כהן ונביא חלק א

הצהרה לבית המשפט / א

הצהרה לבית המשפט / א

 יהודי אנוכי, ואני מחשיב עובדה זו יותר מכל דבר אחר בעולם. איני אומר זאת מתוך איזושהי לאומנות או שוביניזם חילוני אוילי; איני חוזר בזה על מה שהיה בולגרי או פקיסטני או צרפתי אומר על לאומיותו שלו. אין כל יחוד בלהיות בולגרי או פקיסטני או צרפתי, אין שום דבר מקודש בלאומיות כלל וכלל. לאמיתו של דבר, לעתים קרובות לאומיות משמשת כמקלטם האחרון של נוכלים אנוכיים ושל חסרי בטחון. אך להיות יהודי הוא דבר שהוא שונה תכלית שוני מלהיות חלק מאומה אחרת כלשהי, ואין בין זה ובין לאומיות גרידא ולא כלום. ישנה משמעות יחודית בעובדת היותו של אדם יהודי, אך ורק משום שקיים אלוקים והוא אשר בחר בנו להיות לו סגולה מכל העמים, הבדילנו ורוממנו מכל אומה ולשון. עם מושג זה של עם סגולה  -לא רק שיש סיבה ליהודי לדבוק ביהדותו, אלא יש חובה ומשמעות ותוכן בחייו.

אם היהודי מודע להיותו נבדל ונבחר ע"י האלוקים למלא יעוד של אורח חיים מיוחד  -חיי תורה ומצוות, מסלול קדוש ועליה רוחנית  -או אז יש משמעות ליהדותו; או אז יכול הוא לומר בכנות "אתה בחרתנו מכל העמים". זהו הדבר שהבינו אבותינו בתור יהודים. זהו הדבר אשר קיימם והחים מול פוגרומים, מסעי צלב, אינקויזיציות, השפלות, אושוויץ. זה  -ולא סוציאליזם, זה  -ולא לאומיות במשמעותה ההמונית, זה  -ולא "גוי ככל הגוים" או תורה ככל התורות, הוא הדבר אשר החיינו וקיימנו כיהודים, ואשר חולל את תקומת המדינה הזאת. הבחירה ע"י האלוקים  -היא היא סיבת קיומו של העם היהודי.

וממושג מרכזי זה נובע צו קדוש, חובה קדושה: אם העם היהודי הינו עם נבחר, כי אז קיימת מערכת יחסים מיוחדת במינה בין כל יהודי לאחיו, השונה מזו שבין יהודי לשאינו יהודי. בין יהודי לאחיו קיימת ברית אחוה המחייבת רגשי אהבה וחובה לחוש לעזרת יהודי במצוקה. חובה זו מוצאת את ביטויה בצו של "ואהבת לרעך כמוך" ובגזרת "לא תעמוד על דם רעך". אין כאן קריאה לנדיבות לב או בקשת צדקה. זו היא דרישה וחובה, ויהודי המסרב להכיר בה  -יתן את הדין. אני, יהודי גאה האוהב את עמי, מכיר בחובה זו.

ובכן, מגיע אני למשפט בפני בית משפט זה. אני מואשם בכתיבת מכתבים בהם אני מעודד נקיטת פעולות אלימות כנגד הסובייטים והעירקים מתוך מאמץ להציל את יהודי הארצות ההם. אני מודה ללא היסוס כי אכן כתבתי את המכתבים, ואני משאיר לעורך הדין המלומד המייצג אותי לברר את הבירור המשפטי אם אכן יש בכתיבת מכתבים אשר מעולם לא הגיעו לתעודתם או אפילו אל הארץ אליה הם היו מיועדים  -כדי להרשיע אדם בביצוע פשע. ברצוני להתייחס כאן לשאלה החשובה הרבה יותר  -מדוע כתבתי מכתבים אלה, וזאת כדי שהעולם ידע ויבין את חומרת המצב ומה חייב להיעשות בעתיד, כדי שלא נמצא את עצמנו יום אחד באותו מצב בו מצאו עצמם היהודים לפני 30 שנה  -דור השואה  -כאשמים בבגידה בעם היהודי.

 אגביל את הערותי לשאלת יהודי רוסיה, לא משום שהיא חשובה יותר מזו של יהודי עירק, אלא משום שדחיפות וחיוניות עניינם של האחרונים הוא למעלה מכל ספק, והחובה המוסרית לפעול באלימות נגד תלייני בגדד היא כה ברורה שאין כל צורך לדון בה.

 בעיית יהודי רוסיה אינה חדשה. היא קיימת למעלה מיובל שנים. רבות היו השעות הכשרות למחאות סוערות מצד יהדות העולם, ורבים הם חטאיהם של היהודים אשר שתקו במשך שנות העשרים, השלושים, הארבעים והשישים. ניתן לומר כי הפשע שבחוסר המעש מצד יהדות העולם למען אחיהם שמאחורי מסך הברזל, הגיע לשיאו המחפיר במאמצי ממשלת ישראל להניא את האקטיביסטים היהודים ברוסיה מלנקוט בפעולות שעלולות היו להזיק ליחסי ישראל-רוסיה, או, לאחר 67', להזיק לתקוה לשפר את היחסים הללו. די בכך אם נאמר כי היתה זו מדיניות של שתיקה ו"שתדלנות" במשך כל השנים הללו  -אם בכלל קיימת היתה מדיניות כלשהי  -וכי היא הוכיחה את עצמה ככשלון הרה אסון. במשך השנים בהן ננקט הקו הזה, הגיע המספר הממוצע של העולים למאות, רובם קשישים.

הליגה להגנה יהודית אימצה גישה חדשה, מהפכנית, לגבי בעיית יהודי רוסיה, כאשר פשיטת הרגל של הקו האחר היתה ברורה, והצורך בפעולה להצלתם של יהודי רוסיה היה קריטי. היתה זו גישה אשר התגלמותה הדרמטית ביותר, אם כי ודאי לא היחידה, באה לידי ביטוי באלימות. חשוב מאוד שהעולם היהודי יבין היטב על מה התבססה מדיניות זו, שהוא יבין שלא היה כאן ענין של אלימות חסרת הגיון הנובעת מחמימות-מוח, אלא שהיתה כאן אלימות הנובעת מהערכה פוליטית זהירה, מפוכחת והגיונית. במשפט אחד: רצוני שבית משפט זה, היושב במדינה אשר קמה והיתה הודות לאלימות של אותן קבוצות אשר בשעתן גונו והוחרמו כטרוריסטים, פורשים, חסרי אחריות ופושעים  -יבין את ההגיון הפוליטי שבאלימות במאבק למען יהודי רוסיה.


האקסיומה הראשונה בהערכתה של ה"ליגה" בימים ההם, כאשר שלטה השתיקה מלבד הפגנות שלוות, היתה שחובה שבעיית יהודי רוסיה תתפרסם. שום בעיה אינה יכולה להיפתר אלא אם כן העולם יודע שהיא קיימת. ואנו ידענו כי יש להוציא את הבעיה מהעמודים הפנימיים של העיתונות (אם בכלל היא הגיעה לשם) ולהכניס אותה לכותרות של העמודים הראשונים.

 האקסיומה השניה היתה, שאין דבר שיכול היה להרע עוד יותר את מצבם של יהודי רוסיה, ושאם לא יינקטו צעדים קיצוניים, יתבוללו יהודים אלה בעל כרחם או יהיו נתונים לסכנה פיזית חמורה.

האקסיומה השלישית היתה, שהיהודי מאחורי מסך הברזל חייב להרגיש ש"איכפת" ליהדות העולם ממנו, כדי שלא יתייאש, וכדי שישאב עידוד ועוצמה מהתמיכה הניתנת לו מצד אחיו היהודים.

האקסיומה הרביעית והחשובה מכולם, היתה תחושתנו והערכתנו המדויקת בדבר החולשה הבסיסית של ברית המועצות ושל עקב אכילס שלו, אשר לשם עלינו לכוון את חיצינו. נקודת התורפה היתה הצורך הנואש של הס.ס.ס.ר. לדו-קיום ול"דיטאנט"1 עם ארה"ב, דבר שעליו ביססה בריה"מ את כל מדיניות החוץ שלה. הצורך הקריטי של הרוסים הנחשלים בטכנולוגיות, כשרונות, כלים תעשייתיים, סחר ורגיעה צבאית ממערבם בזמן שהם טיפלו בסינים המסוכנים במזרחם  -משמעותו היתה שהסובייטים יהיו מוכנים לעשות ויתורים רבים למען השגת צרכיהם המידיים.

השנים שלאחר מכן הוכיחו עד כמה צדקנו בהערכותינו, כשהסובייטים זנחו את בעלי בריתם הוייטנאמים, הפריחו תיאוריות העומדות בסתירה מוחלטת למרקסיזם, ובדרך כלל הוכיחו את עצמם כאנשי מסחר פרגמטיים, המוכנים לשלם את המחיר עבור מה שחיוני להם באמת.
אנו הבינונו שברית המועצות, שרמסה את צ'כוסלובקיה, לא פחדה מפני היהודים בשל הנזק הפיזי שהם מסוגלים לגרום לה, אלא מפני שידעו כי היה בכוחנו להרוס את יחסיה עם ארה"ב, אשר היא כל כך רצתה בהם וכל כך היתה זקוקה להם. ידענו שיש לרוסים סדר עדיפויות, וכי היהודים הסובייטים  -אף כי הסובייטים רצו מאוד מאוד למנוע מהם מלהגר  -לא עמדו בראש סדר עדיפויות זה. מה שהרוסים והאמריקאים גם יחד רצו  -הרבה יותר מאשר יהודים  -היה דיטאנט. ובכן, יצאנו לנפץ את הדיטאנט, או לפחות לעכב אותו, כדי שהרוסים יבינו את הרמז: אם רצונכם בדיטאנט, יהיה עליכם לשלם ביהודים.

 אנו הבינונו מהו המפתח לפתרון בעיית יהודי רוסיה, וכמו כן הבינונו שהמתכון הברור לטקטיקה על פי כל האקסיומות הנ"ל היה  -אלימות.
בהכירנו את העיתונות, ידענו כי אלימות תביא מיד את שאלת יהודי רוסיה אל כותרות העיתונים  -וכך יה. אלימות לא רק שלא הזיקה ליהודי רוסיה, אלא היא מיקדה את תשומת לב העולם לבעיה, ונתנה ליהדות רוסיה תנופה עצומה במורל (למותר לציין, כי הקבוצה היהודית שהתפרסמה ברוסיה יותר מכל אחת אחרת, היתה ה"ליגה", וכי אישית הייתי למטרה עיקרית לשנאה ולארס ב"פראבדה" וב"איזווסטיה",דבר שרק הוסיף לתחושת העוצמה של היהודים שם).

 
ואלימות הצליחה לאיים על הדיטאנט האמריקני-רוסי, במידה שכמעט והרסה כליל את התכנית התרבותית (הסובייטים ביטלו את הופעתו של ה"בולשוי בלט" בארה"ב למשך שנתיים), והשגריר הסובייטי נקרא חזרה לארצו למשך שלושה שבועות, תקופה שבה הם הציקו לאמריקנים במוסקווה כדי "לפצות" על טיפול דומה שהענקנו לדיפלומטים רוסים באמריקה. כי בסופו של דבר, ברית המועצות איננה לוכסמבורג. אין היא יכולה להתעלם מהתקפות נגד דיפלומטים שלה ומשרדים שלה. היא חייבת להגיב בזעם. אין היא יכולה לכונן דו-קיום, תוך שמחה ועליצות, עם מדינה בה היא מותקפת ומוטרדת מעשים שבכל יום.

 
אולם לשם מה הויכוח? כשדיפלומטים הוטרדו, ומשרדים סובייטיים נתפסו (ולאחר מכן הוטמנו בהם פצצות), שגריר ארה"ב דאז לאו"ם, צ'ארלס יוסט, קרא לי למשרדו וביקש ממני לשים קץ לאלימות: "אתה מחבל במדיניות החוץ של אמריקה". זהו, כמובן, בדיוק מה שרצינו, וכך אמרתי למר יוסט. אמרתי לו שארה"ב והס.ס.ס.ר. יכולים לקיים את הדיטאנט שלהם אם יתירו ליהודי רוסיה לצאת. היה זה ביוני 70'. ואני מבקש מיהדות העולם ומבית משפט זה להתבונן במה שקרה מאז.


מאז, שערי הס.ס.ס.ר. נפתחו במידה חסרת תקדים, ויותר מ- 60,000 יהודים  -מספר שלא יאומן  -שבו הביתה לישראל, כולל צעירים ואקדמאים. מאז, נאלצה ממשלת ישראל להפסיק את התנגדותה לאקטיביזם (אתייחס יותר בהרחבה לפרק מחפיר זה בהצהרתי המשלימה לבית המשפט).

 מאז, כל הארגונים היהודיים בארה"ב ובמערב, אשר לא עשו מאומה או כמעט מאומה, "קפצו על העגלה". ואנו עדים לעובדה שהמימסד היהודי נוטל על עצמו פעילות בעלת ערך למען יהדות רוסיה.

 כל זאת קרה בגלל מדיניות האלימות של הליגה להגנה יהודית, אלימות שהיתה תוצר של הגיון פוליטי וחוש פנימי. זה הדבר אשר הוכיח עד כמה פגיעים הסובייטים, כשאך היה בנו האומץ לאיים על הדבר שבו רצו יותר מכל. אני גאה בזה שהייתי הארכיטקט של מדיניות זו, אשר חושלה ע"י הצעירים אמיצי-הלב בארה"ב, בקנדה ובאירופה, ואשר נרדפה בחימה שפוכה לא רק ע"י האפ.בי.אי. אלא בעיקר ע"י המימסד היהודי הנפחד וקצר-הראות במערב.

 ואולם במשך השנה האחרונה דוכאה וצומצמה התוקפנות היהודית ע"י מאסרים, משפטים וכיוצ"ב, ואלימות והטרדות כמעט שנפסקו כליל. הדיטאנט הסובייטי- אמריקני התקדם בצעדי ענק. כשהתחילה היהדות המימסדית, מעט מדי ומאוחר מדי, לעשות מעט רעש בלתי אלים, היו הרוסים והאמריקאים נתונים במירוץ לקראת הדיטאנט, שיסתום את הגולל על גורל יהדות רוסיה.

 רצוני להבהיר באופן מוחלט לעולם יהודי קצר רואי וחסר מעוף, הרואה התקדמות (כתוצאה מאלימות) במשך שלוש השנים האחרונות, ומאושר בהנחתו שהמאבק נוחל ניצחון  -שבדיוק ההיפך מזה הוא הנכון, ושיהדות רוסיה עומדת בפני המשבר החמור ביותר מאז שנות סטאלין האחרונות. כשסוף-סוף התחייבה היהדות המימסדית לפרוגרמה פעילה למען יהדות רוסיה, היא לא השכילה עדיין להבין כי הצורך הכביר המשותף לארה"ב-רוסיה בדיטאנט, ישים לאל את מאמציהם. אפילו המאמצים הנפלאים מצד הסנטור ג'קסון1 (אתייחס לחבלה במאמצים אלה מצד ישראל, בהצהרתי השניה) בסופו של דבר תוליך רק רגיעה זמנית ומשלה מצד הסובייטים. ההתמסרות הטוטליתהאמריקנית-סובייטית לדיטאנט היא עצומה מכדי לעכבה ללא אלימות. וכך אנו מגיעים לביקורו של ליאוניד ברז'נייב ולמשפט זה.

 
כל המאמצים להכריח את הסובייטים להתיר את יציאתם של יהודים, ואף מאבקו הנהדר של ג'קסון, נדונו לכשלון עם ביקורו של ברז'נייב בארה"ב. הרודן הסובייטי הכין "כיבוש" מאורגן היטב של ארה"ב, אשר במהלכו ייפגש עם סנטורים, מנהיגים פוליטיים, אנשי עסקים ו"עמך" אמריקני, ויצייר תמונה רבת-הוד של עולם המתרחק ממלחמה, של ברית מועצות רודפת שלום, של סוף וקץ למותם של אמריקנים בארצות נכר, של אפשרויות מסחר ענקיות אשר תפתורנה אחת ולתמיד את בעיית האבטלה באמריקה, את הגרעון המסחרי שלה ואת כאב הראש הכרוני הקרוי "מאזן התשלומים". הוא בא כשהוא שופע חיוכים, ידידות ו"רצינות" המודעת היטב לעניינים שביחסי צבור  -ואני ידעתי כי יכבוש. לא משום שהדיטאנט שלו הוא כן  -אין זה נכון  -אלא משום שהעם האמריקני כל כך משתוקק להיתלות באשליות.

 
לנוכח תקוות כאלה ו"עתיד מזהיר" כזה, היעלה על דעתו של מישהו כי ממשלת ארה"ב או העם האמריקני יתנו לשאלת היהודים לעמוד בדרכם? ובפרט כשברז'נייב הבטיח כל מיני הבטחות ביחס ליהודים? תיקון ג'קסון, אשר בלאו הכי כבר סבל מהלומה בלתי צפויה עם סרובה של ממשלת ישראל לתמוך בו כלל וכלל, אין לו סיכוי כלשהו לנוכח "הדיטאנט הגדול", ולאחר אי-אילו "פשרות" והבטחות ישיגו גם ישיגו הרוסים את מעמד "מדינה מועדפת" שאליו הם משתוקקים. כל זאת ידעתי, כשם שיודעת ממשלת ישראל, אשר המירה את יהודי רוסיה בהבטחת תמיכה מניקסון. ועוד ידעתי שאין בכוונתם של הרוסים להתיר עליית יהודים בממדים גדולים, ויתירה מזו, הם ממתינים בסבלנות לרגע שיוכלו להינקם מיהודיהם אשר השפילו אותם, ואשר הם רואים בהם בוגדים, בהעדיפם את ישראל על פני "מולדתם"  -ס.ס.ס.ר.

 
עד כה היה הצורך בהשגת הדיטאנט, אותו דיטאנט אשר אלימות יהודית עיכבה בעדה, הדבר שאילץ את הסובייטים לחרוק שיניים ולא להשיב גמול ליהודים. ואולם בו ברגע שהדיטאנט יהיה איתן ומבוסס, ברגע שהאמריקנים יהיו משוכנעים שגם להם יש אינטרס חיוני בו  -או אז יסתערו הסובייטים על היהודים במאסרים המוניים, משפטי ראוה ותקיפות פיזיות. אז נשוב אל ימי הזוועה של הסטאליניזם, והעולם יגיב במחאה, אך לא יפר את הדיטאנט ולא יפגע ברווחים הכלכליים שבו.
ואני מבין כי דברים אלה לא נעשו, ואחינו ואחיותינו ברוסיה צפויים לקטסטרופה בשנים הבאות. על כן שלחתי את המכתבים, בנסיון לעשות משהו למען הצלתם של יהודים אלה, כיון שהמנהיגות היהודית שלנו, או שהיא עיוורת לחלוטין לבעיה, או שאין לאל ידה לעשות את אשר יש לעשות, או  -במקרה של ממשלת ישראל  -שהלכה שולל ע"י הבטחותיו של ניקסון בדבר ערובות לישראל, אשר בין כך ובין כך יוכיחו את עצמן ככוזבות.

 כאשר החילונו, ה"ליגה" ואנוכי, במאמצינו האלימים למען יהודי רוסיה, התקיף אותנו כל המימסד היהודי בשצף קצף. לא אחת עמדתי בפני ערכאות של גוים. היום הזה הכאב צורב הרבה יותר, באשר מדינת ישראל ממיטה קלון על עצמה, בהעמידה לדין יהודי על ה"פשע" של אהבת ישראל, בה בשעה שהיא עצמה בגדה בעקרון זה וביהדות רוסיה.

 אין אני פושע, ואינני מאמין שישנו יהודי אחד ברחוב שמאמין שאני כזה. ואולם אני כן יהודי המאמין ביעוד האלוקי של עם ישראל, הנבחר ע"י הא-ל, ובחובה, אשר ממנה אין מנוס, לאהוב ולהטות אוזן לזעקת יהודי במצוקה.

 בתלמוד מסופר כי כאשר סרקו הרומאים את בשרו של רבי עקיבא במסרקות של ברזל על שהמשיך ללמד תורה, הוא קרא את "שמע ישראל" בשלוה, ובשמחת נפש אמר: "כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה: 'בכל נפשך'  -אפילו נוטל את נפשך, אמרתי: מתי יבוא לידי ואקיימנו? ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?" (ברכות סא ע"ב).

איני חפץ לשבת בבית הסוהר, ואין בי רצון להיות קדוש מעונה. ואולם, עם זאת, אני שמח על כי היתה לי הזדמנות לאהוב את בני עמי גם אם הדבר כרוך בסיכון של ישיבה בבית הסוהר, וכי לא נמצאתי אשם בבגידה ביעוד זה.


************

ביום ראשון, ט"ז באדר (10.3.74), החל משפטו של הרב מאיר כהנא בבית המשפט המחוזי בירושלים. בית המשפט אסר על הרב כהנא להעיד את עדותו אודות התפקיד שמילאה ממשלת ישראל בהשתקה ובגרימת נזק למאבק הפעיל למען יהודי רוסיה נוכח שואה אפשרית. איסור זה בא כתוצאה מצו חתום בידי ראש הממשלה הגב' גולדה מאיר האוסר כל דיון בנושא, והחלטתו המיידית של השופט ד"ר יעקב בזק לאסור את נוכחותם של נציגי העתונות והקהל באולם המשפט. הודעה זו היא תוכן הדברים שהרב כהנא היה מיועד למסור במשפטו. פורסם כהודעה לעתונות ביום י"ח אדר תשל"ד (12.3.74) ויצא לאור בשם: "אמונתי הדתית והאמונתית" בכתב-העת "יש ברירה; בטאון ציוני" אייר תשל"ד, גליון 52, עמ' 1, 4. פורסם באנגלית תחת השם: Declaration to the Court.פ In: Writings 5734-5-6, p. 20-25; Letters from Prison, p. 24-29