כהן ונביא חלק א

בושה מפני ה'

בושה מפני ה'

"בך בטחו אבותינו בטחו ותפלטמו. אליך זעקו ונמלטו בך בטחו ולא בושו" (תהלים כב: ה-ו). וחכמינו דרשו על כך: "'אליך זעקו ונמלטו'  -כמה דאת אמר 'ויושע ה' ביום ההוא', וכל כך למה? 'בטחו ולא בושו'  -הכל בזכות הבטחה" (ילקוט שמעוני, תהלים שם).

 
במבט ראשון  -ובעצם גם במבט שני ושלישי  -הפסוק נראה לא מובן. "בך בטחו ולא בושו"? על מה יש להם להתבייש? מה משמעות השבח הזה, שאבותינו בטחו בה' "ולא בושו"? למה היה עליהם להתבייש? ובדומה לכך: המשמעות המלאה של דברי חז"ל היא, שכל הסיבה שבגללה ה' הציל את בני ישראל בים סוף היא, בזכות הבטחון בה' ובזכות זה שלא התביישו. ובמילה אחת יש לשאול: מה מקומה של הבושה בהקשר לאמונה ובטחון בה'?

 
בשביל אלו שחיו, נניח, לפני מאה שנה, השאלה עלולה היתה בהחלט להיות קשה. אבל בימים האלה, כאשר לראשונה בהיסטוריה האנושית שולטת החילוניות בים וביבשה, בשמים ובארץ, הרעיון הטמון בדברים אלה הוא ענין המוכר לנו מאוד.

האמת היא שהיום, בתקופה של הדיקטטורה של התקשורת  -התקשורת החילונית, הליברלית, הגאוותנית והצינית  -'לא נעים' להכניס את ה' לתוך העולם המעשי של אירועים פוליטיים, של עיצוב כלכלי, של נושאים חברתיים. זה ממש נראה כחזרה לימי הביניים לדבר על ה' כעל גורם משמעותי, שלא לומר לדבר עליו כעל הגורם המשמעותי. זה בהחלט ענין מגושם ופרימיטיבי לערב את ה' בחברת גורבצו'ב, בייקר וקול; אתה פשוט לא מזמין אותו לאותה מסיבה יחד איתם. טענה כגון האמירה שהצרות שלנו נובעות מהחטאים שלנו ומסירובנו לציית לחוקי ה', הבעת אמונה במציאות של השגחה אלוקית ושכר ועונש  -אלו הם דברים שמביאים עליך את כינויי-הגנאי הגרועים ביותר: פנאט, קנאי, והגרוע שבגרועים  -חומייני!

די בעובדות אלו כדי להבריח אנשים במהירות לתוך הקונכיה שלהם. זה מספיק כדי לסתום פיות ומוחות. שהרי מי רוצה שיקראו לו חומייני, פנאט או קנאי? אכן, מי רוצה להיקרא איזשהו כינוי-גנאי, לעמוד אל מול הלעג והקלס של העילית האינטלקטואלית והתקשורתית? אכן אנחנו, למען האמת, מתביישים להיות מושמים לצחוק, ומשום כך אנחנו עושים את מה שיבטיח לנו יותר מכל להיות מוגנים מאותה בושה: אנחנו שותקים ואומרים רק את הדברים המקובלים במלכות-האדם החדשה, הנאורה, החילונית-ליברלית-אינטלקטואלית.

 
הפחד הזה מפני הבושה והלעג  -מתפשט לו על פני הארץ כולה. לא עוד מבססים "גוש אמונים" או "דתיים לאומיים" אחרים את טיעוניהם בענין ארץ ישראל  -לפחות לא בפומבי  -על התורה ועל המושגים האלוקיים, המיושנים והמגוחכים. אתה יכול לסגור את העיניים שלך, להקשיב להם, ואחר כך להקשיב לגנדים, לשרונים, לרפולים ולגאולה כהנ'ים  -ולא לחוש בהבדל. היחידים שמבססים את הלאומיות שלהם ואת התביעה שלהם לספח את שטחי ארץ ישראל על ה' ועל התורה, הם אחרוני הפנטים והקנאים והחומיינים  -התומכים ב"כהניזם". אחרוני האנשים מימי הביניים. וכך אתה מבין היטב מה פירושו של הפסוק: "בטחו ולא בושו". וזה, יהודי יקר, מהווה הישג גדול. בחוסר הבושה הזה יש התגברות על שני מכשולים בדרך לאמונה ובטחון בה': האחד, האומץ להאמין ולבטוח למרות כל הסכנות האמיתיות שמתעוררות; השני, היכולת להתגבר על התחושה של בושה ואי-נעימות, שיצרו הדיקטטורים מהשמאל.

 
וכך כתב הרמ"א (שולחן ערוך אורח חיים א: א) בסעיף הראשון של החיבור הענק: "ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך".
בלי בושה.בטח בו ואל תבוש. אמור את האמת ואל תבוש. פנאט? חומייני? כהניסט? האם הכוונה של הכינויים הללו היא לכך שאתה מאמין שרק ה' ותורתו מגדיר וקובע את דרכו של היהודי? אם כן, אמץ את ה"בושה" בגאון. האם הכוונה שלהם היא לטענה שה' הוא השולט בהיסטוריה, ושמה שיהיה יהיה בגלל השכר והעונש האלוקיים? אם כן, אנחנו מאמצים את הקומפלימנטים בתודה. האם הכוונה שלהם היא לטענה שה' הוא חזק יותר ורלוונטי יותר מאשר בוש וגורבצ'וב, וכי הוא יציל את היהודים בישראל בלי צורך בבעלי-ברית לו רק יצייתו לו? אם כן, בואו נזמין עוד מנה של "בושה"!


"ולא יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת ה' יתברך". יתירה מזו, המקור של דברי הרמ"א הוא הטור שכותב: "שפעמים אדם מתבייש מפני האדם יותר ממה שיתבייש מפני הבורא יתברך, על כן הזהיר שתעיז מצחך כנגד המלעיגים ולא תבוש". ועל כך מציין הבית יוסף (מובא ב"משנה ברורה"): "ועל כל פנים לא יתקוטט עימהם, מפני שמידת העזות מגונה מאוד, ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת ה' יתברך". וזה מוביל להערה הבאה של החפץ חיים ב"ביאור הלכה" (שם), הערה שיש לה הרבה מה ללמד את המתחסדים שמגנים גידוף ולשון הרע נגד הרשעים: "דע דהבית יוסף לא איירי [=לא עוסק] כי אם במצוה שהוא עושה לעצמו ובני אדם מלעיגים עליו... אבל אם הוא עומד במקום של אפיקורסים המתקוממים על התורה, ורוצים לעשות איזה תקנות בענייני העיר ועל ידי זה יעבירו את העם מרצון ה', ופתח בשלום ולא נשמעו דבריו  -בכגון זה לא דיבר הבית יוסף מאומה, ומצוה לשנאותם ולהתקוטט עמהם ולהפר עצתם בכל מה שיוכל. ודוד המלך עליו השלום אמר: 'הלא משנאיך ה' אשנא ובתקוממיך אתקוטט, תכלית שנאה שנאתים' וגו'".

בושה מפני אלו שלועגים על ההולך בדרכי ה'? אדרבה. בואו לא ניתן להם לקבוע בשחצנות את הסטנדרטים, כך שהאמת תיהפך למושא ללעג. עדיף שתקום אתה, תפסול אותם, ותקרא להם "פרימיטיביים", "קנאים" ו"פנאטים" של החילוניות הריקנית, כמו שהם באמת. בואו ניתן להם לשאת את הבושה על "ערכים" שהורסים את הנשמה ואת העולם עצמו. גלגל מעל עצמך את הבושה, וענה לאלו שלועגים לה' ולאלו שהולכים בדרכו. ובמילים של דוד המלך: "גל מעלי חרפה ובוז כי עדותיך נצרתי... ואענה חורפי דבר כי בטחתי בדבריך..." (תהלים קיט: כב,מב).
אנחנו נרתעים מזה שצוחקים ולועגים לנו. אנחנו רוצים להיות "מקובלים". אנחנו נפגעים מביקורת. זו הטרגדיה, וזה הכח של הבורים השמאלנים-הליברלים הפנאטיים. בואו ניתן לדוד מלך ישראל להיות לנו למודל לחיקוי. דוד שאמר (שם, פסוק מו): "ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". ובגמרא: "כך אמר דוד לפני הקב"ה: רבונו של עולם! לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה... מאי קרא [=מה המקור לכך]? 'ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש'..." (ברכות ד.).
שונאי תורה לועגים לאלו שמקיימים אותה. הם יודעים את האמת, אבל בגלל איזושהי סיבה אישית, פסיכולוגית, הם לא יכולים או לא רוצים ללכת בדרכה  -והם שונאים את אלו שכן הולכים בדרכה, ומנסים להרוס אותם ואת דרך החיים שלהם, ע"י לעג. כמו שאמר דוד: "רבו משערות ראשי שונאי חינם; עצמו מצמיתי אויבי שקר... כי עליך נשאתי חרפה, כסתה כלימה פני... ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר..." (תהלים סט: ה,ח,יג).

ודוד לא נסוג לרגע בבושה. כי הוא היה "קנאי" לה', "פנאט" לבורא, אדם שמעולם לא היה איכפת לו מה יגידו הבטלנים והשתיינים.

*****************

א' סיון תש"נ. פורסם באנגלית תחת השם: ףAshamed of G-d.פ In: Jewish Press, May

25, 1990, p. 16, 55; Kahane Magazine, May-June, 1990, p. 39, 40.