פירוש המכבי - שמות

שמות קטעי פירושים

שמות קטעי פירושים


גדול הדור; מנהיג חייב למחות ולא לברוח (א:י) הבה נתחכמה לו....

וז"ל דעת זקנים: "ואמרו חז"ל: שלושה היו באותה עצה: בלעם, ואיוב ויתרו. בלעם שיעץ - נהרג; איוב ששתק - נדון ביסורין; יתרו שברח - זכו בניו לישב בלשכת הגזית... והאי דכתיב באיוב 'כי יתרי פתח ויענני' (איוב ל:יא), ובמסורת כתיב 'יתרו', ומפרש דה"ק: יתרו נמי היה באותו עצה והוא פתח הדבר, ואותי תענה?! וקשיא דהא דאמרינן דיתרו ברח ואיוב לא ברח אלא שתק! וי"ל שהיה יתרו גדול הדור באותה שעה והיה בידו למחות ולא לברוח; ולכך מאשימו איוב".


מנהיג; גדול הדור ג"כ טועה (ב:א) וילך איש מבית לוי.

סוטה (יב.): "להיכן הלך?... שהלך בעצת בתו. תנא: עמרם גדול הדור היה. כיון שגזר פרעה הרשע: 'כל הבן הילוד...', אמר [עמרם]: לשוא אנו עמלים. עמד וגירש את אשתו. עמדו כולם וגירשו את נשותיהן. אמרה לו בתו: אבא, קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות... פרעה הרשע, ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת. אתה הצדיק, בודאי שגזירתך מתקיימת [שישמעו היהודים]... עמד והחזיר את אשתו: עמדו כולן והחזירו את נשותיהן".


עם ישראל; אהבת ישראל; מנהיג; מקריב את הגדולה והעושר למען אחיו (ב:י-יא) ויגדל הילד [משה] ותבאהו לבת פרעה ויהי לה לבן... ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלותם.

מה זה "בימים ההם"? ונראה שחל על מה שכתוב קודם לכן "ויהי לה לבן". שהיו ימי משה ימים של עושר וכבוד וגדולה שהרי היה בן לפרעה ואהוב עליו, ובכל זאת, דוקא "בימים ההם" של גדולה יצא אל אחיו. וז"ל רש"י: "שמינהו פרעה על ביתו". ועוד כתב רש"י: "'וירא בסבלותם' - נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". כלומר, לא רק שבמקרה שמע עליהם מידי פעם לפעם, אלא שבכוונה ובפועל, השליך את עצמו למאבק למען אחיו. וזה הוא מנהיג, וזאת היא אהבת ישראל אמיתית. וכ"כ הרמב"ן: "כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ".


למה עוזר הקץ?; בעתה אחישנה; ברית אבות היא קידוש השם; קידוש השם; עם ישראל (ב:כג-כד) ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו: ותעל שועתם אל האלקים מן העבודה. וישמע אלקים את נאקתם, ויזכור אלקים את בריתו, את אברהם, את יצחק, ואת יעקב.

וז"ל אבן עזרא: "...וישראל עשו תשובה...". וכן כתב: "...טעם [פירוש] 'ויזכור', שהגיע קץ". שאם עשו תשובה אז מגיעה להם גאולה מיד, כי התשובה מביאה את קץ באמת. וספורנו לא סובר שעשו תשובה אלא כתב: "לא בשביל תשובתם ותפלתם אבל בשביל צרותם, כאמרו: 'וגם ראיתי את הלחץ'". פירוש - שמכיון שלא חזרו בתשובה היו צריכים לחכות עד הקץ. ולמה יעזור הקץ אם אינם ראויים? משום רחמי ה' שרואה את צרותם.


(ב:כה) וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים. וז"ל שמות רבה (א:לה): "'וירא אלקים' - שלא היה בידם מעשים טובים שיגָאלו בשבילם, וכן הוא מפורש ע"י יחזקאל (טז:ז) '...ושערך צמח' - הגיע הקץ של גאולה. 'ואת ערום ועריה' - בלי מעשים טובים, לכך נאמר 'וירא אלקים': שאין בידם מעשים ליגאל בהן". ואם כן, למה גאל אותם בהגיע הקץ? שמות רבה (א:לו): "ידע הקב"ה שעליו לגאלם למען שמו, בעבור הברית שכרת עם האבות. וכן הוא אומר: 'ויזכור אלקים את בריתו', וכך הוא אומר (יחזקאל כ:ט): 'ואעש למען שמי לבלתי החל לעיני הגוים אשר המה בתוכם'". והנה אמר שברית אבות הוא ענין של "שמו", היינו קידוש שמו. והפירוש נראה לי - שמכיון שכרת ברית עם האבות כבר חל שמו על ישראל שהם נעשו עמו וא"כ אם לא יגאל אותם נראה כחלש וכבלתי יכולת וזה חילול שמו. ומ"מ נתן כאן שתי סיבות למה מועילה הקץ אפילו אין מעשים טובים ותשובה: האחת, רחמי ה'; והשנייה, חילול השם.


אין סומכים על הנס (ג:ד) וירא ה' כי סר [משה] לראת, ויקרא אליו....

וז"ל ספורנו: "'ויקרא אליו' - להודיעו כאמרם ז"ל 'הבא לטהר מסייעין אותו', כענין 'ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה''... (להלן יט:ג)". כלומר, היהודי צריך לעלות בכחותיו, ואז ה' קורא אליו ועונהו.


מנהיג אינו נבחר לגדולה (ג:ד-ה) ...ויקרא אליו אלקים מתוך הסנה, ויאמר משה, משה! ויאמר הנני. ויאמר: אל תקרב הלם....

וז"ל דעת זקנים (ד): "...אמר לו יתברך: 'אל תקרב הלם', לא לכהונה דכתיב ביה: 'קרב אל המזבח' (ויקרא ט:ז), ולא למלכות דכתיב ביה 'הלום' גבי דוד ["מי אנכי... כי הביאתני עד הלם" - שמואל ב ז:יח]". המנהיג נבחר להיות רועה ומדריך, מלמד ומוכיח, ואל יצפה לגדולה, אלא אדרבה, לבזיונות וליסורים.


גאולה; מנהיג; בשביל אהבת ישראל חייב להטיח ולהעיז כלפי מעלה (ג:ו) ...ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים.

וז"ל בעל הטורים: "...שאילו היה מביט בזיו השכינה בתוך הסנה והיה מבקש רחמים על ישראל, לא היו גולים יותר, כי הסנה הוא סימן 'עמו אנכי בצרה' (תהלים צא:טו)...". ונראה שכוונתו היא, שמנהיג חייב להעיז אפילו להביט בפני השכינה ולהתלונן למען עם ישראל, אע"פ שהוא מסתכן. כי הקב"ה מוכן להחיש את הגאולה בזכות אהבת ישראל התלויה בבטחון בו. ואולי זאת כוונת רבי יהושע בן קרחה (ברכות ז.) שסבר שמשה נענש ע"י הקב"ה, כאשר ביקש לראות פניו, והקב"ה אמר: "כשרציתי לא רצית [ר"ל כשהייתי מוכן משום צער בני ישראל לא היית מוכן להסתכן], עכשיו שאתה רוצה [ואין זו שעת סכנה ואהבת ישראל] איני רוצה".


ידעתי; בטחון ואמונה (ג:יא-יב) ויאמר משה אל האלקים: מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים? ויאמר: כי אהיה עמך!....

הסיסמה הזאת היא אות לכל מנהיג ולכל יהודי שמפחד ושמתיאש בכל דור: אל תתייאש! רק תעשה מה שאתה חייב לעשות: רק תמלא את תפקידך ותצליח - "כי אהיה עמך!"


ידעתי; בטחון (ג:יד) ויאמר אלקים אל משה: אהיה אשר אהיה....

וז"ל רשב"ם: "אם אינך יודע שמי, אני אומר לך כי שמי 'אהיה' לעולם, ויכול אני לקיים מה שאני מבטיחך". וז"ל רמב"ן (יג): "...אין להם צורך לראיה אחרת. רק כי אהיה עמהם, בכל צרתם יקראוני ואענם. והיא הראיה הגדולה שיש אלקים בישראל קרובים אלינו בכל קראנו אליו ויש אלקים שופטים בארץ...". אם כן "אהיה" הוא השם הפרטי והמקורי של הקב"ה, כלומר אהיה לעולם ובכל מקום (אהיה אשר אהיה) והוא אלוקי ההיסטוריה, אלקים כל יכול.


אמונה - כח האמונה; זכות אבות (ג:טו) כה תאמר אל בני ישראל: ה' אלקי אבתיכם, אלקי אברהם, אלקי יצחק, ואלקי יעקב שלחני אליכם; זה שמי לעולם וזה זכרי לדר דר.

וז"ל רמב"ן: "'וזה זכרי' - יחזור אל אלקי אברהם אלקי יצחק... יעקב [כלומר, שהם "זכרי"], כי לא לעולם ישכח ברית אבות וכל הדורות כאשר יזכירו אלקי אברהם, יצחק ויעקב, ישמע א-ל ויענם". ונראה לי שבזה ש"זכרי" הוא הזכרת האבות נמצא סוד הכח של זכרון האבות והברית. שלכאורה, למה תעמוד לנו זכות אבות כאשר אנו, הבנים, חוטאים? אלא שזכרון האבות ע"י חוטאים מועיל, כי בזה שהם מזכירים את הברית, הם בעצמם מאשרים את העובדה ואמונת האבות בה', והם מודים במציאות הקב"ה ושהם מאמינים בו. ויתכן שזכות האמונה (ביחד עם חיסול החמס ועיוות הדין והרשע), תספיק לדור יתום להביא את הגאולה (כי אם לזכות אבות לבדה גופה כח להועיל, למה לנו להזכיר אותה?).


ידעתי; גלות וגאולת מצרים סימן לגאולה האחרונה; מדינת ישראל (ג:כא) ונתתי את חן העם הזה בעיני מצרים, והיה - כי תלכון, לא תלכו ריקם.

הנה יש לשאול: למה בכלל שלח הקב"ה את בני ישראל לשעבוד במצרים, ואז היה חייב להוציא אותם ולהחזירם לא"י? למה לא השאירם בא"י בימי יעקב? אלא שכל סיפור מצרים - הגאולה הראשונה - הוא סימן לגאולה האחרונה. שהקב"ה רצה להוכיח את השגחתו וגדולתו, שהוא מדריך ומנהיג את ההיסטוריה. וכמו שהוא פרש את רשתו ואת תכניתו במצרים, וכל שלב ושלב יצא לפועל כפי שציווה, דהיינו גלות, עינוי, ישועה בשלבים (מכה אחרי מכה) ואח"כ הגאולה הסופית, כך תהיה הגאולה האחרונה. וכמו שנתן הקב"ה את חן העם בעיני מצרים אחרי השעבוד הנורא, כך אחרי השואה הגדולה בימינו נתן הקב"ה את חן העם בעיני הגוים, כלומר, מצפונם הציק להם לרגע קט, והסכימו להקים מדינה יהודית. וכמו שהתחרטו לאחר מכן ורדפו אחרי היהודים ורצו להשמידם, והם הושמדו וה' נתקדש - כך יהיה בגאולה האחרונה. וז"ל בעל הטורים: "'תלכון' - שתים במסורה, הכא, ואידך: 'ובמנוסה לא תלכון' (ישעיהו נב:יב), להקיש גאולה אחרונה לגאולה ראשונה לענין שלא ילכו ריקם".


ידעתי; מנהיג אי אפשר לברוח משליחותו (ד:יח) וילך משה וישב אל יתר חותנו ויאמר לו: אלכה נא ואשובה אל אחי אשר במצרים....

וז"ל שמות רבה (ד:ג): "הדא הוא דכתיב (איוב כג:יג): 'והוא באחד ומי ישיבנו...'. מה שהוא גוזר גזרה על האדם אין להשיב על דבריו. כמה ביקש בלעם לקלל את ישראל ועל כרחו, שלא בטובתו, היה מברכן... כמה ביקש יונה שלא לילך בשליחותו של הקב"ה... והלך בעל כרחו... כמה ביקש ירמיהו שלא להתנבאות ונתנבא שלא בטובתו... כמה סירב משה שלא לילך בשליחותו של הקב"ה... ולבסוף הלך בעל כרחו...".


גאולה; אמונה וגאולה (ד:כ) ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכבם על החמור....

וז"ל רש"י: "חמור המיוחד. הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק. והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכריה ט:ט): 'עני ורוכב על חמור'". החמור של העקדה הוא החמור שרכב עליו משה ללכת למצרים והוא חמורו של המשיח, להגיד לך שהאמונה (המסומלת על ידי העקדה) היא המפתח לגאולה.


(ה:ב) מי ה' אשר אשמע בקולו...

לא ידעתי את ה'. ה"לא ידעתי את ה'" הוא החטא שהיהודי לוחם נגדו, כי רק בידיעת ה' ובקבלת עול מלכותו יגיע העולם לגאולה השלמה.


היהודים טוענים נגד מושיעיהם

(ה:כא) ויאמרו אלהם: ירא ה' עליכם וישפט, אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להרגנו.

גלות וגאולת מצרים סימן לגאולה השלמה; משה לכאורה נכשל

(ה:כב) ...למה הרעותה לעם הזה, למה זה שלחתני? וז"ל רמב"ן: "ובשמות רבה (ה:יט,כ) אמר: '...כיון שגזר [פרעה] כן [שלא יתנו תבן ליהודים והרע להם], הלך משה למדין ועשה שם ששה חדשים. ואהרן היה יושב במצרים ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו למדין [כלומר, שמשה ראה את עצמו ואת שליחותו ככשלון וחזר למדין; ואין ספק שגם בני ישראל ראו בו נביא ומשיח שקר]... אחר ששה חדשים נגלה הקב"ה אל משה במדין, וא"ל: 'לך שוב מצרים' (לעיל ד:יט). בא משה ממדין ואהרן ממצרים ופגעו בהם שוטרי ישראל... [ואמרו להן: ירא ה' עליכם וישפוט...]". א"כ ראינו שמשה ניבא גאולה ולא עזר אלא להיפוך, הרע להם.


עם ישראל; מנהיג; אהבת ישראל מביאה אותו להטיח כלפי מעלה בצורה נועזת!

(ה:כב-כג) ...ה', למה הרעותה לעם הזה... ומאז באתי אל פרעה... הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך. וז"ל שמות רבה (ה:כב): "...ר"ע אומר: יודע אני שאתה עתיד להצילם, אלא מה איכפת לך באותם הנתונים תחת הבנין!"


מסירות נפש; סימן הגאולה - כעלות השחר; אמונה (ו:א) ויאמר ה' אל משה: עתה תראה אשר אעשה לפרעה, כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו.

וז"ל כלי יקר: "...כי מהידוע שכך היא המדה שבכל יום סמוך לעלות השחר, החושך מחשיך ביותר מן חשכת הלילה ואח"כ אור השחר בוקע ועולה... וכן בימות החורף סמוך לעלות השמש הקור הולך וגובר ולבסוף הוא מנוצח מן השמש. וזה דבר טבעי. כי כל דבר טבעי המרגיש שבא כנגדו איזה דבר הפכי לו, הרוצה לבטל מציאותו, אז הוא מתחזק ביותר כנגד מתנגדו וימאן לענות מפניו... ולבסוף הוא מנוצח כי גבר עליו ההפך...". וכ"כ הרמב"ן (ה:כב): "וכן ראיתי עוד במדרש חזית: 'דומה דודי לצבי' (שיר השירים ב:ט), מה צבי זה נראה וחוזר ונראה, כך גואל הראשון נראה להם וחזר ונכסה מהן וחזר ונראה להם...". וז"ל דעת זקנים: "ואע"פ שאברהם אמר: 'במה אדע? (בראשית טו:ח)' אין זה הרהור, אלא אמר אברהם להקב"ה: באיזה זכות אדע כי אירש הארץ. ואמר לו יתברך: 'קחה לי עגלה משולשת' (שם:ט). כלומר, ע"י זכות הקרבנות תוריש הארץ". כלומר, ע"י מסירות נפש והקרבה.


בעתה, אחישנה, וסוג שלישי של גאולה ...עתה תראה אשר אעשה לפרעה....

וז"ל כלי יקר: "גם יש לפרש מלת 'עתה תראה' להורות שלא הגיע עדיין קץ 400 שנה... ע"כ הוסיף להם צרה ושעבוד כדי שהסך המועט יעלה לחשבון מרובה... וע"י זה יתקרב להם הקץ". כאן למדנו שכאשר הקב"ה רוצה להחיש את הקץ, והיהודים אינם ראויים לזה, הוא מרבה את הצרות בתוך תקופה קצרה, כדי שאיכות הצרות תקח את מקום של כמות הזמן. ואם כן מצאנו שלוש דרכי גאולה: א) זכו - אחישנה, ובלי יסורים. ב) לא זכו - יחכו לעִתה וביסורים ואורך זמן. ג) לא זכו, והקב"ה מחיש את הגאולה, אך בריבוי יסורים מיד לפני הגאולה (שהרי אמר הקב"ה: "עתה תראה"). ואין ספק שהשואה של ימינו היתה חלק מריבוי היסורים שהחישו את הגאולה.


בני ישראל לא רוצים לצאת מהגלות

...כי ביד חזקה ישלחם וביד חזקה יגרשם מארצו. וז"ל רש"י: "על כרחם של ישראל יגרשם". וכ"כ הרשב"ם: "בעל כרחם של ישראל יגרשם לסוף מארצם". נראה שבסוף המכות נשתפרו תנאי העברים במצרים וגם לקחו מהמצרים רכוש, ואין ספק שלא רצו לעזוב את מצרים לצאת למדבר ולארץ זרה ומסוכנת. ולכן ה' עשה שהגוי, פרעה, גירשם מארצו. וכל סיפור גלות מצרים והגאולה ממנה הוא סימן לגלות האחרונה, שגם אז לא ירצו לצאת מהגולה והקב"ה יביא שואות ואנטישמיות והגוי יגרשם.


אמונה ונאמנות (ו:ב) וידבר אלקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'.

וז"ל רש"י: "'אני ה'' - נאמן לשלם שכר טוב למתהלכים לפני". כלומר, אם אדם הוא מאמין, אני נאמן לפרוע לו. שתי המלים באות משורש אחד ותלויות זו בזו. וכן להלן (ו:ו): "לכן אמֹר לבני ישראל, אני ה', והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים...". וז"ל רש"י שם: "'אני ה'' - הנאמן בהבטחתי". ומענין מה שכתב רש"י (ו:ב): "למתהלכים לפני". לא מספיק ללכת אחרי ה' או אפילו יחד אתו, כי אז האדם רואה את ה' ואין בזה אמונה. הוא צריך להאמין ולבטוח בה' וללכת לפניו, ולדעת שבעת צרה ה' יעזור לו. וזאת כוונת רש"י בבראשית (ו:ט) על הפסוק "את האלקים התהלך נח", וז"ל רש"י: "ובאברהם הוא אומר (בראשית כד:מ) 'אשר התהלכתי לפניו' - נח היה צריך סעד לתומכו אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו".


(ו:ב-ג) וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו: אני ה'. וארא אל אברהם, אל יצחק ואל יעקב בא-ל שד-י ושמי ה' לא נודעתי להם. וז"ל רשב"ם (ב): "'אני ה'' - ושמי מתפרש שיש בידי לקיים הבטחתי". וז"ל רשב"ם (ג): "'בא-ל שד-י' - הבטחתי על העתיד ולא קיימתי עדיין".


אמונה אפילו כשנראה שלא תתקיים הבטחת ה' (ו:ג)

שמות רבה (ו:ד): "א"ל הקב"ה אל משה: חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרבה פעמים נגליתי על אברהם, יצחק ויעקב בא-ל שדי ולא הודעתי להם כי שמי ה' כאשר אמרתי לך [משה], ולא הרהרו אחר מדותי. אמרתי לאברהם (בראשית יג:יז): 'קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה כי לך אתננה'. ביקש לקבור שרה ולא מצא עד שקנה בדמים. ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליצחק (שם כו:ג): 'גור בארץ הזאת... כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל...'. ביקש לשתות מים ולא מצא... ולא הרהר אחר מדותי. אמרתי ליעקב (בראשית כח:יג): 'הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך'. ביקש מקום לנטות אהלו ולא מצא עד שקנה במאה קשיטה. ולא הרהר אחר מדותי".


הגאולה הראשונה סימן לגאולה האחרונה (ו:ו) לכן אמֹר לבני ישראל....

וז"ל בעל הטורים: "כל מה שעשה משה, עשה פינחס. משה נעשה שליח להוציא ישראל ממצרים, ופינחס [אליהו] יהיה שליח להוציא ישראל מגלות. וכן כל הדברים שעשה משה עשה ג"כ פינחס". והכוונה היא שמהגאולה הראשונה נלמד את סימני הגאולה האחרונה.


אין גאולה שלמה בשעבוד מלכויות ...והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים והצלתי אתכם מעבודתם....

וז"ל רמב"ן: "יבטיחם שיוציא אותם מארצם [של מצרים] ולא יסבלו עוד כובד משאם. [ואז] והצלתי אתכם מעבודתם, שלא ימשלו בהם כלל להיות להם במקומם למס עובד...". כלומר, שאפילו שעבוד כל שהוא לא יהיה - אפילו לשלם מסים - כי כל זמן שיש שעבוד כל שהוא, אין זאת גאולה. ומה שאמר הרמב"ן "במקומם", הכוונה שלא ימשלו המצרים בהם אפילו אם יהיו בני ישראל במקומם של ישראל, דהיינו א"י; או שכוונתו "במקומם", במצרים. ואם כפירוש השני, אז גם זה לא מספיק אלא "והבאתי אתכם אל הארץ..." (פסוק ח).


חילול בני ישראל הוא חילול השם

והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים. וז"ל הרמב"ן: "ובעבורכם עשיתי כי אתם חלק השם".


בני ישראל לא רוצים לעזוב את הגלות; הגלות היא טומאה והתבוללות (ו:ו-ז) ...והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים; והצלתי אתכם מעבודתם; וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים; ולקחתי אתכם לי לעם....

יש להבין למה הוסיף אחרי "סבלות", "והצלתי אתכם מעבודתם". הרי גם סבלות היא העבודה הקשה? ונראה ברור שבגלות נשקפות ליהודי שתי סכנות: סכנה פיסית, ועוד יותר גרוע - סכנת התבוללות, שהוא מוכן לחקות את תרבות ודרכי הגוי וליהנות מסיר הבשר ע"י זה. לכן היהודי צריך להינצל משתי הסכנות. וברור שמהסכנה הפיסית הוא רוצה לצאת, ולכן אמר: "והוצאתי" אתכם מהסבלות - מהעבודה הפיסית, ואתם תרצו לצאת. אבל היהודים לא רוצים לצאת מגלות שאין שם סכנה פיסית, הם רוצים להתבולל. ולכן חייב הקב"ה "להציל" אותם מעבודתם (מהעבודה הרוחנית לא פיסית, מלשון "תפלה" או להיות משועבד רוחנית) שהם בעצמם תפסו בחיקוי מהגוים (ודוק, שלגבי סבלות לא כתוב "סבלותם", אלא "סבלות מצרים"). ואין ספק שהיהודי לא רוצה להינצל, והקב"ה חייב לגאול אותו מעבדות התרבות והרוח של הגוי ע"י זרוע נטויה ושפטים גדולים (כלומר עונש ואנטישמיות ושואות ושנאת הגוי, וכמו שאמר ביחזקאל [כ:לב-לד]: "והעולה על רוחכם היו לא תהיה - אשר אתם אומרים נהיה כגוים... חי אני נאום ה' אלקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם [על כרחם!] והוצאתי אתכם מן העמים... ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה", שרק תחת לחץ הגוי ופחד השואה תרצו לצאת). "ולקחתי אתכם לי לעם" - בחוזק ועל כרחכם. וגם בעל הטורים (ו) אמר: "'ולקחתי' - כאדם הלוקח בחזקה". ואע"פ שהוא התכוון לפירוש אחר, בכל זאת הבנת המלה היא ברורה.


ידעתי את ה' (ו:ז) ולקחתי אתכם לי לעם, והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. כלומר, מתי תדעו בלי ספק כי אני ה' אלקיכם? כאשר תראו את כחי וזרועי אחרי שאוציא אתכם מתחת סבלות מצרים.

הוכחה וראייה שה' הוא האלקים באה ע"י שבני ישראל רואים את כחו של ה' ושהוא גואל אותם משעבוד; ארץ ישראל (ו:ז-ח) וידעתם כי אני ה' אלקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ אשר נשאתי את ידי לתת אותה לאברהם, ליצחק וליעקב, ונתתי אותה לכם מורשה, אני ה'. וז"ל רש"י (ח): "הרימותי [את ידי] לישבע בכסאי". א"י ניתנה לבני ישראל בשבועה גדולה בכסאו של הקב"ה, ובכן איך נעיז להחזיר חלק ממנה?


בני ישראל לא רוצים לעזוב את הגלות (ו:ט) וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה.

וז"ל שמות רבה (ו:ה): "היה קשה בעיניהם לפרוש מע"ז וכן יחזקאל... ראה מה כתיב (יחזקאל כ:ח): 'איש את שקוצי עיניו לא השליכו ואת גלולי מצרים לא עזבו'".

בני ישראל לא רוצים לעזוב את הגלות (ו:יג) וידבר ה' אל משה ואל אהרן, ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים, להוציא את בני ישראל מארץ מצרים.

נ"ל שהשוה הקב"ה את בני ישראל ופרעה, שציווה את משה ואהרן על בני ישראל ועל פרעה, שניהם, שבני ישראל יֵצאו, שפרעה לא רצה לשלחם, ובני ישראל לא רצו לצאת אלא לקבל זכויות ולהקל מעליהם את העבודה, אבל לא רצו באמת לצאת לא"י. ולכן משה ציווה על שניהם - שפרעה יתן להם לצאת ושבני ישראל יֵצאו.


עם ישראל; מנהיג; בני ישראל סרבנים וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל....

וז"ל שמות רבה (ז:ג): "א"ל הקב"ה: בָנַי סרבנים הם, רגזנים הם, טרחנים הם. ע"מ כן תהיו מקבלים עליכם - שיהיו מקללים אתכם, שיהיו מסקלים אתכם באבנים".


עצם הגלות היא שעבוד (ו:טז) ...ושני חיי לוי, שבע ושלשים ומאת שנה.

וז"ל רש"י: "למה נמנו שנותיו של לוי? להודיע כמה ימי השעבוד, שכל זמן שאחד מן השבטים קיים לא היה שעבוד...ולוי האריך ימים על כולם". וז"ל שפתי חכמים: "נמצא שלא עבדו אלא קי"ו שנה". והנה ידוע לכל שבני ישראל היו משועבדים ר"י שנה. אלא שזה מהזמן שירדו למצרים ועזבו את א"י, ועצם עזבם את א"י הוא שעבוד.


ידעתי; עונש הגוים; גאוה; מדה כנגד מדה; לא ידעתי (ז:א) ויאמר ה' אל משה: ראה נתתיך אלהים לפרעה....

ז"ל שמות רבה (ח:א-ב): "פרעה הרשע עשה עצמו אלוה, שנאמר (יחזקאל כט:ג) 'לי יאורי ואני עשיתני', לפיכך יראה אותך ויאמר שזה אלוה. פרעה היה אחד מארבעה בני אדם שעשו עצמן אלהות והרעו לנפשם, ואלו הן: חירם, ונבוכנדצר, ופרעה, ויואש מלך יהודה". וע"ש באריכות. וז"ל דעת זקנים: "לפי שעשה עצמו אלוה, שנאמר: 'לי יאורי', אמר הקב"ה: אתה לו לאלהים". והנה גאות הגוים בכחם ובנצחונם היא ה"לא ידעתי את ה'!"


ידעתי את ה'; השגחה פרטית (ז:ג) ואני אקשה את לב פרעה....

לא שה' יקשה את לב פרעה למנוע ממנו את היכולת לעשות תשובה ולתת את בני ישראל לצאת משום שהכיר בהקב"ה או שרצה לשחרר את בני ישראל מעבודתם, כי הבחירה החפשית לאדם לעשות טוב אף פעם לא נמנעת ממנו. אבל היתה אפשרות שבגלל המכות והנזק שנגרם לו, ומצד ההגיון לא היצר טוב, ירצה פרעה להיכנע. ואת זה מנע ממנו הקב"ה.

ידעתי; עונש הגוים; גאוה ולא ידעתי את ה'

ואני אקשה את לב פרעה והרביתי את אותותי ואת מופתי בארץ מצרים. וז"ל רש"י: "מאחר שהרשיע והתריס כנגדי...".


ידעתי; עונש הגוים; גאוה ולא ידעתי את ה' (ז:ה) וידעו מצרים כי אני ה' בנטותי את ידי על מצרים, והוצאתי את בני ישראל מתוכם.

בשתי דרכים יֵדעו ויכירו הגוים את אמיתותו של הקב"ה ושה' הוא האלקים: א) כאשר יכה בהם גלוי ויפיל אותם באף ובחמה. ב) כאשר יוציא את ישראל מתוכם, מהגלות לארצם. וכל סיפור מצרים הוא סימן לגאולה האחרונה. ולכן חייבות לבוא הקמת מדינת ישראל והוצאת כל היהודים מהגולה והריסת הגוים ומפלתם בגלל פריקת העול והחטאים שלהם. ואם לא יחזרו הגוים בתשובה, הקב"ה יפתה אותם וימשוך אותם ליזום תכניות רשע והשמדה נגד ישראל, וככל שיגדלו הבדידות והסכנה, כך יתגדל הקב"ה כאשר בסופו של דבר יציל את ישראל וישמיד את הגוים.


ידעתי; עונש הגוים; מדה כנגד מדה; גאוה (ז:ט) קח את מטך והשלך לפני פרעה - יהי לתנין!

וז"ל בעל הטורים: "ולמה לתנין? לפי שפרעה אמר על עצמו 'התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו' (יחזקאל כט:ג), ורמז לו - כשם שזה הוא תנין וחזר להיות עץ יבש, כן יחזור פרעה להיות עפר, רימה ותולעה".


ידעתי; מדה כנגד מדה; עונש הגוים; גאוה (ז:יז) כה אמר ה': בזאת תדע כי אני ה' - הנה אנכי מכה במטה אשר בידי על המים אשר ביאור, ונהפכו לדם

. וז"ל רש"י: "לפי שאין גשמים יורדים במצרים ונילוס עולה ומשקה את הארץ ומצרים עובדים לנילוס, לפיכך הלקה את יראתם ואח"כ הלקה אותם".


ידעתי; סימני הגאולה; עונש הגוים; גאוה ולא ידעתי את השם (ז:כה) וימלא שבעת ימים אחרי הכות ה' את היאור.

וז"ל שמות רבה (ט:יג): "א"ר אלעזר בן פדת: כשם שהביא הקב"ה על המצריים כך הוא עתיד להביא על מלכות הרשעה". כלומר, הגלות והגאולה הראשונה היא סימן לאחרונה.


מנהיג - הקב"ה מגשים את שליחותו בין כך ובין כך (ז:כו-כז) ...בא אל פרעה ואמרת אליו... שלח את עמי ויעבדוני ואם מאן אתה לשלח הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים.

וז"ל שמות רבה (י:א): "א"ל הקב"ה לנביאים: מה אתם סבורים, אם אין אתם הולכים בשליחותי וכי אין לי שליח? 'ויתרון ארץ בכל הוא' (קהלת ה:ח) -אני עושה שליחותי אפילו ע"י נחש, אפילו ע"י עקרב, ואפילו ע"י צפרדע".


ידעתי; עונש הגוים; גאוה; מדה כנגד מדה (ז:כח) ושרץ היאור צפרדעים ועלו ובאו בביתך....

וז"ל שמות רבה (י:ב): "א"ל הקב"ה: אתה אמרת: 'לי יאורי' - אראה אותך אם הוא שלי או שלך, שמכתו ממני תבוא עליו. ואני גוזר עליו והוא יעלה צפרדעים כשם שגזרתי על המים [בתחלת מעשה בראשית], שבתחלה [במעשה בראשית] אמרתי: 'ישרצו המים!' ועשו ציוויי, כן היאור יעשה גזירתי".

מנהיג; בטחון; מסירות נפש; חוסר בטחון של צדיק ושרץ היאור צפרדעים, ועלו ובאו בביתך, ובחדר משכבך, ועל מטתך... ובתנוריך ובמשארותיך.

וז"ל בעל הטורים (להלן ח:א): "...כדאיתא בפסחים (נג) מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמם לשריפה? נשאו ק"ו לעצמן מצפרדעים. שהצפרדעים מסרו עצמן למיתה על קידוש השם ועל כן נמלטו כדכתיב: 'וימותו הצפרדעים מן הבתים, מן החצרות ומן השדות' (שמות ח:ט), אבל לא מהתנורים [יש כאן כלל גדול: שדוקא מי שסיכן את עצמו על קידוש השם נשאר בחיים; ומוסר גדול הוא ליושבי הגלות], אבל משה ואהרן שנאמר בהם: 'יען לא האמנתם בי להקדישני' (במדבר כ:יב), ולא נשאו ק"ו מצפרדעים, מתו ולא זכו ליכנס לארץ" (וכן עיין שמות רבה י:ב). והנה שאל הרב יונתן אייבשיץ: איזו מסירות נפש היתה כאן אם הקב"ה ציווה לצפרדעים להיכנס? והשיב, שהוא לא ציווה על צפרדע זה ליכנס דוקא לתנור והיה יכול להיכנס לחדר המשכב...


ידעתי את ה'; השגחת ה' (ח:יח) והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן אשר עמי עומד עליה, לבלתי היות שם ערֹב, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ -

שאני לא סתם מושג או רעיון תיאולוגי, אלא אני כח המנהיג ומנהל את חייהם ויעודיהם של בני אדם, כח שהוא בקרב הארץ ולא רק בשמים ממעל.


ידעתי; עונש הגוים (ט:יד) כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך, בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ.

וצ"ע למה כתוב "אל לבך", וכן מה זה "בפעם הזאת"? וכן, במה שכתב רש"י על המלים "את כל מגפותי", שהמכה הזאת שקולה כנגד כל המכות, צ"ע מה היתה כחה של המכה הזאת? ונראה לפרש כך: שבמכה זו, בפעם הראשונה, נתן ה' אפשרות למצרים יחידים להינצל ממכה שבאה על הכלל, שאם יהיו כאלה שיאמינו בה' ויניסו את מקניהם ואת עבדיהם לבתים - אלה לא יוזקו, והתנאי הוא שיאמינו שה' הוא האלקים. וזאת התחלת ההתמוטטות של האמונה באליליהם, שהיא תכליתן של כל המכות כמו שנאמר בפסוק טז. ולכן אמר הקב"ה לפרעה: בפעם הזאת אפגע באמונתך, כאשר יהיה פילוג בקרב עמך, וזאת תהיה מכה אל לבך, "בעבור תדע שאין כמוני בכל הארץ". והנה כתב האבן עזרא: "ולא ראינו שפחד פרעה בכל המכות העוברות כאשר פחד מזאת". והיינו משום שראה שהעם מתחיל להתמוטט, ויחד איתו - האמונה.


בטחון; קידוש השם; עונש הגוים; עם לבדד ישכון; ידעתי את ה' (ט:טז) ואולם, בעבור זאת העמדתיך [ולא השמדתי אותך מיד], בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ.

וז"ל רשב"ם: "להודיעך שטותך שאמרת: 'לא ידעתי את ה''!" וז"ל בעל הטורים: "כשהקב"ה עושה דין ברשעים, שמו מתעלה". והנה, הקב"ה נותן לרשעים להתגדל, ונותן ליהודים להסתכן ולהתבודד, שאז - כאשר יעשה דין ברשעים וישמיד אותם, כחו וגבורתו יהיו עוד יותר מפורסמים וברורים.


ידעתי את ה'; לה' הארץ ומלואה (ט:כט) ויאמר אליו משה: כצאתי את העיר אפרֹש את כפי אל ה'; הקולות יחדלון והברד לא יהיה עוד, למען תדע כי לה' הארץ.

וז"ל אבן עזרא: "ולא לך".


ידעתי את ה' (י:ב) ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה'.

וז"ל הרמב"ן (א): "ותדעו כי אני ה' וכל אשר אחפוץ אעשה בשמים ובארץ".


ענוה (י:ג) ...כה אמר ה', אלקי העברים: עד מתי מאנת לענות מפני....

ידיעת ה' דורשת שפלות והכנעה לפני ה', כעני העומד בפתח.


גודל השנאה ליהודי (י:ז) ויאמרו עבדי פרעה אליו: עד מתי יהיה זה לנו למוקש? שלח את האנשים ויעבדו את ה' אלקיהם. הטרם תדע כי אבדה מצרים!

וז"ל אבן עזרא: "הטרם תרצה שיתברר לך כי אבדה מצרים!" האנטישמי, אפילו כשעומד בפני עובדות והוכחות ברורות של נסים ויד ה', בכל זאת אינו רוצה להאמין ולהבין, והוא יוצא נגד היהודי מרוב שנאתו ותאותו להרע לו.


חילול השם; בני ישראל העשירים אינם רוצים לעזוב (י:כב) ויט משה את ידו על השמים ויהי חושך אפלה בכל ארץ מצרים....

וז"ל שמות רבה (יד:ג): "חשך למה הביא עליהן?... לפי שהיו פושעין בישראל שהיה להן פטרונין מן המצריים והיה להן [ליהודים] שם עושר וכבוד ולא היו רוצין לצאת... לפיכך הביא על המצריים את החושך שלושה ימים, כדי שיהיו [ישראל] קוברים מתיהן [הפושעים האלה] ולא יהיו רואין אותן שונאיהן...". יש כאן לקח גדול: שהחטא שנהרגו עליו היה שלא רצו לעזוב את מצרים. והקב"ה לא יתן ליהודים להישאר בגולה שהיא סמל חילול השם, אלא או שעוזבים או שמחוסלים.


ויתורים על אדמות א"י; אין פשרות בנוגע לקידוש השם (י:כד-כה) ויאמר [פרעה] לכו, עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יצג... ויאמר משה: גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות....

הנה, אפילו כאשר פרעה היה מוכן לשחרר את כולם חוץ מהמקנה, משה סירב כדי לקדש את ה', וידעו מצרים שאין פשרות עם ה', הכל יכול. וכן לענין ויתורים על אדמות א"י.


אמונה - לפעמים דוקא מהדבר המסוכן באה הישועה (יא:ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו... כלי כסף וכלי זהב.

וז"ל ספורנו: "שלא ידאגו שמא בסיבת הממון ימסרו עצמם לרדוף אחריהם, כי בזה תהיה תשועתם". כלומר, שדוקא הרדיפה הביאה לקריעת ים סוף ולמפלת מצרים.


סימני הגאולה; עונש הגוים; מצרים סימן לגאולה האחרונה (יא:ד) ויאמר משה: כה אמר ה'! כחצות הלילה, אני יוצא בתוך מצרים.

וז"ל דעת זקנים: "וכל מה שהביא על המצריים, עתיד הקב"ה להביא על הגוים...".


אנטישמיות - השכבה הנמוכה והסובלת שונאת את היהודים בדיוק כמו המושלים ואולי יותר (יא:ה) ומת כל בכור בארץ מצרים, מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרֵחָיִם....

ז"ל רש"י: "...ולמה לקו בני השפחות? שאף הם היו משעבדים בהם ושמחים בצרתם". כאן למדנו כלל גדול באנטישמיות: ששנאה ליהודים באה לא רק מהשכבה העליונה כפי שטוענים השמאלנים, אלא מהשכבה התחתונה הסובלת והמשועבדת, שמפני שהם סובלים, הם מחפשים שעיר לעזאזל. הם אכולי קנאה-שנאה מצד אחד, ומאידך גיסא מחפשים שכבה שהיא אפילו יותר מדוכאת ממנה.


חילול השם (יב:א-ב)

שמות רבה (טו:יז): "כך אומרים המלכים: עד עכשיו היינו עושים בישראל מה שאי אפשר, שנאמר (ישעיהו מט:ז): 'לבזֹה נפש למתעב גוי', ועכשיו לישראל אנו משתחוים. אמר להם הקב"ה: הן בשביל שמי שכתוב עליהם שנאמר: 'למען ה' אשר נאמן'. וכן משה אמר (דברים כח:י): 'וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך...'". והפסוק בישעיהו הוא: "כה אמר ה' גואל ישראל קדושו לבזה נפש למתעב גוי לעבד מֹשלים, מלכים יראו וקמו, שרים וישתחוו, למען ה' אשר נאמן, קדֹש ישראל ויבחרך".

חילול השם

(יב:ב) החודש הזה לכם. שמות רבה (טו:יב): "ר"מ אומר: לי ולכם היא הגאולה. כביכול אני נפדיתי עמכם, שנאמר (שמואל ב ז:כג): 'אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו'. וקבעו החודש הזה לי ולכם שאני רואה דם הפסח ומכפר עליכם".

קידוש השם; ידעתי; אמונה ומסירות נפש מביאים לידי קידוש השם

שמות רבה (טו:ו): "בארבע מלכיות שעמדו על ישראל לא כפרו בהקב"ה. במלכות בבל... נבוכדנצר היה משתחוה לשמש... ודניאל היה שוחר ומתפלל למקום... ונמצא להם האלקים בעת צרתם... וכן מצינו כשהושלך דניאל לגוב האריות לא ניזוק... חנניה מישאל ועזריה הושלכו לכבשן האש ולא ניזוקו ועשו לגוים להכיר להקב"ה ולקלסו...".


בטחון; הן עם לבדד ישכון

שמות רבה (טו:ז): "מהו 'הן'? כל האותיות מזדווגין, חוץ מב' אותיות הללו. כיצד? א"ט, הרי י'. ב"ח, הרי י'. ג"ז, הרי י'. ד"ו, הרי י'. נמצא ה' לעצמה. וכן האות נ' אין לה זוג. י"צ, הרי ק'. כ"פ, הרי ק'. ל"ע, הרי ק'. מ"ס, הרי ק'. נמצא נ' לעצמה. אמר הקב"ה: כשם ששתי אותיות הללו אינן יכולים להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן, כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל הגוים אלא לעצמן מפורשים".


ידעתי את ה'; ה' הכה את אלהי מצרים ושיא המכה היה קרבן הפסח (יב:ג)

ז"ל הרמב"ן: "שהיו המצרים עובדים אותו, כל שכן שהודיע במצוה הזאת שהשפיל אלהיהם וכחם בהיותו במעלה העליונה שלו. וכך אמר: קחו לכם צאן, ושחטו אלהיהם של מצרים". וז"ל שמות רבה (טו:טו): "מי גרם להם שיהיו לוקין כל מכה ומכה? על שהיו בוטחים בע"ז שלהם. מה עשה הקב"ה? הכה את אלהיהם עמהם...".


אמונה; קרבן פסח ודם מילה במצרים; בזכות הבטחון נגאלים (יב:ו-כב) והיה [השה] לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום לחודש הזה ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים.

וז"ל רש"י: "היה ר' מתיא בן חרש אומר: הרי הוא אומר (יחזקאל טז:ח) 'ואעבר עליך ואראך, והנה עתך עת דודים'. הגיעה שבועה שנשבעתי לאברהם שאגאל את בניו ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגָאלו, שנאמר (שם:ז) 'ואת ערום ועריה' [מהמצוות]. ונתן להם שתי מצוות, דם פסח ודם מילה". והנה יש לשאול: למה זכו בני ישראל לגאולה בשתי מצוות כאשר כל השאר לא היו בידם? ולמה דוקא שתים אלו? ברור שאין בני ישראל נגאלים אלא באמונה, ושתי המצוות הללו מסמלות את ה"ידעתי את ה'" ואת האמונה בו ביחד עם מסירות נפש עליו. לקיחת השה ארבעה ימים קודם שחיטתו היתה משיכת ידים מע"ז והכנה להקריב את האליל של מצרים כאות של "ידעתי את ה'!" ודבר זה היה מסוכן למדי, ובמעשה זה הראו בני ישראל את בטחונם בה' שהוא יעזור להם. וגם בציווי המילה, רק ימים ספורים לפני יציאת מצרים, כשזה החליש אותם אם יצטרכו להילחם, היה סימן של אמונה בו. כי השכל מחייב לעשות מילה הרבה קודם לכן כדי שיחלימו. ובכן הקב"ה בחר בשתי מצוות שיש בהם אמונה, וגם דם שהוא סמל של הקרבה ומסירות נפש.

סימנים; עונש הגוים; מצרים סימן לגאולה האחרונה (יב:ח) ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו.

וז"ל בעל הטורים: "...ואידך 'כי מאספיו יאכלוהו' (ישעיהו סב:ט) [כלומר, אויבי ישראל לא יאכלו שוב את מאכל ישראל אלא ישראל שאסף את תבואתו יאכלוהו]. דאתקש גאולה אחרונה לגאולה ראשונה".

ידעתי את ה'; אמונה (יב:ט) אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו.

וז"ל דעת זקנים: "פירש ראב"ע: דלפי שתועבת מצרים תזבחו, שמא תאמרו לא נצלהו כל צרכו פן ירגישו בו המצרים, ת"ל 'אל תאכלו ממנו נא'. ושמא תאמרו נבשלנו ונכסנו בקדרה, ת"ל 'ובשל מבושל'. ושמא תאמרו לחתוך הראש והכרעים ואל יכירו מה זאת, ת"ל 'ראשו על כרעיו ועל קרבו'".

אמונה

(יב:יא) וככה תאכלו אותו [את קרבן הפסח]: מתניכם חגורים.... וז"ל ספורנו: "להורות על בטחון בלתי מסופק בא-ל יתברך בהיותם מכינים עצמם לדרך בעודם בבית כלא".

ידעתי את ה'

(יב:יב) ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה והכֵיתי כל בכור בארץ מצרים מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. וז"ל רשב"ם: "לפי שהיה בוטח באלהי מצרים, ואמר 'מי ה''". וז"ל אבן עזרא: "כדרך 'והנה דגון נופל לפניו ארצה' (שמואל א ה:ג)". ומשום זה אמר רש"י: "אני בעצמי ולא ע"י שליח".

חילול השם

(יב:יג) והיה הדם לכם לאות על הבתים... ולא יהיה בכם נגף למשחית.... "וציווה עליהם מתנות הדם לאות [שיתנו בני ישראל דם על בתיהם] למען ימלטו וזה למען שמו לבלתי החל" - ספורנו.

גאולה; אמונה ובטחון - אם בני ישראל עוסקים במצוות הקב"ה מציל אותם

...וראיתי את הדם ופסחתי עליכם.... וז"ל רש"י: "אמר הקב"ה: נותן אני את עיני לראות שאתם עסוקים במצוותי ופוסח אני עליכם".

ארץ ישראל

(יב:יד) וחגותם אותו חג לה' לדורותיכם. עיין אבן עזרא, שכתוב "לדורותיכם" ולא "בכל מושבותיכם" משום שזו מצוה התלויה בארץ. ופשוט שא"א שתהא מצות קרבן פסח - שהוא סמל החרות - בגלות.

(יב:כא) משכו וקחו לכם צאן. וז"ל שמות רבה (טז:ג): "הדא הוא דכתיב (תהלים צז:ז): 'יבֹשו כל עובדי פסל'. בשעה שאמר הקב"ה למשה לשחוט הפסח, א"ל משה: רבון העולם, הדבר הזה היאך אני יכול לעשות? אי אתה יודע שהצאן אלהיהם של מצרים הן?... א"ל הקב"ה: חייך, אין ישראל יוצאין מכאן עד שישחטו אלהי מצרים לעיניהם שאודיע להם שאין אלהי הגוים כלום... והיו המצרים רואים בכוריהם הרוגים ואלהיהם שחוטים ולא היו יכולים לעשות כלום... הוי 'יבֹשו כל עובדי פסל'".

אמונה; ידעתי את ה'

(יב:כב) ולקחתם אגודת אזוב.... שמות רבה (יז:ב): "יש דברים שהן נראין שפלים וציווה הקב"ה לעשות מהן כמה מצוות. האזוב נראה לאדם שאינו כלום, וכחו גדול לפני האלקים שמשל אותו לארז בכמה מקומות: בטהרת מצורע; ובשריפת הפרה; ובמצרים ציווה עשות מצוה באזוב, שנאמר 'ולקחתם אגודת אזוב...', ללמדך שהקטן והגדול שווין לפני הקב"ה ובדברים קטנים הוא עושה נסים וע"י אזוב שהוא שפל שבאילנות גאל את ישראל".

עם ישראל; אמונה

ולקחתם אגודת אזוב. וז"ל שמות רבה (יז:ג): "אני עושה אתכם אגודה לעצמי אע"פ שאתם שפלים כאזוב, שנאמר (שמות יט:ה) 'והייתם לי סגולה מכל העמים'".

ידעתי את ה'

שמות רבה (יז:א) "אתה מוצא שכל מה שברא הקב"ה בששת ימי בראשית לא ברא אלא לכבודו ולעשות בהן רצונו".

קידוש השם; אמונה; אם היהודי מקדש את ה', הקב"ה בעצמו בא לעזרו

(יב:כט) שמות רבה (יח:ה): "כשביקש [הקב"ה] לירד להציל אברהם מכבשן האש, אמרו מיכאל וגבריאל לפניו: אנו יורדים להציל אותו. א"ל: אילו ירד [אברהם] לשם אחד מכם לכבשן, אתם הייתם מצילין אותו. אלא לשמי ירד ואני יורד ומצילו, שנאמר (בראשית טו:ז): 'אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים'".

אמונה; ישועת ה' כהרף עין ואין להתיאש

שמות רבה (יח:ה): "והיו ישראל וחזקיה יושבים ואומרים את ההלל, שהיה ליל פסח והיו מתייראים לומר: עכשיו ירושלים מתכבשת בידו! כיון שהשכימו בבוקר לעמוד ולקרות ק"ש ולהתפלל, מצאו אויביהם פגרים מתים. לפיכך אמר הקב"ה לישעיהו (ח:ג) :'קרא שמו [של בנך] מהר שלל, חש בז'... והאחד [הבן האחד] קרא שמו עמנו אל [ישעיהו ז:יד], לומר שאני עמו, שנאמר (דברי הימים ב לב): 'עמו זרוע בשר ועמנו ה' אלוקינו'".

ישועת ה' כהרף עין; אין להתייאש!

ויהי בחצי הלילה וה' הכה כל בכור בארץ מצרים.... עיין בבעל הטורים שכתב: "לומר לך שהקב"ה עושה נס לצדיקים בחצי הלילה". ונראה שהטעם הוא שחצי הלילה הוא הפרק המייאש והחשוך ביותר, שאין ניצוץ של תקוה, ודוקא אז הקב"ה מביא לנו את הישועה.

ידעתי את ה'

(יב:לא) ויקרא [פרעה] למשה ולאהרן לילה ויאמר: קומו, צאו מתוך עמי.... והרמב"ן מביא מכילתא וז"ל: "וכי גנבים אנחנו שנצא בלילה? לא נצא אלא ביד רמה לעיני כל מצרים". וז"ל שמות רבה (יח:י): "א"ל האלקים: בלילה אתה מוציא את בָנַי? לא תוציא לבָנַי בלילה, אלא יֵצאו בראש גלוי בחצי היום!"


אמונה מביאה לידי קדושה (יב:לט) ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עֻגות מצות כי לא חמץ, כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צֵדה לא עשו להם. וז"ל רש"י: "מגיד שבחן של ישראל, שלא אמרו היאך נצא למדבר בלא צידה אלא האמינו והלכו. הוא שמפורש בקבלה: 'זכרתי לך חסד נעוריך...' (ירמיהו ב:ב). ומה שכר מפורש אחריו? 'קודש ישראל לה'...' (שם:ג)". מכאן רואים את הקשר בין האמונה לבין הקדושה. כי מהות הקדושה היא שהאדם יהיה מוכן להקריב ולמסור נפש ובכך ישבור את האנוכיות ואת הגאוה שלו, ויתעלה ויתרומם מעלה מעלה. ולא יוכל להגיע למדרגה זו, שיתגבר על החומרנות ויהיה מוכן להשליך מאחוריו את הכסף והזהב, אא"כ יאמין שהקב"ה יסייע לו וכך הוא יתקיים בלעדיהם. א"כ הוא חייב להיות מאמין תחלה, ואח"כ יגיע לידי נכונות לפרוש מהתאוה, וזה מביאו לידי קדושה.


קידוש השם; צבאות ה'; צב-אות (יב:מא) ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים.

כלומר, שהיציאה בעצם היום - בגלוי וביד רמה - הופכת את העם השפל והנבזה לצבא. וכן, הכינוי הגדול של ה' הוא ה' צב-אות, כי כאשר הוא ה' האלקים על צבאות בני ישראל, כלומר על עם שהוא גאה וחזק, אז מתקדש שמו. ועיין רש"י שמות (יד:ח): "'ביד רמה' - בגבורה גבוהה ומפורסמת". ועיין רמב"ן שם (ה): "שעשו להם דגל... ויוצאים בשמחה... כדמות הנגאלים".

קרבן פסח

גוי ואפילו מהול; יהודי שאינו מהול; ומומר, אינם אוכלין בקרבן פסח, משום שכל אלה לא קיבלו עליהם עול מלכות שמים של הקב"ה ולא "ידעו את ה'". ועיין שמות רבה (יט:ה): "אם אין חותמו של אברהם בבשרכם, לא תטעמו ממנו".


אמונה; ידעתי את ה'; תכלית כל היצירה; תפילין; אותות ונסים (יג:טז) והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך כי בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים. וז"ל הרמב"ן: "והנה שורש המצוה הזאת שנניח כתב יציאת מצרים על היד ועל הראש כנגד הלב והמוח שהם משכנות המחשבה. והנה נכתוב פרשת 'קדש' 'והיה כי יביאך' בטוטפות... ובפרשת 'שמע' 'והיה אם שמע' שנצטוינו שנעשה המצוות ג"כ טוטפות... ולכך אנו כותבים גם שתי הפרשיות ההן לטוטפות שהן מצות הייחוד וזכרון כל המצוות ועונשן ושכרן וכל השורש באמונה... ועתה אומר לך כלל בטעם מצוות רבות: מעת היות ע"ז בעולם מימי אנוש, החלו הדעות להשתבש באמונה. מהם כופרים בעיקר ואומרים כי העולם קדמון; כיחשו בה' ויאמרו לא הוא. ומהם מכחישים בידיעתו הפרטית. אמרו: 'איכה ידע א-ל ויש דעה בעליון' (תהלים עג:יא)! ומהם שיודו בידיעה ומכחישים בהשגחה, ויעשו אדם כדגי הים שלא ישגיח הא-ל בהם ואין עמהם עונש או שכר... וכאשר ירצה האלקים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשינוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לַכל ביטול הדעות האלו כולם. כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם א-לוה מחדשו ויודע ומשגיח ויכול... ולכן יאמר הכתוב במופתים: 'למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ', להורות על ההשגחה כי לא עזב אותה למקרים, כדעתם. ואמר 'למען תדע כי לה' הארץ', להורות על החידוש, כי הם שלו, שבראם מאין. ואמר 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ' להורות על היכולת, שהוא שליט בכל - אין מעכב בידו. כי בכל זה היו המצריים מכחישים או מסתפקים. אם כן, האותות והמופתים הגדולים עדים נאמנים באמונת הבורא ובתורה כולה. ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצוה אותנו שנעשה תמיד זכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובנינו לבניהם, ובניהם לדור אחרון. והחמיר מאד בענין הזה כמו שחייב כרת באכילת חמץ ובעזיבת הפסח. והצריך שנכתוב כל מה שנראה אלינו... על ידינו ועל בין עינינו ולכתוב אותו עוד על פתחי הבתים במזוזות, ושנזכיר זה בפינו בבקר ובערב כמו שאמרו: 'אמת ויציב דאורייתא'... וכן כל כיוצא בהן מצוות רבות זכר ליציאת מצרים, והכל להיות לנו בכל הדורות עדות במופתים שלא ישכחו ולא יהיה פתחון פה לכופר להכחיש אמונת האלקים. כי הקונה מזוזה בזוז אחד וקבעו בפתחו ונתכוון בעניינה [וזה העיקר - מ.כ.] כבר הודה בחידוש העולם ובידיעת הבורא ובהשגחתו וגם בנבואה והאמין בכל פינות התורה, מלבד שהודה שחסד הבורא גדול יותר מאד על עושי רצונו שהוציאנו מאותו עבדות לחרות... ולפיכך אמרו 'הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה' (אבות ב:א), שכולן חמודות וחביבות מאד שבכל שעה אדם מודה בהן לאלקיו. וכוונת כל המצוות שנאמין באלקינו ונודה אליו שהוא בראנו והיא כוונת היצירה. שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה ואין לעליון בתחתונים חפץ מלבד זה שיֵדע האדם ויודה לאלקיו שבראו... וכוונות בתי כנסיות וזכות תפלת הרבים זהו שיהיו לבני אדם מקום יתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: בריותיך אנחנו!" ורמב"ן זה חשוב מאד וכדאי לראותו כולו.

הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה- כי לפעמים מצוה "קלה" מזכירה את השגחת ה', וכוונת המצוות היא שנאמין באלקינו ונודה שהוא בראנו, כדברי הרמב"ן שם.


ה' מפיר עצת גוים ומה שחשבו לעשות לישראל נעשה להם (יג:יז) ויהי בשלח פרעה.

שמות רבה (כ:י): "הדא הוא דכתיב (תהלים סו:ג): 'אמרו לאלקים: מה נורא מעשיך, ברוב עוזך יכחשו לך אויבך'... הנצלבים צולבים את צולביהם, הנהרגים הורגים את הורגיהם. המן חשב לתלות את מרדכי - ותלו אותו ואת בניו. פרעה אמר: 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' (לעיל א:כב), והוא הושלך לים... הֱוֵי: 'אמרו לאלקים, מה נורא מעשיך'... 'ברוב עוזך יכחשו לך אויבך' - פרעה, על ידי שאמר: 'מי ה'? חזר ואמר: 'ה' הצדיק'".

נקמה; אין ה' מתנחם בלי נקמה

ז"ל שמות רבה (כ:יא,יב): "אמר הקב"ה: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים... אע"פ ששלחם פרעה לא נתנחם הקב"ה... הביא עליהם הקב"ה עשר מכות וגאל את בניו. אע"פ כן היה אומר: איני מתנחם עד שאהרוג לכולן...".

השגחת ה' ומלכותו בעולם

ז"ל שמות רבה (כ:ג): "'השולח אמרתו ארץ' (תהלים קמז:טו) -אוי להם לרשעים שהם רימה ותולעה ובטלים מן העולם ומבקשים לבטל דברו של הקב"ה. א"ל: אתם אומרים 'וגם את ישראל לא אשלח' (לעיל ה:ב), ואני אמרתי 'שלח את עמי' (שם:א); ונראה דברי מי עומדים ודברי מי בטלים". וכן עיין שמות רבה כ:י ששם רואים ידיעת ה' וכו'.

בטחון; ארץ ישראל - בני ישראל תמיד מוכנים לוותר על א"י בגלל פחד או סיבה אחרת (יג:יז-יח) ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלקים: פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה... וחמֻשים עלו בני ישראל מארץ מצרים. וז"ל רש"י (יח): "...אחד מחמשה יצאו וארבעה חלקים מתו בשלשת ימי אפילה", כי לא רצו לצאת. וז"ל ספורנו: "'וחמושים' - וכל זה [לעקוף את הדרך] הוצרך לעשות, אע"פ שהיו מזוינים עם כל כלי זיינם, לא היה להם אומץ לב להילחם במצרים ולהימלט כי לא ניסו באלה".

ידעתי את ה'; כל סיפור יציאת מצרים הוא סיפור של מלחמת ה' נגד אלילי מצרים וכן השיא של הנצחון - קריעת ים סוף וההכנות אליה


פרק יד

(יד:ב-ה) דבר אל בני ישראל וישובו ויחנו לפני פי החירות... לפני בעל צפון, נכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל: נבוכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר. וחזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'... ויהפך לבב פרעה.... וז"ל רש"י (ב): "הוא [בעל צפון] נשאר מכל אלהי מצרים כדי להטעותן שיאמרו קשה יראתן". וז"ל ספורנו (ה): "כי חשב שהיה בעל צפון יכול נגד הא-ל יתברך". וז"ל אבן עזרא (ד): "אז ייראה כבודי בעולם לטבוע פרעה וחילו".

עונש הגוים

(יד:ד) וחזקתי את לב פרעה.... וז"ל בעל הטורים: "שתים, הכא ואידך: 'וחזקתי את זרועות מלך בבל' (יחזקאל ל:כד), שהקב"ה מחזיק לב הרשעים לטורדן מן העולם".

ידעתי את ה' - הוא קידוש השם; נקמה היא חלק מקידוש השם

...ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה'.... עיין רש"י שם: "כשהקב"ה מתנקם ברשעים שמו מתגדל ומתכבד". וביחזקאל (לח:כג): "והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה'".

אמונה אמיתית (יד:ח) וירדוף [פרעה] אחרי בני ישראל, ובני ישראל יוצאים ביד רמה. וז"ל רשב"ם: "לא היו דואגים כלל עד שראו פרעה ועמו רודפים אחריהם. אז '"וייראו מאד' (פסוק י)". להיות "מאמין" כביכול הוא דבר זול, וכאשר אין סכנה כל אחד יכול בקלות להיות "מאמין". אבל עיקר האמונה, והאמונה האמיתית, היא האמונה הבאה בשעת סכנה, בעת שלכאורה אין תקוה.

יהודי בצרה חייב להתפלל (יד:י) ופרעה הקריב... ויצעקו בני ישראל אל ה'. וז"ל רש"י: "תפשו אומנות אבותם".

היהודי חוזר בתשובה מחמת הגוי; עליה לא"י מתוך לחץ הגוי ופרעה הקריב... ויצעקו בני ישראל אל ה'. שמות רבה (כא:ה): "'ופרעה הקריב'... יפה היתה הקרבת פרעה לישראל ממאה צומות ותפלות. למה? שכוון שרדפו אחריהם וראו אותן, נתייראו מאד ותלו עיניהם למרום".

חוסר בטחון; המון העם

(יד:י-יא) ופרעה הקריב וישאו בני ישראל את עיניהם... וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'. ויאמרו אל משה: המבלי אין קברים במצרים.... וז"ל רמב"ן (י): "...הנכון שנפרש שהם כתות והכתוב יספר כל מה שעשו כולם. אמר כי הכת האחת צועקת אל ה' והאחרת מכחשת בנביאן ואינה בוחרת בישועה הנעשית להם... ולכך אמר אח"כ (להלן יד:לא): 'וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו'. לא אמר 'וייראו ישראל'... אבל אמר 'העם', כי 'בני ישראל' שם ליחידים ו'העם' שם להמון... בכל מקום שנאמר 'העם' לשון גנאי הוא".

חוסר בטחון בה'

(יד:י-יב) ...וישאו בני ישראל את עיניהם והנה מצרים נוסע... וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'... המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים. הלא זה הדבר אשר דברנו... חדל ממנו... כי טוב לנו עבוד את מצרים ממֻתנו במדבר. וז"ל רמב"ן (יא): "והנה לא אמרו 'לקחתנו למות במלחמה', אבל 'לקחתנו למות במדבר'". ולי נראה שכוונתו היא שלא עלה על מחשבתם עכשיו להילחם אלא לכל היותר לברוח אל המדבר. ועוד כתב הרמב"ן: "ואונקלוס תרגם בכאן (פסוק י) 'ויצעקו' - 'וזעקו', עשאו [אונקלוס] ענין תרעומות, לומר שלא התפללו אבל היו מתרעמים לפניו על שהוציאם ממצרים".

חוסר אמונה; תלונות בני ישראל

(יד:יא-יב) ...המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר? מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים? הלא זה הדבר אשר דברנו אליך במצרים לאמר: חדל ממנו ונעבדה את מצרים. כי טוב לנו עבוד את מצרים ממתנו במדבר. העם תמיד מעדיף עבדות לגדלות עם סכנה; הוא לא מוכן להיות נבחר. והקב"ה אומר שאסור ליהודי להיות משועבד לאחר.

מוח גלותי

(יד:יג) התיצבו וראו את ישועת ה'. דברי אבן עזרא: "כי אתם לא תעשו מלחמה... יש לתמוה איך יירא מחנה גדולה של שש מאות אלף איש מהרודפים אחריהם? ולמה לא ילחמו על נפשם ועל בניהם? התשובה: כי המצרים היו אדונים לישראל וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה. הלא תראה כי עמלק בא בעם מועט ולולא תפלת משה היה חולש את ישראל. וה' לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות, סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים כי אין כח בהם להילחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר שלא ראו גלות והיתה להם נפש גבוהה...". ואמת היא, כמו שאמרו המרגלים: "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם" (במדבר יג:לג). וכן עיין להלן פסוק ל: "ויושע ה' ביום ההוא", וז"ל ספורנו: "כי עד עת מותם היו ישראל כעבדים בורחים". וז"ל אבן עזרא: "עתה היו ישראל נושעים מיד מצרים כי עד עתה היה עליהם פחד המלך".

דרך היהדות נגד השונא: בתפלה (בטחון) וגם במלחמה

(יד:יג-יד) התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום. כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם. ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. כלומר, היום הזה ה' עושה לכם דבר שבניגוד לדרך הטבע, בלי שאתם תצטרכו לעשות כלום. הוא יילחם לכם ואתם לא תצטרכו להילחם. אבל זה "היום", ו"לא תוסיפו לראות" דבר כזה שוב לעולם, כי אין סומכים על הנס, והדרך היהודית במלחמה היא לבטוח בה' וגם לצאת למלחמה.

בטחון

(יד:יד) ה' ילחם לכם ואתם תחרישון. וז"ל בעל הטורים: "ואין לכם לצעוק אלא תחרישון, ותהי לכם לחכמה כי תבטחו בה'".

אסור להאריך בתפלה בעת צרה אלא לעשות; אין סומכים על הנס

(יד:טו) דבר אל בני ישראל ויסעו. שמות רבה (כא:ח): "א"ל הקב"ה למשה: עת לקצר ועת להאריך. בָנַי שרויים בצער, והים סוגר והאויב רודף, ואתה עומד ומרבה בתפלה? 'דבר אל בני ישראל ויסעו...!'"

תפלה והכנעת האדם

שמות רבה (כא:ד): "הקב"ה מתעטר בתפלתן של ישראל". ונראה שבזה שמתפללים מקבלים עליהם את אדנותו ואת מרותו, וממליכים אותו בתחנוניהם, ובזה הוא מתעטר.

ידעתי את ה'; הקב"ה מפיל ראשית כל את אלילי האומות

שמות רבה (כא:ה): "שאין הקב"ה מפיל אומה עד שהוא מפיל שרן תחלה". ועיין שמות רבה (כב:ב): "'וישובו המים'... 'על המצרִיִים' לא נאמר, אלא 'על מצרַים'. שנטל הקב"ה שר שלהם [ששמו היה מצרים] תחלה, וטבעו בים. ואח"כ על רכבו ועל פרשיו".

צריך להתפלל ולהתכונן לפני שאתה צריך לעזרת הקב"ה

וז"ל שמות רבה (כא:ז): "'היערוך שוּעך לא בצר' (איוב לו)... א"ר אלעזר בן פדת: המשל אומר: כבד את רופאך עד שלא תצטרך לו".

אמונה בה'

(יד:טו-טז) ...מה תצעק אלי! דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך.... ועיין רש"י (טו): "אין להם אלא ליסע, שאין הים עומד בפניהם. כדאי זכות אבותיהם והם והאמונה שהאמינו בי ויצאו, לקרוע להם הים". ועיין שם שפתי חכמים וז"ל: "שע"י שיסעו יועיל הרמת מטך שיבקע הים... כי כדאי זכות...".

דרך היהודי בעת צרה: אמונה וללכת בדרך הטבע אפילו אם זה מסוכן

...דבר אל בני ישראל ויסעו ואתה הרם את מטך.... ועיין שמות רבה (כג:ח), שנשי ישראל קיימו מצות פריה ורביה בשביל בעליהן אע"פ שידעו שהמצרים ציוו להרוג את הזכרים, וכל אחת אמרה: "רבון העולם, אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך".

דרך היהדות לבטוח בה' ולעשות רצונו אפילו אם נראה כמסוכן

(יד:טז) שמות רבה (כא:י): "מכאן אתה למד שלא נקרע להם הים עד שבאו לתוכן עד חוטמן ואח"כ נעשה להם יבשה".

ידעתי את ה' וקידוש השם

(יד:יז-יח) ואכבדה בפרעה ובכל חילו ברכבו ובפרשיו וידעו מצרים כי אני ה' בהכבדי בפרעה ברכבו ובפרשיו. כלומר, בזה שחיל הגוים יותר גדול וחזק וה' מנצח אותם - בזה הוא מתגדל ומתקדש.

ידעתי את ה'

(יד:כה) ...ויאמר מצרים: אנוסה מפני ישראל כי ה' נלחם להם במצרים. וז"ל אבן עזרא: "והתברר דבר ה' שאמר 'וידעו מצרים כי אני ה'', לפני מותם".

ידעתי; אמונה

(יד:לא) וירא ישראל את היד הגדולה... וייראו העם את ה' ויאמינו בה'.... נראה שהמלה "וייראו" (פחדו) באה מאותו שורש של "ויראו" (ראו, הביטו). כי הנה רק בראייה, הבטה, והוכחה גלויה וברורה הגיעו בני ישראל ליראת (פחד) ה' האמיתית. וכן, רק על ידי יראת ה' אפשר להגיע לראיית ה'.

ידעתי את ה'; אמונה בה'

חייבים להזכיר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ב"אמת ויציב". אבל יציאת מצרים גדולה מקריעת ים סוף, לכן אם לא הזכיר קריעת ים סוף בדיעבד יצא, אבל לא ביציאת מצרים, שמחזירים אותו. והטעם: שיציאת מצרים "קשה" מים סוף, שאצל יציאת מצרים כתוב "אנכי ה' אלקיך" (להלן כ:ב), משא"כ אצל ים סוף. והטעם שצריכים להזכיר יציאת מצרים וקריעת ים סוף הוא, שיש בהם אמונה, שהם הכניסו לתוך לבבות ישראל אמונה (שמות רבה כב:ג).

עם ישראל; תפלה (גזל)

שמות רבה (כב:ג): "'על לא חמס בכפָי, ותפלתי זכה' (איוב טז:יז)... וכי יש תפלה עכורה? אלא כל מי שידיו מלוכלכות בגזל הוא קורא להקב"ה ואינו עונה אותו. למה? שתפלתו בעבירה... א"ר חמא ב"ר חנינא: מנין שכל מי שהגזל בידו שתפלתו עכורה? שנאמר (ישעיהו א:טו): 'ובפרִשֹכם כפיכם אעלים עיני מכם...'. מפני מה? ש'ידיכם דמים מלאו'. ומנין שכל מי שמרחיק עצמו מן הגזל, תפלתו זכה? שנאמר (תהלים כד:ד): 'נקי כפים ובר לבב'. מה כתוב אחריו (שם:ה-ו)? 'ישא ברכה מאת ה'... זה דור דורשיו'".


פרק טו

אמונה

(טו:א) אז ישיר משה. שמות רבה (כג:א,ב,ד,ה,ח): "(א) הדא הוא דכתיב (תהלים צג:ב) 'נכון כסאך מאז'. א"ר ברכיה בשם ר' אבהו: אע"פ שמעולם אתה, לא נתיישב כסאך ולא נודעת בעולמך עד שאמרו בניך שירה... הֱוֵי, 'נכון כסאך מאז', ב'אז ישיר'. (ב) ד"א 'אז ישיר משה', הדא הוא דכתיב (תהלים קו:יב) 'ויאמינו בדבריו, ישירו תהלתו'. א"ר אבהו: אע"פ שכתוב כבר שהאמינו עד [כלומר, כשהיו עדיין] שהיו במצרים, שנאמר: 'ויאמן העם' - חזרו ולא האמינו, שנאמר (תהלים קו:ז) 'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך'. כיון שבאו על הים וראו גבורתו של הקב"ה... מיד 'ויאמינו בה'', ובזכות האמונה שרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה... ואין 'אז' אלא לשון אמונה, שנאמר (בראשית לט:ה): 'ויהי מאז הפקיד אותו בביתו', וכתוב (שם:ד) 'וכל יש לו נתן בידו'. (ד) ד"א 'אז ישיר משה', הדא הוא דכתיב (משלי לא:כו) 'פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה', מיום שברא הקב"ה את העולם ועד שעמדו ישראל על הים לא מצינו אדם שאמר שירה להקב"ה אלא ישראל... כיון שבאו ישראל לים ונקרע להם, מיד אמרו שירה לפני הקב"ה, שנאמר: 'אז ישיר משה ובני ישראל'. הֱוֵי: 'פיה פתחה בחכמה'. אמר הקב"ה: לאלו הייתי מצפה. ואין 'אז' אלא שמחה, שנאמר (תהלים קכו:ב): 'אז ימלא שחוק פינו'... ואין 'אז' אלא לשון בטחון, שנאמר (משלי ג:כג): 'אז תלך לבטח דרכך'... (ה) 'תשורי מראש אמנה' (שיר השירים ד:ח) -א"ר יוסטא: הר הוא ושמו 'אמנה'. עד אותו ההר א"י, ממנו ולהלן חו"ל. א"ר ב"ר יוסי: כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה. לכך נאמר 'תשורי מראש אמנה'. ד"א: 'תשורי מראש אמנה' - עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא, שנאמר (תהלים צח:א): 'שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה'. ובאיזה זכות אומרים ישראל שירה? בזכות אברהם שהאמין בהקב"ה, שנאמר (בראשית טו:ו) 'והאמין בה''. היא האמונה שישראל נוחלים בה, ועליו הכתוב אומר (חבקוק ב:ד) 'וצדיק באמונתו יחיה'. הֱוֵי 'תשורי מראש אמנה...'. א"ר נחמיה: לא זכו ישראל לומר שירה על הים אלא בזכות אמונה, שנאמר: 'ויאמן העם' (לעיל ד:לא), וכתוב 'ויאמינו בה''. א"ר יצחק: היו רואין כל אותן נסים שנעשו להם ולא היה להם להאמין?! אלא א"ר שמעון בר אבא: בשביל האמונה שהאמין אברהם להקב"ה, שנאמר 'והאמין בה'', ממנה זכו ישראל לומר שירה על הים, שנאמר: 'אז ישיר משה'. הֱוֵי, 'תשורי מראש אמנה'. (ח) רבי יהודה אומר: מי אמר קילוס [על הים] להקב"ה? התינוקות. אותן שהיה פרעה מבקש להשליך ליאור, שהם מכירים להקב"ה. כיצד? כשהיו ישראל במצרים והיתה אשה מבנות ישראל מבקשת לילד והיתה יוצאת לשדה ויולדת שם, וכיון שהיתה יולדת, עוזבת הנער ומוסרת אותו להקב"ה ואומרת: רבון העולם! אני עשיתי את שלי ואתה עשה את שלך".

גאולה - הגאולה השלמה תבוא בזכות האמונה והבטחון; קשר גאולת מצרים לגאולה השלמה

אז ישיר משה. ז"ל שמות רבה (כג:ב): "ואין 'אז' [אז ישיר] אלא לשון אמונה". וכן שם (כג:ד): "אין 'אז' אלא לשון בטחון שנאמר (משלי ג:כג): 'אז תלך לבטח דרכך'". ועוד שם: "אין 'אז' אלא שמחה, שנאמר: 'אז ימלא שחוק פינו'". והכוונה היא, שהגאולה הסופית שנרמזה במלה "אז" תבוא בגלל האמונה, כמו שבאה הגאולה ממצרים, כי גאולת מצרים קשורה לגאולה הסופית. וכן עיין שם (כג:ה) שעתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבוא: "עתידין ישראל לומר שירה לעתיד לבא שנאמר (תהלים צח:א) 'שירו לה' שיר חדש כי נפלאות עשה'".

חילול השם קשור לחילול בני ישראל

שמות רבה (כג:ה): "ומנין שהלכה שכינה עם ישראל בגולה? שנאמר 'למענכם שִלחתי בבלה' (ישעיהו מג:יד)". פירוש - שהשכינה, שהיא הסמל של הקודש והכבוד והמלכות של הקב"ה, נגלית ומתבזה כביכול כאשר בני ישראל הם בגלות. וממשיך המדרש: "וכן משה אומר (ויקרא כו:מד) 'ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם...' - איני יכול להניחם כי אני ה' אלקיכם. מפני קדושת שמי עשיתי ועמי אתם חוזרים".

ירושלים

שמות רבה (כג:י): "עתידה ירושלים להעשות מטרופולין לכל הארצות".

ידעתי; אלקי ההיסטוריה

(טו:ב) זה א-לי ואנוהו אלקי אבי וארוממנהו. כלומר: ה' הוא האלקים - אלוקי ההשגחה - שהוא גם א-לי היום וגם אלוקי אבי בעבר. הוא א-ל ההיסטוריה; היה, הווה ויהיה.

קידוש השם; ה' איש מלחמה; ידעתי את ה'

(טו:ג) ה' איש מלחמה, ה' שמו. כלומר, כאשר ה' איש מלחמה ומנצח בה, אז שמו ה' נודע לאמיתו והוא מתקדש, וכל העמים יודעים ששמו של הקב"ה הוא השם של האלקים האמיתי (ועיין רשב"ם שם). ועוד: מלחמות ה' הן בשמו ולא בכלי זיין, כמו שכתב רש"י: "מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם".

קידוש השם; השגחת ה' וישועתו

(טו:ו) ימינך ה' נאדרי בכח, ימינך ה' תרעץ אויב. וז"ל רש"י: "ימינך, ימינך - שני פעמים. כשישראל עושין את רצונו של מקום, השמאל נעשית ימין". כלומר, "החולשה" כביכול נעשית לחוזק.

חילול ה' קשור לחלול ב"י

(טו:ז) וברב גאונך תהרס קמיך. רש"י: "ומי הם הקמים כנגדו? אלו הקמים על ישראל. וכן הוא אומר (תהלים פג:ג) 'כי הנה אויבך יהמיון...'. ומה היא ההמיה? 'על עמך יערימו סוד'. ועל זה קורא אותם אויביו של מקום".

אנטישמיות

(טו:ט) אמר אויב, ארדוף, אשיג, אחלק שלל, תמלאמו נפשי - אריק חרבי תורישמו ידי. את המלה "תורישמו", פירש אבן עזרא - "תשמידם". צא ולמד מכאן את השנאה המטורפת של הגוים ליהודים. הנה המצרים חשבו לרדוף, להשיג, לחלק את רכושם ושללם של בני ישראל למלאות את תאותם ונפשם לגמרי, וא"כ מה עוד רצו מהיהודים? ובכן, עם כל זאת רצו עוד דבר - "אריק חרבי, תורישמו ידי". ארצח את היהודים על אף שאין לי הנאה גשמית מזה. ויותר מזה: אשמידם אע"פ שאילו החייתי אותם הייתי יכול לעשותם עבדים.

א"י

(טו:יג) רשב"ם כותב שא"י נקראת "נוה קדשך". וכן היא נקראת "הר נחלתך", "מכון לשבתך" (שם, פסוק יז).

א"י; קידוש השם; ידעתי את ה' וקידוש השם; מלכות ה' - העמים יבינו שה' הוא האלקים רק בעוזו ונצחון ישראל

(טו:יד-יח) שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמגו כל ישבי כנען. תפול עליהם אימתה ופחד בגדול זרועך ידמו כאבן, עד יעבר עמך ה' עד יעבר עם זו קנית. תבִאמו ותטָעֵמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך. ה' ימלוך לעולם ועד. וז"ל רשב"ם (יח): "'ה' ימלוך לעולם ועד' - לאחר שתתיישבו בא"י תיוודע מלכותו של הקב"ה בכל המלכויות". וז"ל אבן עזרא (שם): "כאשר יבנה בית המקדש לשמו, אז תראה מלכותו בארץ". וז"ל בעל הטורים (שם): "'ה' ימלוך' - פסיק, לומר לך כשיבוא העת שיאמרו ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלוך לעולם ועד - אז תפסוק מלכות ע"ז".

חילול השם; בני ישראל לא רוצים לצאת מהגלות

(טו:טז) עד יעבור עמך ה', עד יעבר.... ברכות (ד.): "שמא יגרום החטא, כדתניא... ראויים היו ישראל להעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע אלא שגרם החטא". ויש להקשות, איזה חטא? ונראה שראויים היו ישראל ליכנס ביד רמה (עיין רש"י), היינו בנסים גלויים, בשליטה גמורה על א"י ובפחדם על העמים, ואפילו להביא לידי גאולה סופית (עיין יומא ט:, והכוזרי), אלא שגרם החטא, שרוב רובם לא רצו לחזור והעדיפו להישאר בגלות, ובכך חיללו את השם והמעיטו את הנס הגדול.

מסירות נפש

(טו:כ) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התף בידה.... וז"ל רש"י: "'אחות אהרן' - לפי שמסר נפשו עליה כשנצטרעה נקראת על שמו". כלומר, מי שמוסר נפש על מישהו או על משהו, הדבר או האדם נקרא על שמו.

אמונה; לסמוך גאולה לתפלה

עי' רש"י. בזכות האמונה זכו בני ישראל לומר שירה ושרתה עליהם שכינה. ולכן חייב אדם לסמוך גאולה לתפלה כמו שהם סמכו שירה (תפלה) להאמנה. ועיין גליון (ו) אמונה.

אמונה

ותקח מרים הנביאה אחות אהרן.... סוטה (יב:-יג): "'אחות אהרן' ולא אחות משה?!... מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן [ומשה עדיין לא נולד] ואומרת: עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל... וכיון שהטילוהו [את משה] ליאור, עמד אביה וטפָחָה על ראשה. אמר לה: בתי, היכן נבואותיך? והיינו דכתיב: 'ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו' (שמות ב:ד) -לידע מה יהא בסוף נבואתה". ונ"ל שמרים היתה בת אמונה גדולה, ובטחה בנבואת הגאולה, ולכן לא התייאשה, ואע"פ שהילד הושלך ליאור, היא האמינה. ונ"ל שזאת כוונת המאמר כאן (יא.): "'ותתצב אחותו מרחוק' - א"ר יצחק: פסוק זה כולו על שם שכינה". וכוונתו היא, שמכיון שמרים היתה מלאה אמונה מול מציאות שחורה, הרי היא נתמלאה גילוי שכינה, כי האמונה מביאה את הגאולה והשראת שכינה על ישראל.

סיר הבשר

(טו:כב) ויַסַע משה את ישראל מים סוף.... וז"ל רש"י: "הסיען בעל כרחם, שעיטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות...".

היהודי בורח מהגדלות והקב"ה אינו נותן לו

שמות רבה (כד:א): "כמה שונאים באים עליכם ולא הניח אתכם לברוח, אלא היה מפילן לפניכם ומשמרכם".

קידוש השם; בטחון בה' הוא קידוש שמו; חוסר אמונה

שמות רבה (כד:א): "שלא היו רוצים [בני ישראל] לירד [לים סוף], אילולא שבט יהודה שקפץ תחלה וקידש שמו של הקב"ה". ומכאן שאמונה היא קידוש השם.

חוסר אמונה

(טו:כג-כה) ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם... וילונו העם על משה לאמר: מה נשתה?! ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. שם שֹם לו חוק ומשפט, ושם נסהו. שם שם הקב"ה חק עולם ודוגמה נצחית כבסיס לאמונה, שאם תבוא על בני ישראל צרה, עליהם לצעוק אל ה' והוא יעזרם.

אמונה והשואה

(טו:כה) ויורהו [למשה] ה' עץ, וישלך אל המים [המרים] וימתקו המים. ועל זה כתב הרמב"ן: "שהורהו ולמדהו דרכו של הקב"ה שהוא ממתיק המר במר". וכלל גדול הוא, ובימינו ראינוהו, שמהשואה המרה (והיא העץ), באה מדינת ישראל שהיא אתחלתא דגאולה ומחסלת את הגלות המרה.

ידעתי; יראת ה' קודמת למצוות; מושגים

(טו:כו) ויאמר: אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך [היינו, קבלת עול מלכות] והישר בעיניו [ולא בעיניך] תעשה [כלומר, הישר, המושגים שלו שהם ישרים, ואז] והאזנת למצוותיו.... לפני קיום המצוות המפורטות חייב אדם לקבל עליו עול מלכות שמים, מרות ה', ולהיות נכון לשמוע בקולו ולעשות הישר בעיניו, ולא בעיני האדם. וחייב גם להבין את המושגים הכללים של הקב"ה, ואז "והאזנת" למצוות המפורטות, כלומר, שאז יוכל "לשמוע" מה הן באמת "אומרות" על פי רוח המושגים שבהן.

ידעתי; עם ישראל; התורה היא החיסון נגד המחלה הרוחנית, והחברה הרקובה

ויאמר: אם שמוע תשמע לקול ה' אלקיך... כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה' רפאך. כלומר, המחלה הרוחנית הבאה מעושר, תענוג, מותרות, חומרנות ואנוכיות, שהגיעה לשיאה במצרים (מ"ט שערי טומאה), המחלה שחייבת לבוא מטבע הדבר, לא אשים עליך, מכיוון שאתה שומר מושגים ומצוות, והם חיסון נגד המחלה הרוחנית. וכן בירמיהו (ג:כב): "שובו בנים שובבים, ארפא משובותיכם". וז"ל ספורנו כאן: "...כי אמנם כל מצוותי הם לרפאות את נפשך מחוליי התאוות והדעות הנפסדות, למען תהיה קדוש לאלקיך, כאמרו: 'ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי' (ויקרא כ:כו). ואם תבגוד תחלה ותתחלל הנפש וראוי שיענש מי שיחלל את קדש ה' אשר אהב".

אמונה

והישר בעיניו תעשה. ז"ל הרמב"ן: "שכל הנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו מעלה עליו כאילו קיים כל התורה כולה". א) שהמושג של "לשאת ולתת באמונה" וכן "עסקת באמונה", יש בו גם המשמעות של אמון דברים וגם אמונה ממש, שהאדם שיכול להרויח יותר על ידי רמאות, ובכל זאת יש לו אמונה בה' שאם יתנהג ביושר הקב"ה יפרנס אותו - אדם זה הוא אדם עם אמונה. ב) בגלל האמונה הזאת נחשב כאלו קיים כל התורה, כי האמונה היא הבסיס לכל התורה, שנאמר (חבקוק ב:ד): "וצדיק באמונתו יחיה".


פרק טז

א"י

(טז:ב-ג) וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר, ויאמרו אלהם בני ישראל: מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר: באכלנו לחם לשבע - כי הוצאתם אותנו אל המדבר הזה להמית את כל הקהל הזה ברעב. עם ישראל אף פעם לא רצה לעלות לא"י, והעדיף לשבת בסכנת הגלות, בגלל סיר הבשר.

סיר הבשר הוא עזיבת ה'

(טז:ג) מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר.... כלומר, הם ידעו שחטא הוא להישאר במצרים בגלות ולא לעלות לא"י לבנות שם מדינה סגולה ובכל זאת העדיפו מיתה "ביד ה'" ובתוך סיר הבשר. ומכאן שני דברים: א) שהחטא של סיר הבשר הוא חטא של עזיבת ה'. ב) אפילו כאשר ברור ליהודי שבגלות יש סכנה, הוא מעדיף להסתכן אך לשבת על סיר הבשר.

בטחון - בעת חושך וחוסר תקוה תבא הישועה

(טז:ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים. שמות רבה (כה:ח): "הדא הוא דכתיב (ישעיהו לג:טז): 'הוא מרומים ישכון', והדא הוא דכתיב (שמואל א ב:ח): 'מקים מעפר דל'. אלו ישראל שהיו משוקעין בטיט ובלבנים במצרים והוציאן הקב"ה בקומה זקופה, שנאמר (ויקרא כו:יג) 'ואולך אתכם קוממיות', הֱוֵי 'מקים מעפר דל'. סיקוסים [מדה] נתן הקב"ה ליעקב ואמר לו (בראשית כח:יד) 'והיה זרעך כעפר הארץ'. כשיגיעו בניך עד עפר הארץ - אותה שעה 'ופרצת ימה וקדמה...', הֱוֵי 'מקים מעפר דל'. וריממן הקב"ה על הכל, שנאמר (דברים כח:א): 'ונתנך ה' אלקיך עליון...'".

הכנעה לה' וקבלת עול מלכות

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא. המן בא ללמדנו את זה. כי ברור לכל רואה שהמן יורד מן השמים כל יום, ושיבין היהודי שהוא תלוי בהקב"ה, וייכנע לו ויקבל עליו עול מלכות שמים וישבור את גאותו. ועיין רשב"ם כאן: "מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורתי, כמו שמפורש בפרשת 'והיה עקב' - 'ויענך וירעיבך' (דברים ח:ג)". וז"ל אבן עזרא: "שיצטרך אלי בכל יום".

אמונה בה'

ולקטו דבר יום ביומו. המושג של המן הוא האמונה והבטחון שהקב"ה יפרנס אותנו ואין צורך לדאוג על הפרנסה ולעשות את הריצה אחרי הפרנסה לעיקר ואת שאר החיים לטפל. ועל אחת כמה וכמה שאסור לעבור על דברי תורה משום פרנסה, אלא יֵדע האדם, שאם יעשה רצון קונו, קונו יפרנס אותו דבר יום ביומו, כמו שכתוב כאן.

אמונה; מושגים קודמים לעשית המצוות

ולקטו דבר יום ביומו, למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא. וז"ל רש"י: "אם ישמרו מצוות התלויות בו [במן]". כלומר, כל המצוות תלויות במושגים, שכל מצוה באה למלא ולפרט מושג. וראשית כל חייבים להבין את המושג, שאם לאו, מה שוה המצוה המפורטת? והמושג שבמן הוא אמונה בה' ותלות בו והכנעה לו.

אמונה; מן

למען אנסנו הילך בתורתי, אם לא. "שלא ניתנה התורה אלא לאוכלי המן" - בעל הטורים. כלומר, שהתורה ניתנה רק בזכות האמונה, שהסמל של אמונה שלמה הוא המן שבא מן השמים.

לבטוח בה' ולא בנשק; תשובה תביא ישועה

שמות רבה (כה:ח): "משל לחסידה שהיתה יולדת בעפר הארץ, והיו העוברים והשבים דשים אותה ומאבדין אותה. מי גרם לה? על שהיתה יולדת בארץ. אלא משתעלה למרום ותלד לשם אין בריה מזיקתה, אבל [=אלא] היא משחקת מן הכל... כל אלה [פסוקים של סכלות על בני ישראל] למה, מפני שהניחו להקב"ה, אבל כשיעשו תשובה ויתלו עיניהם למרום... אותה שעה תשחק לסוס ולרכבו, שנאמר 'אלה ברכב...' (תהלים כ:ח)".

בטחון שאם יעסוק בתורה יקבל פרנסה

שמות רבה (כה:ט): "במדה שאדם מודד, בה מודדים לו". כלומר, אם יש לו אמונה, הוא נענה. וז"ל המדרש במלואו: "'ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו' - הדא הוא דכתיב 'ברוך ה' יום יום' (תהלים סח:כ). אמר הקב"ה לישראל: במדה שאדם מודד, בה מודדים לו. אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקים בה יום יום... חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו...".

ידיעת ה', אצל המן

(טז:ו-ז,יב) ...וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ובוקר וראיתם את כבוד ה'... וידעתם כי אני ה' אלקיכם.

חוסר אמונה ותלונות עם ישראל נגד ה'

(טז:ח) ויאמר משה: בתת ה' לכם בערב בשר לאכל ולחם בבקר לִשבֹעַ -בִשמֹע ה' את תלונתיכם אשר אתם מלינים עליו, ונחנו מה? לא עלינו תלונותיכם, כי על ה'.

אמונה; המן

(טז:טז-יז,יט) זה הדבר אשר צוה ה', לִקטו ממנו איש לפי אכלו, עומר לגולגולת מספר נפשותיכם... ויעשו כן בני ישראל... ויאמר משה אליהם: איש אל יותר ממנו עד בוקר. כל ענין המן הוא ענין של אמונה בה'. והנה אמר להם הקב"ה ללקוט בלי שום שיעור, אלא כל מה שירצו, ובסופו של דבר יצא שלכולם היה עומר לגולגולת. וכוונת ה' בזה היתה להבהיר להם שאלה שמקיימים מצוות ועוסקים בתורה ועושים את מרוצת הפרנסה לטפל, בסופו של דבר מקבלים את פרנסתם היסודית לא פחות מאלה שרצים אחרי פרנסה ותענוגים ועושר. וזאת כוונת בעל הטורים (פסוק טז): "בזה הפסוק יש כל אלפ"א בית"א, לומר לך: כל המקיים את התורה, מזמין לו ה' פרנסתו בלא טורח כאוכלי המן". וכן בפסוק (יט), הכוונה של "אל יותר ממנו עד בוקר" היא, שיבטחו בה' שהוא מפרנס אותנו בכל יום ובכל עת ובכל שעה.

חוסר אמונה; המן

(טז:כ) ולא שמעו אל משה, ויותירו אנשים ממנו [מן המן] עד בוקר, וירֻם תולעים ויבאש, ויקצוף עליהם משה. שמות רבה (כה:י) וז"ל: "'ויותירו אנשים ממנו' - אלו מחוסרי אמונה שהיו בהם". אלה שהותירו מן המן היו "מחוסרי אמונה". ונראה שיש הבדל בין "מחוסרי אמונה" ל"קטני אמונה" בשעת משבר.

מושגים; גאוה וידיעת ה'; המן

...ויותירו אנשים ממנו עד בוקר, וירֻם תולעים.... המלה "רימה" (תולעת) באה מאותו שורש של "רום" (גבהות, להרים, להתגאות), לומר לך שהגאוה וההתרוממות הבל, כי תקות אנוש רמה. התורה באה לשבור את ה"אנוכיות" את "היש" של האדם, כי גאותו מנוגדת לידיעת ה' וקבלת עול מלכות שמים. וזאת כוונת המאמר בסוטה (ה.): "כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור בעולם", כלומר שמתחרה אִתו, כביכול. וזה מה שכתב בעל הטורים: "שאם רם לבבו, שיש בו גסות הרוח ירום תולעים. וזה ששנינו (אבות ד:ד): 'מאד מאד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רמה'".

אמונה; שבת; מן

(טז:כה) היום לא תמצאֻהו. כי בשבת אין היהודי מתעסק בפרנסתו, בחומרנות, בריצה אחר הכסף. ביום שבת היהודי דואג לנשמתו והוא מאמין שהקב"ה יפרנס אותו.

חוסר אמונה

(טז:כז-כח) ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו. ויאמר ה' אל משה: עד אנה מאנתם לשמור מצוותי ותורותי. כל תורותי ומצוותי מבוססות על האמונה שהיתה חסרה בכם.

מנהיג; אין בור ירא חטא

(טז:כח) עד אנה מאנתם לשמור מצוותי - שלקטו מן בשבת. וז"ל ספורנו: "כי אתה [שהרי משה נכלל ב"מאנתם"] אע"פ שלא יצאת עמהם ללקוט, גרמת שיצאו, שלא לימדת אותם הלכות שבת וענינו, רק אמרת: 'ששת ימים תלקטוהו...', ובזה מרו את פיך, ואמרת 'וביום השביעי שבת לא יהיה בו', והם לא האמינו לדברך, אבל לא לְמדתָם מצוותי שבכלל מלאכה תהיה לקיטת המן... ענין השבת וטעמו ומתן שכרו וענשו". ומכאן ברורה הטעות העצומה שנעשתה מאות שנים באירופה, שלא לימדו את המון העם את טעמי המצוות ואת מושגי התורה, והם קיימו את המצוות כפולחן. וכל זה היה מספיק כאשר חיו במסגרת סגורה, אבל ברגע שהחומות נפלו, בשעת ההשכלה, או כאשר הגיעו לארצות החופש, כל ה"יהדות" שלהם נעלמה.

השבת; המשיח; אמונה

(טז:כט) שמות רבה (כה:יב): "אם משמרים ישראל את השבת כראוי אפילו יום אחד, בן דוד בא. למה? שהיא שקולה כנגד כל המצוות". ואין ספק שהטעם הוא שהשבת היא יסוד האמונה, והאמונה היא היסוד של כל התורה והבסיס שעליו כל המצוות עומדות.

אמונה; המן

(טז:לב-לג) מלֹא העֹמר ממנו למשמרת לדורותיכם... ויאמר משה אל אהרן: קח צנצנת אחת ותן שמה מלא העמר מן והנח אותו לפני ה' למשמרת לדורותיכם. וז"ל רש"י (לב): "בימי ירמיהו כשהיה ירמיהו מוכיחם למה אין אתם עוסקים בתורה, והם אומרים: נניח מלאכתנו ונעסוק בתורה; מהיכן נתפרנס? הוציא להם צנצנת המן...בזה נתפרנסו אבותיכם. הרבה שלוחין יש לו למקום להכין מזון ליראיו".


פרק יז

יסורי הנביא - העם מתקומם נגדו

(יז:ד) ויצעק משה אל ה' לאמר: מה אעשה לעם הזה? עוד מעט וסקלֻני! וז"ל אבן עזרא: "דיבר הכתוב [כלומר, דיבר משה] דרך משל. כי רבים מריבות עשו עמי ומתרעמים עלי. ואילו היה בהם יכולת, היו סוקלין אותי".

אסור למנהיג להוציא לעז על ישראל

(יז:ה) ויאמר ה' אל משה: עבור לפני העם.... וז"ל רש"י: "וראה אם יסקלוך. למה הוצאת לעז על בני?" ואע"פ שמשה באמת חשב כך, אסור למנהיג לכעוס ולאבד את מזגו.

באותו אמצעי הקב"ה מביא גם פורענות וגם הצלה

ומטך אשר הכית בו את היאור. וז"ל רש"י: "שהיו ישראל אומרים על המטה שאינו מוכן אלא לפורעניות... יראו עתה שאף לטובה...". ודוקא המטה,  המקל, שמכה - גם מציל. ועיין רמב"ן שאמר: "כי אז הפך המים לדם והוציא אותם מטבע, ועתה יביא מים בצור החלמיש, והנה יעשה בו דבר והפכו".

בטחון

(יז:ז) ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'.... בעל הטורים: "שאמרו רז"ל אם לא שלחו מרגלים לא היו צריכים לכלי זיין". כלומר, לא היו צריכים להשתמש בהם, אבל היו צריכים לקחת אותם איתם כי אין סומכין על הנס.

חוסר בטחון

ויקרא שם המקום מסה ומריבה, על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה' לאמר: היש ה' בקרבנו, אם אין?

חוסר אמונה

(יז:ח) ויבא עמלק. וז"ל רש"י: "סמך פרשה זו למקרא זה [של מסה ומריבה] לומר, תמיד אני ביניכם ומזומן לכל צרכיכם, ואתם אומרים 'היש ה' בקרבנו אם אין'! חייכם שהכלב בא ונושך אתכם ואתם צועקים אלי ותדעון היכן אני. משל לאדם שהרכיב בנו על כתפו...". ועיין שמות רבה (כו:ב) ששם כתוב: "משל לתינוק שהיה רכוב על כתפו של אביו וראה חבירו של אביו. א"ל: ראית את אבא? א"ל אביו: אתה רוכב על כתיפי ואתה שואל עלי! הריני משליכך ויבא השונא וישלוט בך".

מלחמה; מנהיג; אפילו ת"ח יוצא למלחמת מצוה

(יז:ח-ט) ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים. ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.... וז"ל רש"י: "צא מן הענן והלחם בו [בעמלק]". כלומר - צא מאהל מועד ומענני הכבוד ששם אתה יושב ולומד תורה בהתמדה, ולך להילחם, כי בשעה שקמים שונאים על ישראל, מלחמת מצוה היא, ולא עת תלמוד תורה היא. והנה אמר משה לבחור "אנשים", שהמשמעותה היא תמיד "מובחרים", "צדיקים". וז"ל שמות רבה כו:ג: "אנשים של חכמה וביראת חטא".  שדוקא אלה יצאו למלחמה.

גאולת מצרים סימן ודוגמה לגאולה האחרונה; וכן המלחמה בעמלק, כי עמלק היה מזרע עשיו וכן אדום מזרע עשיו והגלות של היום היא גלות אדום; לא תהיה עוד גלות

(יז:ט) ויאמר משה אל יהושע: בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק.... וז"ל הרמב"ן: "...כי המלחמה מן המשפחה הזאת [עמלק] היא הראשונה והאחרונה לישראל. כי עמלק מזרע עשיו וממנו באה אלינו המלחמה בראשית הגוים. ומזרעו של עשיו היה לנו הגלות והחורבן האחרון, כאשר יאמרו רבותינו שאנחנו היום בגלות אדום וממנה נושע לעולם, כאשר אמר: 'ועלו מושיעים... והיתה לה' המלוכה' (עובדיה פסוק כא). והנה כל אשר עשו משה ויהושע עמהם בראשונים יעשו אליהו ומשיח בן יוסף עם זרעם. על כן התאמץ משה בדבר".

ידעתי את ה'

שמות רבה (כו:ג): "למה ליהושע [ללחום בעמלק]? א"ל: זקנך [יוסף] אמר 'את האלקים אני ירא' (בראשית מב:יח). ובזה [בעמלק] כתיב: 'ולא ירא אלקים' (דברים כה:יח). יבוא בן בנו שאמר 'את האלקים אני ירא' ויפרע ממי שנאמר עליו 'ולא ירא אלקים'".

מלחמה ביהדות; אמונה בה' והליכה למלחמה

(יז:ט,יא-יב) בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, מחר אנכי נצב על ראש הגבעה ומטה האלקים בידי... והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל... וידי משה כבדים ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה.... וז"ל רש"י: "גבורים ויראי חטא שתהא זכותן מסייעתן". ובשמות רבה (כו:ג): "אנשים של חכמה [כלומר, חכמה לעשות מלחמה] וביראת חטא". כלומר שצריכים גם יראת חטא (אמונה בה'), וגם ללכת בדרך הטבע למלחמה. וכן התפללו העם לפני שיצאו למלחמה (עיין רמב"ן כאן), וכן לקח משה את מטה האלקים בידו שהוא סמל עזרת ה'; וכן כל הענין של משה שהרים ידיו לה' בשעה שישראל לחם.

מלחמה; מנהיג; מלחמת מצוה; המנהיג בראש

(יז:יב) וידי משה כבדים....  וז"ל רש"י: "בשביל שנתעצל במצוה ומנה אחר תחתיו נתייקרו ידיו". ואע"פ שודאי בשאר מצוות מותר למנות שליח, במלחמה - ומלחמת מצוה במיוחד - המנהיג חייב ללכת בעצמו ובראש.

אמונה

ויהי ידיו אמונה עד בא השמש, במלחמת עמלק. נ"ל שידיו ותפלתו היו באמונה שלמה, בוודאות ובלי ספק כל הלילה, שעמלק תקף בלילה ומשה התפלל כל הלילה "עד בא השמש", היינו זריחת השמש. ואז "...ויחלש יהושע את עמלק". וזה סימן לנו שבזכות האמונה בחשכת הגלות, ניצלנו עד בוא השמש של הגאולה.

(יז:יג-יד,טז) ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב. ויאמר ה' אל משה: כתב זאת זכרון בספר... כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים... ויאמר [משה] כי יד על כס י-ה, מלחמה לה' בעמלק מדר דור. וז"ל רש"י (יד): "שבא עמלק להזדווג לישראל קודם לכל האומות". וז"ל אבן עזרא (יד): "וטעם 'מחה אמחה' בעבור שהכעיס את ה'. כי אלופי אדום נבהלו מפחדו בעבור האותות שעשה במצרים ובים, וככה מואב ופלשת. והנה זה עמלק שמע גבורת ה' בעבור עמו ישראל והנה בא ממקום רחוק להילחם עם ישראל, ולא פחד מה', וכן כתוב 'ולא ירא אלקים'". וז"ל רמב"ן (טז): "וטעם העונש שנענש עמלק יותר מכל העמים בעבור כי כל העמים שמעו וירגזון... ועמלק בא ממרחק כמתגבר על ה'. ולכך אמר לו: 'ולא ירא אלקים...'". כולם הסכימו שהחטא של עמלק היה, שכל האומות שמעו את גדולת ה' ופחדו, ועמלק העיז לתקוף את ישראל כי הוא לא פחד מה' כי "לא ידע את ה'". ומשום כך אמר רש"י (טז): "ומהו 'כס' ולא נאמר 'כסא',

ואף השם נחלק לחציו [כלומר, שכתוב 'י-ה']? שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו". ולי נראה שמחיית שמו של עמלק אינה שלא ייזָכר עוד, שאדרבה, אין לך קיום יותר מזה ממה שהתורה הנציחה את השם עמלק. אלא שצריכים לחלל את שמו ולמחות את זכרו כיריב נצחי, ושלא יעלה בדעתו של אדם שה' אינו האלקים. ולכך כתב "ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב", כלומר עמלק היה כמושג של "לא ידעתי את ה'", והיה צורך להחליש את העם של עמלק לפי חרב, שבנצחון על העם החלישו את המושג וחיללוהו.

קידוש השם קשור לקידוש בני ישראל

(יז:יד) כי מחה אמחה את זכר עמלק. ובדברים (כה:יט): "תמחה את זכר עמלק"? אלא, החיוב הוא ע"י בני ישראל, וכאשר הם ינצחו, יהיה קידוש השם.


פרק יח

ידעתי; השגחה פרטית; ה' הוא אותו האלקים שנותן שכר וגם מעניש

(יח:א) וישמע יתרו כהן מדין, חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה....  וז"ל בעל הטורים: "'עשה אלקים' - שתיים במסורה. הכא, ואידך בפרשת מקץ: 'מה זאת עשה אלקים לנו' (בראשית מב:כח). שבאותו לשון שנצטערו, באותו לשון הרויח להם בעלייתם משם".

קידוש השם

וישמע יתרו... את כל אשר עשה אלקים... כי הוציא ה' את ישראל ממצרים.  והרמב"ן כתב בסוף דבריו: "וכי הוציא ה', בשמו הגדול שנודע עתה ע"י  משה שבו נעשו האותות".

מנהיג - כל טורח הציבור עליו, וחייב למחות נגד הרע ואם לאו הוא נענש על הרע

וישמע יתרו.... שמות רבה (כז:ט): "נתמנה אדם בראש ונטל טלית, לא יאמר: לטובתי אני נזקק; לא איכפת לי בציבור. אלא כל טורח הציבור עליו. אם ראה אדם מעביר בייא [צרה, שמעוות עליו הדרך] על חברו, או עובר עבירה ולא ממחה בידו - הוא נענש עליו [כלומר, לא רק שנענש על שלא מחה, אלא גם נענש על אותו חטא]. ורוה"ק צווחת: 'בני, אם ערבת לרעך, [תקעת לזר כפיך]' (משלי ו:א) -אתה ערב עליו; 'תקעת לזר כפיך', א"ל הקב"ה: אתה הכנסת עצמך לזירה, ומי שהוא מכניס עצמו לזירה או ניצוח או נוצח. א"ל הקב"ה: אני ואתה עומדים בזירה - או נצחת או נצחתי!"

קידוש השם קשור לקידוש בני ישראל; עם סגולה

(יח:ח) ויספר משה לחתנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים על אודות ישראל.  וז"ל ספורנו: "כמשיב נקם לצרי עמו... ובזה הורה כי בחר בישראל לסגולה מכל העמים". כלומר, שבני ישראל הם העם הנבחר והסגולה של ה', והוא לוחם את מלחמתם ושומר עליהם, ובכך הוא מאמת את מעמדם ומקדשם, וגם מקדש את שמו.

ידעתי את ה'

(יח:יא) עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. הקב"ה מראה את שיא גדולתו כאשר הוא פורע מהרשע בדיוק בדבר שהרשע חשב להשתמש בו נגד היהודי.

ידיעת ה'

עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלהים כי בדבר אשר זדו עליהם. ועיין רשב"ם וז"ל: "כי אין כח בהם [שאר האלהים] לנקום צרת מאמיניהם". ועיין תרגום אונקלוס: "ולית א-לה בר מיניה".

מנהיג

(יח:יג) ...ויעמד העם על משה מן הבקר עד הערב.  וז"ל רש"י: "אפשר לומר כן [שמשה דן כל היום ולא למד תורה]? אלא כל דיין שדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת, מעלה עליו הכתוב כאילו עוסק בתורה כל היום וכאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית, שנאמר בו: 'ויהי ערב ויהי בקר' (בראשית א:ה)".

אהבת ישראל

דעת זקנים: "ובמדרש תנחומא דורש, יתרו לאחר מתן תורה בא ודורש עליו מקרא זה: 'לב יודע מרת נפשו ובשמחתו לא יתערב זר' (משלי יד:י) -אמר הקב"ה: בנַי היו בשעבוד מצרים ויתרו היה יושב שוקט ובוטח, אינו דין שישמח בשמחת תורה". הנה: קנה המדה למי שראוי לשמוח בשמחת התורה היא לאו דוקא תלמיד בו, אלא ראשית כל - מסירות נפשו ואהבתו לעם ישראל.

ידעתי; יראת ה'

(יח:כא) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלקים.... וז"ל אבן עזרא: "וכנגדם אמר משה 'חכמים ונבֹנים' (דברים א:יג), כי לא יתכן להיות ירא שמים כראוי רק מי שהוא חכם". ונראה כי רק בחכמה קונים ידיעת ה', שהיא המקנה יראת ה' (ועיין ישעיהו יא:ב-ג, ובמה שכתבתי).

מדות המנהיג

(יח:כא-כב) ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל, יראי אלקים, אנשי אמת, שונאי בצע... ושפטו את העם....


פרק יט

כוונה

(יט:א) ביום הזה באו מדבר סיני. וז"ל רש"י: "שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו". כלומר, כמו שבדבר חדש אתה מכוון בו ונותן לבך עליו, כך תכוון לעשות את כל המצוות לשם התכלית שבהן.

חוסר אמונה

(יט:ב) ...ויחן שם ישראל נגד ההר.  וז"ל רש"י: "כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת".

קידוש השם; עונש הגוים

(יט:ד) אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים....  וז"ל רש"י: "...על כמה עבירות היו חייבים לי קודם שנזדווגו לכם [והציקו לכם], ולא נפרעתי מהם אלא על ידכם". כלומר, הקב"ה חיכה לפרוע למצרים על העבירות שעשו בלי שום שייכות ליהודים, אבל השתמש ביהודים כדי שיכיר העולם שישראל הוא עם ה' וכל המצער אותו ייענש ע"י ה'. וזה מקדש שם שמים כאשר הקב"ה מציל את עמו.

אמונת ישראל באה ע"י ראייה

אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים, ואביא אתכם אלי". וז"ל רש"י: "לא מסורת היא בידכם ולא בדברים אני משגר לכם, לא בעדים אני מעיד עליכם אלא אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים".

כל התחלות קשות

(יט:ה) ועתה, אם שמוע תשמעו בקולי... והייתם לי סגולה מכל העמים....  וז"ל רש"י: "אם עתה תקבלו עליכם, יערב לכם מכאן ואילך, שכל התחלות קשות".

תכלית היהודי; עם סגולה

(יט:ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל. וז"ל רש"י: "לא פחות ולא יותר". ובאמת דברי רש"י תמוהים! אלא כוונתו כדברי הרב קוק ז"ל (שיחות הרב צבי יהודה, תלמוד תורה א, חוב' 8, פסקה 5), שפירש את דברי חז"ל (ב"מ פה:) שנתנו טעם לחורבן בית שני "על שלא ברכו בתורה תחלה", ופירש שהכוונה היא שלא הבינו שתוכן הברכה ההיא "אשר בחר בנו מכל העמים" היא תכלית היהודי. שהוא חייב לדעת שסיבת יצירת בני ישראל וקיומו היא אך ורק כדי שידע שהוא עם סגולה ועם נבחר, שנבחר להיות קדוש ולשמש דוגמה והוראה לכל המין האנושי (עיין ספורנו כאן: "להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כולם בשם ה'"), ואם אין לו ההבנה של הבדלת היהודי לשם קדושה, אין סיבה לקיום האומה. וזאת כוונת רש"י בדברי הקב"ה: שעתה הקב"ה רצה במלים קצרות ופשוטות להסביר לבני ישראל את עצם תכליתם, ותכלית כל המצוות; ואמר שהמושג של עם סגולה, ממלכת גוים וגוי קדוש, היינו עם נבחר לקדושה, היא התכלית היחידה, לא פחות ולא יותר. ומיד ירד משה (פסוקים ז-ח) לשאול אם העם מבין את תכליתו ותפקידו לפני שיסביר להם את המצוות המפורטות; והם הסכימו, ואז עלה שוב להר.

אמונה; תורה מסיני; אמונה בתורה; אמונה בחכמים

(יט:ח-ט) ויענו כל העם יחדיו ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה! וישב משה את דברי העם אל ה'. ויאמר ה' אל משה: הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. ויגד משה את דברי העם אל ה'. יש להקשות למה כתוב  "ויגד משה" מאחר שכבר כתוב "וישב משה"? ואולי הכוונה היא, שמתחלה אמר להם משה את דברי ה' לגבי זה שהם יהיו ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואת זה קיבלו וענו "נעשה". ובכל זאת ידע הקב"ה שעצם התורה והמצוות כדברי ה' ישארו אצל היהודים בספק אא"כ הוא בעצמו יֵרָאה אליהם, ורק אז יתאמתו המצוות כדברי ה', וכמו כן יֵדעו בברור שהקב"ה בחר במשה כשליח ה', ושכל המצוות שהוא ילמד אותם אחרי שירד מסיני גם כן נצטוו שם; ודבר זה גם יחזק את דברי כל הנביאים שיבואו בעתיד ושידברו בשם התורה ועל סמך התורה. ועל זה אמר משה שנדמה לו שגם בזה יאמינו העם ושזה נכלל במה שכבר אמרו "נעשה". ובכל זאת הקב"ה רצה התגלות בסיני כי ידע שרק כך יאמינו בתורה כתורת ה'. וז"ל רש"י: "'וגם בך' - גם בנביאים הבאים אחריך". וז"ל אבן עזרא: "וישראל היו במצרים והיו בהם אנשים על דעת האמונה הזאת [דהיינו, שלא יתכן שידבר ה' עם האדם וחי]. והיתה נבואת משה בספק אצלם... והנה טעם [פירוש] 'אנכי בא אליך'... אז יאמינו כי נכון הוא שידבר ה' עם האדם וחי". והרמב"ן מביא את דברי המכילתא: "'בעבור ישמע העם בדברי עמך', מלמד שאמר הקב"ה למשה: הרי אני קורא לך מראש ההר ואתה עולה... וגם בך יאמינו לעולם; גם בך, גם בנביאים העתידים לעמוד אחריך".

קדושה

(יט:י) וקדשתם היום ומחר. המלה "קדושה" באה מהמלה "הזמנה". שהיהודי המקודש עומד במצב הכן, במצב של כוננות והזמנה ללכת לתפקיד תמיד, מעלה מעלה. וז"ל רש"י: "'וקדשתם' - וזימנתם. שיכינו עצמם היום ומחר". ולכן ציווה הקב"ה קדושה של שלושה ימים, שיהודי יֵדע שיש תמיד קדושה - היום, וכן קיים תמיד "מחר". שאין סוף לקדושה והתרוממות.

ידעתי את ה'; שמירת המצוות היא ציווי ולא התנדבות

(יט:יז) ויתיצבו בתחתית ההר. וז"ל רש"י: "...ומדרשו: שנתלש ההר ממקומו ונכפה עליהם כגיגית". ודעת זקנים מביא אותו מדרש: "...ואמר: אם אתם מקבלים התורה, מוטב; ואם לאו, שם תהא קבורתכם... ועוד איתא במדרש: כי כשנתן הקב"ה תורה לישראל עטף ונתן חרב בתוך התורה, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, תֵהרגו בחרב זה".


פרק כ

ידעתי את ה'; הוכחת הראייה

(כ:ב) אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים. וז"ל אבן עזרא (פסוק א): "שאלני רבי יהודה הלוי, מנוחתו כבוד, למה הזכיר 'אנכי ה'... הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'שעשיתי שמים וארץ'?... והנה בעבור האותות שעשה השם במצרים אמר משה 'אתה הראת לדעת', שהכל ראו זה, חכמים ושאינם חכמים, גדולים וקטנים. גם הוסיף עוד בדבר מעמד הר סיני ששמעו קול ה'...". ועיין רש"י כאן, שכתב שהטעם הוא "כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי".

ידעתי את ה'

וז"ל אבן עזרא (פסוק א): "ופשע מי שאינו מאמין בה', גדול מפשע עובד ע"ז. כי יש רבים שהם מאמינים בה' והם מזבחים ומקטרים לע"ז... שהם חושבים כי ייטיבו להם... והנה אלה מודים בה' רק משתפים עמו אחר".

ידעתי את ה'; מצוה לשמה

וז"ל אבן עזרא (פסוק א): "מי שאינו מאמין בלבו בה', אין עליו מצוה. וחייב אדם להזכירו בכל רגע לכבודו. כי כל מה שיעשה לא יעשנו כי אם בעבור כבודו ולא ימנע עצמו ממצוות לא תעשה רק בעבור כבוד השם לבדו".

ידעתי; ה' כל יכול; ה' מנהיג את כל מה שבעולמו באותו רגע

שמות רבה (כח:ד): "שהוא עושה את הכל בבת אחת. ממית ומחיה בבת אחת, מכה ורופא בבת אחת. אשה על המשבר, יורדי הים והולכי מדברות וחבושי בבית האסורים; אחד במזרח ואחד במערב...".

ידעתי את ה'; אנכי ה' אלקיך...

וז"ל דעת זקנים: "מאי דיבור הוא זה, ומה מצוה ומה אזהרה היא זו? וי"ל 'אנכי ה' אלקיך', ואני מצוך שתדעו ידיעה ברורה כי הוא הבורא, וכי אני הוא המצוה כל המצוות, ונאמן ליפרע הטוב והרע. וידיעת ה' שחייב אדם לדעת שהוא הבורא יתברך". וז"ל אבן עזרא (פסוק א): "והנה זה הדיבור הראשון הוא עיקר כל התשעה הדברים הנכתבים אחריו... וטעם זה הדבור שיאמין ותהיה אמונת לבו בלי ספק כי זה השם הנכבד שהוא נכתב ולא נקרא הוא לבדו אלקיו".

ידעתי את ה'; קנאה וע"ז

(כ:ה) לא תשתחוה להם ולא תעבדם כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא, פוקד עוון אבות על בנים.... וז"ל רש"י: "מקנא ליפרע ואינו עובר על מדתו למחול על עוון ע"ז". ועיין רמב"ן שם שכתב על הענין של "פוקד עוון אבות על בנים": "ויתכן שתהיה המדה החמורה הזאת בעבודת אלילים בלבד כי בה יזהיר, אבל בשאר המצוות איש בעוונו ימות".

ידעתי את ה'

כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא. עבודה זרה היא עצם ה"לא ידעתי את ה'". והנה כתב הרמב"ן (פסוק ג): "ואנכי א-ל תקיף שיש לאל ידי וקנא שאקנא בנותן כבודי לאחר ותהלתי לפסילים. ולא נמצא בשום מקום שיבא לשון קנאה בשם הנכבד כי אם בענין ע"ז בלבד [שכתוב: "כי אנכי ה' אלקיך א-ל קנא..."], ואמר הרב במורה הנבוכים (א:לו), שלא תמצא בכל התורה ובכל ספרי הנביאים לשון חרון אף ולא לשון כעס ולא לשון קנאה אלא בענין ע"ז בלבד".

ידעתי את ה'; מסירות נפש; קידוש השם; אהבת ה' היא השיא של ידיעת ה' ומסירת נפש

(כ:ו) ועושה חסד לאלפים לאוהבי ולשומרי מצוותי. כתב הרמב"ן: "'לאוהביו' הם המוסרים נפשם עליו. הם המודים בשם הנכבד ובאלוקותו לבדו, ויכפרו בכל אלוה נכר ולא יעבדו אותם עם סכנת נפשם, ייקָראו אוהביו, כי זו היא האהבה שנתחייבנו בה בנפשותינו כמו שאמר (דברים ו:ה): 'ואהבת את ה' אלקיך...', שתמסור נפשך וחייך באהבתו שלא תחליפנו באל אחר ולא תשתף עמו אל נכר. ולכך נאמר באברהם 'זרע אברהם אוהבי' (ישעיהו מא:ח), שנתן נפשו שלא יעבוד ע"ז באור כשדים. ושאר הצדיקים יקראו 'שומרי מצוותיו'... ומצאתי במכילתא: '"לאוהבי" - זה אברהם וכיוצא בו. "ולשומרי מצוותי" - אלו הנביאים והזקנים. רבי נתן אומר: "לאוהבי ולשומרי מצוותי" - אלו שהם יושבים בא"י ונותנים נפשם על המצוות. מה לך יוצא ליהרג? על שמלתי את בני... המכות האלה גרמו לי לאהוב לאבי שבשמים'. הרי פירש רבי נתן כי האהבה [היא] מסירת הנפש על המצוה". וכן כתב רמב"ן (להלן פסוק ח): "ואמת היא ג"כ כי מדת 'זכור' רמזו במצות עשה והוא היוצא ממדת האהבה... ומדת 'שמור' במצות לא תעשה... ויוצא ממדת היראה... ולכן מצות עשה גדולה ממצות ל"ת כמו שהאהבה גדולה מהיראה... ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה".

אהבת ישראל; גמ"ח

ועושה חסד לאלפים.... וז"ל בעל הטורים: "...מי שעושה חסד לאחרים, עושים עמו חסד".

מצוות חייבים לעשותן לשמה

ולשומרי מצוותי. כתב בעל הטורים: "וסמך ליה 'לא תשא'... לומר שכשתשמור המצוות, היזהר שלא תעשה אותן לשוא שלא לשמם, אלא עשה אותם לשמם".

חילול השם; לא ידעתי; למה הגלות היא העונש העיקרי; מדה כנגד מדה

(כ:ז) לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא. הקב"ה משלם מדה כנגד מדה. היהודים שכופרים בו או שבוזים לו, אינם "יודעים את ה'", ומחללים את שמו באמרם שהוא לא קיים. א"כ, הגלות, שהיא השיא של חילול השם, באה במדה כנגד מדה, שאין לך חילול השם יותר גדול מזה שכאילו הקב"ה באמת לא קיים או שבאמת אין ביכולתו לעזור. וז"ל אבן עזרא: "ואילו לא היה בישראל רק זאת העבירה לבדה, תספיק להאריך הגלות... והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא...", שאינו מאמין שיש באמת ה', ועל זה באה הגלות כמדה כנגד מדה.

ידעתי; חילול השם הוא כפירה בה'

לא תשא את שם ה' אלקיך לשוא. ז"ל הספורנו: "השבועה בשמו כשתהיה לשקר, שאומר הנשבע: 'זה אמת כמו שהא-ל יתברך אמת', הנה הוא כופר ומחלל את שמו, כאומר שאין הא-ל יתברך אמת, כאמרו (ויקרא יט:יב): 'ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלקיך'".  וז"ל אבן עזרא: "והנה אם לא יקיים דברו כאלו מכחיש את ה'". וכן הוסיף: "והנה הנשבע לשקר בכל עת שאין עליו שבועה הוא מחלל שם שמים בפרהסיא בלא הנאה". והוא אומר, שהיא סיבה לגלות.

ידעתי את ה'; אמונה

(כ:ח) וז"ל הרמב"ן: "אחר שצוה שנאמין בשם המיוחד יתברך שהוא הנמצא, הוא הבורא, הוא המבין והיכול, ושנייחד האמונה בכל אלה, והכבוד לו לבדו, יצוה שנכבד זכר שמו. ציווה שנעשה בזה סימן וזכרון תמיד להודיע שהוא ברא הכל, והוא מצות שבת שהיא זכר למעשה בראשית... ולכך אמרו ז"ל שהשבת שקולה כנגד כל מצוות שבתורה כמו שאמרו בע"ז". עשרת הדברות באו להשריש את ידיעת ה' והאמונה בו ככל יכול. וזאת מטרת ה"אנכי," "לא יהיה", "לא תשא" ו"זכור". והשבת היא סימן וזכרון לאמיתותו של הקב"ה, והיא עיקר גדול באמונה. ולכן שבת וע"ז שקולות כנגד כל המצוות שבתורה.

"אלימות"; ההבדל בין "הרג" ל"רצח"

(כ:יג) לא תרצח.... וז"ל רשב"ם: "כל 'רצוח', הריגה בחנם הוא [כלומר, ללא צדק], בכל מקום. 'מות יומת הרוצח' (במדבר לה:טז), 'הרצחת וגם ירשת' (מלכים א כא:יט), 'צדק ילין בה ועתה מרצחים' (ישעיהו א:כא). אבל 'הריגה' ו'מיתה' יש בחנם כמו 'ויהרגהו' בקין (בראשית ד:ח), ויש בדין [שמגיע לו], כמו 'והרגת את האשה' (ויקרא כ:טז)".

יצר הטוב

(כ:יד) לא תחמד בית רעך, לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך. אדם יכול להתגבר אפילו על תאוה טבעית, אם הוא מתרגל מנעוריו לדעת שדבר מה אסור לו. וז"ל אבן עזרא: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה, איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו? ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה - לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן... ולא יתכן להיות, כאשר אין אדם מתאוה לשכוב עם אמו אע"פ שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעריו לדעת שהיא אסורה לו... ובעבור זה, המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו... על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו כי ידע שה' לא רצה לתת לו".

עם ישראל; בטחון; לא רואים את הגדלות

(כ:טו) וכל העם רואים את הקולות.... וז"ל רש"י: "מלמד שלא היה בהם אחד סומא", ולא אילם וחרש, שהקב"ה ריפא את החולים. ויש לשאול למה עשה כך, ובמיוחד שחזרו וחלו לאחר מתן תורה? אלא שרמז לנו שהמון העם וגם לפעמים המנהיגים אינם מסוגלים לראות את הקולות ואת סימני הגאולה, לשמוע את השופר, לקרוא לישועה, לתפוס את הרגע ההיסטורי; וכאן רצה הקב"ה לפתוח עיני ואזני ופיות כולם - שכולם יראו ויבינו! אבל לאחר מתן תורה, כמו שהקב"ה אינו מופיע בכל פעם כי עכשיו מוטל על היהודי להאמין ולבטוח, כן הוא אינו מרפא בנסים, וכל אדם חייב להגיע למדרגה של הבנה בעצמו.

יראת ה'

(כ:יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו.

עם ישראל; ידעתי; אמונה - הקב"ה נגלה בסיני כדי שהיהודים יראו את מציאותו ויראו אותו ויאמינו בו

(כ:יז) ויאמר משה אל העם: אל תירָאו, כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וז"ל רש"י: "'לנסות' - לגדל אתכם בעולם, שיֵצֵא לכם שם באומות שהוא בכבודו נגלה עליכם". וז"ל הרמב"ן: "יתכן שיאמר כי לבעבור הרגילכם [מלשון נסיתי, הרגלתי] באמונה בא האלקים שכיון שהראה לכם גילוי השכינה, נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו... ולמען תהיה יראתו על פניכם בראותכם כי הוא לבדו האלקים בשמים ובארץ ותראו ממנו יראה גדולה... ועל דעתי הוא נסיון ממש. יאמר, הנה רצה האלקים לנסותכם, התשמרו מצוותיו, כי הוציא מלבבכם כל ספק ומעתה יראה הישכם אוהבים אותו ואם תחפצו בו ובמצוותיו... ויתכן שיהיה הנסיון הזה בטובה כי האדון פעם ינסה עבדו בעבודה קשה... ופעם ייטיב עמו לדעת אם יגמול אותו בטובה אשר עשה עמו... כענין שאמרו חז"ל: אשרי אדם שעומד בנסיוניו, שאין לך בריה שאין הקב"ה מנסה אותה. העשיר מנסה אותו אם תהיה ידו פתוחה לעניים; העני מנסה אותו אם יוכל לקבל יסורים... ואמר 'רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה, על כן אפקוד עליכם כל עוונותיכם' (עמוס ג:ב). כי העמים אינם חייבים לי ככם אשר ידעתי אתכם פנים בפנים".

בטחון; מנהיג

(כ:יח) ויעמד העם מרחוק ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלקים. וז"ל אבן עזרא: "'ויעמד העם מרחוק' - הזכיר זה פעם אחרת [כלומר, שכבר הזכיר בפסוק טו "ויעמדו מרחוק"], כי משה היה עושה הפך מעשיהם. אלה עמדו מרחוק ומשה נגש אל הערפל". כלומר, שהנה ההבדל בין המון העם לבין המנהיג הוא, שברגע של פחד כאשר העם בורח, המנהיג נכנס לתוך הסכנה. והנה דוקא ב"ערפל" זה המקום "אשר שם האלקים", שבאמונה ובטחון המאמין נכנס לסכנה ובוטח בה', וכך הוא מוצא אותו.

ידעתי את ה' - גלוי השכינה בהר סיני הוא השיא של "ידעתי את ה'"

(כ:יט-כ) ויאמר ה' אל משה: כה תאמר אל בני ישראל: אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. ולכן אסור לשתף ע"ז להקב"ה. וז"ל רש"י: "'אתם ראיתם' - יש הפרש בין מה שאדם רואה למה שאחרים משיחים לו. שמה שאחרים משיחין לו, פעמים שלבו חלוק מלהאמין". וז"ל רמב"ן: "אחרי שראיתם בעיניכם כי מן השמים דברתי עמכם ואני הוא האדון שבשמים ובארץ, אל תשתתפו עמי אלהי כסף ואלהי זהב, כי אין לכם צורך אתי אל עזר אחר" (ועיין ישעיהו ג:יג, ברד"ק).

"מי בקש זאת מידכם"

(כ:כא) מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך.  וז"ל ספורנו: "וגם לא תצטרך לעשות היכלות של כסף וזהב ואבנים יקרות למען אקרב עליכם, אבל יספיק מזבח אדמה". ועוד כתב הספורנו: "לא תצטרך למשוך הנהגתי אליך באמצעים של כסף וזהב וזולתם, כי אמנם אני אבא אליך וברכתיך".

ידעתי את ה'

מזבח אדמה תעשה לי... בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך. וז"ל רש"י: "שתהא תחילת עשייתו לשמי". כל מצוה צריכה להיעשות לשם ה', וכך אנחנו מודים בו.

חילול השם; בטחון; שלום

(כ:כב)  ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה. על איסור ברזל בבניית המזבח, כתב רמב"ן: "ואני אומר כי טעם המצוה בעבור היות הברזל חרב, והוא המחריב העולם, לכן נקרא כך. והנה עשיו אשר שנאו ה' הוא היורש החרב, שנאמר לו: 'ועל חרבך תחיה' (בראשית כז:מ), והחרב הוא כחו בשמים ובארץ... ולכן לא יובא בית ה'... ומפני זה לא היה במשכן ברזל... וכן בבית עולמים לא נעשה בו כלי ברזל...". והנה, כיון שהאדם סומך על כח החרב וחושב שהוא המביא לו נצחון, בזה הוא מחלל את השם, שאינו סומך עליו, ולכן אין לשתף את החרב בבית ה', וזה כשיתוף ע"ז עם הקב"ה. וז"ל רש"י: "...דהמזבח נברא להאריך ימיו של אדם והברזל נברא לקצר ימיו

אין זה בדין שיונף המקצר על המאריך". ובכלל אין דו קיום בין טוב ורע, בין קודש וחול, וצריכים הבדלה בין כולם. ומוסיף רש"י: "ועוד, שהמזבח מטיל שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, לפיכך לא יבא עליו כורת ומחבל".

אהבת ישראל - כבוד חברו

(כ:כג) ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו. וז"ל רש"י: "והרי דברים ק"ו - ומה אבנים הללו שאין בהן דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה: הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם בזיון, חברך שהוא בדמות יוצרך ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה".


פרק כא

קידוש השם ע"י נצחונו על הגוים; ידעתי; עונש הגוים אינו בא עד שנתמלאה סאתם; גאוה

(כא:א) ואלה המשפטים.... שמות רבה (ל:א): "'ועוז מלך משפט אהב' (תהלים צט:ד) -אימתי ניתן העוז להקב"ה? בשעה שהוא עושה את הדין בגוים. שכן אתה מוצא בנבוכדנצר הרשע, ע"י שנתגאה ואמר (דניאל ד:כז) '...הלא דא היא בבל רבתא די אנה בניתה לבית מלכו - בתקף חסני [בחוזק כוחי] וליקר הדרי'. א"ל הקב"ה: רשע! ליחה סרוחה! נתגאית ואמרת: 'בתקף חסני...'? ואין אתה יודע שהכל שלי...? אמרו ישראל לפני הקב"ה: רבון העולם! עד מתי אי אתה עושה דין בגוים? א"ל: עד שתגיע עונתן ליבצר, שנאמר (ישעיהו כז:ב) 'ביום ההוא כרם חמר ענו לה' - כלום קוטף אדם את כרמו קודם שיתבשל? אלא מאחר שהוא מבושל, הוא קוטפו ונותנו בגת ודורכו, ומזמר, והם עונים אחריו [זמר]. כך א"ל הקב"ה לישראל: המתינו לי עד שתגיע עונתה של אדום ואני דורך אותה, שנאמר (תהלים ס:י): 'על אדום אשליך נעלי' [ואדרוך אותם]".

מנהיג; חייב לתת נפשו על ישראל

ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם.  וז"ל שמות רבה (ל:ד): "שלשה דברים נתן משה נפשו עליהם ונקראו על שמו, ואלו הן: ישראל, והתורה, והדינים. ישראל, כמה נצטער עליהם, ונקראו על שמו, שנאמר (ישעיהו סג:יא) 'ויזכר ימי עולם משה עמו'. התורה, שנאמר (מלאכי ג:כב): 'זכרו תורת משה עבדי'. הדינים, שנאמר 'ואלה המשפטים...'. וכן אסתר נתנה נפשה על ישראל ונקראו על שמה, שנאמר (אסתר ד:ח) 'ולבקש מלפניו על עמה'".

אמונה; כל התורה נתנה בסיני ואפילו משפטים של ממון

כתב רש"י: "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני".

יראת החטא

שמות רבה (ל:יד) "אתה מוצא אדם שונה מדרש, הלכות, ואגדות; ואם אין בו יראת חטא אין בידו כלום".

אמונה ובטחון; זה שמצפה לישועה ומאמין שתבא, מקרב אותה

וז"ל שמות רבה (ל:כד): "היו דומים לאביכם, שנאמר (בראשית מט:יח): 'לישועתך קויתי ה''. צפה לישועה שהיא קרובה לך. לכך נאמר (ישעיהו נו:א): 'כי קרובה ישועתי לבא'".

חילול בני ישראל קשור לחילול השם; בעתה אחישנה; לא למענכם

שמות רבה (ל:כד): "'כי קרובה ישועתי לבא' - 'כי קרובה ישועתכם' אינו אומר אלא 'ישועתי'... א"ל הקב"ה לישראל: 'אם אין לכם זכות, בשבילי אני עושה. כביכול, כל הימים שאתם שם בצרה, אני עמכם, שנאמר 'עמו אנכי בצרה' ואני גואל לעצמי... אפילו אין בידכם מעשים עושה הקב"ה בשבילו". וזה כענין "לא למענכם אני עֹשה" (יחזקאל לו:כב), כי אם הקב"ה בגלות זהו חילול השם, והוא מושיע את עצמו.

גאולה; בטחון; הגאולה תבא עם עשיית משפט

שמות רבה (ל:כד): "'שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא...' (ישעיהו נו:א) -אמר הקב"ה: אני מביא את הישועה שנאמר 'לה' הישועה'; ומי שהוא עושה משפט, כותב אני עליו שהוא מקרב את הישועה. וכן אתה מוצא ביהושפט שעשה שופטים (דברי הימים ב יט)... וכשבאו בני עמון ומואב הן היו עומדים והקב"ה עושה מלחמתם (שם)...".

ידעתי את ה'; חילול השם

כתב רש"י: "'לפניהם' - ולא לפני גוים... שהמביא דיני ישראל לפני גוים מחלל את השם ומייקר את שם האלילים להשביחם, שנאמר (דברים לב:לא): 'כי לא כצורנו צורם ואויבנו פלילים' - כשאויבינו פלילים זהו עדות לעילוי יראתם".

חילול השם; כי לי בני ישראל עבדים; ידעתי את ה'

(כא:ו) ורצע אדוניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. בענין עבד נרצע, עיין רש"י שהביא טעם למה אוזן ולמה דלת ומזוזה, והטעם לשניהם "כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים". וכן עיין בעל הטורים שם, שהמלה "מרצע" עולה ארבע מאות כנגד ארבע מאות שנה של עבדות. ומכל זה נראה שכאשר היהודי עבד אפילו ליהודי אחר, יש כאן פחיתות האדנות של הקב"ה, כי אין שותף להקב"ה באדנותו על האדם, וזה חילול השם במיעוט. וכאשר האדון הוא גוי, זה עוד יותר חמור, כי אז יש חילול השם כבד.

התקופה הזאת היא התקופה הראשונה בתולדות ההיסטוריה שרוב בני אדם  "לא יודעים אלקים".

תורה מסיני

(כא:כד) עין תחת עין, שן תחת שן....  וז"ל אבן עזרא: "והכלל, לא נוכל לפרש על דרך מצות התורה פירש שלם אם לא נסמך על דברי חז"ל. כי כאשר קיבלנו התורה מן האבות, כן קיבלנו תורה שבעל פה, אין הפרש ביניהם".


פרק כב

הבא להרגך השכם להרגו

(כב:א) אם במחתרת ימצא הגנב והוכה ומת, אין לו דמים.  וז"ל רש"י: "אין זו רציחה, הרי הוא כמת מעיקרו. כאן לימדך תורה: אם בא להרגך השכם להרגו".

ע"ז, כישוף, גילוי עריות

(כב:יז) בעל הטורים כתב, שע"ז מביאה לידי כישוף, וכישוף לידי עריות. ועיין אבן עזרא שם שכתב שכל זה בא מתאוה, וז"ל: "טעם [סיבה] להזכיר זה [כישוף] אחר הבתולה, כי המתאוים יתאוו דרך כשפים למלאות תאוותם".

ידעתי את ה'; איסור שיתוף הקב"ה עם ע"ז

(כב:יט) זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. וז"ל אבן עזרא: "רק לה' הנכבד לבדו, שהוא שם העצם, ולא יתערב אחר עמו". וז"ל ספורנו: "לכל האלהות יחדיו [אסור], אע"פ שבכללם יכוין לכלול את הא-ל יתברך...". "לה' לבדו" - בלא שיתוף אלהים אחרים, ואפילו למלאכים אסור ואפילו כוונתו לטובה. וז"ל רמב"ן: "...בעבור שהזובחים למלאכיו יחשבו לעשות חפצו, שיהו הם אמצעים להפיק להם רצון מאתו".

א"י; גר

(כב:כ) וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. וז"ל אבן עזרא: "כאשר יקבל הגר שלא לעבוד ע"ז לא תונהו בארצך". ונראה שזה גר תושב, וודאי צריך גם לקבל את ריבונות היהודים. וז"ל רש"י לגבי גר צדק: "אם הוניתו אף הוא יכל להונותך ולומר לך: אף אתה מגרים באת. מום שבך אל תאמר לחברך".

צדק ויושר; בטחון

(כב:כ-כג) וגר לא תונה ולא תלחצנו כי גרים הייתם בארץ מצרים. כל אלמנה ויתום לא תענון אם ענה תענה אותו, כי אם צעק יצעק אלי, שמֹע אשמע צעקתו. וחרה אפי והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. וז"ל אבן עזרא: "וכאשר הזכיר הגר שאין לו כח, ככה היתום והאלמנה...". וז"ל רשב"ם: "ולפי שצרתו [של הגר] מרובה, עונשו מרובה".

מדה כנגד מדה

(כב:כא-כג) כל אלמנה ויתום לא תענון, אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק אלי, שמע אשמע צעקתו... והיו נשיכם אלמנות ובניכם יתומים. עיין רשב"ם (כג): "מדה כנגד מדה". וז"ל בעל הטורים (כב): "...הכל כפול, לומר לך: הכל במדה שתעשה לו, אעשה לך".

אהבת ישראל; לא תעמוד על דם רעך; כל ישראל ערבים זה לזה

כל אלמנה ויתום לא תענון; אם ענה תענה אותו.... וז"ל אבן עזרא: "ואחר שאמר 'לא תענון', לשון רבים, אמר 'אם תענה', כי כל רואה אדם שהוא מענה יתום ואלמנה ולא יעזרם, גם הוא יחשב מענה". והוסיף אבן עזרא (כב): "אם אחד יענה ואין עוזר, העונש על כולם, על כן בא אחריו (פסוק כג): 'וחרה אפי והרגתי אתכם', כולכם". וכן עיין בעל הטורים (כב): "לומר שכל ישראל ערבין זה בזה, שאפילו אם עינה האחד כאלו עינו כולם".

רבית

(כב:כד) אם כסף תלוה את עמי את העני עמך, לא תהיה לו כנשה ולא תשימון עליו נשך. "והמלוה והסופר והעדים כולם עוברים" - אבן עזרא שם. ועיין שמות רבה כל פרשה לא.

צדק ויושר

(כב:כד-כו) אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה, לא תשימון עליו נשך. אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו, כי היא כסותֹה לבדה, היא שמלתו לעורו, במה ישכב? והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. כתב רש"י: "'את העני עמך' - הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה עני; 'לא תהיה לו כנושה'... לא תכלימהו". וכן כתב רמב"ן (פסוקים כ-כב): "כי אני רואה דמעת העשוקים ואשר אין להם מנחם ומיד עושקיהם כח, ואני מציל כל אדם מיד חזק ממנו. וכן האלמנה והיתום לא תענו כי אשמע צעקתם, שכל אלה אינם בטוחים בנפשם ועלי יבטחו... אפילו עשירה בעלת נכסים [שהיא אלמנה], כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה... והנה הוא [העשוק] נעזר יותר מכל אדם, כי שאר האנשים יטרחו אחרי מושיעים שיושיעום ואחרי עוזרים לנקום נקמתם, ואולי לא יועילו ולא יצילו, וזה בצעקתו בלבד נושע בה'...". ונראה לי שכוונתו היא, משום שהוא בוטח בה', כי אין לו במי לבטוח חוץ מהקב"ה. וזאת כוונת הפסוק: "כי אם צעק יצעק אלי" - כלומר שאם יצעק אני אושיע אותו, ואם לאו לא אושיע אותו.

ידעתי; צדק ויושר והשגחת ה'

(כב:כה) אם חבל תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו. וז"ל רש"י: "חבול תחבול, כפל לך בחבלה עד כמה פעמים. אמר הקב"ה: כמה אתה חייב לי, והרי נפשך עולה אצלי כל אמש ואמש ונותנת דין וחשבון ומתחייבת לפני ואני מחזירה לך. אף אתה טול והשב, טול והשב".

עם סגולה

(כב:כה-כז) שמות רבה (לא:ט): כשם שהערימה הזאת עומדת והכהן יורד לתוכה ונוטל מתוכה תרומה, כך עשה הקב"ה את העולם ערימה ונטל ישראל, שהם תרומתו, שנאמר 'קדש ישראל לה', ראשית תבואתֹה' (ירמיהו ב:ב)".

אמונה; ידעתי; בטחון; השגחה פרטית; בעתה אחישנה

(כב:כו) והיה כי יצעק אלי, ושמעתי, כי חנון אני. וז"ל רמב"ן: "חונן ומקבל תחינת כל אדם אע"פ שאינו הגון". ונראה שכוונתו, שאע"פ שאין בידו מצוות מעשיות, בכל זאת מכיון שבטח בה' והאמין שיש ביכולתו לעזור, המעלה הזאת די לעורר את רחמי ה'. והעיקר שהאדם שרוצה עזרת ה' חייב לצעוק אליו, ואז "כי יצעק אלי". ה' יעזור. שהצעקה היא מראה אמונה, וא"כ אין ספק שאפילו אם בני ישראל אינם ראויים, אם רק יצעקו ויאמינו בה' - יעזרם.

עם סגולה

(כב:ל) ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו.... וז"ל רש"י: "אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות, הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי".

השגחה פרטית

...לכלב תשליכון אותו. וז"ל רש"י: "למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה...".


פרק כג

מושגים; לשון הרע

(כג:א) לא תשא שמע שוא.... וז"ל בעל הטורים (כב:ל): "'לכלב תשליכון אותו', וסמיך ליה 'לא תשא שמע שוא' - כל המספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים".

אסור ללכת אחרי רבים לרעות

(כג:ב) לא תהיה אחרי רבים לרעות....  וז"ל רש"י: "אם ראית רשעים מטין משפט, לא תאמר הואיל ורבים הם הנני נוטה אחריהם... ואם ישאלך הנדון על אותו המשפט [מה דעתך], אל תעננו על הריב [שלו] דבר הנוטה אחרי אותן רבים [כלומר, אל תענהו דבר אך ורק משום שזה מסכים עם הרבים], להטות את המשפט מאמיתו [כלומר, אם פסק הרבים הוא נטייה מהאמת]. אלא אמור את המשפט כאשר הוא, וקולר יהא תלוי בצואר הרבים". וז"ל שפתי חכמים: "אל תאמר, מה בכך אם אדון את הדין לאמיתו כיון שהם רבים ואני יחיד ולא ישמעו לי. אלא עשה את שלך, וקולר...".

ידעתי את ה'

(כג:ג) ודל לא תהדר בריבו. וז"ל רשב"ם: "אלא בצדק תשפוט עמיתך". אסור ללכת אחרי הצדק כפי שהוא נראה לאדם, אלא לפי צדק ה', ו"עשה רצונך כרצונו" ו"אל תהי צדיק הרבה".

צדק ויושר

(כג:ג-ח) ודל לא תהדר בריבו. כי תפגע שור אויבך או חמורו תֹעה, השב תשיבנו לו. כי תראה חמור שנאך רבץ תחת משאו... עזב תעזב עמו. לא תטה משפט אביונך בריבו. מדבר שקר תרחק ונקי וצדיק אל תהרג כי לא אצדיק רשע. ושחד לא תקח כי השחד יעור פקחים ויסלף דברי צדיקים.

צדק ויושר

(כג:ט) וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים.

צדק ויושר

(כג:יב) ...וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך, וינפש בן אמתך והגר.

ידעתי את ה'

(כג:יג) ...ושם אלהים אחרים לא תזכירו, לא ישמע על פיך. ועיין רש"י שם: "ללמדך ששקולה ע"ז כנגד כל המצוות כולן".

ידעתי את ה'; בשמחה

(כג:יד) שלש פעמים תחוג לי בשנה. וז"ל ספורנו: "כענין 'ישמח ישראל בעושיו' (תהלים קמט:ב)".

ידעתי את ה'

(כג:יד,יז) שלש רגלים תחוג לי בשנה... שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'. וז"ל רמב"ן (טז): "והנה כולם על מעשיו מן השדה, לתת בהם הודאה לאלקים שהוא שומר חקות שמים ומוציא לחם מן הארץ, להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב. וזה טעם 'אל פני האדון ה'', שהוא האדון המפרנס עבדיו".

ארץ ישראל

(כג:טו-טז) את חג המצות תשמור... למועד חודש האביב... וחג הקציר... וחג האסיף.... וז"ל רשב"ם: "הרי שלשה רגלים תלוים כולם בפירות הארץ: אביב, וקציר, ואסיף".

ידעתי את ה'; השגחה פרטית

(כג:יז) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה'. וז"ל רשב"ם: "וגם רבותינו דרשו: 'הנה האדון ה' צב-אות מסעף פארה' (ישעיהו י:לג) -בכל מקום שאתה מוצא את הלשון הזה, מוציא דיורין ומכניס דיורין". וז"ל ספורנו: "'שלש פעמים בשנה יראה' - להודות על גאולת מצרים ועל האביב ועל הקציר ועל האסיף כי ממנו הכל".

מושגים; בשר בחלב

(כג:יט) ...לא תבשל גדי בחלב אמו. וז"ל אבן עזרא: "אולי היה כי אכזריות לב היא לבשל הגדי עם חלב אמו כדרך 'שור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו' (ויקרא כב:כח). גם 'לא תקח האם על הבנים' (דברים כב:ו)".

בטחון

(כג:כ) הנה אנכי שולח מלאך. שמות רבה (לב:א): "הדא הוא דכתיב (תהלים פב:ו) 'אני אמרתי אלהים אתם' - אילו המתינו ישראל למשה [בעגל] ולא היו עושים אותו מעשה, לא היתה עכו"ם ולא מלאך המות שולט בהן, וכן הוא אומר (שמות לב:טז): 'והמכתב מכתב אלקים הוא, חרות על הלוחות'. מהו 'חרות'? ר' יהודה ור' נחמיה, ר"י אומר: חירות מן הגלויות. ר"נ אומר: חירות ממלאך המות... כיון שאמרו (שמות לב:ד): 'אלה אלהיך ישראל', בא מוות עליהן. אמר הקב"ה: בשיטתו של אדם הראשון הלכתם, שלא עמד בנסיונו... 'אני אמרתי אלהים אתם', והלכתם אחר מדותיו של אדם הראשון - 'אכן כאדם תמותון'...". עוד שם (לב:ח): "'הנה אנכי שולח מלאך' - א"ל הקב"ה למשה: מי ששומר את האבות הוא ישמור את הבנים... בכל מקום שהמלאך נראה השכינה נראית... ולא עוד אלא שבשעה שצועקים ישראל לפניו תבא להם תשועה. כך בסנה... וכן בגדעון... וכן לעתיד לבוא בשעה שיגלה הגאולה, בא [המלאך] על ישראל, שנאמר (מלאכי ג:א): 'הנני שֹלח מלאכי ופִנה דרך לפני'".

בטחון

(כג:כ-כא) הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי. השמר מפניו ושמע בקולו... כי שמי בקרבו. וז"ל הרמב"ן: "הוא המלאך הגואל אשר השם הגדול בקרבו... וגם שם במדרש רבה רמזו לזה אמרו: '"הנה אנכי שלח מלאך", אמר לו הקב"ה: מי ששמר את האבות ישמור את הבנים'...".

ידעתי את ה'

(כג:כד) לא תשתחוה לאלהיהם ולא תעבדם.... וז"ל אבן עזרא: "כי העובד ע"ז כאילו הוא עובר על כל מצוות לא תעשה ולא יועילוהו כל מצוות עשה בעוה"ז ובעוה"ב". וז"ל רמב"ן: "התורה תזהיר על ע"ז בכמה מקומות, ואע"פ שהמקראות מיותרין בה, אין להקפיד בכך, שמפני חומר שבה - שכל המודה בה כופר בכל התורה כולה - תזהיר ותחזור ותזהיר. כאומר לעבדו: זכור תמיד ולא תשכח העיקר הגדול שצויתיך שהכל תלוי בו".

ידעתי את ה'; אין שיתוף ע"ז

(כג:כה) ועבדתם את ה' אלקיכם.... וז"ל רמב"ן: "בעבור שרוב עובדי ע"ז יזכירו וידעו כי השם הנכבד הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, ואין כוונתם בע"ז, רק שיחשבו כי בעבודות ההם תהיה להם הצלחה... וכ"ש שיחשבו כי תהיה להם תוספת טובה בעבודת המלאכים בעבור שהם מכבדים משרתי הא-ל הגדול. וע"כ יאמר הכתוב הזה כי בעבודת הקב"ה בלבד תהיה להם ההצלחה...".

בטחון

(כג:כה,כז) ועבדתם את ה' אלקיכם... את אימתי אשלח לפניך והמֹתי את כל העם אשר תבא בהם ונתתי את כל אויבך אליך עורף.

א"י; הגוי הנמצא שם

(כג:כט-לג) לא אגרשנו מפניך בשנה אחת פן תהיה הארץ שממה ורבה עליך חית השדה. מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ. ושַתי את גבלך מים סוף ועד ים פלשתים וממדבר עד הנהר כי אתן בידכם את יֹשבי הארץ וגרשתמו מפניך. לא תכרֹת להם ולאלהיהם ברית. לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי כי תעבוד את אלהיהם כי יהיה לך למוקש. יש כאן שני דברים: החיוב שלא לתת לגוים לשבת בארץ ישראל, והחיוב לנחול את הארץ. וז"ל ספורנו (לא): "הדבר מסור בידכם, ואתם אל תתעצלו בזה, כמו שהעיד בהם יהושע באמרו 'עד אנה אתם מתרפים לבוא לרשת את הארץ אשר נתן לכם ה' אלקי אבותיכם' (יהושע יח:ג)".


פרק כד

ידעתי את ה'

(כד:ג,ז) ויבא משה ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים, ויען כל העם קול אחד ויאמרו: כל הדברים אשר דבר ה' נעשה... ויקח ספר הברית ויקרא באזני העם ויאמרו: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע.

אמונה; היהודי כחיה נגד הגוי; היהודי מוסר נפש

(כד:ז) ...ויאמרו: כל אשר דבר ה', נעשה ונשמע. וז"ל שמות רבה (כא:ה): "מה כתיב  (הושע ז:יא): 'ויהי אפרים כיונה פותה...'? אמר הקב"ה: אצלי הם כיונה פותה, כל מה שאני גוזר עליהם עושים ושומעים לי. אבל אצל הגוים הם קשים כחיות... למה? שעכו"ם אומרים להם: מה אתם מבקשין מן השבת הזו שאתם שומרים, מן המילה... והם מבקשים לבטל להם את המצוות. והם נעשים כנגדם קשים כחיות; אבל אצל הקב"ה 'כיונה תמה', ושומעין לו כל מה שהוא גוזר עליהן, שנאמר: 'ויאמן העם' (שמות ד:לא), וכן הוא אומר: 'כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע'".

עול מלכות; ידעתי את ה'

...ויאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וז"ל ספורנו: "נעשה לתכלית שנשמע בקולו כעבדים המשמשים את הרב שלא על דרך לקבל פרס".

תורה מסיני; תלמוד תורה

(כד:יב) ויאמר ה' אל משה: עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם.  וז"ל אבן עזרא: "...ופירוש 'התורה' - תורה שבכתב. 'והמצוה' - תורה שבע"פ, כי כל המצוות ניתנו למשה בסיני בימים שעמד בהר". וכן אמר ה' "אשר כתבתי להורותם", שהתורה ניתנה להוראה ולמעשה.


פרק כה

ידעתי את ה'

(כה:ב) ויקחו לי תרומה. וז"ל רש"י: "לי, לשמי". והכוונה היא, שתפקיד האדם הוא "לדעת את ה'", כלומר, להודות שה' הוא האלקים, ולכן חייב היהודי לתרום מכספו ומרכושו כהודאה שכל רכושו בא מה' ושהוא אדון כל, וזה קידוש שמו וידיעת ה'. וכן כל "לי" פירושו "לשמי", והכוונה היא - להודות ולדעת את ה'. וכן בפסוק ח "ועשו לי מקדש", וז"ל רש"י: "ועשו לשמי בית קדושה".

קידוש השם; מסירות נפש

שמות רבה (לג:ה): "א"ר יוסי: דרש פנחס בעצמו: ומה אם הסוס שהוא נותן נפשו ליום המלחמה, אפילו הוא מת נותן נפשו על בעליו, אני על קדושת שמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה".

ישראל קיים לעולם

שמות רבה (לג:ב): "אפילו סוררים הן איני מניח אותן ועמהם אני דר, שנאמר: 'ואף סוררים לשכון י-ה אלקים' (תהלים סח:יט)". עוד שם  (לג:ג): "'אני ישנה ולבי ער' (שיר השירים ה:ב) -אמרה כנסת ישראל: אני ישנתי לי מן הקץ, אלא הקב"ה [שהוא לבו של עם ישראל] ער [לגאלני]".

צדקה

(כה:ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם: זהב, וכסף ונחשת.  וז"ל דעת זקנים: "וכנגדן יש צדקות בעולם: אותה שאדם עושה כשהוא בריא, נחשבת לו כזהב. כשהוא חולה ונותן מעכשיו, נחשבת לו ככסף. כשהוא נותן לאחר מיתה, נחשבת לו כנחושת".

מנהיג; שומרי פולחן

(כה:ח) ועשו לי מקדש. ז"ל שמות רבה (לג:א): "אמר הקב"ה לישראל: מכרתי לכם תורה, כביכול נמכרתי עמה. משל למלך שהיתה לו בת יחידה, בא אחד מן המלכים ונטלה... זו טובה עשֵה לי, שכל מקום  שאתה הולך, קוטון [חדר] אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל: נתתי לכם את התורה; לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול. אלא, בכל מקום שאתם הולכים, בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: 'ועשו לי מקדש...'". כלומר, שלקיחת התורה חייבת להיות ביחד עם לקיחת ה'.

הארון

(כה:י) ועשו ארון עצי שטים, אמתים וחצי ארכו, ואמה וחצי רחבו, ואמה וחצי קמתו. ושאלו המפרשים: למה בשאר הכלים כתוב "ועשית", וכאן "ועשו"? והביא הרמב"ן מדרש: "אמר הקב"ה יבואו הכל ויתעסקו בארון שיזכו לתורה". וכתבו דעת זקנים: "שהכל חייבין להתעסק בו מפני כבוד התורה שבתוכו, וק"ו לת"ח שבני עירם מצווים לעשות מלאכתם כדי לכבדם". וכתב רשב"ם: "שבשביל הארון שהוא עיקר של 'ועשו לי מקדש', הוצרך לעשות משכן". וכתב בעל הטורים: "כל מדותיו היו שבורות בחצאי אמות, ללמד שכל מי שלומד תורה צריך לשבר ולהשפיל עצמו".

(כה:יא) וצפית אותו זהב טהור, מבית ומחוץ תצפנו, ועשית עליו זר זהב סביב.  וכתב בעל הטורים: "הנה החכם יהיה תוכו כברו". וכתב דעת זקנים: "שלש זרין הן: זר הארון שהוא לכתר תורה, וזר השלחן סימן לכתר מלכות, וזר המזבח רמז לכתר כהונה. כתר כהונה בא אהרן ונטלה. כתר מלכות בא דוד ונטלה. כתר תורה מונח ועומד וכל שרוצה ליטול, יבא ויטול".


פרק ל

צדקה

(ל:יב) ...ונתנו איש כפר נפשו לה'....  וז"ל בעל הטורים: "'ונתנו' - אם תקראנו למפרע יהיה ג"כ 'ונתנו', לומר לך כל מה שאדם נותן לצדקה יחזור אליו ולא יחסר לו בשביל זה כלום".

ידעתי את ה'; כח ה' והגאולה

(ל:יג) זה יתנו כל העובר על הפקֻדים מחצית השקל.... וז"ל רש"י: "הראה לו כמין מטבע של אש...".  וז"ל דעת זקנים: "ואיתא בזבחים פרק רבי ישמעאל אומר (פרקי דרבי אליעזר פרק מח): חמשה אצבעות של ימינו של הקב"ה כולן ליחוד הגאולה. באצבע קטנה כזה הראה לנח לעשות את התיבה... שנייה לה כשהכה את מצרים, שנאמר 'אצבע אלקים היא' (שמות ח:טו). בשלישית דהיינו אמה, בה כתיב: 'לֻחֹת אבן כתֻבים באצבע אלקים' (שמות לא:יח). ברביעית שהיא סמוכה לבוהן, הראה למשה הלבנה. בגודל [האגודל] הראהו מחצית השקל... ובכל היד עתיד הקב"ה להכרית ולהשמיד בני ישמעאל ובני ארם, שנאמר: 'תרֹם ידך על צריך וכל אֹיביך יכרתו' (מיכה ה:ח)".

עם ישראל; לשון הקודש

כתב הרמב"ן: "וכן הטעם אצלי במה שרבותינו קורין לשון התורה 'לשון הקודש', שהוא מפני שדברי התורה והנבואות וכל דברי קדושה כולם בלשון ההוא נאמרו, והנה הוא הלשון שהקב"ה, יתעלה שמו, מדבר בו עם נביאיו ועם עדתו... ובו נקרא בשמותיו הקדושים...".

מלחמה; בטחון; דרך היהדות - בטחון בה' ועשיה בדרך הטבע

(ל:יד) כל העובר על הפקודים מבן עשרים שנה ומעלה יתן תרומת ה'. וז"ל רש"י: "למדך כאן שאין פחות מבן עשרים יוצא לצבא". פירוש - שלשון "פקודים" היא לשון חיל וצבא, כדכתיב "ויקצוף משה על פקודי החיל" (במדבר לא:יד), וכתיב "ויפקוד שאול את העם" (שמואל א יג:טו). וז"ל בעל הטורים: "'עשרים שנה ומעלה' ר"ת: עשו, ואתן אדם תחתיך".

תפלה

(ל:לד) ...קח לך סמים נטף... ולבנה זכה.  וז"ל בעל הטורים: "...'ותפלתי זכה'. זה שאמר הכתוב 'תכון תפלתי קטורת לפניך' (תהלים קמא:ב), שהתפלה דומה לקטורת - כשם שזה זכה, כך התפלה צריכה להיות זכה".

עם ישראל

...קח לך סמים, נטף ושחלת וחלבנה.... וז"ל רש"י: "בשם שריחו רע... ללמדנו שלא יקל בעינינו לצרף עמנו באגודת תעניותינו ותפלתנו את פושעי ישראל שיהיו נמנים עמנו".


פרק לא

עם ישראל והתורה

(לא:א-ב) שמות רבה (מ:א): "צפה הקב"ה וראה שישראל מקבלים את התורה שאלולא כן לא ברא העולם".

ידעתי את ה'; יראת חטא

שמות רבה (מ:א) "כל מי שהוא יודע ואין בידו יראת חטא, אין בידו כלום. כל נגר שאין בידו ארגליא שלו אינו נגר. למה? שקפליות [ראש וכתר] של תורה ביראת חטא, שנאמר: 'יראת ה' היא אוצרו' (ישעיהו לג:ו)".

תורה; ללמוד ולעשות

שמות רבה (מ:א): "א"ר יוחנן: כל מי שהוא יודע תורה ואינו עושה, מוטב לו שלא יצא לעולם".

ידעתי; עם ישראל; אהבת ישראל

שמות רבה (מ:ד): "א"ר חנינא בן פזי: אין לך גדול משבט יהודה ואין לך ירוד משבט דן... אמר הקב"ה: יבא ויזדווג לו [בצלאל ואהליאב], שלא יהו מבזין אותו ושלא יהא אדם רוחו גסה עליו. לפי שהגדול והקטן שוין לפני המקום".

ידעתי; בטחון; מסירות נפש

(לא:ב) ...בצלאל בן אורי בן חור.... למה הזכירו את אבי אביו "חור", ואילו בפסוק (ו) רק "אהליאב בן אחיסמך"? ונראה שזה כחו של מסירות נפש, שהרי חור נהרג כי לא רצה לשתף פעולה בעשיית עגל הזהב, שהוא חילול השם ו"לא ידעתי את ה'", ומשום כך נתן הקב"ה לבן בנו, בצלאל, לבנות את המשכן, שהוא קידוש השם ו"ידעתי את ה'". ועיין בדעת זקנים, ואולי רמז לזה.

ידעתי; עם ישראל; שבת

(לא:יג) ...אך את שבתותי תשמרו כי אות היא ביני וביניכם לדרותיכם לדעת כי אני ה' מקדשכם. והנה שלושה טעמים לשבת: א) זכר למעשה בראשית, וידיעה שה' הוא בורא העולם ואדון הכל. ב) זכר ליציאת מצרים, שה' הוא אדון ההיסטוריה וכל יכול. ג) זכר ואות "שבחרתי בכם בהנחילי לכם את יום מנוחתי למנוחה" (רש"י), כלומר זכר לעם ישראל כעם סגולה ועם קדוש.

גאולה

אך את שבתותי תשמרו.... וז"ל אבן עזרא: "...מה טעם 'שבתותי'? בעבור כי שיתא אלפי שני הוי עלמא - הנה האלף השביעי שבת. גם שנת השמיטה שבת, שבתות רבות בכל שנה". והנה אורך שנות העולם קשור לשבת, והגאולה חייבת לבוא לכל הפחות בסוף 6,000 שנים. וא"כ, כמו שמוסיפים מחול על השבת, כמו כן סביר לומר שהקב"ה יוסיף מהשעבוד על הגאולה, והקץ יבוא בעתה אפילו קודם ששת אלפים שנה.

ידעתי; שבת

(לא:יד) ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת.... החילול הוא ההיפוך של הקודש, כי בסרובו לקדש את ה' במעשה קדושה, נשאר חלל ריק. וז"ל רש"י: "'קדש לה'' - שמירת קדושתה לשמי ובמצוותי". וז"ל ספורנו: "...כי בזה הוא כופר בחידוש העולם...".

מושגים; ידעתי את ה'; שבת

(לא:יז) ביני ובין בני ישראל אות היא לעולם...וביום השביעי שבת וינפש. דעת זקנים בשם התנחומא: "ומעשה בטורנוסרופוס הרשע שפגע את ר' עקיבא ביום השבת... אמר לו: למה הוא [הקב"ה] עושה בו מלאכה שמוציא מרשות לרשות רוחות וגשמים? אמר לו:... שניים הדרים בחצר אחד אם אין זה נותן ערוב וזה נותן ערוב, שמא מותרים הם לטלטל בשבת? אבל אם דר אדם אחד בחצר אחד גדול אפילו כאנטוכיא, מותר לטלטל בכולה. והקב"ה השמים כסאו והארץ הדום רגליו ומלא כל הארץ כבודו והכל שלו, לפיכך יכול לטלטל בכל העולם כולו". ונראה לי שלכן הקב"ה נתן לנו הלכות הכנסה והוצאה, כדי להגביל את היהודי, שידע שאין הכל שלו.

מצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו

(לא:יח) ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו בהר סיני, שני לֻחֹת העדת....  וז"ל רש"י: "'לחת' כתיב, שהיו שתיהן שוות".

בטחון; מסירות נפש

לֻחֹת אבן. שמות רבה (מא:ו): "כל מי שאינו משים לחייו כאבן הזה אינו זוכה לתורה".  וז"ל דעת זקנים (לקמן לב:טו) המביא לשון הגמרא בעירובין: "מאי דכתיב 'לוחות אבן'? אם משים אדם עצמו כאבן, תלמודו מתקיים בידו. ואם לאו, אין תלמודו מתקיים בידו".

ידעתי את ה'; תרומות ומעשרות, לה' הארץ ומלואה

שמות רבה (מא:א): "...הקב"ה... העולם וכל אשר בו שלו, כמה דאת אמרת 'לה' הארץ ומלאה' (תהלים כד:א), הארץ שלו והפירות שלו והוא מוריד גשמים... א"ל הקב"ה: לא אמרתי לך שתתן לי אלא אחד מעשרה, מעשר; אחד מחמשים, תרומה".


פרק לב

מנהיג; עם ישראל

(לב:א) שמות רבה (מא:ז): "אותה שעה [שעת עשיית העגל] עמד עליהם חור וא"ל: קציעי צואריא! אין אתם נזכרים מה נסים עשה לכם הקב"ה? מיד עמדו עליו והרגוהו".

מושגים

(לב:ו-ז) וישכימו ממחרת ויעלו עולות... וידבר ה' אל משה: לך רד כי שחת עמך....  וז"ל הרמב"ן: "כי עשו שתי רעות. האחת: 'כי שחת עמך'... ופירוש ההשחתה בכאן, הדבר שקראו רבותינו 'מקצץ בנטיעות'. והשני: כי עשו עגל מסכה והשתחוו לו... והנה העבירה הראשונה לא ידענה רק ה' לבדו שהוא יודע תעלומות לב...". והנה יש להוסיף מכאן, שהנימוקים והמוטיבציה שהם תעלומות לב, שייכים גם למעשים, שהם כלפי חוץ ולכאורה "טובים". אבל הקב"ה שהוא בוחן כליות, יודע שמעשים אלה נובעים מנימוקים רעים או אנוכיים. והנה רוב ה"התקדמות" בתחומי הפוליטיקה והכלכלה שהגשמנו במאה שעברה, באו משום שהכת המדוכאת רצתה מסיבות צרות ואנוכיות להתקדם, ולא משום שהיה איכפת להם הצדק והיושר. ולכן ה', שהוא יודע תעלומות לב, מעניש את אלה שלכאורה עמדו לצד ה"התקדמות".

מנהיג; עם ישראל

(לב:ז) לך רד כי שחת עמך. שמות רבה (מב:ב): "'והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו' (בראשית כח:יב) -מהו 'בו'? אלא כך אמרתי לו [ליעקב]: כשיהיו בניך צדיקים, הם מתרוממים בעולם ועולים, וכן שלוחיהם מתעלים עמהם. וכשהם יורדים, הם ושלוחיהם בירידה. 'לך רד', למה? 'כי שחת עמך'. א"ל: הואיל וחטאו, אתה והם בירידה".

ידעתי; עם ישראל

(לב:ט) ....ראיתי את העם הזה והנה עם קשה ערף הוא. כלומר - עם קשה עורף לסרב לדעת את ה'.

עם ישראל

שמות רבה (מב:ט): "שלשה חצופים הם: חצוף בחיה - כלב, בעוף - תרנגול, ובאומות - ישראל. א"ר יצחק בר רדיפא בשם ר' אמי: אתה סבור שהוא לגנאי ואינו אלא לשבחן: או יהודי או צלוב....! א"ר אבין: עד עכשיו קורין את ישראל בחו"ל: האומה של קשה עורף".

בעתה אחישנה; התשובה מבטלת גזירות

(לב:י) ועתה, הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם.... וז"ל רש"י: "...כאן פתח לו פתח והודיעו שהדבר תלוי בו, שאם יתפלל עליהם לא יכלם". הקץ - "בעתה", מבוטלת ע"י תשובה - "אחישנה".

אהבת ישראל

(לב:י-יא) ...ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול. ויחל משה את פני ה' אלקיו....

מנהיג; אהבת ישראל

(לב:יא) ויחל משה. שמות רבה (מג:א): "משה אחד משני סניגורין שעמדו ללמוד סניגוריא על ישראל, והעמידו פנים כביכול כנגד הקב"ה: משה ודניאל...".

עם ישראל; התבוללות

...אשר הוצאת מארץ מצרים. שמות רבה (מג:ז): "מה ראה להזכיר כאן יציאת מצרים? אלא אמר משה: רבון העולם! מהיכן הוצאת אותם? לא ממצרים שהיו כולם עובדי טלאים! א"ר הונא בשם ר' יוחנן: משל לחכם שפתח לבנו חנות של בשמים בשוק של זונות. המבוי עשה שלו; והאומנות עשתה שלה; והנער, כבחור, עשה שלו - יצא לתרבות רעה. בא אביו ותפסו עם הזונה, התחיל האב צועק... היה שם אוהבו, א"ל: אתה איבדת הנער ואתה צועק כנגדו?! הנחת כל האומניות ולא למדתו אלא בשם; והנחת כל המבואות ולא פתחת לו חנות אלא בשוק של זונות...". וכן עיין ברש"י לקמן פסוק לא, שמביא גמרא (ברכות לב, יומא פו): "אתה הוא שגרמת להם, שהשפעת להם זהב וכל חפצם. מה יעשו שלא יחטאו? משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו, ומקשטו ותולה לו כיס בצאורו ומעמידו בפתח בית זונות, מה יעשה הבן שלא יחטא?"

מנהיג

שמות רבה (מג:ד): "...זקן שמורה הוראה, אם ירצה שיקבלו אחרים הוראתו, צריך הוא לקיימה תחלה...".

חילול השם קשור לחילול בני ישראל

(לב:יא-יב) ...למה ה' יחרה אפך בעמך אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה? למה יאמרו מצרים לאמר: ברעה הוציאם, להרוג אותם בהרים ולכלותם מעל פני האדמה.... פירוש - למה ה' יחרה אפך עד כדי כך שאתה רוצה להשמידם. והלא הם עמך (ולא עמי) שהוצאת (אתה ולא אני) מארץ מצרים בכח גדול לקדש את שמך ולהוכיח לעולם שאתה אדון כל ושידעו אותך. ועתה אם לא תביא אותם לא"י, יאמרו הגוים שמחוסר יכולת לא הביא אותם, וזה יהיה חילול השם. וז"ל רשב"ם: "עשה למען שמך שלא יתחלל". וז"ל אבן עזרא: "...ובראותו כי אין יכולת לו, הרגם; וזה יהיה חילול השם".

א"י; בני ישראל קיימים לעולם

(לב:יג) זכֹר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך ותדבר אליהם: ארבה את זרעכם ככוכבי השמים, וכל הארץ הזאת אשר אמרתי, אתן לזרעכם ונחלו לעולם. פירוש - ההבטחה הזאת על בני ישראל ועל ארצם שיהיו לעולם נשבעת "בך", כלומר, שאתה קיים לעולם. וז"ל רש"י: "לא נשבעת להם בדבר שהוא כלה...אלא 'בך' שאתה קיים ושבועתך קיימת לעולם...". הנה אנו רואים שיש ענין של זכות אבות שמסייעת לעם ישראל, כדברי משה כאן. וז"ל שמות רבה (מד:א): "'גפן ממצרים תסיע' (תהלים פ:ט)... מה הגפן היא חיה ונשענת על עצים מתים, כך ישראל הם חיים וקיימים ונשענים על המתים, אלו האבות" (וכן עיין שם בכל פרשה מד). ונראה שבזכות אבות ובהבטחת ה' להם, הובטח לבני ישראל שיתקיימו לעולם. וכן הובטח להם עוד דבר: שלפי הדין לא צריכה הגאולה לבוא אא"כ יחזרו בתשובה, אבל משום זכות אבות שם הקב"ה קץ לגאולה. ומה שאנו מתפללים היום ומזכירים זכות אבות, הוא לבקש מה' להחיש את הקץ אפילו אם לא נהיה ראויים לגמרי. ובכל זאת נ"ל שיש מינימום יסודי שבלעדיו א"א שהקץ יוחש, וזה: האמונה והבטחון בה'. ועיין ישעיהו (נז:טז): "כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף כי רוח מלפני יעטוף ונשמות אני עשיתי". זה מוסב על פסוק יג שם: "והחוסה בי ונחל ארץ". ואמר כאן: אע"פ שאתה רואה שעם ישראל רובו אינו ראוי להיגאל, בכל זאת יש ענין של קץ "בעתה", משום שבכל זאת הקב"ה עשה את הנשמות וחס על מעשיו. וזה שכותב (שם:יח): "דרכיו ראיתי וארפאהו", פירושו, שהקב"ה רואה שבהגיע זמן ארוך של גלות "ובעתה", ובני ישראל עומדים בסרובם, אז הקב"ה מרחם עליהם ומפסיק את הצרות.

בטחון; גאולה וגלות; הגלות היא קללה

(לב:טז) והלוחות מעשה אלקים המה, והמכתב מכתב אלקים הוא - חרות על הלוחות. וז"ל שמות רבה (מא:ז): "מהו 'חרות'?... ר"י אומר: אל תקרי 'חרות' אלא חירות מן הגלויות". כלומר, שמירת התורה מביאה לחירות מן הגלות.

ידעתי את ה'

(לב:כ) ויַשְק את בני ישראל. וז"ל רש"י: "נתכוין לבדקם כסוטות". וז"ל שפתי חכמים: "והטעם שבדק אותם כסוטות הוא כי הזונה אחר עכו"ם הוא כאשה המזנה תחת בעלה". ומכאן יש להבין את האיסור החמור של אשת איש, כי היהודיה שאינה יכול לכבד את הברית בינה לבין בעלה לא תכבד את הברית בינה לבין ה'.

עם ישראל; אדם חייב להוכיח את הרשעים, ואם לא, גם הוא נקרא רשע כמותם

(לב:כה) וירא משה את העם כי פרע הוא.... וז"ל ספורנו: "כי אע"פ שלא כולם ולא רובם נקהלו על אהרן, היו כולם לשמצה על שלא מיחו בקמים".

חילול השם

(לב:כו) ...ויאמר: מי לה' אלי!....  וז"ל רמב"ן: "כי כיון שראה את העם שהיו לשמצה ולקלסה באויביהם וזה חילול השם [מפני שאין לך חילול השם יותר גדול מזה, שעם ה' עצמו כופר בו ובוחר באלהים אחרים, ובזה כופר בכח ובאדנות ה'], עמד בשער המחנה וקרא בקול גדול: 'מי לה' אלי!' והרג בפרהסיא כל עובדי העגל, כדי שיִשָמַע הדבר בקמיהם ויתקדש שם שמים בהם, תחת החילול שעשו". כלומר, שבזה הם הכריזו שהם חוזרים ומודים שה' הוא האלקים.

מנהיג

ויעמד משה בשער המחנה ויאמר: מי לה' אלי....

עם ישראל

(לב:כז) ...עִברו ושובו משער לשער במחנה והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרֹבו. ויש לעיין בהבדל היסודי שיש בין "אחיו" ובין "רעהו" בכל התורה.

ידעתי; קידוש השם

(לב:כט) ויאמר משה: מלאו ידכם היום לה', כי איש בבנו ובאחיו ולתת עליכם היום ברכה. מתחלה היו הבכורים צריכים להיות כהנים למקום, אבל בחטא העגל איבדו את הזכות. ובזכות זה שבני לוי קידשו את ה' וסמכו עליו והרגו את יקיריהם, זכו לכהן לה', והם גם הבינו שהם בנים למקום קודם שהם בנים לאבותיהם. וכן כתב רמב"ן (להלן פסוק לה): "...אבל הנוגפים ע"י בני לוי פירט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם כי על ה' בטחו".

אהבת ישראל

ולתת עליכם היום ברכה. וז"ל דעת זקנים: "...וגם בני ראובן ברכן לפי שקיימו ברכתו לעבור חלוצים לפני אחיהם".

תשובה

(לב:ל) ויהי ממחרת ויאמר משה אל העם: אתם חטאתם חטאה גדולה....  וז"ל ספורנו: "דעו גודל חטאתכם, כי אמנם בידיעתו תהיה תשובה בלא ספק...".

מנהיג; משה הטיח כלפי מעלה

(לב:לא) וישב משה אל ה' ויאמר: אנא, חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב. רש"י שם (על פי ברכות לב; יומא פו): "אתה הוא שגרמת להם שהשפעת להם זהב וכל חפצם. מה יעשו שלא יחטאו? משל למלך שהיה מאכיל ומשקה את בנו...".

(לב:לב) ועתה, אם תשא חטאתם; ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת. וז"ל רש"י: "מכל התורה כולה, שלא יאמרו עלי שלא הייתי כדאי לבקש עליהם רחמים".

מנהיג

ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת. סוטה (יד.): "...'תחת אשר הערה למות נפשו... ולפושעים יפגיע' (ישעיהו נג:יב) -שמסר [משה] עצמו למיתה [על כנסת ישראל], שנאמר: 'ואם אין מחני נא מספרך'... שביקש רחמים על פושעי ישראל שיחזרו בתשובה".


פרק לג

הגלות היא קללה

(לג:א) ...לך עלה מזה, אתה והעם אשר העלית מארץ מצרים.... וז"ל בעל הטורים: "העלית - שלושה. דֵין, ואידך: 'ושמעו מצרים כי העלית בכחך' (במדבר יד:יג), 'העלית מן שאול נפשי' (תהלים ל:ד). מלמד ששקול שעבוד גלויות נגד גהינום. וזהו 'העלית מארץ מצרים', 'העלית מן שאול נפשי'".

ארץ ישראל

(לג:א-ג) ...לך עלה מזה... אל הארץ אשר נשבעתי לאברהם, ליצחק וליעקב לאמר: לזרעך אתננה. ושלחתי לפניך מלאך וגרשתי את הכנעני, האמרי והחתי והפרזי החוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש.... ובישעיהו (ס:יד): "...וקראו לך עיר ה', ציון קדוש ישראל".

עם ישראל

(לג:ג) ...כי עם קשה ערף אתה....

תלמוד תורה

(לג:ז) ...והיה כל מבקש ה' יצא אל אהל מועד אשר מחוץ למחנה. וז"ל בעל הטורים: "מכאן שצריך אדם לגלות [חוץ לעירו] כדי שילמוד תורה".

מנהיג

(לג:יא) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו ושב אל המחנה.... וז"ל רש"י: "א"ל [הקב"ה] אני בכעס ואתה בכעס, א"כ מי יקרבם".


פרק לד

קידוש השם; ידעתי את ה'

(לד:י) הנה אנכי כורת ברית: נגד כל עמך אעשה נפלאות אשר לא נבראו בכל הארץ ובכל הגוים; וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עושה עמך.

ארץ ישראל

(לד:יב) השמר לך פן תכרות ברית ליושב הארץ אשר אתה בא עליה. פן יהיה למוקש בקרבך. נראה שמוקש זה הוא מוקש רוחני, ופשוט שאם הם אינם מוכנים לקבל את בעלות בני ישראל על א"י, שאסור להשאיר אותם. ושם, פסוק טו-טז: "פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו. ולקחת מבנותיו לבניך... והזנו את בניך אחרי אלהיהן".

ידעתי את ה'

(לד:יד,יז) כי לא תשתחוה לאל אחר כי ה' קנא שמו, א-ל קנא הוא... אלהי מסכה לא תעשה לך. וז"ל ספורנו: "ואולי יחשוב החושב שאין זה מרד בא-ל יתברך כשלא יקבלוהו [כלומר, כשלא יקבל את אלהי המסכה] העובד עליו כא-לוה, והוא אמנם הפך רצונו כי חפץ שלא יפנו עובדיו לעזר אלה זולתו, כאמרו: 'ואנחנו לא נדע מה נעשה כי עליך עיננו' (דברי הימים ב כ:יב)". ונראה מכאן, שאסור לפנות לעזרה לשום בעל ברית, ומותר רק להסביר לו שזאת תועלת לו.

שבת

(לד:כא) ששת ימים תעבד וביום השביעי תשבות.... ועוד לקמן (לה:ב-ג): "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש, שבת שבתון לה'; כל העושה בו מלאכה יומת. לא תבערו אש בכל משבותיכם ביום השבת".

ידעתי את ה'

(לד:כג) שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון, ה' אלקי ישראל.  ותירגם אונקלוס: "...קדם רבון עלמא, ה' א-להא ישראל". כלומר, ה' הוא אדון העולם, שהוא נותן לך את תבואתך ואת פרנסתך (הפסוק הזה קשור לשלש רגלים, ע"ש), והוא בחר בישראל ונעשה לאלקי ישראל בפרט.

א"י; בטחון

(לד:כד) כי אוריש גוים מפניך והרחבתי את גבלך ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך לראות את פני ה' אלקיך שלש פעמים בשנה. וז"ל אבן עזרא: "...הנה אין ספק כי ה' ישמור ארצם מפני האויב, אחר שכל ישראל עושים רצונו". וז"ל דעת זקנים: "'ולא יחמד' - כי יאמרו [הגוים] בלבם: ארצות שהיינו מחזיקים בהם לא נשאר בידינו כי הורישם אלקיהם, כל שכן שלא נוכל לקחת ארצם מידם כיון שהן עוסקין במצוותיו".

עם ישראל

(לד:כז) כתב לך את הדברים האלה, כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל. שמות רבה (מז:ג): "לכך נאמר... שאילולא תורתי שקיבלתם, לא הייתי מכיר אתכם, ולא הייתי מביט בכם משאר אומות. לפיכך 'כרתי אתך ברית ואת ישראל'... אמר להם הקב"ה: לשעבר הייתם נקראים כשאר אומות כמו סבתה ורעמה וסבתכא, ומשקיבלתם תורתי, כרתי ברית עמכם, ועליתי [פירוש - והעליתי] אתכם".