כהן ונביא חלק א

כמה שזה מתוק!

 כמה שזה מתוק!

"והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו..."
כמה שזה מתוק  -ואני כבר התחלתי לשכוח... היהודי עוזב את עולם הישיבה, את העולם המיוחד המוקף בארבע קירות ובארבע אמות של תלמוד תורה, והריהו צולל אל תוך גלקסיה אחרת  -השוק הסואן של חיי היומיום. הוא נבלע בתוכו, תפוס בהמוני בעיות חשובות, מטרידות ותובעניות, והוא מתחיל לשכוח.

 "ותלמוד תורה כנגד כולם [=כל המצוות]"  -אמרו רבותינו, ואנחנו חושבים שאנחנו מבינים למה הם מתכוונים. המרכזיות של לימוד תורה היא ברורה, ומיד נסביר למה. ללא לימוד תורה, איך בכלל נוכל לדעת איך להתנהג? איך נוכל לדעת מה אסור, מה מותר ומה חובה? ללא לימוד תורה איננו יכולים להבין או להעריך את המבנה של התורה ומצוותיה, שלא לדבר על דקויותיה ורוחה. ללא לימוד תורה איננו יכולים להעביר הלאה את רעיונותיה  -שהרי כיצד יכול קנקן למזוג מתוכו שעה שדבר לא נמזג אל תוכו?

 כל אלו הן סיבות ברורות ואמיתיות ביותר, שיש בהם כדי להביע את החשיבות של לימוד תורה. אולם יש עוד יותר מזה, ואני התחלתי לשכוח. בשטף שנות הפעילות והאירועים למען יהודים התחלתי לשכוח  -ועד כמה צדקו דברי רבותינו, שזוקפים זכות אבות להגנת מי שעוסק בצורכי צבור...

התחלתי לשכוח את הייחוד האמיתי והחשוב ביותר שבלימוד תורה, הדבר שמעמיד אותו מעל ומעבר לכל המצוות האחרות, שלא לדבר על השיגעון וההבל שבחיים היומיומיים. כל המצוות האחרות מתחלקות לאחת מהקטגוריות הבאות: או שהן נעשות באופן מודע, אבל בחטף ובמהירות, כשהקיום שלהם חולף תוך רגעים ספורים; או שקיומן דורש זמן רב, אלא שבמקרה כזה, אפילו תוך כדי עשייתן הן נשכחות ונעשות באופן בלתי מודע.

כך הן, למשל, מצוות כמו ביטוי ברכה בפה או נתינת צדקה או הפרשת חלה מתוך העיסה  -כל אלו הן מצוות הנעשות באופן מודע, אך קיומן נעשה תוך שניות ספורות. ומאידך גיסא, לבישת ציצית בבגד של ארבע כנפות או כיסוי הראש  -נכללות בסוג המצוה שקיומו דבק ביהודי במשך שעות ארוכות, אך באופן לא מודע, עד שהוא שוכח שהוא בכלל מקיים כעת מצוה.
רק לימוד תורה היא מצוה שאופפת את היהודי, וקושרת יחד גם את הזמן וגם את המודעות שלו. היא תופסת אותו למשך שעות, והוא מודע מאוד להיותו צולל לתוך ים הקדושה. זהו הבדל מיוחד, דבר שמותיר את חותמו על נשמתו ועל מוחו של היהודי. זו המצוה אשר, יותר מכל אחרת, מחוללת שינוי ביהודי, מעצבת את אישיותו, ומוצאת אותו בכל ערב אדם שונה לחלוטין מאותו אדם שנכנס לבית המדרש באותו בוקר. לימוד תורה איננה מצוה השונה מכל האחרות רק בצורתה החיצונית, היא משהו אחר באיכותה ובמהותה.
אבל יש עוד דבר. יש עדיין עוד דבר שנובע מעצם לימוד התורה, ואני התחלתי לשכוח. התחלתי לשכוח כמה מתוק  -כמה מתוק באמת  -הוא לעמול על סוגיה תלמודית קשה, ואז, לאחר שנאבקת איתו, ערכת קרב פנים אל פנים איתו, "שברת את הראש", לאחר שהזעת מתוך מאמץ של התרכזות מלאת אנרגיה עד שמחקת ממך מודעות לכל דבר אחר  -פתאום להבין! פתאום, כאילו אור גדול זרח במוחו, אור המאיר את כל הספקות והצללים  -אוחז היהודי בקושיה, פותר את הבעיה  -והוא מבין! הוא קופץ מהכסא מרוב שמחה, ומתחיל ללכת אנה ואנה בהתרגשות, מתוך תחושה עמוקה של סיפוק שמגיע לאחר מאבק עם בעיה קשה  -לאחר מאבק עם התורה עצמה, כשהוא יוצא עטור נצחון, לשמחתה של המנוצחת...

כמה עצוב זה בשביל אלו שמעולם לא התנסו בהרגשה זו; אלו שמעולם לא טעמו את הטעם של ישיבה מול ספר יהודי, לשתות בצמא את דבריו, לבלוע בתיאבון את תוכנו המגרה, ולתת לאמת המתוקה להציף את החדר, להשכיח מהזכרון למשך שעות אחדות את השגעון וההבל של העולם שבחוץ. כמה טרגי הוא לכל אלו, שהמפלט היחיד שלהם מהעולם הזה שנדמה להם שהוא המציאות, הוא ההליכה אחרי מה שמכלה א ת הגוף והנפש  -אלכוהול וסמים; אנשים אשר מעולם לא התנסו בהתרוממות הנפש מאי-מציאות של העולם היומיומי למציאות האמיתית של עולם התורה  -עולם שאמיתותיו וקביעותיו הם היחידים הקבועים והנצחיים.

כמה מתוק הוא. ובמשך השנים של מאמצים, הפגנות ומאבק, אני התחלתי לשכוח. וכמה אירוני הוא, שבבית סוהר בישראל, הודות לאנשים שנמצאים במרחק של שנות-אור מהבנת סוג המתיקות הזה, היתה לי ההזדמנות לחזור ולזכור, לשבת שעות על גבי שעות ולזכור כמה זה מתוק.

**********

נכתב בבית המעצר, מגרש הרוסים, בירושלים, בסיון תשל"ג. פורסם באנגלית לראשונה בשנת תשל"ד ולאחר מכן בתשל"ז ובתשמ"ח תחת השם: :How Sweet It Is!פ In: Letters from Prison, p. 14-15; Writings 5734-5-6, p. 18; Kahane Magazine, February 1977, p. 14; Kahane Magazine, March-April 1988, p. 20-21.