כהן ונביא חלק א

מחדל ושמו חינוך

מחדל ושמו חינוך

 לדבר היום על מחדלי הממשלה 1 זהו דבר כל כך פופולארי, עד שאדם כמוני  -הרגיל להגיד, זה שנים, דברים שאינם נעימים לאוזן שומעיהם  -מרגיש אי-נוחות בהצטרפות לתזמורת של מתקיפי מחדל יום הכיפורים.

 אך הפעם אייחד את הדיבור למחדל אחר, שהוא לדעתי אבי אבות המחדלים. מדובר במחדל של הפקרת הנוער היהודי בארץ ישראל, והפיכתו לדור נבוך שאינו יודע מיהו ומהו, מנין בא ואנה מועדות פניו.

 בין ההאשמות הרבות שמאשימים אותי, מאז עליתי לארץ ישראל, הנפוצה ביותר היא כיצד מעיז "עולה חדש" אשר "זה מקרוב בא" להטיף "לנו" מוסר ולהגיד מה טוב "לנו". ובאמרם "לנו", הריהם כאותו רשע מן ההגדה של פסח, שהוציא עצמו מכלל ישראל.

 
אני מודה באשמה. אני אכן "עולה חדש", אף שסבי נולד בארץ. לא באשמתי נולדתי אני בגולת אמריקה. אך למרות שאני חדש אשר זה מקרוב בא, הריני מעיז להגיד שאני מכיר את הנוער הגדל פה בארץ יותר מכל מנהיג פוליטי אחר בישראל.  

ממגעי עם בני הנוער בארץ, אני יודע שאיש מבין מה שקרוי כאן "דור המייסדים" איננו מדבר עמם, איננו נפגש עמם, איננו מקשיב להם ואיננו מבין אותם. מאז עליתי ארצה אני נפגש עם בני נוער, כמה פעמים בשבוע. אני בא לבתי ספר, לרוב לפי הזמנת התלמידים, מרצה את השקפותי, ומה שחשוב יותר: מנסה להקשיב ולהבין. גם בעיצומה של מערכת הבחירות מצאתי זמן להיפגש עם נוער, לפחות פעם אחת בשבוע, כי פגישות אלה חשובות בעיני יותר מעוד מספר קולות בקלפי.

 
אנו יושבים על הר געש, על פי תהום. אני בא מארץ שבא התחולל תהליך שאת ניצניו -ואולי את ראשית פירותיו  -רואים גם כאן. באמריקה הביא תהליך זה לזעזוע נורא בחברה האמריקנית, להרס הערכים המקודשים ביותר, לניהיליזם מוחלט, להתפרקות ולהתערערות המבנה החברתי כולו. ראשיתו של התהליך היה בניכור בין דור האבות לבין דור הבנים. כולם צחקו לקומץ התמהונים של "השמאל החדש", ל"היפים" מגודלי השיער והמזוהמים, שהסתובבו באוניברסיטאות והפיצו את תורותיהם, שהדיפו ענני קטורת של מריחואנה. אך אנשי השמאל החדש באו עם רעיון, אל דור שאיבד כל אמונה ושבז מעומקי לבו להוריו מדושני השומן והצבועים. את הריקנות של הנוער מילא הרעיון ההרסני של "השמאל החדש", והתוצאות ידועות לכל.

אודה על האמת: בטרם באתי ארצה, לא ידעתי עד כמה המצב חמור כאן, למרות שכל מי שעיניו בראשו חייב היה לדעת שזה מה שצפוי. מי שעיין בתכנית הלימודים של בתי הספר החילוניים בארץ, וראה איזה מטען רדוד ועלוב מקבלים בוגריו, צריך היה לדעת כי אנו הולכים ומתקרבים לאסון.


אך רק המגע מקרוב עם בני הנוער בארץ לימד אותי עד כמה חמור המצב. למדתי להכיר צעירים הקרויים "נוער שוליים", בעת שישבתי בכלא רמלה. רובם בני עדות המזרח, רובם צאצאים ליהדות מפוארת, ששמרה על גחלת יהדותה משך אלפי שנים בגולה חשוכה. מה נותר מן המורשת העצומה שלהם? מה הם למדו בקיבוצי "השומר הצעיר", שרוקנו מתוכם את התורה שהורישו להם אבותיהם?

אך האם "ילדי תנובה" מצפון תל אביב טובים יותר?  -בשום אופן לא. הוריהם עשירים יותר, ולכן זכו לבית טוב, לסביבה נעימה, ללבוש, לתנאי חיים אנושיים, למקום מגורים הראוי לבני אדם. אך במטען הרוחני שלהם, במערכת השאיפות, בהכרה היהודית  -אינם שונים במאומה מן הצעירים שלמדתי להכיר ולאהוב בכלא רמלה.
אכן, דור מסכן. הוא אינו יודע מיהו ומהו. הוא אינו יודע מי הם אבותיו ומדוע היו מוכנים להקריב את חייהם על קידוש השם. הוא אינו יודע מנין בא, לכן אינו יודע לאן הוא הולך ומהו טעם חייו, ומכאן השאלות: "מה יהיה", "עד מתי", "כמה מלחמות נילחם עוד", ו"העולם כולו נגדנו". ועל קרקע דשנה זו של ספקנות, של ריקנות, של אפס מוחלט, זורעים ברינה חכמי ה"שלום" למיניהם. יפי נפש אלה הם עצמם תוצר של החינוך בארץ. גם הם  -למרות השכלתם האקדמית והצחצוח הלשוני שלהם  -ריקים מכל תוכן יהודי. אלה הם "הישראלים המקצועיים", הסבורים כי ניתקו עצמם מן המורשת היהודית והפכו להיות משהו חדש. הם אינם יודעים עד כמה הם דומים ליהודונים המסכנים בגולת אמריקה, המנסים לשכנע את סביבתם כי הם אינם יהודים אלא אזרחי העולם, כי מה ערך יש לדגל וללאום? וכל מה שהם מצליחים הוא לשכנע את עצמם. בעיני הגוים הם ישארו תמיד יהודונים.
מה לכל זה ולמחדלי יום הכיפורים?
רק עיוור איננו רואה זאת. מחדלי מלחמה זו אינם האבדות הכבדות שספגנו. המחדל הגדול הוא הדכאון הכבד שירד על העם הזה, חוסר האמונה ביעודו האלוקי ובנצחיות קיומו.

*********

 1 נכתב בקשר לעיסוק במחדל מלחמת יום הכיפורים

ב' טבת תשל"ד (27.12.73). פורסם בידיעות אחרונות.