כהן ונביא חלק א

כלא רמלה

כלא רמלה

 רמלה, תערובת רב-גונית של כארבעים אלף תושבים, שכולם מלבד 5000 מהם הינם בני עדות המזרח. זו לא עיר יפה, ורחובה הראשי הצבעוני מורכב מתערובת של מסעדות אוכל מהיר עם מוזיקה רעשנית הבוקעת מהרמקולים. בקצה העיר, במקום שהיא נפגשת עם העיר-האחות לוד, עומד כלא רמלה. זהו הכלא השמור ביותר בישראל, ועל חומותיו האפורות והקודרות שמעליהן מתנוסס גדר תיל, מפוזרות מגדלי תצפית כל כמה עשרות מטרים. בכלא זה, המכיל יותר מ- 700 רוצחים, אנסים, גנבים ומחבלים ערבים, כתבתי את הספר הזה.

 היה זה ליל כ"ח באייר תש"מ כאשר הם באו. ארבעה שוטרים לבושי אזרחית ובידם דף נייר, צו מעצר מנהלי, ללא תקדים, שציוה על כליאתי למשך ששה חודשים ללא משפט או אשמה. וכך, כלא רמלה, הכלא שחלפתי על פניו בנסיעה כל כך הרבה פעמים, מקום שקצת מזכיר כלא מסרטי הוליווד של שנות העשרים והשלושים, הפך להיות ביתי.

 ה"בית" המסוים שלי, היה תא קטן של שניים על שלושה מטרים, באגף ט'. השכן לשמאלי היה אסיר יהודי תימני ותיק בשם עדני, שהיה מרצה את החלק האחרון של גזר-דין בן 15 שנה על שוד מזוין. מימיני שכן ערבי בדואי שהיה כלוא על אונס ורצח נערה יהודיה בנגב. האפשרות לתפוס אותו היתה קלושה, אלמלא הוסיף חמדנות על חטא. אחרי שקבר את הגופה בבאר, הוא התקשר למשטרה כדי לזכות בפרס שהוכרז, כשהוא מספר שהוא "גילה" את הגופה. באופן מדהים, הופחת מאסר העולם שלו, והוא התכונן כבר לחזור לביתו לאחר שריצה 18 שנה בלבד.

 באגף היו 70 אסירים, מהם 58 יהודים, ומאלה היו הרוב המכריע בני עדות המזרח. וזו היא, אולי יותר מכל דבר אחר, האצבע המאשימה המופנית לעבר הממסד הישראלי  -מאחר שמה שהמוסלמים לא הצליחו לעשות במשך למעלה מאלף שנה של שליטה על היהודים בארצותיהם, הצליח הממסד היהודי בישראל לעשות תוך פחות מעשרים וחמש שנה: חורבן רוחני של מאות אלפי יהודים בני עדות המזרח שבאו לארץ הקודש עם דת, ציונות וערכים יהודיים בסיסיים. פחות משלושים שנה אחרי שעלו ארצה הם כבר היו שקועים בתוך פשע, אלימות, סמים, זנות וירידה מהארץ. באגף שלי בלבד היו ארבעה רוצחים תימנים, ואני בספק אם במשך כל אלפיים שנות הגלות, היו בתימן עצמה ארבעה רוצחים יהודים...

האויב הגדול ביותר של האדם המודרני הוא השעמום. בכלא יכול הדבר לשגע את בן-האדם. משום כך, קבעתי לעצמי סדר-יום נוקשה עם משמעת-עצמית של לימוד וכתיבה, שהעסיק אותי מהשעות המוקדמות של הבוקר (4.30) עד כיבוי האורות (בחצות לילה). סדר יום זה כלל לימוד קבוע, לא רק של תנ"ך, תלמוד והלכה, אלא גם של כתבים אחרים מסוגים שונים. למשל, במשך עשר השנים האחרונות אני עוסק בכתיבת פירוש על התנ"ך, ובאופן אירוני למדי, לא היה לי מעולם כל כך הרבה זמן, שקט ושלוה, כדי לעבוד על הפירוש כמו בבתי הסוהר. זו העבודה שאני אוהב, והשקעתי עליה ברמלה שעות רבות מידי יום.

עובדה זו עצמה יכולה לרמוז על הגישה שהתפתחה כלפי מצד הסוהרים והשוטרים. מובן מאליו שהאסירים היהודים התייחסו אלי בכבוד ובהערצה  -לא רק מפני שאני ייצגתי בפני בני עדות המזרח אלו את ההתנגדות למימסד שהם כל כך שנאו, אלא גם מפני שהיתה להם ההרגשה הטבעית שהערבי מהווה סכנה נוראה ליהודים בארץ. אף יהודי אשכנזי שבא מאירופה לא יכול היה לתפוס את ההרגשה הזו, מאחר שהוא מעולם לא חי בתוך רוב ערבי. הוא לא טעם את טעמה של הכוס המרה שבמעמד של מעוט יהודי תחת שלטון מוסלמי.

 עם זאת, יותר משמעותית היא העובדה שהסוהר הממוצע היה אוהד מאוד כלפיי. היה ברור לכולם שאינני פושע רגיל, אלא שאני כלוא בגלל דעותי, דעות שכל כך הרבה מסוהרים אלה  -ובכלל מהיהודים ברחבי הארץ  -החזיקו בהן בינם לבין עצמם. זו הסיבה לכך שיכולתי לקבל ספרים ככל שרציתי, ואשר לא הייתי יכול להסתדר בלעדיהם בזמן כתיבת פירושי על התנ"ך.

 וזהו גם המפתח לכתיבת ספר זה. היה זה בלתי אפשרי לכתוב את הספר הזה עם כל העובדות, התאריכים, האירועים, הציטוטים, הנתונים והשמות, בלי שהסוהרים היו נותנים לי להכניס את כל הניירות וקטעי העיתונות שלי. הודות להם נכתב ספר זה. זו עובדה שהם היו מודעים לה, אך עצמו את עיניהם הרשמיות מולה.

 תא 32 באגף ט' בכלא רמלה היה, על כן, שעות רבות מידי יום, ימים רבים כל שבוע, משך יותר מחודשיים, מקום של כתיבה בלתי פוסקת. מכונת כתיבה לא היתה לי, ולכן כל עמוד היה צריך להיכתב בכתב יד. יתירה מזו, במצב שלעולם לא ידעתי מתי השלטונות ישנו את הגישה שלהם כלפי ויחליטו לקחת ממני את עבודתי  -הייתי מבריח החוצה כל פרק עם סיומו, כך שלא היתה לי ההזדמנות לחזור על מה שכתבתי. עם זאת, שאבתי כח מהעידוד של האסירים האחרים. על דלת תאי תליתי שלט גדול שהכריז: "כמה טוב להיות יהודי טוב!" ובכל פעם שאסיר עבר ליד התא שלי, הוא היה צועק לעברי את הכתוב, ומחייך. אכן, "כמה טוב להיות יהודי טוב!"

**********

תשמ"א. פורסם באנגלית כהקדמה לספרו They Must Go. התרגום העברי של הספר, "לשכים בעיניכם", יצא לאור אף הוא בשנת תשמ"א אך עם הקדמה אחרת.