כהן ונביא חלק א

הצהרה לבית המשפט / ב

 הצהרה לבית המשפט / ב

 הופעתי היום בבנין משכן בית המשפט המחוזי בירושלים בו אני נדון על "פשעים" נגד ליאוניד ברז'נייב ורוצחים עירקים, כדי שאיש לא יאמר כי לא הופעתי שם. אולם בד בבד אני נאלץ להוסיף את ההצהרות הבאות:


אני אוהב ומכבד את המדינה היהודית ואני אזרח גאה בה, והייתי רוצה כמו כן לכבד את כל חוקיה ובתי המשפט שלה, אך כל חוק וכל משטר חייב להיות ראוי לכבוד מצד אזרחיו, ע"י כיבוד זכויותיהם של האזרחים, והמדינה אינה אדונם האכזרי. אדרבה, היא משרתת אותם. למרבה הצער, אין הדבר כן בישראל, ומשפטי מהווה דוגמה מבישה ומדאיגה לעובדה טרגית זו.


נאסרתי ע"י המדינה היהודית, והוחזקתי בבידוד ירח ימים, על נסיוני ללחום למען יהודים ברוסיה ובעירק אשר צפויים בשתי הארצות גם יחד להכחדה פיזית  -וממשלת ישראל הפכה פתאום לשומר ראשו של ברז'נייב. ניסיתי לעשות מה שעשיתי במשך שנים. זה הדבר אשר ממשלת ישראל סרבה לעשותו, ואף הפריעה, נלחמה, והזיקה למאבק לחרותם של יהודי רוסיה לעלות לישראל. מרצוני הודיתי במעשים אלה, וציפיתי למשפט פתוח וגלוי, שבו אוכל להבהיר את כל הרקע של הבעיה היהודית-סובייטית  -והטוטליטרים דרשו כי אושתק וייאסר עלי הדיבור.

 
חיוני הדבר כי כל הסיפור הזה יסופר  -כדי להוכיח שהמניע האמיתי של ממשלת ישראל להעמיד אותי לדין היה כדי להחניף למימשל ניקסון ולשאת חן בעיניו, ולבלתי העלות את חמת הרוסים, ע"י סתימת פי ושימת קץ לפעילותי; כדי להראות כי פעולותי נבעו ממשבר איום, מתחזית של שואה המרחפת על ראשי אחינו בני ישראל ברוסיה; כדי להראות כי כל זה נחוץ, שכל אשר עשיתי חיוני, ושבדיוק כמו בימי השואה הנאצית, סירבה המנהיגות במתכוון ומסרבת בזדון לפתוח במסע להצלת חיי יהודים וקהילת היהודים מאחורי מסך הברזל; בכדי להוציא לציבור את העובדות וכך להעלות את זעמו לנוכח המכירה הצינית של יהודים תמורת חסדיהם המפוקפקים של הגויים; ומעל לכל  -כדי להביא, בעזרת זרקורי הפרסום, לשינוי הקו מצד מנהיגי הממשלה.

 
בחברה חפשית, חפשית באמת, זכות זו היתה מכובדת כדבר המובן מאליו ולא היתה מוטלת בספק, והייתי חופשי להציג את עדותי ולקרוא לעדי הגנתי. אם המדינה אינה תמימת דעים עם הצהרתי או עם עדי, נשמרת לה זכותה להתנגד, לחקור ולקרוא לעדיה. זה מה שנעשה בחברה חפשית.

 
במקום זאת, התובע, עושה-דברם של קומץ אנשים עם הלך מחשבה טוטליטרי, אשר ניהלו את המדינה הזאת במשך תקופה כל כך ארוכה, עד אשר הפכה, במוחותיהם, לתחומם הפרטי, מביא לבית המשפט מסמך מפחיד ופאתטי חתום בידי ראש הממשלה בכבודה ובעצמה, המצווה עלי שלא להעיד את עדותי המבוססת על עובדות, תאריכים ואנשים; המצווה שלא תינתן הרשות לעולים יהודים מרוסיה להעיד במשפטי, ומצווה על בית המשפט (שומו שמים!) שלא ישמע כל זאת. אני כותב שורות אלה בכאב, כי אוהב אנוכי את מדינת ישראל, אך אין זו דרכה של דמוקרטיה. זו דרכה של מדינה טוטליטרית, אשר שליטי-העד המנהלים את הממשלה חושבים אותה כרכושם הפרטי.
שום אדם, אף לא ראש ממשלה, אינו יכול להיות דן יחידי ולבטל את חופש הדיבור ע"י מילת-קסם ושמה "בטחון". פעמים רבות מדי דוכאו חירויות ע"י שימוש פסול וציני בתווית זו. שום דבר אינו הופך באופן אוטומטי ל"בטחוני" אך ורק משום שפוליטיקאית זקנה ונפחדת אומרת כך. שופט אינו רשאי להיכנע ולהיכפף באופן אוטומטי בגלל מילה זו. מחובתו של בית המשפט לבחון את העדות המוצגת, ובראותו כי אין לה ולא כלום עם "בטחון", עליו להרשותה להיות מוצהרת בבית המשפט פתוח לקהל, כדי שיהודי העולם יוכלו לשמעה. אין די בנתינת רשות לשמעה מאחורי דלתיים סגורות.

עדותי, כפי שהממשלה יודעת היטב, אינה מסכנת את המדינה, ואין לה ולא כלום עם בטחונה. היא אמנם כן מסכנת את הממשלה, אשר מדיניותה תרמה להחלשת יהדות רוסיה ואפשר שתהרוס אותה כליל. זה מה שחייב היה בית המשפט להרשות שיישמע בפורום פתוח. זה מה שנעשה בחברה דמוקרטית ובעם חפשי ובלתי תלוי. אם ישנה כאן בעיה של בטחון, היא נובעת אך ורק מצד כנופיה זדונית שיכורת-שלטון, אשר שלטה בממשלה לא 25 שנה אלא 50 שנה, ואשר הודות לעם כה אדיש ואפאתי לגורלו הוא  -מאמינה כי מה שלא תעשה, לא יכול להביא לידי אבדן שלטונה.
אני אינני מוכן לקבל זאת. למען המדינה ולמען עמנו, רצוני שהעולם היהודי כולו ידע כי ספסרי השלטון אסרו עלי לצאת מן הארץ כדי לנאום ולהפיץ את רעיונותיי מחוץ לגבולותיה, וכי ב –20  בנובמבר, בבית המשפט המחוזי בתל אביב, בפני השופט דבורין, וב-5 לפברואר, בפני השופט זוסמן, נעשו מאמצים להרשות לי לדבר בתנאי שלא אשא נאומים ולא אדון בעניינים פוליטיים. רצוני שהעולם היהודי יזכור את מה שקרה בתקופת השואה עם קסטנר, ומה שקורה היום עם יהדות ברית המועצות, כאשר מנהיגי "העבודה" בישראל נכנעים ללחץ של ניקסון ומשתדלים להחליש את תיקון החוק של ג'קסון, כשם שנכנעו ללחץ של ניקסון ולתקוות שיפור היחסים עם הסובייטים והשמיצו וסרבו לעזור לאקטיביסטים היהודים ברוסיה. רצוני שהעולם ידע זאת לא כדי להזיק לישראל. אין אני נופל מאיש באהבתי למדינה אשר באתי מארץ רווחה כדי לחיות בה. רצוני לעשות זאת משום שמדינת ישראל נשחתת ונהרסת בידי החותמים על צווים טוטליטריים ודורסי זכויות הפרט של אלה המתנגדים להם.

 
הטוטליטריים אינם רגילים לאופוזיציה אמיתית במדינה זו. בדרך כלל, האנשים הם ממושמעים, מקבלי מרות, נפחדים או נקנים, והאופוזיציה עצמה אינה אלא קריקטורה חיוורת של המונח. יוודע איפה שישנם גם אחרים. לכן אני מסרב, תוך רגשי כבוד, לשתף פעולה בהליכי המשפט, שבו לא ניתנת לי אפשרות להציג את גירסתי בפני העולם, ואשר לגבי דידי הפך למהתלה ול"לינץ'"!

יודע אני בהחלט כי הממשלה ובית המשפט יענישוני בחומרה ובאכזריות. זו דרכם של האנשים השולטים במדינה. יהי כן. ואולם היהודים בישראל ובעולם חייבים לדעת את האמת. ע"י פעולה זו רוצה אני כי ממשלת ישראל תשיב, אחת ולתמיד, על השאלה: מדוע מפחדים הינכם? מה יש לכם להסתיר?!

*********

הצהרה זו היא למעשה חלק שני של ההצהרה הקודמת, ומכונה "ההצהרה המשלימה". בעקבות האיסור שהטיל בית המשפט על הרב כהנא להעיד אודות התפקיד שמילאה ממשלת ישראל בהשתקה, ומאחר שהוא סבור היה שעדות זו חיונית להצלת יהודי בריה"מ, החליט הרב כהנא לסרב לשתף פעולה בהמשך ההליכים ולא להופיע באולם בית המשפט. רצ"ב הסברו המפורט להחלטה זו, כפי שהוגש לבית המשפט.


 פורסם כהודעה לעתונות לקראת מסיבת עתונאים ביום כ"ג אדר תשל"ד (17.3.74). פורסם באנגלית תחת השמות: :Statement to the Court.פ In: Jewish Press, April 5, 1974, p. 44-45; ףBoycott. In: Letters from Prison, p. 16-19.