו ממדרגה למדרגה עד שיתחזק שכלו. משל למה הדבר דומה, לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה, אם יֵצֵא פתאום ויסתכל לעין השמש, יחשכו ראיותיו... כענין אור השחר שמתחיל לזרוח מעט אור ואח"כ הולך ומרחיב...". כל דבר אשר ברא ה' בעולם הפיסי, הוא כנגד דבר שבעולם הרוחני והמוסרי. והאדם, אע"פ שהוא מוגבל, מסוגל להתעלות ולהגיע למדרגות רוחניות שיביאו אותו למושגים והשגות שבעולם הפיסי לא חלם עליהם.

נ"ל שהקב"ה בישר למשה על הגאולה בשלבים, גם כדי להודיע לו שכך תהיה גם הגאולה עצמה: לא בבת אחת, אלא בשלבים, כדי לתת לחוטאים ולגוים שהות לחזור בתשובה, וכדי לבחון את האמונה האמיתית של ישראל. וכך תהיה גם הגאולה האחרונה שלנו, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים כב, תרפה, ובדומה בירושלמי, ברכות א:א) על ר' חייא ור"ש בן חלפתא שהיו "מהלכין בקריצתא [בבקר השכם] בהדה בקעתא דארבל, וראו איילת השחר. אמר ר' חייא...: כך היא גאולתן של ישראל... בתחילה היא מאירה קמעא, ואח"כ היא מנפצת ובאה ואח"כ היא פרה ורבה. כך מרדכי בתחילה...'".

הקב"ה היה יכול לעשות נס, ולהעלות את משה מיד לדרגת השגת השכינה, אך לא כך דרכו. האדם חייב לעבור שלבים שונים כדי להתעלות, ועליו לעבוד קשה, כי "לפום צערא אגרא" (אבות ה:כג).


בלבת אש מתוך הסנה. המלאך הופיע בלבת, באמצע, האש. בשלהבת, בלהב, בלב שלה. כל ההופעה של האש והמלאך והשכינה, באה בדקדוק וכדי ללמד לקחים. משה נבחר להיות הגואל הראשון של בני ישראל שהופכים לעם, ועליו ועלינו לדעת שאין יעודנו להיות עם ככל העמים. אנחנו עם נבחר, עם סגולה ועם עליון, שנגאל עתה לשם רוחניות. העם, המדינה, הצבא שלנו לא נבראו לשם חיים גשמיים או לשם הרס, אלא כדי ליצור קדושה. הקב"ה מופיע אל משה מתוך אש, משום שהתורה עתידה להינתן מתוך אש. אמרו חז"ל (שמות רבה ב:ה): "'בלבת אש' - לְלַבְבו [לתת לו לב חזק ואמיץ, "לבת" מלשון "לב"], כשיבוא לסיני ויראה אותן אישוֹת, ולא יירא מהם". והקב"ה רוצה להבהיר למשה את תפקידם של לאום ומדינה יהודיים. לאום ומדינה הם כאש. האש ניתנה לעולם כברכה שאין כמוה וכקללה שאין כמוה. האש נותנת אור, האש נותנת חום, האש נותנת אפשרות לאכול, האש נותנת כח ואנרגיה לבנות וליצור. ומאידך גיסא, האש היא אמצעי שהורס - האש שורפת, האש מחשיכה, האש ממיתה. כך גם בלאום ובמדינה - הם יכולים להביא הרס ומיתה לעולם, וגם יכולים להיות אור וחיים לעולם. התורה היא "אש דת למו", אש של חוקי קדושה והלכות חיים. האש שמשה רואה כאן בסנה היא אש של אור וחיי הגאולה. והוא צריך לזכור שהגאולה ממצרים היא רק לשם גאולה רוחנית.

בתוך האש, באמצעה, נמצאת השלהבת, להבת האש, לִבה של האש. וכ"כ במדרש החפץ כאן: "שלהבת שבאמצע האש נקראת 'לבת', כשם שהלב באמצע, כך זו". היא שנותנת לאש חיים, כמו הלב באדם. והמלאך נראה בלבת האש, באותה שלהבת. ועוד: הוא נראה באותו גובה של הסנה שהיה נמצא שם הלב אילו היה הסנה אדם, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ב:ה): "משני חלקיו של סנה ולמעלה, כשם שהלב נתון משני חלקיו של אדם ולמעלה". כלומר, הוא נראה קצת יותר למעלה משני שלישים של גובה הסנה, שכן הלב נמצא בשליש העליון של גוף האדם, החלק שבו נמצא גם ראשו; וזה לעומת שני שלישי גופו התחתון, ששם הכרס והבטן והרגליים, שמסמלים את הגשמיות. א"כ, המלאך עמד באמצע הסנה, בשליש העליון, כסמל ללב. זה בא ללמד, שישראל הוא גם אש ואור לעולם, וגם לב העולם. שהעולם לא נברא אלא בשביל ישראל, וישראל לא נברא אלא כדי לקיים ולהפיץ את התורה. ואם ישראל לא יקיים את תפקידו אין לו סיבה לחיות, כמו לב שאינו פועל.

המלאך הופיע בלב של האש, גם כדי לתת למשה לב חזק, שלא יירא מהאש שיראה בסיני, כמו שאמרנו. ועוד, כדי לתת לו לב חזק, בהיותו מנהיג, שלא יפחד מול האויב, כמו שנאמר: "אל תירא ולבבך אל יֵרַך" (ישעיהו ז:ד). ועוד, ללמדו שצריך לעבוד את הקב"ה בלב אחיד, ולא בנפש חצויה ולב מתלבט. לא כמו שאמר יחזקאל (טז:ל): "מה אמֻלה לִבָתֵך", פירוש - מה נגזר וחתוך לבך, כמו שפירש הרד"ק: "גזורה, כלומר, אין לה מחשבה ישרה, כאילו היא גזורה". הקב"ה תובע מאתנו קבלת עול מלכות מלאה, ולכן אמר: "בכל לבבך" (דברים ו:ה), ולא "בכל לבך". שכמו שהאש יכולה להיות לטוב ויכולה להיות לרע, כך גם הלב. הלב חצוי: יש יצר טוב ויצר רע, והלב יכול לדחוף את האדם לכאן או לכאן. והקב"ה תובע מהאדם שיתגבר על לבבו, על הנטייה ליצר הרע, ויפנה לטוב. וזאת כוונת הפסוק: "והיו הדברים האלה על לבבך" (שם:ו), כלומר, מעל לבבך: תתגבר על הלב ותשים את דברי, את עוּלי, מעל היצר שלך, לכוון את הלב ואת האש לכיוון הטוב. יתן היהודי את עצמו כולו לה', יהיה מוכן ללכת אחריו באש ויתן לו את לבו, כמו שכתוב (שיר השירים ד:ט): "לִבַבתִנִי אחֹתי כלה", ופירש רש"י: "משכת את לבי". ניתֵן להקב"ה למשוך את לבבנו, וניכָנע לו, כמו שנאמר (דברים י:טז): "ומלתם את ערלת לבבכם", וכן: "או אז יכנע לבבם הערל" (ויקרא כו:מא).

המלאך מופיע למשה בלהב האש, וכן עולה מעל האדם בלהב האש, כמו שנאמר באמו של שמשון (שופטים יג:כ): "ויעל מלאך ה' בלהב המזבח". ואמרו חז"ל (ב"ק נט:, ס.): "אחד הביא את העצים ואחד הביא את האור... בא אחר וליבה - המלבה חייב... אמר רנב"י: מאן דתני 'ליבה' לא משתבש [לא טעה]... דכתיב 'בלבת אש' [כלומר, שמשמעו, מה שמנפח ומעלה את האש], ומאן דתני 'ניבה' לא משתבש, דכתיב (ישעיהו נז:יט): 'בורא ניב שפתים'". אנו לומדים כאן רמז גדול למנהיג. המלאך הופיע בשלהבת, בלבת האש. אדם הרוצה להחיות את האש, להמשיכה, להגבירה - מלבה את האש, מנפח ומחייה אותה. וזה תפקידו של המנהיג: ללַבות את חיי העם, להחיותו, להלהיב אותו באמונה; לתת לו כח להאמין ולעשות מה שקשה, להדריך אותו בדרך הנכונה; להכניס לתוך הקור והחושך - אש ואור. ועוד: חייב הוא להיות מורה ומוכיח בלי פחד ובלי מורא. נביא אינו דוקא מי שה' מדבר עמו. הוא אדם שמטיף "ניב שפתים", מדבר מוסר לעם. וכך נאמר באהרן (שמות ז:א): "ואהרן אחיך יהיה נביאך", כלומר, שידבר עבורך. המנהיג חייב תמיד להיות "נביא", שמביא את האש לישראל. ומשום כך הקב"ה יצר בלה"ק את המלים "ניבה" ו"ליבה" כל כך דומות.


וירא. לא כל אדם זוכה "לראות". בזכות גדולת משה, שכתוב בו: "וירא בסבלֹתם, וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (לעיל ב:יא), זכה להיות הגואל של ישראל, ויהיה כתוב בו "וירא והנה הסנה בוער". במצרים, הוא נתן את דעתו ואת עיניו לראות. כאב לו צער עמו, והיה איכפת לו, ומשום כך לא התעלם מהם אלא יצא לראות. ובזה הלך בדרכי ה', שגם בו כתוב (לעיל ב:כה): "וירא אלקים", ופירש רש"י שם: "נתן עליהם לב ולא העלים עיניו". מה ה' רחום וחנון, אף משה כך. ובשכר זה זכה ל"וירא", בשכר שהיה מוכן להסתכן ולמסור את נפשו על עמו, ולהקריב עבורם את כל מה שהיה לו. בשכר זה נתן בו הקב"ה את רוחו ואת המעלה האלוקית, והעלה אותו עד שהיה מסוגל "לראות" את הדברים הדגולים והגדולים, ולהתגבר על הקטנוניות. ובדומה מצאנו באברהם, שכתוב (בראשית כב:ד): "וירא את המקום מרחֹק", ופירשו חז"ל (בראשית רבה נו:א-ב): "ראה ענן קשור בהר... אמר ליצחק: בני, רואה אַת מה שאני רואה? א"ל: הין. אמר לשני נעריו: רואים אתם... א"ל: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אין אתם רואים, 'שבו לכם פה עם החמור' (בראשית שם:ה)".

יחידי סגולה מסוגלים לראות, להתגבר על הקטנוניות ולחזות. הקב"ה נותן את המתנה הזאת לאלה שמוכנים לראות בצרת הזולת, ולהשתמש בכח הזה לעזור לעם ישראל. אמרו חז"ל (אסתר רבה ז:ט): "'וירא המן כי אין מרדכי כֹרע...' (אסתר ג:ה) -א"ר איבו: 'תחְשַכנה עיניהם [של רשעים] מֵראוֹת' (תהלים סט:כד). לפי שמראית עיניהם של רשעים מורידות אותם לגיהנום... 'וירא המן כי אין מרדכי כֹרע...', אבל מראית עיניהם של צדיקים תָאוֹר, לפי שמראית עיניהם של צדיקים מעלה אותם למעלה העליונה. הדא הוא דכתיב (בראשית יח:ב): 'וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים'... 'וירא והנה הסנה', 'וירא פינחס' (במדבר כה:ז). לפיכך הם שמחים במראית עיניהם, שנאמר (תהלים קז:מב): 'יראו ישרים וישמחו'". בתחילה, הראייה של הצדיק היא כמו זו של הרשע, אלא שהצדיק רואה ומתרגם את הראייה למעשה טוב, שמה שהוא רואה דוחף אותו ומושך אותו לעשות טוב, וברשע - ההיפך. ואחרי שהצדיק מתקדש בכוחו הטבעי, עוזרים לו מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל (יומא לט.): "אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה; מלמטה, מקדשין אותו מלמעלה". ובכך הוא מגיע למדרגה שהוא רואה את מה שזולתו אינו רואה. בתחילה הוא תופס מושגים של אמונה ובטחון ומאמין בהם ודבק בהם באמת, ובזכות זה הוא יכול לחזות בדברים שאינם "הגיוניים". ואח"כ הוא עולה למדרגות עליונות, וממש רואה דברים שאינם נראים לעין הממוצעת.


והנה הסנה בֹער באש והסנה איננו אֻכל. כל זה הוא רמז לעתיד. העם שגאולתו התחילה ב"סנה בוער באש", יכרות ברית בהר סיני, ההר של הסנה, שכתוב בו (דברים ד:יא): "וההר בֹער באש"; וסופו שיֵצֵא לגלות על עוונותיו שבערו כאש, כמו שאמר הושע (ז:ו): "כי קֵרבו כתנור לבם בארבם... בֹקר הוא בֹער כאש להבה". ושם יאכלם חרב, כמו שכתוב (ישעיהו א:כ): "ואם תמאנו ומריתם, חרב תאֻכלו". ושם יסבלו בקרב הגוים כסנה הבוער באש, אך אינו אוּכָל. הסנה מסמל את עתידו של ישראל בגלות, כעם שפל בקרב הגוים. אבל הם גם אש בפוטנציאל, שעוד לא הודלקה, אך באחרית הימים, ישראל יבער כאש, ויבער אפו של הקב"ה, והגוים יישרפו כקש, כמו שאמר עובדיה (א:יח): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עֵשָו לקש ודלקו בהם ואכלום". וכן אמר ישעיהו (ל:כז): "הנה שם ה' בא ממרחק, בֹער אפו... ולשונו כאש אֹכָלת". וכן נחום (א:י) ניבא על נינוה, בירת אשור, שתחרב: "אֻכלו כקש, יבש מלא". וכן אמר מלאכי (ג:יט): "כי הנה היום בא בֹער כתנור והיו כל זדים וכל עֹשֵה רשעה קש, ולִהט אותם היום הבא, אמר ה' צב-אות...".

אומר פרקי דרבי אליעזר (פרק מ): "למה הראה הקב"ה למשה האש מתוך הסנה? אלא האש, אלו ישראל שנמשלו לאש, שנאמר 'והיה בית יעקב אש'. והסנה, אלו אומות העולם שנמשלו כקוצים ודרדרים. אמר לו [הקב"ה]: כך יהיו ישראל בתוך העמים. לא אישָן של ישראל אוכלת העמים [כשהם בגלות]... ולא אומות העולם מכבין שלהבותן של ישראל, שהן דברי תורה. אבל לעתיד לבוא, אישן של ישראל אוכלת כל העמים... שנאמר (ישעיהו לג:יב): 'והיו העמים משרפות שִיד'". כוונת הדברים היא, שישראל מסומל גם ע"י הסנה וגם ע"י האש, וגם אומות העולם מסומלים ע"י שניהם. בגלות, כל עוד לא בא היום הגדול של הגאולה, ישראל בפועל הוא כסנה שפל שבוער, אך לעולם לא יישרף, כמו שאמר ירמיהו (ל:יא): "כי אעשה כלה בכל הגוים אשר הפִצותיך שם, אך אֹתך לא אעשה כלה, ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך". והגוים הם כאש, שמנסים לשרוף ולכלות את ישראל, לשוא. וז"ל רבינו בחיי (ג:א): "או ירמוז הסנה לעם השפל, אשר ברזל באה נפשו, והוא בוער תמיד באש הצרות. והצרות יקיפוהו מכל צדדיו, וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת ואיננו אוּכָל. וזהו (דברים לב:כג): '"חצַי אכלה בם" - חצי כלין והם אינם כלים' (סוטה ט.)". ובגאולה, ישראל יהפוך לאש, וישרוף ויכלה את הגוים, שיהפכו לסנה.


(ג) ויאמר משה: אסֻרה נא ואראה. משה ראה את המחזה הנדיר הזה, ואמר לרועים שהיו אתו כעוזרים, שהוא מתכוון לגשת קצת יותר קרוב לסנה, כדי לראות ולהתבונן בדיוק מה פשר הענין. והרמב"ן (פסוק ה) פירש: "והסנה היה בראש ההר". ואבי מורי ז"ל כתב בפירושו "תורה ישרה", שהוא רצה לגשת ולראות את הסנה מצד אחר. אמרו חז"ל (שמות רבה ב:ה): "'וירא מלאך ה' אליו' - מהו 'אליו'? מלמד שהיו אנשים עמו ולא ראו אלא משה בלבד. כשם שכתוב בדניאל (י:ז): 'וראיתי אני דניאל לבדי את המראה [והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה]'". ובמדרש אבכיר (בילקוט שמעוני כאן, קסט) נוסף: "וכן אתה מוצא באברהם ודניאל". וכוונתו למה שכתבתי בפסוק הקודם על הענן הקשור על ההר, שלא ראו שני נערי אברהם (ע"ש, ועיין במה שכתבתי שם לגבי אנשי חזון).

המלה "סור" יכולה לשמש בלשון הרחקה, ויכולה לשמש בלשון התקרבות. כך כתב האבן עזרא: "אם בא אחריה מ"ם, היה למרחוק, כמו 'סורו ממני' (תהלים ו:ט, קיט:קטו)... ואם אחריה 'אל' בשלוש נקודות, תיהפך הדבר, כמו 'סורה אלי' (שופטים ד:יח)... שיסור ממקומו ויקרב". וכאן בפשטות הפירוש הוא, שמשה החליט לסור אל הסנה, להתקרב אליו. אומר שמות רבה (ב:ו): "ר' יוחנן אמר: ה' פסיעות פסע משה באותה שעה, שנאמר: 'אסורה נא ואראה'". כלומר, מזה שלא נכתב "אסור", כמו שהיה ראוי לכתוב, אלא נוסף ה"א, אנו למדים שפסע חמש פסיעות. ובתנחומא (שמות טו) הגירסה היא: "שלוש פסיעות", ונראה שדייק מזה שיש שלש מלים: "אסורה, נא, ואראה". וממשיך השמות רבה: "רשב"ל אמר: הפך פניו והביט [כלומר, לא עזב את המקום, אלא כמו שכתוב בתנחומא (שם): "לא פסע אלא צוארו עקם", כלומר, הפנה את פניו]... כיון שהביט בו הקב"ה אמר: נאה זה לרעות את ישראל". והתנחומא נוקט (שם): "א"ל הקב"ה: נצטערת לראות? חייך שאתה כדאי שאגָלה עליך". והנה, העץ יוסף (אות יא במהדורתו) כתב שאע"פ שלא כתוב "דבר אחר", אין הסיפא הזו "א"ל הקב"ה..." חלק מדברי רשב"ל. ולפע"ד נכון הוא, שהסיפא מוסבת גם על דברי ר' יוחנן. ויש להבין בכלל את כל הענין הזה - מה כוונת ר"י ור"ל, ומה ראה בו עכשיו הקב"ה שהיה ראוי לשבח.

ונראה לפרש כך: הבחירה במנהיג, שיהיה אדם מתאים להנהיג את צאן ה', עם ישראל, דבר קשה הוא. עצם השלטון מביא למנהיג פיתויים של שחיתות. קשה להתגבר על האפשרות למעול או סתם ליהנות מכספי ציבור. והנה משה ראה את המראה הנפלא והנדיר הזה, ובודאי רצה לגשת קרוב מאד אליו כדי להתבונן מקרוב. אך הוא היה שכיר אצל חותנו, וידע שאם ילך אל הסנה, יתבטל מהמלאכה; וכל כך הקפיד על ממון הזולת, שעל אף סקרנותו הטבעית, לא פסע יותר מכמה פסיעות, לפי ר"י, ולפי ר"ל בכלל לא פסע אלא עמד ועיקם את צוארו לראות. וכאשר ראה זאת הקב"ה, שמח על גדולת האדם הזה, שהקפיד כל כך על ממון הזולת, במדת חסידות, וידע שאדם זה ראוי להיות פרנס על הציבור שלו (וכן אמר משה [במדבר טז:טו]: "לא חמור אחד מהם נשאתי"). מהדברים הקטנים ומהמעשים הקטנים שעושה אדם, אתה לומד מי הוא, ומה גדולתו האמיתית. ולכן נאמר "נצטערת לראות", כלומר, רצית מאד לראות, ובכל זאת לא בטלת ממלאכתך, והצטערת שלא יכולתָ, וא"כ אתה ראוי להיות המנהיג.

בוודאי זה היה רק מידת חסידות, שהרי היו שם רועים אחרים. וראיה לזה, שהרי הקב"ה לא קרא למשה בעצמו באופן ישיר, כי בזה יבטל אותו ממלאכתו, ומ"מ השתמש בסנה כקריאה בדרך עקיפה, כדי שיפסיק ויסור לראות, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה ב:ה): "ולא היה [הקב"ה] מבקש לבטל ממלאכתו, הראה לו אותו דבר כדי שיהפוך פניו ויראה וידבר עמו... וכיון שבטל ממלאכתו והלך לראות, מיד: 'ויקרא אליו אלקים'". אם כן, אנו רואים, שמן הדין מותר היה למשה להיבטל ממלאכתו, מכיון שהיו שם רועים אחרים, אבל מתוך מדת חסידות לא רצה, ולכן גם הקב"ה, במדת חסידות, ביטל אותו בדרך עקיפה. ויש רמז לזה בויקרא רבה (יא:ה): "בשעה שבא [משה] בחסידות, הקב"ה בא עמו בחסידות; בשעה שבא בתמימות, הקב"ה בא עמו בתמימות... אימתי בא בתמימות [ובמדרש תהלים (יח:כב) הגירסה: "ואימתי בא עמו בחסידות"]? בשעה שאמר: 'מדוע לא יבער הסנה'. א"ל: מן דיקרי קאים בגויה". פירוש - מפני שכבודי עומד בתוכו, לפיכך לא יבער. ונראה, שמכיון שמתוך חסידותו, לא רצה משה לעזוב את הצאן אפילו בידי הרועים האחרים, ונצטער מאד על זה, משום כך מיהר הקב"ה לקרוא אליו ולהסביר לו את תפקידו.

עוד אפשר לראות כמה קשה להיות מנהיג על ישראל, ממה שאמרו חז"ל (דברים רבה ב:ה): "'אתה החִלות' (דברים ג:כד) -אמר משה לפני הקב"ה: למה את עושה לי כך [ואינך נותן לי להיכנס לא"י]? אתה התחלת לבוא אצלי [ולא ביקשתי להיות מנהיג]. מנין? שנאמר: 'וירא מלאך ה' אליו בלבת אש...'. א"ל [משה]: משגידלת אותי, אתה מורידני מגדולתי?!" כמה צער וסבל יש בדברי משה! כמה קשה להיות מנהיג בישראל!

אדם שסר, סר ממקום אחד אל מקום שני. לפעמים מצוה היא לסור, כמו שכתוב (תהלים לד:טו): "סור מרע ועשה טוב". ולפעמים אסור לסור, כמו שכתוב (שמואל ב כב:כג): "וחֻקֹתיו לא אסור ממנה". מי שהגיע לטוב, חייב להיות אסור שם, ולא לסור ממנו. ומי שלא הגיע לטוב, חייב להתנתק ממוסרותיו, ולסור לטוב. יש אדם שסר לכאן ויש אדם שסר לכאן; יש שסר ומתקרב, ויש שסר ומתרחק. והבחירה נתונה לכולנו.


את המראה הגדֹל הזה. ב"מראה" התחיל חטא מצרים והתהליך של הגאולה הראשונה, וב"מראה" נרמזה הגאולה האחרונה. יוסף פתר לפרעה את החלום של "הפרות רעות המראה... יפֹת המראה" (בראשית מא:ד), ובזה הציל את מצרים מרעב; אך המצרים היו כפויי טובה, ושיעבדו את בני ישראל. בא המראה הגדול הזה, כהתחלת העונש למצרים והתחלת גאולת ישראל, במדה כנגד מדה. והגאולה הראשונה במצרים, שהתחילה במראה, היא סימן לגאולה האחרונה, שאותה ראה דניאל במראה, שנאמר (דניאל ח:כז): "ואשתומם על המראה". יש כאן גם רמז לזה שהקב"ה דיבר עם משה פנים אל פנים, כמו שאפרש להלן (פסוק ד) בס"ד.


מדוע לא יבער הסנה. משה הבין שיש כאן מראה גדול ודבר מופלא: מדוע לא יבער הסנה לגמרי, מלשון "ובערת הרע מקרבך" (דברים יג:ו). וכן כתב דעת זקנים: "מדוע אינו מתבער מן העולם, מלשון 'בערתי הקֹדש מן הבית' (דברים כו:יג)". ועיקר משמעות המלה "לבער" היא לחסל ולהוציא לגמרי, כמו "ביעור חמץ", שהוא עקירת החמץ מן הבית כדי שלא יֵראה ולא יִמָצא כלל וכלל; ומאחר שבדרך כלל הדרך היעילה ביותר לחסל חומר היא ע"י שריפה, בעירה, הושאלה המלה ממשמעות שריפה למשמעות כליון. ושוב יש רמז מהגאולה הראשונה לגאולה האחרונה. הגאולה הראשונה התחילה במראה שראה משה שלא יבער הסנה, וכן בגאולה האחרונה אמר הנביא (ישעיהו סב:א): "למען ציון לא אחשה... עד שיצא כנֹגה צדקה וישועתה כלפיד יבער". כלומר, הישועה האחרונה של ישראל תבוא בזה שהסנה ש"לא יבער", כלומר, ישראל, יהפוך ללפיד, שיבער ויאכל את הגוים. ואילו הגוים שמנסים עכשו לבער את הסנה לגמרי מהעולם ואינם מצליחים, יהפכו לקש שיבוער מן העולם.

ועכשיו משה מתחיל לעלות להר:


(ד) וירא ה' כי סר לראות. מכיון שמשה התבטל ממלאכתו כדי לראות את המראה הנפלא ולעמוד על פשרו, אף הקב"ה כביכול הכין את עצמו, ופנה לדבר עמו. בכך מתחיל מינויו של גדול הנביאים והמנהיגים בישראל. שליחותו מתחילה ברמז על כך, שמשה עזב את הכל, והניח את החיים האישיים שלו, כדי להתמסר לכלל ישראל, ומשום כך נבחר, שהרי במצרים עזב את גדולתו כדי לראות בסבלות אחיו. הרמז לכך הוא, שמשה - על אף שלא הבחין בזה - סר מהצאן ומהגשמיות, ופנה אל הסנה הבוער, אל הקדושה והתפקיד. זה שהוא סר אל הסנה, מסמל את העובדה שהוא סר מהחיים הטובים שלו במצרים, וסר אל כאב עמו. אמרו חז"ל (שמות רבה א:כז): "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל... אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך [כלומר, אבחר בך]. הדא הוא דכתיב: 'וירא ה' כי סר לראות'". ולכאורה קשה, מה הקשר בין מה שמשה הלך לראות בצער ישראל במצרים, לבין מעמד הסנה שהיה הרבה שנים לאחר מכן? אלא, זה שסר אל הסנה, היה רמז לגדולתו, שסר לפני כן אל בני ישראל. מעכשו, בשביל התפקיד, הוא משליך מאחרי גֵוו את החיים האישיים שלו, ואפילו את חיי המשפחה שלו, שלא התייחד עם צפורה אשתו ארבעים שנה.

משה התקדש כמו שלא התקדש שום ילוד אשה, תחילה בכוחות עצמו, בזה שהיה עניו ושפל מכל אדם, והוא ויתר על עצמו ועל שאיפותיו ודאג רק לעם, ואח"כ, מכיון שבא ליטהר, הקב"ה סייעו מלמעלה, ודיבר אתו פנים אל פנים, והעלה אותו לקדושת-על. כל זה מרומז כאן, ובפרשת מרים ואהרן, כשדיברו נגד משה בענין צפורה. מרים לא הבינה למה - לכאורה - התחסד משה על חשבון צפורה, ולא קיים את עונתה. היא טענה (במדבר יב:ב): "הרק אך במשה דִבר ה', הלא גם בנו דִבר". אך משה לא ענה לה, וזאת כוונת הכתוב שם (שם:ג): "והאיש משה ענו מאד מכל האדם..." -כלומר, ולא ענה לה. וכשראה זאת הקב"ה, בא הוא להגן על כבודו של משה, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, בהעלותך תשלט): "אמר הקב"ה: הרי משה מופרש בענוה ואינו מבקש צרכו [ומשום כך נבחר בתחילה]. כשם שביקש [רק] על כבודי: 'מי לה' אלי' (שמות לב:כו), אף אני מבקש כבודו". הקב"ה הוכיח את מרים ואהרן ואמר: הלא, שלא ככל הנביאים, אני מדבר עם משה במראה, כלומר, פנים אל פנים; וגדולה זו וכבוד זה נתתי לו מפני שהוא הקריב את כל החיים הפרטיים שלו (ומכיון שאני בא אליו באופן פתאומי, הוא פורש מעונה, כדי שיהיה טהור). וזאת כוונת הפסוק (במדבר יב:ז-ח): "לא כן עבדי משה... פה אל פה אדבר בו, ומראה - ולא בחידֹת..." (ועיין במה שאכתוב להלן), כמו שדרשו חז"ל (ספרי, בהעלותך קג): "'ומראה' - זו מראה דיבור". וזה גם פירוש "המראה" שהזכיר משה (בפסוק ג): "את המראה הגדֹל הזה" - שהקב"ה בעצמו דיבר אליו כאן בסנה (ולא המלאך כמו שכתבו הרשב"ם והאבן עזרא בפסוק ד), כמו שאומר האברבנאל (פסוק ד): "הנה שם [ה'] בן ארבע אותיות לא ייאמר בשום צד כי אם על הסיבה הראשונה יתברך". ויש שם עוד רמז לגדולת משה, ולעובדה שנבחר לשליחות כי סר לראות, וסר מחייו הפרטיים, שהרי כתוב שם שכאשר נזף הקב"ה במרים (במדבר יב:י): "והענן סר מעל האהל והנה מרים מצֹרעת כשלג", על אשר דיברה לשון הרע. כלומר, את דיברת נגד מי שסר אל הסנה, ונבחר בגלל מסירות נפשו וענוותנותו; עונשֵך יבוא ע"י שהענן יסור מעל האוהל.

אמרו חז"ל (שמות רבה ב:ו): "מהו 'כי סר לראות'? אמר הקב"ה: סר וזעף הוא זה, לראות בצערן של ישראל במצרים. לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן". משה זה הסיר מעצמו את הגשמיות ואת ההבל, ובכך סר מהם וסר אחרי הקב"ה. הוא הקריב את שאיפותיו למען הכלל, כל כך חזקה היתה אהבת ישראל שלו. ודע, שאצל שניים נאמר "סר וזעף": אצל משה במדרש כאן, ואצל אחאב פעמיים, פעם אחת אחרי שהנביא הוכיח אותו על זה שהציל את חיי בן הדד ושיחרר אותו, וזאת משום שקיווה שבזה ימצא חן בעיני ארם ויעשו אתו שלום (מלכים א כ:מג); ופעם שנייה בכרם נבות (שם כא:ד). הנה, הרשע נרגז ומתעצבן על רשַע ועל דברים רעים; ואילו הצדיק נרגז ומתעצבן על צרות העם ועל הרִשְעות שמצליחה. ורואים מזה שאסור לצדיק לשבת בשלוה כאשר יש רשעות בעולם.


כי סר. אין אדם יודע מה יהיה גורלו. האדם מתכנן, אבל בורא העולם, שהוא משגיח ומכוון את החיים, הוא הקובע. משה העניו, שהשליך מאחוריו את הגשמיות ונשאר שפל ועניו, לא ידע שהוא סר לגדולה, שהוא סר אל ה'. ואילו שמשון, שהשתעבד לגשמיות והלך אחרי עיניו ואחרי תאותו, כמו שאמרו (סוטה ט:): "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך ניקרו פלשתים את עיניו", כתוב בו (שופטים טז:כ): "לא ידע כי ה' סר מעליו". כלומר, יש אדם שהולך, ואינו יודע שה' סר אליו, ושהוא הולך לגדלות; ויש אדם שהולך, ואינו יודע שה' סר מעליו, ושהוא מיועד למפלה.

בענין של סירה, לסור, טמונים היסודות של קבלת עול מלכות שמים, יראת ה', ואמונה. היהודי סר מרע רק בזה שהוא מקבל על עצמו יראת שמים, ועול מלכות שמים, שנאמר (משלי טז:ו): "וביראת ה' סור מרע". הוא סר מרע כאשר הוא הולך בדיוק בדרכי ה', ואינו סר מהדרך ימין או שמאל, ומשפיל את גאותו, וסר למשמעתו של ה'. וכך נאמר במלך (דברים יז:כ): "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאול". על היהודי ללכת בדרך המיועדת, תחת עול ה', ולא לסור מהדרך, ולא להסיר את העול. והנה, שאול לא האמין באמונה שלמה, ולא קיבל את גזירת ה' לגבי עמלק, אלא היה צדיק יותר מבוראו, וסר מעול ה'; ועל כן, במדה כנגד מדה, כתוב בו (שמואל א יח:יב): "כי היה ה' עמו [עם דוד], ומעם שאול סר". ועצם גזירת הקב"ה על מחיית עמלק נגזרה משום שעמלק פרק מעליו לגמרי את עול ה', סר ממנו לגמרי, חילל את שמו, וכפר ביכולתו. ומאחר שסר עמלק מה', נרמז בהריגת אגג (שם טו:לב): "אכן סר [אלי] מר המות". וכן כל מחלל ומגדף - סר מה', סר ממרות, ומתגאה, כמו שנאמר (תהלים יד:א,ג): "אמר נבל בלבו - אין אלקים... הכל סר...". ודע, שמזמור זה (יד) כפול במזמור נג כמעט מלה במלה, ורש"י (יד:א) כתב על זה פירוש יפה: "שני מזמורים אמר דוד בספר זה בענין אחד, הראשון [יד] על נבוכדנצר, והשני [נג] על טיטוס [הרשע]". והכוונה היא, ששניהם החריבו את בית המקדש, והתגאו, וחירפו וגידפו את ה'. ועל זה נאמר "הכל סר", שהמחלל את השם בהתקפה על ישראל ועל א"י, והוא מחריבם ולועג לה', הוא מערער את יסודות העולם, הוא מסיר את הקב"ה מהעולם, ח"ו.


ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה. משה היה הגדול והמיוחד בנביאים, שנאמר (דברים לד:י): "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידָעוֹ ה' פנים אל פנים". ואמרו חז"ל (ר"ה כא:): "חמישים שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה, חסר אחד, שנאמר (תהלים ח:ו): 'ותחסרהו מעט מאלקים'. 'בקש קהלת למצא דברי חפץ' (קהלת יב:י) -ביקש קהלת להיות כמשה". בארבעה דברים היה משה מיוחד: א) לא מלאך אלא הקב"ה עצמו דיבר אליו, כאן, ובכל מקום אח"כ. ב) ה' דיבר עמו בהקיץ. ג) ה' דיבר עמו פנים אל פנים. ד) בכל זמן שרצה משה, הוא קרא לה' ודיבר אתו. בארבעה דברים אלו היה משה רבינו מיוחד. בשאר הנביאים, או שמלאך ה' דיבר אל הנביא בהקיץ, או שהקב"ה הופיע אליו בעצמו, בשם בן ארבע אותיות, אבל תוך הפלת תרדמה על הנביא (כגון בישעיהו [ו:א]: "ואראה את ה' יֹשב על כסא רם ונשא", שזה היה בחלום, בתרדמה), או שדיבר אתו בהקיץ אך כשדעתו היתה מבולבלת. כך אומר אור החיים (במדבר יב:ו): "כשישמע הדברים, תהיה דעתו מעורבבת, ולא תבחן אזנו מילין להשכיל הנדבר, כי דעתו מבולבלת... [וכן] כל הנדבר בחלום אין הדברים כפשטן, אלא משל ודמיון... כי הנביאים, בעת בוא דברו הטוב להם, יתבלבל דעתם, ויהיו כאדם השוכב בלב ים, ויתהוללו. גם לא יבוא להם הדיבור בצורתו אלא מלובש תוך דמיון ומשל... ולעולם בהקיץ היה ה' נגלה על עבדיו הנביאים אלא... היו מקבלים אותו בתכונת החלום, כנזכר, והיו נופלים לארץ ומתטרפת דעתם מעליהם [ונ"ל שזה היה כדי שלא תזוח דעתם עליהם, ויֵדעו שהם אך חומר, אנושי, מן התחתונים]. משא"כ משה... שלא היתה דעתו משתנית... והיה שומע בדעת שלימה, גם לא היו באים אליו הדברים בדרך משל ומליצה אלא דברים מבוארים וברורים". ונ"ל שזה היה משום שלא היה עניו כמוהו, כמו שכתבתי לעיל.

זאת כוונת הכתוב (במדבר יב:ו-ח): "...אם יהיה [שאר] נביאכם [אפילו אברהם אבינו], ה' במראָה אליו אתודע". פירש הספורנו: "לא הייתי נודע לו [לנביא האחר] ונגלה עליו בזה השם [כלומר, אני בעצמי, בשם בן ארבע האותיות], אלא במראָה [לשון נקבה, כלומר, בתמונה, ולא בראייה בהקיץ], לא בהקיץ". "בחלום אדבר בו" - כאשר הופעתי אני בעצמי. "לא כן עבדי משה" - פירש הספורנו: "שהדיבור עמו בשם המיוחד [כלומר, כאשר אני בכבודי מדבר אתו] הוא בהקיץ". "בכל ביתי נאמן הוא" - אומר ספרי זוטא: "כל מה שבמעלה ובמטה גיליתי לו, כל מה שבים וכל מה שבחרבה". משה ידע כל מה שבעבר ובעתיד, וכל סודות תבל, חוץ משער אחד. "פה אל פה אדבר בו" - פירש הספורנו: "שהנבואה אליו היא בלתי תרדמת חושיו". "ומראה" - פירש הספורנו: "לשון זכר, הנקרא אספקלריא המאירה (סוכה מה:)" (ועיין מה שאכתוב לקמן, בס"ד). "ולא בחידֹת, ותמֻנת ה' יביט". הספורנו דייק יפה בין "מראָה" שכתוב אצל שאר הנביאים לבין "מראה" שכתוב אצל משה. ובהתאם לדיוק זה, כתוב כאן (פסוק ג): "ואראה את המראה הגדֹל הזה", רמז לכך, שכל מה שראה ושמע בסנה היה "במראה", כלומר - בהקיץ, במה שעיניו ראו. ויש לציין, שבכל השאר, דהיינו "אברהם, אברהם" (בראשית כב:יא); "יעקב, יעקב" (שם מו:ב); "שמואל, שמואל" (שמואל א ג:י), יש פסיק (קו מפריד) בין שני השמות, אבל כאן אין פסיק בין המלים "משה משה".

אומר ויקרא רבה (א:יד): "מה בין משה לכל הנביאים?... ר"י אומר: מתוך תשע איספקלריות היו הנביאים רואים... ומשה ראה מתוך איספקלריא אחת, שנאמר: 'ומראה ולא בחידֹת'. רבנן אמרין: כל הנביאים ראו מתוך איספקלריא מלוכלכת... ומשה ראה מתוך איספקלריא מצוחצחת, הדא הוא דכתיב: 'ותמֻנת ה' יביט'". הכוונה היא כמו שכתבנו, שגם שאר הנביאים ראו בהקיץ, אך לא בבירור, אלא בעירוב מראה ומשל. מכל הגדולים, רק עם משה דיבר ה' בעצמו פנים אל פנים ולגמרי בהקיץ. אפילו עם אברהם לא דיבר ה' כך, כמו שאמרו (ויקרא רבה א:ט): "באברהם כתיב (בראשית כב:טו): 'ויקרא מלאך ה' אל אברהם' - המלאך קורא והדיבור מדבר. ברם הכא... אמר הקב"ה: אני הוא הקורא ואני המדבר". ואע"פ שבוודאי היו פעמים שה' עצמו דיבר עם אברהם, כמו בפסוק (בראשית יב:א): "ויאמר ה' אל אברם: לך לך...", ששם בודאי לא היה מלאך, שהרי כתוב שָם שֵם בן ארבע אותיות (כמו שכתב האברבנאל שהבאתי לעיל), מ"מ זה היה בבילבול. ויש קצת ראיה לזה שבשאר הנביאים הנבואה היתה בבילבול הדעת, ממה שאמר שמואל לשָאול (שמואל א י:ו): "וצלחה עליך רוח ה' והתנבית עמם ונהפכת לאיש אחר". וכן נאמר (שם יט:כד): "ויפשֹט גם הוא בגדיו ויתנבא... על כן יאמרו: הגם שאול בנביאִם". כלומר, שהנבואה עשתה רושם מיוחד, שהנביא כאילו הפך לאדם אחר, ונטרפה עליו דעתו. וכך נפרש גם את מה שכתוב באדם הראשון (בראשית ג:ט): "ויקרא ה' אלקים אל האדם"; ושמא קודם הגירוש מגן עדן, גם עם אדם הראשון דיבר ה' בבירור.


ויאמר: משה, משה. אומר שמות רבה (ב:ו): "תני רשב"י: מהו 'משה, משה' [פעמיים]? לשון חיבה, לשון זירוז". וכן בתוספתא (ברכות א:טו): "'משה, משה'; 'אברהם, אברהם' (בראשית כב:יא); 'יעקב, יעקב' (שם מו:ב); 'שמואל, שמואל' (שמואל א ג:י) -כולן לשון חיבה, לשון זירוז. הן הן [היו צדיקים וראויים] עד שלא נדבר עמהן; והן הן משנדבר עמהן [ולא נתגאו]. הן הן עד שלא נכנסו לגדולה, והן הן משנכנסו לגדולה". הקב"ה אוהב את נביאיו אהבה עזה, שהרי הם קיבלו עליהם את עול מלכותו, והקדישו לו את חייהם, וכן נאמר (משלי ח:יז): "אני אֹהֲבַי אֵהָב, וּמְשַחֲרַי ימצָאֻנְני". וכמו אב, הוא קורא להם בשמם פעמיים, מתוך חיבה, משום שהוא נהנה משמיעת השם, כמו שאב נהנה משם בנו. וזה גם כדי לזרזו שיענה לו מהר, כי הוא מתאוה לקולם של בניו. וכן כל פעם שקרא ה' למשה, היה זה בלשון כפולה, לשון חיבה, כדברי התורת כהנים (ויקרא א): "מלמד שכל הקריאות היו 'משה, משה'" (עיין מה שאכתוב להלן על זה).

דבר גדול לימדונו חז"ל בילקוט שמעוני (שמואל א צז): "[למה פעמיים?] אחד לו, ואחד לדור. אין לך דור שאין בו כאברהם... שאין בו כיצחק... שאין בו כיעקב... שאין בו כמשה... שאין בו כשמואל". האדם נברא עם תכונות, ועליו לפתח אותן. הדבר תלוי בו: אם הוא יהיה חזק באופיו, וייטהר, ויתקדש ויתעלה, ויקריב וימסור נפש, הוא יוכל להגיע למדרגה של משה. שהרי משה לא נעשה "משה", היינו, אותו "משה" שהגיע אליו בסופו של דבר, אלא בזה שהיה מוכן למסור נפש על הדבר.

הנה, כאשר התגלה הקב"ה בפעם הראשונה לשמואל, הופיע באופן מאד דומה להופעתו למשה. כך נאמר (שמואל א ג:א,ד,י): "וּדְבר ה' היה יקר בימים ההם, אין חזון נפרץ... ויקרא ה' אל שמואל [ומפסוק י' מתברר שקרא "שמואל, שמואל"], ויאמר: הנני... ויבֹא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם: שמואל, שמואל...". כתוב כאן שם ה' בן ארבע אותיות, דהיינו שה' עצמו בא ודיבר אליו, בהקיץ, אך בעירבוביא. העיקר, שגם לשמואל בא ה' עצמו, וקרא אליו בלשון חיבה "שמואל, שמואל", וענה שמואל כמו משה, "הנני". וברור ששמואל היה גדול מאד, וקרוב לדרגת משה, כמו שנאמר (ירמיהו טו:א): "ויאמר ה' אלי [לירמיהו]: אם יעמֹד משה ושמואל לפני, אין נפשי אל העם הזה", ופירש שם הרד"ק: "וזכר משה ושמואל, שהיו לויים ונביאים. והגדול שבנביאים אחר משה רבינו היה שמואל, וכן אמר (תהלים צט:ו): 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקֹראי שמו', ונאמר (שמואל א ג:כ): 'כי נאמן שמואל לנביא לה'', ונאמר (שם:יט): 'ולא הפיל מכל דבריו ארצה'". וכן כתוב (שם ב:כו): "והנער שמואל הֹלך וגדל וטוב, גם עם ה' וגם עם אנשים". וז"ל הילקוט שמעוני (ירמיהו טו, רצב): "'אם יעמוד משה ושמואל' - זה לוי וזה לוי [ונ"ל שהדמיון הוא לא רק בזה שבאו מאותו שבט, אלא שלשניהם היתה מדת שבט לוי, שמסר נפשו על קידוש השם, וקיבל עול מלכות שמים בזה שהשליך מעליו כל אנוכיות ואינטרס עצמי]; זה בנה מזבח [משה במלחמת עמלק - שמות יז:טו-טז] וזה בנה מזבח ["ויבן שם מזבח לה'" - שמואל א ז:יז]; זה מלך על ישראל ויהודה וזה מלך על ישראל ויהודה; זה הקריב וזה הקריב; זה בקריאה וזה בקריאה [כלומר, שה' הופיע אליהם בלשון "ויקרא"]; זה ב'הנני' וזה ב'הנני'. ולמה הוא מעלה שני נביאים הללו מכל הנביאים? על ידי שלא נטלו שֹחד, שאילולא כן לא היה להם כח לעמוד כנגד ישראל להוכיחן. ומה אמר להם שמואל? 'הנני עֲנוּ בי... [את שור מי לקחתי]' (שמואל א יב:ג). משה אמר (במדבר טז:טו): 'לא חמור אחד מהם נשאתי'". ויש להוסיף, ששניהם נצטוו על מחיית עמלק.

הקב"ה הבחין גם אצל משה וגם אצל שמואל בתכונה הגדולה של מנהיג גדול: ענוה ושפלות. במשה - כמו שאמרנו, ובשמואל - בזה שהיה טוב "גם עם ה' וגם עם אנשים" (כאמור בפסוק שהבאנו). אי אפשר שמישהו יהיה טוב עם אנשים אלא אם כן הוא מוכן לוותר על כבודו ולהעביר על מדותיו. רק העניו והשפל יכול להיות גדול; רק מי שמקטין את עצמו מתגדל, ואילו המתגאה יורד לשפל הקטנות. משה ושמואל שניהם שנאו שוחד, ולא הרויחו משררתם. וכן, שניהם ספגו עלבונות ולא עמדו על כבודם, במשה - ידוע מה שסבל מידי בני ישראל במדבר; ובשמואל - שבני ישראל לא הכירו בטוב שעשה, ודחו אותו ורצו מלך. ועוד: שמואל לא היה מחכה עד שישראל יבואו אליו, אלא הוא הלך בעצמו לדון אותם, שנאמר (שמואל א ז:טז): "והלך מדי שנה בשנה וסבב בית אל, והגלגל והמצפה", ואמרו על זה חז"ל (שבת נו.): "שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודן אותם בעריהם".

ועוד: שניהם אהבו את ישראל אהבה עזה, וביקשו מהקב"ה שלא להעניש את ישראל על חטאם. משה - כידוע, שהיה מוכן אפילו לומר: "מחני נא מספרך" (שמות לב:לב); ושמואל - שהצטער כל ימיו על שאול, שנאמר (שמואל א טז:א): "עד מתי אתה מתאבל אל שאול". ואמרו על זה חז"ל (תענית ה:): "אמר לפניו [שמואל]: רבש"ע, שְקַלתָני כמשה ואהרן, דכתיב: 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו', [א"כ], מה משה ואהרן לא בטלו מעשה ידיהם בחייהם [שיהושע לא מת בחייהם], אף אני לא יתבטל מעשה ידי [שאול] בחיי... אמר הקב"ה: אקפיץ עליו זקנה [שהיה רק בן חמישים ושתיים שנה, ורצה הקב"ה לחסוך לו צער במיתת שאול, ולכן המית אותו קודם לכן; וכדי שהעם לא ירננו שמת צעיר בגלל חטא נסתר, הקפיץ עליו שיבה, שייראה זקן]... ומי מידחי גברא מקמי גברא [וכי הקב"ה דוחה וממית אדם לפני זמנו, בגלל אדם אחר]? אִין", כלומר - כן, כאשר יש סיבה, אכן דוחה הקב"ה אדם מפני אדם. ועוד: שניהם, משה ושמואל, סבלו בעד ישראל, ומתו בגללם שלא בזמנם, בצער, ושלא בשיבה טובה. וזאת כוונת ירמיהו: "אם יעמֹד משה ושמואל..." -כלומר, גם אם שני אלו, הגדולים באהבת ישראל, והענווים, יקומו ויבקשו בעד ישראל כמו שתמיד ביקשו, הפעם זה לא יעזור. והעיקר: מזה אפשר לדעת מיהו המנהיג היהודי האמיתי. ואוי לדור יתום זה.


משה, משה. פעמיים קרא ה' "משה". הטעם לזה מבואר בדברי חז"ל, שהקשו עוד קושיא (שמות רבה ב:ו): "אתה מוצא ב'אברהם, אברהם' (בראשית כב:יא), יש בו פסק [קו מפריד בין מלה למלה], [וכן] 'יעקב, יעקב' (שם מו:ב), יש בו פסק... אבל 'משה, משה' אין בו פסק. למה כן? משל לאדם שניתן עליו משוי גדול, וקורא: פלוני, פלוני קרובי! פרוק מעלי משוי זה!" והפירוש לזה ניתן בכלי יקר: "שקרא לו 'משה, משה', לפי שגלות ישראל דומה עליו יתברך למשא כביכול, לכך קראו קריאה אחר קריאה למהר ביאתו [ולכן זה בלי פסיק, כמי שקורא בדחיפות], ולהקל מעליו יתברך המשא, וכמו שכתוב (תהלים צא:טו): 'עמו אנכי בצרה'". חילול בני ישראל הוא חילול השם, וגידופם הוא גידופו, והוא כאילו משא עליו. ולכן, בבוא הזמן, בבוא העת של הגאולה, הקב"ה אינו משהה את הגאולה אפילו לרגע, כי אין משהים חילול השם ולוּ לשנייה.

משה, משה. רבינו בחיי פירש פירוש יפה, מדוע כתוב פעמיים "משה": "על דרך הפשט... לפי שהקול היה כחו גדול, כענין שנאמר (תהלים כט:ד): 'קול ה' בכח', ומכח הקול ותקפו נשמע קול הברה. וקריאת 'משה' היתה פעם אחת, ונשמע למשה שני פעמים. וכן לשאר הנביאים שנקראו שני פעמים, וכענין שכתוב (שם סב:יב): 'אחת דבר אלקים, שתים זו שמעתי, כי עז לאלקים'". ופירוש יפה הוא.


ויאמר: הנני. לשון "הנני" היא לשון של נכונות: הנה אני עומד לפקודתך, לכל מה שאתה רוצה. כך נאמר ביוסף, כשרצה יעקב לשלוח אותו לראות מה קרה לאחיו, והוא היה מוכן לכך אע"פ שידע שהם שנאו אותו (בראשית לז:יג): "לכָה ואשלחך אֲלֵיהם, ויאמר לו: הנני". ואומר על זה בראשית רבה (פד:יג): "הדברים הללו היה יעקב אבינו נזכר ומעיו מתחתכין. יודע היית שאחיך שונאים אותך, והיית אומר לי: הנני!" ורש"י (בראשית שם) פירש: "לשון ענוה וזריזות; נזדרז למצות אביו". עד כדי כך כיבד את אביו. וכן בעשיו, שהיה גדול בכיבוד אב, כאשר יצחק אביו קרא לו, נאמר (שם כז:א): "ויאמר אליו: בני, ויאמר אליו: הנני". וכן, כאשר שמע אברהם את הקב"ה מדבר אליו, מיד אמר: "הנני" (שם כב:א,יא). וכן אמר יעקב (שם לא:יא). אבל קצת תמוה, מדוע אמר כאן משה: "הנני"? ברור שכאשר אדם נקרא ע"י אביו או ע"י הקב"ה, הוא עונה מיד בלשון זריזות וענוה, אבל כאן שלא ידע משה שזה היה הקב"ה, מדוע מיהר לענות בלשון זו? התשובה מתבררת מדברי חז"ל (שמות רבה ג:א): "בשעה שנגלה הקב"ה על משה, טירון [טרי וחדש] היה משה לנבואה. אמר הקב"ה: אם נגלה אני עליו בקול גדול [כמו שנהוג בנבואה], אני מבעתו. בקול נמוך, בוסר [בזיון ולעז] הוא על הנבואה [משום שהוא לא יתרשם מזה, וההתרשמות הראשונה של אדם חשובה וקובעת]. מה עשה? נגלה עליו בקולו של אביו. אמר משה: הנני, מה אבא מבקש?" אם כן, ברור מדוע השתמש משה בלשון זו של כבוד וזריזות: שהרי חשב שאביו מדבר. ובתנחומא (שמות יט): "באותה שעה שמח משה ואמר: עוד אבי עמרם חי!" וברור שהקול ששמע, שנשמע כקול של אביו שלא ראה עשרות שנים, וכן שמו שנאמר פעמיים "משה משה", בלשון חיבה, עשו עליו רושם נצחי, ולעולם לא שכח את הרגע העָרֵב והנעים הזה. כך נכנס משה למנהיגות.

נ"ל שהקב"ה עשה כך משום שהוא רצה שהמלה הראשונה שיוציא משה מפיו בדיבורו עם ה', תהיה בלשון של זריזות, וכבוד, ונכונות ללכת לכל אשר יישָלַח, כי זה תכונתו של מנהיג. ולכן, אע"פ שלא ידע משה שהקב"ה מדבר אליו, קיבל שכר על המלה הזאת, כי הקב"ה נהנה מזה שכאשר חשב משה שזה אביו, אכן השתמש בלשון זו של כבוד ושל זריזות, ובזה הפגין שוב את ענוותו, וכך ראוי למנהיג לעשות. אומר התנחומא (שם טו): "א"ל הקב"ה: אתה אמרת 'הנני' - חייך שתבוא השעה ותתפלל על ישראל, ומיד אני עונה אותך בלשון הזה [כלומר, מדה כנגד מדה, אני אהיה זריז ורץ לעשות רצונך, כביכול]: 'אז תקרא וה' יענה, תְשַוַע ויאמַר: הנני!' (ישעיהו נח:ט)". וברור שאין הכוונה רק למשה, אלא כל ישראל, כאשר הם בבחינת "הנני", כשהם מוכנים לעשות את רצון ה' ועטופים באהבת ישראל, הקב"ה יענם מיד. כמו שמשה זכה לגדולה בזכות אהבת ישראל, בזכות שלא התעלם מסבלותם, כך נאמר בישעיהו שם (פסוקים ז-ט): "ומִבשָרך לא תתעלָם, אז יִבָקַע כשחר אורך וארֻכתך מהרה תצמח... אז תקרא וה' יענה, תְשַוַע ויאמר הנני". וכל זה בגאולה בבחינת "אחישנה", שאז פתאום "ייבקע" האור והארוכה תצמח מהר. אבל אם ח"ו לא יחזרו ישראל בתשובה, ולא יהיו ראויים, אזי הקב"ה, שהיה מוכן לומר "הנני", יביא עליהם אסון לפני הגאולה, כמו שנאמר (שם סה:א,יב): "נדרשתי ללוא שאלו, נמצאתי ללא בִקשֻני, אמרתי: הנני, הנני, אל גוי לא קֹרָא בשמי... ומניתי אתכם לחרב... יען קראתי ולא עניתם".

ואם תאמר, מדוע קרא הקב"ה למשה בקול אביו, הרי כשתתברר לו האמת, יתאכזב אכזבה מרה לאחר שמחתו הראשונית? התשובה לזה מתבררת מדברי חז"ל (שמות רבה ג:א): "אמר הקב"ה: איני אביך, אלא אלקי אביך... '[אנכי אלקי אביך], אלקי אברהם, אלקי יצחק ואלקי יעקב' (שמות ג:ו). שמח משה ואמר: הא אבא נמנה עם האבות! ולא עוד, אלא שהוא גדול, שנזכר תחלה". אין לאדם שמחה גדולה מזו.


(ה) ויאמר: אל תקרב הֲלֹם. בתחילה עמד משה מרחוק משום שלא רצה לעזוב את מלאכתו, ורק התקרב קצת כדי לראות את הסנה הבוער, אבל אחרי ששמע את הקול הקורא אליו מכיווּן הסנה, התחיל להתקרב כדי לראות מי קרא לו, והקב"ה עצר אותו וציווה: עמוד! אל תתקרב למקום הסנה בראש ההר. והסיבה לכך היתה שהקב"ה בעצמו, בשכינתו, דיבר מתוך האש, ולכן המקום היה מקודש בקדושה עליונה. ומסביר הרמב"ן שמשה "לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה". כלומר, עוד לא התעלתה נפשו לשיא קדושת האדם, כמעלה שמשה הגיע אליה בשעת מתן תורה. זאת כוונת הרמב"ן שממשיך ואומר: "כי בהר סיני [אמנם] ניגש אל הערפל אשר שם האלקים. וכן ענין הסתרת פנים [שכאן הסתיר פניו כי פחד לראות], שעדיין לא עלה למה שנאמר בו (במדבר יב:ח): 'ותמונת ה' יביט'". וכן בלקח טוב: "עדיין לא קרב הזמן להסתכל באספקלריא". לפי זה, נ"ל שהצטרפו כאן שני גורמים: האחד, שהמקום היה באותה שעה מקום של קדושה עליונה, משום שהקב"ה ושכינתו הופיעו שם בגלוי, ולכן היה האדם צריך להיות במצב של קדושה עליונה כדי להגיע למקום הזה. והשני, שלא היה עד עכשיו בכחו של ילוד אשה להסתכל בשכינה באספקלריא המאירה, וגם משה לא הגיע עדיין למדרגה זו. רק אחרי כל נסיונותיו במצרים, שעזב את משפחתו ואת שלוותו, ושהסתכן בבואו אל פרעה ולתוך עם עויין, נתן לו הקב"ה בהדרגה את הכח להסתכל באספקלריא המאירה. ולכן, הקב"ה עצר אותו כאן, שמא יסתכל עתה כאשר עדיין אינו ראוי, ושמא ידרוך בחוסר קדושה עליונה על המקום המקודש בקדושה עליונה.

ונ"ל שעיקר הכוונה של הקב"ה בזה היתה ללמד את משה, שכבר היה ענו ומשום כך נבחר למנהיג, את גודל חשיבותן של ההנהגות העיקריות: הענוה וההגבלות שבחיי המנהיג. כלומר, אע"פ שאתה תהיה המנהיג הגדול בישראל, ואתה עתיד לקבל את התורה ולדבר עם ה' פנים אל פנים, מ"מ לא לכל דבר תגיע, ותגיע רק לְמַה שאני רוצה שתגיע. והקב"ה רצה שהשליחות תתחיל בהגבלת משה ובהבנתו שהוא שפל, כדי שאף הגדול שבגדולים יבין שלעומת הקב"ה הוא נחשב ככלום, ושיהיו גם תחומים שאחרים ישלטו בהם ולא הוא. ולכן אמר לו הקב"ה להגביל את עצמו, שלא להתקרב, משום שאין הוא ראוי להתקרב אל גילוי השכינה. ומ"מ הוא נתמנה לנביא ולגואל, ולכן נתקדש כמו המקום שהוא עמד עליו (אם כי בקדושה פחותה).

אח"כ אמר לו ה': "של נעליך", כלומר, הסר מיד את נעליך, משום שכל ההר, גם המקום שאתה עומד שם, קדוש הוא, מכיון שעתידים בני ישראל לקבל בו את התורה. הוא היה צריך להסיר את נעליו, כאות להשלכת הגשמיות מעליו, מכיון שהוא יהיה מקודש לנביא ומנהיג, כמו שהמקום מקודש. וכמו שאין ראוי לעמוד עם סממני גשמיות במקום קדוש, לא רק נעליים, כמו שאמרו (ברכות נד.): "ולא ייכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו..." (פירוש - חגורה להחזקת כסף), כך גם אדם קדוש צריך להשליך מעליו דברים גשמיים שהם מותרים לאדם הפשוט. את זאת למד משה כאן. וז"ל רבינו בחיי: "הזהירוֹ בשלילת הנעל לקדושת המקום וכדי שלא יקל את ראשו כנגד השכינה... ועל דרך השכל: 'של נעליך' - לא נאמר 'חֲלוץ' כמו בענין היבום... ולא אמר 'שְלוֹף' כמו בענין הקנין... אך בענין הנבואה הזכיר 'של', מלשון שלילה. הזהירוֹ שישלול ממנו החומריות שהמשילם לנעליים, לפי שהחומר דָבֵק בגוף כמו שהמנעל דבק ברגל...". ולי נראה עוד, שהמנעל מסמל חומריות, משום שהטיט דבק למנעל. ועוד, שהמנעל מסמל את רגלו של אדם, שרץ אחרי העולם הזה ואחרי גשמיות, והזהירו הקב"ה שכל הריצה והרדיפה שלו מעכשיו יהיו בשליחות ה'. ועוד: אין לך סימן אבלות יותר גדול מחליצת הסנדל, וההליכה יחף (ועיין להלן).

יש רמזים לכל הרעיונות הללו במלים של הפסוק כאן. באשה נדה כתוב (ויקרא יח:יט): "לא תקרב לגלות ערותה", שהקב"ה הגביל כל אדם שלא להתקרב לאשתו תקופה מסוימת כל חודש; וכאן רמז הקב"ה באותה לשון, שלמנהיג הגבלה זו תהיה יותר ארוכה, מצד זה שהוא ייעדר מביתו הרבה, בשליחות המקום, והיה כך אצל משה במיוחד, בזה שפרש מצפורה כל שנות המדבר. ונ"ל שיש כאן גם רמז לענווה, למה שכתוב (שם:יד): "ערות אחי אביך לא תגלה, אל אשתו לא תקרב - דֹדתך היא". והנה עמרם נשא את דודתו לאשה, כמו שכתוב (שמות ו:כ): "ויקח עמרם את יוכבד דֹדתו לו לאשה", משום שזה היה מותר לפני מתן תורה. ומ"מ אסר הקב"ה נישואין כאלו אחר מתן תורה, כדי שלא תזוח דעתו של משה, מאחר שהוא יֵדע שהוא בן לנישואין שאחרי מתן תורה הם ערוה (ומ"מ, כדי שלא להטיל פגם בעמרם, הכליל אותו הקב"ה עם האבות, כמו שהבאתי לעיל משמות רבה ג:א). ולכן גם לדוד היה עבר של פגמים: יהודה ותמר, ורות המואביה, שלא רק נולדה גויה, אלא שמואב גופא נולד מלוט ובתו. הכל בא כדי ללמד את המנהיג שלא להיות גאוותן.

הענווה נרמזה גם ברות, שנאמר (רות ב:יד): "ויאמר לה בֹעז... גֹשִי הלֹם ואכלת מן הלחם וטבלת פתך בחֹמץ", ואמרו חז"ל (רות רבה ה:[יד]ו): "מדבר בדוד: 'גשי הלום' - קרובי למלכות, ואין 'הלום' אלא מלכות, הדא הוא דכתיב (שמואל ב ז:יח): 'כי הבִאֹתַני עד הלֹם'". כלומר, בכך הוא רמז לה שדוד יֵצֵא ממנה. ומדוע זכתה שיצא ממנה? כי היא היתה צנועה וענוה ושפלה, ומכזאת ראוי שיצא מלך. ומנין לנו? שהרי היא התביישה לגשת לאכול, עד שבועז אמר לה לגשת, ואפילו אז כתוב (רות שם): "ותשב מצד הקוצרים". ועוד אמרו חז"ל (שם ד:[ד]ט): "'ויאמר בֹעז... למי הנערה הזאת' (שם ב:ה)... ולא הוה חכים לה [וכי לא היה מכיר אותה]? אלא כיון שראה אותה ומעשיה נאים... כל הנשים משחקות עם הקוצרים, וזו מצנעת עצמה...". ונ"ל שמשום כך אמר לה: "וטבלת פתך בחומץ", שהחומץ הוא סימן של עוז וחוזק (כמו שאכתוב בישעיהו א:יז, ע"ש היטב היטב), והיא היתה כ"כ צנועה, שמגיע לה ה"חומץ" של מלכות, כי אצלה לא יהיה חשש לגאוה. ונ"ל שיש בזה גם רמז לגאולה שתבוא ע"י משיח בן דוד, שכתוב בו (ישעיהו סג:א): "מי זה בא מאדום חמוץ בגדים" (ועיין בכל זה במה שאכתוב בישעיהו א:יז). ובכל דברי בועז כאן יש רמזים, מתוך רוח הקודש. הוא אומר (רות שם:טז): "וגם שֹל תשֹלו לה" - תנו לשבָלים ליפול, כדי שתלקט, כי זה ראוי לה, משום שהיא בדרגת משה שנאמר בו "של נעליך".

עוד נרמזה כאן הענווה במלה "הלום", שהרי דוד אמר: "מי אנכי ה' אלקים ומי ביתי כי הבִאֹתַני עד הלֹם" (שמואל ב שם). כל "הלום" רומז לעלייה למקום יותר גדול (כמו שאכתוב להלן בס"ד). והוא רומז למלכות ולשררה, ובא מלשון "לַהֲלום", להכות חזק, כמו בפסוק (שופטים ה:כב): "אז הלמו עקבי סוס", וכן (שם:כו): "והָלמָה סיסרא, מחקה ראשו". והנה, בגלל הענווה של דוד, שלא רצה להתקרב לגדולה, הבטיח לו ה' שירחיק לכת אתו, שהמלכות תישאר בביתו לרחוק, עד עולם, כהמשך הפסוק (שמואל שם:יט): "ותדבר גם אל בית עבדך למרחוק", כלומר, לזמן רחוק. ודוד הצטיין בענוה, כמו שאמרו חז"ל (ילקוט שמעוני, שמואל א קכד, ע"פ ספרי, האזינו שלד): "'ודוד הוא הקטן' (שמואל א יז:יד) -וכי אין אנו יודעין שדוד הוא הקטן? אלא להודיעך צדקו של דוד, דוד היה רועה, ואע"פ שנעשה מלך על ישראל, הוא דוד בקוטנו".

אבל אצל משה לא היה כך, שהקב"ה לא נתן לו מלכות וכהונה. כך אמרו חז"ל (שמות רבה ב:ו): "ביקש משה שיעמדו ממנו כהנים ומלכים. א"ל הקב"ה: 'אל תקרב הלֹם'... לא יהיו בניך מקריבין, שכבר מתוקנת הכהונה לאהרן אחיך. 'הלום' זו מלכות... א"ל הקב"ה: כבר מתוקן המלכות לדוד. אעפ"כ זכה משה לשתיהן [לעצמו, אבל לא הורישן לבניו]. כהונה - ששימש שבעת ימי המילואים. מלכות - דכתיב (דברים לג:ה): 'ויהי בישֻרון מלך'". ונ"ל שהסיבה שמשה לא זכה שזרעו יירש אותו, היא כדי שלא יאמרו שעשה את מה שעשה לשם שכר. הענוה של משה היתה כ"כ שלמה, שהוא היה צריך לשמש דוגמא חיה לישראל לדורות, מיהו מנהיג, ולכן לא רצה הקב"ה שתהיה אצלו אפילו נגיעה קטנה שתשמש כעילה לביקורת. ועוד י"ל בכיוון הפוך: משה נענש בכך על זה שהסכים לתנאי של יתרו, ואע"פ שמן הדין מותר היה, מ"מ אדם כמשה היה צריך למסור את נפשו, כמו שכתבתי לעיל (ב:כא), ומשום כך לא זכה שבניו יירשו ממנו את הכהונה ואת המלכות. ואדרבה, כעונש על זה, נכדו למד בטעות את ה"פרשה", כמו שכתבתי שם. ויש רמז לזה, שאצל נכדו כתוב (שופטים יח:ג): "מי הביאך הלֹם" (להיות כהן לע"ז), וגם במשה כתוב "הלום", ללמד שמה שעשה משה מנע ממנו מלהוריש את ה"הלום" לבניו, וגם הביא את נכדו לחטא (ועיין בדְבָרַי לעיל ב:כא).

גם לשאול היתה ענוה, והוא נבחר למלך משום שלא התגאה, שנאמר (שמואל א י:כב): "הבא עוד הלֹם איש? ויאמר ה': הנה הוא נחבא אל הכלים". והעיקר, שנדע שהגדולה באה לאדם משום שהוא מחזיק את עצמו קטן. "הלום" הוא גדולה, וכאשר אדם הוא עניו וצנוע, ה"הלום" מגיע וניגש אליו. ויש לעיין, מדוע המלה "הלֹם" באה גם בהקשר של מלך ושררה, כמו שראינו לעיל, וגם בהקשר של כהונה, כמו שמצאנו אצל הלוי ששימש ככהן למיכה (שופטים שם): "מי הביאך הלֹם". וכן, כאשר רצו לברר מי עבר על האָלָה שלא לאכול לחם עד סוף המלחמה עם הפלשתים, אמר שאול (שמואל א יד:לו): "נקרבה הלֹם אל האלקים", וכן (שם:לח): "גֹשוּ הלֹם כל פנות [ראשי] העם". והנה גם המלה "כהן" וגם המלה "הלם" בגימטריה הן שבעים וחמש. ואולי זה בא לומר לנו, שמי שמגיע ל"הלום", למלכות או לשררה אחרת, צריך להבין שכל שררה בישראל באה רק ככהונה, כלומר, כשירות לעם, שהרי המלה "כהן" פירושה "משרת", כמו שנאמר במלכי צדק (בראשית יד:יח): "והוא כהן לא-ל עליון", ותירגם אונקלוס: "והוא משמש...", והוסיף שם אבן עזרא: "כדברי המתרגם... וכן כל 'כהן'".


של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קֹדש הוא. מלבד מה שאסור היה לו לגשת לסנה, שהיה בראש ההר, משום שאסור היה לו עדיין להסתכל בשכינה, כמו שכתבתי, גם בשאר ההר היה צריך להוריד את נעליו, משום שכל ההר היה מקודש מכיון שהשכינה שרתה עליו, ועוד, שמהרגע שהחליט הקב"ה לתת עליו את התורה, הוא הוקדש, כמו שתירגם יונתן: "ועלוי אנת עתיד לקבלא אורייתא למלפא יתה לבני ישראל" (אלא שקדושת שאר ההר היתה פחותה משל מקום השכינה גופא). ולכן אמר לו ה', שגם במקום שהוא עומד, הוא חייב להוריד את נעליו. כך אומר הרמב"ן: "אע"פ שהיה רחוק מן הסנה, הזהירוֹ בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה... והסנה היה בראש ההר. והנה כולו קודש ואסור בנעילת הסנדל". וז"ל שמות רבה (ב:ו): "כל מקום שהשכינה נגלית, אסור בנעילת הסנדל. וכן ביהושע (ה:טו): 'של נעלך', וכן הכהנים לא שימשו במקדש אלא יחפים".

צריך להבין מדוע נעילת הנעל סותרת את הקדושה. וכבר אמרנו שיש בזה ענין של כבוד, שלא ילכלך את המקום בנעל, שבה דבוק לכלוך. אך יש כאן יותר מזה. הרגל היא סמל השאיפה והיגיעה של האדם. בלי רגל הוא נשאר תקוע במקומו; רק הרגל נותנת לו את האפשרות להתקדם ולהגיע למטרתו. הרגל היא סמל הכח והממשלה, וסמל הריצה אחרי הגשמיות והתאוה. לכן כתוב (תהלים מז:ד): "יַדְבֵר עמים תחתינו, ולאֻמים תחת רגלינו". וכן (יהושע א:ג): "כל מקום אשר תדרֹך כף רגלכם בו". וכן, כאשר כבש יהושע את חמשת המלכים, ציווה לקציני ישראל (שם י:כד): "שימו את רגליכם על צַוְארֵי המלכים האלה...". והרגל היא גם סמל הגאוה, כמו שכתוב (תהלים לו:יב): "אל תבואני רגל גאוה", וכן (ישעיהו ג:טז): "יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון... וברגליהם תְעַכַסנָה". היא גם סמל הריצה אחרי חפצים גשמיים של האדם; סמל התאוה, בין לטוב ובין לרע. כך נאמר (שם נח:יג): "אם תשיב משבת רגלך עשות חפצך ביום קדשי". וכן (משלי ו:טז,יח): "שש הנה שנא ה'... רגלים ממהרות לרוץ לרעה". וכן (שם ד:כו-כז): "פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכֹנו... הסר רגלך מרע".

כך מצאנו, שכאשר המלך אסא קילקל מתוך חוסר אמונה בה', וביקש עזרה מארם נגד בעשא מלך ישראל, ושלח לו כסף וזהב מאוצרות בהמ"ק, הוכיח אותו חֲנָני הרואה ואמר: "בהשָענך על מלך ארם ולא נשענת על ה' אלקיך... נסכלת על זאת כי מעתה יש עמך מלחמות" (דברי הימים ב טז:ז,ט); ואסא השליך אותו לבית האסורים. ומאחר שלא נשען על ה' אלא רץ אחרי בעל ברית גוי, העניש אותו הקב"ה במדה כנגד מדה: "ויחלא אסא... ברגליו... לא דרש את ה' כי [אלא רק] ברֹפאים" (שם:יב). גאותו ואי-אמונתו הן שהביאו לזה. אמרו חז"ל (סוטה י.): "חמשה נבראו מעין דוגמא של מעלה וכולן לקו בהן. שמשון בכחו, שאול בצוארו, אבשלום בשערו, צדקיה בעיניו, אסא ברגליו". ודע, שבגלל חוסר אמונה זה, לא חזר ישראל להתאחד תחת מלכות בית דוד, כמו שאומר הסדר עולם (ס"פ טו): "'ואענה את זרע דוד למען זאת אך לא כל הימים' (מלכים א יא:לט) -עתידה היתה המלכות לחזור בימי אסא אם לא היה מקלקל". האמונה היא הגאולה, ואילו חוסר אמונה הוא גלות ואסון.

גם הנעל מסמלת את מה שהרגל מסמלת, משום שהיא עוטפת את הרגל, ועוד, שהנעל גופא מרחיבה את יכולת האדם ללכת, כי בלי נעליים, רגלו של אדם נתקלת בסלעים ובקוצים, וגם מתנפחת לאחר זמן, כמו שכתוב (דברים ח:ד): "ורגלך לא בצקה", כלומר, לא התנפחה משום שנעלך לא בלתה. ולכן נאמר בהקשר של כח וממשלה (תהלים ס:י): "מואב סיר רחצי [שבו ארחץ את רגלי], על אדום אשליך נעלי". וכן, כאשר מת לאדם מת, הוא חולץ את נעליו, לסמל שהמת משותק עתה לנצח, דומם, הגיע לסוף דרכו, ולא יוכל לשאוף ולהתקדם. ומאותו טעם כמו חליצת הנעל באבל, כאשר יבם מסרב לייבם את אשת אחיו שמת בלי בנים, מצוה עליה לחלוץ ולהסיר את נעלו ולירוק לפניו על האדמה, שהרי הוא סותם את הגולל על אחיו המת, כי אילו היה מייבם אותה היה מקים שם לאחיו, ועכשיו הוא כאילו מחק את זכרו מהעולם, ושם קץ לדרכו. ולכן כסמל לזה, מסירים את נעלו, סמל לזה שדרכו של המת הגיעה לקיצה. ועוד: הנעל, שהיא קשורה לרגל שמסמלת יגיעה ושאיפות, מסמלת גם את הקנין, ולכן כשבועז קנה את זכות השדה מהגואל, נאמר (רות ד:ז): "וזאת לְפָנִים בישראל, על הגאולה [מכירה] ועל התמורה [חליפין] לקיֵם כל דבר [שלא יוכלו הצדדים לחזור בהם אח"כ], שלף איש נעלו ונתן לרעהו". לכן אמר הקב"ה למשה להסיר את נעליו, שהן מסמלות את המדות הגשמיות של שאיפה, תאוה, כבוד, ממשלה, וגאוה, וכך יישאר יחף, כסמל לכך שהוגבלה דרכו בעולם, כמו באבל, שהמת הגיע לסיום דרכו. ועוד, שבכך ידבקו רגליו לאדמה, כדי שיזכור שמהאדמה הזאת הוא בא, ולאדמה הזאת יחזור, ובכך יסגל לעצמו שפלות איומה דוקא ברגע שהוא מתמנה למנהיג, כדי שלא תזוח דעתו בגלל זה.

נ"ל שיש עוד סיבה שמשה הוצרך להוריד את נעליו: משום שהאדמה הזאת היתה קדושה, וחייב האדם להבין שכל מגמתו בעולם היא להגיע לקדושה, ועליו להסיר את כל המחיצות שחוצצות בינו לבין הקדושה, ומשום כך רצה הקב"ה שלא יהיו נעליו של משה חוצצות בינו לבין אדמת הקודש. גם בבית המקדש, הכהנים היו צריכים לשמש יחפים, ואם, לדוגמה, כהן קיבל את הדם מקרבן כשהוא עומד על דבר שחוצץ, פסל את הקרבן. כך אמרו חז"ל (זבחים כד.): "הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה".

עוד נ"ל, שהקב"ה גזר עליו לא לחלוץ סתם את נעליו, אלא לעקור אותן מעל רגליו, לקורען במהירות. שהרי שלש לשונות מצאנו בהסרת הנעל: "של" (כאן), "שלף" (אצל בועז), וביבמה: "וחלצה נעלו מעל רגלו" (דברים כה:ט). "שלף" משמעה להסיר דבר שאינו דבוק לדבר אחר, ואין צורך לקרוע או לשבור אותו, כמו בפסוק (שמואל א יז:נא): "ויקח את חרבו וישלפה מתערה"; שבוודאי החרב היא תמיד במצב כזה שנוח להוציאה מהר. ו"חליצה" משמשת בדבר שצריכים לפעמים קצת כח כדי להוציאו, כמו (ויקרא יד:מ): "וחִלצו את האבנים אשר בהן הנגע", אך אין במשמעה לעקור ולקרוע את הדבר, ואדרבה, לגבי יבמה שקרעה את הנעל מעל הרגל, שאלו בגמרא (יבמות קב.): "קרעתהו מהו?" ונשארה הגמרא בתיקו (ע"ש). אבל "של" משמעו לעקור ולקרוע דבר במהירות מעל דבר אחר, כמו בפסוק (דברים ז:א): "כי יביאך ה' אלקיך אל הארץ... ונשל גוים רבים מפניך", שפירש הרשב"ם: "והשליך; כל דבר הנעקר ממקום שהוא אדוק וקבוע בו. וכן 'כי ישל זיתך' (שם כח:מ); 'ונשל הברזל מן העץ' (שם יט:ה)". וכאן, משה חייב היה לנשל מיד את הנעלים מעל רגליו, כיון שהוא הגיע למקום של קדושה, ובמקום של קדושה הקב"ה אינו סובל דיחוי כל שהוא. ולפי זה, צריכים לקרוא את הפסוק בהבנה שהיתה כאן דרישה למהירות, באזהרה דחופה. הקב"ה קרא אליו: מהר, השלֵך את נעליך מעליך מיד, כי המקום קדוש הוא, ואין קדושת המקום סובלת דיחוי ולוּ הקטן ביותר, כשיש חילול הקדושה.

מזה אנו למדים שוב את הכלל הגדול, שחילול השם אינו סובל דיחוי, לא בחילול מקום קדוש ולא במצב של חילול השם. כבר כתבנו כך הרבה פעמים, לגבי משה שנצטווה (במדבר לא:ב): "נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים, אחר תֵאָסֵף אל עמיך", שאמרו על זה חז"ל (במדבר רבה כב:ב): "אילו היה רוצה משה לחיות כמה שנים היה חי. שא"ל הקב"ה: 'נקם... אחר תאסף', תלה הכתוב מיתתו במדין, אלא להודיעך שבחו של משה. אמר: בשביל שאחיה, ייעכב נקמת ישראל?!" ולכאורה קשה, איך היה מותר למשה להביא את עצמו לידי מיתה ודאי (וזה לא היה רק ספק פיקוח נפש), והרי כתוב "וחי בהם"? והתשובה היא, שבחילול השם אין מתחשבים בכלל בפיקוח נפש, וגם אם אדם יודע בוודאות שימות, הוא חייב להסיר את חילול השם, ואסור אף להשהותו. ולגבי מדין, מדובר היה בנקמת בני ישראל שהיא נקמת ה', כמו שאמר רש"י (במדבר לא:ג): "שהעומד כנגד ישראל כאילו עומד כנגד הקב"ה". ודע והבן את הכלל הגדול הזה. ואלה שמשהים בזמננו את סיפוח כל שטחי א"י ואת נישול הערבים, בטענה שאין הזמן והעיתוי נכונים, חוטאים ומחטיאים את הרבים, וגורמים אסון לישראל. ולא בכדי השתמשה התורה בלשון "שַל" גם אצל משה וגם אצל גויי א"י, בפסוק "ונשל גוים רבים מפניך", לומר, שעלינו לעקור אותם במהירות מהארץ ולא לתת להם שהות. ואם נעשה זאת, תבוא עלינו הברכה של: "ואכלת את שלל אֹיבך" (דברים כ:יד), שהשלל נקרא כך משום שהוא נלקח בכח מהמקום שהיה שייך וקבוע בו. ומ"מ מותר לנו לקחת את השלל, כי כל א"י וכל הארצות שאנו כובשים, הקב"ה הוא שלוקח אותן מהגוים ונותן לנו.

העיקר: מאחר שמשה היה ויהיה מנהיג גדול, הוא נתבע על ידי הקב"ה להשליך מעליו את כל התאוות האפשריות, ואת כל הגשמיות, כדי שלא תהיה לו שום נגיעה שתחצוץ בינו לבין השגת הקדושה המעולה ביותר שילוד אנוש יכול לקנותה. ובלקח טוב דרש: "'של נעליך', וביהושע כתיב (ה:טו): 'של נעלְך' [לשון יחיד]. לפי שמשה רבינו לא זכה בשני דברים: בכניסת הארץ, ולא שיעמדו בניו תחתיו. אבל יהושע, אע"פ שלא היו לו בנים, נכנס לארץ". המדרש בא לפרש שחליצת הנעל עניינה שלילת הגשמיות. והמדרש מפרט, שמכיון שהקב"ה רצה לשלול ממשה כל שמץ של נגיעה, הוא אף מנע ממנו את ההנאה היסודית של כניסה לא"י ואת ההנאה שבניו יירשו את מקומו. ואח"כ עומד המדרש על העובדה שגם אצל יהושע יש לשון דומה, אלא ששם כתוב: "של נעלך [נעל אחת] מעל רגלך, כי המקום אשר אתה עֹמד עליו קֹדש הוא", והסביר, שמיהושע נשללו רק בנים, אבל לא כניסה לא"י, ומשום כך נצטוה רק להסיר נעל אחת. וז"ל התנחומא (תצוה ט): "'כבוד חכמים ינחלו' (משלי ג:לה) -זה יהושע, שירש כבוד ממשה רבינו... למשה אמר... 'של נעליך'... וליהושע 'ויאמר... נעלך'". ונכון שגם יהושע נצטוה להשליך מעליו את הגשמיות, אך לא באותה מדה כמו משה.

רבינו בחיי ציין עוד פרט של שלילת הגשמיות במשה, שמוסיף על ההבדל בין משה ליהושע: "והזכיר ביהושע 'של נעלך', כי הזכירוֹ [רק] על שלילת מקצת, לא על כולן. וזוהי מעלתו של משה בהיותו משולל יותר מיהושע, שהרי משה פירש מן האשה ונאמר לו [על זה] 'ואתה פה עמֹד עמדי' (דברים ה:כח) [כלומר, ולא עם אשתך], ולא נאמר כן ליהושע". וז"ל דברים רבה (סוף פרק יא): "אבל בן עמרם, מיום שנגלית אליו בסנה לא בא לאשתו". והתורה שלמה (אות צד) הביא מכת"י חמאת החמדה: "...שאמר לו הקב"ה: השלך תאות המשגל, שאתה עתיד לעמוד עמדי". ובזה הגיע למדרגה שהיה יכול לעמוד בהר ארבעים יום וארבעים לילה בלי אכילה ושתיה. ובזוהר (ח"ג, נשא קמח.): "אמר מיכאל... והא כתיב (בראשית ה:ב): 'זכר ונקבה ברָאָם ויברך אֹתם', ולית ברכתא אשתכח אלא במאן דאיהו דכר ונוקבא, ואת אמרת לאתפרשא מאתתיה?! אמר ליה: הא [כבר] קיים משה פריה ורביה. השתא אנא בעינא דיתנסב בשכינתא...". איזו מעלה לבן אדם! להתייחד ולהתקדש בשכינה! אבל יהושע לא הגיע לזה, כמו שמעיר כלי יקר: "...כדרך שפירשו רז"ל (ספרי, פנחס קמ): 'פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה'".

לפי זה יש סיבה נוספת לזה שמשה הוצרך לחלוץ את נעליו: שהנעל היא רמז לאשה. כך אומר מנחה בלולה (הובא בתורה שלמה שם): "'של נעליך' - מלשון 'גן נעול [אחֹתי כלה, גל נעול מעין חתום]' (שיר השירים ד:יב). רצונו: שְבור כל המסגרות והסיבות המונעות אותך לנבואה...". והרי "גן נעול" (בפסוק שם) מדבר במיוחד על אישות, והוא תואר כבוד לאשה הישראלית, שהיא נעולה בפני כל גבר חוץ מבעלה, ועל שם הצניעות והמוסר, היא נמשלה לנעל. כך אומר שיר השירים רבה (ד:[יב]א): "'גן נעול' - אלו הבתולות; 'גל נעול' - אלו הבעולות... בזכות ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: שלא שינו את שמם, ולא שינו את לשונם, ולא אמרו לשון הרע, ולא נמצא בהן אחד פרוץ בערוה". ונ"ל שמשום כך בחליצה משתמשים בנעל, שהיא סמל האשה, לומר שהחולץ אינו רוצה את ה"גן הנעול" הזה. וכן בבועז, אע"פ שלא היה צריך להשתמש דוקא בנעל, כמו שאמרו חז"ל (ב"מ מז.): "מה 'נעלו' דבר המסויים, אף כל דבר המסויים", מ"מ מכיון שרצה לקנות את רות יחד עם השדה, הקפיד בועז ונתן לגואל נעל (ועיין במה שאכתוב בס"ד בפסוק הבא, פירוש יפה במשמעות הנעל).


כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. כתב לקח טוב: "וביהושע כתוב [רק] 'קֹדש הוא' (יהושע ה:טו) [ולא "אדמת קֹדש"], לפי שא"י היתה כולה קדושה והמקום ההוא מכלל א"י, אמר [רק] 'קֹדש הוא'. אבל המדבר לא היה קדוש כולו אלא מקום הסנה, לפיכך אמר 'אדמת קֹדש הוא'...". כלומר, כל האדמה של א"י היא קודש, כמו שכתוב (זכריה ב:טז): "ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקֹדש", והמקום ההוא בא"י היה עוד יותר מקודש. אבל בחו"ל, האדמה של הארץ, של המדינה, אינה קודש כלל וכלל, ולכן כאשר הקב"ה קידש את הר סיני, הוא הודיע למשה שהאדמה המסויימת הזאת נעשתה קודש.


(ו) ויאמר אנכי אלקי אביך. ייעודו ותפקידו של משה מתחילים. בפעם הראשונה בחייו, מדבר אתו הקב"ה, ואומר: אנכי האלקים של אביך עמרם, שהיה מספר לך אודותַי והחדיר בך את האמונה בי. וכל השנים הללו, של עבדות בני ישראל וסבלם, של השתלטות המצרים עליהם, ושל גלותך, בודאי נתפסת לספקות, ותהית: איפה הוא האלקים שעליו דיבר אבי, ושסיפר לי שיופיע ויציל אותנו? איפה הוא ומתי יגיע? לכן אני אומר לך: דע, שאנכי אלקי אביך, ועתה באתי. ולולא דמסתפינא, הייתי אומר שמשום כך אמר המלאך ליהושע (יהושע ה:יד): "עתה באתי", שלכאורה אין מובן למה אמר כך; אלא אפשר לפרש על פי התנחומא (תצוה ט) האומר: "'כבוד חכמים ינחלו' (משלי ג:לה) -זה יהושע שירש כבוד ממשה רבנו"; שמשום כך דיבר המלאך אל יהושע בנוסח זה, משום שהוא דומה לרעיון שאמר ה' למשה כאן, שאמר לו: עתה באתי. והוכרח לומר לו כך, מכיון שרצה להתייחס לספקות שהיו למשה (וצ"ע).

העיקר: עכשיו הקב"ה אומר למשה, שכל מה שאמר לו אביו אמת הוא, והוא - האלקים של ישראל - הופיע עתה להראות את כבודו ואת כוחו, ולקיים את הבטחתו. והוא מופיע במלה "אנכי", כי כשה' משתמש במלה זו, יש בזה משמעות של אמונה ושל בטחון. אמונה - שהרי הקב"ה קשר את "אנכי" לבריאת שמים וארץ, ומלה זו מסמלת את כוחו ואת השגחתו ושהוא כל יכול, שנאמר (ירמיהו כז:ה): "אנכי עשיתי את הארץ, את האדם ואת הבהמה... בכחי הגדול ובזרועי הנטויה ונתתיה לאשר ישר בעיני". והרי שני יסודות האמונה, ההוכחות למציאות ה' ולגדולתו, הם בריאת העולם ויציאת מצרים. ולכן גם לגבי יציאת מצרים השתמש ה' ב"אנכי", כאשר אמר (שמות כ:ב): "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ולגבי בטחון - "אנכי" קשור להבטחת ה' לאבות על בטחון, של "אל תירא", כמו שנכתוב מיד בס"ד.

ה' ממשיך ואומר:


אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב. כלומר, אנכי אותו האלקים של אביך, ואנכי גם אותו אלקים שהופיע לאבות העם, ושהבטיח לכל אחד בנפרד, בזכות עצמו, שיבחר בזרעו, ושיעשה אותם לעם נבחר וסגולה. ומשום כך אמר "אלקי" אצל כל אחד ואחד, ללמד שכל אחד מהם הוכיח את עצמו להקב"ה בזכות עצמו, שאלמלא כך, לא היו ישראל נבחרים לעם סגולה, כי הקב"ה חיכה לשלשה אבות שיהיו כשרים, כדי שתהיה חזקה, ואח"כ נבחרו כל ישראל לעם סגולה. לכל אחד מהאבות הופיע ה' ב"אנכי", והבטיח להם את הבטחתו, והחדיר בהם בטחון שלא יפחדו ולא ייראו. כך אומר משנת רבי אליעזר (פרשה ז): "ומפני מה נגלה עליו בלשון 'אנכי'? שבו נבראו שמים וארץ, שנאמר: 'אנכי עשיתי את הארץ...'. ובו נגלה על האבות: לאברהם הוא אומר (בראשית טו:א): 'אנכי מגן לך';

ליצחק (שם כו:כד): 'אנכי אלקי אברהם אביך'; ליעקב (שם לא:יג): 'אנכי הא-ל בית אל...'". ולי נראה, שלגבי יעקב יש "אנכי" יותר מתאים, והוא (שם מו:ג): "ויאמר: אנכי הא-ל אלקי אביך". בכל האבות, המסר שמעביר הקב"ה הוא של בטחון - אל תירא! לאברהם הוא אמר בהמשך הפסוק הנ"ל (שם טו:א): "אל תירא אברם". וליצחק הוא אמר בהמשך הפסוק הנ"ל (שם כו:כד): "אל תירא כי אתך אנכי". וליעקב, בהמשך הפסוק שציינתי (שם מו:ג), אמר: "אל תירא מרדה מצרימה". ומשום כך, אצל כל אחד מהאבות, אחרי אברהם, השתמש ה' בלשון "אלקי אביך" - כדי לאַמֵת את הבטחון. בזה הוא כאילו אומר: אתה יודע שהבטחתי לאביך, שהרי הוא סיפר לך על כך, ועכשו הנה אנכי מופיע גם אליך, להוכיח שלא תתנתק השלשלת, ושאקיים את ההבטחה לגאול את ישראל ולהקימו כעם נבחר בארצו.

לכן, גם למשה מופיע ה' גם ב"אנכי" וגם ב"אלקי אביך", ובפיו בשורת הגאולה וסוף השעבוד, כדי לאַמֵת גם כאן את ההבטחה שניתנה לאברהם, כאשר הוא נתבשר על התחלת השעבוד. וגם אז הקב"ה בישר לו זאת בנוסח "אנכי", בפסוק (בראשית טו:יג-יד): "ידֹע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אֹתם ארבע מאות שנה, וגם את הגוי אשר יעבֹדו דן אנכי, ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול". ומשה הנציח את הביטוי "אלקי אביך", ביטוי למושגי הבטחון והאמונה, בזה שקרא לבנו שנולד לו אחרי התגלות השכינה "אליעזר", ואמר: "כי אלקי אבי בעזרי" (שמות יח:ד); ועוד, כאשר הגאולה הגיעה לשיאה בים סוף, שר משה: "אלקי אבי וארממנהו" (שמות טו:ב), להודות על קיום ההבטחה.

כעת, מבין משה פתאום שהוא עומד בפני הקב"ה, ושהאש היא גילוי שכינה, ואימה אוחזתו:


ויסתר משה פניו. אימה ויראת כבוד אמיתית אוחזת את משה, שהרי הוא כולו שפלות וענוה, והוא ממהר לכסות את פניו. אומר שמות רבה (ג:א): "אלקי אבי עומד כאן ואיני מסתיר פני?!" ודע, שגילוי השכינה הוא הנאה נפשית שלא תתואר, שהרי בעוה"ב: "צדיקים יושבים בעטרותיהם ונהנים מזיו השכינה" (ברכות יז.), ואין הנאה יותר גדולה מזו. וכן משמע ממה שאמרו חז"ל שמשה קיבל שכר על שהתגבר על יצרו, שאע"פ שרצה מאד לראות, והקב"ה היה מתיר לו, מ"מ יראת ה' ויראת הכבוד התגברו, והבנתו עד כמה שפל ואפסי הוא האדם מול ה', כבשה וניצחה את יצרו שרצה ליהנות מהשכינה. ובשביל זה קיבל שכר. כפי שאומר שמות רבה (שם): "ור' הושעיא רבה אמר: יפה עשה שהסתיר פניו. א"ל הקב"ה: אני באתי להראות לך פנים [ותיהנה מזיו השכינה], וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עתיד להיות אצלי בהר ארבעים יום וארבעים לילה לא לאכול ולא לשתות, ואתה עתיד [בִמְקום זה] ליהנות מזיו השכינה, שנאמר (שמות לד:כט): 'ומשה לא ידע כי קרן עור פניו'. אבל נדב ואביהוא פרעו ראשיהן [בלי רשות], וזנו עיניהם מזיו השכינה...". הרי שגדולתו של משה כפולה ומכופלת: לא רק שחלק כבוד לה' מתוך יראת ה', אלא גם כבש את יצרו.

אומר התנחומא (בראשית א): "'אנכי תכנתי עמודיה סלה' (תהלים עה:ד) -זו התורה שפתח הקב"ה וזכה משה רבינו וקיבלה. לפי שהתורה, סוליתה [הנעל שלה] -ענוה, וכתרה - יראה; סוליתה ענוה, שנאמר (משלי כב:ד): 'עקב ענוה יראת ה'' [דרשו "עֵקב" כמו עָקֵב הרגל; והכוונה היא, שרגל התורה, הדבר שבו האדם מתחיל לקנותה, הוא ענוה ושפלות]; וכתרה יראה, שנאמר (תהלים קיא:י): 'ראשית [כלומר, הראש של-] חכמה, יראת ה''. ושניהם במשה רבינו, שנאמר (במדבר יב:ג): 'והאיש משה ענו מאד'. יראה - דכתיב: 'כי ירא מהביט אל האלקים'. ואמרו רבותינו: בשכר שלשה זכה לשלשה. בשכר 'ויסתר משה פניו', זכה לקלסתר פנים [קירון העור]; בשכר 'כי ירא', [זכה] 'וייראו מגשת אליו' (שמות לד:ל); בשכר 'מהביט', זכה 'ותמֻנת ה' יביט' (במדבר יב:ח)". כשהמדרש אומר שהענוה היא הרגל, היסוד של תורה, הוא משתמש בביטוי "סולית", שהוא נעל בלי עקב, נעל דק וחלק. נ"ל לפרש, שלמעשה, היחפות היא השפלות המלאה ביותר, אלא שבפשטות אין אדם יכול להשתחרר מכל גשמיותו, ולכן יש לאדם צורך בשמינית שבשמינית של גאוה (סוטה ה.), והיא מסומלת על ידי הסוליה. אך הקב"ה אמר כאן למשה להסיר את נעלו, משום שהקב"ה רצה שהוא ישתחרר אף מהמעט הזה.

בזכות יראת ה' והשפלות של משה, שהסתיר את פניו, הוא זכה לשים קץ להסתר הפנים של הקב"ה. כך, מיד אחרי שכתוב "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים", כתוב (פסוק ז): "ויאמר ה': ראֹה ראיתי את עני עמי". ובזכות שנים אלה, השפלות שלו ויראת ה' שלו, זכה להיות רבם וגואלם של ישראל. כך אומר ויקרא רבה (א:ה): "ר"ע מתני לה בשם ר"ש בן עזאי: רחק ממקומך [הראוי לך], שנים ושלשה [שנים או שלושה] מושבות, ושֵב [ֹשָם], עד שיאמרו לך: עלה. ואל תעלה, [עד] שיאמרו לך: רד. מוטב שיאמרו לך: עלה, עלה, ולא יאמרו לך: רד, רד. וכן הלל אומר: הַשפָלָתי היא הגבהתי, הגבהתי היא השפלתי, מה טעם? [שכתוב] 'המגביהי לשבת, המשפילי לראות' (תהלים קיג:ה-ו) [כלומר, המגביה את עצמו, סופו לשבת בהשפלה, ואילו המשפיל את עצמו, ימצא את עצמו למעלה, במקום שאפשר לראות משם]. אתה מוצא, בשעה שנגלה הקב"ה למשה מתוך הסנה, היה מסתיר פניו ממנו... א"ל הקב"ה [בזכות זה]: 'לכה ואשלחך אל פרעה' (להלן, פסוק י)". הרי, שהשפלות והענוה הביאו אותו לגדולה. וכן אמרו במדרש הגדול: "'ויסתר משה פניו' - מיכאן אמרו חכמים: אשרי המכיר את מקומו, והעומד במקומו...". וז"ל קהלת רבה (י:ד): "כי באתה לך ממשלה, אל תנח מדת ענוותנותך". וכמה חשוב לזכור את כל זה, כי אין מדה יותר טובה משפלות וענוותנות אמיתית. משה זכה למעלתו גם בשכר יראת ה' שלו, כמו שאומר התנחומא (בהעלותך ט): "כל מי שהוא ירא מן הקב"ה נעשה מלך... אף משה שנתיירא מן הקב"ה... ומנין שנעשה מלך? דכתיב (דברים לג:ה): 'ויהי בישֻרון מלך'...".

יש כאן רמז לרדיפות וליסורים של המנהיג, שהוא סובל ונרדף, והוא לא פעם בורח ומנסה להסתתר מאויביו, ומשום כך הוא רוצה להסתתר משליחותו. פעמיים במקרא כתוב "ויסתר": האחת כאן, והשניה (איוב ג:י): "כי לא סגר דלתי בטני ויסתר עמל מעיני". איוב מבכה את יום לידתו, ומתלונן על שהקב"ה לא סגר את: "הטבור שממנו יבוא המאכל לוולד קודם שייוולד" (אבן עזרא), שאילו היה עושה את זה, לא היה קיים כל העמל, הצער, שבו הוא שרוי. אומר ילקוט שמעוני (ירמיהו, שא): "שנים אררו וקיללו יום שנולדו בהם, איוב וירמיה. איוב אמר (ג:ג): 'יאבַד יום אִוָלד בו', וירמיה אמר (כ:יד): 'ארור היום אשר יֻלדתי בו'... למה אני דומה? לכהן שעלה גורלו להשקות מים המרים, וקירבו האשה אצלו... וראה שהיא אמו. התחיל צווח ואמר: אוי לי אמי, שהייתי משתדל לכבדך והריני מבזך! כך היה ירמיה אומר: אוי לי עלַיִך אימא ציון, שהייתי סבור להיות מתנבא עליך דברים טובים וניחומים, והריני מתנבא עליך דברי פורענות". עוד התמרמר ירמיהו ואמר: "כי היה דבר ה' לי לחרפה ולקלס כל היום" (שם:ח).

הרבה מנהיגים נרדפו והיו צריכים להסתתר מרודפיהם. בדוד נאמר (שמואל א כ:ה): "ונסתרתי בשדה"; וכן הזיפים הלשינו עליו (שם כג:יט): "הלוא דוד מסתתר עמנו". וכן באליהו נאמר (מלכים א יז:ג): "ונסתרת בנחל כְרִית"; וכן ביואש (מלכים ב יא:ב): "ויסתִרו אֹתו מפני עתליהו"; וכן בירמיהו וברוך (ירמיהו לו:כו): "ויסתִרם ה'". בלשון "ויסתר" נרמז כאן כל הסבל של המנהיגים, שמחמתו ניסו להסתתר משליחותם, כמו משה שהתווכח עם הקב"ה שבעה ימים (כמו שנראה להלן בס"ד). אך אין הנביא רשאי לכבוש את נבואתו, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין פט.): "...הכובש את נבואתו... מיתתו בידי שמים". ומ"מ, בזה שהסתיר את פניו, יש גם רמז לזה שהקב"ה סיים את הסתר פניו, כמו שכתבתי למעלה, שעכשיו שמע את שוועת בני ישראל. וכן נאמר (תהלים כב:כה): "כי לא בזה ולא שקץ עֱנוּת עני ולא הסתיר פניו ממנו, ובשַועוֹ אליו שָמֵעַ" (ועיין מה שאכתוב בס"ד בפסוק יא).


כי ירא מהביט אל האלקים. הוא כבר הסתכל וראה, אבל הוא היה ירא להמשיך לראות ב"הבטה", שהיא ראיה ממושכת, והוא ירא מלהביט "אל זוהר האלקים" (רבינו סעדיה).

המעיין ישים לב שיש סוגים שונים של בני אדם, ובכולם נזכרת לשון "הבטה". יש רשע שכופר בכח ה' ומכחיש אף את מציאותו, כגון גלית שחירף וגידף את ה', וכתוב בו (שמואל א יז:מב-מג): "ויבט הפלשתי ויִראה את דוד ויבזהו... ויקלל הפלשתי את דוד באלקיו". ואומר על זה מדרש שוחר טוב (תהלים לו:ב): "'נאֻם פשע לרשע בקרב לבי, אין פחד אלקים לנגד עיניו' (תהלים לו:ב) -היה דוד מסתכל בגלית הפלשתי וראה אותו גבור מזויין בכל מיני כלי זיין, אמר: מי יוכל לזה? כיון שראה אותו שהוא מחרף ומגדף, אמר: עכשיו אני יכול לו, מאחר שאינו מפחד מהקב"ה". ועוד נאמר עליהם (תהלים צד:ג,ז): "...עד מתי רשעים יעלֹזו... ויאמרו: לא יראה י-ה ולא יבין אלקי יעקב...". יש גם רשעים כאלה, שלא יכפרו בגלוי בה', אך אינם שמים לב אליו כלל וכלל בכל מעשיהם, ועליהם נאמר (ישעיהו ה:יב): "...ואת פֹעל ה' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". סוג שלישי הוא אלה שעד הרגע של אמת ישלמו מס שפתים לה', אך בעת משבר פונים רק אל הדברים "המציאותיים". לגביהם, הנביא מוכיח את ישראל ואומר (שם כב:ח): "...ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער" ("הבטתך היתה אל הנשק ולא אל הא-ל" - רד"ק), וכן (שם:יא): "ולא הבטתם אל עֹשֹיה" ("ולא הבטתם אל הבורא" - רד"ק). סוג נוסף הוא אדם שמאמין, אך שואל: למה נותן הקב"ה לרשעים להצליח דרכיהם? ועל זה אומר דוד (תהלים צא:ח): "רק בעיניך תביט, ושִלֻמַת רשעים תראה". וכן (שם צב:ז-ח,יב): "איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, בפרֹח רשעים כמו עשב... להשמדם עדי עד... ותבט עיני בשורי...".

והסוג האחרון הוא אדם כמו משה, שבלי להביט, הוא מאמין באמונה שלמה, והוא הנקרא (תהלים צ:א): "איש האלקים". הוא השיג את הבנת ההשגחה, והוא אומר (שם:ד): "כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבֹר...", כלומר, שההצלחה של רשע יחיד, או של אומה, במשך תקופה של כמה עשרות שנים או אפילו מאות שנים - אינה נחשבת לכלום בעיני ה', שאלף שנים בעיניו כיום עובר. מי שמסתכל מבין, שבסוף: "והיה ה' למלך על כל הארץ" (זכריה יד:ט). משה, שיש לו הבנה זו, אינו צריך להביט. האמונה מושרשת בתוכו.


(ז) ויאמר ה': ראֹה ראיתי את עֳני עמי אשר במצרים. הסיבה שהתגליתי לך היא משום שהגיע קץ העבדות, עת הגאולה של ישראל ממצרים, כי אכן יודע אני באמת ובבירור ובדיוק את הצרות של ישראל. ואל תחשוב שלא ראיתי ולא ידעתי כל הזמן. אני אכן ראיתי את כל מה שנעשה, וידעתי הכל, אבל הסתרתי את פני, כי לא הגיעה עת הגאולה. אך עתה ראיתי באמת את כל העינויים, איך הם הגדישו את הסאה והביאו לקץ. כי העֳני הזה הוא בלתי אנושי, כמו שנאמר (תהלים קז:י): "יֹשבי חֹשך וצלמָות, אסירי עֳני וברזל". ובפשטות, זה הטעם לכך שנכפלו המלים "ראה ראיתי", כמו שמסביר הספורנו: "וזה טעם המקור בכל מקום כשיושם לכפל... כטעם 'אמנם', להורות שהאמת כך הוא".

ה' הוא העונה את העני בעת ענְיוֹ ע"י העָנָיו משה - כולם מאותו שורש. העוני של עניי עמו בקע את שערי הרחמים, ומשום כך השתמשה התורה כאן בשם "ה'", כמו שכתב הרמב"ן: "יזכירנו במדת רחמים". ה"עֳני" הזה היה שפל השפלות, החולשה, העוני הרוחני והעוני הגשמי. רבינו סעדיה פירש: "חולשת עמי". וז"ל ר"א בן שלמה בפירושו (שמואל א א, הובא בהערת ר"י קאפח לרס"ג כאן): "אמר רבינו סעדיה ז"ל, העוני על ארבעה פנים: א) חולשת כח... ב) חולשת ממון... ג) חולשת רחם... ד) חולשת מעמד ומצב". אמר ה': את כל זה ראיתי וידעתי, יחד עם העינויים הנוראים והבלתי אנושיים שהמצרים עושים להם. כך אומר המכילתא (שמות, בתורה שלמה ס"ק קטו): "מנין שהיה שעבודן של ישראל קשה מכל שעבוד שבעולם? שנאמר: '...ראה ראיתי...'. ומה ת"ל 'ראה ראיתי' שני פעמים? אלא מאחר שהיו משקיעים את בניהם במים, היו חוזרים וכובשין אותם בבנין".

עוד אומר ה': ידעתי שהם "עמי", ששמי משותף בשמם, ושכל שפלותם היא חילול שמי, ושכל סבלותם הן כביכול סבלותַי. אמרו חז"ל (שמות רבה ב:ה): "א"ר ינאי: מה התאומים הללו, אם חשש אחד בראשו חבירו מרגיש, כן אמר הקב"ה כביכול: 'עמו אנכי בצרה' (תהלים צא:טו)". כלומר, עמו אנכי - עִם עַמִי, העם וה' קשורים זה לזה. וז"ל שמות רבה (ב:ה): "כשם שהסנה קשה מכל באילנות, וכל עוף שנכנס לתוך הסנה אין יוצא בשלום, כך היה שעבוד מצרים קשה לפני המקום מכל השעבודים שבעולם... משל לאחד שנטל את המקל והכה שני בני אדם, ושניהם קיבלו את הרצועה ויודעים צערה. כך היה צערן ושעבודם של ישראל גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם". המשל של המקל פירושו פשוט: מצרים שימש לה' כמקל, כמכשיר לענות בו את ישראל, כמו שנאמר (ישעיהו י:ה): "הוי אשור שבט אפי", והקב"ה נטל את המקל והכה בו את ישראל, וגם הוא הוכה, כביכול, ע"י הרצועה (והלשון "והכה שני בני אדם", היא "תיקון סופרים", מפני כבוד ה'), שהרי גם הוא סובל בזה ששמו מתחלל ע"י חילול כבוד בני ישראל.


ואת צעקתם שמעתי מפני נֹגשֹיו - וכן שמעתי את צעקתם המחרידה של ישראל, שבקעה מקרב לבבותיהם, זעקה טבעית של יגון. צעקת יגון זו היתה דומה לזעקת סדום ועמורה, שהיתה כל כך מחרידה עד שירדה השכינה מכבודה להתערב, שנאמר (בראשית יח:כ-כא): "זעקת סדֹם ועמֹרה כי רבה... אֵרֲדָה נא ואראה". גם כאן הצעקה היתה כל כך איומה, עד שירד ה', כאמור בפסוק הבא: "וארד להצילו". וכך העיר בעל הטורים: "שניים: 'ואת צעקתם שמעתי'; 'כי גדלה צעקתם' (בראשית יט:יג) גבי סדום".

אומר ה': כל ישראל זעק זעקה גדולה ומרה וטבעית, ומיעוט מהם אף הרימו את קולם בתפלה אלי, מתוך אמונה ובטחון שאעזור להם. ולאור העובדה שהם עמי, ושמי מחולל, והמצרים מענים אותם בעינויים מחרידים שמעולם לא התכוונתי אליהם, ובני ישראל צעקו ביגון וגם חלק מהם האמין בי, הנני מקרב את הקץ לקץ מוקדם יותר, ואני גואל אותם ממצרים. ואע"פ שבני ישראל אינם ראויים מבחינת קיום מצוות ותשובה, ואע"פ שלא הגיע עדיין הקץ האחרון של ארבע מאות שנה, מ"מ קבעתי כמה קצים לבני ישראל, שאוכל להקדים את הגאולה אם יסבלו יותר מדי (אבל לא אם אינם סובלים יותר מדי). וזאת כוונת חז"ל שאמרו (מדרש רות, המובא בילקוט שמעוני, רות תר, ובתורה שלמה ס"ק קיח): "פעמים רואה ופעמים אינו רואה. בדור מצרים מה כתיב: 'ראה ראיתי', ובדור בהמ"ק כתיב (איכה א:יא): 'רְאֵה ה' והביטה'". והכל כפי הזמן והנסיבות, כמו שפרשתי לעיל (ב:כז, ע"ש היטב היטב), שהקב"ה גואל את ישראל מיד אם הם חוזרים בתשובה; ואם אינם ראויים, הוא רק מקרב את הקץ (שהרי יש לו כמה "קצים"), אם יש: א) חילול השם; ב) עינויים נוראים שמחללים את שמו יותר על המדה; ג) וקצת אמונה ובטחון. ואז הוא מקרב את הקץ, אבל היסורים נשארים, ולפי גודל האמונה ה' מפחית את היסורים, גם אם אין בידי ישראל מצוות אחרות. וכך היה במצרים, וזאת כוונת הפסוק כאן.

לזה התכוונו חז"ל (מדרש הגדול) כשאמרו: "אמר הקב"ה למשה: אני ראיתי שתי ראיות. ראיתי הברית שביני ובין אברהם יצחק ויעקב, וראיתי שהגיע הקץ [המקורב] לגאלם [בגלל העינויים]". הברית עם האבות קבעה את שם ה' על ישראל, כך שכל חילול בני ישראל הוא חילול שמו, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה א:לו): "ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות". שהרי ברית אבות היא דבר נפרד מזכות אבות. ברית אבות היא העובדה שחילול השם נובע מחילול ישראל, כאמור, וזכות אבות היא כמשמעה, זכות מעשיהם הטובים. כך אומר ילקוט שמעוני (תהלים תתסו): "לא עשיתי לא בזכות אברהם יצחק ויעקב, אלא בשביל שמי הגדול". כלומר, לא בשביל זכות אבות אלא בשביל ברית אבות. אומר מדרש תהלים (כב:ו): "'אלקי, אקרא יומם ולא תענה' (תהלים כב:ג) -אמרה [אסתר] לפני הקב"ה: לא כן עשית להם במצרים? כיון שקראו לך, שמעתָם, שנאמר 'ואת צעקתם שמעתי'! איזו צרה גדולה מזו... כאן להשמיד להרוג ולאבד אותם. [במצרים] צעקו [צעקה טבעית בלבד ולא בתפילה אליך], ונענו; אנו צמנו והתפללנו וצעקנו ולא עניתנו. אם אין בנו מעשים - עשה בשביל קדושתך". ומשום כך אמרו חז"ל (תענית טו.): "סדר תעניות כיצד? מוציאין את התיבה [עם ספר תורה] לרחובה של עיר, ונותנין אפר מקלה על גבי התיבה". ופירשו תוספות (שם טז.): "'אפר מקלה' - פירוש: אותו אפר הוה מדבר הנשרף מעצמות אדם, כדי לזכור עקידת יצחק". והכוונה היא, שגם התיבה תהיה "אבלה", כסימן של חילול השם; והאפר המקלה יזכיר להקב"ה את בריתו עם יצחק, ויביא אותו להסיר את חילול השם.

המלה "נוגשיו" מורה על העינוי שבשעבוד, ועל אכזריות השעבוד. נראה לי שמקורה מלשון "נגס", דהיינו "נשך", כלשון המשנה (טבול יום ג:ו): "טהור שנגס מן האוכל", כלומר, שנשך חתיכת אוכל בפיו. וכן פירש הרמב"ם בפירוש המשניות (עוקצין ב:ו): "ופירוש 'יגוס' - יכרות". ומאחר שהמלים "נגש" ו"נגס" ו"נשך" באות מאותו מקור, לכן כמו שנטילת רבית מובעת בלשון "נֹשך", בפסוק (דברים כג:כ): "לא תשיך לאחיך", משום שהרבית היא כנשיכה, כמו שאמרו חז"ל (שמות רבה לא:ו): "למה הרבית דומה? למי שנשכו נחש, ולא הרגיש מי נשכו ולא ידע עד שנתבטבט עליו [שהוא מתנפח]", כך גם תביעת חוב שלא כדין אחר השמיטה מובעת בלשון "נגשֹ", בפסוק (דברים טו:ב): "לא יִגֹשֹ את רעהו". ויש הרבה כינויים לאלה שמצירים לאדם, והכינוי "נוגש" הוא חמור מאד. הלחץ על בני ישראל היה של נגיסה, של נשיכת בשרם ממש. ויתכן שזאת כוונת חז"ל (לקח טוב כאן) שאמרו: "'כי ידעתי את מכאֹביו' [בהמשך הפסוק, שמשמע שהם אינם יודעים את מכאוביהם] -לפי שאין בשר המת מרגיש באיזמל [ופירשה הגמרא (שבת יג:): "אין בשר המת שבחי מרגיש באיזמל", ופירש רש"י, "[בשר] הגדל באדם החי מחמת מכה או מחמת כויה"]; אבל אני ידעתי את מכאוביו והם עצמן אינן מרגישין". והכוונה היא, שהגלות הנוראה והעינויים הבלתי נסבלים הפכו את בני ישראל לאט לאט לעם שרוחם מתה בקרבם, כמו שהמדרש ממשיל אותם לבשר מת. הם איבדו את הכבוד העצמי, ולבשו נפש של עבד. הם נפלו לתוך שערי הטומאה של ע"ז של מצרים ולתוך כל תועבותיהם, ולכן הם לא הרגישו בעצמם את המיתה ואת השואה הנפשית, אך הקב"ה הרגיש בזה. ועל זה אמר:


כי ידעתי את מכאֹביו. אני ידעתי את עומק הכאב הגופני ואת סכנת ההשמדה הנפשית, ולכן הגיעה העת לגאלם מיד. ופירש האבן עזרא: "והמכאובים שיש בלבו אני ידעתי". והמלה "מכאוב" משמעה כאב יותר קשה מסתם "כאב" וגם ירמיהו השתמש בה בפסוק (איכה א:יב): "אם יש מכאוב כמכאֹבי". וז"ל אור החיים: "כי אם ישראל מתעכבים עוד, הם נאבדים בארץ מצרים... כי אם היו מתעכבים שם עוד, היו נכנסים בחמישים שערי טומאה ולא היתה תקומה. לזה גאלם מיד, ולא שהו אפילו שיעור שיספיק בצקם להחמיץ. הגם שכבר בטלה עבודה מהם והיו שרי צוען, המקום הוא גורם עינוי". דבריו הללו של אור החיים הם דברים שעומדים ברומו של עולם. אנו למדים מדבריו, שא"א לבנות עם סגולה ונבחר ועליון וקדוש כאשר הוא גר בקרב גוים אחרים. רק ע"י הבדלה, בדלנות, בארץ שלהם, יוכלו להקים חברה קדושה. ואוי לנו שפרנסי הדור ותופסי התורה בגלות אינם מבינים את זה. וכן כתב כאן הספורנו: "אין הכוונה במכות שאביא עליהם [על המצרים] להכריתם ולהושיב ישראל במקומם, אבל להציל ישראל מידם ולהושיבם במקום אחר [בא"י]".

המלה "נוגשיו" מרמזת למדה כנגד מדה: לשון "נוגשֹ" קרובה ללשון "ניגֹש", משום שהנוגשֹ, שמכה את העבד או את האסיר, ניגֹש אליו, מתקרב אליו, להכות אותו. אין לעבד פרטיות; כל מה שיש לו, לרבות גופו, נתון לגישה חפשית מצד נוגשיו. וכנגד זה, הקב"ה, שעד עכשיו עמד מרחוק, מחליט עכשיו להתקרב, לגשת ולהציל. כאשר היהודי ראוי לזה, או כאשר העת היא נכונה, הקב"ה זורק מעליו את הסתר הפנים, ודואג תכלית הדאגה לעמו. כך אומר רש"י: "כי שמתי לב להתבונן ולדעת את מכאוביו, ולא העלמתי עיני ולא אאטום את אזני מצעקתם".


ראה ראיתי. עיני ה' משוטטות בכל. הוא רואה את הכל ובידו לעשות את הכל. הוא יצר את הטבע, את האדם, את העולם, וכולם בידיו כחומר ביד היוצר. ומשום כך, חנה העקרה התחננה לפני ה': "אם ראֹה תראה..." (שמואל א א:יא), כלומר, אם אתה אכן רוצה לראות ולעשות משהו, אין לך מעצור להושיע ברב או במעט, וגם את חוקי הטבע אתה עשית, והרי המפתח של לידה הוא בידיך, כמו שאמרו חז"ל (תענית ב.): "שלושה מפתחות בידו של הקב"ה שלא נמסרו ביד שליח, ואלו הן: מפתח של גשמים, ומפתח של חיה [לידה], ומפתח של תחיית המתים". אם כן, הביטוי "ראה תראה" מורה על ראייה וכח בלתי מוגבלים, ראייה ודאית. ומשום כך הקדימה חנה לומר (שמואל א א:יא): "ה' צב-אות", להדגיש שהקב"ה ברא את צבא השמים והארץ ואת כל אשר בם, כמו שכתוב (בראשית ב:א): "ויכֻלו השמים והארץ וכל צבאם"; הוא בראם, ובידו כולם. ועל זה אמרו חז"ל (ברכות לא:): "מיום שברא הקב"ה את עולמו, לא היה אדם שקראו להקב"ה 'צב-אות' עד שבאתה חנה...".

כפי שאמרנו לעיל, החליט הקב"ה להציל את ישראל על אף שלא היו ראויים לכך. כך אומר התנחומא (כ): "אמר הקב"ה: מה אני עושה? אני גואלן...". כלומר, אין לי ברירה, אני חייב להצילם למען קידוש שמי. ובענין זה, חז"ל לימדו אותנו כלל גדול בדרכי ה' (שמות רבה ג:ב): "'ויאמר ה': ראה ראיתי...' - הדא הוא דכתיב (איוב יא:יא): 'כי הוא ידע מתֵי שָוא [אנשי שוא] [וירא אָון ולא יתבונן]'... אתה מוצא, בשעה שיצאה הגר מביתו של אברהם היא ובנה, מה כתיב? 'ויכלו המים מן החמת' (בראשית כא:טו)... מיד (שם:יז): 'ויקרא מלאך אלקים אל הגר'... ביקשו מלאכי השרת לקטרגו. אמרו לפניו: רבון העולמים! אדם שעתיד להמית בניך בצמא - אתה מעלה לו את הבאר?!... אמר להם: עכשיו, צדיק הוא או רשע? אמרו לפניו: צדיק הוא. א"ל: איני דן את האדם אלא בשעתו... וכן, כשהיו ישראל במצרים, ראה הקב"ה מה שעתידין לעשות [לחטוא], הדא הוא דכתיב '...ראה ראיתי'... א"ל הקב"ה: משה, אתה רואה ראייה אחת, ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי, ואני רואה אותן מקבלין תורתי - זהו 'ראה'. 'ראיתי' - זו ראיית מעשה העגל... ומכעיסים אותי בו. אעפ"כ איני דנם לפי המעשים העתידין לעשות, אלא לפי הענין דהשתא. 'כי שמעתי את צעקתם' - אע"פ שידעתי מכאוביו שעתידים לעשות... יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר... ואעפ"כ איני נמנע מלגאלם [ואע"פ שגם עכשיו אינם צדיקים, מ"מ אגאלם בגלל חילול שמי]. א"ר שמואל בר נחמן: הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקב"ה. אמר לפניו: רבון העולם! כך הבטחת את משה: בין עושין רצונך בין לא עושין רצונך אתה גואלם". כלומר, עתניאל אמר לו, בתקופה שמיד לאחר כיבוש א"י, שגם אם עכשיו ישראל אינם ראויים, מ"מ נצחון הגוים עליהם בתקופה זו יהרוס את כל הרושם האדיר של קידוש שמך שנעשה ע"י יהושע; וא"כ, אע"פ שאינם ראויים, גְאָלֵם למען שמך. ואם תטען שהם יחזרו לחטוא מיד אחרי הגאולה, הלא אתה אמרת בעצמך שאינך דן את ישראל אלא כפי שהם עכשיו, והם גם חזרו קצת בתשובה, אם כי לא בתשובה אמיתית אלא בגלל צרותיהם.

והנה יש להקשות, איך אמרו חז"ל שהקב"ה אומר "איני דן את האדם אלא בשעתו", כלומר לפי מעשיו עכשיו, והרי אצל בן סורר ומורה אמרו חז"ל (סנהדרין עא:): "בן סורר ומורה נידון על שם סופו - ימות זכאי ואל ימות חייב", ובגמרא (שם עב.): "הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר [מכלה] נכסי אביו, ומבקש לימודו [מה שהורגל בבשר ויין] ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות"? התשובה היא, שבאדם שהוא עדיין צדיק, או שמגיעים לו זכות או שכר מסיבה כלשהיא, אין מונעים ממנו את שכרו בגלל מה שיהיה אח"כ, אלא דנים אותו לפי מעמדו עתה. אבל אם הוא כבר רשע, אומר הקב"ה בחסדו ובחמלתו - לטובת הרשע - ימות זכאי (יחסית) ואל ימות חייב, כלומר, שלא ימות בהיותו הרבה יותר חייב מאשר הוא עתה. וגם זאת דוקא לגבי יהודים.


...כי ידעתי את מכאֹביו. לעיל תיארתי את כל התהליך ואת הסיבות שהביאו את הקב"ה לקרב את הקץ, וכתבתי שגם כשהוא מקרב את הקץ, אם אין עושים תשובה נשארים היסורים שילוו את הגאולה. עוד כתבתי, שרק אמונה אמיתית מקטינה את היסורים הללו, ואם היא אמונה מלאה, אפשר שהיא תבטל אותם לגמרי. ויש רמז לזה במלה "מכאוביו", כדברי חז"ל (ילקוט שמעוני, תהלים תשיט, בשם ויקרא רבה): "'רבים מכאובים לרשע [והבוטח בה' חסד יסובבנו]' (תהלים לב:י) -רבי אליעזר ורבי תנחום בשם ר' ירמיה: אפילו רשע ובוטח בה', 'חסד יסובבנו'". כלל גדול למדנו מכאן: שגם אם הוא רשע, במובן של "רשע שאינו רע", שאמרו עליו חז"ל (קידושין מ.): "רע לשמים ורע לבריות הוא רשע רע; רע לשמים ואינו רע לבריות, זהו רשע שאינו רע", ואין בידו מצוות כגון של שבת, תפילין, וכו', מ"מ אם הוא מאמין באמונה שלמה וגם סבל מכאובים יוצאי דופן, חסד ה' יגאלנו בלי יסורים. וכך היה במצרים: בתחילה, המכאובים האיומים הביאו לקירוב הקץ, ואח"כ, כאשר שמעו את דברי משה והאמינו בו, כדכתיב (שמות ד:לא): "ויאמן העם", זה הביא לביטול היסורים ולגאולה המיידית.


(ח) וארד להצילו. מכיון שהתקיימו כל התנאים הנחוצים לקרב את הקץ, החלטתי לשים קץ לחילול שמי ולעינוי עמי, ולא אסתיר את פני מהם עוד, אלא אתגלה וארד לתוך מצרים, כמו שהבטחתי ליעקב. כך אומר שמות רבה (ג:ג): "אמר הקב"ה למשה: אני אמרתי ליעקב אביהם (בראשית מו:ד): 'אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה' [כלומר, הדבר בטוח, בלי ספק, שאעלה אותך משם]. ועתה ירדתי לכאן להעלות בניו, כמו שאמרתי ליעקב אביהן".

הירידה הזאת משמעותה התגלות, כמו שתירגם אונקלוס: "ואתגלֵיתי", וכן פירש רבינו סעדיה: "והנה נגליתי". ואע"פ שאין מקום בעולם שפנוי מהקב"ה, מ"מ הוא אינו מתגלה בכל מקום, ואילו כאן - בשביל קידוש שמו ומתוך חיבתו לישראל - הוא החליט להתגלות, ו"לרדת" בפחיתות כבוד לטומאת מצרים (ועיין להלן). ה' אומר: אני ארד להציל את ישראל:


מיד מצרים, שעד עכשיו, בגלל הסתר הפנים, בזו לי ולא ידעו אותי, ובכך חיללו את שמי. אבל עכשו, כאשר אציל את ישראל מיד האומה החזקה ביותר בעולם, בכח זרועי, ותוך גילוי שכינה, יֵדעו שה' הוא האלקים.


ולהעלֹתו. בעל כרחם של המצרים, אוציא אותם משם, מן הארץ ההיא - הארץ המיוחדת לטומאה, כפי שתירגם יונתן: "מן ארעא ההיא מסאבתא". הרי ארץ מצרים היא לא רק טמאה ככל ארצות חו"ל, ארץ העמים, אלא היא גם שטופה בזימה ושקועה בחמישים שערי טומאה. א"כ, תהיה זו גם עלייה פיסית ממצרים לא"י, וגם עלייה רוחנית מטומאה לטהרה. ולא רק שהעם יתעלה, אלא גם יעלה מארץ טמאה לארץ עליונה. כך אומר האבן עזרא: "כי כאשר אני דר במקום עליון, כן אשכנם במקום שהוא עליון מכל הארץ". וז"ל הלקח טוב: "'ולהעלֹתו' - עלייה תהיה להם".

אומר הקב"ה: אני ארד מכסאי למצרים, שהיא נמוכה, ואעלה את ישראל לא"י שהיא גבוהה. כי מאחר שהם ירודים, גם אני ירוד, שהרי חילולם הוא חילול שמי, ולכן אני כביכול עוזב את כסאי, ויורד לתוך טומאת מצרים, להוציא את עמי הירוד פיסית ורוחנית, ואעלה אותם מעומק בור ודות לגאולה ולחרות ולעליונות, כמו שכתוב (דברים כו:יט): "ולתתך עליון על כל הגוים". משפלות הרוח ומהעבדות המחפירה, כשהיו הירודים שבירודים, אני אעלה אותם לעליונות רוחנית ולשלטון, שיהיו עליונים שבעליונים. "העלית מן שאול נפשי, חייתני מירדי בור" (תהלים ל:ד). ובכך גם אני, כביכול, אתעלה. בהעלאה זו הוכיח ה' את גדולתו, וקידש את שמו, וידעו כל העמים את ה' כאשר טבעו מצרים בים סוף, שנאמר שם: "ירדו במצולֹת כמו אבן" (שמות טו:ה), מדה כנגד מדה.

ברגע שהגיע הקץ, כל הכאב שהרגיש הקב"ה כל שנות העינוי, התפרץ. והכאב הזה, "מכאוביו", ביחד עם חילול שמו, הבשילו את ההחלטה שלו לרדת למצרים. כך אומר שמות רבה (טו:ה): "א"ר שמעון: גדולה חיבתן של ישראל, שנגלה הקב"ה במקום ע"ז ובמקום טינופת ובמקום טומאה, בשביל לגאלן. משל לכהן שנפלה תרומתו לבית הקברות. אומר: מה אעשה? לטמא את עצמי א"א, ולהניח את תרומתי א"א. מוטב לי לטמא את עצמי פעם אחת וחוזר ומטהר, ולא אאבד את תרומתי. כך, אבותינו היו תרומתו של הקב"ה, שנאמר (ירמיהו ב:ג): 'קֹדש ישראל לה' [ראשית תבואתֹה]', היו בין הקברות... אמר הקב"ה: היאך אני גואלן? להניחן א"א; מוטב לירד ולהצילן". הברית שכרת הקב"ה עם האבות, קבעה את שם ה' על בני ישראל, ויצרה אצלו אהבה טבעית והכרחית אליהם. בני ישראל מהווה מכשיר של הקב"ה במטרתו בבריאת העולם, ולכן חובה עליו, כביכול, לקיים את הבטחתו. אין דבר בעולם שיכול לשנות את המעמד של ישראל כתרומת ה', ראשית תבואתו, בחירו. ולכן, אפילו כאשר "נטמאת" התרומה, ע"י חטאים, היא לא תכלה ח"ו. בני ישראל לעולם קיימים, אע"פ שייענשו עונשים כבדים על חטאיהם, שנאמר (ירמיהו ל:יא): "כי אעשה כלה בכל הגוים... אך אֹתך לא אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אֲנַקך". כלומר, על אף החטא הכבד, ועל אף העונש הכבד, הבטחת ה' היא שבסוף "וארד להצילו". ה' יורד ממדת הדין למדת הרחמים בעבור קידוש שמו. ובאותה לשון כתוב בחטא העגל (דברים ט:טו-טז,כו-כט): "ואפן וארד מן ההר... וארא והנה חטאתם... ואתפלל אל ה' ואֹמר... זכֹר לעבדיך, לאברהם ליצחק וליעקב - אל תפן אל קְשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו, פן יאמרו הארץ אשר הוצאתנו משם: מבלי יכֹלת ה' להביאם אל הארץ... והם עמך ונחלתך אשר הוצאת בכחך הגדֹל...".

ההצלה הזאת חייבת לבוא. אם ישראל יזכה לה ע"י מעשים טובים, היא תבוא מיד, ואם לא יזכה, היא תשתהה, אך בזכות או בלי זכות, היא חייבת לבוא, ואין כח בעולם שיוכל למנוע מה' מלהציל את עמו. "רבות רעות צדיק ומכֻלם יצילנו ה'" (תהלים לד:כ). ואל תפול רוחו של אדם, כי גם אם המצב נראה נואש, ישועת ה' כהרף עין. ולכן השתמש הקב"ה בלשון "הצלה" ולא באחת משאר הלשונות המקבילות, כגון גאולה, ישועה, פדות, וכו', כי לשון "הצלה" משמעה הצלה מסכנה מידית. כך, לגבי העיר ליש שהותקפה ע"י שבט דן, כתוב (שופטים יח:כח): "ואין מציל כי רחוקה היא מצידון", וכן בפסוק: "הצל לקֻחים לַמָות" (משלי כד:יא), המשמעות היא שסכנת המוות היא מיידית, וכן בפסוק (תהלים ע:ב): "אלקים להצילני ה' לעזרתי חוּשה", יש משמעות של סכנה מיידית. ולכן אמר הקב"ה: אע"פ שהסכנה של השמדה רוחנית ושל התמוטטות כללית היא סכנה מיידית לישראל, כי הוא הגיע לסף האבדון, ואע"פ שמצרים היא החזקה שבחזקים, מ"מ: "הקצור קצרה ידִי מפדות, ואם אין בי כח להציל?!" (ישעיהו נ:ב).

אין לך חילול השם יותר גדול ממצב שדרושה בו "הצלה", דהיינו, מצב של סכנה מיידית, כשנראה שישראל אמנם עומדים להיות מנוצחים או ח"ו להיות מושמדים. אין ספק שברגע זה, הגוי בטוח שאין ישראל יכולים להינצל, ומתוך כך הוא גם משוכנע שאין אלקים בישראל ח"ו. ולכן סנחריב חירף וגידף את ה', כמו שכתוב (דברי הימים ב לב:יז): "וספרים כתב לחרף לה' אלקי ישראל ולאמר עליו לאמר: כאלהי גויי הארצות אשר לא הצילו עמם מידי, כן לא יציל אלקי יחזקיהו עמו מידי". וכעונש על הלעג שלעג אשור, ועל הבוז שהוא בז לרעיון שהקב"ה יכול להציל את עמו, הכה הקב"ה את סנחריב. כך ענה ישעיהו לסנחריב (ישעיהו לז:כג): "את מי חרפת וגדפת ועל מי הרימותה קול ותשא מרום עיניך אל קדוש ישראל?!" וה' הופיע לחזקיהו והבטיח לו (שם לח:ו): "ומכף מלך אשור אצילך...".

כאמור, הקב"ה ירד מגדולתו ומכבודו להציל את ישראל. ויש מכאן לקח לכל יהודי ויהודי, איך צריך להתנהג. "כל ישראל ערבים זה בזה" (שבועות לט.). כל הצרות של העם ושל הזולת - חייב היהודי לראות אותן כאילו הן צרותיו. החובה של "הצלה" מונחת על כל יהודי, גם בצרות של הפרט וגם בשל העם. העוני, הסבל, והמצוקה של היחיד - חוסר פרנסה, חוסר דירה, חוסר בשאר צרכיו - כל אלה הם באחריות של היהודי. חלה עליו חובה של הצלה ע"י צדקה וחסד, כמו שנאמר (תהלים פב:ג-ד): "שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו, פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו". וההצלה ע"י עשיית צדק ויושר הופכת את היהודי לעליון, כאמור בהמשך שם (פסוק ו): "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כֻלכם". החובה היא ברורה - "והַצילו גזוּל מיד עושק" (ירמיהו כא:יב); ובזכות זה, תצילו את עצמכם, כמו שכתוב (משלי י:ב, יא:ד): "וצדקה תציל ממות". וכך גם בצרה של העם, חובה על כל יהודי לדאוג לעם, כמו שאמרו חז"ל (תענית יא.): "בזמן שישראל שרויין בצער ופירש אחד מהן, באין שני מלאכי השרת שמלווין לו לאדם, ומניחין לו ידיהן על ראשו ואומרים: פלוני זה שפירש מן הצבור, אל יראה בנחמת צבור". חובה עליו גם להוכיחם ולהזהירם ולנסות להחזירם בתשובה, ולא יוכל להימלט מזה. כך אמר יחזקאל (ג:יח-יט): "באָמרִי לרשע: מות תמות, ולא הזהרתו... הוא רשע בעֲוֹנו ימות ודמו מידך אבקש. ואתה כי הזהרת רשע ולא שב מרשעו... הוא בעונו ימות ואתה את נפשך הצלת". ודבר גדול אמר שלמה המלך ע"ה (משלי כד:י-יב): "התרפִית ביום צרה, צר כֹחכָה; הצל לקֻחים למָות ומטים להרג אם תחשֹוֹך; כי תאמר הן לא ידענו זה, הלא תֹכן לבות הוא יבין ונֹצר נפשך הוא ידע והשיב לאדם כפעלו". ופירש האבן עזרא שם: "הצל אם תחשוך מן הלקוחים למות בבֹא צרתם, שתאמר: לא היינו יודעים עת נלקחו למות; הלא תוכן לבות... הוא יבין וירא שלא אבית להצילם, וישוב לאדם כמוך כפעלך, שתהיה בצרה כמוהו ולא תמצא מציל". ואין תוכחה יותר גלויה מזו, לדור שעמד בעת השואה על דם רעיו... והקב"ה יצילנו בגאון ובלי יסורים, אם אנחנו נמסור נפש להציל את אחינו שבצרה.


אל ארץ טובה. ארץ שיש בה מכל הטוב שבעולם, הן מאכל, הן משקה, והן אוצרות טבע בתוך האדמה, שנאמר (דברים ח:ז-י): "כי ה' אלקיך מביאך אל ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינֹת ותהֹמֹת יֹצאים בבקעה ובהר; ארץ חטה ושעֹרה וגפן ותאנה ורמון, ארץ זית שמן ודבש, ארץ אשר לא במסכנֻת תאכל בה לחם - לא תחסר כל בה, ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצב נחֹשת; ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ הטֹבה אשר נתן לך". ופירש הספורנו שם (פסוק ו): "שנקבצו בה מיני הטובות שלא יקבצו בגליל [אזור, מקום] זולתו". ורבינו בחיי כאן הקשה: "מה צריך להאריך הכתוב כל כך בשבח העצים והאבנים?..." ותירץ מה שתירץ. ולי נראה שכל התיאור הזה נועד להחדיר בישראל את הבטחון בה', ולהדגיש את ההבדלה שביניהם לשאר העמים. הרי הקב"ה מעלה את ישראל ממצרים לא"י בכוונה, שהלא היה יכול לשחרר אותם מהעבדות ותו לא, ויישארו במצרים; אבל הקב"ה ידע שא"א להקים עם קדוש ונבחר ועליון אא"כ הוא בארץ משלו, מובדל ומחוסן מהתרבות הזרה של הגוים. כך כתב האבן עזרא (דברים ד:י): "כי ה' ידע שלא יוכלו לעשות מצותיו כראוי והם בארצות המושלים בהם". וכוונתו היא, שגם אם לא יהיו עבדים, מ"מ עצם העובדה שהם מיעוט, תחייב שתרבותם ומחשבותיהם תושפענה ע"י התרבות הזרה של הרוב.

לכן, אומר הקב"ה שהוא מעלה את בני ישראל מטומאת העמים להיות עם עליון וטהור וקדוש, וזה אפשרי רק אם יהיו בארצם. הם חייבים להיות מובדלים מן הגוים ומההשפעה הזרה, ולשם כך הוא נותן להם ארץ טובה, מלאה כל טוב, כדי שלא יצטרכו ללכת לעמים ולבקש מהם דברים, ובכך לבוא איתם במגע, שעלול להביא להתבוללות. וכך אמר עזרא (ט:יב): "ועתה בנותיכם אל תתנו לבניהם ובנֹתיהם אל תשאו לבניכם, ולא תדרשו שלֹמם וטובתם עד עולם [כלומר, אל תחפשו אותם, אל תלכו אליהם במטרה להתראות ולהתחבר איתם], למען תחזקו ואכלתם את טוּב הארץ...". ושני דברים אומר כאן הקב"ה: ראשית, שהוא מביא את בני ישראל לארץ שתספק להם את כל צרכיהם, ויהיה להם בה מכל טוּב, ולא יצטרכו לבוא במגע עם העמים לצרכיהם. ושנית, שאם יבטחו בה', ויאמינו שהארץ תתן להם את כל מה שהם רוצים, אזי אכן תוציא הארץ את כל טוּבה, וייהנו ממנה.

המלה "טוב" רומזת להבדלה, שהרי הטוב חייב להיות מובדל מהרע, שאם לא כן הוא יושפע מהרע. ולכן כתוב (בראשית א:ד): "וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החֹשך". ופירש רש"י שם: "ראהו כי טוב, ואין נאה לו ולחשך שיהיו משתמשים בערבוביא, וקבע לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה". כל דבר שהוא טוב זקוק להבדלה ולקביעת תחום עבורו, כדי למנוע את פגימתו, ולמנוע השפעה שלילית עליו. כך מצאנו (דברים ל:טו): "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, ואת המות ואת הרע". ומיד אח"כ מצווה ה' (פסוק יט): "ובחרת בחיים!", דהיינו בטוב. שאין לבחור בשניהם, ואין לשתף טוב ורע. וכן אמר אליהו (מלכים א יח:כא): "עד מתי אתם פֹסחים על שתי הסעִפים, אם ה' הוא האלקים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו". אין ביהדות דו-קיום וסובלנות, כשמדובר באמת ושקר, בטוב ורע.


וּרחבה. היא רחבת ידים, ותספיק לכל אדם, והמקום בה לא יהיה צר לישראל; וכן, היא רחבה בכל טוב. ה' בא גם לשבח את אספקת הארץ ואת עושרה, וגם להגדיר את הארץ, "רחבה" במובן "חשובה". וכן אמר נחמיה (ט:לה): "ובארץ הרחבה והשמנה אשר נתת לפניהם". ואמרו חז"ל (מדרש הגדול): "שמרחבת לבו שלאדם, וכן הוא אומר (ירמיהו ג:יט): 'ואתן לך ארץ חמדה נחלת צבי'". ועוד אמרו חז"ל (כתובות קיב.): "למה א"י נמשלה לצבי? לומר לך, מה צבי זה אין עורו מחזיק בשרו [אחרי שפשטו אותו והתכווץ], אף א"י אינה מחזקת פירותיה". אין היהודי יכול להתרכז בתורה אם אין "קמח", משום שחסרון שיש לגוף מטריד את הנשמה, כמו שאמר שלמה (משלי ל:ט): "...ופן אִוָרֵש וגנבתי ותפשתי שם אלקי". ולכן, הבטיח הקב"ה שתהיה להם פרנסה די והותר, ואל יפחדו מלקבוע את רוב זמנם לתורה; וכן, אל יהרהרו אחר ריבוי המצוות התלויות בארץ, ובהן מתנות כהונה, לוייה ועניים, משום שהקב"ה יתן להם מספיק מכל טוב, ואל יהיו עיניהם צרות במצוות ובצדקה. בקיצור, הקב"ה מבטיח שהוא יעלה את ישראל מארץ שהיא רעה להם לארץ שהיא טובה להם, מארץ של צרים וצרות וצער החיים, לארץ רחבה שתרחיב את לבם. והעיקר, שיבטחו בה', והוא יתן להם הכל. ולא יהיה להם צורך בזרים שיסייעו להם בכסף או באוכל או בדבר אחר, וכך הם יוכלו להיבדל מהגוים ומתרבותם.

ודע, שכאשר ישראל אינם ראויים לכך, ארץ ישראל נראית כענייה ורעה וצרה, מחוסרת אוצרות. אך האמת היא, שמתחת לאדמת א"י נמצאים כל האוצרות, מכל טוּב, והקב"ה יגלה לנו אותם אם נהיה ראויים לכך. אמר דוד (תהלים לא:ט-י): "העמדת במרחב רגלי, חנני ה' כי צר לי..." -הקב"ה מוציא את האדם ממצב של "צר" ושל צרים וצרות, למרחב ולרחבה, אם אך יבטח בו, כמו שאומר שם דוד (פסוק טו): "ואני עליך בטחתי ה'...". הקב"ה מוכן לתת לנו הכל אם אך נבטח בו, כמו שכתוב (שם פא:יא,יד-טו): "הרחב פיך ואמלאהו... לוּ עמי שֹמע לי... כמעט אויביהם אכניע". וכך אמרו חז"ל (דברים רבה ד:ז): "'העמדת במרחב רגלי' - שהרחבת את גבולי [שנתת לי ארץ רחבה], שנאמר (דברים יב:כ): 'כי ירחיב [ה' אלקיך את גבֻלך כאשר דבר לך]'".

האמונה וההבדלה קשורות זו בזו. היהודי חייב להיות מובדל ובדד, לבד, כי רק בכך יוכל להתקדש. וזה דורש גם בטחון שאכן אין לו צורך בבעלי ברית, אלא "הן עם לבדד ישכֹן" (במדבר כג:ט), וכן: "ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר" (דברים לב:יב). ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר (נחמיה ד:יג): "המלאכה הרבה ורחבה ואנחנו נפרדים על החומה". אע"פ שעבודת בנין ירושלים והבית היתה עבודה מרובה ורחבה, והיו צריכים גם לבנות וגם לשמור מהגוים, מ"מ עזרא ונחמיה לא נתנו לגויי הארץ להשתתף איתם, אלא הבדילו את עצמם מהם, כמו שאמר להם זרובבל (עזרא ד:ג): "לא לכם ולנו לבנות בית לאלקינו". ואע"פ שהיהודים היו מעטים ונפרדים, דוקא הפירוד מהגוים, שגרם למיעוט האנשים, גרם לבניית העיר והבית. הארץ תהיה רחבה, והיהודים יוכלו לגור בה, רק בהבדלה מן הגוים. ולכן חובה להוציא מא"י את הגוים שאינם מוכנים לקבל על עצמם לקיים את שבע המצוות, לשלם מסים ושעבוד, ולגור לבד, בהפרדה. ואם תאמר, הרי ההבדלה, הבדלנות, תוביל לידי שנאה מצד הגוים? התשובה היא, שעצם בחירתו של עם ישראל כעם נבחר וסגולה כבר הולידה קנאה ושנאה, בודאי, אבל מ"מ הקב"ה ציווה עלינו לכבוש את הארץ, והיא ארץ טובה, שגוים חמדו אותה, ולזרוק משם את הגוים, והקב"ה יגן עלינו מפני שנאתם. וכך נאמר (שמות לד:כד): "כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבֻלך, ולא יחמֹד איש את ארצך בעלֹתך לֵרָאות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה". ואמרו על זה חז"ל (פסחים ח:): "שלוחי מצוה אינן ניזוקין לא בהליכתן ולא בחזירתן... כלפי שאמרה תורה 'ולא יחמוד איש את ארצך', מלמד שתהא פרתך רועה באפר ואין חיה מזיקתה; תרנגולתך מנקרת באשפה ואין חולדה מזיקתה... בחזרה מנין? ת"ל (דברים טז:ז): 'ופנית בבקר והלכת לאהליך' - מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום". בטחון בה', בלי חשבונות של "מציאות"! הבדלה מהגוים ואמונה ובטחון בה', הם משענתנו.

הרחבת האדם באה דוקא כאשר הוא עצמו שפל, עניו, קטן וצר. אך כאשר הוא גאותן וגס רוח, כאשר נפשו רחבה, הקב"ה שונא אותו, שנאמר (תהלים קא:ה): "גבה עינים ורחב לבב אֹתו לא אוּכל".


אל ארץ זבת חלב ודבש. חָלָב כמשמעו. ודבש - נ"ל שפירושו דבש דבורים, וכן בכל מקום שנזכר בתורה הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", הכוונה לדבש דבורים. ואע"פ שבכל שאר המקומות כאשר נאמר "דבש", הכוונה היא לדבש תמרים, כדברי חז"ל על הפסוק (דברים ח:ח): "ארץ זית שמן ודבש", שאמרו בספרי (כי תבוא רצז): "'דבש' - זה דבש תמרים", זה דוקא כאשר מדובר במאכלים ופירות התלויים בהלכה, כגון לדעת מה הם שבעת המינים. אבל כאשר התורה אומרת את הביטוי "ארץ זבת חלב ודבש", אין הכוונה לדבש שבשבעת המינים, שהרי חלב ודאי אינו שייך בהם. ועוד, שהביטוי לא בא רק לשבח את פירות הארץ, שהרי התבואה והיין הרבה יותר משובחים מהפירות. אלא, הביטוי הזה בא גם לשבח את הספקת הארץ ואת עושרה, וגם להגדיר את הארץ בהגדרה של חשיבות, בהקשר למה שאמר מיד לפני כן. שהרי יש להקשות, הלא בני ישראל עבדו ע"ז (כמו שנפרש מיד), וא"כ לא היו ראויים להיגאל ולעלות לא"י? והתשובה היא, שמ"מ הקב"ה מעלה את ישראל מטומאת מצרים כדי להעלותם לטהרה, כי הוא רוצה שהם יהיו עם סגולתו, ללמד ולהורות את שמו לעמים ע"י שישמש להם דוגמה, ולכן הוא מביא אותו לארץ הקודש, שכל מטרתה היא לשמש ככלי לטהר את הטמאים, ולקדש את החולין, ולהעלות את הירודים, וכך להקים מישראל עם מובדל ועליון.

על כן בחר הקב"ה ב"חלב ודבש" כשבח לא"י, ששניהם לכאורה היו צריכים להיות אסורים, כמו שאמרו חז"ל (בכורות ו:): "וחלב דבהמה טהורה מנלן דשרי [הרי אין דבר שבא מן החי שמותר]?... ואי בעית אימא מהכא: 'ארץ זבת חלב ודבש'. ואי לא דשרי [אילו לא היה מותר], משתבח לן קרא במידי דלא חזי [וכי היה הפסוק משבח את א"י בדבר אסור?!]"; וכן דבש בא מן הדבורה, שהיא טמאה, וכלל הוא שכל שבא מן הטמא, טמא הוא, ובכל זאת דבש מותר, ולימדה אותנו התורה בזה, שלא כל דבר שמקורו טמא, נשאר טמא, אלא אפשר להעלותו ולטהרו. והתורה באה כאן לומר שכל מטרתה של א"י היא לקלוט עם של טמאים ולהעלות אותם לקדושה, ומשום כך דימתה אותה התורה לחלב ודבש, שמקורם מאיסור, ומ"מ הם טהורים בגזרת הכתוב. וכך גם בבני ישראל במצרים, שהיו עובדי ע"ז, ולכאורה לא היו ראויים להיגאל, כמו שאמר יחזקאל (כ:ז-ח): "ואֹמר אלֵהם: איש שקוצי עיניו השליכו... וימרו בי ולא אבו לשמֹע אלי...", ומ"מ החליט הקב"ה להצילם בגלל חילול שמו, כמו שאמר יחזקאל שם (פסוק ט): "ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים". ולכן כינה את א"י "ארץ זבת חלב ודבש" (וגם יחזקאל השתמש בכינוי זה פעמיים באותו פרק - שם:ו,טו), כדי לומר לנו שהיא דומה לחלב ודבש, שגזר הקב"ה שיהיו יוצאי דופן, שיהיו טהורים. כך גם בא"י, הארץ שניתנה לבני ישראל שלא בזכותם, אלא בגלל קידוש השם. אך חייבים הם להקים שם מדינה מובדלת משאר העמים, שאם לא כן, ייטמאו שוב. ואם לא יתעלו שמה ולא יתקדשו, אם כן הם מפסידים את כל המטרה, ויגלו משם. ודבר זה אפשרי רק בא"י ולא בגלות, כי רק א"י היא זבת חלב ודבש, המטהרת גם את מה שמקורו טומאה.

התורה השתמשה במלה "זבת", כדי להדגיש את ההבדלה בין טומאה לטהרה, שהרי זב הוא טמא וצריך לצאת מן המחנה ולהיבדל מהטהורים, והקב"ה משתמש בביטוי "זבת" לגבי חלב ודבש המסמלים את א"י, שהיא טהורה ועושה טמאים טהורים, ללמדנו שכמו שהזב הטמא צריך להיבדל מן הטהורים, כך ארץ זבת חלב ודבש חייבת להיות מובדלת מטומאה בתוכה, וחייבת להיות מובדלת מן הגוים הטמאים, כלומר, שהיהודים צריכים להיבדל מהם. ומאותה סיבה, הנביא יחזקאל אמר (שם:ו): "אל ארץ... זבת חלב ודבש, צבי היא לכל הארצות", כלומר, היא הָדָר, ויש בה הכל (כמו שאמרנו לעיל על עורו של צבי). וגם בזה כוונתו לקשור "ארץ זבת חלב ודבש" ל"ארץ טובה ורחבה", "ארץ צבי", שישראל חייב להיבדל מן הגוים, ושלא לדאוג, כי יהיה שם הכל, ולא יחסר להם כלום ולא יזדקקו לשום עם אחר.


אל מקום הכנעני, והחתי והאמֹרי והפרִזי והחוי והיבוסי. כתב הרמב"ן: "וטעם 'אל מקום הכנעני', שלא אמר 'אל ארץ הכנעני' כאשר יאמר בשאר כל המקומות - לרמוז שיירשו אותם ויכריתום וישבו במקומם, לא שיהיו יושבים בקרבם כאבותם". כלומר, שהם יירשו את מקום הגוים האלה, ולא רק יקחו מהם את הריבונות בארץ, אלא גם לא יתנו להם מקום לשבת בקרבם. והכוונה להלכות שאמרו חז"ל (ע"ז יט:): "אין מוכרין להם [לגוים] במחובר לקרקע", וכן (שם כא.): "בא"י משכירים [ולא מוכרים] להם בתים, אבל לא שדות", ונימקו (שם כ.): "דאמר קרא (דברים ז:ב): 'לא תחנם' - לא תתן להם חנייה בקרקע". כלומר, שאפילו כאשר מותר להם לשבת בארץ, דהיינו גוי שקיבל על עצמו שבע מצוות בני נח, שעבוד ומסים (והוא גר תושב, כמו שכתבתי הרבה פעמים), בכל זאת אסור שמקום בארץ יהיה בבעלותם (וגם מכאן יש הוכחה שכל הפסוק מדבר בצורך בהבדלה ובבדלנות מהגוים). והנה, אין שום ברירה לגוי חוץ מהברירות שנתן לו יהושע (ויקרא רבה יז:ו): "שלוש פרוזדיגמאות [אגרות] שלח יהושע אצלם: הרוצה לפנות, יפנה; להשלים, ישלים [בתנאים דלעיל]; לעשות מלחמה, יעשה. גרגשי עמד [ופנה] מאליו. לפיכך ניתנה לו ארץ יפה כארצו". והברירה הזאת נרמזה כאן, כדברי הרמב"ן: "יזכיר בכאן [רק] ששה עממים ויניח השביעי [הגרגשי]... ורבותינו אמרו: הגרגשי פינה ולכך לא נזכר עם הנכרתים, שנאמר בהן (שמות כג:כג): 'והכחדתיו'".

בדומה לו כתב רבינו בחיי: "'אל מקום הכנעני' - כלומר, אתם תירשו מקום הכנעניים, כי אינם ראוים לדור במקום משכנות התורה. וכן דרשו רז"ל (בראשית רבה טז:ד): '"וזהב הארץ ההיא טוב" (בראשית ב:יב) -אין תורה כתורת א"י, ואין חכמה כחכמת א"י'". כוונתו לתת עוד סיבה לכך שאסור לתת לגוים לגור בא"י אא"כ קיבלו עליהם את התנאים הנ"ל: שהארץ היא קדושה, ומיוחדת רק לקדושים לגור בה כבעלים. ארץ קדושה לעם קדוש.