סיפורה של הליגה להגנה יהודית

פרק ב - בריסל

פרק ב

בריסל

  בשעה ארבע אחה"צ ביום שלישי, כ"ח שבט תשל"א (23 בפברואר 1971), הורשעתי בהפרעה לפעילות ממשלתית ובהתנהגות פרועה במסגרת ההתפרעות שהיתה ליד בניין המשלחת הסובייטית לאו"ם בכ"א טבת תש"ל (30 בדצמבר 1969). חבר המושבעים שהה מחוץ לאולם מעל שלוש שעות, עד שחזר עם הכרעתו להרשיעני, כשחוסר הסבלנות שלי הולך וגובר. חוסר הסבלנות שלי לא היה קשור לתוכן ההכרעה; דווקא ההפך. אני פשוט רציתי שיכריעו כבר, לא משנה מה, כי הייתי צריך בשעה חמש וחצי לעלות על מטוס, על המטוס לבריסל.

  ואכן, כאשר קבע השופט47 את יום גזר הדין לי"ט ניסן (13 באפריל), הוא חייך והעיר שנראה שאני מתעניין יותר ביציאה מהאולם מאשר בהכרעה.

  זה היה נכון. לאחר שמסרתי לעיתונות תגובה קצרה על פסק הדין — "היה משפט הוגן, חבר מושבעים הוגן, שופט הוגן ופסק דין גרוע" — מיהרתי לנמל התעופה קנדי.

  כבר כמה שבועות היה עסוק הממסד בתכנון ועידה גדולה בנושא היהדות הסובייטית והוזמנו מנהיגים יהודיים מכל ארגון יהודי שהופיע במדריכי הטלפון בתבל כולו. מאות אמורים היו לטוס אלפי קילומטרים על חשבון הקופה הציבורית היהודית. אך השאלה היתה: מה יעשו שם? אם יחליטו על משהו ממשי, על תכנית פעולה מוגדרת ומעשית (ואינני מתכוון לאלימות), אפשר יהיה לקדם את שחרורם של יהודי ברית המועצות באלף שנות אור. היתה כאן הזדמנות פז וידעתי שהיא תוחמץ, אלא אם כן יצליחו היהודים האקטיביסטים לשכנע את צירי הוועידה לא לתת ל"מכובדים" להשתלט על ניהול הוועידה.

  ידעתי שיהיו שם יהודים צעירים רבים, ושמשלחת גדולה תגיע מישראל, כולל מנחם בגין, ראש האצ"ל לשעבר וראש האופוזיציה בישראל דאז. לוּ רק יכולתי לדבר לפניהם, ולתאר בקווים כלליים את הרעיונות שלי, ידעתי שרבים מהנציגים יסכימו איתי. אפילו אם הוועידה לא תאשר תכנית אקטיביסטית (ואמרתי במפורש שהתכנית לא תהיה אלימה), לפחות תהיה הזדמנות ליהודים מכל קצווי העולם ליצור ארגון מאוחד של יהודים אקטיביסטיים למען היהדות הסובייטית.

  בדרכי החפוזה לנמל התעופה הרהרתי באירוניה הנוראה שיש בעובדה, שלמרות שזה עתה הורשעתי על הפגנות שעשיתי למען יהודי ברית המועצות — הפגנות בהן לא השתתפו מעולם רובם הגדול של הצירים המתאספים עתה בבריסל — נדחתה בקשתי להתקבל כציר לוועידה האמורה לדון בבעיית יהדות ברית המועצות.48

  בליבי ידעתי שיהודי ברית המועצות עומדים בפני סכנה אמיתית של השמדה פיזית בידי הקרמלין, ושוועידת בריסל, שתדון בניסוחים בלבד, לא תועיל בכלום להפחתת הסכנה הזאת.

  נסעתי עם התקווה שהופעתי במקום תעורר רוב בין צירי הוועידה, כאלה שמאמינים לא בליגה, אלא בחופש הדיבור, שיצביע למען זכותי לדבר שם. הבאתי איתי תכנית פעולה בת עשר נקודות מעשיות, אשר תקדם, כך האמנתי, את שחרור יהודי ברית המועצות. קיוויתי מאד שיתנו לי להשמיע את הנקודות הללו, ושלצירי הוועידה תינתן הזכות הדמוקרטית לבחור לקבל את כולן, את חלקן או לא לקבל אותן בכלל. מובאות כאן עשר הנקודות, האלטרנטיבה שלי למה שהיה בסופו של דבר מסקנתה של הוועידה — הכרזה על "שאיפה ותקווה" לחופש ליהודים:

  1. הפסקה מיידית של כל השיחות של העולם המערבי עם ברית המועצות, כולל שיחות בנושאי פירוק נשק, חלל, תרבות וסחר.

  2. הפסקת הסחר עם ברית המועצות וחרם עולמי על חברות העוסקות בסחר עם ברית המועצות.

  3. הפסקת התיירות לברית המועצות, חוץ מנסיעותיהם של יחידים לטובת יהודי ברית המועצות.

  4. הפסקת חילופי תרבות, אמנות וספורט.

  5. הוצאת ברית המועצות מן המשחקים האולימפיים ומכל ארגון בינלאומי.

  6. הטרדה חוקית של פקידים סובייטיים, כגון משמרות מחאה מול מעונותיהם הפרטיים, שיחות טלפון המוניות לשגרירויות ולקונסוליות, וכדומה.

  7. תמיכה פוליטית בפוליטיקאים אנטי-סובייטיים, ולחץ פוליטי על אלה התומכים ב"דטנט" (עד שישוחררו היהודים).

  8. מרי אזרחי בלתי אלים, כגון שביתות שבת, כבילה בשרשראות וכדומה, כדי להפעיל לחץ על ממשלות בעולם להשעות מגעים עם ברית המועצות.

  9. שיעורי חובה בנושא בעיית יהודי ברית המועצות בבתי ספר יהודיים ושיעורי רשות כאלה בבתי ספר כלליים.

  10. הפגנות יומיומיות מול כל מתקן סובייטי רשמי.

  היגעתי לבריסל עם אחד מחברי ההנהלה הארצית של הליגה, סם שושן, איש יחסי הציבור המבריק שלנו. ברט צוויבון כבר היה בבריסל, ודב ספרלינג (פעיל יהודי מברית המועצות) חיכה לנו בנמל התעופה עם רכב.

  הטיסה עברה בשלום, ואף עברתי את המכס ללא בעיה. אמנם עוכבתי למשך חמש דקות, כאשר העובדים בנמל התעופה ראו שהשם שלי מופיע על הדלפק, אך הבירורים שלהם לא העלו הוראה מיוחדת לגבי, ועברנו. היגענו לאולם הוועידה בשעה אחת עשרה בבוקר. אז עדיין לא ידעתי שזו עתידה היתה להיות ההזדמנות היחידה שלי להיפגש עם היהודים שהיגיעו לוועידת בריסל.

  בהגיעי לפתח האולם ביקשתי מאיש ביטחון ישראלי למסור פתק ממני ליושב ראש הוועידה, הרב הרשל שאכטר. השומר זיהה אותי והזמין אותי להיכנס ללובי ולכתוב את הפתק. מייד זיהו אותי שם כתבים וצירים מהוועידה, ותוך דקות עמדו סביבנו עשרות אנשים. לאחר ששיגרתי את הפתק עם הבקשה לייצג את הליגה להגנה יהודית ולדבר בוועידה, נתתי ראיון קצר לעיתונות. דיברתי על החששות שלי שהוועידה לא תעסוק בצעדים מעשיים, על התכנית בת עשר הנקודות שהכנתי, ועל כך שאינני מאמין שוועידה יהודית תהיה מסוגלת להתעלם מהליך דמוקרטי בסיסי ולמנוע ממני את הזכות להשתתף בוועידה. תוך עשר דקות הוכח לי שטעיתי. השומר חזר עם תשובתו של הרב שאכטר: הוועידה שוללת ממני את הזכות להשתתף.

  השאלה היא: מדוע? התשובה הרשמית שניתנה היתה ש"רק מי שמייצג ארגון שהוא חבר ב'ועידה האמריקאית'49 וב'ועידת הנשיאים'50 יכול להיות ציר". זהו שקר וכזב. ידענו היטב ש"אגודת ישראל" ו"התאחדות הרבנים האורתודוקסיים של צפון אמריקה"51 אינם חברים באף אחד מהגופים הנ"ל, והם הוזמנו לוועידה. ידענו שאוֹטוֹ פְּרֶמינגר, פָּדִי צ'ייבסקי, סול בֶּלוֹ ועוד "פעילים ותיקים" לטובת היהדות הסובייטית הוזמנו לדבר שם.

  התשובה האמיתית היא שאנשים אלה, למרות שאינם יכולים לתרום הרבה לפתרון בעיית היהדות הסובייטית, נבחרו והוזמנו לוועידה מהסיבה הפשוטה ששמותיהם תורמים יוקרה לוועידה. יוקרה ומעמד חשובים יותר אצל המנהיגים הקטנים של יהדות ארצות הברית מכל שיקול אחר.

  האמת היא שהליגה לא הוזמנה לוועידה בגלל פחד — פחד מכוחה של הליגה להשפיע על יהודים ולנער אותם מחוסר המעש שלהם. הפחד הוא גם מה שעמד מאחורי עקשנותה של הנהלת הוועידה לא לתת לי או לדב ספרלינג להשתתף בוועידה, גם אחרי שכבר היינו שם; הוא שעמד מאחורי קריאות הבוז שהושמעו כלפי מנחם בגין מאוחר יותר בוועידה; הוא מה שהוביל את הנהלת הוועידה להשלים עם גירוש מחפיר של יהודי על ידי גויים, כאשר גורשתי בסופו של דבר מבלגיה.

  כאשר קיבלתי את התשובה הזאת, אמרתי לצירים ולעיתונות, שאני עוזב את המקום "כי לא באתי להפריע לוועידה". הודעתי שב-2:30 תתקיים מסיבת עיתונאים אצלי בבית המלון, ובה אפרוש את תוכניתי בת עשר הנקודות. מסיבת העיתונאים אכן התקיימה בזמן, אך אני לא הייתי עתיד להשתתף בה.

  יצאתי מן האולם עם שושן וספרלינג לכיוון הרכב. לפתע אחזו בי שלושה אנשים בלבוש אזרחי, שהזדהו סתמית כ"משטרה". נאבקתי עימם ודרשתי לראות את התעודות שלהם. הם הציגו בפני תעודות של אנשי "ביטחון המדינה"52. שושן וספרלינג דרשו להתלוות אלי, וכולנו נלקחנו ברכב לבניין המפקדה, שם הפרידו בינינו, ונחקרנו. סירבתי לענות על אף שאלה, עד שיובהר לי על מה נעצרתי, ועד שאיפגש עם פקידים מהקונסוליה האמריקאית.

  השעות חלפו. לא היה אוכל כשר, ובכל מקרה, סירבתי לאכול עד שאקבל תשובות לשאלותי. בסביבות השעה 2:30 אחה"צ הופיעה קונסול ארצות הברית, גב' אלטה פולר. היא אמרה לי בצער, שלפי החוק הבלגי ניתן להחזיק בי במשך עשרים וארבע שעות ללא האשמה. רק בשעה 5:00 הכניסו אותי למשרדיו של בכיר בשירות הביטחון, א' רוס, אדם נוח ומסביר פנים, שידע להתנסח היטב. הוא התנצל על האירוע. "זה לא היה מעשה ידי. על ממשלתי הופעל לחץ רב על ידי הוועידה. הם הודיעו לי שאתה 'בלתי רצוי'".

  הבנתי היטב את עמדתה של ממשלת בלגיה. מצאתי את עצמי שוב תוהה על האירוניה של הדברים: נוצרי מתנצל בפני יהודי על מעשיהם של אחיו היהודים. ידעתי איזה לחץ אדיר הופעל על הבלגים מצד הסובייטים. כאשר בנוסף על לחץ הסובייטים, היהודים עצמם אומרים על מישהו שהוא "בלתי רצוי", אין ספק שהבלגים ינקטו "אמצעים מתאימים". מר רוס אמר לי שאם הנהלת הוועידה תרשה לי להשתתף, הוא ישחרר אותי. אולם לאחר כחצי שעה, שיחת טלפון משר המשפטים הודיעה ששושן ישוחרר ואני אגורש, מה שהבהיר לנו שהוועידה סירבה.

  רוס חייך ואמר: "אני יכול להגיד לך, שנמל התעופה כבר מלא כתבים".

  נחמה קטנה היתה בכך, שיחד עם חוסר המוסריות של מנהלי הוועידה וחטאם החמור של הסכמה למסירת יהודי בידי גוי, הם גם לקו בטיפשות. הרי אפילו במיליון דולר לא היינו זוכים לפרסום שקיבלנו בזכות אותם יהודים, שעבדו יומם ולילה להרוס אותנו. אך לא זאת הנקודה.

  הנקודה העיקרית והחשובה היתה שבגלל מה שעשו לנו, ומשום שלא הועלתה על סדר היום תכנית מעשית, יהודי ברית המועצות נידונו לאכזבה מרה.

  בינתיים, ספרלינג (ששוחרר) היגיע לאולם הוועידה וסיפר לצירים מה שקרה. פרצה מהומה. ד"ר מוריס ברפמן, חבר הפדרציה הציונית האמריקאית, לא מתומכי הליגה, חש לבמה נזעם, ודרש לדעת מי ביקש את מעצרי. תוך כדי צעקות ודחיפות ברפמן נדחק החוצה. שם הוא אמר לתקשורת שהיהודים הצעירים מתוסכלים ומאוכזבים מכך שזאת היתה ועידה של אסכולה אחת בלבד.

  המהומה לא שככה. למרבה האירוניה, בין אלה שהיביעו מחאות חזקות היו בעלי "השמות היוקרתיים" שסחב הממסד לוועידה. אוטו פרמינגר זעם על כך שפעולות הוועידה הן נבזות כמו אלה של "הרוסים, הקומוניסטים או הנאצים". צ'ייבסקי כינה את הוועידה "טיפשה, חצופה ולא-אמריקאית", ואמר שהוועידה דומה באופיה לפגישה של נשות "הדסה" בלילי חמישי.

  הדברים הללו כלל לא הפריעו לבולשביקים של הממסד, אשר ניהלו את הוועידה בבריסל ממש כמו שהם מנסים לנהל את העולם היהודי. ריצ'רד כהן, "שמש" ותיק אצל הקונגרס היהודי-אמריקאי הליברלי, הידוע בתביעותיו למען חופש הדיבור לאנשים כמו אנג'לה דייויס53 וג'ורג' לינקולן רוקוול54, היה דובר הוועידה. הוא הסביר שהסיבה שלא הורשיתי להשתתף בוועידה היא כי "אנחנו לגמרי פוסלים ודוחים את השימוש באלימות ואת ההשקפות המושמעות על ידי הליגה להגנה יהודית".

  הרעיון ה"כופר", שאולי צירי הוועידה עצמם אמורים להחליט אם כך היא עמדתם, לא חלף בראשו הקטן55 של כהן. האמת היתה שוועידת בריסל לא היתה אלא במה ששימשה את הממסד היהודי-אמריקאי ואת ממשלת ישראל, אשר הממסד הולך אחריה בכל נושא עקרוני. ועוד דבר שאסור לשכוח: אנשים כמו וקסלר ושאכטר, שבוודאי הסכימו למה שאירע, עשו את העבודה השחורה בעד ממשלת ישראל, שיכלה לשנות את הכל במילה אחת.

  לבסוף, הוועידה היגיעה לשיאה המביש. מנחם בגין, מגיבורי ההיסטוריה היהודית המודרנית, התנגד להחלטה לגנות את הליגה, והאשים את הממסד בדרישה למעצרי. על כך הוא קיבל מטר של קריאות בוז. וקסלר, מוותיקי "בני ברית", קם ממקומו וניגש לבגין בצעקת "שקרן!". בגין לא השיב לו, אך הפר את שתיקתו כאשר רוז הלפרן56, עטורה באחד מכובעיה הידועים לגיחוך, צעקה לעברו: "פשיסט!".

  בגין, האיש שהכניס את האצ"ל לדפי ההיסטוריה היהודית, האיש שסיכן את חייו בכל רגע במשך כל כך הרבה שנים, האיש שברח והסתתר מהבריטים, שמשפחתו חיה בפחד תמידי, בעוד הגברת הלפרן נהנית מהחיים הטובים בארצות הברית, פנה אליה ואמר בשקט:

  "גבירתי, לך יש כובע על הראש. לי היה מחיר על הראש".

  הם קראו קריאות בוז, האנשים הקטנים והנשים הקטנות (כובעיה של גב' הלפרן הם זכותה היחידה לשם ולתהילה, והם גם מרכיבים את המעט שיש בראשה). הוועידה המתוכננת והמתוכנתת המשיכה. פרופ' הנס מורגנטאו, אחד "הלוחמים הגדולים" למען שחרור יהודי ברית המועצות — במלוא הזהירות הטאוטונית שלו — צידד ב"דיפלומטיה שקטה" ולא באלימות. קריינה שור, יהודיה סובייטית שנבחרה בקפדנות כדי שתאמר את הדברים שמשרד החוץ הישראלי בחר בשבילה להגיד, אמרה לפני הוועידה ש"יהודים צריכים להיות פעילים, אך לא יותר מידי".

  בסיום הוועידה, ארתור גולדברג, היהודי האמריקאי (בה"א הידיעה), ריגש את הקהל בסגנונו הדינמי הרגיל על ידי פנייה ל"מצפון האנושי". ואז, לבסוף, הוועידה אישרה את החלטתה הביצועית האחת והיחידה, מלבד החלטתה שגינתה את הליגה. בהחלטה זו היא קראה למוסקבה להעניק לאזרחיה זכויות דתיות ואת זכות ההגירה לישראל לכל מבקש. זאת היתה התוצאה האדירה של הוועידה. אפילו פַּדי צ'ייבסקי הכריז ביובש שהוא ציפה ליותר מתחנונים יהודיים טיפוסיים ודברי הוקרה לאחינו הנועזים. גם השבועון "ניוזוויק" הודה שהמסמך היה שטחי.

  בעבורי הוועידה הסתיימה ביום הקודם, כאשר שלושה אנשי ביטחון הסיעו אותי לנמל התעופה, והכניסו אותי דרך כניסה אחורית. ליד המטוס57 הוקפנו בכתבים ובצלמים. במשך כמה שניות התפתחה תגרת דחיפות בין התקשורת לבין המשטרה, ואז הכל נגמר. הייתי במטוס בדרך ללונדון.

  בעבורי ובעבור יהודי ברית המועצות ועידת בריסל תמה ונגמרה. היא נפתחה בסגנון הצפוי עם דברי הלל לצבא הסובייטי58 מפי הרב שאכטר, ונסתיימה בדברי הלל ליהודים הסובייטיים. לא הצבא האדום ולא יהודי ברית המועצות הרוויחו הרבה מהדברים האלה.

  אני נסעתי לבריסל משום שיהודי ברית המועצות היו זקוקים לנו באופן דחוף. מה שקרה בבריסל לא היה תבוסה למאיר כהנא או לליגה להגנה יהודית, אלא ליהודי ברית המועצות — שלא נותר להם הרבה זמן, לא אז ולא היום.

  שבע מאות וחמישים מנהיגים יהודיים נתקבצו ובאו מארבע כנפות תבל לבלגיה. הם הוטסו אלפי קילומטרים על חשבונה המנופח של הקופה הציבורית היהודית. סוף סוף, לאחר כל שנות השתיקה, לאחר שהוחמצו ובוזבזו הזדמנויות רבות, הצליחו יהודים להתאסף יחד בתקופה של משבר, ברגע היסטורי בו הזמן הולך ואוזל ליהודי הדממה. כמה גדולה היתה ההזדמנות, וכמה גדולה עוד יותר היתה האכזבה! לא היינו זקוקים לוועידה מפוארת שתתכנס רק כדי להסתיים בלא-כלום.

  אני נסעתי לבריסל משום שחששתי שהוועידה תסתפק בדברים שטחיים, ואכן כך היה. נסעתי לבריסל משום שחשתי שתוכניות מעשיות כלל לא יעלו על שולחן הדיונים, ואכן כך היה. נסעתי לבריסל משום שאם התקבלו בכבוד מחזאים ובמאים וסופרים ואדריכלים שבקושי השתתפו במאבק למען יהדות ברית המועצות, אזי בוודאי לנציגיו של ארגון כמו הליגה, שחבריו ישבו בכלא ושפכו את דמם, פשוטו כמשמעו, למען אחים מיוסרים, היתה זכות מוסרית וטבעית לשאת דברים בוועידה זו.

  הם סירבו לשתף אותי בוועידה שלהם. הם סירבו לשתף את הליגה להגנה יהודית ואחרים — כולל גיבור יהודי, דב ספרלינג, שישב שנתיים בכלא סובייטי. ועידה שהיתה אמורה לעמוד על זכויות היהודים שהעזו לקום ולהתנגד לשלטון בברית המועצות, סירבה להכיר בין כותליה בזכות הדמוקרטית להביע דעה שונה.

  בריסל — שם הוחנקה הזכות לדעה שונה, שם מוגי לב חסמו מיליטנטיות יהודית, שם יהודי נתפס על ידי המשטרה הבלגית וגורש בכוח בידיעתם ובאישורם של יהודים. זהו סיפורו של בריסל. אבל עוד יותר, זהו סיפורו של הממסד היהודי בארצות הברית ושל הסיבות להקמת הליגה.