כהן ונביא חלק א

במרחק שנות דור מקו-היהדות

במרחק שנות דור מקו-היהדות

 בעניין רב קראתי את מאמרו של דוד שחם, "במרחק עשר שנים מקו-החזית" ("ידיעות אחרונות", נובמבר) וסבורני, שרק הערבים קראוהו בעניין  -ובגיל  -רב יותר. התקפתו של מר שחם על עליזה קאשי בשל התייחסותה לערבים, הניעה אותו לנסח חוק מעניין, הנקרא בפיו "החוק בדבר האנומליה החיובית של היחס ההפוך בין הקירבה לחזית ושנאת האויב".

 
מר שחם, עורך בטאונה של מפלגת העבודה, לא ישתכנע אפילו על ידי רבבה מבני סוגו של יאסר ערפאת, על ידי אלף מהומות-תרפ"א; אלף פרשיות חברון-תרפ"ט; ואלף דחיות של ישראל  -כל ישראל שהיא (גם של 74')  -על ידי הערבים. אין הוא מעלה על דעתו, שהערבים לא יאהבו אותנו, אם הוא רק יאהב אותם מספיק. על שכמותו אמרו חז"ל: "כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי, סופו שנעשה אכזרי במקום רחמן".


כוונת "חוק שחם" לשכנענו, שככל שמתרחק היהודי מקו-הלחימה, כך גוברת גבורתו, ורק מי שאינו מסתכן, דורש את תבוסתו הטוטאלית של האויב. בודאי נדהם אריק שרון למקרא דברים אלה, שהרי דעותיו בדבר הטיפול הרצוי באויב קיצוניות למדי, ואת זמנו בעת המלחמה לא בילה בתל אביב. בודאי נדהמו גם כל קציני הקו הראשון, שמחו בחריפות על נכונותנו לקבל מיד את הפסקת האש, בשעה שעמדנו על סף השמדת הפוטנציאל המלחמתי של האויב לשנים רבות. אף על דעתם של אלפי החיילים הרבים, שאמנם רוצים לשוב הביתה, לא יתקבלו דבריו של המערך, כי הרי הם מבינים  -הרבה יותר ממנו  -שלשוב הביתה, בתנאים מסויימים, פירושו רק לחזור לחזית בקרוב, כדי להגן על אותו הבית בתנאים הגרועים בהרבה מתנאי סיני.

בעצם, יודעי ההיסטוריה ולומדי לקחיה זוכרים, שבעוד אנשי אצ"ל ולח"י מסרו את נפשם וקראו למאבק בבריטים, היו אלה אנשי "הקיבוץ הארצי" ו"הקיבוץ המאוחד" שדרשו הבלגה. דב גרונר, בעלותו לגרדום, קרא להשמיד את האויב, ולא הגברת מאירסון(גולדה מאיר) בעורף (שהיתה עסוקה בקריאה למסירת ה"קיצוניים" לידי הבריטים).המענין, במיוחד, הוא הצורך הנפשי, הדוחף אנשים כמו מר שחם, להפגין את אהבת אויביהם, בעודם שונאים, בתשוקה מחרידה, את בני-בריתם היהודים. אולי גם בכך מסתתר לקח...

 
טוב שיש אנשים, גם בחזית וגם בעורף, שהבנתם טובה משל מר שחם בדבר מהותם של הערבים, ובדבר מהות שאיפותיהם כלפינו, אילו ניתנה להם ההזדמנות. מר שחם איננו תופעה חדשה, הוא פשוט תופעה טרגית מאוד. שהרי לנוכח גורלם של טיפוסים דומים בדורות האחרונים, ניתן היה לקוות, שצעיר פיקח כמותו ילמד משהו משגיאותיהם. אך נראה, שיש אנשים אשר אינם לומדים מההיסטוריה. עימם נצטרך להתמודד, כשם שהתמודדנו עימם בכל דור. בל ניתן להם להפחידנו בטענותיהם הכוזבות ל"מוסריות". אין הם אוהבים את השלום יותר מן הקוראים להבסת האויב.


*********

ג' כסלו תשל"ד (37.11.82). פורסם כמכתב למערכת ב"ידיעות אחרונות".