כהן ונביא חלק א

איפה הנוער היהודי?

איפה הנוער היהודי?

 אתה רואה אותם בכל עיר, עם הכאפיות שלהם ועם השלטים, צועקים בקולם הרם והברור, עם האידיאל והמטרה שלהם הברורים והבלתי-מתפשרים. הסטודנטים הערבים הצעירים מפגינים, דורשים את "פלשתין". הערבים מקדישים מזמנם וממרצם ומעצמם למען "פלשתין".
הם צועדים ונואמים ומפגינים בקמפוסים. הם מונעים בעד נציג ישראלי רשמי מלדבר באוניברסיטת קולומביה. איכפת להם. הם נותנים מעצמם למען המטרה שלהם.
איזה ניגוד לעומת הצעירים היהודים, שמספרם גדול לאין-ערוך ממספר הסטודנטים הערבים בקמפוס. איזה ניגוד יש בין ההתלהבות הערבית, המסירות, הנכונות להפגין  -לבין האדישות והאפאתיות היהודית, וחוסר הנכונות למחות ולהפגין ולהיות אכפתי ולתת מעצמך. הנוער היהודי של "כלום" הם אלו שמהווים את הסכנה והטרגדיה. אל נא נפחד מארגוני הנוער הקטנטנים  -יהודים למען יש"ו, יהודים למען טרוצקי, יהודים למען ערפאת. כי ארגון הנוער היהודי הגדול והטרגי ביותר בארה"ב הוא  -יהודים למען שום דבר.

 אנחנו משלמים את המחיר של השקר הרפורמי והקונסרווטיבי. הרמאות התיאולוגית שכל-כולה ריקנות והערומה מכל תוכן אמיתי  -שלא לדבר על כנות  -תבעה את מלוא המחיר: ילדינו. אלו, פקחים לאין-ערוך מהוריהם שהביאו אותם לעולם, ואחר כך הכניסו אותם ל"בית ספר דתי" ודחפו אותם לתוך "יהדות" של חומרנות מעוררת-בחילה (מסיבות "בר מצווה" מפוארות וחסרות טעם, פינוק ומותרות שהם כבר לא יכולים בלעדיהם)  -הם, הילדים, ויתרו על החלק "היהודי" המיותר, ושמרו היטב על החלק החומרני והמתוק.

 הם אינם מאמינים בכלום, מלבד בעצמם ובקידום האישי שלהם. הם אינם חולמים על שום דבר גדול, חוץ מן המטרות ה"גדולות" של עצמם. ישראל; יהודים; יהדות; להיות יהודי  -כל אלה הם דברים כל כך לא רלוונטיים. לצעוד למען דברים אלו? להפגין למענם? להקריב זמן, מאמצים ואת עצמם למענם? להתלהב כמו הערבי? לא, זה לא בשביל הצעיר היהודי. הוא  -מתפלש בבוץ של האינטרס האישי וההנאה, כשבעיניו, השמש זורחת ושוקעת רק בתוך ארבע האמות שלו. הלימודים שלו, העבודה שלו, האמביציות שלו, הבטחון האישי שלו, תוכניותיו ותקוותיו  -כל אלו דחופים בעיניו הרבה יותר מ"פוליטיקה", כמו שהוא נוהג לקרוא למושגים היסודיים הקשורים לעם ולארץ.

 והאורתודוכסים? הם טובים יותר? היה אפשר לחשוב שכך המצב. אבל ביחס למה שהיה צפוי מהם, בהתחשב בידע ובצורת החינוך שלהם, הם לא טובים יותר בכהוא-זה. הם רק אדישים יותר, לבושתם. אלו האורתודוכסים-המודרנים עם סופי-השבוע של סקי בהכשר "גלאט", עם טניס-גלאט, עם טיולי-גלאט לאיים הקריביים, ובכלל עם גרגרנות-גלאט.

 הערבים יכולים לגייס אלפים, ו"שלום עכשיו" מסוגלים לזעזע את יסודות המדינה, אבל היהודים ה"טובים", הצעירים ה"לאומיים", אלה שאוהבים את הסיסמאות התקיפות של "אף שעל" ו"יד חזקה", ואשר אוהבים לשמוע דרשה לוחמנית מפי הרב (לפני הצ'ולנט)  -אלה עסוקים מדי או אדישים מדי או עייפים מדי, מכדי לצאת ולעשות חצי ממה שהערבים עושים למען עמם.

 אני רואה את הצעירים הערבים בישראל זורקים אבנים בלי פחד. תוקפים יהודים ואפילו חיילים בלי פחד. נעצרים, מוכים ונורים. והם ממשיכים. חודשים חולפים  -והם ממשיכים. אני רואה את האינטנסיביות שלהם ואת הקשר האישי שלהם לאדמה ואת התסיסה האידיאולוגית, ואני תוהה: מה קרה לנוער היהודי? איפה האינטנסיביות שלהם, ואיפה האהבה ללא-גבול לארצם, ואיפה התסיסה האידיאליסטית שלהם? הערבים הופכים ליהודים  -והם הציונים החדשים. עכשיו, לא רק הידיים הן ידי ישמעאל, אלא גם הקול.

 איפה קול יעקב? איפה קול הנוער היהודי? ואיפה קול צעדת רגליהם, וצעקות האידיאליזם שלהם, והנכונות לתת מעצמם? אני רואה את הערבי מנצח במלחמה, ואני חש יותר מאשר פחד. אני חש בושה על נוער יהודי שלא היה לו האומץ לבוא ולגור בישראל, ובכך הוא היטה את הכף לטובת הערבים; על שלא חש את הכאב והזעקה של העם והמדינה; על שלא חש את החובה המוטלת עליו לתת מעצמו. אין ספק, יום יבוא והוא ישלם על כך. אבל אני ירא שעוד הרבה קודם לזה, אנחנו כאן בישראל נשלם מחיר נורא.

**********

י"א סיון תשמ"ח. כפי שניתן להבחין, הרב פונה במאמר זה לנוער היהודי באמריקה. אך המסר המרכזי ראוי בהחלט להישמע ע"י הנוער בארץ. פורסם באנגלית תחת השם: :Where are the Young Jews?פ In: Jewish Press, May 27, 1988, p. 14B; Kahane

Magazine, March-April, 1988, p. 15.