סיפורה של הליגה להגנה יהודית

פרק א- היהדות הסובייטית: שומר אחי אנוכי!

פרק א

היהדות הסובייטית: שומר אחי אנוכי!

  בשעה 1:00 אחה"צ, כ' טבת תש"ל (29 בדצמבר 1969), תקפו קבוצות של יהודים צעירים מספר מעוזים סובייטיים בניו-יורק.

  הם פלשו למשרדים של "טס" (סוכנות העיתונות הסובייטית), למשרדי "אינטוריסט" (סוכנות הנסיעות הסובייטית) ולמשרדי "אירופלוט" (חברת התעופה הסובייטית), וגם עלו על מטוס נוסעים סובייטי שזה עתה נחת בשדה התעופה "קנדי" שבניו-יורק.

  יהודים צעירים אלה היו כולם חברים ב"ליגה להגנה יהודית", ועם התקפות אלה נפתח פרק חדש בתולדות המאבק למען יהודי ברית המועצות ובתולדות הקהילה היהודית בארצות הברית.

  בסוכנות "טס" השתלטנו על המשרד — שלושה צעירים ואני. פקדנו על הנוכחים, ביניהם שני עיתונאים סובייטיים, להיות בשקט, ואחר כך צבענו על הקירות את הסיסמאות "עם ישראל חי" ו"שלח את עמי".

  ל"אינטוריסט" פלשה קבוצה בראשות אברהם הרשקוביץ (חבר בליגה בן 25), והודיעה לנוכחים שמי שרוצה לצאת, יכול. אחר כך נעלו חברי הקבוצה את הדלתות, לא לפני שהספיקו לטרוק מגרה על ידו של פקיד סובייטי שניסה להוציא ממנה זוג מספריים.

  אך בנמל התעופה "קנדי" היה המחזה הדרמטי ביותר. דיילים ודיילות סובייטיים חיוורי פנים הסתכלו בתדהמה כיצד קבוצת יהודים צעירים פורצת לתוך הקבינה של מטוס נוסעים ענק "אילושין" שהיגיע ממוסקבה. אחד הצעירים צבע סיסמאות בעברית על המטוס, ושניים אחרים כבלו את עצמם בשרשראות לגלגל הקדמי, כשהם צועקים "עם ישראל חי!".

  תוך מספר שעות זכו יהודי רוסיה ליותר פרסום ממה שקבלו אי פעם מכל אותן הצהרות עיתונאיות מלוטשות שהונפקו בזהירות כה רבה על ידי הממסד היהודי.

  ועוד לפני שהספיקו יהודים ולא-יהודים להתאושש מתדהמתם לנוכח הסטייה החריגה מההתנהגות ה"יהודית" המקובלת, שוב יצאו לפעולה חברי הליגה, ביניהם אותם אלה שנעצרו ביום האתמול. הפעם היתה זו התפרעות רבתית ברחוב בו שכן בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם. דיירי הרחוב, הממוקם באזור מגורים יוקרתי, לא ידעו שזאת היתה רק ההתחלה. עוד יהיו ימים רבים, גם לילות רבים, של פעילות שתגרום לסובייטים "לטפס על הקירות הדיפלומטיים", פעילות העתידה להריץ את התושבים האמידים למשטרה ולערכאות בדרישות להפסיק את הפגנות המחאה.

  הפעולה של אותו ערב1 נועדה לשנות כמה נהלים מוכתבים. עד אותו יום אסרה המשטרה לקיים הפגנות מחאה ברחוב בו עמד בניין המשלחת הסובייטית. ההפגנות הספורות שהתקיימו לטובת יהודי רוסיה, הפגנות שקטות ומכובדות, כמובן, התקיימו במרחק של כמה מאות מטרים מהמקום, ליד מתקן צבאי אמריקאי ענק. למרבה הגיחוך, רק המבנה האמריקאי הזה ראה ושמע את המחאות, שהתקיימו רחוק משדה הראייה ומטווח השמיעה של הרוסים. אך כל זה השתנה באותו ערב.

  כמאתיים חברי הליגה להגנה יהודית החלו לצעוד בשמונה בערב במזג אוויר קר ורטוב מבניין האו"ם2 לכיוון צומת הרחובות איסט 67 והשדרה השלישית. כמאה אנשים נוספים חיכו שם. שורות של שוטרים מיחידה מיוחדת, מצוידים באלות ובקסדות, עמדו מאחורי מחסומים משטרתיים במטרה למנוע כל ניסיון להגיע לבניין המשלחת שעמד מאחוריהם. מספר קציני משטרה בכירים היו במקום, ביניהם פקח דוד פאלק. הוא הודיע לי שאסור לקהל להישאר בצומת, ושעלינו לעבור למקום המקובל — ליד המתקן הצבאי.

  אלא שאנו, כמובן, התכַּוַּנּוּ לשנות את כל זה. הודעתי לפקח שאנחנו מתכוונים להיכנס לרחוב ולעמוד על יד בית הכנסת "פארק איסט סינגוג" שעמד, למזלנו, בדיוק מול בניין המשלחת הסובייטית. "אנחנו רוצים להתפלל ליד בית הכנסת", הסברתי.

  פאלק, שהיה יהודי, בקושי הסתיר חיוך: "באמת, הרב, אתם לא רוצים להתפלל כאן באמת".

  אבל אני עניתי לו שאני אכן רוצה להתפלל כאן: "ואני מתכוון לנצל מייד את זכותי לחופש הדת, אלא אם כן תוכל לתת לי סיבה חוקית טובה מדוע מותר לשבות מול כל בניין אחר לצורך הטבה במשכורת, ואילו לנו אסור להתפלל ליד בית כנסת רק משום שזה פוגע בסובייטים".

  באותו רגע הודיע קצין בכיר ברמקול שאסור להיכנס לרחוב, ושעלינו לזוז מייד. וזה מה שעשינו.

  בדחיפה חזקה פרצתי את דרכי לעבר מחסום משטרתי ולעבר השוטרים שעמדו מאחוריו. הקהל הסתער קדימה. אלות החלו מתנופפות, ובתגובה — גם אגרופים. אדם מבוגר שצפה מן הצד, ד"ר מוריס זוקר, נפל לקרקע ממכת אַלָּה של השוטרים. המהומה החלה.

  התקשורת עטתה על המקום כפי שלא עשתה אי פעם בעבר בשביל הפגנה למען יהודי רוסיה. לפני תחילת המהומה הספקתי להגיד לאנשי התקשורת שעד שלא יתחילו הסובייטים לעשות ויתורים, לא יהיה להם מנוח. ואכן, ההתפרעות הסוערת שפרצה פתאום היתה הירייה הראשונה במלחמה אלימה בת שלוש שנים שעתידה היתה, אמנם, לסבול מטר גינויים מהממשל האמריקאי ומהממסד היהודי, אך מצד שני, עתידה היתה להביא לשחרורם של עשרות אלפי יהודים מרוסיה לישראל.

  בפעם השנייה בתוך עשרים וארבע שעות ביליתי מספר שעות במעצר. הואשמתי בהפרעה לסדר הציבורי, בהתפרעות ובתקיפה. אלא שבנוסף לכך, התבשרתי למחרת שהמשטרה התקפלה. הם הודיעו שמעתה יורשה מספר מוגבל של מפגינים להפגין ברחוב של המשלחת. מעתה יוכלו המפגינים להיות בטווח שמיעתם וראייתם של הסובייטים. המסקנה: אלימות אף פעם אינה דבר טוב, אך לפעמים היא משתלמת.

  זאת היתה רק ההתחלה.

  מה רצתה ה"ליגה להגנה יהודית"? מה פתאום יהודים משתמשים באלימות? איזה טוב יכול לצמוח מהתפרעויות ומתקיפות פיזיות? אלה היו שאלותיהם של הממסד היהודי הזועם ושל הקהילה היהודית הנבוכה והמבוהלת לנוכח הפעולות המזעזעות של היהודים ה"מיליטנטיים".

  הפעולות האלה כללו הפרעות לאירועים אמנותיים סובייטיים, תקיפת דיפלומטים סובייטיים והפצצת משרדים סובייטיים. כל אלה יצרו איום על היחסים בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. מה רצינו? לְמה חתרנו?

  רצינו שני דברים. האחד, לתת לכל יהודי סובייטי שמבקש לעזוב את רוסיה, את הזכות לעשות כן.

  השני, לעורר את יהודי ארצות הברית להכרה שהם, לבושתנו, קברו במעמקים את בעיית יהודי רוסיה, בעוד הם עצמם נהנים מחיי החופש של אמריקה. רצינו שהיהדות האמריקאית תבין שצערו של כל יהודי בכל מקום שהוא בעולם הוא צערם של כל היהודים בכל העולם. רצינו להכריח את העולם והקהילה היהודית האדישים לפתור את הבעיה, ולא לתת להם מנוח עד שיעשו זאת. בסופו של דבר רצינו ללמד את היהודי האמריקאי מי הוא: הוא יהודי! מעל לכל — הוא יהודי. ובתור יהודי, הוא בהכרח ייאלץ או להשתתף במאבקים של בני עמו, או, חלילה, ליפול עימהם.

  מאבקה של הליגה למען יהודי רוסיה הוא שהחזיר עשרות אלפי יהודים אמריקאיים אל עמם. בסופו של דבר, יותר ממה שעשה היהודי האמריקאי למען יהודי ברית המועצות, עשו הם למענו.

  בעיית היהדות הסובייטית עמדה על הפרק כבר יותר מחמישים שנה. כשלושה מיליון יהודים, שהיוו את אחת הקהילות היהודיות הגדולות ביותר בעולם, נרדפו ללא רחם והוכרחו בכוח להתבולל. עכשיו הם עמדו, חלילה, בפני השמדה רוחנית וגופנית.

  אך במשך כל הזמן הזה, הקהילה היהודית האמריקאית עמדה מנגד ושתקה. דממתה היתה מחרישת אוזניים. בדיוק כמו שעשו בזמן השואה, לבושתם האדירה, כך גם עכשיו, יהודי הממסד נשארו פסיביים, "מכובדים", כאילו לא קיימים. וכך לא נעשה שום דבר משמעותי למען יהדות רוסיה.

  עד תשכ"ד (1964) לא נערכה אף הפגנה ציבורית על ידי קבוצה יהודית מאורגנת. וכשסוף סוף נערכה הפגנה3 ששברה את הקרח, מאמציהם הצנועים (שקטים, לא אלימים, אך בכל זאת מאמצים) של המפגינים העלו את חרונם של אנשי הממסד היהודי האמריקאי בטענה: "בגללכם יהיה יותר גרוע ליהודי ברית המועצות!" טענה זו עתידה היתה לחזור על עצמה שוב ושוב כלפינו.

  כמובן, זה לא היה נכון. זו גם לא היתה הסיבה האמיתית להתנגדות הממסד להפגנות הללו. אותם ארגונים יהודיים שעמדו על דם אחיהם בזמן השואה, שסירבו לצאת לרחובות ולהפוך את העולם אם צריך, כדי להציל את היהודים באושוויץ, שוב סירבו לצעוק. שוב סירבו לעשות פעולות משמעותיות למען שלושה מיליון מאחיהם. והסיבה בשני המקרים היתה אחת: פחד מהגוי.

  מחאות זועמות והפגנות קולניות מושכות תשומת לב יתרה ליהודים, ועלולות להרגיז את הגויים. יהודים "מכובדים" נאחזים שיתוק לשמע המילה אנטישמיות, השד הנורא הזה. בנוסף לכך, קיים מרכיב אנושי "טבעי" נורא — אדישות לכאבו של הזולת. הקהילה היהודית היתה כה מבולבלת ומתוסבכת, עד כדי כך שראתה כייעודה כל מיני מאבקים שונים, כגון, אלה של הכושים והוויאטנמים, חוץ ממאבקה שלה. כל המרכיבים הללו חברו יחד ויצרו אדישות ושתיקה מצד היהדות האמריקאית בזמן ששלושה מיליון יהודים בברית המועצות היו בתהליך של גסיסה לאומית ורוחנית. את המצב הזה קיבלה הליגה על עצמה לשנות.

  הסיסמה המחשמלת "לעולם לא עוד" לא נועדה להכריז שלא תתרחש עוד פעם שואה. לא ייתכן להצהיר דבר כזה, כי המציאות היא שכל עוד שוכנים יהודים בין לא-יהודים, יש סכנה שתהיה שואה. אלא, פירוש הסיסמה הוא שאם, חס ושלום, תהיה עוד שואה או גילוי אנטישמיות אחר, לעולם לא תחזור על עצמה אותה פסיביות אדישה ופחדנית מצד אחים יהודיים — "לעולם לא עוד" שערוריית שתיקה. את הייעוד הזה היצבנו לעצמנו, וכך יצא לדרך המאבק למען יהודי ברית המועצות.

  בשבט תש"ל (ינואר 1970), התקיים בברוקלין קולג' קונצרט, בו הופיעה התזמורת הפילהרמונית של מוסקבה. האירוע היה חלק מתכנית אמריקאית-סובייטית לחילופי תרבות, תכנית בה תלו שתי המעצמות תקוות גדולות. אוהבי המוזיקה באו וגדשו את האולם. כך עשו גם חברי הליגה.

  מחוץ לאולם חילקו כמה עשרות מאנשינו כרוזים שקראו לבאים לא להשתתף בקונצרט, ושהזכירו: "גם באושוויץ ניגנה תזמורת", אך הדברים לא עשו רושם על רוב רובו של הקהל. האמת היא שלא היו לנו ציפיות גדולות מההיענות לכרוזים, כי גם אם אנחנו חוליגנים, הרי אנו לא טיפשים גמורים.

  כאשר עלה המסך להופעת הפילהרמונית הסובייטית, ונשמעו הצלילים הראשונים לאזני הקהל המצפה, עלתה גם הליגה. מדלת אחורית ליד הבמה פרצו צעירים של הליגה אל הבמה בצעקות.

  הרוסים נמלטו מהבמה, ושניים מה"אמנים" החדשים החלו לשיר שירי לאום עבריים, בעוד אחרים מניפים דגלי ישראל. הקהל קרא קריאות בוז וצעק על אנשינו לצאת, והיו אף מספר משתתפים שניסו לעלות לבמה ולדחוף את אנשינו, אך שוכנעו במהרה שלא כדאי לנסות שטויות כאלה.

  החלו להתפתח קטטות ידיים, ועשרות אנשים עזבו את האולם. רק כשהיגיעה המשטרה, חזר הסדר לכנו. אך השקט חזר לעשר דקות בלבד, שכן אז הופיעה קבוצה נוספת על הבמה. בקיצור, זו היתה התחלה מעניינת מאד לתכנית חילופי התרבות האמריקאית-סובייטית.

  מחזה דומה היה באולם "קרנגי" המפורסם בכ"ה שבט (1 בפברואר). האמנים הידועים, בעלי שם עולמי, דוד אויסטרך וסורטוסלב ריכטר, נבהלו למראה צעירים המתפרצים לפתע לתוך האולם. הם הסתובבו בין שורות המושבים, כאשר אחריהם רצים וצועקים אנשי ביטחון ושוטרים.

  המטרה העיקרית של הליגה בשלב הזה של המבצע היתה האמרגן המפורסם, סול יורוק, שראה בתכנית חילופי התרבות דרך נהדרת להרוויח עוד יותר כסף. יורוק היה זה שהיה אחראי להבאת רוב "קבוצות המחץ" של התרבות הרוסית. בכ"ו שבט (2 בפברואר) השתלטה הליגה על משרדיו של יורוק, והפעילות בהם לא חזרה עד שנעצרו שנים עשר מן המפגינים שלנו.

  הליגה השתכללה יותר ויותר עד שהיתה מומחית בהפסקת הופעות אמנותיות ותערוכות אמנות סובייטיות. בקבוקי אמוניה ופצצות סירחון פינו אולמות במהירות שיא. הסימן הראשון להצלחה היתה כאשר יורוק יצר איתי קשר (דרך אדם שלישי) וביקש להיפגש עימי — זה היה סימן ברור שהוא סובל נזקים.

  נפגשנו במלון "סיינט ריג'יס" שבמנהטן. הוצעה ההצעה, שמאחר שמר יורוק יודע על הקשיים הכספיים של הליגה, הוא יסייע — עד כדי חמשת אלפים דולר. כששמענו את הסכום הזה, ידענו שהוא אכן נבהל כהוגן. ידענו שאנחנו בדרך הנכונה.

  מה פירוש הדרך הנכונה? הדרך הנכונה בעינינו היתה, כמובן, בדיוק הדרך הלא-נכונה ביותר בעיני רוב האנשים.

  "מעולם לא ראיתי דוגמה גסה יותר של חוליגניזם". התבטאות זו יצאה מפי רוברט ברנסטין, מנהל אולם קונצרטים בלונג-איילנד, לאחר שקילקלו קונצרט סובייטי שאורגן על ידו4. ברנסטין, יהודי מתבולל אמיד, ראה בחרדה כיצד פורצים שלושים וחמישה מחברי הליגה אל הבמה, בהתעלמות גמורה משני שוטרים שלא הצליחו לעוצרם, וקוטעים הופעה מוצלחת של הכנר וולרי קלימוב בבית ספר תיכון מקומי. לאחר שהורדו האמנים המבוהלים מן הבמה, ופינתה המשטרה את האולם מנוכחותנו, שוב החל הקונצרט, אך הפעם במעמד מצומצם הרבה יותר.

  ברנסטין הנזעם אמר: "הפעולות של הקבוצה הזאת אינם אלא בושה ליהודי ארצות הברית... תכנית חילופי התרבות היא הדבר הטוב ביותר שהולך לנו כיום עם ברית המועצות". הוא הביע את השתתפותו בצערם של יהדות רוסיה, אך אמר שלמרות זאת אין לנו לרדת "לרמה כה נמוכה של מחאה".

  בהצהרותיו אלה השתקפה הטרגדיה של היהודי האמריקאי המתבולל, חסר הביטחון והאדיש. מה שהדאיג את ה"ברנסטינים" — יהודי ארצות הברית — לא היה מצב היהדות הסובייטית; הרי הם אף פעם לא פצו פה למענה. מה שהדאיג אותם היתה "בושה", או יותר גרוע, אנטישמיות כלפיהם. קרוב לוודאי שהפעם הראשונה שברנסטין בכלל התייחס ליהודי ברית המועצות בהתבטאות ציבורית, היתה בהצהרה זו שלו.

  זו היתה הצלחה. הליגה הצליחה לממש את יעדה הראשי: להוות מטרד שיאלץ את יהודי ארצות הברית להתייחס לנושאים שלא רצו להתייחס אליהם בכלל עד עכשיו. הפעולות של הליגה הכריחו אותם להגיב — הרי הם היו חייבים לגנותן — ולהציג עמדה בנושאים שהיו מעדיפים להתעלם מהם. אם ברנסטין מגנה את ה"רמה הנמוכה" של הפגנותינו, הוא חייב להציע רמה אחרת של מחאה על בעיית יהודי רוסיה, דבר שלא היה מתחייב בו לולא ה"חוליגניזם" של הליגה.

  היהודים "המילטנטיים" הגבירו את התקפותיהם על יעדי תרבות ואמנות סובייטיים. בחודש אדר (מרץ) הוצגה תערוכת צילום מברית המועצות במוזיאון מפורסם במנהטן. היא הותקפה והושחתה על ידי הליגה.

  כחודש לאחר מכן, התקיים כנס בנושא "האתגר ביצירת שלום" במלון "הילטון ניו-יורק" בהשתתפות תת-שר החוץ האמריקאי. בין המוזמנים המכובדים היתה משלחת סובייטית, שעמד בראשה מדען מפורסם בעל תפקיד בכיר. הכנס היה ניסיון חשוב מצד שתי הממשלות, האמריקאית והסובייטית, ליישם את מדיניות החוץ של "דטנט"5, יעד בעל עדיפות גבוהה ביותר.

  הכנס התחלק לקבוצות דיון. חברי הליגה התפרצו בכח לשתיים מן הקבוצות. המדען הסובייטי הבכיר יצא נזעם מן החדר לאחר שפרצו לתוכו חברי הליגה, קטעו את נאומו של האסטרונאוט הנודע פרנק בורמן, ודרשו את רשות הדיבור. "אין לכם זכות לבקש שלום וביטחון לעצמכם על חשבון הצדק והחופש של היהודים הסובייטיים", הם קראו.

  אני הייתי עם קבוצה אחרת של הליגה שהתפרצה אל תוך חדרה של קבוצת דיון גדולה שנייה. דרשתי וקיבלתי את רשות הדיבור לשתי דקות, למורת רוחו של המדען הנואם. "לאף אחד לא יהיה חופש עד שליהודים הסובייטיים יינתן חופש"! אמרתי. הקהל האזין בשקט וכמה מהם אף הריעו.

  ביקורת זועמת הונחתה עלינו על שאנחנו תוקפים יעדי תרבות ואמנות. חובבי אמנות, שאוהבים את האמנות יותר ממה שאוהבים הם בני אדם, הגיבו בחריפות לא מצופה. קולות שלא שמענו מעולם לטובת יהודי ברית המועצות רעמו לפתע לטובת "התרבות". הם היביעו זעזוע מעצם ההפרעה למופע אמנותי כי, לדעתם, האמנות היא "מעל לפוליטיקה". התשובה של הליגה ניתנה במסיבת עיתונאים בניו-יורק, כשאמרתי את הדברים הבאים:

  בנוסף על שאיפתנו לקדם את מצב יהודי ברית המועצות באמצעות הבאת הנושא לכותרות הראשיות, יש לנו מגמה ברורה כשאנחנו תוקפים את התכנית הזאת של "חילופי תרבויות". התכנית הזאת נוגדת את כל מאמצינו להביא לתודעת האזרח האמריקאי את חומרת העריצות הסובייטית. איך אפשר ליצור אצל האמריקאי הסתייגות מן המדיניות הסובייטית, כאשר אותה ממשלה שולחת הנה מדענים, אמנים וספורטאים אשר, לכאורה, באים כדי ליצור "גשר של אחווה"? כאשר הוא מבלה בנעימים במופעים הנהדרים שלהם? כל אלה יוצרים אצלו הרגשה טובה, ובמצב כזה קשה לכאוב את כאבם של הקרבנות של אותה ממשלה.

מה שניסיתי להסביר היה, שאצל הסובייטים הכל משמש נשק פוליטי, כולל אמנות, כולל כל ה"תכנית" הזאת. מטרתם האמיתית של "משלחות" האמנות והמדע הסובייטיות לא היתה העשרה תרבותית או שלום עולמי. הם באו בשליחות פוליטית של ממשלתם. הם באו לארצות הברית כדי לרכך את האזרח האמריקאי, כדי להפשיר את היחסים הקרירים שנוצרו עקב שנות המלחמה הקרה. מטרתם היתה שתצטייר תמונה של עם חביב, מתורבת, שוחר אמנות, לא עם רשע כפי שמתארים מתנגדי הקומוניזם. מי שיוצא ממופע של ה"בולשוי", להקת הריקוד הסובייטית המצויינת, לא יכול להרגיש איבה לאותו עם. זאת היתה הסיבה למאמצינו הכבירים למנוע מה"בולשוי" להגיע ולהופיע.

  ומה לגבי טענה אחרת (לא הגיונית) שהופנתה כלפינו, שחלק מן האמנים הם יהודים, ואיך אנו תוקפים יהודים? הסברתי, שליהודי כזה עוד יותר מגיע שנפריע לו, מאחר שהוא משתתף בתכנית שנוגדת את מאמצינו לעורר סימפטיה ליהודים הסובייטיים. זהו יהודי מסוגו של יורוק. התיאבון שלו לרווחים אישיים גורם לו לנטוש מחוייבויות אנושיות ונאמנות לאחיו. האמן היהודי הסובייטי המסייע לקרמלין להשיג הישגים פוליטיים, וחובב הקונצרטים היהודי-אמריקאי, שאהבתו למוזיקה גוברת על אהבת ישראל, ראויים שניהם לבוז. האם חובב האמנות הליברלי היה נוהג בליברליות כלפי הפילהרמונית של ברלין בשנת ת"ש (1940)?

  הליגה כבר הפכה לגורם משמעותי מפריע הן לסובייטים והן לאמריקאים. הצלחנו להעלות את נושא יהודי ברית המועצות לכותרות הראשיות, וכך הישגנו את מטרתנו המיידית ביותר. דוגמה בולטת לעיקרון שמאמצים עקשניים ויוצאי דופן זוכים לפרסום, היתה פרשת יאשה קזקוב, צעיר יהודי סובייטי, אחד מן הראשונים שיצא נגד ממשלתו בברית המועצות. הוא הכריז שהוא מוותר על אזרחות סובייטית וביקש לעלות לישראל. בשנת תשכ"ח (1968) הסובייטים נתנו לו אשרת יציאה, אך לא להוריו.

  בהגיעו לישראל, דרש קזקוב שממשלת ישראל ומשרד החוץ יובילו את המאבק למען יהדות רוסיה, ויקראו להפגנות נגד הסובייטים. ממשלת ישראל, שתמיד התנגדה לפעולות שיעוררו את רוגזם של הסובייטים, סירבה. כאשר הוא, יחד עם פעיל אחר, דב ספרלינג, המשיכו ללחוץ, הממשלה החלה להדליף ידיעות על השניים, כאילו הם סוכנים סובייטיים המסיתים את הציבור בניגוד לטובתם האמיתית של יהדות רוסיה. כאשר השניים נסעו לארצות הברית בטבת תש"ל (דצמבר 1969) לפעולות הסברה, רוב ההזמנות שלהם בוטלו בהשפעת הקונסוליה הישראלית בניו-יורק.

  יש להעיר כאן, שלצערנו הרב, ניתן לכתוב עוד פרק שלם, פרק טרגי מאד, על המאמצים הישראליים להשתיק אקטיביזם יהודי מאז שהחזיקו שגרירות במוסקבה עד מלחמת ששת הימים. הם קיוו למנוע את הניתוק הצפוי בקשרים הדיפלומטיים עם הסובייטים, ולשם כך היו מוכנים להקריב את יהודי ברית המועצות. אכן, עד ימינו אלה6, המאמצים של הישראלים מכוונים להחזרת הקשרים המדיניים, והם יעשו הכל בשביל זה, במיוחד מפני שלארצות הברית כה חשוב ה"דטנט" עם הסובייטים. זאת הסיבה לכך שהממשלה בישראל לא תמכה בהצעתו של הסנטור הנרי ג'קסון, כאשר הוא היציע לממשלתו (ארצות הברית) למנוע מברית המועצות מעמד של מדינה מועדפת לענייני סחר. היא גם אסרה אותי על נסיונותי להפריע לביקורו של יו"ר המפלגה הסובייטית, ליאוניד ברז'נייב, בשנת תשל"ג (יוני 1973)7.

  התנועה לשחרור יהודים מברית המועצות, קבוצת יהודים פעילים מרוסיה הפועלת בישראל, פרסמה בפסח תשל"ג דו"ח המפרט האשמות כמו אלה שהזכרתי.

  לדוגמה, פעיל יהודי מלוס-אנג'לס (ס. פרומין) מביא ציטוט של הקונסול הישראלי דינשטיין האומר שחשוב להשתיק את קזקוב, כי הוא עלול להתגלות כמרגל סובייטי. באותו זמן גר קזקוב ה"מרגל" בישראל, סיים שירות צבאי של שלוש שנים בצה"ל, והיה פעיל באופוזיציה.

  עוד דוגמה: הפעילה לאה סלובינה סיפרה למועצה הציבורית למען יהדות ברית המועצות בירושלים בתשל"ג (1973) על פגישתה במינסק בטבת תשכ"ה (דצמבר 1964) עם מר בן-חיים מהשגרירות הישראלית במוסקבה. היא סיפרה שהיא הודיעה לבן-חיים שקבוצה של יהודים פעילים מוכנה לוותר בפומבי על אזרחותם הסובייטית ולבקש תמיכה עולמית ליהדות ברית המועצות (כמובן, דבר זה סותר את המיתוס שהפיצה ממשלת ישראל, כאילו רק לאחר מלחמת ששת הימים התעוררה הציונות בלב יהודי רוסיה, כדי לכסות על סירובה לעזור לפעילים).

  לדבריה, מר בן-חיים סירב להיענות לבקשת הקבוצה להעביר את הודעתם לעיתונות המערבית (באותם ימים לא היתה לאזרח הסובייטי גישה לעיתונות החופשית). בהתחלה טען בן-חיים, שהוא חושש שהפעילים ייאסרו, ושהדבר עלול לגרום מצוקה נוספת ליהודים הסובייטיים. אך כאשר הגב' סלובינה אמרה שהם מוכנים לקחת את הסיכון, הוא ענה: "הפעולה עלולה להרע ליחסים בין ישראל לבין ברית המועצות".

  זו היתה הסיבה האמיתית לכך שממשלת ישראל השתיקה במשך שנים את היהודים הפעילים וזו גם היתה הסיבה לכך שגינתה מההתחלה את הליגה. זו גם הסיבה שנתן לי רב פקד לוי (ממשטרת ישראל) כאשר עצר אותי בקשר לניסיונות שלי להפריע לביקורו של ברז'נייב בשנת תשל"ג (1973) בארצות הברית. כששאלתי אותו מה פתאום ישראל משמשת שומר ראש לברז'נייב, הוא הסביר: "לא נוכל לתת לך לקלקל לנו את היחסים עם ארצות הברית". זאת הטרגדיה של אנשי הממסד היהודי, ואין שום הבדל בין אלה שבניו-יורק לבין אלה שבירושלים.

  בכל מקרה, קזקוב היגיע לעוד ביקור בארצות הברית באדר תש"ל (מרץ 1970) תחת חסותו של ברנרד דויטש, יהודי אמיד מניו-יורק, שנודע בתמיכתו בנושאים יהודיים אקטיביסטיים ולא כל כך פופולריים. מודעות גדולות בעיתונים קראו לציבור להגיע ולהשתתף בשביתת רעב שקיים קזקוב מול בנין האו"ם. הוא שבת רעב כדי שהוריו וכל יהודי אחר שירצה לעלות לישראל יוכלו לעשות זאת.

  ההיענות של שני מיליון היהודים הגרים בניו-יורק לא היתה מפתיעה. לא הופיעו שני מיליון ואף לא שני אלפים. למעשה, כל הסיפור של קזקוב היה "מתייבש" בשקט, אילו לא הופיעו אנשי הליגה.

  בכ"ד אדר ב' (1 באפריל) באתי לבקר את קזקוב במקום שביתתו, והוא קבל במרירות על חוסר הפרסום. לקחתי כעשרה מאנשי הליגה, והלכנו ברגל לבניין המשלחת האמריקאית לאו"ם. שם פתחנו בשביתת שבת. הודענו שבאתי כדי להיפגש עם השגריר האמריקאי צ'ארלס יוסט בקשר לעניין של קזקוב. כאשר נאמר לנו ש"הוא יצא", גם אנחנו ענינו בסגנון הקבוע: "אנחנו נחכה לו".

  וכך עשינו — על רצפת הלובי. בינתיים החלו אנשי תקשורת מתקהלים סביב הבניין, מצלמים, ומחכים ל"סיפור". מדהים כיצד ה"יוסטים" שבחיינו פתאום צפים ועולים בתנאים שכאלה. פתאום הודיעו לנו שאני ועוד אדם יחד איתי נוכל להיפגש עם מר יוסט, אשר הופיע כעת בצורה פלאית. אמרתי לשגריר שאנחנו מקווים שינצל את קשריו ואת השפעתו לטובת היהדות הסובייטית.

  בתום "ההצגה", קיבלנו את מה שרצינו: פרסום מאמציו של יאשה קזקוב. הנה לכם שיעור קטן בפוליטיקה עימותית, נוסח ארצות הברית.

  כחודש לאחר פעולת ההזדהות עם קזקוב, ביצענו תעלול קטן נגד העיתון הקומוניסטי "דיילי וורלד". זייפנו הוצאה מיוחדת של העיתון, וכתבנו בה שראשות המפלגה הקומוניסטית מפוצלת סביב נושא היהדות הסובייטית. הקומוניסטים האומללים הגיבו בהכחשות חריפות, אבל הם היו עוד יותר אומללים כאשר ערכנו ביקור במשרדיהם.

  על ה"ביקור" דיווחה כתבה ב"ניו-יורק טיימס" בנוסח הבא: "השערוריה האחרונה של הקבוצה הקיצונית הקטנה הזאת [הכוונה לליגה] התרחשה השבוע במשרדי ה"דיילי וורלד"... המיליטנטים נכנסו ואיימו על צוות העיתון, משום שהם לא מדווחים על מצבם של יהודי ברית המועצות. לדברי עורך העיתון, הניפו כמה מן המיליטנטים צינורות עופרת, כפי שנעשה על ידם בעבר".

  הזעם בטון של הכתבה ב"ניו-יורק טיימס" היה מגוחך. הפנתרים השחורים ומיליטנטים "מתקדמים" אחרים לא זכו ליחס זועם כזה.

  בי"א סיון (15 ביוני) בוצע גל מעצרים בברית המועצות. בין העצורים היו שנים עשר יהודים שהואשמו בניסיון לחטוף מטוס בנמל התעופה בלנינגרד, ולהטיסו לשוודיה.

  רוב הארגונים היהודיים ביטלו בזעם את ההאשמות הללו, ואמרו שזו עלילה. הוכחנו להם ששוב יש להם טעות יסודית. הסברנו שמה שחשוב כאן איננו האם יש כאן עלילה או אמת. הרי מה יגיד הממסד, שאלנו, אם יתגלה שהיהודים האלה באמת תכננו לחטוף מטוס? מה שחשוב להבהיר הוא שליהודים שמנועים מלעלות לישראל בגלל העריצות של הקרמלין, יש זכות מלאה לחטוף מטוס סובייטי כדי לנסות לברוח.

  הבעיה היתה, שהממסד, שמעולם לא היה מסוגל להבחין בין אמת ובין שקר, גם לא ידע להבחין בין מלחמה טובה לבין מלחמה רעה, בין טרור מוצדק לבין טרור לא מוצדק.

  בעוד הארגונים היהודיים האחרים חוזרים על הטקס המקובל של ניסוח מחאות ושיגורן לתקשורת, עשרים ושבעה מחברי הליגה השתלטו על הקומות ה-19 וה-20 של בניין משרדים במנהטן בו שכנו משרדי הסחר הסובייטיים, משרדי "אמטורג". הליגה החזיקה במקום מעל שעתיים. במשרדים אלה התרחשה כמה שנים קודם לכן פרשיית ריגול, בה היה מעורב גרהרד אייזלר, ויכול להיות שעדיין היו במשרד תיקים "מעניינים". אולי זה יסביר מדוע נאבקו הפקידים שם חזק כל כך כאשר דרשנו מהם לצאת. ואולי חלק מן הסיבה לכך הוא שאנשי הליגה שיבשו את פעולת המעליות, מה שאילץ את הפקידים הסובייטיים לרדת עשרים קומות ברגל. פקיד סובייטי אחד שנאבק חזק במיוחד החליק למטה לפחות קומה אחת.

  תוך דקות המה המקום אנשי תקשורת ומשטרה. דיפלומטים סובייטיים כבר היו בדרכם מוושינגטון לניו-יורק. זעמם של הרוסים, שגבר עם כל פעולה של הליגה, גלש עתה על גדותיו. הם הפנו לממשל האמריקאי מחאה חריפה על האירועים, ובמוסקבה גורש מברית המועצות כתב מרשת טלוויזיה אמריקאית גדולה8.

  בתמוז (יולי) כבר ידענו שהתכנית הפוליטית שלנו נכונה ומתחילה להניב פירות. התקבלה שיחת טלפון במשרדים של הליגה (המשרדים היו באותו זמן בעליית גג ענקית ומוזנחת9) מן המשלחת האמריקאית לאו"ם. היה זה השגריר יוסט בכבודו ובעצמו. הוא ביקש להיפגש עימי במהירות האפשרית.

  חשתי למקום, ומיד הוכנסתי למשרדו של מר יוסט. הוא טען באוזני שהפעולות של הליגה אינן מסייעות ליהדות ברית המועצות, אלא מדרדרות את היחסים בין האמריקאים לסובייטים, יחסים שנבנו בעמל רב על ידי הממשל בוושינגטון. הוא הוסיף שעוד פעולות כאלה עלולות להביא לפעולת תגמול סובייטית, ושה"דטנט" האמריקאי-סובייטי יהיה בסכנה (הוא גם אמר דברים בקשר לאיומים ולהתקפות על ערבים המיוחסים לנו, אך זה שייך לפרק אחר).

  הקשבתי למר יוסט בשביעות רצון רבה. אם ארצות הברית חוששת כל כך מסכנה ל"דטנט", החשובה כל כך להם ולסובייטים, הרי שהישגנו בדיוק את מה שרצינו להשיג! את הנקודה הזאת לא השכילה הקהילה היהודית שבארצות הברית להבין, מאחר שהם הסתכלו על כל פעילותנו בצורה מעוותת. הם לא הביטו על כל פעולה בהקשרה הנכון. חסרו להם דימיון, טביעת עין פוליטית וחוש של חזון וייעוד, חיסרון המאפיין את הדור קטן-המוחין של ימינו. מה שהם לא תפסו היה שהאלימות של הליגה כלפי הסובייטים היתה חלק מתכנית פוליטית, המבוססת על הבנה חדה של מציאות פוליטית וטבע אנושי.

  נקודת המוצא הראשונה שלנו בבניית התכנית היתה ששתיקה, על כל נושא שהוא, מהווה בדרך כלל כיסוי לחוסר אונים או לחוסר רצון לפעול. דיפלומטיה שקטה (מה זה בכלל?) הוּכחה כאסון — בית קברות ממש — ליהדות אירופה בזמן מלחמת העולם השנייה וגם לפניה. אם נשתוק, אין סיכוי להציל את היהדות הסובייטית; שתיקה היא מרשם בטוח לכישלון.

  על כן, ידענו שהשלב הראשון של התכנית חייב להיות פרסום. נושא בלתי ידוע, לא מוכר, לא יבוא על פתרונו לעולם; לנושא ידוע ומפורסם יש, לפחות, סיכוי.

  נקודת המוצא השנייה היתה שנושא אינו עולה לסדר היום התקשורתי, ודרכה אל המודעות העולמית, אלא אם כן הוא קולני, יוצא דופן וכולל "גימיקים" — בקיצור, "מעניין". העיתונים ורשתות הטלוויזיה מוכרים את עצמם לציבור, והם מספקים לציבור את מה שהם חושבים שהוא רוצה: דרמה, שלהוב, "עניין". לצערנו, הדברים הנעימים אינם תופסים מקום בעמוד הראשון, ואינם עולים על מרקע הטלוויזיה. אף פעם לא היגיעו כתבים לפעולה חינוכית של הליגה; אך לפעולות עם אלימות, עם נשק או עם פצצות הם זרמו בהמוניהם. מאחר שידענו שאמצעי התקשורת רוצים "להשתמש" בנו כדי למכור את סחורתם, החלטנו "להשתמש" בהם כדי להביא את נושא יהדות ברית המועצות לכותרות הראשיות. בקיצור, אנחנו השתמשנו בהם על ידי כך שנָתַנּו להם להשתמש בנו — וכל זאת לטובת יהודי רוסיה. לכן היינו חייבים להשתמש באלימות.

  שלישית, ידענו שניסיונותיהם האמיצים של קומץ יהודים מיליטנטיים בברית המועצות הם שהתחילו את המאבק, והם גם חיוניים להמשכה. האנשים האלה היו חייבים לדעת שלא שכחנו אותם, ושלמאבקם יש סיכוי טוב. ידענו שבכל פעם שהעיתונים הרוסיים מגנים את הליגה, זה גורם להעלאת המורל של אותם יהודים. בכל פעם ששמעו דרך שידורי "קול ישראל לגולה", או דרך תחנות זרות אחרות10 דיווח על פעולות הנעשות למענם, זאת היתה להם בשורה משמחת. אין ידיעה ערבה יותר לאסיר מאשר לשמוע שלמישהו "בחוץ" אכפת עד כדי כך שהוא מסתכן בשבילו. בקיצור, רצינו את הכותרות גם בשביל האוזניים שלהם.

  רביעית, והחשוב ביותר, ידענו שצריך לכוון את הפעולות האלימות ל"עקב האכילס" של הסובייטים, לנקודת התורפה שלהם. לא כמו אותם טיפשים שחשבו אותנו לטיפשים והסתכלו בעין שטחית ופשטנית על הפעולות האלימות שלנו, אנחנו לא השלינו את עצמנו כאילו הרוסים מפחדים מאלימות. אפילו היו רוצחים דיפלומט סובייטי, הדבר כשלעצמו לא היה משפיע על הקרמלין.

  האלימות שהפעלנו לא היתה מכוונת לפחדים האנושיים של הסובייטים, אלא לאינטרסים שלהם. לא כמו אחרים, ידענו טוב מאד שהאינטרסים הללו יכולים להיפגע על ידי אנשים מסורים ועקשנים, גם אם הם בסך הכל קומץ קטן.

  עמים פועלים על פי עיקרון של אינטרס עצמי. זהו מושכל ידוע. כל עם עושה מה שטוב בשבילו. שאלנו את עצמנו, מה טוב לברית המועצות? מה הדבר החשוב ביותר לרוסים, אפילו יותר חשוב ממניעת היהודים לצאת? על מה נוכל לאיים, שיגרום להם, על כורחם, לשחרר את היהודים? השאלות הללו היו המפתח לפתרון בעיית היהודים הסובייטיים.

  והתשובה היתה ברורה. בראש סדר העדיפויות של הסובייטים — וגם של האמריקאים — עמד הנושא של יצירת גשר בין המזרח והמערב, ה"דטנט". יחסים טובים עם ארצות הברית היו מאד חשובים לרוסים, כדי שיוכלו להשיג מידע טכנולוגי חיוני, קשרי סחר טובים ודולרים. יחד עם זאת, ההקלה בחזית המערבית תאפשר להם להפנות את תשומת ליבם ואת כוחם הצבאי נגד האויב האמיתי, סין. הדברים הללו היו חשובים להם אפילו יותר מהחזקת היהודים. החלטנו לאיים על ה"דטנט" היקר כל כך; להבהיר לרוסים שאם הם רוצים קשרים עם המערב, עליהם לשלם על כך. והמחיר, כידוע, יהיה שחרור היהודים.

  לא כמו המנהיגים היהודיים קצרי הראייה, הרוסים והאמריקאים ידעו כמה ה"דטנט" הוא עדין ושברירי. הם הבינו, שכמה קנאים קיצוניים עלולים להרוס את כל מה שבנו הדיפלומטים בעמל רב. הרי הסובייטים לא יוכלו לשתוק מול סדרה של התקפות, השפלות — ומי יודע? — שליחת יד בדיפלומטים שלהם. מה יהיה אם יהודי קנאי יירה ביאקוב מליק, הנציג הסובייטי לאו"ם? לא שאכפת לרוסים עליו כאדם, אלא בתור מי שמייצג את כבודם הלאומי. יש גבול למה שתסכים לסבול ברית המועצות בלי לגרום נזק ל"דטנט". את זאת ידעה מוסקבה, את זאת ידעה וושינגטון, ואת זאת ידעה הליגה. זו היתה האסטרטגיה של האלימות; זה היה "ההיגיון הפוליטי" של הליגה. והיא הצליחה!

  נחזור לפגישה שהיתה לי עם השגריר יוסט. לאחר ששמעתי את דבריו, ועיכלתי בסיפוק את הצלחתנו, אמרתי לו שבידיו הכוח להפסיק את הפעולות האלימות של הליגה, ושהמחיר לכך הוא שחרור יהדות ברית המועצות. הבהרתי לו שלא נפסיק את ההתקפות על הסובייטים, ושלא תיפסק הסכנה ל"דטנט", עד שישולם המחיר הזה. השארתי אותו עם המסר הזה, וידעתי שהמסר יועבר לממשל בוושינגטון ומשם לאנשים הסובייטיים המתאימים.

  המערכה המשיכה. נודע לנו שהסובייטים חייבים מיסים בסך 49,913 דולר לעיריית גלן-קוב שבניו-איילנד, על וילת קיץ ענקית שיש להם שם, ושאינם מוכנים לשלם את החוב. הליגה הודיעה שהיא תקנה את זכות העיקול בסכום הנ"ל ותרכוש את האחוזה הגדולה. כמובן, לא היתה לנו שום כוונה אמיתית לקנות את האחוזה, מאחר שלא היו לנו אפילו 4,000 דולר בבנק. פרסום ההכרזה נעשה רק כדי להשמיע עוד ועוד באוזני הציבור האמריקאי את סירובם של הסובייטים לשלם את חובותיהם. בהזדמנות הזאת גם ערכנו "ביקור" במקום (בכ"ג תמוז — 27 ביולי), ובמשך שעה צבענו את השטח במגיני דוד ובסיסמאות אנטי-סובייטיות.

  המשטרה היגיעה, ונעצרנו. אחרי שעתיים הודיעו לנו שהרוסים אינם מגישים תלונה. ראש העיר המקומי (של גלן-קוב) מיהר לשלוח מכתב התנצלות לרוסים, וביקש מהם להעביר את "צערו העמוק" לשגריר יאקוב מליק.

  עוד באותו יום הודענו על התוכניות לצעדה בת 100 מַייל (כ-160 ק"מ) שתצא בי"ד אב (16 באוגוסט) מאולם העצמאות שבפילדלפיה, ותסתיים בהפגנה מול הבית הלבן בכ"א אב (23 באוגוסט). ברטרם צוויבון (שייסד איתי את הליגה) הכריז שהמסר של הצעדה יהיה: "הנשיא ניקסון, בידך לשחרר את היהדות הסובייטית ובידך לעצור את התוקפנות הסובייטית במזרח התיכון".

  הצעדה היוותה חלק מהמאמץ הכולל להביא לזרקורים, בנוסף על בעיית היהודים בברית המועצות בכלל, את משפטם של יהודי לנינגרד, אשר לדעת רבים, תוכנן כמשפט ראווה. הליגה פתחה בהכנות מדוקדקות למתקפה רבתית.

  בכ"א חשוון תשל"א (20 בנובמבר 1970) פרצו אנשי הליגה למשרדי "טס" (סוכנות העיתונות הסובייטית) שבוושינגטון. הם הצליחו להשתלט על המקום ולהחזיקו במשך יותר משעה (לאותו משרד היגיע בכ"ג אייר תשל"א [18 במאי 1971] ארגז ענקי, שהכיל תיש גדול, ועל צווארו תלוי שלט הקורא: "אני שעיר לעזאזל יהודי סובייטי").

  בכלל, צריך לתת הרבה קרדיט לדימיונו הפורה של ד"ר ויליאם פרל, יושב ראש סניף הליגה בוושינגטון. אחד הרעיונות הגאוניים ביותר שלו היה הדפסת אלפי מדבקות ובהן כתוב: "אם אתה רוצה מסז' גופני מלא, טלפן לסוניה", בצירוף מספר הטלפון של השגרירות הסובייטית (בוושינגטון). המדבקות הופצו במקומות המתאימים. בניו-יורק הופצו אותן מדבקות בצירוף מספר הטלפון של המשלחת הסובייטית לאו"ם. כיכר "טיימס סקוור" כוסה במדבקות כאלה. בגלל ההטרדות הטלפוניות הרבות, פנו הסובייטים לחברת הטלפונים וביקשו שתחליף להם את מספרי הטלפון. רק למחרת נודע לסובייטים מהיכן היגיעה אותה "סוניה" מיסתורית.

  בכ"ד חשוון (23 בנובמבר) נערכה עצרת ליד "פארק איסט סינגוג", בית הכנסת העומד מול בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם. זאת היתה עצרת "מכובדת", אשר נערכה על ידי ה"מכובדים". הליגה ניצלה את ההזדמנות להיכנס לרחוב, ושלחה קבוצה מאנשיה למקום. בסוף העצרת, כאשר עשרות מפגינים עמדו ליד בית הכנסת, פתאום הגיחה מכונית, עלתה על המדרכה, היפילה את המחסומים המשטרתיים, והתנגשה לתוך שער הברזל של בניין המשלחת.

  בכ"ו חשוון (25 בנובמבר), כל המערכה כולה הסלימה בדרמטיות.

  בשעה 3:20 לפנות בוקר התפוצץ מטען צינור בפתח המשרדים של חברות התעופה והתיירות הסובייטיות (אירופלוט ואינטוריסט)11. כתוצאה מהפיצוץ התנפצו שמשות ושותקה תחנת הרדיו  WMCA  השוכנת סמוך למקום. זמן קצר לאחר הפיצוץ היגיעו שיחות טלפון לאמצעי התקשורת, ובהן הודיעו שההפצצה נועדה למחות נגד משפט לנינגרד המתקרב.

  "על העולם לדעת, שכל עוד מעמידים יהודים למשפט ברוסיה, גם ברית המועצות תעמוד למשפט". השיחות הסתיימו עם הסיסמה "לעולם לא עוד".

  באופן מקרי ביותר(...) הליגה תכננה מראש מסיבת עיתונאים למחרת אותו יום ממש, כדי לדון במשפט לנינגרד. החדר העמוס עיתונאים היווה הזדמנות פז להעלות את מצב יהודים אלה על נס, הזדמנות שלא היתה עולה, אילו הפיצוץ לא היה מושך קהל תקשורתי כל כך גדול.

  "לליגה להגנה יהודית אין מושג מי הניח את המטען", אמרתי לעיתונאים, "אך אנו משבחים את מי שעשה זאת". הוספתי שקרוב לוודאי שייעשו פעולות אלימות דומות על ידי יהודים המתוסכלים מהמצב.

  מאידך, האמריקאים, הסובייטים והממסד היהודי התחרו ביניהם על גינוי המעשה. יורי וורונצוב מהשגרירות הסובייטית העביר מכתב מחאה קשוח לממשל האמריקאי. באו"ם, חבר הנציגות הסובייטית, דמיטרי קולסניק, אמר שהפעולה נעשתה על ידי "בנדיטים מחוגים ציוניים", והוסיף: "ברית המועצות מצפה מן הממשלה האמריקאית לנקוט צעדים מתאימים כדי למנוע בעתיד מעשים כאלה".

  ותגובת הממשל האמריקאי, לפי ציטוט ממאמר שהופיע בעמוד הראשון של ה"ניו-יורק טיימס": "ממשלת ניקסון, אשר בוֹשה מהתקריות נגד משרדים סובייטיים בוושינגטון ובניו-יורק, העבירה הודעה המגנה בחריפות את הפיצוץ הנפשע וחסר הדעת במשרדי חברת התעופה הסובייטית שבניו-יורק". פקיד בכיר בממשל, ג'ון קינג, גינה בחריפות את המעשה, והשגריר יוסט היביע טלפונית התנצלות רשמית. דווח שאנשי האף.בי.איי. כבר עסוקים בנושא, ושנוספו שוטרים ואנשי ביטחון לשמירה הקיימת במשרדים סובייטיים.

  המנהיגים היהודיים יצאו מכליהם במאמציהם לגנות את הפעולה (כפי שעשו בתקופה בה המטרה למתקפות הגינויים היתה האצ"ל). נשיא "בני ברית", ויליאם וקסלר, כינה אותה "פעולת טרור חסרת דעת שמזיקה ליהודי ברית המועצות". פקיד בקונגרס היהודי-אמריקאי, אליעזר ליפסקי, אמר שאלימות כזאת משרתת את התעמולה הרוסית ומזיקה למצבם של שלושה מיליון יהודים סובייטיים, קרבנות השלטון העריץ שאינו נותן להם לחיות כיהודים ואינו נותן להם להגר לישראל.

  לא הגבנו לחנפני הממסד היהודי, אך לא יכולנו שלא לשאול את עצמנו: האם מר ליפסקי היה מקבל הזדמנות להכניס מילים כה מקצועיות על מצבה של יהדות ברית המועצות בעמוד ראשון של ה"ניו-יורק טיימס" אלמלא אותם "טרוריסטים חסרי דעת" עליהם דיבר וקסלר? מצד שני, כמה חסרי דעת יכולים אנו להיות, אם כתוצאה ממעשינו כמעט כל אמריקאי יודע עכשיו על משפט לנינגרד?

  אך לא היינו צריכים לחפש הוכחה שהגישה שלנו היא הנכונה. הסובייטים עצמם נתנו לנו אותה.

  הניצחון הגדול הראשון היה בי"ט כסלו תשל"א (11 בדצמבר 1970) כאשר הסובייטים הפתיעו את וושינגטון בהודעה מחשמלת: בוטלו התוכניות המיוחלות להביא את תיאטרון בולשוי המפורסם להופעות אופרה ובלט, משום שהאמריקאים לא עושים מספיק כדי להפסיק "פרובוקציות של בריונים ציוניים". במכתב שנקרא בפני השגריר האמריקאי במוסקבה, ג'ייקוב בִּים, הסובייטים מחו במרירות על הסירוב האמריקאי לנקוט את "ההליכים הנדרשים נגד ציונים קיצוניים".

  במקרה, סול יורוק היה באותו זמן במוסקבה, כשהוא משלים פרטים אחרונים לקראת ביקור הבולשוי. כששר התרבות הודיע לו על הביטול, הוא זועזע עמוקות. הוא אמר ששאיפתו היתה להגשים "חלום גדול" על ידי קיום ההופעות של שתי הקבוצות (בלט ואופרה) בארצות הברית. אך הממשל האמריקאי היה עוד יותר מזועזע מהעובדה שהתכניות הנהדרות שלו להשגת "דטנט" מאויימות על ידי קבוצה קטנה של יהודים מיליטנטיים.

  מעניין היה לראות את ההבדל בגישה בין דובר מהממסד היהודי לבין מה שנכתב באחד מן העיתונים המובילים (עיתון לא יהודי). דור שרי, יו"ר הכבוד של הליגה נגד השמצה (שעתידה היתה למסור שמות של אנשינו לאֶף.בִּי.אַיי.) והממונה על ענייני תרבות בניו-יורק, אמר שהביטול היה "מאכזב". התגובה הדבּילית (יותר מרגיל) הזאת מצד הממסד היהודי קיבלה איזון מכיוון אחר.

  מאמר מערכת בעיתון "דיילי ניוז" (הניו-יורקי)12 עסק בנושא הביטול הסובייטי תחת הכותרת "בַּיי בַּיי בולשוי", וכך נכתב:

"אנחנו לא מתייחסים בסלחנות לאלימות. אנחנו מצטערים שסול יורוק הפסיד בעסק הזה... ובכל זאת, יש פיתרון מאד פשוט לקרמלין, אם הם רוצים להפסיק את התקפות היהודים על סוכנים סובייטיים ועל רכוש סובייטי: לנהוג כלפי היהודים ברוסיה בהגינות ובסובלנות. למה לא לנסות, רֶד13 ברז'נייב, רֶד קוסיגין?"

  והליגה? חיוך גדול והודעה לעיתונות: "נמשיך למקד את בעיית יהודי ברית המועצות בכל מיני דרכים דרמטיות, עד שיינתן להם חופש ורשות לעלות לישראל".

  ככל שהתקדם הזמן, היה לסוד גלוי שמשפטם של נאשמי לנינגרד ייפתח בקרוב, ושעומדים לתבוע עונש מוות, לפחות לחלקם. החלטנו להיעזר במבנה אשר חשבנו עליו כבר מזמן — בית הכנסת הידוע.

  מדובר, כמובן, בבית הכנסת העומד מול בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם, "פארק איסט סינגוג". זה היה מקום אידיאלי לפעולות שישגעו את הרוסים, במיוחד בזמן שלא יכולנו לערוך הפגנות גדולות קרוב למשלחת. מבחינה חוקית לא היתה בעיה להשתמש בו בתור עמדה נגד הרוסים; הוא פשוט היה שם. אילו היתה לרב המקום ולצוותו אפילו טיפ-טיפת יוזמה, הם היו מציבים שם משמרת קבועה של קריאות גנאי נגד הרוסים הרגישים. בעצם, אפשר היה לעשות משם כל מיני דברים. עם קצת דימיון היו יכולים לחשוב על כל מיני רעיונות, ביניהם: תליית שלטים ענקיים ברוסית הקוראים לשחרור היהודים; הצבת רמקולים המשמיעים הקלטות של קריאות רוסיות מעליבות (אך חוקיות) — למשל, פניות לילדי הדיפלומטים לשאול את הוריהם מדוע היהודים ברוסיה אינם חופשיים; קיום תפילות לטובת יהודי רוסיה יום יום במרפסת, מקום שהוא בטווח ראייתם ושמיעתם של הרוסים. הרשימה היתה אינסופית; לרעיונות לא היה גבול. אך, לצערנו, בהחלט היה גבול, גבול טרגי, ליכולתם של הרב ארתור שנַיֶר וצוות ה"מכובדים" שלו לפעול עם קצת אומץ למען יהודי ברית המועצות.

  התאריך של משפט לנינגרד התקרב. בכ"ב כסלו (20 בדצמבר) כחמישים מחברי הליגה השתלטו על בניין בית הכנסת, ותלו שלטים לאורך מרפסת בית הכנסת, בדיוק מול הסובייטים. הם שרו שירים עבריים, וצעקו דברים ברוסית, אשר משום מה גרמו לרוסים לבעור מחימה (עד היום אינני יודע מה משמעות הביטויים הללו, ומניין למדו אותם הבחורים התמימים שלנו).

  הרב שנַיֶר ואנשיו התחננו שנצא. אני ריחמתי עליו. הרב המסכן הזדקן באופן גלוי בעקבות הפעולה שלנו בבית הכנסת שלו. עניתי לו שלא נוכל לעזוב את המקום, כי אנחנו רוצים להפוך את ה"מוסד" שלהם ל"שוּל" (בית כנסת אמיתי).

  היום עובר, ואנחנו שם. ראביי הרולד גורדון, מִבַּטלָנֵי ועד הרבנים של ניו-יורק, מחה בתוקף על ההשתלטות. ועד הנאמנים של בית הכנסת התכנס לאסֵפה. הוחלט, ראשית, להתנער מכל קשר להשתלטות על בניינם שלהם (הגיוני למדי), ושנית, לקרוא לליגה לעזוב (לא ממש הגיוני).

  מפעם לפעם המשטרה ניסתה לעלות. איימנו עליהם, שאם הם ינסו לפנות אותנו בכוח, יזרום דם בבית הכנסת. בכל פעם שאנשי הוועד שמעו זאת, הם נרתעו בחרדה, וביקשו מהמשטרה לעזוב.

  נראה שבאמת באנו להפוך את המוסד הזה לבית כנסת אמיתי, סוף סוף, אחרי כל השנים הללו. המקום הזה, מאוזוליאום יהודי מוזהב, כמו רבים הדומים לו, סימל את כל הקלקול שבקהילה היהודית-אמריקאית. ממקום לימוד תורה הוא הפך למרכז חברתי, בו ה"בר-מצווה" לא היווה את תחילתם של חיים יהודיים מלאים, אלא את סופם. האירוע הזה שימש הזדמנות לעשירים-החדשים להתפאר בראוותנות בעושרם (ובטעמם הגרוע) ולהתחרות בשכנים, מי יעשה מסיבת הוללות יקרה יותר ורוחנית פחות. במקום להיות מונהגים, הם הנהיגו את בית הכנסת.

  בעצם, הרב שנַיֶר לא היה אדם רע, אלא בעל אופי חלש טיפוסי. בית הכנסת הישן, שנשא בפשטות את השם "זכרון אפרים" בימים שיהודים היו יהודים, נראה לנו כמחייך בשמחה זו הפעם הראשונה מאז נהפך על ידי הנכדים המתבוללים ל"פארק איסט סינגוג".

  החזקנו בבית הכנסת במשך יומיים למרות תחנונים ואיומים ולמרות מחאות הרוסים. במשך יומיים צעקנו קללות לעבר הסובייטים, קראנו לילדים הרוסיים (שהיביטו בנו בסקרנות) לשאול את הוריהם מדוע יהודי רוסיה אינם חופשיים, ומשכנו למקום אלפי יהודים ולא-יהודים שהיביעו את תמיכתם. ובעוד התקשורת מדווחת על הנושא ומזכה את יהדות ברית המועצות בפרסום רב, שנַיֶר סיפר לעיתונות: "בית הכנסת שלנו ידוע בדאגתו ליהדות ברית המועצות, וטקטיקה כזאת היא מסוכנת ובלתי יעילה".

  בינתיים, ארגן הממסד היהודי צעדה שקטה ומכובדת אל אזור המשלחת הסובייטית. כשהיגיעו לאזור, הודיעו להם שלא תינתן להם כניסה לרחוב עצמו. הם, כמובן, לא מחו, ונשארו במקומם. כל העניין היה בקושי מוזכר בעמוד נידח בעיתון, כפי שהיה ראוי לו, אילולא השתלבו בצעדה כמה מאנשי הליגה. ברגע שאנשינו שמעו את הוראת המשטרה, הם התחילו לכוון את הקהל לרחוב של המשלחת למרות מחאותיהם של המארגנים. שם, באופן מקרי, נתקל הקהל בקבוצת פולנים (לא יהודים) שבאו למחות נגד נסיונות הקומוניסטים למגר מהומות בפולין.

  חברי הליגה דחפו את הפולנים אל תוך עמדות המשטרה, והתפרצו קדימה. כך הוצתה מהומה שתוצאותיה היו חמישה עצורים, דיווח רחב בתקשורת וממסד יהודי זועף.

  ריצ'רד כהן, מתרפסן מה- AJC , ששימש דובר למארגני הצעדה, כינה את הפעולה "בלתי אחראית". הרב הרשל שאכטר, יו"ר הוועידה היהודית-אמריקאית ליהדות ברית המועצות14, אמר: "אנו מגנים את השיטות האלימות של הליגה". שאכטר עדיין לא היה מסוגל להבין את האסטרטגיה שלנו, דבר שהתבטא בצורה קלסית בהצהרתו: "הליגה משחקת ישר לתוך הידיים של הקרמלין בפעולותיה, על ידי הסטת תשומת הלב הציבורית מהפשע האמיתי, כלומר דיכוי היהדות בברית המועצות".

  בשלוות נפש הערנו להם שאלולא פעולתה של הליגה, שהפכה את הצעדה שלהם למספיק "מעניינת" כדי לזכות בכיסוי תקשורתי, הצהרתו הנ"ל של שאכטר לא היתה רואה אור בעיתונות. לארי פיין, מנכ"ל הליגה, הוסיף שלהרבה יהודים פשוט נמאס חוסר המעש של הוועידה הנ"ל.

  באותו שבוע קיימה הליגה מספר פעולות. נערכה הפגנה מול המשלחת האמריקאית לאו"ם, בה דרשה הליגה להפסיק את כל השיחות עם הסובייטים בנושאי סחר, חלל, פירוק נשק ותרבות. מחוץ ל"מוזיאון האמנות המודרנית", שם הוצגו שני מוצגי אמנות סובייטיים, היציגה הליגה "תערוכה" משלה — תמונות של יהודים סובייטיים נרדפים. קיימנו שביתת שבת מול משכנו של ארגון מורים15 על שנתן חסות לטיולים לברית המועצות. השתלטנו על משרדו של איגוד אמנים16 שמימן להקות תרבות סובייטיות. עוד שביתת שבת התקיימה מול משרד ועד הרבנים של ניו-יורק על שאינם ממלאים את תפקידם.

  בכ"ו כסלו (24 בדצמבר) בית משפט סובייטי גזר את דינם של שנים עשר נאשמי לנינגרד במשפט שנערך מול המצלמות. על רובם נגזרו מאסרים בטווח של ארבע עד חמש עשרה שנים, אך מרק דימשיץ ואדוורד קוזנצוב קיבלו גזר דין מוות. מאותו רגע שהובזקה הידיעה בתקשורת, הטלפונים במשרדים שלנו לא הפסיקו לצלצל. כולם רצו לדעת מה אנחנו מתכוונים לעשות. זאת היתה אמת מידה של הצלחה: ברגע האמת פנו אלינו — גם הציבור וגם התקשורת.

  לארגונים יהודיים אחרים אף אחד לא פנה. בשעת מבחן כולם נאלצו להודות שאלה ארגונים אומללים, חסרי ישע וחסרי אונים. הליגה היתה זו שהפכה למוקד טלפוני של שאלת התקשורת "מה אתם עושים?"

  התשובה היגיעה במקום: "שני רוסים על כל יהודי". זאת היתה התשובה שעתידה היתה להציל את חייהם של שני יהודים. את התשובה הזאת מסרנו לסוכנות הידיעות "יונַייטיד פרס" והיא הובזקה מייד בכל העולם.

  למחרת פתחנו במאמצים לשכנע את הרוסים שאנחנו מתכוונים בדיוק למה שאמרנו: שני רוסים ייהרגו על כל יהודי סובייטי שיירצח. כבר לפני שבועות תיכננו עוד משמרת מחאה של מאה שעות ליד המשלחת הסובייטית. עתה התחלנו את השביתה מוקדם מן המתוכנן, על ידי כך ששוב השתלטנו על בית הכנסת שממול. הבחורים שלנו צעקו שוב ושוב שבכל העולם יופקר דמם של רוסים, אם תישפך טיפת דם אחת של יהודי.

  תגבורת משטרתית היגיעה לכתר את הבניין ולמנוע כל כניסה לרחוב משני קצותיו. המשלחת הסובייטית דמתה לבנין במצור, כל תריסיו מוגפים. דיירי הרחוב, שרצו להיכנס לרחוב ולהגיע הביתה, נדרשו להציג תעודה מזהה.

  משמרת המחאה החלה ביום ראשון כ"ט כסלו (27 בדצמבר), בשעה 8:30 בערב. לאחר ששהיתי כל היום בסינגוג, הלכתי מרחק הליכה קצר לעצרת בהנטר קולג'. כשהיגעתי לאולם, מצאתי ים של אנשים מניפים דגלים וכרזות, צוותי עיתונות, רדיו וטלויזיה והרבה חשמל באוויר. על כל שאלה של התקשורת חזרתי שוב ושוב על אותה תשובה: "שני רוסים על כל יהודי!". הסיסמה התפשטה באולם. עוד לפני תחילת הנאומים, הקהל העצום הרעיד את האולם בקריאות רועמות של "שני רוסים על כל יהודי!"

  סגני, ברט צוויבון, היציג אותי, ושאגת תרועה קידמה את פני כשעליתי לדבר. הסתכלתי על ההמון הגודש את האולם: צעירים יהודים כועסים ומבוגרים שזנחו את אדישותם. ראיתי את ההצלחה שקצרה הליגה בשנתיים קצרות.

וכך דיווח העיתון "דיילי ניוז" בכתבתו הראשית:

"בסגנון חד ומהיר שחשמל את הקהל, כהנא קבע ש'שלושה מיליון יהודים ברוסיה הסובייטית נתלשים מעימנו עכשיו, וחובה עלינו להפר כל חוק שצריך למען הצלתם. לנו, ליהודים, יש תסביך בשם "מכובדות". כשהנשיא רוזבלט אמר שאי אפשר להפציץ את מסילות הברזל המובילות לאושוויץ, היינו "מכובדים"17 — ושישה מיליון יהודים מתו. היגיע הזמן לקבור את ה"מכובדות", לפני שהיא תקבור אותנו!'

"מהומה פרצה באולם. המקום הפך לים עצום של אגרופים קמוצים, כרזות ודגלי ישראל מתנופפים. שוב ושוב חזרו הקריאות: 'לעולם לא עוד!', 'חופש עכשיו!', 'עם ישראל חי!'"

מעל 2,400 איש פרצו לרחוב, והחלו צועדים לעבר השדרה השלישית (רחוב המשלחת), שם חסמו מאות שוטרים עם סוסים את המעבר למשלחת הסובייטית. בעצרת הסברתי לקהל שכמו שנעצרו יהודים למען זכויות האזרח בסלמה, אלבמה18, כך צריך לעשות למען יהדות ברית המועצות. "...צריך לשבת ברחובות", אמרתי. באנו להראות בצורה פיזית שאכן, שני רוסים ייהרגו כנגד כל יהודי שיירצח בברית המועצות. פקח סוליבן, ראש היחידה המבצעית של המשטרה, נתן הוראה לקהל להתפזר, אך אני צעקתי אליהם לדחוף קדימה. העיתון "דיילי ניוז" מספר את הסיפור:

"הרב מאיר כהנא, מנהיגה של הליגה להגנה יהודית המילטנטית, ושישה מאנשיו נעצרו אמש כאשר כהנא עודד את הקהל להתנגד לפקודת המשטרה, ולפרוץ את מחסומי המשטרה ששמרו על המשלחת הסובייטית לאו"ם. ההתנגשות האלימה בין השוטרים לבין המפגינים הנדחקים, דוחפים וצורחים, עצרה את התנועה בשדרה השלישית לעשר דקות. בדוחק הגדול כמה שוטרים ומפגינים נפלו על שני חלונות וניפצו אותם...".

שוב ביליתי את הלילה במעצר, ובינתיים נזרק בקבוק צבע מ"פארק איסט סינגוג" אל המשלחת שממול וניפצה חלון אצל הרוסים. המשמרת נמשכה; מאת השעות חלפו לאט מידי בשביל הסובייטים הזועמים. הטמפרטורות היו מתחת לאפס, אך היהודים המשיכו להיות שם. הם העליבו כל רוסי שיצא מן הבניין. עוד תלונה הוגשה לארצות הברית ולאו"ם על ה"נזק הפיזי והמורלי" (כבר הפסקנו לספור את התלונות שהיגישו הסובייטים המתוסכלים).

  למחרת, בל' כסלו (28 בדצמבר), בעוד המחאות גוברות, הבשורה הטובה הובזקה מפה לפה בשמחה גלויה: בוטלו עונשי המוות! הסובייטים נכנעו. היה ברור שהאיום הפיזי, שהיה ממוטט את כל ה"דטנט" ומנתק את קשרי ברית המועצות-ארצות הברית, פשוט לא היה שווה קומץ יהודים.

  ההצלחה הזאת חייבת להיות חרוטה בזכרונם של כל אותם פחדנים ומתנגדים, ומעל לכל — של כל אותם אנשים לא כל כך מפורסמים, אשר קפאו בקור ולא ויתרו על החובה והזכות למחות. וכשנזכור איך הסובייטים צעקו בהיסטריה בזמן השביתה ש"רבין19 הוא המוח מאחורי הליגה", נוכל לחייך, אך בגאווה.

  בסיכומו של דבר, ניצלו שני יהודים ממוות לא על ידי המכובדים המדושנים, אלא בזכות אנשים כמו יונתן אורנשטיין, בן ה-13, שאמר לעיתונות: "אני מרגיש אשם על ששת המיליונים שמתו"; כמו אשת העסקים שסיפרה שהוריה הקשישים שלחו אותה על מנת שלא לשבת בשקט כפי שעשו בזמן השואה; כמו אותו אדם — חבר בארגון שחרור שמאלני קיצוני20 — שטען כי כל המאבק היהודי הוא תנועת שחרור אחת ארוכה; כמו יצחק לוי, יהודי כושי, שבא להפגין עם אחיו הלבנים, וכמובן, בזכות פעילי הליגה המסורים, שאינם יודעים לאות — אפילו לא ננסה לרשום את שמותיהם, שמא נשכח ולוּ אחד.

  ביום האחרון של משמרת המחאה טסתי לישראל לשבוע של שיחות עם יהודים שהיו בעבר פעילי מחתרת ברוסיה. ידעתי שהמתקת גזר הדין היצילה שני יהודים ממוות, אך חוץ מזה, הכל נשאר אותו הדבר. חייבים להמשיך את המאבק לשחרור כל יהודי סובייטי. בזמן ששהיתי בישראל, נבטי ההצלחה של הליגה החלו מניבים פירות בקצב מהיר יותר ממה שהעזנו לקוות.

  כתבה בעמוד הראשון של העיתון "ניו-יורק טיימס"21 הודיעה שברית המועצות שלחה לממשל האמריקאי איגרת, שפורסמה על ידי "טס". האיגרת הזהירה, שמאחר שלא סופקה הגנה לאזרחים סובייטיים בארצות הברית, אל יצפו האמריקאים שתינתן הגנה לאזרחיהם שבברית המועצות.

  האיום היה ברור. הסובייטים מאיימים בפעולות תגמול נגד ארצות הברית בתוך ברית המועצות!

  הממשל האמריקאי דחה את האיגרת, שטענה שפעולות הליגה זכו להעלמת עין מצידו. רוברט מקלוסקי, דובר הממשל, הודיע שנמסר לשגריר הסובייטי דובריינין, שארצות הברית דוחה בתקיפות את האיגרת. היה ברור מדבריו של מקלוסקי שהרוסים מתכוונים לתגמול בדרג רשמי, ושארצות הברית מזועזעת מכך. הוא הוסיף שפעילות כזו מצד השלטונות הסובייטיים היא בהחלט חמורה, ושאיום כזה הוא מדאיג ביותר.

  גם האמריקאים וגם הסובייטים נדחקו לתוך עמדות שאף אחד מהם לא רצה לנקוט. ה"דטנט", היעד המדיני העיקרי של שני העמים, היה בסכנה — בדיוק כפי שרצתה הליגה. היה פשוט מעורר רחמים לגלות שהממסד היהודי הישן והעייף מגיב בדיוק באותו אופן ישן ועייף כמו בעבר. בתגובה לאיום הסובייטי הכריז ה- ADL :

  "הפעולות המיליטנטיות והסנסציוניות מהוות לנו בושה. הן סכנה פוטנציאלית ולגמרי לא מתאימים ל'מסורת היהודית'. ההשתוללויות שלהם בקשר למחאה האמריקאית למשפטי לנינגרד עיוותו ובלבלו את התגובה של היהדות האמריקאית, שהיתה לבבית, אחראית ומלאת תפילה".

  אותה תגובה "לבבית, אחראית ומלאת תפילה" של ה- ADL  ושל כל האחרים היא שעזרה לשלוח שישה מיליון יהודים לקבר בטרם עת, בתקופה שלא היתה קיימת שום ליגה שהיתה "בושה וסכנה". אלה המנהלים את הממסד היהודי כל כך רחוקים מ"מסורת יהודית", עד שלא היו מזהים אותה אפילו אם היו נתקלים בה ונופלים עליה. בגלל העובדות הללו זיכינו את ההצהרה באפס תגובה כפי הראוי לה.

  ושוב, דווקא עיתון לא-יהודי תפס נכון את המצב. כך התבטא ה"דיילי ניוז" (הניו-יורקי) במאמר מערכת:

"הרב מאיר כהנא והליגה להגנה יהודית שלו בניו-יורק נשבעים לנקום באישים וברכוש סובייטיים... אם יש להם שכל, העריצים בקרמלין יראו זאת בדאגה".

  לא כמו הקבוצות היהודיות הליברליות הפחדניות, העיתון המשיך והיביע תקווה, שאולי זה אף יקבע את "גזר דין המוות" לברית המועצות.

"הבה נקווה שאכן כך. ועל אף שאנחנו נגד אלימות, אנו נעודד בכל דרך אפשרית כל יהודי הלוחם נגד הרודנות ה'אדומה' המקוללת השולטת ברוסיה".

כאשר משווים מאמרים מעין אלה (שכתבו לא-יהודים) להתבטאויות המטופשות של הממסד היהודי, גם אנשים חזקים בוכים.

  הסובייטים החלו להוציא לפועל את איומיהם. כנראה, קיוו בכך לאלץ את הממשלה האמריקאית לשבור את הליגה. חמש משלחות של "אזרחים" סובייטיים ביקרו בשגרירות האמריקאית במוסקבה, ומסרו עצומה מנוסחת בחריפות לפקידים שם. בנוסף לכך, שלושה אנשים ניגשו אל רובי פלמר, מזכיר בכיר בשגרירות האמריקאית (במוסקבה), בלכתו ברחוב עם אשתו. אחד מהם תפס אותו בדש בגדו, ושאל אותו אם גם הוא רוצה לקבל מכות ושיחבלו במכוניתו, כפי שנעשה לדיפלומטים סובייטיים בארצות הברית.

  את הידיעה הזאת קראתי בעיתון בנמל התעופה בדרכי לארצות הברית, ופתאום עלה בי הרעיון לערוך התקפות אישיות על דיפלומטים סובייטיים. למעשה, הרוסים עצמם נתנו לי את הרעיון. בקושי יכולתי לחכות להגיע ולהוציא לפועל את התכנית. בי"א טבת (8 בינואר) היגעתי לנמל התעופה קנדי בניו-יורק, ומשם רצתי ישר למשרד להכין תוכניות מיידיות למרר את חיי הרוסים. אך לפני שהתחיל השלב הזה של המאבק, הסובייטים והממשל האמריקאי זועזעו על ידי מכה נוספת.

  בסביבות השעה ארבע לפנות בוקר בי"א טבת התפוצצה פצצה במרכז לתרבות סובייטית בוושינגטון. התנפצו חלונות ושער ברזל הועף לגג במרחק 75 מטר. לסוכנויות הידיעות היגיעו שיחות טלפון שאמרו: "זוהי דוגמה לבאות. שלח את עמי! לעולם לא עוד!"

  הסובייטים השתגעו מכעס. שר החוץ הסובייטי, אנדריי גרומיקו, מחה בעצמו בפני השגריר בִּים במוסקבה. סגן מזכיר המדינה האמריקאי, ריצ'רד דייויס, קיבל מסר חריף מהסובייטים:

  "שתיקת הסכמה כזאת מצד שלטונות ארצות הברית הביאה לכך שהליגה להגנה יהודית הטרוריסטית והבריונית מצהירה בגלוי על כוונותיה להמשיך בהתקפותיה על עובדי ציבור סובייטיים בארצות הברית". המסר גם דרש מארצות הברית לשלם על הנזקים.

  ושוב התנצלה ארצות הברית עוד ועוד, ושוב גינו מנהיגים יהודיים את הפיצוץ וכינו אותו "בושה וכלימה", ושוב שיבחה הליגה את הפעולה. במילים של ברט צוויבון: "אנחנו כבר לא מוכנים לסמוך על 'מצפון העולם' בלבד. יותר מידי פעמים הוא היה אילם כאשר סבלנו".

  למחרת חובלו במוסקבה מכוניותיהם של שני דיפלומטים אמריקאיים, ופקידים מהשגרירות הוטרדו ברחובות. היחסים בין שתי המעצמות היו בתהליך של הידרדרות, ובאותו יום עצמו הוספנו אש למדורה.

  יחד עם ארבעים חברים מהליגה עמדתי ברחוב של המשלחת הסובייטית, והודעתי שמעתה תעקובנה קבוצות של אנשינו אחרי דיפלומטים סובייטיים, ויטרידו אותם בשאלות ובהערות. באופן גלוי ביותר, סיפרתי לעיתונות שכוונתנו היא לעורר משבר ביחסי ארצות הברית-ברית המועצות, משבר שימנע משתי המדינות להמשיך לבנות "גשרים" על חשבון היהודים. "נרד לחייו של כל רוסי כאן", סיימתי.

  באותם רגעים ממש התקיימה התכנסות אחרת בנושא יהדות ברית המועצות במנהטן סנטר. מעל חמשת אלפים בחורי ישיבה גדשו את האולם שם לשם עצרת תפילה למען יהודי רוסיה.

  ראוי לציין שתי הערות חשובות בעניין הזה, לפני שאמשיך לתאר איך "טיפלנו" ברוסים. הראשונה היא העובדה, שהפגנה של ארבעים איש ליד בניין המשלחת קיבלה כיסוי בעמוד הראשון של העיתון "טיימס", כולל תמונה וכותרת "הליגה להגנה יהודית מכינה הטרדות לרוסים". בתחתית הסיפור על הליגה היה קטע אחד על עצרת התפילה. אז ברור איך מקבלים כיסוי תקשורתי...

  הנקודה השנייה לציון היא עצם התופעה של כנס התפילה. רבנים אורתודוקסיים לא גינו אותנו פחות מהממסד היהודי (שאינו אורתודוקסי). לפי "צעירי אגודת ישראל", התבטאו ראשי הישיבות לגבי פעולות הליגה נגד הרוסים כך: "כל פעולה של התגרות ויהירות היא מאד מסוכנת ויכולה להזיק לרבים". וכך צטטו את הרבי מלובביץ', מהאדמו"רים המובילים: "להפגנות האלה יש השלכות טרגיות ליהודים. יש לי ראָיות שמאות, אפילו אלפים, הוגלו רק כתוצאה מהפעולות השליליות הללו מבחוץ".

  עם כל הכבוד לרבי, ידוע לנו שזה לא היה נכון, והוא אף פעם לא מסר שם של יהודי אחד שסבל, לכאורה, בגלל פעולות הליגה, על אף שביקשנו. אני רוצה להבהיר שהמנהיגים הללו התנגדו לא רק לאלימות, אלא לכל סוג של מחאה ציבורית. עם הזמן, כשהתוצאות של הפעולות שלנו החלו להיות ברורות, יותר ויותר בחורי ישיבות השתתפו בהן. הדבר הזה הביא את ראשי הישיבות לכעס ואחר כך לפחד.

  היה ברור לישיבות שכבר אי אפשר לשבת בצד ולא לעשות כלום. לכן הסכימו ראשי הישיבות בפגישה חפוזה לכַנֵּס לא "מחאה", אלא "עצרת תפילה". הסמנטיקה לא חשובה לנו. מה שחשוב היה שנפרצה עוד פרצה בשתיקת יהדות ארצות הברית, והליגה שוב שימשה חלוץ ומזרז.

  התנהגות הממסד היהודי האורתודוקסי הפריעה לי במיוחד, כי ציפיתי מהם להרבה יותר. אנשי הממסד היהודי החילוני, שהוצגו כמנהיגי היהדות, היו יהודים חצי מתבוללים, בורים במה שקשור ליהדות, ולא ציפיתי מהם לגלות אומץ, חום יהודי או תמימות יהודית. אך מתלמידי חכמים, משומרי תורה ומצוות? מאלה היתה לנו זכות לצפות לנאמנות מלאה לאחיהם היהודים.

  זכורה לי שבת אחת, בה נכנסתי לישיבת מיר להתפלל. בישיבה הזאת למדתי במשך שלוש עשרה שנה, ובה הוסמכתי לרבנות. לאחר התפילה ניגשתי לראש הישיבה, ואיחלתי לו שבת שלום. הוא לקח את ידי, החזיק בה ואמר באידיש: "אתה רוצח יהודים רוסיים". לא רציתי להיכנס לוויכוח איתו, ופניתי ללכת, אך הוא אחז היטב בידי וחזר על דבריו: "אתה רוצח יהודים רוסיים". היבטתי בראש הישיבה שהיכרתי כל כך הרבה שנים, קודם שהיגיע לתפקידו הנוכחי, ואמרתי לו:

  "נגיד שאתה צודק. נגיד שמחאות והפגנות ציבוריות מזיקות ליהודים ברוסיה. אולם אני ישבתי בישיבה הזאת במשך שלוש עשרה שנה, ואני לא זוכר אפילו פעם אחת בה נאמרו תהילים למען יהדות ברית המועצות. אני לא זוכר אפילו יום תענית אחד שנקבע למען היהודים הסובייטיים. אני לא זוכר שמישהו דיבר על הנושא בכלל. בוודאי, דברים כאלה לא מזיקים ליהודי רוסיה". הוא עזב את ידי, ולא אמר דבר.

  מה שקרה עכשיו היה שאלֶה ש"רצחו" יהודים (אנחנו), הניעו את אלה, ששתקו זמן כה רב, לקיים "עצרת תפילה" ציבורית זו הפעם הראשונה. לסיפוקנו הרב, תוצאת שיא של מאמצינו לעורר את היהדות הדתית היגיעה בסיוון תשל"ב (יוני 1972) בעצרת למען יהדות ברית המועצות שהתקיימה באצטדיון פוריסט הילס. למעמד הזה הובא מכתב מאת האישיות ההלכתית המובילה בעולם הישיבות של ארצות הברית. אציין כאן, שבכסלו תשל"ב (דצמבר 1971) אותו רב גדול אמר לעיתונאי שאף יהודי אחד לא ניצל כתוצאה מההפגנות, אלא, להיפך, הן מזיקות. בגישה הזאת נקט כבר שנים, מאז שמע דרך רב מניו-ג'רסי סיפורים מפחידים מהרב הראשי של מוסקבה (שהיה בעצם שבוי, מאחר שהיה ממונה מטעם השלטונות שם).

  במכתב, שקרא חתנו בפני הקהל באותה עצרת, הרב כתב כי ההפגנות הן הכרחיות, ושלא התנגד להן בעבר לגמרי, אלא פשוט רצה שהן תהיינה "לא נגד סובייטים אלא בעד יהודים". אין דבר, ידענו מה גרם לשינוי.

  התחלנו להוציא לפועל את התכנית נגד הרוסים. מכוניות עם אנשינו עקבו אחרי מכוניות של סובייטים שיצאו מבניין המשלחת בניו-יורק. קבוצות של שניים או שלושה מאנשי הליגה עקבו אחרי יחידים שיצאו רגלית.

  חלק נשאו שלטים בנוסח "לפנינו הולך חזיר רוסי שמדכא יהודים". הסובייטים התלוננו מרה בפני הממשל שמכנים אותם בשם "חזירים" ובמילים הגסות ביותר בשפה הרוסית. כל העיתונים בארצות הברית תיארו את ה"משחק הנורא" (כפי שכינה זאת העיתון "ניו-יורק טיימס"), שמשחקת הליגה עם הרוסים. לא רק ברחוב הם הוטרדו. אנשינו נכנסו אחריהם לחנויות, לסופרמרקטים ולבתי קולנוע. "פּוֹשלִי דוֹמוֹי!" (לך הביתה!), "סבוֹבּוֹדָה יֶבְרֵיַם!" (חופש ליהודים!) היו מהדברים המתונים יותר שצעקו כלפי הרוסים.

  כתבת ה"טיימס" דיווחה שבני משפחותיהם של דיפלומטים סובייטיים אומרים שההטרדות מהליגה להגנה יהודית שינו את חייהם, ושלפעמים הם מרגישים שהם חיים תחת כיבוש עוין. לדברי הרוסים הכועסים והנפחדים, נשות הדיפלומטים מהססות לצאת לבדן לסופרמרקט. ילדיהם (כמאה וחמישים) לא הורשו ללכת עוד לסנטרל פארק עם אופניהם. "זה כמו כלא", אמרה נטליה גריגורייב. ד"ר אינסה אבדייב הוסיפה שזה סוג של כיבוש פסיכולוגי.

  אחת המרואיינות הרוסיות סיפרה שרופא השיניים שלה, שהיה (איך לא?) יהודי, מיהר להבטיח לה, שהוא מתנגד לפעולות הליגה, ושהללו אינם מייצגים את השקפותיהם של הקהילה היהודית בניו-יורק. היא התלוננה ששומעים רק על הליגה, משום שרק היא פעילה, וכאשר היהודים האחרים לא מגיבים נמרצות, חושבים שהם מסכימים עם הליגה. במילים אחרות, הפריע לה שהיהודים מידי אדישים ולא מרימים קול נגד הליגה.

  אי אפשר שלא לחייך למשמע הדברים הללו. גם אנחנו תמיד התלוננו, שהיהודים אדישים מידי, אך בכיוון ההפוך — שאינם פועלים מספיק נגד הסובייטים. עכשיו הראינו שהאדישות והשתיקה היהודית יכולות לפעול גם לטובת היהודים הסובייטיים.

  ארצות הברית היתה בבהלה לא רק מהפעולות שלנו, אלא גם מהגברת פעולות התגמול נגדה מצד הסובייטים. במוסקבה חובלו מכוניותיהם של שלושה כתבים אמריקאיים22 לאור היום. המדינאי האמריקאי, ו. אברל הרימן, מיישר הסכסוכים הידוע, הופיע לפתע במוסקבה, ואמר בפני העיתונאים שהוא מצטער על פעולות הליגה, אך הסביר שפעולות תגמול רק מקלקלות. הוא חזר על הצהרות ארצות הברית שהיא משתדלת למנוע התקפות נוספות, אך הסובייטים לא האמינו לזה. הם לא הבינו את הנהלים המשפטיים בארצות הברית, וגם לא תפסו כמה גדול כוחה של הליגה, כפי שתוארה בציטוט של דברי המשטרה ב"ניו-יורק טיימס"23: "הם חבורה קשה".

  בי"ד טבת (11 בינואר) השגריר הסובייטי לארצות הברית, אנטולי דובריינין, טס הביתה באופן פתאומי בלי להיפרד מהפקידים האמריקאיים. הכותרת בעיתון "דיילי ניוז" (הניו-יורקי) ניסחה זאת כך: "דובריינין הולך הביתה והקרח מתעבה". הקרירות בין שתי המדינות בהחלט גברה. המחשבה, שעוד מכה רצינית אחת, כמו למשל ירי בדיפלומט סובייטי, עלולה לגרום שבר חמור ביחסי ארצות הברית-ברית המועצות, היתה באמת מחרידה. והעובדה שכל זה נעשה על ידי קבוצה קטנטונת של יהודים צעירים היתה פשוט מדהימה.

  בברית המועצות לא פסקו העיתונות והרדיו מהתקפותיהם הזועמות על הליגה, על קיצוניים ציוניים ועל ארצות הברית על שאינה עושה דבר. במאמר שפורסם בתשל"ב (מאי 1972) בנושא מלחמת העיתונים נגד הציונות24, סוקר הכותב את התקופה ההיא, ומספר כיצד עסקו העיתונים ברוסיה כמעט בכל יום בנושא הליגה להגנה יהודית והרב מאיר כהנא:

"במשך ינואר 1971 [טבת תשל"א] כל פעולה שהיתה יכולה להיות מיוחסת לליגה — שביתות, פשיטות, תקיפות, מטענים — קיבלה כיסוי תקשורתי כלל ארצי רחב. יהודים כתבו מכתבים נגד כהנא והצביעו על ההידרדרות הצפויה ביחסים בין שני המעצמות אם תמשיך ארצות הברית לאפשר שערוריות כאלה".

ארצות הברית פתחה במאמצים נואשים, אך נחושים, להפסיק את המשך הפעילות של הליגה. בתגובה על האיום שלי על דיפלומטים רוסיים, אמר דובר הממשל ג'ון קינג, שזאת התנהגות "בלתי אחראית": "אנחנו בקשר עם משרד המשפטים. כמובן, אנו מתייחסים להצהרות של כהנא, ובדיון עם משרד המשפטים נדון באלו צעדים אפשר לנקוט נגד הליגה".

  ראש עיריית ניו-יורק, ג'ון לינדזי, שכבר מזמן שנא את הליגה בגלל התנגדות הליגה אליו, הצהיר שהמשטרה תפעל "בעירנות ובתקיפות הדרושות כדי לטפל באיום הזה". התגובה של הליגה היתה שהיא מקווה שהמשטרה של לינדזי תוכיח יותר עירנות ויותר תקיפות ממה שראינו עד עכשיו במלחמתה בפשע בניו-יורק.

  "התותחים הגדולים" של הממסד היהודי היו בהיסטריה מהחשש שפעולות הליגה יובילו לאנטישמיות. הם היו נחושים בדעתם להודיע לעולם שאין להם חלק ונחלה בפעילות הזאת. מועצת ההנהלה של "בני ברית" גינתה בחריפות את הליגה בי"ד טבת (11 בינואר). ויליאם וקסלר, נשיא "בני ברית", אמר שהשיטות שלנו הם בדיוק מה שסוכן סובייטי פרובוקטור היה ממציא (מזכיר את פרשת יאשה קזקוב!).

  השיא היה כאשר שלושת "הראשים" הגדולים של העולם היהודי, מקס פישר, נשיא מועצת הפדרציות וקרנות הרווחה היהודיים (וגם "יהודי החצר" של ניקסון), הרב הרשל שאכטר, יו"ר הוועידה האמריקאית ליהדות ברית המועצות, ומר וקסלר, שהחליף את כובעו מזה של נשיא "בני ברית" לזה של יו"ר ועידת הנשיאים של ארגונים יהודיים-אמריקאיים גדולים (משהו שמקביל באיזו מידה ל"מלך המלכים") הבזיקו מברק לנשיא ניקסון בנוסח הבא:

"קומץ הפזיזים האלימים הללו, שידועים בהתקפות שלהם על הסובייטים בארצות הברית, מסכנים את היהדות הסובייטית. מעשי הזוועה מוגי הלב גורמים נזק בזדון לכבוד ולאומץ של יהודי ברית המועצות, שנאבקים על זכויותיהם. טקטיקות נואשות ונפשעות כאלה מעוררות סימפטיה כלפי ברית המועצות, בגלל השימוש הפרוע באלימות, דבר שבני אדם הגונים סולדים ממנו. בשם הקהילה היהודית בארצות הברית [עפ"ל] אנחנו מוקיעים את מדיניות הטרור הזאת ואת אנשיה. יחד עם זאת, אנו חוזרים על נחישותנו ליצור אווירה מתאימה של דעת קהל עולמי שתשפיע על ממשלת ברית המועצות לשחרר את מיליוני היהודים שעבורם ברית המועצות היא כלא".

לא התרגשנו במיוחד מההיסטריה של "יהודי החצר" הקלסיים האלה, שמעולם לא גילו אפילו אלפית של להט כזה נגד אויבי ישראל.

  אולם מאד התרגשנו מדבר אחר: תקדים היסטורי. בפעם הראשונה הצהיר בפומבי נשיא ארצות הברית שהוא תומך בחופש ליהודים הסובייטיים. באותו יום פורסם שהיו חילופי מכתבים בין מר ניקסון ובין מנהיגים יהודיים בכירים. התברר ששבעים ושלושה "רועים"25 יהודיים מעשרים ושבע ערים גדולות בארצות הברית שלחו מכתבים דחופים לנשיא, בהם הצהירו שאין להם כל קשר לפיצוץ שהיה במרכז לתרבות סובייטית (בוושינגטון) בי"א טבת (8 בינואר) (כאילו מישהו היה בכלל מעלה על דעתו שהם מסוגלים לדבר כזה!). המכתבים הצהירו ש"מעשים בלתי אחראיים ונפשעים כאלה חייבים להיפסק".

  הנשיא ניקסון הצטרף לקריאתם: "כל אמריקאי הגון ושומר חוק [יש להניח שזה כולל את הנשיא ואת סגנו...] משתתף בהזדעזעותכם ממעשי פשע אלימים נגד מתקנים סובייטיים בארץ הזאת".

  ואז הוסיף הנשיא עוד דבר, דבר שלא כתב מעולם נשיא אמריקאי לפניו. הוא כתב שהוא מצטרף לקריאה לחופש ההגירה ליהודים סובייטיים. הוא הוסיף שמעשי אלימות והפרת חוק "אינם מקדמים את המטרה המשותפת שלנו". ניקסון והממסד היהודי פשוט לא שמו לב לעובדה שאלמלא האלימות והפרת החוק הנשיא לא היה מכנה את המאבק למען יהודי רוסיה "המטרה שלנו".

  השלב הראשון בתכנית של הממשל להפסיק את פעולות הליגה היה בט"ו טבת (12 בינואר). נעצרתי על שלא הופעתי לשימוע בקשר למעצר שלי שהיה בכ"ט כסלו (27 בדצמבר). באופן רגיל הנימוק שלי היה מתקבל (הייתי בישראל באותו זמן), אך אלה לא היו זמנים רגילים. המשנה לפרקליט המחוז, פרנק רוג'רס, דרש ערבות בסכום חסר תקדים של שבעת אלפים וחמש מאות דולר, והוסיף, "צריך להיות שינוי רדיקלי בדרך בה הוא מתנהג כלפי בית המשפט וכלפי המדינה". השופט קבע את הערבות לשלושת אלפים דולר והזהיר אותי "להתנהג כראוי". ביום שלפני המשפט הכותרת הראשית בעיתון "ניו-יורק פוסט" היתה "לינדזי מורה על יד קשה כלפי הליגה". אולם לאחר המעצר שלי, העירייה אמרה שהדבר היה "מקרה" בלבד.

  מייד עם שחרורי אמרתי לעיתונות: "אני משבח את פעולות ההטרדה, הנחת המטענים וכל דבר נוסף שיכול להיעשות כדי להציל את מיליוני היהודים שברוסיה הקומוניסטית". לא זו בלבד שסירבתי לומר שהרעש הבינלאומי סביב הנושא הוא דבר שלילי, אלא גם הצהרתי: "זו הפעם הראשונה בחמישים ושלוש שנים שבעיית היהדות הסובייטית היא 'נושא בוער' בכל ארצות הברית, וזאת בזכותנו". נשאלתי האם אנו חוששים מאיומי העירייה והממשל "לרדת עלינו" (רוג'רס אמר לשופט שהעירייה מתכוונת להגיש שני כתבי אישום, וראש העיר לינדזי מינה את מרווין שיק26 כדי לוודא שההנהגה היהודית בעיר תעמוד מאחורי מדיניות "היד הקשה" שלו). בתשובה לכך אמרתי:

  "אם הם חושבים שאפשר להפחיד אותנו על ידי איומי מאסר, הם לא מכירים את המציאות של היהודי החדש, המיליטנטי".

  לארי פיין27 הצביע על הניגוד בין הלהט הפתאומי של לינדזי לחוק וסדר לבין התנהגותו כשהיה צריך לרדת על הפנתרים השחורים וכדומה, ואמר שההוראה להפעיל יד קשה לא תרתיע את הליגה. ברט צוויבון אמר: "ניו-יורק היא עדיין לא הממלכה של לינדזי. עדיין יש לנו זכויות חוקה. אנחנו פשוט מנסים למרר לקומוניסטים את החיים, ונמשיך לעשות את זה".

  ארצות הברית היתה בהחלט מודאגת מהסכנה ל"דטנט". בט"ז טבת (13 בינואר) לא נותר שום ספק בדבר נחישותה של ארצות הברית להוכיח לרוסים שהיא אכן רוצה להפסיק את פעולות הליגה. מפרקליטות המחוז נמסר שיוגשו ארבעה כתבי אישום פליליים. הארבעה היו בגין: ההתפרעות שהיתה בכ"ט כסלו (27 בדצמבר), ההשתלטות על משרדי "אמטורג", הפיצוץ ב"אירופלוט" וההתקפה המיוחסת לליגה באייר (מאי) של השנה הקודמת על משרדיו של ארגון ערבי התומך בארגוני החבלה28. זה היה לאחר רצח ילדים ממושב אביבים על ידי מחבלים סמוך לגבול הצפון. היה ברור שהדברים שנכתבו יום קודם ב"ניו-יורק פוסט", שראש העיר לינדזי התקשר לשגריר יוסט ודיבר איתו על המצב, היו נכונים.

  תגובת היהודים המיליטנטיים לא איחרה לבוא. למחרת אותו יום נופצה שמשת חלון ענקית של משרד "אירופלוט" על ידי שניים שזרקו אבן גדולה מתוך מכונית נוסעת. לאחר מכן נתקבלה באותו משרד שיחת טלפון, שהסתיימה בקריאה "לעולם לא עוד". הסובייטים הוקיעו את המעשה, ודרשו מהרשויות הגנה ותנאי חיים נורמליים לדיפלומטים שלהם. ארצות הברית מייד שלחה לניו-יורק שישים וחמישה אנשי ביטחון29 שאומנו במיוחד לעבודה בבניינים דיפלומטיים, כדי להגן על הרוסים.

  ואז בזה אחר זה השתלשלו המאורעות במהירות:

  מושל מדינת ניו-יורק, נלסון רוקפלר, הצטרף לתוקפי הליגה עם ציטוט מהתנ"ך "עין תחת עין", והזהיר שהכוונה היא שהרוסים גם יכולים לעשות דברים כאלה לאמריקאים. לינדזי כינה את ההתקפה האחרונה שלנו "אלימות חסרת היגיון שראויה לגינויים של כל תושבי ניו-יורק". מזכיר האו"ם יו-תנט, "מחבב יהודים"30 ידוע, גינה את הליגה, באומרו: "כל מעשה אלימות הוא מחפיר וחייבים להוקיעו". הסובייטים שלחו איגרת רשמית לאו"ם, ובה רשימה של תשע התקפות על ידי הליגה מו' טבת (3 בינואר) עד י"ג טבת (10 בינואר). באסיפת חירום של ועדת האו"ם31, תקפו הסובייטים בחריפות את ארצות הברית על שאינה עוצרת את פעולות הליגה.

  חזרתי והצהרתי שהפעולות וההטרדות נועדו לגרום משבר, כדי שהממשל האמריקאי ינקוט צעד משמעותי לקראת שחרור יהודים מרוסיה. בכ' טבת (17 בינואר) הואשמתי יחד עם עוד שבעה חברים מהליגה במגוון האשמות, כולל תקיפה, הסתה להתפרעות, התפרעויות והתנהגות פלילית.

  אם כל העולם כולו הוא במה, הליגה ושאלת היהדות הסובייטית עמדו במרכזה. עמודים על גבי עמודים בעיתונות ושעות על גבי שעות בטלויזיה הוקדשו לנושא. אפילו במקומות נידחים בארצות הברית כבר לא היה אף איכר פשוט, שלא ידע שקיימת בעיית היהודים הסובייטיים.

  שלושת השבועונים המובילים בארצות הברית32 הקדישו עמודים רבים לנושא. השבועון "ניוזוויק"33 ציין שהליגה איימה לעורר עימות דיפלומטי בין ארצות הברית לבין ברית המועצות. בשבועון אחר34 התפרשה כתבה על פני שני עמודים תחת הכותרת "מתח חדש בין רוסיה וארצות הברית". הכתבה דנה בשאלה, "האם ייתכן שהמשא ומתן הסובייטי-אמריקאי בנושאים בינלאומיים מכריעים נמצא בסכנה עקב מחלוקת בעניין יהודים הרוצים לצאת מברית המועצות?". הכתבה סיימה באזהרה: "אם יהיו תקריות נוספות יותר חמורות, התוצאות תהיינה בלתי צפויות".

  בגיליון אחר של "ניוזוויק"35 כתבה בשם "הקומנדו של כהנא" פתחה במשפט: "שם המשחק היה הטרדה". "טיים"36 הגיש כתבה תחת הכותרת "מלחמת יהודים פרטית נגד רוסיה". כל כתבי העת הללו גינו את הליגה — וכולם נתנו יותר כיסוי לבעיית יהודי ברית המועצות בשבועיים האלה מאשר בכל חמישים השנה הקודמות. הם גם דנו בתופעת "היהודי החדש" — היהודי המיליטנטי, התקיף, המתמחה בקרטה ובשימוש בנשק, היהודי אשר הסיסמה "לעולם לא עוד" היא נר לרגליו.

  בכל עיתון גדול בארצות הברית בחנו וניתחו את הליגה, את בעיית היהדות הסובייטית ואת תופעת "היהודי החדש". מאמר חריף שתקף את הליגה תוך כדי סדרת שאלות והערות מבולבלות, כתב37:

"הטרדת פקידים זוטרים כאן היא טיפשית, היא אינה משמעותית, והסיכויים לתוצאות ממנה הם קלושים. כל זה מצטרף לעמדה פשוטה וברורה... ההיבט היחיד המדאיג בעמדה [הפשוטה והברורה] הזאת הוא שעל ידי פעולותיה המטומטמות, הליגה נחלה הצלחה חלקית. במשך שנים נאמרו ונכתבו דברים על מצב היהודים ברוסיה. לרוב אפשר היה למצוא אותם בפרסומים יהודיים... לא הרבה אנשים התעניינו. עכשיו, בגלל הליגה והטקטיקות שלה, הנושא עלה לעמוד הראשון בכל העולם. מליוני אנשים יודעים היום על אנטישמיות רוסית... לכן יש יהודים עם מספר על היד ממחנות ריכוז נאציים התומכים בכהנא; לכן גינוי הליגה הוא דבר נכון, אבל בכל זאת חסר משהו".

נתקבלו במערכות של העיתונים מכתבי קוראים בעד ונגד. בעיתון שהביא את המאמר הנ"ל הודפס שלל מכתבים סביב קריקטורה נהדרת: דיפלומט סובייטי ושחור מיליטנטי נצמדים מפחד לקירות סימטה צרה בעוד המון פורע של יהודים עם כלי נשק ועם דגל של הליגה להגנה יהודית חולפים על פניהם בסערה. בכיתוב לתמונה אומר השחור: "מוזר! הם לא נראים יהודים!"

  אולם היה זה בקהילה היהודית של ארצות הברית בה הוויכוח עבר על גדותיו. הוא היגיע להתפרצות כזאת של זעם, להט ומחלוקת, שלא ראינו כמוה, אם בכלל, מאז ימי המחתרות בארץ ישראל בימי המנדט הבריטי.

  כך כתב השבועון היהודי הידוע "ג'ואיש פּוֹסט אנד אוֹפּינְיוֹן"38 תחת הכותרת "קבוצת פלג מתעמתת עם היהדות העולמית":

"התמיכה ביהדות הסובייטית מתפתחת במהירות לפי אותם קווים, שסביבם התפלגו היהודים לפני קום המדינה, כאשר ארגון שטרן [הלח"י] היציב גישה שונה משל היהדות העולמית בנושא האלימות נגד הבריטים".

וכמו שהמנהיגות היהודית דאז בארץ ישראל שיתפה פעולה עם הבריטים נגד לוחמי המחתרות, על ידי מסירת חברי אצ"ל ולח"י לבריטים ופיטור אוהדיהם ממקומות עבודה ומבתי ספר, כך עשה הממסד היהודי בארצות הברית עתה. הוא הלך בדרכם המגונה של המוסרים והמלשינים, שאודותם הוסיפו חז"ל ברכה בתפילת העמידה: "ולמלשינים אל תהי תקווה וכו'".

  דיווח של סוכנות הידיעות "יונַייטיד פּרֶס אינטרנשיונל" בי"ח טבת (15 בינואר) פתח בקטע הבא:

"ראשי הקהילה היהודית בארצות הברית עושים מאמצים קדחתניים מאחורי הקלעים למניעת המשך הפעילות של הליגה להגנה יהודית המיליטנטית נגד מתקנים ואישים דיפלומטיים סובייטיים בארצות הברית. אחת המטרות העיקריות שלהם הושגה ביום שלישי, כאשר משטרת ניו-יורק עצרה את הרב מאיר כהנא".

המאמר המשיך לדון בעמדה הציבורית שנקטו אותם מנהיגים יהודיים נגד הליגה, והמשיך:

"אך ההתנגדות של הקהילה היהודית כלפי הליגה הובעה בצורה עוד יותר חריפה שלא בפומבי. כמה מבכירי המנהיגות היהודית בארצות הברית נפגשו בחשאי בניו-יורק כדי לבחון אלו צורות של לחץ יוכלו להפעיל כדי לרסן איומים קיצוניים ופעולות של הרב כהנא ואנשיו. כתוצאה מהפגישה הזאת נמסר לאוכפי החוק בניו-יורק שהפעלת יד קשה נגד הליגה בכלל ונגד כהנא בפרט לא תעורר שום מחאה מצד הקהילה היהודית. להיפך, הם מסרו שהדבר רצוי".

אוי לקהילה יהודית שיש לה מנהיגים כאלה!

  אולי הגילוי הטרגי והמחפיר ביותר היה של ממשלת ישראל. היא היתה כבר בעלת ניסיון מתוך מאמציה למצוא חן בעיני הרוסים על ידי השתקת הבעיה של היהדות הסובייטית וכל הפעילים היהודיים הסובייטיים. בעיקרון, ממשלת ישראל היתה מונהגת בידי אותם ראשי מפלגות שאת שתיקתם בזמן השואה חשף בן הכט בספרו המחריד "כחש". הממשלה המיטה חרפה על עם ישראל על ידי כניעתה ללחץ אמריקאי בהצהרתה בכ' טבת (17 בינואר): "ממשלת ישראל מתנגדת נמרצות לפעולות טרור במאבק הזה (למען יהודי ברית המועצות) כגון אלה שבוצעו לאחרונה בארצות הברית ובעוד מקומות". כך התבטאה הממשלה שמפעילה כוחות אנטי-טרור המחסלים ערבים בביירות, בניקוסיה, ברומא, בפריז ובנורווגיה. מכאן אפשר להתחיל להבין מדוע עצרו אותי הישראלים וסירבו (תחת לחץ ארצות הברית) לתת לי לצאת מהארץ ולהגיע לארצות הברית39 — סוג של מעשים שאנחנו רגילים לייחס לרוסיה הסובייטית.

  אולם הזמנים משתנים, ולא כל היהודים היו מוכנים ללכת לפי קו הממסד כמו כבשים, כפי שעשו בדרך כלל עד עכשיו. יושב ראש התאחדות הסטודנטים בישראל חלק על ממשלתו ושלח מברק תמיכה לליגה. חבר הכנסת שמואל תמיר אמר בעימות ברדיו בישראל, שאם הליגה פועלת נגד שגרירויות ודיפלומטים סובייטיים, אין סיבה להתנער מכך.

  קבוצת יהודים מברית המועצות, שהיו בחזית המאבק בתוך רוסיה, תקפו את המנהיגות היהודית ושלחו מברק תמיכה לליגה בנוסח הבא:

  "אנחנו משוכנעים שהמדיניות של הליגה ופעולותיה הן יעילות מאד. הממשלה הסובייטית חייבת להבין שעדיף לה לשחרר יהודים מאשר להסתבך בהסתבכויות בינלאומיות אינסופיות". בין החותמים היו גיבורי היהדות הסובייטית, כגון דב ספרלינג, רחל גץ, אנטולי דקאטוב, אברהם שיפרין, מרים גרבר, אריה פאלקוב, יוסף שניידר, בוריס שליין ומרדכי לפיד. לפי ספרלינג, ביטול הבולשוי היה הכניעה הפומבית הראשונה של הסובייטים ללחץ יהודי.

  גם יהודים שהיו מזוהים עם הממסד לא היו מרוצים מההתנגדות התקיפה של הממסד. במספר עיתונים יהודיים40 היביעו העורכים את הסתייגותם מפעולות ראשי הממסד היהודי בארצות הברית. אך מעל לכל היו אלה ה"עמך", היהודים הפשוטים, שתמכו בנו — הן בתרומות והן באמצעות מכתבים למערכת. כך כתב אחד מהם לעיתון מקומי: "אילו היינו יכולים לעיין בכתבי העת של סוריה בתקופת יהודה המכבי, בוודאי היינו קוראים שיהודים רבים חשבו שה'בריון' הזה היה 'טיפש וקטנוני ומגביר אנטישמיות'. תודה לא-ל שיש יהודים 'טיפשים', שמוכנים לסבול את לעגם של ה'מכובדים' כדי לפרסם אי צדק".

  אך, כמובן, המחמאה הגדולה ביותר היא חיקוי, הליכה בדרכנו. ההישג העיקרי של הליגה היה "תחיית המתים". המנהיגים המתים, הקהילות המתות, היהודים המתים — פתאום מצאנו שבכל מקום הם מתעוררים, קמים לתחייה. בכ"ח טבת (25 בינואר) שבעה בתי כנסת אמידים בלונג-איילנד הודיעו שכל אחד מהם יערוך תפילה מול האחוזה הסובייטית "קנילוורת", כדי להדגיש את האחדות עם יהודי ברית המועצות.

  החלק המעניין ביותר בהודעה שלהם היה הצהרתו של הרברט היימן, נשיא לשעבר של "טמפל סיני" האמיד (לא, אין שום קשר בין הטמפל לבין ההר הנושא אותו שם). מר היימן מאד דאג להדגיש שיהודי לונג-איילנד "לא יניפו דגלים ולא יקראו לאף אחד שמות", אלא "יבליטו את הכבוד שבתפילה". ואז הוסיף:

  "הדבר הזה [התפילות] מהווה משקל נגד לפעולות המטורפות של הליגה. לדעתנו, אין צורך בדברים כאלה. איננו רוצים לעשות שום דבר מיליטנטי כמו כהנא, אולם אנו רוצים שברית המועצות תרגיש את כובד משקלנו ואת הדעה של היהדות העולמית".

  מר היימן המכובד, הטוב והטהור. כמה נחמד היה אילו "כובד המשקל" שלו והדעה שלו היו מורגשים ומושמעים עשר שנים קודם, עשרה חודשים קודם או עשרה שבועות קודם. כמה נחמד היה ליהדות הסובייטית לדעת שמר היימן חי וקיים ודואג להם. הבעיה היא שעד אותו רגע, כ"ח טבת תשל"א (25 בינואר 1971) (כחמישים וארבע שנים מאז תחילת סבלם של יהודי רוסיה), אף יהודי בברית המועצות לא שמע על מר היימן, כי הוא ודומיו היו קבורים במאוזוליאומים כדוגמת "טמפל סיני".

  בסופו של דבר לא היה זה משקלו של מר היימן שהורגש, אלא משקלם ה"מטורף" של המיליטנטים. בזכות המיליטנטים האלה, התחיל מר היימן להיות מודע למשקלו. בזכותם, בתי כנסת באזור שיקאגו נזכרו לפתע ביהדותם. לאחר כל כך הרבה שנים, פתאום צמחו על בתי הכנסת בשיקאגו שלטים הקוראים "שלח את עמי". בזכות המיליטנטים, ארגון "בני ברית" תלה על בניין המטה שלו בשדרת מדיסון שלט גדול הקורא "הצילו את יהדות ברית המועצות".

  אכן, ככל שהצטרפו יותר בתי כנסת, ארגונים ויחידים למאבק למען היהדות הסובייטית, הישגי הליגה נראו יותר ויותר על-טבעיים. הרי כמה בני תמותה יכולים להגיד על עצמם שהם הצליחו להחיות מתים? רק קיווינו שמר היימן יעריך את תחייתו, ובתפילה המתוכננת ידגיש בקול את ברכת "מחייה המתים". ללא ספק, זו היתה ההצלחה הגדולה ביותר של הליגה.

  בכל מקרה, נתבקשתי על ידי העיתונות להגיב על ההתקפות של המנהיגים היהודיים (העיתונות תמיד התייחסה אל המנהיגים ואל הקהילה היהודית כאל דבר אחד). בהתייחסותי להתקפות של ה"מכובדים" המבוהלים קבעתי41:

  "הם בלתי רלוונטיים; הם לא נחשבים. הם אינם מודאגים ממצב יהודי ברית המועצות. מדאיג אותם איך הדברים ישפיעו עליהם מבחינה אישית. גם כשראשי ארגונים יהודיים מסויימים תוקפים אותנו, הם אינם מייצגים את היהודים".

  בכ"ב טבת (19 בינואר), בעוד העולם נסער סביב נושא היהדות הסובייטית, ברקים מבזיקים ורעמים מהדהדים סביב הליגה, בעוד וושינגטון עושה מאמצים קדחתניים להביא את הרוסים להקל במדיניות ההגירה שלהם, הודענו שתהיה "הקפאה לתקופה בלתי מוגבלת" במתקפת ההטרדות שניהלנו. הסובייטים לגלגו על ההכרזה. סוכנות "טס" הזהירה ש"זאב משיל את פרוותו בכל שנה, אך לא משנה את הרגליו". הם צדקו — באמת לא השתנה משהו מהותי אצלנו. הצעד הנ"ל היה צעד טקטי, אותו נקטנו מכמה סיבות:

  1) ידענו שהציבור היהודי צריך זמן כדי לקלוט שינויים מהפכניים קיצוניים. כאשר יהיה ליהודים, השקועים כל כך במכובדות ובחוסר ביטחון, פסק זמן כדי לעצור ולחשב את תוצאות פעילותינו, הם יתחילו להבין מה בדיוק עשינו ולמה.

  2) הֵבַנו שהרוסים מגיבים אך ורק ללחצים המאיימים על האינטרסים שלהם. יחד עם זאת ידענו שצריך לשמור על הכבוד שלהם. גם אם הם כבר מוכנים לוותר, כבודם הלאומי לא ייתן להם לעשות ויתורים כל עוד מכים בהם ללא הרף. לכן היינו מוכנים להפסיק את הפגיעות ולתת להם לבצע את הוויתורים בשקט, לא תחת לחץ.

  3) רצינו שארגוני הממסד היהודי יחכימו מעט ויצטרפו אלינו בהצלת יהודי ברית המועצות, על ידי שיעשו את אשר אנחנו לא יכולנו לעשות. למה הכוונה? אני מתכוון לכך, שיכולנו לשחרר כמות יהודים גדולה פי עשרה, אילו יהודי הממסד היו משכילים להבין את אשר הבינו מקביליהם השחורים. הללו היו רצים לוושינגטון אחרי כל התפרעות או התקפה של שחורים מיליטנטיים, וטוענים באוזני הממשל: "אתם רואים? הזהרנו אתכם. אם לא תעשו ויתורים לנו — לקבוצות השחורים שומרות החוק והשפויות — אזי יותר ויותר שחורים יפנו למיליטנטים ותהיה עוד ועוד אלימות". כך הממסד השחור בעצם עבד יחד עם המיליטנטים השחורים, ועל ידי זה הצליחו להשיג הישגים עצומים.

  רצינו שגם יהודי הממסד ינהגו בצורה הזאת, כלומר אחרי כל פעולה מיליטנטית יגנו את המעשה ואז ילכו בשקט לוושינגטון ויגידו: "אם לא תעזרו לנו לשכנע את הסובייטים לעשות ויתורים, המיליטנטים האלה ישיגו עוד ועוד תומכים, והאלימות תימשך". בקיצור, היה צורך ב"משחק כפול" רב עוצמה, כאשר כל צד עושה את אשר השני לא יכול לעשות. לכן אמרתי לעיתונות שמנהיגים יהודיים היו איתי בקשר, ושאמרו לי: "בסדר, הֵבַנו אותך. עכשיו עַשֵׂה הפסקה, ותן לנו לעבוד דרך הערוצים שלנו".

  האמת היא שאף מנהיג יהודי לא אמר לי כך. אך רציתי להכניס להם לראש דברים שלא הצליחו לחשוב עליהם בעצמם. בכל מקרה, תכננו להמשיך לפי מה שיתפתח, כמו שאמרתי בהרצאה באחד מבתי הכנסת: "ההפסקה הזאת לא תהיה לאורך זמן. אם נראה שיש צורך, הליגה תסלים את פעולותיה בצורה כזאת שמה שעשינו עד עכשיו ייראה מתון".

  במשך הימים הקרובים עשינו מספר פעולות: הכרזנו על חרם צרכנים נגד מוצרים של חברות אמריקאיות שמקיימות קשרי עסקים עם הסובייטים; השתלטנו על משרדיו של הארגון42 שנתן את חסותו להופעה של להקת המחול "אומסק" מברית המועצות43; היה איום על הנחת מטען; שיבשנו את ההופעה הנ"ל באולם "קרנגי הול" בב' שבט (28 בינואר) באמצעות בקבוקי אמוניה44 ובצעקות. למחרת הודענו שה"הפסקה" הסתיימה.

  בנוסף, החלטנו לאמץ שיטה שמאלנית מוצלחת של יצירת "קבוצת חזית", נשלטת על ידי הליגה, כדי למשוך אנשים שמסיבה זו או אחרת פחדו לקשור את שמם לליגה. קבוצת החזית נקראה "סטודנטים פעילים למען יהדות ברית המועצות"  (SASJ)  והיה ממונה עליה יוסי טמפלמן, אחד מאנשינו. עצרת משותפת של  SASJ  והליגה נערכה בהנטר קולג' בי"ט שבט (14 בפברואר), ושם הודענו רשמית שההפגנות וההתקפות ממשיכות. עברו עוד כמה ימים סוערים, בהם הוטרדו הרוסים, ונעצרתי על תקיפת המזכיר השני במשלחת הסובייטית, וולדימיר פדורוב. בינתיים, גם מחוץ לניו-יורק רקדני ה"אומסק" לא מצאו חיים קלים; אנשי הליגה בוושינגטון שיבשו שם הופעה בבקבוקי אמוניה ובצופרים מחרישי אוזניים. בשבוע הקודם הרוסים הנרגזים ביטלו עוד סדרת הופעות. הם הודיעו שהצ'לנית נטליה גוטמן והפסנתרן יורי לובימוב לא יגיעו להופעות בגלל "מעשי הזוועה המתמשכים של חוליגנים ציוניים".

  חוליגנים יהודיים מצאו עתה עוד שטח פורה. בעזרת רשימה של כתובות פרטיות של דיפלומטים סובייטיים בוושינגטון, ההתקפות התפשטו. בכ"ג שבט (18 בפברואר) שלושה רכבים של סובייטים חובלו בפרבר של מרילנד, ורכב אחד הוצת. דובר הממשל צ'ארלס בריי גינה את "מעשי הוונדליזם חסרי ההיגיון". ניל רוטנברג, מתאם הפעולות בליגה, הצהיר: "אנחנו משבחים כל פעולה שעשויה להוביל לשחרור היהודים הסובייטיים".

  לא רק שהיו "עשויים" להועיל, אלא כבר הועילו. למרות כל האזהרות שפעולות הליגה רק יזיקו ליהודי ברית המועצות, נודע לפתע בכ' שבט (15 בפברואר) שהוענקו אשרות יציאה לישראל למספר יהודים פעילים סובייטיים. אלה היו יהודים שהיו מסורבי עלייה במשך שנים. בכללם היו הוריו ומשפחתו של יאשה קזקוב (אביו היה מטריד את הרוסים בגלוי), דוד דרבקין עם אשתו ובתו, וַדִים ברשבסקי עם אשתו וילדו ושרה ואדוורד גורביץ'.

  זו היתה רק תחילתו של תהליך ויתורים, אותו תהליך שטָעַנּוּ בעקשנות שיגיע בסופו של דבר. בה' אדר (2 במרץ) שלושים יהודים פעילים במוסקבה קיבלו הודעה שיורשה להם להגר. באמצע החודש כבר היה ברור שחל שינוי מדהים ומהפכני. בי"ט אדר (16 במרץ) ה"ניו-יורק פוסט" העביר ידיעה45 ממוסקבה. תחת הכותרת החגיגית "ברית המועצות משחררת יהודים בשיעור שיא" אנחנו קוראים:

"כעשרים וחמישה יהודים ליום בממוצע מקבלים עתה אשרות יציאה לישראל. גל הגירה כזה לא היה בחמישים ושלוש שנות ההיסטוריה של ברית המועצות. המהגרים מייצגים את כל הגילאים וכמעט את כל רמות התעסוקה (חוץ מהגבוהות ביותר), למרות הצהרות נישנות של פקידים סובייטיים, שלא ישוחררו יהודים בגיל הגיוס או בעלי משרות בכירות. מאז תחילת השנה, יותר מארבע מאות ושבעים יהודים הורשו להגר מברית המועצות לישראל, הרבה יותר מהמספר שנחשף לאחרונה בירושלים, תשעים ושניים. אשתקד כאלף יהודים קיבלו אשרות יציאה מברית המועצות, כלומר שמונים ושלושה לחודש בממוצע. עד כה השיעור השנה הוא מאה ושמונים ושמונה לחודש".

השיעור עתיד היה לעלות הרבה יותר, משום שאנחנו לא הסתפקנו בשינוי הזה במדיניות הסובייטית. אנחנו הֵבַנּוּ בדיוק מה קורה, משום ש"תִכְנַתנו" את זה. הרוסים, מומחים בעסקים, היו במצב קשה, ולכן היציעו על כורחם את המינימום האפשרי. אך אנחנו לא היינו מוכנים למכור להם שקט ושלווה במחיר כזה; הוא היה נמוך מידי. לא היינו מוכנים לתת להם לצאת בזול כל כך.

  אולי המשעשע ביותר (או העצוב ביותר, תלוי בנקודת המבט) בשינוי הפתאומי והמחשמל במדיניות הסובייטית היתה המבוכה שהוא זרע בממסד היהודי. אלה שהיו בחזית ההתקפות על מיליטנטיות יהודית בטענה שהיא תביא אסון ליהדות ברית המועצות, היו צריכים למצוא הסבר למה שקרה. ההתפתלויות האינטלקטואליות והפרשנות המלומדת שלהם היו יצירות מופת. הם פשוט לא היו מסוגלים להגיע למסקנה המחרידה שהמיליטנטיות אכן הצליחה, ולכן היו מוכרחים להעלות כל מיני הסברים שונים ומשונים, מתוחכמים ביותר. אחד ההסברים היה שההקלה היא דבר זמני בלבד, שבאה בגלל הוועידה ה-24 של המפלגה הקומוניסטית שאמורה היתה להתקיים בה' ניסן תשל"א (30 במרץ) במוסקבה. "מומחים" אחרים בנושא היהדות הסובייטית הסבירו שאולי הסובייטים פשוט רוצים להיפטר ממי שעושה להם צרות ולהפסיק את ההסתה נגדם, אך אחרי זה ההגירה תתחיל להאט. כך נערמה גאונות יהודית על גבי גאונות יהודית — בכל מחיר — הכל כדי שההיגיון הפשוט לא ינצח ולא יוכיח שהליגה צדקה לאורך כל הדרך. אין דבר, החודשים הבאים רק יקשו עוד יותר על הקטנוניים האינטלקטואליים של אסכּוֹלת הסִכְלוּת וקסלר-שאכטר- AJC .

  תחת הכותרת "הליגה להגנה לא נחסמה", כתב העיתון היהודי "ג'ואיש פוסט אנד אוֹפּיניוֹן":

"על אף התנגדות עזה מצד הממסד היהודי נראה שהליגה להגנה יהודית מתקדמת במאמציה לבנות ארגון יהודי מיליטנטי. הוכחות להצלחתה היו שתי הופעות של ראש הליגה, הרב מאיר כהנא, במונטריאול ובפילדלפיה. למרות מטר הגינויים המתמשך מצד מקורות יהודיים, היגיעו 1,300 איש לשמוע את הרב כהנא, והוא זכה לתשואות נלהבות [במונטריאול], בעוד ההופעה בפילדלפיה הביאה תגובה דומה עם נוכחות של 500, רובם צעירים... בינתיים, נראה שהשקפות רבניות מתגבשות אט אט, ולמרות שאינן תומכות בפומבי בשיטות של הליגה, הן גם לא לגמרי מתכחשות לארגון המיליטנטי... ראביי ברי דב שוורץ46 אמר: 'למרות שקיצוניות היא תמיד מסוכנת, שום ארגון לא מתקרב בהישגיו להצלחתה של הליגה למקד את תשומת הלב הציבורית על התנאים הטרגיים של ימינו'".

ואז היה בריסל.