כהן ונביא חלק א

אלימות: ההשקפה היהודית

אלימות: ההשקפה היהודית

 בוודאי אין אפילו יהודי אחד שאינו מסכים כי האלימות היא דבר שיש להצטער עליו. ומאידך גיסא, בוודאי אין אפילו יהודי חושב אחד שאינו יכול להעלות על דעתו דברים גרועים יותר.

 אילו היתה היהדות דת הבנויה לפי המתכונת של יפי הנפש שבכל הדורות, היא לא היתה דנה במפורש בדיני מלחמה. אילו ראתה היהדות בשלום דרך מוחלטת ויחידה בחיים, לא היינו מציבים בין גיבורינו כל כך הרבה דמויות אשר חייהם היו כרוכים במעשי אלימות. חשוב עוד יותר לציין, כי אילו נקטה היהדות את עמדתם של יהודים טיפשים כל כך רבים, היה מספר היהודים כיום בעולם קטן בהרבה ממספרם כפי שהוא, טיפשים ואחרים בכלל אלה...

אמנם כן, גם התנ"ך וגם התלמוד משבחים את השלום כמעלה גדולה ביותר, וקובעים אפילו שלא מצא הקב"ה לעמו כלי יקר יותר מהשלום. אין גם מקום לוויכוח עם המציינים את גדולתו של אהרן הכהן, הטמונה ביכולתו להיות "אוהב שלום ורודף שלום". אף יהודי מלומד לא יכחיש כי השלום הוא היעד הסופי, ועם זאת יודה כי  -עד לבוא אותו עידן נכסף  -עלינו להמשיך ולחיות על פי הכלל התלמודי: "הקם להרגך השכם להרגו" (סנהדרין עב).
אם יפה השלום באמת, אין לקנותו במחיר החרות. העבדות איננה מצב סביר להיכנס אליה בעד עולם השלום, והמטיפים לשלום תוך השלמה עם אי-צדק  -עסוקים לעיתים קרובות מדי בגופם שלהם, ולאו דווקא בנשמותיהם או בגופם של העשוקים.

התפיסות הנפוצות לגבי אלימות וחוסר-אלימות גזורות לעיתים קרובות מדי לא ממקורות יהודיים, כי אם ממקורות ליברליים מתבוללים. רבים מדי ממנהיגינו החילוניים ואפילו הדתיים (למעט, כמובן, את גדולי התורה) מגבשים את ידיעותיהם ואת דעותיהם על פי מקורות זרים, לא יהודיים. רבותינו לימדונו כי "מעשי אבות סימן לבנים", ועל כן ראוי לנו לפשפש בנבכי תולדות עמנו והמסורת היהודית, כדי לאתר את התגובה היהודית ההולמת לרשע ולדיכוי.

כלפי יהודים אחרים הנתונים בצרה, תלויה בעקרון הגדול של אהבת ישראל, המתבטא בפשטות, בעוצמה ובצורה חד-משמעית בתורה: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט: טז). גם פירוש הגמרא לפסוק זה נהיר הוא לחלוטין: "תנו רבנן: מנין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר: 'לא תעמוד על דם רעך'" (סנהדרין עג.).
ובכן, ברור כי קריאתו של יהודי לעזרה מולידה חובת תגובה אצל כל יהודי אחר. תגובה זו אינה מוגבלת בהכרח לחוסר אלימות, כפי שאנו לומדים מדיני הגמרא המתייחסים הן למלחמת חובה והן למלחמת רשות. הדבר בולט מתוך הפסוקים ואמרות חז"ל הבאים: "לדוד, ברוך ה' צורי, המלמד ידי לקרב אצבעותי למלחמה" (תהלים קמד: א). * "...והיה המחנה הנשאר לפליטה" (בראשית לב: ט)  -רש"י הקדוש מעיר על פסוק זה: "יעקב [שהמתין לבואו של יריבו המסוכן עשיו] התקין עצמו לשלושה דברים  -לדורון, לתפילה ולמלחמה". * "...הרודף אחר חבירו להרגו, אפילו היה הרודף קטן, הרי כל ישראל מצווין להציל הנרדף מיד הרודף, ואפילו בנפשו של רודף" (רמב"ם, הלכות רוצח ושמירת הנפש א: ו). * "...ואיזו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעת עממים ומלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם..." (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם ה: א).
הלכה פסוקה זו מן התורה איננה דבר תיאורטי בכלל. עוד מן הימים שיצא אברהם אבינו להילחם נגד ארבעת המלכים כדי להציל את לוט בן אחיו, ועד לרגע שהיכה משה רבנו את המצרי שהיכה יהודי במקום להקים ועדה לבחון את שורשי האנטישמיות המצרית; מימי מלחמות יהושע והשופטים (אהוד, דבורה, גדעון, שמשון, יפתח), ועד למלחמות דוד המלך; מאז המכבים אשר לעולם לא יראו בהם 'נביאי שלום ואי-אלימות', ועד לתלמידיו של רבי עקיבא שנצטוו להצטרף ללוחמי בר - כוכבא ואשר לעולם לא יזוהו עם מהטמה גנדי  -נטלה המנהיגות היהודית חלק פעיל ואלים במאבק היהודי לחרות.

הישנם חוקים החשובים יותר מהחוק המצווה להציל נפש יהודי...? הישנם חוקים אשר אל לנו להפר אותם למרות שאיפתנו להציל יהודי ממוות גופני או רוחני...? בואו ולימדו מהשולחן ערוך: "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה, ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות, ואי לא בעי [=ואם הוא לא רוצה]  -בית דין גוזרין עליו" (אורח חיים שו:יד).
יש אולי מצוה בתורת משה החשובה או הקדושה יותר משמירת השבת, אך אני לא שמעתי עליה מעולם. ובכן, כשהתורה לא רק שהיא מתירה לנו, אלא אף מחייבת אותנו, לחלל את השבת למען הצלת יהודים הנקרעים מגוף העם היהודי, מה הדבר מלמד אותנו בדבר תגובתנו על שלושת מיליון היהודים המוצאים את עצמם במצב זה? וממתי עולה חומרת האיסור להטריד דיפלומטים סובייטים או לנהוג באלימות כלפי רכושם  -על חומרת השבת אשר עלינו לחללה כדי להציל אפילו יהודי אחד...?

אולי הבעיה שלנו היא ההירתעות שלנו מפני קריאת הרוב (שהם עמי ארצות, כידוע), אשר לפיה החטא החמור מכל הוא הנכונות להפעיל אלימות למען חרות יהודית. אם כך הדבר, מוטב שנזכור: טוב הרבה יותר להיות זנב לאריות מאשר להיות ראש לשועלים!

****

ג' שבט תשל"א. פורסם בתוך "הרעיון היהודי: בטאון תנועת כך", סיון תשמ"ב. פורסם באנגלית תחת השם: ףOn Violence. In: Jewish Press, Jan. 29, 1971, p. 15; Writings 5731, p. 62.
חובתו של היהודי