סיפורה של הליגה להגנה יהודית

פרק ד - אלימות: האם כך מתנהג נער יהודי טוב?

פרק ד

אלימות: האם כך מתנהג נער יהודי טוב?

  מעשה בשני יהודים שהובלו לירייה על ידי אנטישמים. השניים הועמדו מול הקיר, ונקשרו עיניהם. אחד צעק: "הקשר חזק מידי!"  מייד לחש לו השני בבהלה: "שקט, אל תעשה בעיות...".

  בח' תמוז תשכ"ט (24 ביוני 1969) הופיעה מודעה ב"ניו-יורק טיימס", ובה תמונה של נערים קשוחים למראה מצויידים בצינורות ברזל. מעל התמונה התנוססה השאלה:

האם כך מתנהג נער יהודי טוב?

השאלה לא חיכתה לתשובה. זו הופיעה מייד: אולי. אולי לפעמים אין דרך אחרת להוכיח לקיצוניים שהיהודים אינם כל כך פחדנים כפי שהם חושבים.אולי יש רק דרך אחת להגיב בצורה ברורה לאיומים על בתי כנסת ולאיומי סחטנות. אולי נערים יהודיים טובים ונחמדים אינם מצליחים להעביר מסר ברור וחד משמעי למי שמאיים להוציא מורים יהודיים בארונות מתים ולשרוף חנויות של יהודים.

אולי יש ארגונים ואנשים שהם יותר מידי נחמדים. אולי בשעות משבר יהודים אינם צריכים להיות כל כך נחמדים. אולי — רק אולי — אנשים נחמדים מידי סוללים דרך משלהם לאושוויץ.

אחרי התשובה הזאת, המודעה היציגה את בעיות היהודים שעלו לאחרונה, והעלתה פתרונות מיליטנטיים ובלתי קונבנציונליים. המודעה הסתיימה במילים "מדובר על הישרדות יהודית".

  הליגה להגנה יהודית, שהחליטה "לעשות בעיות", היא שפרסמה את המודעה הזאת. אחרי הופעת המודעה, הקהילה היהודית לא היתה מה שהיתה קודם לכן. התגובה היתה, אם לדבר במונחים מתונים, טעונה נפץ.

  מייד למחרת, התפרצה ה- ADL  בזעם כזה, שבוודאי הדהים את חבריו אשר שנים לא ראו את הארגון שלהם משקיע כזה מרץ לטובת יהודים. ארנולד פורסטר, בכיר ב- ADL , הצהיר שהליגה להגנה יהודית היא קבוצה של ויגילנטים יומרניים שלקחו על עצמם תפקיד של הגנה, כביכול, והקהילה היהודית אינה צריכה ואינה רוצה את שירותיה. תוך פחות משנתיים עתיד היה פורסטר להתפרסם כאחד משלושת אנשי הממסד היהודי אשר סירבו להופיע יחד עם אנשי הליגה באותו חדר בתכנית טלוויזיה131. התגובה (הצינית) של הליגה היתה אז הפצת שמועה שפורסטר הוא בעצם עיראקי, רמז לסירובם של הערבים לשבת יחד עם הישראלים. ה- ADL  המשיכה והאשימה את הליגה בחיקוי שיטות חסרות פשר של בריונים גזעניים ובהגברת הסכנה להתפרעויות. סמואל דלסימר, יו"ר ה- ADL , לא הסתפק בדברי עמיתו, ואמר שהפעולות הצבאיות וההתבטאויות הסנסציוניות הן בושה והן מהוות סכנה פוטנציאלית.

  קבוצת העל אשר ייצגה את כל הארגונים היהודיים העוסקים ב"יחסים בין אנושיים"132 הודיעה שהיא מגנה כל קבוצה אשר מאיימת להשתמש בטקטיקות של אלימות וכפייה כדי להגן על ביטחון ואינטרסים יהודיים. הדבר העלה זכרונות על התקפות דומות מצד קבוצה זו נגד מחתרות האצ"ל והלח"י בזמן המנדט הבריטי בארץ ישראל. יושב ראש הקבוצה, ג'ורדן בנד, התפרסם שנתיים לאחר מכן, כשטען שהיהודים מפנים את מבטם יותר מידי פנימה, ונהיים יותר מידי בדלנים ושורשיים (קרי: נהיים יותר מידי יהודיים ומתעסקים יותר מידי בבעיות יהודיות). הוא הציע להם להתחיל לעסוק בנושא איכות האויר ואיכות המים, בעוני (לא בעוני יהודי, כמובן) ובבעיית הסמים.

  יום לאחר הופעת המודעה, הליגה הקטנטנה היתה נושאו של מאמר מערכת ב"ניו-יורק טיימס". בכך זכינו ביותר פרסום, חברים וכסף ממה שיכולנו להשיג בשלוש שנות עבודה מאומצת. כך נכתב במאמר:

  כשלושים ויגילנטים לוקחי חוק לידיהם התאספו בהפגנתיות בחודש הקודם ליד בית תפילה במנהטן, כשהם מצויידים בשרשראות, בצינורות עופרת ובאלות בייסבול. הם היגיעו לשם כדי להגן על המקום מפני מיליטנטי שחור, אשר ראביי המקום וקהילתו דווקא היו מוכנים לקבל בשלום.

  לאחר מספר שבועות התגוששה עוד "חוליית בריונים" — כפי שכינה אותם ראביי מוריס אייזנדרת, נשיא  UAHC  — עם חבורה ניאו-נאצית שהפריעה לתהלוכת יום העצמאות הישראלי.

  "האם כך מתנהג נער יהודי טוב?" שאלה זו הופיעה במודעה ב"טיימס" אתמול.

  התשובה133 היא "לא" חד וברור. לא נערים יהודיים, לא נערים נוצריים, לא נערים לבנים, לא נערים שחורים, לא אף אחד.

באותו יום הופיעה ב"ניו-יורק טיימס" גם כתבה גדולה על הליגה. כתבה דומה הופיעה ב"לונג-איילנד פּרֶס", עיתון רב תפוצה; השבועון "טיים" הביא כתבה תחת הכותרת "ויגילנטים יהודיים"; ה"נַשיונל אוֹבּסֶרבֶר" סיקר אותנו בכתבה; צוותות רדיו וטלויזיה עטו עלינו. לגמרי לא רע למודעה אחת.

  מה קרה? על מה כל ההתרגשות והרעש? במובן הצר, הכל היה סביב תקרית (שתפורט להלן) בה היו מעורבות הליגה, טמפל עמנואל היוקרתי שבמנהטן ומיליטנטי שחור מסויים. אך במובן רחב יותר, הכל סבב סביב יהודים ואלימות או, ליתר דיוק, כותרת המודעה: "האם כך [באלימות] מתנהגים נערים יהודיים טובים?"

  פעם, לפני שנים רבות, היהודים היו לוחמים. הם היו חייליו של יהודה המכבי; הם היו חייליו של בר כוכבא במצדה. הם לא היו חברים ב"ליגה נגד השמצה" — זאת לא היתה הרוח ולא הצורה. היהודים דאז, שידעו מהי הדרך היהודית, הפנו את עצמם לתנ"ך, לא את הלחי הנוצרי. הם הבינו את המושג "ספרא וסייפא" — הספר יחד עם החרב.

  רק בזוועת הגטו עם החרדות וחוסר הביטחון שבו, החלו היהודים להגיב בפחדנות במקום להגיב בכבוד עצמי. זה מה שהגטו עושה ליהודי.

  הבעיה היא שהגישה הלא-יהודית הזו התמסדה ונחרתה בלבבות גם לאחר שנפלו חומות הגטו, כאשר היהודים ברחו מהיהדות אל האור הגדול שנצנץ מכיוון האמנציפציה וההתבוללות. הריחוק ממושגים יהודיים בצד המעשי היגיע גם לצד ההשקפתי הרעיוני. הבורות בכל הקשור ליהדות יחד עם ההיחשפות לתרבות הגויים גרמו כזה בלבול רעיוני, עד כדי כך שיהודי היה מוכן להישבע שמושגים ליברליים פציפיסטיים ואוניברסליים הם מושגים יהודיים. למעשה היו אלה רעיונות זרים ליהדות, שאובים מהגויים. אכן, התבוללות אינה מתחילה מהגויה ("השיקצה"), אלא מה"רעיון", מההשפעות הרעיוניות הגויות הזרות. לכן יש יותר יהודים מתבוללים ממה שחושבים, יהודים שהם בעצם מתבוללים בתוך תוכם, בתוך בורותם. מאוחר יותר נרחיב את הדיבור על הנושא הזה.

  נחזור למה שהיה הגורם המיידי למודעה ולתגובות שבאו בעקבותיה: התקרית שאירעה ליד טמפל עמנואל, טמפל מפואר הממוקם באזור יוקרתי במנהטן, אשר מרחקו (המועט) מהאזור בו גרים אחים יהודים קשי יום נמדד לא בקילומטרים, אלא בשנות אור.

  בשעה 5:00 אחה"צ ביום שישי, כ"א אייר תשכ"ט (9 במאי 1969), התייצבה שם קבוצה משונה ביותר של יהודים; אילו היו נשארים שם כמה ימים, שווי הנדל"ן באזור היה צונח בצורה דרסטית. חלקם החזיקו אלות בייסבול, חלקם נשאו צינורות ברזל. אף לא אחד מהם חייך; כולם חיכו, חיכו לפורמן...

  ג'יימס פורמן היה שחור מיליטנטי שזיעזע את ארצות הברית כאשר דרש חצי מיליארד דולר מן הכנסיות כפיצויים על עוולות שנעשו לשחורים. הדרישה היתה מלווה באיומים אלימים. למרות מלמולי כעס נגדו, הצהיר פורמן שהוא מגיע לכנסיה יוקרתית134 כדי להציג את דרישותיו מעל בימת המטיף. הוא אכן הופיע במקום, וניתנה לו רשות לדבר. בסופו של דבר כמה כנסיות נתנו לו סכומי כסף. דרישה דומה היתה בפילדלפיה על ידי מוחמת קנייטה135, יצור פרימיטיבי שהתפרץ לתוך כנסיה והעיף חפצים, כולל יין, מהבמה.

  לפתע הודיע פורמן שהוא כולל בתי כנסת ויהודים בסחיטות שלו. ראביי מוריס אייזנדרת, ראביי רפורמי ידוע שצוטט ב"טיימס" באור כל כך חיובי, הצהיר שהוא רואה צדק בטענותיו של פורמן (עד הסוף המשיך אייזנדרת לתמוך במתן פיצויים מצד היהודים). בלי קשר לדעתנו על ה"פורמנים" של העולם ועל הסחטנות מכנסיות, עמדתנו התמקדה עכשיו בצד היהודי של הבעיה. כפי שאמרתי לעיתונות, מאד יכול להיות שאבות אבותיו של אייזנדרת היו בפטיסטים מעבידי עבדים שחורים, אך רוב היהודים שבארצות הברית היגיעו הרבה אחרי שחרור העבדים, ולא מגיע לשחורים שום דבר מהיהודים. "ואם כבר מדברים על פיצויים, הרי שאם למישהו מגיעים פיצויים, היהודים הם הראשונים בתור". הצלבנים, האינקוויזיציה והמקרים בהם טבחו בנו נוצרים (הקתולים, מרטין לותר), השאירו בנו זכרונות שהיו קשים למחיקה.

  אך למעשה לא היתה לנו כוונה לדרוש פיצויים, וכל שכן לא לתת פיצויים. היה מדובר פה בסחטן מיליטנטי אשר ניזון מהצלחתו להעלות רגשי אשמה אצל הלבנים, ושידע שמרוב פחדנותם, הם יתנו את מה שהוא מבקש. מבחינתנו, אם הכנסיות מוכנות לשלם, רחמנות על חברי הקהילות המסכנים שכך נוהגים ראשיהם, אך זה העניין שלהם. כאשר האיום הוא על בתי כנסת, זה העניין שלנו.

  ביום חמישי, כ' אייר (8 במאי), נודע לנו שג'יימס פורמן יצר קשר עם טמפל עמנואל, הטמפל הגדול והעשיר מכולם, והודיע להם שהוא יופיע אצלם בליל שבת כדי להציג את דרישותיו. אנחנו החלטנו שהוא לא יבצע את מזימתו, וכך הודעתי לראביי של הטמפל, ד"ר נתן פרלמן (ד"ר פרלמן היה רק אחד מכמה ראביים שקיבלו את משכורתם מהטמפל הזה, משכורת שאפשרה רמת חיים כזו שהרבה ראביים היו שמחים לחיות בה). ד"ר פרלמן מאד לא שמח לשמע ההודעה הזאת, וניסה לשכנענו לא להגיע. היה ברור שהוא שייך לאנשי ה"שקט, אל תעשו בעיות".

  ניסינו ליצור קשר עם פורמן, אך לא הצלחנו. ביקשנו מה- SNCC , קבוצה שפורמן היה קשור אליה, להודיע לו שאם הוא יגיע עם הדרישות הסחטניות שלו, נשבור לו את שתי הרגליים.

  אסביר היטב מדוע עשינו כל זאת. קודם כל, צריך לראות את כל הסיפור עם פורמן על רקע התגברות האלימות והאנטישמיות בתוך חלק משמעותי של קהילת השחורים. האנטישמיות שהתפרצה בצורה גלויה בשביתת המורים המשיכה להתבטא בהתקפות, בהצתות, במעשי רצח נגד סוחרים יהודיים בשכונות של שחורים ובפשע שהפך אזורים שלמים לסיוטים. דרישות למכסות עבור שחורים ועבור פורטו-ריקנים במוסדות לימודיים היו הרות אסון ליהודים. באותם ימים ממש, השתלטו סטודנטים שחורים על הקולג' העירוני של ניו-יורק136, מוסד שהיה פעם איכותי ביותר, בו ניתנו (באמצעות שיטת הכישורים) הזדמנויות לציבור הראוי לכך לקבל מהמדינה ולתת למדינה. בהתפרעות שהיתה שם, הוכו מספר סטודנטים יהודיים בראשיהם בצינורות עופרת.

  התגובה לכל זה היתה אפילו יותר מפחידה מן הבעיה עצמה. ראש העיר של ניו-יורק, ג'ון לינדזי, עם שאיפותיו לנשיאות ארצות הברית, נמנע מכל עימות כדי לשמור על שמו כראש עיר שמחזיק את העיר "רגוע". המחיר ששילם בעד זה לא היה מכיסו הפרטי, אלא מכיסו של האזרח הקטן, ובייחוד של היהודי. באופן כללי, הממסד הפרוטסטנטי-אנגלו-סקסון-לבן שעמד בראשות העירייה העדיף שתישרף חנות קטנה של סוחר יהודי מאשר ש"וול סטריט" יבער, והיה מוכן לשלם דמי סחטנות לשחורים על חשבון היהודים.

  אך התגובה של הממסד היהודי היתה עוד יותר מזעזעת. בנוסף על התסבוכות ה"גטואיות" והחרדות הנוירוטיות, היו להם רגשי אשמה ליברליים וחוסר יכולת להעדיף אינטרסים יהודיים על פני אינטרסים "אוניברסליים". התחלנו לשלם מחירים מאד ממשיים על ההתבוללות שבממסד היהודי. אנשים כמו אייזנדרת עודדו שונאי ישראל להעז יותר ויותר, וסימלו את הטרגדיה של הקהילה היהודית.

  לא עִנְיֵן אותנו אם חברי טמפל עמנואל היו מוכנים להיכנע או לא. בכלל לא היה אכפת לנו אם הטמפל רצה בנו או לא. לא היגענו לשם כדי להגן דווקא על טמפל עמנואל, אלא על בתי כנסת כמושג, כסמל יהודי. פורמן לא הבדיל בין טמפל עמנואל לבין בתי כנסת אחרים. הוא פשוט בחר בטמפל הזה, כי הוא היה טמפל עשיר, יוקרתי ומפורסם. למען האמת, לא דאגתי יותר מידי ליהודים המתבוללים של הטמפל הזה, אשר הפנו את גבם ליהדות וליהודים עשרות שנים קודם לכן. רוב הסיכויים היו שהמטבח בביתם עלה יותר מהסכום שדרש פורמן. העיקרון היה שאם יהודים אלה ייכנעו — מה שקל להם לעשות, מפני שיותר פשוט לשלם דמי סחטנות מאשר ליצור בעיות — יווצר תקדים מסוכן. המטרות הבאות תהיינה עוד בתי כנסת, כאלה שאינם מוכנים לשלם ושאינם מסוגלים לשלם. בכל מקרה, ה"פורמנים" של העולם חייבים ללמוד שאף בית כנסת ואף יהודי לא יעבור בשקט על איומים כאלה.

  לכן היגענו לשם באותו יום שישי, קבוצה מגוונת, גם יפה וגם מכוערת. דרך אגב, יש לציין שטמפל עמנואל תמיד קיים תפילת ליל שבת בשעה 5:30 אחר הצהריים בימי שישי, בלי קשר לשעת כניסת השבת. הסיבה לכך היתה שהתפילה שודרה משם ברדיו137, ותחנת הרדיו לא יכלה לשנות בכל פעם את שעת שידוריה. מה לעשות, השבת היתה צריכה "להתפשר" בשביל השידור...

  צבא גדול של שוטרים היה במקום, והם ניסו לשכנע אותנו לעבור לצד השני של הכביש. אך אנו סירבנו, מתעקשים על כך ש"באנו להתפלל". המון גדול של אנשי תקשורת, עיתונאים וכתבי רדיו וטלויזיה, היגיעו לשם כדי לראות את המחזה המדהים: בריונים יהודיים! לכל אחד מהם אמרתי אותו הדבר: "כן, אם הוא יגיע, נשבור לו את שתי הרגליים".

  הוא לא היגיע. ללא ספק, הוא עשה חשבון שיוכל למצוא יהודים שפנפנים במקום אחר, אם כן בשביל מה לסכן את שתי רגליו? כנראה, קו מחשבה דומה עבר בראשו של מוחמת קנייטה מפילדלפיה, כי הוא מעולם לא העז לעשות לבית כנסת את אשר עשה לכנסיה.

  לא, הגויים לא הרימו קול זעקה נגדנו, אלא היהודים. תוך שבוע הכין אייזנדרת דו"ח זועם והיגיש אותו לגוף המנהל של היהדות הרפורמית138. אגב, הגוף הזה היה אשם באופן פושע בהזנחת זכויות היהודים, בעוד הם מזרימים כספים וכוחות למטרות אחרות של כל העולם כולו. בדו"ח, שזכה לטור וחצי ב"ניו-יורק טיימס", האשים אותנו אייזנדרת בכך שאנחנו תאבי מדון. ועוד הוא כתב:

"יהודים הנושאים אלות בייסבול ושרשראות, העומדים כמו חוליות בריונים ליד בתי כנסת בהדרכת רבנים, אינם גרועים פחות ואינם שונים במהותם מלבנים עם גלימות ומצנפות139 העומדים ליד צלבים בוערים בהדרכת מיניסטרים נוצריים 'מטעם-עצמם'".

אם קיים יהודי או רב (ראביי) "מטעם-עצמו", אייזנדרת הוא הדגם. על בורותו ביהדות עולה רק בורותם של חברי קהילתו — זהו המזל של רוב הראביים הרפורמיים. בעבר כתב אייזנדרת ספר נגד הרעיון של מדינה יהודית (בשנות ה-30, כמובן). הוא גם תמך בכל מיני מטרות לא יהודיות וגייס כספים בעבורם, בגַנוֹתו כל יהודי שלא השתתף בצערו של העולם. הוא אף פעם לא יצא לרחובות בעד יהודי ברית המועצות, בעד יהודי ערב, בעד יהודי ארצות הברית העניים או בעד יהודים הסובלים בשכונות פשע (מעניין אם האיש, שידע בדיוק היכן נמצאת הנואי בוויאטנם, ידע היכן ממוקמות השכונות היהודיות הסיוטיות בברוקלין). הוא נפטר בתשל"ג (1973), דקות ספורות לפני שעמד לשאת דברים בגינוי יהודי ארצות הברית על שלא תקפו את הנשיא ניקסון רק בגלל חששם מפגיעה במדינת ישראל (שלא רצה אותה אייזנדרת מלכתחילה).

  כאשר קבע אייזנדרת ש"לא יהודים, לא נוצרים ולא אמריקה זקוקים לשומרים כאלה", הוא בוודאי לא דיבר בשם היהודים של שכונות המצוקה, בהן לא גר ואותן לא ראה זה שנים. הוא לא דיבר בשם קרבנות הפשע בברונקס הדרומית, לא בשם תושבי ויליימסבורג שחיו תחת פחד האנסים והגנבים, גם לא בשם תושבי קראון-הייטס שפחדו לצאת מביתם אחר רדת החשכה. הוא לא דיבר בשם מורים, סטודנטים ועובדי מדינה יהודיים שחיו תחת איומים, ובוודאי לא דיבר בשם היהודי הקטן, היהודי מהמעמד הנמוך והבינוני.

  עם אנשים כאלה הוא לא דיבר ובשמם לא דיבר, ולעולם לא ידבר. האייזנדרתים ושאר ראשי הממסד היהודי חיו בעולם משלהם, גטואים מוזהבים מוקפים חומות בלתי נראות שטיפחו את האשליה שהגויים אוהבים אותם. הם העדיפו את חברתם של הגויים ואת חנופתם; ככל שאלה היו יותר עשירים, יותר מכובדים ויותר יוקרתיים — עוד יותר טוב. אם לא יוכלו להצטרף למעמד העליון המכונה  WASP 140, לפחות יהיו  “WASH” 141. לא היה קשר בין אנשים אלה ליהדות, ליהודים ולבעיות שלהם. לכן התעלמנו מהם, והמשכנו "להתקדם משערוריה לשערוריה".

  הליגה להגנה יהודית לקחה על עצמה ברצינות ובמעשיות את המאבק למען זכויות היהודים בתקופה בה שביתת המורים של תשכ"ח (1968) גררה את ניו-יורק ואת היהודים למכת שנאה. השנאה ומרוריה לא הסתיימו עם סיומה הפורמלי של השביתה. בתי הספר, התלמידים והמורים נשארו מצעי גידול של שנאה גלויה ורשמית. "פורום", ביטאון המורים השחורים, הביא מאמר מערכת בגיליון נובמבר 1968 אשר הצהיר:

  כמה זמן עוד יעמדו מן הצד קהילות השחורים והפורטו-ריקנים, ויתנו לפדרציה המאוחדת של המורים הנשלטת על ידי יהודים להרוס כל מאמץ מצידנו להציל את ילדינו מאותם מורים כושלים, אשר מטרתם היחידה היא החנקת האינטלקט של ילדינו? כבר שנים התרעמנו על כך שהיהודים שריינו לעצמם משרות רמות בהיררכיה החינוכית. זאת לא מפני שהם יהודים [עפ"ל], אלא משום שהיחס שלהם אל ילדינו הוא עויין...

  שמונים וחמישה אחוז מהמורים הם יהודים. תשעים אחוז ממנהלי בתי הספר הם יהודים. האנשים הללו אחראים ישירות למניעה שיטתית של מינויי שחורים ופורטו-ריקנים למורים ולמנהלים. ידוע לנו שלפי האופנה החדשה אין מעיזים לבקר יהודים. מותר לבקר אחרים... כל אחד, זאת אומרת, חוץ מיהודים...

  והיהודי, חברנו הטוב הליברלי מאתמול... עתה מנצל אותנו! בגללו אנשינו אינם מורים ואינם מנהלים ובגללו ילדינו בורים.

התבטאויות כאלה מפי ארגון מורים רשמי במערכת החינוך לא עוררו אף מילת תגובה מלינדזי או מהעירייה. העירייה שתקה גם על עצם נוכחותם במערכת החינוך של אנשים כמו לסלי קמבל, שאיים על מורים יהודיים בזמן השביתה וכינה לבנים בשם "שדים" במאמר שכתב ב"פורום". תגובתם של הממסד היהודי ויהודים ליברליים בכלל היתה קריאה לסבלנות. לפי ה"ניו-יורק טיימס"142, יושב ראש ה- ADL , דור שרי, הזהיר את הקהילה היהודית בארצות הברית לא להגזים בפחד מאנטישמיות של שחורים:

  "נהיה ברורים כשמש: אל לנו לייחס הצהרות של יחידים לציבור כולו. האנטישמיות של השחורים אינה מציבה אף אחת מן הסכנות שיש בפשיזם". הוא גם גינה את עיריית שיקאגו על תגובתה ה"מוגזמת" לתקרית אלימה143.

  פקיד ב- ADL  בשם שולץ הזהיר נגד יהודים "קיצוניים" בבתי הספר. אלברט וורספן מהתנועה הרפורמית פסל תגובות משלהבות מצד יהודים אשר "מביאות אותנו לסף ההיסטריה". קבוצה שקראה לעצמה "יהודים למען צדק גזעני"144 גינתה את "הבהלה מהאנטישמיות". אנשיה ציטטו אדם בשם מייקל סקוט מתוך מאמר שכתב. הלה כתב שהוא נולד בגרמניה (אך אפשר להמר שלא נולד בשם "סקוט") וניצל על ידי עליית הנוער. הוא התייחס לאנטישמיות בביטול, בטענה שהשחורים נדחפים אל הקיר. הוא השווה אותם למחתרות היהודים בארץ ישראל בזמן המנדט, וסיכם את עמדתו בשאלה "מדוע אנחנו דורשים ששחורים יהיו יותר טהורים ממנו?" ג'ייסון אפסטין, יהודי בתפקיד מלא של שנאה עצמית, תקף בחריפות145 ספר שנכתב על השביתה, שהעז להעלות את ההנחה שהיתה בה אנטישמיות. ואחרון — העיתון "ניו ריפַּבּליק", ליברלי כדרכו עד הסוף, הביא מאמר146 בשם "ניפוח סכנת האנטישמיות של השחורים".

  כל הסובלנות הזאת ננקטה על רקע של גילויי אנטישמיות כגון: איומים להוציא יהודים מבתי הספר בארונות מתים; עלוני שטנה אנטישמיים שמילאו את תיבות המכתבים של מורים יהודיים; שבוע פעילות של שחורים באוניברסיטה העירונית ( CCNY ), במסגרתו הועלתה הצגה שנאמר בה המשפט הנצחי "היטלר לא שרף מספיק יהודים".

  בה' טבת תשכ"ט (26 בדצמבר 1968) הופיע לסלי קמבל בתכנית של יוליוס לסטר ברדיו147. לסטר היה מיליטנטי שונא לבנים (פעם הוא הריע לשמע ידיעה שירו על המשטרה בסיינט לואיס). בתכנית הזאת קרא קמבל שיר, שלדבריו נכתב על ידי תלמיד שלו בן 15. הכותרת היתה "לאלברט שנקר148, אנטישמיות". וכך קרא:

  "היי, יהודון, עם הכיפה על הראש/ יהודון חיוור פנים/ הלוואי והיית מת/ אני רואה אותך יהודון/ אינך יכול להתחבא/... כן, יהודון, אתה תמות".

  בהמשך הושמעו עוד דברי שטנה שזכו ליחס "מבין", וההערה המסכמת של המנחה לסטר היתה "נהדר". אכן.

  כחודש לאחר מכן אירח לסטר בתכניתו עוד שחורים מקופחים. הללו הביאו לידיעת כל אותם מגיבים סובלניים כמו מר גודמן, חברי ה- ADL , העיתון "ניו רפובליק", מר שרי, מר סקוט, מר שולץ, מר וורספן ומר אפסטין ולידיעת כל היהודים בכלל, שהשיר הנידון משקף את רגשותיהם של רוב התלמידים השחורים שהם מכירים. שניים מהאורחים היו ג'ון מרש, יו"ר התאחדות הסטודנטים האפרו-אמריקאיים, וג'ון מרסון, תלמיד בבית ספר תיכון בברוקלין. יש להניח שהם הכירו צעירים שחורים קצת יותר טוב מהאדונים הנזכרים ברשימה דלעיל, אשר היכרותם עם שחורים הצטמצמה להכרת רוי וילקינס149, מצד אחד, ומצד שני, נער השליחויות השכונתי.

  לסטר היביע הסכמה עם דבריהם של שני אורחיו, שהשיר שקרא קמבל הוא "ביטוי תקף לרגשותיהם של סטודנטים שחורים רבים בניו-יורק". מרואיין שלישי בתכנית, שהזדהה כסטודנט באוניברסיטת ניו-יורק, השמיע התבטאות "מתורבתת" זו:

  "מה שעשה היטלר לשישה מיליון יהודים אינו כלום לעומת מה שנעשָה לשחורים. מצידי, עוד כוח להיטלר. הוא לא ייצר מהם מספיק אהילים למנורות; הוא לא עשה מהם מספיק חגורות".

  התגובות האלה, שזכו ליחס "מבין" כל כך בתכנית הרדיו, נתקלו בגישה שונה לגמרי מצד הליגה — שממש לא היתה מסוגלת "להבין". למרות העובדה שיהודים התייחסו לאזור בֶּדפורד-סטַייבֶסֶנט, שכונת שחורים בברוקלין, כשטח "ורבוטן" (אסור לכניסה), הודיעה הליגה שהיא הולכת לשם כדי להפגין מול משרדי ארגון המורים האפרו-אמריקאיים  (ATA) 150. היגענו לא רק לשם, אלא גם למוקד הסערה, לבית הספר של קמבל151. בצעקות קולניות קראנו לפיטוריהם של נשיא  ATA  (אלברט ון) ושל קמבל ממערכת החינוך. לעיתונות אמרנו: "תארו לעצמכם מה היה קורה אילו מורים יהודיים היו אומרים דברים כאלה על שחורים". דרשנו גם שתושעה ההכרה ב- ATA  כגוף הרשמי המייצג את המורים השחורים, עד שהארגון יתנצל, ושתתבצע חקירה לגבי המימון שהוא מקבל מ"קרן פורד"152. מעל לכל, ראש העירייה לינדזי ומערכת החינוך היו על הכוונת בגלל חוסר האונים והאדישות שגילו לנוכח האנטישמיות.

  כעבור שבועיים הוזמן קמבל לבית ספר ברוצ'דייל וילג' (שכונה בקווינס) על ידי תנועת שלום וחופש קומוניסטית. הליגה פיזרה את הכנס והבריחה את קמבל ואת שומר ראשו מהבמה. זאת היתה הפעם הראשונה בה ברח מיליטנטי מיהודים, והסיפור קיבל כיסוי בעמודו הראשון של העיתון "לונג-איילנד פּרֶס". העובדה שבאותו זמן גם כיהנתי כרב בית הכנסת של רוצ'דייל וילג' יצרה שערוריה קטנה. האם כך מתנהג רב בישראל?

  בז' שבט תשכ"ט (26 בינואר) היגיעו כחמישים מפגינים משלנו לתחנת הרדיו  WBAI  במנהטן. היה זה יום אחרי התבטאות של רוקופלר, מושל ניו-יורק, על הגידול המדאיג בהתקפות על מוסדות יהודיים, כאשר החמור ביותר היה ההרס המוחלט של בית הכנסת "שערי תפילה" המפורסם153 בינואר. זה שכנע אותנו שהיגיע הזמן לצעדים דרסטיים. ישבתי עם מנהל התחנה, פרנסיס מילספו, בעוד אנשינו מפגינים בחוץ. דרשתי שתכניתו של לסטר תבוטל, שהתחנה תתנצל בפני מאזיניה ושהיא תבטיח שלא תשודר שנאה כזאת שוב.

  בחוץ אמרתי לעיתונות: "אנחנו מציעים לאחראים על התקשורת154 לנקוט צעדים מתאימים, כי אם לא — אזרחים זועמים מניו-יורק יעשו זאת".

  למחרת דחו חברי ההנהלה של תחנת הרדיו את דרישותינו, כפי שידענו שיעשו. טענותיהם היו שתיים: 1) העובדה היא שקיימת אנטישמיות. התחנה נותנת פורקן לעויינות לשם דיון ציבורי. 2) אמנם אנטישמיות היא דבר המעורר סלידה, אך אי אפשר להתעלם מן החוקה האמריקאית המאפשרת חופש ביטוי.

  כנגדם אנחנו טענו: 1) העובדה שהיתה קיימת אושוויץ אינה מצדיקה את הפצת הרעיון של אושוויץ על ידי מבצעיה. להפך, היא מחייבת את הורדתם מהבמה הציבורית. 2) היגיע הזמן להגדיר מחדש מהו חופש הביטוי, ולהוציא מכלל זה הפצת שנאה וקריאות למותם של אחרים. 3) אנו נקיים את ההפגנה הזועמת ביותר שקיימו אי פעם יהודים בניו-יורק בזמן התכנית הבאה של לסטר.

  בי"א שבט (30 בינואר) היה לילה קר ורטוב. מאות יהודים התאספו ליד תחנת הרדיו במחאה קולנית. יחד איתי עמדו עשרה אנשי ליגה על גג הבניין, מחכים שתתחיל תכניתו של לסטר, כדי שנוכל לפרוץ פנימה ולהפסיק אותה. למזלנו הרע, המשטרה המודאגת ערכה חיפוש על הגג ומצאה אותנו. ראוי שיירשם בהיסטוריה, שהמעצר הראשון של חבר בליגה להגנה יהודית היה מעצרו של אירוינג קלדרון. בינתיים היגיע לסטר ופרצה מהומה למטה. המשטרה נאלצה ללוות את המיליטנטי הנפחד אל תוך הבניין.

  סמוך למקום התקהלה קבוצת שמאלנים, בעיקר יהודים, כדי לתמוך בתחנת הרדיו ולהתנגד ל"יהודים הפשיסטים". פרצה התנגשות אלימה, וארבעה אנשים נעצרו. היגיעה תגבורת משטרתית, והרחוב נסגר לכניסה. אכן, היתה זאת הפגנת היהודים הזועמת ביותר, והיגיע סוף סוף הזמן לכך.

  תוצאות העימות היו צפויות. בשקט בשקט הורתה התחנה להפסיק את התבטאויות השטנה, דבר שהביא כשנה לאחר מכן למחאה מצד שמאלנים שונים על האופי "המתון" של התחנה. זאת היתה הראשונה מבין הזדמנויות רבות, בהן הוכיחה הליגה ש"אלימות לעולם אינה טובה, אך לפעמים הכרחית".

  באותו חודש הופיעו גילויי אנטישמיות של שחורים מכיוון אחר. מוזיאון גדול בניו-יורק155 קִיים תערוכה על הרלם, שכונת שחורים ידועה, והדפיס חוברת הסבר לתערוכה. ההקדמה לחוברת נכתבה על ידי צעירה שחורה, קנדיס ון-אליסון. בין השאר היא כתבה: "מאחורי כל מכשול העומד בפני השחור נמצא היהודי, אשר כבר עבר אותו... השחור המנוצל כבר לרעה... מנוצל עוד על ידי היהודים".

  שלושים אנשים מהליגה הפגינו מחוץ למוזיאון. מנהל המוזיאון, טומס הובינג, ליברל מכובד, טען שהדברים המופיעים בהקדמה לחוברת אינם גזעניים. הוא אמר: "להפך, אני מגנה את תנאי המציאות בימינו, המאלצים צעירה אשר חיה כל ימיה בהרלם, להחזיק בדעות כאלה". אילו מר הובינג הסובלני היה חי בתקופת היטלר, בוודאי היה משתתף בצערו של הצעיר ההיטלרי, השורף יהודים מפני שנאלץ לחיות כל חייו בברלין.

  רוברט ברנסטין, המנהל היהודי של ההוצאה156 שהוציאה לאור את חוברת ההסברה, היה אדיש עוד יותר. הוא טען שההוצאה אינה רואה כחלק מתפקידה לצנזר את דעותיהם של סופרים עימהם היא עובדת. אף אחד לא שאל את ברנסטין מדוע הוא החליט להוציא את החוברת מלכתחילה. בעריכת החוברת השתתף עוד יהודי ליברלי157, שאמר: "לדעתי, על היהודים להתמודד עם המציאות בה אנו חיים. גברת ון-אליסון רק הצביעה על עובדות קיימות". מעניין מה תהיה תגובתו לחוברת מעין זו של נאצים-אמריקאיים, שתוכל להצביע עוד יותר ברור על "העובדות".

  ושוב, בעקבות הלחץ נכנע המוזיאון והפסיק להשתמש בחוברת.

  שנאת ישראל גברה בבתי הספר. השיר ה"תמים" של קמבל התגלה פתאום בבית ספר158 כאשר תלמידים נתבקשו להעתיק את השיר מילה במילה על ידי מורה של כיתה ז', פול אנטוני. היגענו לבית הספר כדי להפגין. דרשתי מהמנהלת מרי מקאסי, אישה לבנה ועויינת, אך מפוחדת, את השעייתו של המורה אנטוני.

  בו' אדר (24 בפברואר) פנו אלינו מורים מברוקלין מאחד הסניפים המקומיים של הסתדרות המורים. מיליטנטים בראשות אישה בשם גלוריה אוליבר איימו לשבש אסֵפה של מועצת ההנהלה כדי לזכות ב"שליטה קהילתית", דבר שמשמעותו היתה סילוק רוב המורים היהודיים. נענינו לבקשתם והיגענו למקום. אכן, פרצה מהומה באסֵפה, במסגרתה הגברת אוליבר ניפצה בקבוק על ראשו של אחד הנוכחים, ומרוב פחד נשיאת המועצה רצתה להפסיק את האסֵפה. אך אנו פקדנו עליה לשבת. "זה בדיוק מה שהם רוצים שתעשי. אל תעזי להפסיק את האסֵפה". האספה המשיכה.

  בז' אדר (25 בפברואר) היגענו למשרד הראשי של מועצת החינוך, עליו השתלטו מיליטנטים כבר כמה פעמים, בדורשם שליטה קהילתית וביטול שיטת הכישורים. הפעם, כך החלטנו, נַראה להם ששניים יכולים לשחק את המשחק הזה. פרצנו אל תוך החדר הראשי, שם התקיימה אז אסֵפה, וחברי ההנהלה המבוהלים נמלטו משם. אנחנו ניהלנו "אספה" משלנו, בה גינינו את מועצת החינוך על התעלמותם מהרס בתי הספר ומניצול בתי הספר על ידי גזענים, שונאי לבנים ושונאי יהודים. אחר כך קיימנו "שימוע", בו "נחשף" שהמורים ון וקמבל עדיין מלמדים במערכת, ודרשנו שיפוטרו. בשלב זה התאספנו לתפילת מנחה; ללא ספק זאת היתה הפעם הראשונה שדבר כזה נעשה במקום הזה. כאשר סירבנו לעזוב את המקום, תשעה מאיתנו נעצרו.

  הגזענות והשנאה המשיכו ללא הפרעה בבתי הספר, ניזונים מחוסר האונים של ראש העיר לינדזי, ראש מועצת החינוך, ג'ון דור, והמפקח הראשי, ברנרד דנובן. מורים יהודיים היו בפניקה, חלקם מתכוננים לעזוב מייד את מערכת החינוך, וחלקם סופרים את הימים, החודשים או השנים שנותרו עד לפרישה מוקדמת לגמלאות. כך אמרתי לאחד העיתונים159:

"אנחנו התארגנו בגלל חוסר התגובה המדהים מצד פקידי הממשל... חוסר נכונות להתמודד עם תקריות אלה בתקיפות המתאימה. אנשים כמו ג'ון דור, ביל הדד (חבר מועצת החינוך) וראש העיר לינדזי מאמתים את דבריו של אדמונד בורק: 'נצחון הרשע אינו זקוק לדבר מלבד שתיקתם של אנשים טובים'. זה מה שנותן לקמבל ולוון את הכוח שיש להם".

בבית ספר תיכון160 בברוקלין הופיע בתכנית לזכרו של פעיל שחור מיליטנטי161 שיר שדיבר על "חזירים לבנים". מורים יהודיים יצאו מהמקום בכעס ובפחד, אך המנהל השחור החדש טען שאינו יכול לעשות דבר בנידון.

  בבית ספר תיכון162 בוויליימסבורג (שכונה בברוקלין) שהיה פעם מוסד מפואר, ממנו יצאו אלפי יהודים מהגרים להשתלבות מוצלחת בחיים האמריקאיים, פרצה מהומה בחודש מרץ. מאתיים תלמידים משתוללים זרעו הרס בבית הספר, השחיתו את משרדו של הדיקן דידון גולדברג ששירת במשרה זו כבר עשרים שנה, ודרשו שיפוטר. הופץ חומר שטנה גס ואלים נגד גולדברג. אך הפעם היתה תופעה חדשה. נפל דבר בישראל.

  באותו שבוע צלצל הטלפון במשרד הליגה, והאדם מהעבר בשני הזדהה כדידון גולדברג. הדיקן הנפחד ביקש את עזרתנו. זו היתה הפעם הראשונה שקרה דבר כזה, ובעינינו זה סימל נקודת מפנה משמעותית. הוא לא טלפן למשטרה; הוא כבר מזמן למד שהמשטרה אינה מתעמתת עם מיליטנטים, עקב הוראות פוליטיות לא לגרום להסלמה. הוא לא טלפן לארגוני הממסד היהודי מסיבות מובנות; עד שיגמרו הללו "לבחון" את הנושא ולהביע את מחאתם, הוא כבר לא יהיה בבית הספר, ואולי בית הספר כבר לא יהיה קיים בכלל.

  למחרת, שלושה מאנשי הליגה ויתרו על יום עבודה, ונסעו לביתו של גולדברג כדי ללוות אותו לבית הספר. בבית הספר חיכו עוד שלושים מאנשינו. לא ייאמן, אך לא היה אף שוטר בשטח. גולדברג היגיע חיוור ומבוהל, נתמך על ידי מלוויו מהליגה. כל שלושים אנשי הליגה צעדו אל תוך הבניין, שם חיכו יותר ממאה תלמידים. לא נאמרה מילה, לא היתה תקרית אחת. ליוינו את גולדברג לתוך משרדו. אני הלכתי לדבר עם המנהל, פרנק סטוארט, אחד מאותם "אנשי ברזל" שהודות להם ולפחדנות המאפיינת אותם, העיר ניו-יורק הלכה ונהרסה. סטוארט ניסה לפתור את הבעיה בדרך הרגילה והידועה של המערכת: גולדברג ייקרא למשרד הראשי, שם תשולם לו משכורתו, שום דבר לא ייעשה, ובסופו של דבר, הדרך תיפתח לפני אחד המועמדים השחורים שיירש את משרתו. אני הודעתי לסטוארט: "אם אתה חושב שאתה תבגוד בגולדברג מתוך פחד... אנחנו נגיע ונעשה כל מה שהמיליטנטים יודעים לעשות — אבל יותר טוב". הבהרתי לו שאנו מסוגלים לזרוע הרס בבית הספר.

  למשך יומיים השארנו את גולדברג תחת חסותו של חיים ביבר, אדם גדול מימדים וחזק, אשר היה מסוגל לכסח חמישה תלמידים בבת אחת. גולדברג נשאר במשרתו. הגזענות והאנטישמיות נשארו גם הם, אך פסיביים ובנסיגה.

  לא רק בתי הספר בעיר ניו-יורק סבלו מתוהו ובוהו. בקולג'ים העירוניים (מכללות) חברו יחד שחורים, פורטו-ריקנים וקומץ יהודים שמאלניים, ודרשו שינוי בשיטת הזכאות להתקבל למוסדות הלימוד. במקום השיטה הקיימת, המבוססת על רמת כישוריו של התלמיד, הם דרשו שיתקבלו תלמידים על פי שיטת המכסות, כלומר מועמדים מקבוצות אתניות יתקבלו בהתאם לאחוזיהם בכלל האוכלוסיה. משמעותו של צעד כזה תהיה הוספת אלפי שחורים ובני קבוצות אתניות נוספות שלא הצליחו להתקבל על פי כישוריהם, והוצאת אלפי יהודים שהתקבלו בזכות כישוריהם. חלק מהקולג' העירוני  CCNY  נסגר על ידי השחורים. כאשר גברה האלימות, סגר נשיא הקולג' את המוסד כולו מרוב פחדנות. במשך יותר מחודש לא יכלו ללמוד שם, והגזענות חגגה את ניצחונה. המיליטנטים קיימו בקמפוס עצרות עם לרוב, אך לעומת זאת, אף אחד לא העז להפגין בגלוי נגד שיטת המכסות.

  באייר (מאי) קיימנו עצרת עם נגד גזענות ואפליה מתקנת במרכז הקמפוס לעין כל. עמדנו, עשרים אנשי ליגה ואני, מוקפים ע" מאות שחורים מיליטנטיים עם תומכיהם היהודים. קללות וצעקות פילחו את חלל האויר. עמדנו צפופים, וההמון דחף לפתע קדימה. אינני מתבייש להודות שפחדתי. אבל כשדחפנו בחזרה, ההמון התפזר והעצרת המשיכה. ניצחון קטן. הגדילו להבין זאת ארבעה סטודנטים נוצריים שניגשו אלינו בסוף העצרת ואמרו: "יש לכם אומץ! זאת היתה העצרת הראשונה מסוגה שראינו כאן. אפשר להצטרף לליגה?" הם אכן הצטרפו, ובשלב מסויים כארבעה אחוזים מחברי הליגה היו לא-יהודים.

  ראינו את ההתפתחויות בקולג'  CCNY  כחלק מאסון פוטנציאלי ליהדות ארצות הברית. אם יבטלו את הזכאות לפי כישורים, זה לא יהיה רק בבתי הספר, אלא גם במשרות ובכל תחומי החיים. היהודים היוו שלושה אחוזים מכלל האוכלוסיה של ארצות הברית; שיטת המכסות תעמיד אותם באותו מצב בלתי אפשרי שהיו בו באירופה תחת ה"נומרוס קלאוסוס". זאת תהיה מכה מוחצת לזכויות היהודים ולכוח היהודי. אכן, על כך בדיוק הזהיר דניאל מוֹינֶהַן שנים קודם לכן163, ועל הערותיו אלה זכה להתקפות מפי מספר יהודים ליברליים. המאבק היה הכרחי, ונלחמנו במספר מישורים.

  קרוב לוודאי שהפעולה המעניינת, המקורית והמשעשעת ביותר היתה "תרגיל" שעשינו ל"מֶטס", קבוצת בייסבול גדולה בניו-יורק. החלטנו לקחת את מגמת שיטת המכסות ולהפעיל אותה עד הסוף, כדי להראות אילו תוצאות בלתי הגיוניות יש לשיטה הזו. מה שהיה משעשע בכל בסיפור הזה, הוא שהם לא תפסו שזהו תרגיל, והם התייחסו ברצינות לעניין. וכך היה:

  הודענו שאנחנו דורשים שקבוצת "ניו-יורק מטס" תצרף אליה מייד עוד יהודים, כך שאחוז היהודים יהווה 26.2 אחוז מכלל השחקנים; שיערנו שזה היה אחוז היהודים מכלל אוכלוסיית ניו-יורק. וכך כתבנו במכתב לג'וני מרפי המנוח, מנכ"ל ה"מטס" (בהנחה שברור שזו בדיחה):

  "במשך שנים סבלו יהודים מהעובדה שאימהות יהודיות עומדות על כך שילדיהן יקבלו חינוך טוב. כתוצאה מכך, הם תמיד היו בפיגור באתלטיקה, ולא הצליחו להתחרות עם קבוצות אחרות. בגלל שיטת הכישורים [המקבלת שחקנים לפי כושר אתלטי] הם מפסידים שלא בצדק חלק חשוב מהחיים האמריקאיים [ספורט]. אנו דורשים שהמֶטס יסכים מייד להרכיב קבוצה, שתכלול [לפי שיטת המכסות] 26.2 אחוז יהודים".

  בסיון (יוני) קיימנו הפגנה ליד מלון "אמריקנה" שבניו-יורק, שם התקיים הטקס השנתי של בחירת שחקנים חדשים. השלטים שהחזקנו לעיני הקהל התמה קראו: "מֶטס הגזעניים, הקולוניאליסטיים, האימפריאליסטיים, הפשיסטיים", "מי צריך כישורים — אנחנו רוצים את המכסָה שלנו". שניים מאנשינו, שהופיעו במדי בייסבול, החזיקו שלטים שקראו: "אז מה אם אני לא יודע לשחק? יש לי מוטיבציה!", "לעזאזל עם תפקידים סמליים. אני רוצה להיות הפיצ'ר!" (הפיצ'ר הוא תפקיד חשוב). בתור גימיק נוסף היצגנו "בולגרי" איתנו, אשר דרש את מכסתו — כלומר ש-0.03% מקבוצת המטס יהיו בולגריים.

  להפתעתנו, רבים התייחסו ברצינות לדרישות! איש צוות של  CBS  כתב לנו מכתב כועס, בו השווה אותנו למיליטנטים הדורשים מכסות. ג'וני מרפי עצמו התקשר אלי להסביר שאי אפשר למלא את דרישותינו, אך אם אנחנו יודעים על שחקן יהודי טוב, הוא ישמח לבדוק את העניין. זהו הטירוף של ימינו.

  מלבד השימוש בגימיקים ובאלימות פנינו גם לבתי המשפט. בחודש אייר (מאי) הצלחנו להשיג צו שהורה לנשיא  CCNY  לפתוח את המוסד מחדש. אולם אז נפתחה זירת מאבק חדשה, הפעם בברוקלין קולג'. שם הסטודנטים התקבלו לפי שיטת הכישורים, וכשבעים וחמישה אחוז מהם היו יהודים. סטודנטים מהעולם השלישי יחד עם תומכיהם, יהודים שמאלנים, היציגו דרישות לפני הההנהלה. המיליטנטים איימו על מר פֶּק, הנשיא המכהן, שהם ישתלטו על משרדיו אם לא ייכנע לדרישותיהם עד יום המחרת. היגענו לקמפוס עם קומץ אנשים (לא יותר מחמישה עשר), אך הקמנו רעש והמולה של גדוד. לאחר התכתשות קצרה עם אחד הסטודנטים, בה מומחה הקראטה שלנו, אלכס סטרנברג, השכיב אותו בזמן שיא, צעדנו יחד עם עוד שלושים וחמישה סטודנטים יהודיים (לא מהליגה) למשרדי הנשיא. שם קיבל אותנו הדיקן, ששיער שאנחנו מסוג היהודים שהיה רגיל לפגוש, והודיע לנו שהנשיא עסוק ולכן לא יוכל לשבת איתנו. אמרנו לדיקן שמאחר שקיבל הנשיא חמישים איש מהצד השני, הוא יצטרך מייד גם לקבל חמישים מהצד שלנו. אז הוחלט שאכן יש לנשיא כמה דקות פנויות כדי לראות אותנו, ונכנסנו. אמרתי למר פק שאנחנו יהודים זועמים, ושאנחנו מוכנים לשרוף את הבניין אם ההנהלה תיכנע בפני המיליטנטים על חשבון היהודים. הוספתי שאם אכן ישתלטו הסטודנטים מהעולם השלישי על משרדיו כפי שאיימו לעשות, אנחנו מצפים ממנו לצלצל למשטרה, ואם לא יעשה כך — אנו נחזור ונגרור אותם החוצה בעצמנו.

  ואכן, למחרת השתלטו המיליטנטים על המשרדים. הזכרנו למשטרה המקומית שברוקלין קולג' הוא רכוש עירוני, ואם לא יאכפו את החוק עד תשע בערב, אנחנו נגיע למקום. ראשי הקולג'ים תמיד נמנעו מלהזמין את המשטרה מפני שנוכחות המשטרה היתה גוררת איומים מצד הסטודנטים המיליטנטיים, אך זו היתה הפעם הראשונה בה עמדו תחת איום נגדי של אלימות (מצד הליגה). הפעם לא היה להם מנוס. הם נאלצו לקחת אחריות ולקרוא למשטרה. בשעה חמש היגיעה המשטרה לקמפוס, ופינתה בכוח את המיליטנטים מהמשרדים.

  הליגה המשיכה באלימות ובאיומי אלימות למען יהודים ולמען מטרות יהודיות. באחד ביוני השתתפנו בצעדה השנתית לכבוד "יום ההצדעה לישראל". הארגונים היהודיים שקיימו אותה סירבו לתת לנו להשתתף, אך באנו וצעדנו עם כולם לעיני אלפי יהודים שבאו לראות את הצעדה.

  קבוצה של ניאו-נאצים164 הופיעה במקום עם שלטים שונים, ביניהם אחד שקרא "היהודים לתאי הגזים!". אנשי ליגה זועמים תקפו את הנאצים, ושמונה מהם נזקקו לטיפול רפואי. מרוב זעם על מה שעשינו, הוועד המארגן הבטיח שבשנה הבאה הליגה לא תצעד בצעדה (אבל צעדנו). ארגונים יהודיים נוספים זעמו עלינו וטענו שקלקלנו את הצעדה, ושלא היינו צריכים לתקוף קבוצה קטנה ושולית שזכאית על פי החוקה האמריקאית לחופש הביטוי.

  לטענה הראשונה ענינו שבמהלך צעדה לכבוד מדינת ישראל, דווקא יהודים שאינם מגיבים כראוי לנאצים הם שמקלקלים ומחללים את המעמד. הטענה השנייה שלהם סימלה את השקפת הממסד היהודי, השקפה שהתנגדנו אליה לחלוטין, והיה חשוב להבהיר זאת.

  "אף אחד לא יחזיק שלטים כאלה בעיר הזאת", אמרתי לכתב העת "אֶסְקְוַיֶר" באב תש"ל (אוגוסט 1970). חלקנו לחלוטין על הטענה שיש להתעלם מקבוצה אם היא קטנה. הצבענו על העובדה ההיסטורית הברורה שכל הזוועות התחילו קטנות; התקופה ההיטלרית התחילה עם שנים עשר איש. כמו שלא קיים "קצת" היריון, כך לא קיים "קצת" נאצי או "קצת" סכנת נאציזם. אילו היו גומרים עם היטלר כבר בהתחלה, כמה מיליונים היו ניצולים, וכמה סבל היה נחסך מן העולם!

  ולגבי הגישה הליברלית המופרזת לחופש הדיבור — מלכתחילה הבהרנו שהמושג חופש הדיבור איננו פרה קדושה בעבורנו, במיוחד כאשר הוא נותן לנאצים זכות לשכנע אנשים להכניס אותנו למשרפות. איך יוכלו להבטיח אותם ליברלים שהנאצים לא יצליחו לשכנע חלקים מהציבור? ואם יצליחו — אם הסכנה תהיה "ברורה וממשית", כלשון בית המשפט העליון — מי יבטיח שלא יהיה כבר מאוחר מידי לעצור את הסכנה? "אם נתקלים באנטישמיות, מוחצים אותה מייד כשהיא מרימה את ראשה", כך אמרתי פעמים רבות לצעירים שלנו. העיקרון הזה, שלא לסמוך על השכל הישר של "העם", הוא הערובה לקיומנו.165

  האלימות נגד היהודים והסכנה לשויון זכויותיהם התפשטו אל תוך תחומים רבים בהם פעלה העירייה, ביניהם התכנית למאבק בעוני. תכנית זו נועדה להעניק סיוע לנזקקים, אך למעשה, הפכה למערכת שסיפקה דמי סחטנות להשתקת מיליטנטים שעושים בעיות. הודות למיליטנטים השחורים והפורטו-ריקנים, היה לכל שכונת עוני ייצוג של "העולם השלישי" בוועדות הרווחה. לעומת זאת, היהודים, אשר היוו את קבוצת העוני השלישית בגודלה, יוצגו רק בשתי שכונות: ויליימסבורג וקראון-הייטס, אשר רוב תושביהם היהודים היו דתיים.

  במשך חודשים רבים המיליטנטים השחורים בקראון-הייטס ניסו לפגוע במוקדים יהודיים: במשרד הרווחה היהודי, במועצת הקהילה היהודית של קראון-הייטס, וביהודים בכלל. השכונה היתה לג'ונגל בו חיו היהודים בפחד מהאלימות ומהפשע השולטים. בבחירות המקומיות לוועדות השכונתיות (שהיו אחראים למימון התכניות המקומיות) של תשכ"ח (1968) איימו מיליטנטים על יהודים, ובשני מקרים לפחות מנעו מהם פיזית מלהשתתף בבחירות. הבריון המקומי הראשי היה סוני קרסון. היצור הברברי הזה נודע לשמצה היסטורית כאשר התארח בתכנית הטלויזיה של דייויד סוסקינד, וכינה אותו "חזיר". דייויד הקטן, שהתנהג כמו ג'נטלמן, ליברל ושפנפן עד הסוף, ישב והקשיב בשקט בעוד קרסון ממשיך לקרוא לו כך במשך שעתיים. סירובו של סוסקינד המנומס והמחייך להכניס לו אגרוף בפרצוף הוכיח בבירור שלכינוי היתה אכן הצדקה במידת מה. בכל מקרה, זה היה היצור שהטיל את פחדו על תושבי קראון-הייטס. באביב תשכ"ט (1969) הוא וחבריו השתלטו על משרד המועצה היהודית. קריאת טלפון חפוזה הביאה שנים עשר מאנשינו למקום, ושם התעמתו עם קרסון.

  אחד מהבחורים שלנו, ג'וש ג'ופי, ישב ליד שולחן, וידו מונחת על פרקולטור רותח. אחד מהבריונים ניגש אליו ואמר לו בבוז: "אתמול בערב, באסיפת מורים, מורה יהודי אחד התחיל לדבר על ששת המיליונים שנרצחו. אמרתי לו שישב וישתוק, אחרת יהיו שישה מיליון ואחד". ג'וש, בחור שיכול להיראות מאד מכוער כשהוא רוצה, הסתכל על המיליטנטי ישר בעיניים ואמר: "אם היית אומר לי דבר כזה, הייתי חותך אותך לחתיכות קטנות". כמובן, לא היה בכך כל צורך.

  בסיוון תשכ"ט (יוני 1969) קיבלנו קריאת טלפון מבוהלת מהמועצה היהודית של קראון-הייטס. הם סיפרו שלמחרת אמורות להתקיים שוב הבחירות לוועדות השכונתיות, ושליהודים הובהר שכל מי שיגיע להצביע, ייהרג. אנשי המועצה היו משוכנעים שאם לא תגיע הליגה להגן בגלוי על היהודים, הרבה מהם לא יבואו להצביע, וכתוצאה מכך השליטה תעבור לידי המיליטנטים. לרגע קט בלבד הרהרנו בעובדה שהמועצה פנתה אלינו ולא אל הקונגרס היהודי-אמריקאי, ומייד התחלנו להכין תכנית לאבטחת היהודים בבחירות.

  למחרת היגיעו יהודים (מטעם הליגה) משכונות שונות, ועל חשבון עבודתם ולימודיהם אבטחו את כל הקלפיות. רכבים עם רמקולים עברו בשכונה והודיעו באנגלית ובאידיש: "צאו לבחור, אנשי הליגה כאן". רק במקום אחד ניסו להפריע ליהודים — באותו מקום שבפעם הקודמת עשו ליהודים בעיות. עשרים מאנשינו הסתערו על המקום והודיעו למפריעים: "זוזו הצידה, אנחנו עוברים; אחרת נעבור עליכם". הכל הלך כשורה, והיהודים זכו בשישה עשר מתוך עשרים וארבעה מושבים בוועדת השכונה.

  שלוש שנים לאחר מכן, כאשר שוב התקיימו בחירות, שוב נתבקשה הליגה לסייע לקהילה בעקבות איומים וכרזות שטנה, כגון אחת שנכתב בה:

"למרות שהשחורים מהווים תשעים אחוז מתושבי קראון-הייטס [שקר], השליטה היא בידי היהודים. היהודים אינם חושבים כמונו, אינם נראים כמונו, ולא אכפת להם כלל מאיתנו, חוץ מלנצל אותנו ולמצוץ את דמנו... לילדים היהודיים יש קייטנות, מחנות קיץ, טיולים ועוד הרבה. היהודים לקחו הכל לעצמם. זאת בזכות העובדה שהם שולטים בכל התוכניות בכל העיר [ליהודים לא היה ייצוג בעשרים וארבע מתוך עשרים ושש ועדות]. בואו ב-25 ביולי! בואו לבחור, להוציא את היהודים ולהכניס את השחורים!"

ביום ההצבעה ערכנו פטרולים (סיורים) בקראון-הייטס. כל מי שרצה להצביע יצא והצביע. שוב נבחר רוב יהודי בצורה דמוקרטית.

  אלימות יהודית. פנתרים יהודיים. בריונים יהודיים. כך הצטיירה הליגה להגנה יהודית בעיני הקהילה היהודית.

  לא רק שלא הפריעה לנו התדמית הזאת, אלא אף עודדנו אותה, והיא עודדה אותנו. אנחנו רצינו את התדמית הזאת, היינו זקוקים לה — כדי לעזור ליהודים. רוב היהודים לא הבינו זאת: לא היהודים שהתנגדו אלינו ולא היהודים שחשבו לעזור לנו על ידי שינוי התדמית הזאת. אבל אנחנו ידענו שאם היהודים חושבים אותנו לבריונים, אזי גם האנטישמים חושבים אותנו לכאלה. אין בריון ואין אנטישמי שנהנה מהתעמתות עם בריון אחר. אם הוא חושב שהליגה היא קבוצת פראים משוגעים ויודע שהליגה נמצאת בסביבה, אז כל יהודי בסביבה הוא בטוח יותר.

  נכון, היה טבעי שנהיה מתוסכלים מכך שתוקפים אותנו אחינו היהודים, והיה נורמלי לרצות להיות מקובלים. אבל אחד העקרונות שלנו היה שאם רע לליגה, אבל טוב ליהודים, יש עדיפות לטובת היהודים. לכן, לטובת היהודים עודדנו את המיתוס של "פנתרים יהודיים", וסבלנו כל מיני שטויות מיהודים קטנים שחסרו הן שכל והן אומץ. כבר יותר מידי זמן היתה ליהודים תדמית של "נחמדים". באופן כללי, נוח מאד לאנשים לא נחמדים "להתחיל" עם אנשים נחמדים. יותר קל לנצח אותם; יותר קל לאנוס, לרצוח ולהפחיד אותם. לעיתים קרובות, עצם התדמית של החלש גוררת התקפות, וההתקפות גוררות פחד, והפחד שוב מחזק את התדמית של החלש והמפוחד. היגיע הזמן לשנות את התדמית הזאת. כבר היינו עייפים עד מוות מגויים שבאו לאזכרות של יהודים והיללו ושיבחו את "הרוח המוסרית היהודית". נמאסו עלינו עד עמקי נשמותינו אמירות קדיש, יארצהייטים166 והזלת דמעות. צו היהדות הוא לחיות, כמו שאמרתי פעמים רבות: "כל הרוח היהודית של מזרח אירופה לא יכלה להתקיים ללא הגוף".

  "פנתרים יהודיים". כל פעם שיהודי "מכובד" שמע את הכינוי הזה, הוא התחלחל. כל פעם שאנחנו שמענו את הכינוי הזה, חייכנו — לטובת היהודי המכובד המסכן.

  הפעילות המתרחבת של הליגה כללה פטרולים בלילות בשכונות יהודיות הנגועות בפשע ובחרדה, התכתשויות עם בריונים, אימונים להגנה עצמית ועימותים עם אנטישמיות בבתי ספר ובקמפוסים. בינתיים הפכה התגובה הראשונית השלילית של הממסד היהודי להתקפה רועמת (התגובה הפומבית הראשונה נרשמה לזכותו של ויל מסלו מהקונגרס היהודי-אמריקאי. בשבט תשכ"ט (פברואר 1969) בתחנת הרדיו  WINS  כינה את הליגה "אותה קבוצה בלתי נסבלת").

  אייזנדרת ותנועת  UAHC  הרפורמית קבעו שהליגה "מפירה את כל המוסר והמסורת היהודיים ואת כל המושגים של זכויות אזרחיות ודמוקרטיה בחיים האמריקאיים".

  ארגון יהודי שמאלני167 תיאר את הליגה כקבוצה ויגילנטית שמינתה את עצמה, וקבע שהיא ראויה לגינוי מאוחד של הקהילה היהודית.

  ה- NJCRAC 168 פרסם הצהרה בה קבע כי "הביטחון שלנו אינו טמון בלקיחת החוק לידיים. למרבה הצער, הליגה נפלה קרבן לאותן טקטיקות שהיא מתיימרת להיאבק בהן. לדעתנו, הפעולות שהיא מבצעת אינן פחות מסוכנות רק משום שהיא קוראת לעצמה 'יהודית'". בהצהרה תמכו גופים יהודיים רבים169.

  שמענו את כולם, את ה"מנהיגים" ואת הארגונים "היהודיים", כל אלה שהיו תולדה של הבורות, חוסר הביטחון וההתבוללות שאפיינו את החיים היהודיים בארצות הברית. איך הם מעיזים לדבר בשם יהודים מוכי עוני, בשם יהודים מוכי פשע, בשם יהודים החיים בחרדה ובסבל, שלמענם לא עשו כלום, ואף יותר גרוע מזה?! כאשר השכונות היהודיות בברוקלין ובברונקס ובמטפן שבבוסטון ובווינפילד שבפילדלפיה היו בשלבי גסיסה, למי היה אכפת? האם מישהו דאג להם? בוודאי לא הארגונים העשירים, המפוטמים והכל כך לא-יהודיים. אלה תוארו בצדק על ידי העורך היהודי טרוד וויס-רוזמרין באדר תש"ל (מרץ 1970) כאנשים הדואגים יותר ליוקרתם מאשר ליהודים, והעסוקים במאבקים על משרות בכירות כדי להשביע תאווה נוירוטית לכוח.

  כאשר הקהילות היהודיות של בראונזוויל וברוקלין התמלאו בפשע ובחרדה, החלה נהירה החוצה. היהודים שיכלו להרשות לעצמם לצאת משם נמלטו, והשאירו אחריהם את הקשישים והעניים. איפה היו אז קולות הארגונים היהודיים, אותם קולות שנשמעים עכשיו היטב בגנותם את הליגה על שהיא "לוקחת את החוק לידיים"? כמה מאותם אנשים אדישים עד גועל הקרויים "מנהיגים" חיו באותן שכונות בלהות והכירו את הסבל? כמה מהם ידעו איך זה לחכות לילד לחזור מהספריה או מהחבר, כאשר כל רגע של איחור מייסר אותם כי הם יודעים שכל מקום חשוך וכל חדר מדרגות הם בחזקת סכנה? פשעו של הממסד היהודי היה חרות בברזל, אך חוצפתו היתה עוד יותר גסה.

  אותם יהודים שגרו בשכונות "שמנת" ולא עשו כלום, גונו על ידי אנשים כמו הרב ג'רלד זלרמייר מהשכונה היהודית הגוססת של מטפן שבבוסטון. זלרמייר היה קרבן להתקפת חומצה על ידי שלושה שחורים בביתו. אלה היו דבריו על היהודים העשירים של בוסטון שנמלטו לברוקליין ולניוטון והשאירו אחריהם את אחיהם העניים:

  "העובדות המרות הן שהקהילה ככלל זנחה את המקום... מתוך אדישות לגורלנו. האמידים יותר עזבו; הנזקקים, שצריכים את העזרה הגדולה ביותר, נשארו".

  מטפן היא רק דוגמה. אפשר להכפיל אותה פי עשרות שכונות יהודיות ואת אנשיה פי עשרות אלפים. היהודי העני מהשיכונים בברוקלין, אשר היה נועל את עצמו בתוך דירתו מרוב פחד ומחכה למות, לא יכול היה לצפות מהוועד היהודי-אמריקאי שיסייע לו לשכור דירה ולצאת משם. לעומת זאת, הוועד דווקא כן מצא זמן בתשרי תש"ל (אוקטובר 1970) לעזור לבחורה יהודיה מסכנה בשם ברברה סטרייסנד. הבעיה שלה היתה שהיו גויים שלא רצו לתת לה לגור בדירת עשרים חדרים בשווי 240,000 דולר באזור יוקרתי170. האנשים בוועד היהודי-אמריקאי הקרויים יהודים מיהרו לבית המשפט בשבילה. למה? הסיבה היא פשוטה. בעייתה של הגברת סטרייסנד עלולה להיות הבעיה שלהם בעתיד; הם שייכים לאותו מעמד. אך היהודים המסכנים שחיו בעוני, שרעדו בפחד מפני הפשע, אלה נשכחו מלב. ויותר גרוע: כשלמישהו סוף סוף אכפת, כשמישהו סוף סוף עושה מעשה, האנשים הקטנים הנפחדים העומדים בראש הסולם האריסטוקרטי, מגנים וצועקים שהוא ויג'ילנטי.

  יהודי פורסט-הילס (שכונה בקווינס) האמידים והמדושנים נמנו על היהודים הללו. הם לא היטו אוזן לזעקותיהם של יהודי ברונקס הדרומית ובראונזוויל, אולם למען זכויות השחורים במיסיסיפי הם יצאו למאבק. כאשר הגנה הליגה על יהודים מפני שחורים, הם גינו את הליגה על פעולותיה "הגזעניות". כמה ליברלי, כמה אוניברסלי — כמה צבוע!

  אבל האלוקים הוא טוב, ונפלאות הן דרכיו. אלה בפורסט-הילס שלא ראו כל רע בשיכוני העוני של ברונזוויל שנים קודם לכן, עכשיו קיבלו את זה ישר על הראש: האלוקים שלח אל תוך תוכם "פרוייקט שיכון"171, והליברלים היו בפניקה. וכשהם בצרה — כמה אירוני — פתאום אין כל רע בשימוש אלימות. כמה משעשע היה לראות את היהודים המכובדים מפורסט-הילס מפגינים נגד מנופים ודחפורים, מתעמתים עם המשטרה, ואפילו — בשקט — מתקשרים לליגה לשאול אם נוכל אולי לעשות משהו דרסטי...

  איזה חוסר רגש! כנראה, ההנהגה היהודית אינה מסוגלת להרגיש את צערם של יהודים כאשר אין זה צערם שלהם. הם יצאו נגדנו בגינויים על מה שעשינו כשהרגשנו באמת ובתמים את צערם של יהודי ברוקלין, בוסטון, פילדלפיה ולוס אנג'לס, ועתידים היו לתקוף אותנו שוב כאשר הרגשנו באמת ובתמים את צערם של יהודי לנינגרד. בשני המקרים ההתקפות נבעו מחוסר התחושה האמיתית של אהבת ישראל. כמה רחוקה ההנהגה היהודית מאחיהם המיוסרים! וכמה טרגי, שכאשר הם עצמם לא עשו דבר, הם גם לא נתנו לאחרים לעזור.

  הם דיברו על שמירה על החוק. יפה. קל מאד לדרוש שמירה על החוק כשלך אין בעיות. חוץ מזה, מה פתאום היהודי הליברלי דורש שמירה על החוק? הרי כאשר דרשו מהשחורים ומקיצוניים אחרים לשמור על החוק, היהודים הליברליים הללו טענו שאין זאת אלא פשיזם.

  היהודים משכונות הפשע לא יכלו לצפות לשום דבר מההנהגה. למשל, היו יהודים שהיו בעלי חנויות באזורים שחורים, אך הם היו שם הרבה לפני שהיגיעו לשם השחורים. הם לא יכלו לצפות לשום עזרה מצד הממסד. כך גם סוחרים יהודיים בוושינגטון, עליהם נכתבה כתבה בעיתון "נשיונל אוֹבּסֶרבֶר" בנושא האנטישמיות השחורה ההורסת להם את העסקים — לְמַה יכלו לצפות מאנשי הממסד? אכן, זאת היתה המציאות.

  בסיכום, אנחנו באנו להגן על היהודים, מפני שאף אחד אחר לא היה מוכן לעשות זאת. לכן, כאשר פרצו מהומות בניו-ג'רסי בקיץ תשכ"ט (1969), נענינו לבקשות הסוחרים ושלחנו אנשים עם נשק לשמור על חנויות היהודים. הרצינות של הפעולה התבטאה בדבריו של ברט צוויבון לעיתונות: "אם הפורעים היו נכנסים, היינו יורים בהם".

  התגובה האופיינית של המשטרה לבקשות סיוע היתה שאין לה מספיק אנשים. אני חושב שצריך לחרות על מצבתו של כל קצין משטרה מחוזי את המילים: "לא היו לו מספיק אנשים". לעומת זאת, בממסד היהודי היו יותר מידי אנשים — אבל כאלה שדאגו למעמדם יותר מאשר לאחיהם. אם כן, במקום שאין איש — החלטנו להיות איש. יצאנו לשטח, נאבקנו, הסתכַנו ולפעמים גם הלכנו לכלא.

  ועל זה אמרו עלינו שאנחנו "אנטי-שחורים". כמה טיפוסי לליברלים הללו. כאילו באמת משנה לנו מיהו האנטישמי ומה צבע עורו. כאילו לא היינו תוקפים אנטישמים לבנים, דבר שכבר עשינו בעבר. דווקא הם הגזעניים, אלה שאינם מוכנים לתת לשחורים את הכבוד המגיע להם, ולנהוג כלפיהם — לטוב ולרע — בדיוק כפי שנוהגים כלפי כל אדם אחר.

  אמרו עלינו גם שדרכנו היא "לא-יהודית". כאילו אני זקוק לאיזה ראביי רפורמי או קונסרבטיבי, עם החינוך היהודי הזעום והרדוד שלו, שיגיד לי מהי הדרך היהודית. רחמנות על חברי הקהילה שלו, שמרוב בורותם אין להם מושג כמה הראביי שלהם בור.

  הבעיה היא שאצל יהודי הממסד, המושגים של אלימות וחוסר אלימות אינם לקוחים ממקורות יהודיים אלא ממקורות ליברליים. לדאבוננו, יותר מידי "אנשי דת", ולא ייאמן, גם שומרי מצוות, לומדים מושגים ממקורות זרים, לא יהודיים. רבותינו הורו לנו: "מעשה אבות סימן לבנים". עלינו לחפש בהיסטוריה ובמסורת שלנו כדי ללמוד מהי התגובה היהודית הנכונה לרשע ולדיכוי.

  חובותינו כלפי יהודים במצוקה נובעות ממצוות אהבת ישראל. המושג הנהדר הזה, אהבת ישראל, מובע בצורה נחרצת ביותר בתורה בציווי "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא, יט, טז).

  פירוש התלמוד על הפסוק נחרץ גם הוא:

מנין לרודף אחר חברו להורגו שניתן להצילו בנפשו, ת"ל "לא תעמוד על דם רעך"... מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? ת"ל "לא תעמוד על דם רעך" (סנהדרין עג.).

מורשתנו, ההלכה היהודית, אינה דבר תיאורטי. ההנהגה היהודית מאז ומעולם לקחה חלק פעיל ו"אלים" במאבק לחירות: אברהם אבינו יצא להילחם בארבעת המלכים כדי להציל את לוט אחיינו; משה רבנו היכה את המצרי, ולא הקים ועדה לחקור את שורשי האנטישמיות המצרית; מלחמות יהושע והשופטים (אהוד בן גרא, דבורה הנביאה, גדעון, שמשון ויפתח); מלחמות דוד המלך; מלחמות המכבים; תלמידי רבי עקיבא שהוצאו מבית המדרש כדי להצטרף לצבאו של בר כוכבא — כל אלה דוגמאות למושג היהודי האמיתי של אהבת ישראל.

  אנחנו לא היינו זקוקים לאף אחד שיאמר לנו מהי הדרך הנכונה לפי התורה.

  בקיץ תשכ"ט (1969) ועד הרבנים של פילדלפיה פרסם "הוראות" כיצד להתנהג במקרה שבאים מיליטנטים להשתלט על בית כנסת. "המנהיגים הרוחניים" האומללים הללו הציעו שלא לנהוג בשום אלימות ולתת לבריונים להגיד את מה שהם רוצים. בתור תגובה חיברתי מחזה פיקטיבי סאטירי לטור השבועי הקבוע שלי ב"ג'ואיש פרס":

סיפור בפילדלפיה

מלודרמה (קומדיה) בת מערכה אחת

  (מקום ההתרחשות הוא משרד חברי ההנהלה של טמפל "שלום, שלום, שלום", הקהילה היוקרתית ביותר באזור. זה עתה סיים ג'יימס פורמן לנאום בפני הקהל לאחר שנכנס למקום עם עשרה מלווים חמושים ודרש לדבר לפני סיום התפילה. בהתאם להוראות שהונפקו על ידי ועד הרבנים, הראביי של המקום, ראביי מרטון הוריס אייזנקופ, נתן באדיבות לפורמן לעלות לבימה ולדבר. פורמן תקף את כל "החזירים" ו"מוצצי הדם" שבטמפל ודרש 200,000 דולר במזומן. חברי ההנהלה בירכו את פורמן, והם נכנסים עתה למשרדם עם יושב הראש קולמן.)

  חבר א': נאום שכזה! איזו חוצפה יש לבנאדם הזה לבוא ולהעליב אותנו ככה.

  חבר ב': אני עדיין לא בטוח שהיינו צריכים לתת לו לדבר.

  חבר א': אתה מעדיף מריבה בתוך הסינגוג?

  חבר ב': אולי זו הדרך...

  קולמן: חברים, חברים, הפסיקו עם זה. אנחנו צריכים לדבר על דברים חשובים, ואני רוצה לעשות זאת לפני שהראביי מגיע. הוא עסוק כרגע בהחלפת דעות תיאולוגיות עם פורמן, בואו נמהר.

  חבר א': אתה צודק, אנחנו צריכים להחליט מה לעשות בקשר לדרישה שלו.

  חבר ג': אני אומר שאין לנו ברירה. מי צריך בעיות ממנו? מה זה 200,000 דולר בכלל? שיפוץ המטבח עלה לנו כך בשנה שעברה. תנו לו את הכסף, צלצלו לעיתונות, ונגמור עם כל העניין.

  חבר ב': ואיך אתה יכול להיות בטוח שהוא יסתפק בכך? חוץ מזה, אתה בטוח שחברי הקהילה יהיו מוכנים לתת סכום כזה לפורמן?

  חבר א': זאת לא בעיה. נבקש מהראביי לתת הרצאה על צדק חברתי, וכמה אנחנו צריכים להרגיש אשמים, והכל ילך בקלי קלות.

  חבר ב': כל העסק הזה מריח לא טוב. קודם כל, אני לא רוצה לתת לו את הכסף, ושנית, אני עדיין חושב שלא ניפטר ממנו.

  חבר ג': אתה יודע מה הבעיה איתך, סם? אתה תמיד דואג. אתה מין מומחה כזה לדאגות. תנו לו את הכסף והוא ילך. כסף מדבר; זה שם המשחק.

  חבר ד': אני מתנגד לכל זה. אני חושב שמלכתחילה הראביי לא היה צריך לתת לו לדבר. ובחיים לא אתן פרוטה מהכסף שלי לסחטן הזה אפילו אם אתם, פחדנים שכמותכם, מחליטים שאתם נותנים לו.

  חבר א': רגע, רגע, הארי, למי בדיוק אתה קורא פחדן?

  חבר ד': אני יודע בדיוק למי אני קורא פחדן, ואני אגיד את זה עוד פעם!

  חבר א' (מרים את קולו): תגיד את זה עוד פעם אחת ו...

  קולמן: די, חברים, הפסיקו! יש לנו מספיק בעיות גם בלי לריב בינינו. תראו, יש לנו בעיה חמורה. מצד אחד, אם לא ניתן לפורמן כסף, מי יודע מה הוא מסוגל לעשות. מצד שני, אם ניתן לו את הכסף, תהיה מחלוקת גדולה בין חברי הקהילה, ויכול להיות שנהיה קרבנות לדרישות נוספות. אבל יש לי רעיון שיכול לפתור את הבעיה.

  חבר ג': נשמע.

  קולמן: אני יודע שאולי זה ישמע טירוף, אבל תנו לי לגמור לפני שאתם מדברים. (שקט בחדר).

  טוב. תראו... הדרך להוריד את פורמן מהגב שלנו היא (לוקח נשימה עמוקה) למנות אותו לראביי של הקהילה.

  (דממה ותדהמה בחדר. כולם בוהים בקולמן. ואז השקט מופר.)

  חבר א': קולמן, אני חושב שהשתגעתי. חשבתי ששמעתי אותך אומר שנמנה את פורמן לראביי כאן.

  קולמן (מסתכל למטה): נכון. זה מה שאמרתי.

  (פורצת מהומה בחדר. צועקים על קולמן. חבר ד' זועם, ושניים מרסנים אותו בכח.)

  קולמן (קופץ וצועק): בסדר, בסדר, אולי תשתקו כבר? תנו לי להסביר. כשפורמן דיבר, כל הזמן חשבתי: מה אנחנו עושים, איך יוצאים מזה? ואז, לאט לאט תפסתי: פורמן יודע לדבר, יש לו קול עמוק. הוא גבוה, יש לו כתפיים רחבות — הנשים תתלהבנה ממנו. אם הוא יהיה הראביי שלנו בארבעים אלף דולר לשנה, עם כל התוספות הנלוות, נוכל להוריד אותו מהגב שלנו ואפילו נעזור על ידי כך לכל יתר הטמפלים. הרי אם הוא ראביי, הוא לא ילך לאיים על בתי כנסת.

  חבר א': אבל, קולמן, הוא אפילו לא יהודי!

  קולמן: אני יודע, ג'ורג', אני יודע. נוכל להגיד לעיתונות שזאת תרומתנו לאחדות בין הדתות.

  חבר ג' (לא מרוצה): כן, קולמן, אבל הוא לא יודע שום דבר על יהדות.

  חבר ד' (בציניות): מה זה משנה?

  חבר ב': אבל מה עם ראביי אייזנקופ? יש לנו חוזה איתו, והוא אדם כל כך נחמד.

  קולמן: חשבתי על זה. הוא יהיה ראביי-אֶמֶרִיטוּס, ונשאיר לו את מנוי הכבוד שיש לו במועדון הגולף. הוא יבין. הוא דיבר כל כך הרבה פעמים בעד פורמן.

  (חברי ההנהלה יושבים בשקט, מהורהרים. הם נושאים עיניהם זה אל זה, ומהנהנים בראשיהם בקדרות.)

  קולמן: טוב מאד, חברים. זה מסודר. נודיע לראביי פורמן על מינויו מייד. עכשיו אני חושב שאני שומע את ראביי אייזנקופ מגיע.

  (נכנס ראביי אייזנקופ, אדם בעל פנים עגולות מחייכות.)

  אייזנקופ: חברים, אני חושב שמר פורמן...

  חבר ד' (בשקט): ראביי פורמן.

  אייזנקופ: סליחה?

  קולמן: ראביי, שב. אנחנו צריכים לשוחח איתך...

  *  *  * 

  רצינו ליצור יהודים חזקים, חזקים באמונה ובהדר וחזקים בגוף. רצינו ליצור יהודים שיַראו לעולם שהמילים "יהודי" ו"קרבן" אינן מילים נרדפות. לכן החלטתי באייר תשכ"ט (מאי 1969) שעלינו לפתוח מחנה קיץ — לא מחנה לכיף ולמשחקים, אלא מחנה אימונים בו ילמדו יהודים צעירים להיות חזקים ברוח ובגוף. התכנית היתה ללמד הרבה אידיאולוגיה יהודית לצד חמש שעות ביום של קראטה ושעתיים אימון בנשק.

  היה כבר חודש אייר (מאי). בכל מחנות הקיץ האחרים ההרשמה הסתיימה חודשים קודם לכן. לנו לא היו חניכים, לא היה מקום, וכמובן, לא היה כסף. אין דבר; מה שחייב להיעשות — נעשה. כמו שסיפר ברט צוויבון בחיוך: "גם בזמן קריעת ים סוף, הים לא נבקע עד שאחד מישראל צעד באומץ אל תוך המים. יום אחד אמרתי למאיר שצריך כסף למחנה, ולמחרת היה לו. אני עדיין לא יודע מאיפה...".

  כשדברים חייבים להיעשות, הם מתאפשרים. אמונה אינה מילה ריקה. המחנה קם והיה. הסוד היה שאני פרסמתי בעיתונים על המחנה לפני שהיה קיים בכלל, ותוך שבוע היו לנו חמישים צעירים שנתבקשו לשלם את הסכום המגוחך של מאה וחמישים דולר לשמונה שבועות. לאחר שהיו לנו נרשמים, היינו חייבים לקיים את המחנה, והצלחנו.

  זה היה דבר נהדר. זאת היתה מהפכה אמיתית שהפתיעה, עניינה והרגיזה כל מיני אנשים. בכל מקרה, המחנה היה לעובדה קיימת, וכך תואר בעיתון172:

  שתי שורות של צעירים מיוזעים ומלוכלכים עמדו דום בחום הכבד. במשך שעתיים, שלושים וארבעה הנערים הללו (השאר היו בתורנויות) עסקו בבעיטות ובאגרוף... מתאמנים בקראטה, "אמנות הלחימה".

  מורה צעיר עבר בין השורות, ובעט בכל צעיר רביעי חזק בבטנו. כל אחד שקיבל בעיטה התקפל לרגע ונראה כאילו הוא הולך להקיא; אך מייד התיישר בגאווה. שלושה שבועות של חמש שעות קראטה ביום הקשיחו את הנערים.

  רוב הנערים במחנה יודעים לירות, ולומדים קרב מגע בפעם הראשונה בחייהם — לא בשביל הכיף. הם באים מהשכונות הקשות ביותר בניו-יורק, ואחרי שמונה שבועות במחנה הם צריכים לחזור אל אותם רחובות.

  הם יהודים. הם חווים את ה"עונש" הקשה הזה במחנה כי הם מאמינים שיהודי ארצות הברית נאבקים על קיומם. תנועתם, הליגה להגנה יהודית, מבטיחה שהיהודי לא יהיה עוד השפן.

בסוף הקיץ הם כבר היו קבוצה קשוחה. המחנה היה ממוקם בהרי הקטסקילז, מקום המשופע מחנות קיץ, בתי מלון, ושאר מקומות נופש וקיט, רבים מהם "יהודיים". בשעה שסביבם עסקו ילדים יהודיים "טובים" במה שהורים "טובים" אוהבים לראות את ילדיהם עושים (רכיבה על סוסים, שחייה, שיט, ומשחקים), הנערים היהודיים שלנו למדו מי הם, איך להתנהג כיהודים, ואיך לומר לגוי "לעולם לא עוד".

  המחנה ובית הספר שלנו לקראטה בניו-יורק173 נועדו והצליחו לעצב יהודים שהיו שונים, יהודים שידעו לא רק לקבל אלא גם להחזיר. זכינו, והמורה הראשי שלנו לקראטה היה תלמיד ישיבה לשעבר. הוא עצמו למד קראטה בגלל המכות היומיומיות שספג מאנטישמים כשלמד בישיבה. אלכס סטרנברג היה לא רק מומחה בקראטה, אלא גם מורה מצויין.

  נשק. רובים. איך היהודי מזדעזע מהמילים האלה! כמה אימהות יהודיות אמרו לילדיהם שרק לגויים יש רובים. ליהודים באירופה לא היו רובים, וגם לא ידעו להשתמש בהם. אבל כמה יהודים באירופה כל כך רצו נשק כאשר הקיץ עליהם הקץ! באב תשל"א (אוגוסט 1971) כתבתי מאמר על היחס של עם ישראל לכלי מלחמה:

  רבותינו אמרו: 'חכמה בגויים — תאמין'. בכך לימדונו עיקרון חשוב: בנוסף על לימוד התורה, יש חכמות ואמנויות שניתן ללמוד מהעולם הלא-יהודי. אכן, העולם של זמננו מלא חכמות הגויים, ועל היהודי ללמוד אותן ולהתמחות בהן. באחת מהחכמות הללו כבר מזמן התקדמו ו"עברו" אותנו הגויים. את החכמה הזאת למדו ושיננו הגויים במשך מאות שנים, עם אותו חשק ועם אותה התמדה המאפיינים את היהודי השקוע בתלמודו בלילות החורף הארוכים ובימי הקיץ החמים. החכמה הזאת היא אמנות חשובה, והיא יותר מסתם לוקסוס בשבילנו. ההתמחות בה היא חיונית לקיומנו. בתקופת הג'ונגל הזו, זועק הצורך בלימוד מתמיד ומעמיק של תורת העמים. כוונתי לאמנות הלחימה, לחוכמת ההגנה העצמית — להחזיר ליהודי את נשקו.

  "נוער יהודי! לִמדו לירות". כך כתב זאב ז'בוטינסקי הדגול במאמרו הנבואי "אוֹיפֶען פְּרִיפֶּעצִ'יק", אחד החיבורים הגאוניים ביותר של יהדות זמננו. הימים היו שנות השלושים, התקופה אותה כינה צ'רצ'יל "שנות הארבה". במזרח אירופה השתוללה האנטישמיות בכל שכבות האינטליגנציה, וזרעי השנאה ליהודים נבטו שם במהירות לא רגילה. זוועות הרייך השלישי החלו לצוץ על פני השטח, זוועות שעתידות היו להיות הנוראות ביותר שידע עם ישראל מעולם. ז'בוטינסקי ראה בסבלות עמו, וחזה — מעין ירמיהו הנביא מודרני — את העתיד השחור המתקרב. הוא ראה הכל, הרגיש הכל, והתיישב לכתוב את המאמר. הוא בחר את הכותרת "אויפען פריפעצ'יק" ("על יד האח"), שמו של שיר יהודי ידוע באידיש.

  איזה יהודי אינו מכיר את השיר הזה! המנגינה המצמררת והמילים הנפלאות של המשורר ורשבסקי מתארות לנו תמונה מחיי היהודים, תמונה המגלה את סוד הקיום שלנו. האש דולקת באח, חם בבית. "מלמד התינוקות" יושב עם התלמידים הקטנים ומלמד אותם אותיות עבריות.

  "למדו, ילדים, למדו ושננו היטב", הוא אומר להם. "זכרו: אלף, בית, גימל...".  הוא מדבר אל בני השלוש ובני הארבע, אך בעצם הוא פונה אל עצמו ואל כל אחד מאיתנו.  "ילדים, כשתגדלו, תבינו בעצמכם כמה דמעות וכאב טמונים בתוך האותיות האלה...".

  ז'בוטינסקי לקח את השיר הזה, ההמנון הבלתי רשמי של יהדות הגולה, והשתמש בו כנקודת התחלה. הרבי (המלמד) נאנח מצרות הגלות ומהרדיפות, אך ממשיך את השיעור ואומר: "צריכים להיות חזקים כדי להתקיים בגלות, ונחמתנו היחידה היא בכוח".

  לכל דור יש אלף-בית משלו. במאמרו מתאר ז'בוטינסקי כיצד הרבי מתבונן בתלמידיו הקטנים, ורואה את אבותיהם ואבות אבותיהם אשר עמדו בפני עולם שונא יהודים עוין ואכזרי, אשר הוכו ועונו ונהרגו בידי עמים היודעים להילחם. הוא מתבונן ורואה איך הילדים הללו יגדלו ויעמדו גם הם בפני אותם חיות-אדם ובפני הנשק והרובים של העמים, והוא מלמד אותם אלף-בית חדשה — "נערים, למדו לירות, להילחם!"

  לא משנה שזאת אלף-בית קשה. לא משנה שהיא זרה ושאנו סולדים ממנה באופן טבעי. הרבי חייב ללמד את תלמידיו שאמנות הרובה היא הדבר החשוב ביותר לצורך תחייתנו הלאומית... על כורחנו עלינו ללמוד לירות. חבל על הזמן לנסות להתנגד לדבר שהוא כורח המציאות ההיסטורית.

  אבל במציאות, מעט מאד רביים-מלמדים לימדו את תורת העמים הזאת לתלמידיהם. במזרח אירופה של אז, ז'בוטינסקי גונה והושמץ על "האלף-בית" החדש שלו. "פשיסט", "פיהרר", "מיליטריסטי" — אלה היו מהכינויים העדינים יותר בהם כינוהו מתנגדיו. חסרי חזון וחסרי אומץ, הם היו עיוורים למה שקורה מול עיניהם. הם היביטו בשעון וראו שעה שש, בעוד שז'בוטינסקי כבר ראה שעת חצות. הם לא למדו "לקרוא את השעון היהודי", להבין היסטוריה יהודית.

  ואז — בגלל הלעג שלהם, בגלל חוסר החזון שלהם, בגלל העובדה שליהודים הצעירים נאמר לא ללמוד לירות — ירד עליהם הלילה השחור כשהם לא מוכנים. יהודי אירופה לא היו מצויידים, לא היו מאומנים והיו בורים בתורת העמים. הם שילמו על בורותם במיליונים ובקהילות שלמות. אם קומץ של האויב הצליח בקלות להביס אלף יהודים, זה משום שהאויב התמחה באמנות הלחימה, בעוד היהודי — איש הספר — עמד חסר אונים, עירום מכל הכשרה בלחימה. לעמים היו רובים, ולנו לא היו. המחדל היהודי שילם את מלוא המחיר.

  נצעק את הסיסמה:  “Every Jew a .22” 174. על הצעירים שלנו ללמוד את האלף-בית הזאת בהתמדה ובדקדוק האופייניים ללימוד היהודי. צעירים וצעירות, למדו לירות. שתו בצמא מן הגויים את האמנות הזאת שהם מצטיינים בה. למדו, התאמנו, והתקדמו מעבר לכל האחרים, כי אסור לנו להיות בורים בנושא הזה כמו שהיו אבותינו לפנינו. אל לנו לחזור על שגיאות העבר. אם שכונות יהודיות הן טרף לאנסים, לתוקפים ולשודדים משום שהם יודעים שליהודים אין רובים, נשנה את כל זה. אם היהודים הם קרבנות לבריונים ולפושעים כי ידוע לכל שהיהודים אינם חמושים ואינם מסוכנים, מעכשיו יהיה אחרת. אם התדמית שלנו היא פחדנות וחוסר התמצאות בתורת העמים; אם עמי העולם מזלזלים בנו על הנחשלות שלנו בתחום הזה ומנצחים אותנו בביטחון מלא — אז מציון תצא גם תורת העמים, ודבר הכוח היהודי מכל בית יהודי ומכל שכונה יהודית. אם יש הבדל בין שכונה איטלקית לבין שכונה יהודית מבחינת רמת הפשע המבוצע בה על ידי גורמים מחוץ, זה משום שהבריונים יודעים שבראשונה קיים צילו של האקדח, בעוד שהשנייה מאוכלסת בחלשלושים שקטים.

  אם אויבינו ממשיכים להתייחס אלינו בזלזול ובביטחון עצמי מופרז, כדאי שיֵדעו שאנחנו לומדים את האלף-בית החדשה שלנו. הבריון לא ימהר כל כך לתקוף יהודים כשהוא יודע שהוא מסתכן בנפשו אם הוא מעז לסכן נפש יהודית.

  הבעיה היא אצל היהודים, לא אצל הלא-יהודים. היהודים צריכים שינוי פסיכולוגי ביחס שלהם לנשק. צריך להבין שכדי להתקיים בעולם בו מתמחים הגויים באמנות הלחימה והתחמושת, גם עלינו להתמחות באמנות זו, ולדאוג לכך שידעו זאת גויים. כלב משתולל פוחד מהשוט; האנטישמי הכלב- המשתולל פוחד מהרובה. הוא, הרי, מכיר את כוחו של הרובה. דווקא מתוך אהבת השלום ומתוך השאיפה לעולם של שלווה יוצאת הקריאה: יהודים, צעירים וצעירות, למדו לירות".

  *  *  * 

  לא היינו טיפשים. לא ציפינו שהליגה תציל את יהדות ארצות הברית במקרה שיעלה היטלר נוסף. לא אחת ולא מאה ליגות היו מסוגלות לזה. אבל בשורשים, בהיטלרים המקומיים, ניתן לטפל היטב ומהר אם יודעים איך. ניתן לנטרל אנטישמיות שכונתית מקומית. לכן פתחה הליגה באב תשל"א (אוגוסט 1971) במערכה רצינית תחת הסיסמה  “Every Jew a .22”  (נשק לכל יהודי). היה זה לאחר הרצח הברוטלי והטרגי של בנימין ספיוואק בן ה-59, ניצול מחנה ריכוז. שני אנשים נכנסו לחנות שלו וביקשו עוגת תפוחים. ספיוואק ענה: "אין עוגת תפוחים". אחד האנשים הוציא אקדח וירה בו.

  הרצח הנורא אירע באיסט-פלטבוש, שכונה שהיתה פעם שקטה ויהודית ברובה. אך היא שכנה על גבול בראונזוויל, סיוט של שכונה, והיא השתנתה. הפשע עלה, התרבו ההתקפות והגניבות, וספיוואק לא היה הסוחר הראשון שנרצח. בעבר קיימה הליגה פטרולים במקום, אך הם הופסקו כאשר התושבים לא הסכימו להשתתף בהם. עכשיו, כשנרצח ספיוואק, התושבים היו מפוחדים וזועמים. מייד הודעתי על תכנית להגנה עצמית שתכלול הצבת שומרים חמושים ליד חנויות ופטרולים ליליים עם מכשירים אלחוטיים ונשק חוקי. הזהרנו מנהלי בתי ספר שעליהם לדווח על כל תלמיד אלים ולהשעותו. בנוסף על כך, יצאנו למאבק נגד שיטת סוכני הנדל"ן, בה היו מפחידים את התושבים עם שמועות על כניסת שחורים לאזור, כדי שהתושבים יעזבו וימכרו את בתיהם בזול לסוכנים.175

  אך מעל לכל, הודעתי שרציתי שכל יהודי באיסט-פלטבוש ובעיר ירכוש נשק חוקי וילמד להשתמש בו; שיהיה ידוע ומפורסם שבכל בית יהודי יש רובה; שלשכונה היהודית יֵצֵא שם של שכונה "מסוכנת" השופעת כלי נשק. כמובן, הן המשטרה והן ראש העיר לינדזי תקפו בחריפות את התכנית, ולינדזי אמר שהפתרון הוא לאסור החזקת נשק, לא לחלק עוד נשק. כנגד זה השבתי שכאשר מר לינדזי יוכל להבטיח לי שהוא שכנע את כל הבריונים לוותר על הנשק שלהם, גם הליגה תוותר על שלה.

  בט' אלול (30 באוגוסט), בערב חם ומחניק, יותר מ-1,500 תושבים מאיסט- פלטבוש גדשו אולם של בית ספר מקומי176 כדי לשמוע את עיקרי התכנית שלי. במקום חולקו טפסים לבקשת רשיונות נשק וטפסים להזמנת רובים ואקדחים. תקפתי בחריפות את ראש העיר ואת המשטרה על שלא מילאו את חובתם הבסיסית — הגנה על אזרחים. אמרתי לקהל הגדול שמאד טרגי שהיה צריך לקרות רצח כדי שיבינו שדרכה של הליגה היא הנכונה. והמשכתי:

  "מה שעשיתם עד עכשיו הוא מה שיהודים ידעו לעשות כל כך טוב במשך כל כך הרבה שנים — לברוח. חייבים להפסיק לברוח כשמקבלים מכות, ולהתחיל לעמוד על זכויותיכם כאזרחים... לא ניתן לשכונה הזו להפוך לבראונזוויל נוסף".

  למנוע הפיכת קהילות יהודיות ל"בראונזווילים" — פירושו לעצור את הפשע, האלימות, החרדה והפניקה שגרמו בריחות המוניות והרס קהילות יהודיות בנות עשרות שנים. בתי הכנסת, מרכזי יהדות, בתי הספר ומוסדות יהודיים אחרים — כל אלה לא היו יכולים להשתקם באזורים החדשים בלי לשלם פי חמש מעלותם המקורית. רצינו לחסוך מיהודים עניים את הסבל הכרוך בהרס השכונה, כאשר הם נאלצים לבחור באחת משתי ברירות, שתיהן קשות: לעמוד בנטל הכבד של רכישת בית הרבה יותר יקר בשכונה אחרת או לראות כיצד שכניהם האמידים משאירים אותם לבדם בשכונה ההופכת לסיוט.

  זאת הסיבה לכך שמההתחלה באנו דווקא לשכונות הגבוליות, אלה שהתחילו להשתנות, אך היה עדיין סיכוי להציל אותן. המטרה היתה לייצב אותן — להפסיק את הנהירה החוצה ולהביא תושבים חדשים למקום. כל המאמצים של גופים אחרים לעשות זאת לא הצליחו, על אף המחירים הזולים שהוצעו, וזאת בגלל המכשול הגדול — הפחד. כדי להסיר את המכשול הזה, הכרחי היה להפסיק את האלימות והפשע. מאחר שהמשטרה לא רצתה או לא יכלה לעשות דבר נגד הפשע, התחלנו לארגן פטרולים בשכונות.

  בדרך כלל, הפטרולים נעשו במכוניות, כאשר בכל מכונית נוסעים ארבעה אנשים. היו להם מכשירים אלחוטיים, אלות בייסבול וצינורות; אם היה רשיון לנשק, היה גם נשק. הפטרולים היו מתחילים בשעות הערב ומסתיימים כשעתיים אחר חצות. במקומות אחרים, במיוחד בשיכונים עם בניינים רבי קומות, המכוניות היו מיותרות. במקום זה, מספר אנשים היו מגיעים לכל בניין, והיו עורכים סיבובים בלובי, במעליות וגם בקומות.

  אך כבר מההתחלה עמדו בפנינו שתי בעיות. הראשונה היתה העלות הגבוהה. היה צורך ברכבים רבים, ולא כל אחד נידב את רכבו. מחירי המכשירים האלחוטיים הרקיעו שחקים. חוץ מזה, רצינו להתקין מערכות אזעקה מיוחדות במוסדות יהודיים, שתהיינה מחוברות לתחנות המשטרה המקומיות או לסניף הליגה המקומי. הללו היו מאד יקרות, ופשוט לא היה לנו כסף כזה. התקווה להשיג מימון מתושבי השכונות עליהם באנו לשמור, התגלתה כאשליה. וזאת היתה הבעיה השנייה שלנו: התושבים, אלה שסבלו, לא היו מוכנים לתת מכספם או מזמנם לסייע לפטרולים.

  כך נוצר פרדוקס: כשהיינו בשטח, הפשע היה יורד — גם משום שהיטלנו פחד על הבריונים וגם מפני שנוכחותנו היתה גורמת לפתע פתאום למשטרה לקום לתחייה ולהגיע (פתאום יש להם מספיק אנשים!). בשלב הזה היו חוזרות שלוותם ואדישותם של התושבים, ואנשי הליגה היו נשכחים. הרי המשטרה במקום, הפשע ירד, ובדרך כלל אותה תקרית נוראה שזיעזעה אותם והניעה אותם מלכתחילה לרצות בליגה, כבר נשכחה מליבם. הדברים התגלגלו כך שדווקא בעקבות ההצלחה שלנו להביא רגיעה, התושבים הפסיקו לתמוך בנו.

  בניסיון נואש להמשיך את התכנית, פנינו בחשוון תשכ"ט (נובמבר 1969) לארגונים היהודיים הגדולים בבקשה לסייע ל"מבצע ההגנה" על ידי גיוס 100,000 דולר. למעשה, זה היה סכום מגוחך בקטנותו עבור שמירה על השכונות הרבות שהיו בשלבי גסיסה. אף אחד מן הארגונים הגדולים לא נענה לפנייתנו. ויל מסלו מהקונגרס היהודי-אמריקאי טען שכלל לא קיבל מכתב עם בקשה כזו, אך אם היו אכן מקבלים דבר כזה, היו משליכים אותו לפח האשפה. תגובה זו היתה אופיינית לפקידי הממסד היהודי המתבוללים, המתנשאים וחסרי הרגש. מסלו היה אחת הדוגמאות הגרועות ביותר של הקללה הזו.

  ארנולד פורסטר מה- ADL  אמר שהפנייה שלנו היא חוצפה, והוסיף שהתנועה שלהם תמיד הצליחה לפעול ביעילות בשיתוף עם רשויות האכיפה החוקיות. ההבדל היה, כמובן, שאנו באנו לשמור לא על ה- ADL , אלא על היהודים החיים בחרדה בשכונות הקשות. יהודי ה- ADL  אף פעם לא באו במגע עם יהודי השכונות, ולאלה היה ניסיון שונה לגמרי עם "הרשויות החוקיות".

  כפי שאמרתי, מבצע ההגנה שלנו היה מצליח בכל פעם שקרה אסון ונרצח יהודי, אך שוב היתה נפסקת הצלחתו לאחר כמה שבועות, כאשר זכר הקרבן האומלל נמחק מהזיכרון, והפחדים שעורר האסון נמוגו. על הקשיים שלנו נוסף עוד קושי: יהודים רבים פחדו מאלה שנחלצו לעזרתם יותר ממה שפחדו מהפושעים — תופעה גטואית קלסית. לוחמי גטו ורשה היכירו מניסיונם המר את הסינדרום הזה. ויליימסבורג היתה דוגמה לכך.

  ויליימסבורג היא שכונת עוני בברוקלין הצפונית. זאת שכונה מעורבת: גרים בה הרבה פורטו-ריקנים, מעט שחורים ומספר גדול של יהודים, רובם חסידיים. בתחנת המשטרה המקומית ניתן למצוא רשימות של דיווחים על תקיפה ושוד, אך לא יימצאו דיווחים על אונס נשים יהודיות — בגלל הבושה.

  בסיוון תש"ל (יוני 1970) קרתה תאונה בשכונה זו, כאשר ילדה שחורה התפרצה דאל הכביש מבין שתי מכוניות. היא נדרסה על ידי משאית נהוגה בידי יהודי חסידי. בעקבות התאונה באו שלושה לילות של התקפות על יהודים בוויליימסבורג. את המשטרה אי אפשר היה למצוא שם, ואילו העיתונות הטילה האפלה על האירועים. כששמענו מה קורה שם, היגענו ונלחמנו בבריונים שני לילות רצופים. אחד הרגעים הזכורים ביותר היה כאשר אנשינו, יהודים מכל חלקי העיר, דתיים ולא דתיים, רדפו אחרי ההמון אל תוך שטח שלהם, פרצו למועדון ששימש להם מרכז פעולה, והחטיפו מכות למי שהיה שם. אחר כך הם ריססו את המועדון בגז מדמיע. החלק החשוב ביותר של הערב היה כאשר יהודים חסידיים רבים מהמקום הצטרפו להגנה על שכונתם. יחד עם אנשינו הם נתנו מכות, זרקו פחי אשפה, ניפצו שמשות, ועשו עוד דברים שמותר רק "לצד השני" לעשות. זה היה החלק המתוק של הסיפור העגום.

  החלק המר (מלבד העובדה שכמה אנשים מהליגה נעצרו יחד איתי) היה תגובתה של הממסד היהודי הרשמי בוויליימסבורג. הם הזדרזו להודיע לתקשורת שלא הם הזמינו את הליגה למקום.

  התנהגויות מסוג זה שיבשו, ובסופו של דבר הכשילו, את המאמצים שלנו להמשיך את הפטרולים בניו-יורק, באזור מטפן-דורצ'סטר של בוסטון (שם נפתח הסניף השני של הליגה בחשוון תשכ"ט [נובמבר 1969]) ובפילדלפיה (הסניף השלישי שלנו).

  המתסכל ביותר היה חוסר המוכנות של היהודים הסובלים לעזור לעצמם. מילא, לא ציפינו מהיהודים האמידים לתמוך בנו. אבל האדישות והפחד מצד היהודים שהיו זקוקים לסיוע, היו פשוט מתסכלים ובלתי מובנים.

  לא היה ספק שהיהודים משכונות המצוקה, ה"עמך", אהבו אותנו (לעומת יהודי הממסד ששנאו אותנו ופחדו ממנו). הם ידעו שרק אנשי הליגה מגיעים לשכונות שלהם, גרים בהן, ומוכנים לעשות משהו למענם. כאשר הותקף בית כנסת קטן בבורו-פארק שבברוקלין, "קהל עדת סאכאטשוב", ביום הכיפורים של תש"ל (1970), והוכו שם יהודים, היתה זו הליגה שחשה למקום. צעדנו בהפגנתיות ברחוב, והודענו לתושבים הפורטו-ריקניים שאנחנו ננפץ ראשים. הפחד מהתגובה שלנו הוא שהניע את המשטרה להגיע ולבצע מעצרים. ידענו שהיהודים הללו אוהדים אותנו: חמש מאות יהודים היגיעו לשמוע אותי בליל שמיני עצרת בבית הכנסת הקטן "אוהל אברהם", שמחזיק בקושי מאה וחמישים איש. וכאשר 1,500 איש התאספו בבית כנסת קטן בבורו פארק, "פועלי אגודת ישראל", בפסח תשל"א (1971), המשטרה נאלצה לסגור את הרחוב. הטרגדיה היתה שלמרות שהם אהבו את הליגה ואהבו לשמוע אותי, הם היו הולכים הביתה בלי לעשות כלום.

  ז'בוטינסקי פעם אמר: "בהר סיני אמרו בני ישראל 'נעשה ונשמע'. אצלי הם אומרים 'נשמע ולא נעשה'". עכשיו אני מבין בדיוק למה הוא התכוון.

  היהודים הללו מפחדים מאלימות, וזה מובן. הבעיה היא שהם רואים כל אלימות כשלילית, ואינם מבדילים בין אלימות לאלימות. אבל אין זאת תפיסת היהדות.

  "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה...". כך מתחיל כל שבוע חדש אצל עם ישראל. השבת יצאה, החל כבר היום הבא, והמשפחה מתאספת סביב היין, הנר והבשמים כדי להכריז על "הבדלה": ישראל ודרכו מובדלים ושונים. כך מתחיל השבוע החדש ליהודים, כאשר מברכים הם זה את זה בברכת "שבוע טוב".

  בעצם, אומרים את ההבדלה עוד לפני שחוזרים הביתה מבית הכנסת. ההבדלה מופיעה כבר בתפילת ערבית של מוצאי שבת בתוך ברכת "אתה חונן לאדם דעת..." (הבקשה הראשונה בתפילת העמידה). כצפוי, רבותינו שואלים מדוע היא נאמרת דווקא בברכה זו. ותשובתם: "אם אין דעה — הבדלה מנין?"177 זאת עובדה פשוטה וברורה: בלי דעת וחכמה, אי אפשר להגיע להבדלה.

  חבל שרבים מאיתנו לא עושים הבדלה אמיתית אף פעם; לא בתחילת השבוע, לא באמצע השבוע ולא בשום זמן אחר. עוד יותר חבל שרבים מאיתנו כבר מזמן איבדו את היכולת לעשות הבדלה אמיתית, כי אינם מסוגלים להבין שקיים דבר כזה. והעצוב ביותר הוא שאלה שאין להם דעת, ולכן אינם מסוגלים להבדיל, מביאים אסון על כולנו בגלל קוצר הראיה שלהם.

  זאת הסיבה שיש יהודים (בדרך כלל מהשכונות האמידות, מה"גרייט-נקים" של ארצות הברית) שצועקים נגד מיליטנטיות יהודית: "אלימות! כל אלימות היא דבר רע! אנו מגנים כל בריון, יהודי או לא-יהודי". הרי אם אין להם דעת, כיצד יוכלו להבדיל?...

  השוואות דומות ניתן למצוא בתקשורת הליברלית, המטיפה ל"מוסר". שם מגנים בחריפות פעולות צבאיות של מדינת ישראל, בטענה "מוסרית" כגון "ישראל פוגעת בצד המוסרי של מאבקה כאשר היא עוסקת באלימות המקפחת חיי אדם". אינטלקטואלים ואנשי רוח משמיעים השוואות בין אלימות ערבית לבין אלימות ישראלית, בין רצח בידי ערבים לבין רצח בידי ישראל, בין הפצצות מצד הערבים לבין הפצצות מצד ישראל.

  היגיע הזמן סוף סוף להבין שהפצצת דרסדן (עיר גרמנית) על ידי הבריטים במלחמת העולם השנייה אינה זהה להפצצת בריטניה על ידי הגרמנים; שההפצצה האטומית של הירושימה על ידי ארצות הברית אינה זהה להפצצת שנגהאיי על ידי יפן; שאלימות נגד הרע אינה זהה לאלימות נגד הטוב; שלפעמים צריך להשתמש באלימות כדי לשמור על כל היופי והאמת שבעולם. היגיע הזמן להבין שיהודים שמשתמשים באלימות כדי להגן על אחיהם היהודים, עושים את הדבר הנכון.

  היגיע הזמן לזעוק: "השתגעתם? בוודאי יש הבדל בין אלימות לאלימות! יש הבדל בין רצח אנשים חפים מפשע על ידי מחבלים לבין הריגת מחבלים בפעולת תגמול. יש הבדל בין מי שמתחיל לבין מי שמחזיר. יש הבדל, ומי שאינו מסוגל להבין את זה הוא שוטה!"

  יש תקווה, אולי, שכאשר יהודי עושה הבדלה במוצאי שבת, הוא יחשוב על מה שהוא אומר, וילמד להבדיל בין אמת לשקר, בין היגיון לשטות.

  הבדלה. יהודי המרים נשק כדי להתגונן מפני אנטישמי אינו דומה לאנטישמי שמרים נשק כדי לרצוח יהודי. יהודי "מיליטנטי" המסייר ברחובות שכונה יהודית שנמצאת במצוקת פשע, אינו דומה לבריון-אנס-תוקף שמסכן את השכונה. אין זהות בין המכבים "האלימים" לבין היוונים הרודניים; בין משה רבנו "האלים" לבין המצרי הברוטלי שהוא הרג; בין יהודים "אלימים" בכל הדורות, מיהושע עד מנחם בגין, לבין אויביהם. אולם, לצערנו, בכל דור היו יהודים "חסרי הבדלה" שערכו את ההשוואות הללו.

  מה שהליגה רצתה ללמד את היהודים הוא שאלימות לעולם אינה טובה כשלעצמה, אך לפעמים היא הכרחית, ושאלימות מצד יהודים כדי לשמור על אינטרסים יהודיים אף פעם אינה רעה.

  יש כמה מטרות לאלימות יהודית:

  1. עלינו לשנות את התדמית היהודית וללמד את האנטישמים שדם יהודי אינו זול, ושיהודים אינם תמיד הקרבן.

  2. נדאג לכך ששונאי יהודים ידעו שהם מסתכנים אם הם מנסים לתקוף אותנו, ובזאת נשמור על חיינו ועל רכושנו.

  3. עלינו למחוק את הפחדים הנוירוטיים של היהודים. הפחדים הללו מעודדים את האנטישמיות ומחזקים את רגשי הנחיתות של היהודים. המטרה היא להחדיר כבוד עצמי וגאווה עצמית ביהודים המתביישים מעצמם על שהם בורחים.

  4. על היהודי לדעת שצרתו של כל יהודי אחר היא צרתו שלו, ושעליו לעשות את כל מה שצריך — אפילו באלימות — כדי להגן על אחיו היהודי.

  נהגתי לסיים את רוב ההרצאות שלי בדבר תורה נפלא של הצדיק המפורסם, הרבי מגור זצ"ל: כאשר הקב"ה בא לתת לעם ישראל את התורה, הוא לא בחר בהר גבוה ומתנשא. הוא בחר בהר סיני, הר קטן וצנוע. חז"ל אומרים שהמעשה הסמלי הזה בא ללמדנו שצריך האדם להתגבר על הגאווה ולדחות את ההתנשאות החיצונית. על זה שאל הרבי: "אם הקב"ה התכוון ללמדנו שלא נהיה רמים וגאים, מדוע לא ניתנה התורה בעמק?" והרבי השיב על השאלה: "אין לדחות את הגאווה מכל וכל. יותר מידי ענווה איננה טובה כשלעצמה. על האדם לאחוז במידה מסוימת של גאווה — אחרת אינו אדם".

אני תמיד נדהם מחדש לראות איך אנחנו מתנהגים כמו עמקים, בהכנעה מוגזמת. היה אפשר לחשוב, שאחרי כל הפורעים שפרעו בנו, אחרי כל הפעמים שלא עזרה המשטרה, היינו לומדים את הלקח של ההר.  לפעמים עלינו להשתיק את "קול יעקב" — רק באופן זמני — ולענוד את "ידי עשיו" למען כבוד ישראל, למען הגנת ישראל.

  ולמי שטוען שזאת אינה הדרך היהודית נענה: ממתי יש מצווה להיות מוכים ומיוסרים? כשיורקים עלינו — זה נקרא קידוש השם? להפך. זה חילול השם וחילול כבוד ישראל.  פורעים תוקפים בית כנסת? על בית הכנסת לתקוף את הפורעים. אם בריונים מכים יהודי, יהודים ילכו לחפש את הבריונים. זאת הדרך היהודית, זאת הגאווה הנכונה. לא גאווה חיצונית, שקרית, אלא גאוות העם, גאוות האחווה — גאוות ההר.