סיפורה של הליגה להגנה יהודית

פרק ה - אני יהודי!

פרק ה

אני יהודי!

  ביום ראשון, כ"ד אדר תשל"א (21 במרץ 1971) אלף ושלוש מאות וארבעים ושבעה יהודים, כמעט כולם צעירים, עשו את מה שלא עשו הוריהם והורי הוריהם שלושים שנה קודם לכן ושישה מיליון יהודים קודם לכן.

  היהודים הצעירים היגיעו מרחבי ארצות הברית ואף מקנדה: מניו-יורק, מבוסטון, מפילדלפיה, מדטרויט, מקליבלנד, ממונטריאול וממקומות נוספים. הם החליטו שהיגיע הזמן לצאת מן האדישות הנוראה, ונסעו לוושינגטון ל"הפגנת ההפגנות" של הליגה להגנה יהודית למען יהדות ברית המועצות. הם ישבו מול הבית הלבן והקשיבו לנאומים שהזכירו להם את מה שקרה כשהיהודים שתקו. לאחר מכן הם צעדו לכיוון השגרירות הסובייטית — לא בשקט, אלא בקול רעש ובנחישות — והתיישבו בפינת הרחוב של השגרירות.

  הצטרפו עוד ועוד יהודים, וגדשו את הכביש באלפיהם, בעוד מאות השוטרים שהיו במקום חוזרים ומזהירים אותם שהם ייעצרו אם ישארו שם. הם ישבו בכביש כשהם שרים שירים יהודיים וצועקים סיסמאות, והיהדות התגלתה במלוא יופיה קבל עם ועדה. הם ישבו בכביש, נערים חובשי כיפות לצד כאלה שלא ידעו אלף-בית; בחורי ישיבה מטופחים לצד שמאלנים מגודלי שער; יהודים לבושים טוב לצד יהודים שבקושי לבושים בכלל. בקריאות רועמות של "לשבת, לשבת, לשבת" הם הזמינו את המבוגרים ההססניים שבאו להפגנה למחות בצורה "מכובדת" ואת אלה שעמדו בצד כמשקיפים.

  המחזה היה מדהים. ההופעה הנדירה הזאת של כבוד ישראל הציפה את הלב היהודי בגאווה לאומית. היהודים הצעירים הרעידו את וושינגטון בצעקותיהם ובקריאותיהם הקצובות, ביניהם הדרישה הרועמת: "שלח את עמי, עכשיו!" והקריאה המדהימה: "אנחנו יהודים/ אין גאווה גדולה מזו/ אם זה לא מוצא חן בעיניכם/ נצעק עוד יותר חזק!" (באנגלית זה מתחרז מצויין178).

  מי שהיה שם ראה את הפנים הקורנות והאגרופים המורמים בשעת המעצר ההמוני, וחש גאווה וזוהר למראה היהודים הממלאים עוד רכב משטרתי ועוד רכב משטרתי. מעולם לא נעצרו כל כך הרבה אנשים בבת אחת בתולדות הבירה: אלף ושלוש מאות וארבעים ושבעה אנשים. זה היה מדהים. ועוד יותר מדהים היה שכולם היו יהודים. והמדהים ביותר היה שהם נעצרו למען מטרה יהודית.

  איני יודע אם האדם הממוצע מבין את המשמעות העצומה של מה שהיה שם, איזו מהפכה אדירה היתה שם. גם לפני הליגה להגנה יהודית אפשר היה לשמוע על מעצרים של יהודים למען כל מיני מטרות "נעלות". אבל עכשיו היה משהו שונה לגמרי: במקום להיעצר בשביל המסכנים בוויאטנם או באנגולה, בשביל צ'יקנואים, שחורים, אינדיאנים או אסקימואים, הם נעצרו למען יהודים. כמות עצומה של יהודים צעירים התחילו להסתכל על יהדותם בגאווה ובכבוד עצמי במקום בשנאה עצמית או בחוסר עניין. בעבר, כשהיו יהודים שואלים את עצמם "מי אני?", היו משיבים לעצמם: "לא יודע" או — יותר גרוע — "לא אכפת לי". ואילו עכשיו היינו עדים למחזה נפלא בו נעצרו אלפי יהודים צעירים למען אחיהם היהודים. הם היגיעו למצב הזה אחרי שהסתכלו על עצמם בראי ואמרו: "אני יהודי, והיהדות היא יפה. אני יהודי ואכפת לי".

  הדבר החשוב ביותר שקרה באותו יום היה ההתעוררות לזהות היהודית. כמובן, הישג חשוב ביותר היה שנושא המאבק של היהדות הסובייטית עלה לעמוד הראשון בכל העיתונים בעולם. אך עוד יותר גדול מכך היה ההישג החינוכי ליהודי ארצות הברית. שוב הוכח שיותר ממה שעשינו למען יהודי ברית המועצות, עשו הם למעננו. היום הגדול הזה הונצח במעט בסיכה שהודפס עליה: "אני הייתי בוושינגטון ב-21.3.71. איפה אתה היית?"

  על התחושה הלאומית שמענו מפי אותם יהודים צעירים שהלכו לכלא בשביל אחיהם. לינדה קסלר בת ה-16 אמרה שמה שהניע אותה להגיע להפגנה היה קריקטורה סובייטית של מגן דוד שעליו תלוי יהודי עם הכיתוב "זה מה שיש לעשות עם מגן דוד", קריקטורה שפרסמה הליגה. "כאשר ראיתי את הקריקטורה הזאת, ידעתי שאני חייבת לבוא, משום שאנחנו גאים שאנחנו יהודים; משום שלעולם לא נוכל להרשות לעצמנו שוב לשתוק; משום שאולי הדור שלנו יוכל לעצור את ההידרדרות ולמנוע עוד שואה".

  ברט ברודינסקי, נער בן 16 מבית ספר יוקרתי, אמר בשעה שחיכה למעצרו:

  "יש יותר מידי יהודים אדישים שדואגים לפורטו-ריקנים, לשחורים, לאינדיאנים ולכל המיעוטים — רק לא ליהודים. גם אני בעד זכויות לכל המיעוטים האחרים, אך מה עם היהודים? אבא שלי חושב שבגלל העובדה ששירת בצבא ועשה כמיטב יכולתו בזמן המלחמה, הכל בסדר. ואמא שלי מסתפקת בחברות בארגונים 'הדסה' ו'בני ברית', ארגונים שאינם עושים דבר. הם מחלקים תעודות כבוד במסיבות סיום. חלוקת תעודות לא עזרה לשישה מיליון יהודים, וגם לא תעזור לשישה מיליון וחצי". ואז ברט הצעיר הובל לבית המעצר. יהודי בן 56 שהיה במקום, לואיס זוקרמן, טען בפני אחד העיתונאים: "דברים כאלה אינם מועילים בכלל". הו, לואיס זוקרמן המסכן.

  זוקרמן לא הבין את מה שקורה מול עיניו, כמו שלא הבין את הטרגדיה שהוא ודורו עזרו ליצור. הוא לא הבין שפעולות כאלה של הליגה החזירו את הזהות היהודית לאלפי יהודים צעירים שהיו חלק מדור אבוד. במשך עשרות שנים, הממסד היהודי סייע לחורבן הרוחני והלאומי של יהודי ארצות הברית הצעירים. במידה רבה, ההורים עצמם היו מעוניינים בכיוון הזה, ולכן הם לא התנגדו למגמה העקרונית של הממסד.

  היהודים היגיעו בהמוניהם לחופי ארצות הברית דבקים באמונתם, במסורתם ובגאווה יהודית, אך לרבים, רבים מנכדיהם אין בכלל קשר ליהדות. הם התחתנו בנישואי תערובת, התבוללו, והתחילו לתמוך בכל מיני מטרות לא-יהודיות ואף אנטי-יהודיות.

  לא היה צריך להיות סוציולוג כדי להבחין שהיתה תופעה של יהודים המנוכרים מיהדותם בתקופה בה הוקמה הליגה. היה ברור מסטטיסטיקות, מהתנהגויות ומהיתקלויות יומיומיות שההתבוללות ונישואי התערובת גוברים בקצב מפחיד. מספרים משנים שקדמו להקמת הליגה הראו שיעור נישואי תערובת של 17.2 אחוז בשנת 1959, שיעור של 18.4 אחוז בניו-יורק בשנת 1960, ושיעור של 53.6 אחוז במדינת  Iowa 179 בשנת 1963. בספרו על נישואי תערובת180, הצביע אריך רוזנטל על שיעור של 17.9 אחוז בוושינגטון בשנת 1956 בקרב גברים ילידי ארצות הברית שנולדו להורים ילידי ארצות הברית. אין צורך לציין שמאז המצב רק החמיר והשיעורים גדלו.

  באותו זמן הוקרנה סדרת טלוויזיה שגיבוריה היו יהודי ולא-יהודיה הנשואים זה לזה. הארגונים היהודיים מחו נגד הסדרה, ודרשו את ביטולה. הם אפילו לא התחילו להבין, שהבעיה האמיתית של נישואי התערובת בחיים האמיתיים היא הרבה יותר מדאיגה ורצינית מאיזו סדרת טלוויזיה, וגם שלא ניתן לפתור אותה על ידי פניות למפרסמים באיזו תכנית טלויזיה, כפי שעשו לגבי הסדרה הזאת.

  בנוסף לכך, נישואי התערובת הלכו יד ביד עם התבוללות; לא התבוללות של המרת דת, אלא תופעה בה פשוט נעלמו יהודים מהאופק היהודי. הם לא הרגישו שום קשר או מחוייבות ליהדות ולא שום צורך להיות יהודי. הדברים עליהם נאבקו ארגונים יהודיים רבים בעקשנות, כמו הפלת המחסומים החברתיים והזכות להתקבל למועדונים יוקרתיים, היו עתה בהישג יד, והנוער היהודי מאד רצה בהם. להורים המסכנים נשאר רק לעמוד מן הצד בצורה פתטית ולמלמל: "אבל לא התכַּוַנּוּ שירחיק לכת עד כדי כך...". יהודים מסכנים ותועים.

  יהודים צעירים פשוט לא ראו כל סיבה להתייחס ליהדותם. באחד מכתבי העת181 פורסם מאמר מצמרר תחת הכותרת "היהודי האמריקאי ההולך ונעלם". לפי סקר באוניברסיטת קליפורניה בשנת תשל"ב (1972), בו השתתפו 7,000 יהודים, קרוב למחצית הנשאלים הסכימו לדעה שנישואי תערובת הם מציאות קיימת ותופעה חיובית שאין להילחם נגדה. בתשובה לשאלה על בילויים ופגישות מעורבות, שישים אחוז הגיבו בחיוב. חלק הוסיפו שזה בתנאי שלא מדובר על שחורים. כנראה ההגבלה הזאת (ללבנים) היתה ה"נחת" האחרונה שנשארה לסבתא היהודיה האמריקאית.

  בכל עשר שנים, כחצי מיליון יהודים פשוט נעלמים לתוך החברה האמריקאית, והם אבודים כיהודים. לעומת זאת יש אחרים שלא נעלמו, למרות שאולי היינו חפצים בכך.

  אלה היו האנטישמים היהודיים הלקויים בשנאה עצמית, כאלה שנהרו לקבוצות מרקסיסטיות ולכל מיני תנועות אחרות שהיו ברוכות בכמות גדולה מידי של יהודים. אלה היו היהודים שתמכו בפנתרים השחורים למרות הצורה בה הללו דיברו נגד ה"ציונים". אלה היו היהודים שהצטרפו לערבים בעצרות שדרשו את פירוק "מדינת ישראל המתנחלת" ואת הקמת "פלסטין" תחתיה.

  היו גם היהודים המתוסבכים, המשוגעים, הניהיליסטים. היו כאלה שברחו מן המציאות וקפצו אל תוך עולם הסמים. היו כאלה שהיגיעו ל"זֶן", לדתות הודיות או לנצרות, בחפשם משמעות לחייהם. הם היו גיבוב של יהודים במצוקה, אבודים ונואשים, שהמכנה המשותף בינם לבין היהודים המנוכרים האחרים היה הפניית גב אל עמם.

  חוסר הזהות היהודית היה יסוד היסודות של כל הבעיות בעם. בגלל חוסר ההזדהות עם אידיאלים יהודיים, לא יצאו יהודים למאבק למען אחיהם שבמצוקה בארצות ערב ובברית המועצות. בגלל חוסר זהות יהודית היה קשה להשיג אנשים לעזור בשמירה בשכונות ולהשיג הטבות עבור יהודים החיים בעוני. בגלל העדר הקשר ליהדות היו מעט מאד יהודים צעירים אידיאליסטיים שרצו לעלות לישראל.

  הליגה הבינה היטב שהדרך להתגבר על האדישות ועל חוסר הזהות היהודית היא להציב אידיאלים לנוער המנוכר. הלהט הטבעי של הנוער להיאבק למען אידיאלים היה המפתח להחזרת היהודים הצעירים האובדים לעמם. בד בבד, תחושת השייכות הלאומית היהודית היתה המפתח לחזרה ליהדות על כל פרטיה, שהיא בסופו של דבר הזהות היהודית האמיתית. לכך התכוונתי כאשר אמרתי לקהל שגדש את בית הכנסת "בית יעקב" בקולומבוס, אוֹהַיוֹ182:

 "נושא היהדות הסובייטית החזיר לרבים מהנוער היהודי-אמריקאי את זהותו היהודית".

  כאשר יהודי צעיר מסתכן למען יהודי ברית המועצות, הוא חש בפעם הראשונה בחייו שהוא באמת עושה משהו למען יהודים. כאשר אדם מסתכן בשביל הזולת, מתחייב מכך שהזולת נעשה משמעותי בעיניו. כאשר יהודי צעיר יושב בכלא למען בני עמו, נוצר קשר חזק מאד בינו לבין עמו. אלה שלא חזרו אל עמם דרך "הספר" חזרו דרך "הסייפא" — האגרוף היהודי. כך הוא בדורנו המסתורי והמפתיע.

  אל תחשבו שההתעוררות לגאווה יהודית היתה מוגבלת לצעירים בלבד. כמה מבוגרים, על אף שלא העזו לדבר על כך בגלוי, חשו גל של גאווה בסתר ליבם בראותם יהודים גאים וחזקים? כמה ברכו בתוך תוכם על קיומה של ליגה כזאת? כמה היו שהצטערו על כך שלא היתה ליגה בזמן שנהרגו שישה מיליון...

  לא היתה כל דרך להסביר את הדברים הללו לננסים הקטנים ששלטו בממסד היהודי. כאשר נודע להם שאני אמור לבוא ולדבר בבית הכנסת של הרב דוד סטבסקי, הרב המקומי של קולומבוס, הם הטרידו אותו במשך שבוע באיומים עליו ועל קהילתו. לפי העיתון "ג'ואיש פוסט אנד אופיניון"183, הסניף המקומי של  ADL  פעל ככל יכולתו כדי למנוע את קיום ההרצאה.

  אך הצעירים הבינו והתעוררו. אפילו כתב "בני ברית" עוין נאלץ לתאר הופעה שלי בברונקס כך184: "הקהל, כמה מאות תלמידים בבית הספר התיכון למדעים בברונקס, מוסד מובחר בו מנת המשכל הממוצעת עולה על 135, קידם את דבריו בתשואות נלהבות".

  גאווה יהודית, חזרה ליהדות דרך מסירות נפש — זו היתה דרכה הגדולה של הליגה. אך אני ממהר להוסיף שזו היתה רק אחת מדרכיה. אין ספק שהליגה כבשה את ליבותיהם של אלפים רבים, רבים של יהודים צעירים. היא הצליחה לעשות את מה שלא הצליחו לעשות המנהיגות היהודית ומנהיגים רוחניים אחרים: לעורר אותם ולהחזיר אותם. האגרוף הוא דבר מפליא: פעם הוא מרחיק, ופעם הוא מקרב...

  איך אפשר להתחיל לספר על הצעירים אשר היגיעו מן הניכור הקר לחום של היהדות דרך הליגה? היו כאלה שלא היכירו יהדות בשום צורה שהיא; היו כאלה שהיכירו את נוסח הבייגלס-עם-לוקס185 האמריקאי של היהדות וסלדו ממנו; היו כאלה שמעולם לא היה אכפת להם; היו כאלה שהיו פעילים בתנועות שמאלניות. הנה, למשל, מכתב שקיבלתי מסטודנט באוניברסיטת טקסס, שעד היום אינני יודע מי הוא:

"שמעתי את הרצאתך באוסטין [טקסס] באביב של השנה שעברה. באותה תקופה נמשכתי אל תנועת השמאל החדש ואל קבוצות אנטי-מלחמה רבות. לעולם לא אשכח את מה שעשית בשבילי... יהדותי קמה לתחייה, ואני חושב שהיא לעולם לא תדעך... אחר כך פתחנו סניף של הליגה להגנה יהודית בתקווה להביא יהודים בקמפוס להבין מה קורה כאן".

בטבת תשל"א (ינואר 1971) טסתי יחד עם דב ספרלינג לטורונטו (קנדה) כדי להרצות באוניברסיטת טורונטו ובאוניברסיטת יורק. ההרצאות היו קשורות ל"שבוע היהדות הסובייטית" שארגנו שם סטודנטים. דיברתי כמו שאני תמיד מדבר: השתמשתי במילים המיליטנטיות של הליגה, מילים המכונות "לא-יהודיות", מילים שיהודי הממסד אינם אוהבים לשמוע. "האור", הביטאון של "הלל"186, הקדיש גיליון שלם להופעה שלי שם. כך נכתב באחד המאמרים187:

"בפעם הראשונה בשנת הלימודים הזאת, התלהבתי באירוע של אוניברסיטת יורק. זאת היתה הרצאה מרגשת ולפעמים מכאיבה בפשטותה מפי הרב מאיר כהנא מהליגה להגנה יהודית... אולי הרושם העמוק ביותר שלי מההיכרות הזאת עם כהנא היתה ההרגשה שאפפה אותי במשך כמה שעות לאחר ההרצאה: הרגשתי באופן חד משמעי את עצם היותי יהודי, תחושה שלא כל כך העסיקה אותי בזמן האחרון. אז כשכל הרבנים הסנוביים והעסקנים היהודיים מזלזלים ברב כהנא על גישתו ה'לא- יהודית', אולי כדאי שישימו לב לכך שכהנא הצליח תוך שעה אחת לתת לילדיהם להרגיש יותר יהודיים ממה שהם הרגישו אחרי חינוך של עשרים שנה...".

ומאמר אחר קבע188:

"תוך שעה קצרה אחת הסטודנטים היו מודעים להיסטוריה היהודית, על הטרגדיות שבה ועל ההדר שבה. הרב כהנא חשף את הרוח היהודית שהיתה רדומה זמן רב מידי בנשמת הנוער היהודי. ההתרגשות והתשואות היו מדהימות".

אני מתעכב דווקא על הנסיעה הזאת משום שהיא דוגמה מובהקת הן לטרגדיה של הקהילה היהודית והן לתקווה הטמונה בה. הטרגדיה שם היתה המאמצים השתלטניים (מהסוג שהיכרנו כבר בעבר) של הממסד היהודי לבטל את ביקורי בטורונטו, אותו ביקור שהביא לכזאת התעוררות נהדרת אצל הסטודנטים.

  כשנודע על הרצאתי המתוכננת בטורונטו, כמה מראשי הקהילה התקשרו אל הרב אליעזרי, מנהל סניף "הלל", ודרשו ממנו לבטל את הביקור שלי. הוא סירב. הגוף (מטעם "בני ברית") המטפל במימון פעילותו של "הלל" איים שלא יחתמו על שום צ'ק שיהיה קשור לתכנית. לפי העלון "אור", היו אפילו רמזים לכך שמשרתו של הרב אליעזרי בסכנה.

  כשבוע לפני שהיגעתי, נערכה אסֵפה במשרדי הקונגרס היהודי-קנדי ("הכס הקדוש" של יהדות קנדה). הם ניסו לשכנע את הסטודנטים לבטל את הביקור, וכשלא הצליחו, הם איימו להפסיק כל מימון ל"שבוע היהדות הסובייטית" שארגנו הסטודנטים למרות שהוא היה נפרד לגמרי מהביקור שלי. הלחץ היה כל כך כבד, עד שהרב אליעזרי נאלץ לוותר על מימון התכנית על ידי "הלל". העלון "אור" העיד: "הסטודנטים זעמו".

  ניסיון אחרון לבטל את הופעתי נעשה בישיבה משותפת של הקונגרס היהודי-קנדי ו"בני ברית". שוב לא ויתרו הסטודנטים, ואכן היגעתי והופעתי. כל זה היה מקרה קלסי של השתלטנות של הממסד היהודי. אחרי שהם מסייעים בהרס הנוער היהודי, הם מונעים כל התבטאות ששונה אפילו במעט מדרכם. הכל נעשה בהתנשאות המתלווית לעמדת כוח ושליטה.

  הם לא הצליחו במזימותיהם. הוזמנתי לקמפוס אחר קמפוס ברחבי ארצות הברית וקנדה. נוכחות הליגה משכה בכל מקום קהל ענק של יהודים צעירים, שתפסו שיש כאן משהו שונה, מרגש, אמיתי. יהודי. לא משנה אם זו היתה הופעה סוערת, כשאני מתמודד מול ערבים ושמאלניים שבאו לצעוק ולהפריע, או אם זו היתה הרצאה בפני קהל שקט וסימפטי. התוצאות תמיד היו דומות: התעוררות הזהות היהודית וההכרה בעוצמת היהדות.189 דוגמה לאירוע סוער מאד היתה ההרצאה שלי באוניברסיטת בופלו באדר תשל"א (מרץ 1971). קבוצה קולנית של כמאתיים שמאלניים שונאי ישראל ושונאי הליגה, רובם יהודים, צעקו עד שנהיו צרודים. אני נשארתי על הבמה, ואמרתי להם שאני, מצידי, מוכן להישאר שם כל הלילה, אבל הם לעולם לא יצליחו לבטל את התכנית שלי לדבר שם.

  הסופר צ'רלס רדוק190 ניסח את העניין כך: "תגידו מה שתגידו על שיטותיו של האקטיביסט הרב כהנא; כל מי שיסקור את הזירה היהודית-אמריקאית באובייקטיביות לא יוכל להכחיש שהמיליטנטי האורתודוקסי בן ה-38 מברוקלין, בית"רי לשעבר, הצית ניצוץ בליבותיהם של הנוער היהודי בקמפוסים החל מ-1968 [תשכ"ח]... נדמה שכמעט בן לילה גדל הניצוץ והיה לאש יוקדת ליהודים, ליהדות, גם ליהדות הסובייטית — מניו-יורק ועד אמסטרדם שבהולנד".

  ללא ספק, הדבר הקשה ביותר שעמדתי בפניו לאחר כל הפגנה או פעילות שהיתה מלווה במעצרים, היה הביקור הבלתי נמנע (או שיחת הטלפון) של הורי הצעיר העצור. הורים רבים זעמו על שאני "מקלקל" את הילד שלהם. היו אחרים שהסכימו עם פעילותה של הליגה, אך שאלו: "אבל למה דווקא הבן שלי...?"

  התשובה לשאלה הזאת היתה ותמיד תהיה: אתה איבדת את דרך היהדות, שכחת את רוחה, את ערכיה, את מצוותיה. אבל בנך הוא יהודי יותר טוב ממך; הוא רוצה לפעול לפי הדרך היהודית, ולכן זה "דווקא" הבן שלך. הבן שלך ימשיך את להט האידיאליזם ויחיה לפי מלוא האמת של "לא על הלחם לבדו יחיה האדם".

  כן, דווקא הילד שלך, כי השוק אינו מוצף בנוער שמוכן למסור את נפשו. למצוא צעיר שחש את צערו של הזולת ומוכן לפעול בשבילו — הוא למצוא פנינה. צעיר יהודי שאינו רואה כערך עליון את הג'ונגלים של מוזמביק או את מעוזי הפנתרים השחורים, בעוד הוא מפנה גב אל יהודים במצוקה; צעיר יהודי שרואה את עצמו ראוי לכבוד עצמי, לא לשנאה עצמית, ושמבין שעלינו להפרות את עוצמתו של עם ישראל על ידי המוכנות למסירות נפש; צעיר יהודי שמבין שזעקת המצוקה של יהודי בדמשק או בלנינגרד היא זעקתו, למרות שהוא גר בלוס-אנג'לס; צעיר יהודי שמבין שהחרדה והעוני של יהודי ברוקלין הם מנת חלקו, גם אם הוא גר בגרייט-נק; צעיר יהודי שמה שמדאיג אותו הוא שהוא לא עצור למען יהודים כאשר קיימת מחוייבות לכך; צעיר יהודי שיודע בדיוק מי הוא — כל צעיר כזה הוא פנינה, אוצר יקר המציאות.

  ברוכים ההורים שזכו לבן כזה, לפנינה כזאת, ואשרי מי שמעריך את מה שיש לו. אוי להורה שמנסה לשנות את הילד, ליצור אותו בדמותו הפתטית שלו, ובושה למי שטוען שהוא עושה זאת מרוב "אהבה". אין זו דרכה של היהדות. כמו שההורים שכחו את כל שאר מושגי היהדות, הם גם שכחו את תפקידם כהורים יהודיים. מעולם לא היתה גזרה משמים שהורים יהודיים יגַדלו דווקא רופא, עורך דין או מהנדס. מימות אברהם אבינו נצטווינו לגדל ילד שיודע שלא החיים עצמם הם העיקר, אלא איך חיים.

  ההורים היהודיים-אמריקאיים הללו הרסו את ילדיהם. בעוד אברהם אבינו היה מוכן להקריב את בנו על מזבח האמונה, הם הקריבו את ילדיהם על מזבח החומריות הריקנית והיוקרתיות. וזה לא ההבדל היחיד שיש בין העברי הראשון לבין צאצאיו האמריקאיים: לעומת אברהם אבינו, שלא שחט את הנער, היהודים המודרניים שחטו רוחנית את ילדיהם, דור שלם של יהודים אמריקאיים "מוצלחים".

  ואז הם שואלים: "מה קרה לנוער שלנו?" היהודים הללו, ה"רועים" וה"צאן", ראשי הקהילה ופשוטי העם, כולם עורכים בדאגה מחקרים וסקרים ודיונים — הכל כדי למצוא מהו מקור הניכור, ההתבוללות, נישואי התערבת, הרדיקליות, האדישות, ואפילו האנטישמיות המתגלית אצל היהודים הצעירים. לא, אל תחפשו תשובות מיסתוריות או גורמים מסובכים. דברי התורה בספר דברים מכוונים אותנו בלעג למקור השחיתות והקלקול: "לא בשמים היא... כי קרוב אליך הדבר מאד, בפיך ובלבבך לעשותו" (דברים, ל, יב).

  הגורמים הם פינו ולבבנו, מעשינו וחטאינו. אנחנו, הקהילה היהודית-אמריקאית, אחראים: הבתים שגידלו אותם בדרך מעוותת, הטמפלים שהנציחו את התרמית, הראביים שהובאו בשביל הליטוש הקוסמטי והיהודים העשירים ששלטו על כל הסירחון כולו. הורים, מורים, מנהיגים וראביים מודרניים — כל אלה עיצבו את הצעיר היהודי האנטי-ציוני, הצעיר היהודי הרדיקלי, הצעיר היהודי צורך הסמים, הצעיר היהודי האדיש, הצעיר היהודי המתבולל, הצעיר היהודי שהוא כל כך לא-יהודי.

  במשך עשרות שנים הממסד היהודי המשיך להוליך את צעירינו שולל. הם חתרו לבלתי אפשרי — להשתלב, אך לא להתמוסס כליל; להיות יהודים, אבל לא יותר מידי יהודיים. במסגרת המאבק האינסופי הזה, הממסד היהודי-אמריקאי עשה כל מאמץ לשבש את החינוך היהודי, הנשק היעיל ביותר — והבלעדי — נגד התבוללות ונגד הרס הלאומיות הישראלית.

  אני ממהר להבהיר כאן שאינני מתכוון במילים "חינוך יהודי" לאותה בדיחה עלובה המכונה  “Hebrew School” , אותה מערכת המסתכמת בביקורים של פעם עד מספר פעמים בשבוע אחר הצהריים לאחר הלימודים בבית הספר הכללי. מאות אלפי ילדים יהודיים נאלצו לסבול במפעל הזה, "בית חרושת" להכנה לבר-מצווה.

  זכורה לי הרצאה באוניברסיטה מסויימת. הקהל הגדול שגדש את האולם כלל בתוכו הרבה שמאלניים קולניים. רובם היו יהודים, כפי שהתברר כאשר אחד השואלים פתח את שאלתו במילים: "ההורים שלי יהודים, ואני טרוצקי-יסט". בסוף הערב כחמישים יהודים צעירים, בתוכם רבים מן השמאלנים, ניגשו אלי וביקשו להמשיך את הדיון. הלכנו יחד לביתו של הראביי של הסניף המקומי של "הלל", ודיברנו שם עד ארבע בבוקר על יהדות (דרך אגב, הוא העיר שהוא כבר שלוש שנים בקמפוס הזה, ומעולם לא ראה את רוב הסטודנטים הללו). כשיצאו כולם, ניגש אלי אחד ואמר:

"אני רוצה לספר לך משהו. ביום כיפור שעבר הלכתי ללימודים [ולא לתפילה]. אני רוצה שתשמע מדוע: בהתחלה החלטתי ללכת עם הורי לטמפל [הוריו העשירים היו חברים בטמפל עשיר]. במשך שעתיים לא יכלו הורי להחליט מה ללבוש. וכשסוף סוף היגענו, הם לא הפסיקו לפטפט. לכן החלטתי שאני הולך ללימודים ביום כיפור".

חשבו על כך. זהו אולי אחד הסיפורים המעמיקים ביותר אודות "עלייתה ונפילתה" של היהדות האמריקאית. זה יותר מסיפור: זו זעקה ממעמקי נפשו של יהודי צעיר המחפש את עצמו. הוא מבקש את מורשתו, אך מה שהוא מוצא בהוריו החומרניים ובטמפלים המוזהבים מבלבל אותו. הוא חושב שכל אלה הם היהדות האמיתית. אין פלא שהוא נמלט מיהדות כזו בחלחלה ובגועל. אותו צעיר שניגש אלי היה תוצאת הצביעות הנקראת חיים "יהודיים" וחינוך "יהודי" בארצות הברית.

  בתוככי ביתו ראה את הצביעות הגלויה של הוריו, אשר שולחים אותו ללמוד על היהדות, אך למעשה הם עצמם מתעלמים מחובותיה ומהליכותיה. נער רגיש יגיב על כך בסלידה ובעוינות, ונער שאינו רגיש פשוט יגלה חוסר עניין ויתעלם. בשני המקרים היהדות שראה בביתו אינה משמעותית בשבילו. ואת מה שקיבל בבית, קיבל גם בחינוך "היהודי" נוסח הממסד.

  היהודים שהיגיעו לארצות הברית מאסו בישיבות, אותם מוסדות תורניים של לימוד תורה מקסימלי היוצר יהודים מקסימליים. הם הקימו תחליף, בו למדו ילדיהם בשעות אחר הצהריים, בסוף יום לימודים בבית הספר הכללי. שם הילד קיבל חינוך יהודי, אבל לא יותר מידי יהודי. זה היה המקום בו הכינו אותו ליום הגדול, ליום הבר-מצווה — סיוט של בזבוז וראוותנות. מה שהיה אמור להיות נקודת ראשית אצל הילד היהודי, הפך לנקודת סוף ביהדותו. ההורים האלה רצו לתת לילדיהם "תרבות", לא "דת"; רק מספיק תרבות יהודית כדי לוודא שבנם יישא בחורה יהודייה ולא איזו קריסתיאנה.

  אך, כמובן, התוכניות המחושבות של ההורים היהודיים נכשלו. באמת, איך אפשר היה לצפות למשהו אחר? אי אפשר לתת לנוער היהודי הפיקח חינוך יהודי ברמה של כיתה ח' יחד עם חינוך כללי ברמה אוניברסיטאית ולקוות ששאלותיהם הערכיות יקבלו מענה מספק. הפרופסורים שעמדו מולם באוניברסיטה טלטלו אותם מאמונתם הילדותית. הצעיר היהודי היגיע למסקנה שהיהדות שייכת לארכיון של שטויות מיושנות, והמשיך ב"אינטגרציה" עד הסוף ההגיוני. הוא דחה כל "יהודיות". הוא התבולל. הוא נאבק למען ערכים אחרים, כי הם היו משמעותיים עבורו.

  היהודים, כיחידים, פשוט נטשו את החינוך היהודי האמיתי. אולם הממסד ראה אותו כאויב מסוכן, ותקע לו סכין בגב. היהודים החצי-מתבוללים שעמדו בראש הממסד פעלו בעקשנות ובלהט בכל כוחם כדי להרוס את החינוך היהודי התורני, והם האחראים לגסיסת הזהות היהודית. הזהות היהודית הגאה והייחודית, למענה חיו ומתו אבותיהם, אינה מעניינת את ראשי הקהילה היהודית של ארצות הברית. הסיסמה שלהם היא "להיטמע!"; יומם ולילה הם נושאים איתם סיר גדול — סיר ההיתוך — והם מנסים לשכנע את כל האמריקאים להתמוסס ולהתמזג יחד בתוכו. העמדה הזאת עומדת בסתירה גמורה לישיבות, מעוזי התורה המייחדים אותנו, ולכן הם נאבקים בהן בכל כוחם.

  במאמציהם האינסופיים להביא ליהודים "ביטחון", ובחלומם הגדול לכלות את האנטישמיות מן העולם באמצעות השתלבות-היטמעות בחברה, הנשק החזק ביותר בעיני אנשי "בני ברית" והקונגרס היהודי-אמריקאי היה מערכת החינוך הכללי. ליברליות ואינטגרציה היו יותר חשובים בעיני היהודים החצי-מתבוללים מאשר זהות לאומית יהודית חזקה וגאה. לכן הם שיבחו והיללו את מערכת החינוך הכללי, והפכו אותה לפרה קדושה, אחת מני רבות של הממסד היהודי. היעד היה "מודרניזציה" של היהודים הצעירים, ובית הספר הכללי היה האמצעי לגאול אותם מהמיושנות היהודית. קריאת המלחמה של מעשני המקטרות של הקונגרס היהודי-אמריקאי היתה "תנו כוח לחינוך הכללי!"

  נזכור ולא נשכח: הממסד היהודי עמד בראש אותם יהודים שהתנגדו לכל המושג של ישיבות ובתי ספר תורניים. לדעתם, מוסדות אלה מחזירים אותנו לדור המיושן, והם הגורמים להתבדלות ומונעים אינטגרציה של היהודים לתוך זרם החיים האמריקאיים. זאת הסיבה האמיתית להתנגדות הממסדית החריפה לכל ניסיון לאשר תמיכה ממשלתית לבתי ספר פרטיים (בתי הספר הדתיים נמנו על בתי הספר הפרטיים). אמנם הם פעלו תחת מסווה של תמיכה בהפרדת הדת מן המדינה, אך הסיבה האמיתית היתה רגשי הנחיתות והרצון להתבולל. הם אפילו נאבקו נגד צעדים שנתמכו על ידי ליברלים (דמוקרטיים ורפובליקניים), שדווקא כן הבינו את הצורך בסיוע ממשלתי לבתי ספר פרטיים.

  ואיך הם נלחמו! הם נאבקו נגד כל פרוטה שניתנה על ידי הממשלה (ישירות או לא ישירות) לבתי הספר הפרטיים, אשר היו נתונים במצב כלכלי קשה. כמה כסף יהודי הושקע במאבקים משפטיים שניהל הממסד היהודי נגד תמיכה ממשלתית בישיבות! כמה קברות רוחניים הם כרו, כמה יהודים צעירים הם קברו בהם!

  אני חוזר: הקונגרס היהודי-אמריקאי, הוועד היהודי-אמריקאי ו"בני ברית" — כל אלה המתיימרים לדבר בשם העם היהודי — מתנגדים בעיקרון לחינוך יהודי תורני מקסימלי בצורת בתי ספר פרטיים, משום שהמוסדות הללו מסכנים את השתלבות היהודים לתוך החברה האמריקאית.

  שוב אני אומר: תשכחו מכל השטויות שהם אומרים על הפרדת הדת מן המדינה. כשפושטי הרגל של הממסד באמת רוצים משהו, הם יכולים לפרש חוקים בהתאם לרצונם. נאמנות לחוקה (להפרדת דת ומדינה) אינה מה שעומד ביסוד מאבקם נגד תמיכה ממשלתית בבתי ספר יהודיים. והראיה: הם מתנגדים גם להענקת מענקים גדולים לחינוך היהודי הפרטי מצד הפדרציה היהודית191. הפחד והשנאה כלפי מוסדות החינוך התורניים הם העומדים בשורש המאבק. יהודי האליטה רוצים להתבולל בנוח, בלי הפרעות מהיהדות ה"קיצונית".

  אם כבר הזכרתי את הפדרציה, אמשיך אודותיה.

  הגיוס והחלוקה של כספי הקהילה היהודית בארצות הברית למטרות "צדקה" נעשים על ידי גופים כוחניים, העושים את עבודתם כפקידים חסרי כל רגש, וידועים בשם "פדרציות". הם מקבלים את הכספים, ואז הם קובעים מי יזכה בנדיבות ליבם. הם חורצים את דינו של כל מוסד ושל כל ארגון — לחיים או למוות. בניו-יורק קיימת הצוננת ודלת הרגש ביותר מבין כל הפדרציות, והיא ידועה בתואר "הפדרציה"192. יהודי האליטה שבפדרציה מסתובבים במשרדיהם המפוארים193 בחליפות פלנל אפורות, ובפיהם המקטרות הנצחיות. בכל שנה הם נכנסים להילוך גבוה כדי להתרים עשרות מיליוני דולרים, ולשם כך הם פונים אל "הלב היהודי" של יהודי ניו-יורק.

  תוך כדי יצירת הרושם שהכספים האלה הולכים למטרות יהודיות, הפדרציה מצליחה להנציח את אחת התרמיות הגדולות של זמננו. למרות שהפדרציה אמורה להיות נוסח מודרני ומשוכלל של ארגון צדקה, אין כל דמיון בינה לבין המושג המקורי של צדקה, עם כל החום והחסד שבו. דרכי הפעולה של הפדרציה אינם דמוקרטיים: היא מנוהלת על ידי חוג מצומצם אוטוקרטי של יהודים עשירים מתבוללים, שלא נבחרו מתוך הקהילה, ואין להם מחוייבות לתת דין וחשבון לאף אחד. אין להם קשר עם הקהילה היהודית הרחבה, ואין להם הבנה רבה לצרכים של ה"עמך". את הכספים שמתקבלים לידיהם הם מנווטים למוסדות ולתחומים שאינם משרתים צרכים יהודים אמיתיים.

  ובשעה שברור שהבעיה הגדולה של דורנו היא ניכור הנוער היהודי, הנובע מהמצב העגום של החינוך היהודי, היהודים הזחוחים של הפדרציה מסרבים לתת יותר מסכום מזערי לטובת החינוך היהודי. וזאת בזמן שהממסד היהודי נאבק נגד תמיכה ממשלתית בחינוך היהודי הפרטי.

  החינוך ה"יהודי" המוענק לנוער מסתכם בבדיחה המגוחכת של לימודי אחר הצהריים. לאחר שהנוער היהודי עובר את המסלול הזה, הוא רואה את היהדות כהמצאה של בעלי קייטרינג של בר-מצוות, של הורים רודפי מעמד ושל טמפלים מפוארים, אך ריקים. וכשהנוער הזה מגיע לאוניברסיטה, ומשווה את היהדות המעוותת שהוא מכיר עם העומק שהוא מגלה אצל הפרופסורים האתיאיסטים, אצל תנועות השמאל ואצל הרדיקליזם, הוא נמשך לערכים האלה. זאת הסיבה להצטרפות הגדולה של יהודים למחנה הקיצוני. וכל זה לא מונע מהפדרציה לראות בבתי הספר התורניים ילד חורג בלתי רצוי. במקרה הטוב, הבעיה של מוסדות אלה היא משכורות נמוכות למורים וצפיפות במבנים, ובמקרה הגרוע הם פשוט בלתי-קיימים לגבי הפדרציה. היא אינה מוכנה להבין את הצורך בחינוך יהודי אמיתי.

  הסיבה ברורה. בראש הפדרציה עומדים אותם יהודים מתבוללים שעומדים בראש שאר ארגוני הממסד היהודי, יהודי האליטה השולטת החולמים על אינטגרציה. הללו אינם יכולים להשלים עם הרעיון של מתן כספים שיאפשרו למשפחות יהודיות מהמעמדות הנמוכים יותר לשלוח את ילדיהם לבתי ספר תורניים. הם מתנגדים לחינוך יהודי מקסימלי; זה יותר מידי "יהודי".

  וכך, אותם אנשים שהיו אחראים מלכתחילה לניכור הנוער ליהדותו, ממשיכים להבטיח חורבן לעתיד היהודי. הם תמיד יוכלו למצוא כסף בשביל בתי חולים בהם מרבית החולים אינם יהודים; משום מה הפדרציה מכלילה אותם ברשימותיה. כסף לאימהות לא נשואות, שמתוכן תשעים אחוז אינן יהודיות; כסף למרכזים קהילתיים אשר מהווים מצעי גידול לנישואי תערובת; כסף לכל מיני מוסדות, לא משנה איך הם קשורים ליהודים — תמיד ניתן למצוא.

  אך כסף לחינוך התורני, סוד הקיום היהודי, אין להם. להגן על יהודים בשכונות הפשע והבריונות; לסייע בשכר דירה ליהודים קשישים ועניים כדי שיוכלו לצאת מהשכונות הסיוטיות בהן הם כלואים; לספק מאבטחים חמושים למוסדות, לבתי כנסת ולבתי קברות יהודיים הנמצאים בסכנה של ונדליזם — לכל זה אין להם כסף. בקיצור, לא די לחצי-מתבוללים הללו במאבקם נגד סיוע ממשלתי לחינוך שלנו, אלא הם גם מונעים ממנו מימון יהודי.

  באדר תש"ל (מרץ 1970) יצאה הליגה במבצע. המטרה היתה להפוך את הפדרציות היהודיות של ארצות הברית ליהודיות באמת. משרדיו הפרטיים המפוארים של נשיא הפדרציה, ג'ורג' הֵימן (איזה שם למנהיג יהודי!)194, היו מוקד לשביתת שבת בת שלוש שעות, באותה שעה שנכנס סגן נשיא פדרציה חדש לתפקידו (סנפורד סולנדר). הדרישות שלנו היו: שינוי סדר העדיפויות של הפדרציה, הגבלת כמות הכספים שהפדרציה נותנת לתחומים לא מגזריים (לא יהודיים) והגדלה משמעותית של המימון לבתי הספר התורניים ולשמירת הביטחון בשכונות. מר סולנדר הצהיר, כמקובל, כל מיני הצהרות רשמיות, כולל הודעה על ועדה מיוחדת שתדווח על נושא החינוך בחודש יוני. מר סולנדר חשב שעם זה הפדרציה גמרה עם הליגה, אך הוא טעה.

  שבוע אחר כך חל חג הפורים, בו אנו חוגגים את הנס הגדול של הניצחון על האויב השטני, המן הרשע. אחת ממצוות החג היא לשמוע יחד את קריאת מגילת אסתר, והמנהג הוא להרעיש ברעשנים ולרקוע ברגליים בכל פעם שמוזכר שם הרשע, המן. הדמיון בין השמות המן והֵימן195 היה פשוט גדול מהמציאות — דבר שאי אפשר היה לפספס.

  וכך היגיעו בחג הפורים כעשרים וחמישה צעירים למשרדים היוקרתיים מאד של סוכן המניות הֵימן בוול סטריט, כאשר הם מצויידים ברעשנים וב"מגילה" שחיברנו בשם "מגילת הֵימן". ובעוד סוכני המניות בחליפותיהם היקרות זועמים, ומזכירות ופקידים מתגלגלים מצחוק, קראנו את "מגילת הֵימן" ממרומי הבניין הגדול בוול סטריט:

מגילת הֵימן

  ג'ורג' היימן הוא נשיא הפדרציה של הפילנתרופיות היהודיות, והאחראי ביותר לכך שאין הפדרציה מסייעת לחינוך היהודי ולהגנה על יהודים בשכונות מצוקה. המגילה הזאת מוקדשת לו:

  1. ויהי בימי היימן, הוא היימן המולך מווסטצ'סטר ועד לונג-איילנד, שלושים ומאה סניפים.

  2. בימים ההם כשבת שומר גנזי המלך היהודי, היימן, על כסא מלכותו, ויעל מס מאת הקהילה היהודית שבניו-יורק מידי שנה בשנה, לאמר:

  3. הביאו אלי את תרומותיכם למען ישגא שלום בית ישראל.

  4. ויביאו כל איש ואישה כנדבת ליבם לגנזי המלך באשר ידעו את צורכי הקהילה. ויעשו כדבר היימן וימלאו גנזי המלך עשרים ושניים מיליון שקלי זהב.

  5. ומידי שנה בשנה יעשה היימן משתה לכל שריו ועבדיו ולכל העם הנמצאים בניו-יורק בהראותו את עושר כבוד מלכותו ואת יקר תפארת גדולתו.

  6. ויבואו יהודי ניו-יורק לפניו ויתחננו: לא על הדבר הזה הבאנו את תרומותינו ומעשרותינו, כי אם למען ילדינו אשר יקבלו חינוך יהודי. כבד עלינו עול בורותנו וילדינו נקרעים מעימנו. אנא, תן מזהבנו למען לימודיהם.

  7. וכשמוע היימן את הדברים האלה, ויקצוף היימן מאד וחמתו בערה בו. ויצעק אל היהודים, ויאמר: על מה אתם מתעקשים להיות עם מפוזר ומפורד בין העמים, ודתיכם שונות מכל עם? את המוסדות הללו עזובו אשר רק מפרידים אתכם מאנשי ניו-יורק.

  8. ויפצירו בו ויאנחו ויזעקו אל שר גנזי המלך ויבקשו לעמוד על נפשם נגד גל הפשע אשר פגע בבתי כנסיותיהם ובשכונותיהם.

  9. והיימן קם בחמתו מכסא מלכותו ויצא והעיר ניו-יורק נבוכה.

  10. ויהי אחר הדברים האלה, קמו יהודים צעירים אשר ראו בעוני אחיהם. ויאספו ויאמרו: לא ייקח היימן הרשע את תרומותינו ויתעלם מתחינתנו. ויאמרו:

  11. הבה נעשה ליגת הגנה לעמנו ולא ילחצנו עוד הרשע העשיר הזה.

  12. ויאספו את חילם ויפרצו אל בית המלכות והיימן מונה שם את כספו וזהבו. ויאמרו אליו: אם נא מצאנו חן בעיניך שמע אל שוועתנו פן יספו עמנו וטפנו בהתבוללות ובבורות.

  13. ויאמר אליהם היימן: מי אתם ואי מזה אתם אשר מלאכם ליבכם לדבר כן?

  14. ויענו אנשי ליגת ההגנה: איש צר ואויב אתה, היימן הרע הזה.

  15. והיימן נבעת מלפני העם, ויאמרו כל העם: לא ינתן עוד כסף להיימן עד אשר תעבור הרעה הזאת. ככה יעשה לאיש אשר בוגד בעמו.

  16. ביום ההוא הושב בית היימן, הפדרציה, לעם. וליהודים היתה אורה ושמחה וששון ויקר.

  17. וארגון ליגת ההגנה גדול ליהודים ורצוי לרוב אחיו דורש טוב לעמו ודובר שלום לכל זרעו.

  *  *  * 

  המשכנו את מבצע "יהוד" הפדרציה בדרכים מקוריות ודי מעצבנות. בהסתמך על החלטת בית משפט שהיתירה לפעיל של זכויות השחורים196 להפגין בשקט מול משכנו הפרטי של ראש עיריית שיקאגו (ריצ'רד דיילי), החלטנו לעשות אותו הדבר ליד משכניהם הפרטיים של ראשי הפדרציה.

  שיערנו שהצעד הזה יהיה יעיל בגלל העובדות שלהלן:

  1) מקומות מגוריהם היו שכונות מאד אקסולוסיביות, בהן ערך הבתים מאד גבוה. 2) כל השכנים נמצאים בבית בימי ראשון בבוקר. 3) "מגפה" בצורת היפּים בעלי שיער ארוך ומראה מרושל הצועדים הלוך ושוב לפני בתיהם של היימן ושות' תגרום לכך שהם לא יהיו אהודים ביותר על שכניהם. 4) ערך הרכוש באזור יתערער והפופולריות של היימן וחבריו תרד עוד יותר כאשר יהיה בסיס לטענה "הם הורסים לנו את השכונה".

  ובכן, יצאה הקריאה לטיפוסים "הִיפִּיִים" מזוקנים, מרושלים ובעלי שיער ארוך (לא היה מחסור בטיפוסים כאלה אצלנו בליגה). ימי ראשון הוקדשו למבצע "הורדת ערך הבתים בווסטצ'סטר-לונג-איילנד". היימן וחבריו זעמו. גם אחר כך לא ציפתה להם שמחה יתרה, כשערכנו שביתת שבת יותר ארוכה ויותר פעילה מול משרדי הפדרציה בתשרי תש"ל (אוקטובר 1970). תגובתם הזועמת היתה פנייה לבית המשפט לבקש צו מניעה נגדנו.

  אולי המפחיד ביותר עבורם היה כאשר פתאום החלו מפגיני הליגה להופיע באירועי התרמה של הפדרציה, כמו ארוחות בוקר בבתי כנסת (טמפלים), דינרים ונשפים של הפדרציה. המפגינים היו מחלקים חומר כתוב כמו, למשל, הדף הבא:

  הפדרציה הזאת היא דבר לא-יהודי, ואין לה רשות לקרוא לעצמה יהודית או להטיל את דרישותיה על הקהילה היהודית. פדרציה שהיא יהודית באמת נותנת עדיפות ראשונה לצרכים יהודיים ולזכויות יהודים. פדרציה שהיא יהודית באמת אינה מפעל המנוהל על ידי אנשים מוגי לב אשר רוצים להתבולל ומשתמשים בכספי ציבור כדי למצוא חן בעיני לא-יהודים.

  בידינו הכוח לשים קץ לצביעות הזאת. הרי הפדרציה לא תוכל להתקיים במתכונתה הנוכחית ללא התמיכה של היהודי הקטן. כל יהודי וכל בית כנסת חייבים להבהיר לפדרציה שהם לא ימשיכו לתת לה כסף כל עוד הפדרציה ממשיכה במתכונתה הנוכחית. על כל בתי הכנסת להפסיק התרמות בשביל הפדרציה ועל כל יהודי להפסיק לתת לה מכספו.

  היגיע הזמן להקים ארגון ציבורי ייצוגי שיקדיש כספים יהודיים — שנאספו מיהודים על ידי יהודים — לטובת יהודים. היגיע הזמן שפדרציה חדשה כזו, המנוהלת על ידי העם, תציב יעדים יהודיים בראש סדר עדיפויותיה. היגיע הזמן להפסיק לממן כל מיני שטויות מכספים יהודיים ציבוריים — מי שרוצה יכול לממן אותן בעצמו. את מקומן בתקציב יש להעביר לחינוך יהודי, להגנה על יהודים ולכל שאר הצרכים האמיתיים של היהודים. כל יהודי יטיל דרישות אלה על רב בית הכנסת, על הקהילה ועל מצפונו האישי.

ההפגנות והלחץ החלו להניב תוצאות. אמנם הפדרציה ניסתה לסגת כמה שפחות מעמדותיה ולצאת כמה שיותר בזול, אך היא בהחלט כבר היתה בעמדת התגוננות. בי' חשוון תשל"א (9 בנובמבר 1970) התאסף חבר הנאמנים של הפדרציה, ובין השאר דן בדו"ח של הוועדה לחינוך יהודי שעסק בבעיה הכספית של בתי הספר היהודיים. יש לזכור שהדו"ח הזה נערך רק בזכות המחאות המיליטנטיות הגדֵלות נגד האריסטוקרטים בפדרציה שסירבו לתת יותר מסכום מזערי לטובת החינוך היהודי האמיתי. העמדה העקשנית של אנשי הפדרציה אשר לא ראו כל בעיה בחלוקת כספים יהודיים לבתי חולים ולמחנות אשר שימשו בעיקר לא-יהודים, התבטאה בדבריו של אחד המשתתפים, ב' בטנוויזר. בהביעו את התנגדותו לדו"ח, שקרא לסיוע כספי לחינוך היהודי, אמר בטנוויזר שמה שכתוב בדו"ח הוא זר לרובם הגדול של הנוכחים ושל האנשים הקשורים לפדרציה.

  מה שבטנוויזר התכוון בעצם לומר היה שהדו"ח קורא לחיים יותר יהודיים, ושזהו דבר שנוגד את דעותיו ואת דרך התנהגותו — שלו ושל כמעט כל ראשי הפדרציה. זה היה נכון. מה שטען הדו"ח — ומספרים גדולים של יהודים — היה שלא ייתכן שהערכים הלא-יהודיים, המניעים את הבטנוויזרים של ארצות הברית, יהרסו את עתיד היהודים בארצות הברית.

  מר בטנוויזר המשיך ודיבר על החינוך היהודי שיש במדינת ישראל. הוא אמר שזה בסדר בשביל ישראל, אך לנסות ולייבא השקפה כזאת לתוך החיים האמריקאיים שלנו הוא, לדעתו, צעד קטלני.

  אני משאיר את מר בטנוויזר ל"חיים האמריקאיים" שלו, שבזכותם היגיעו ילדינו לדחיית כל ערך יהודי, ומביא לפניכם את סוף דבריו: "...בשום פנים ואופן לא אוכל להצביע בעד מסקנות הדו"ח הזה, בגלל דעותי על הפרדת הדת מן המדינה ועל ההתבדלות של בתי ספר פרטיים".

  אכן, נודע הדבר! התבדלות — זהו שורש העניין. זהו הדבר המפריע לבטנוויזרים של העולם ולארגונים עליהם הם שולטים. בתי ספר תורניים — פירושם חוסר אינטגרציה; היהודים נשארים מובדלים. בתי ספר יהודיים פרטיים מפריעים למאמצי ההתבוללות של הבטנוויזרים. מוסדות תורניים מחזירים אותנו לזמנים בהם יהודים הקפידו על שמירת ייחודיותם בלי להתחשב בדעות אחרות. הם מאיימים על מאמציהם של האריסטוקרטים היהודיים להתקבל למועדונים יוקרתיים ולחוגים נערצים. המוסדות האלה הם בושה ליהודי הפדרציה; הם עומדים בניגוד לערכים הליברליים הגוזרים עלינו להשתלב בחברה בשמחה ובששון. הבטנוויזרים של העולם מאמינים שבתי ספר כאלו "יוצרים אנטישמיות" כי הם משמרים את השוני של היהודים, ואילו שנאת היהודים תתחיל לבוא לקיצה אם רק נפסיק להתעקש להיות כל כך שונים.

  הפרדת הדת מן המדינה? עקרונות חוקתיים? שטויות! לא אלה מפריעים ליהודי הפדרציה. מה שמפריע להם הוא שמוסדות החינוך התורניים עלולים לקלקל את מאמצי ההתבוללות שלהם, מאמצים שמטרתם היא להשיג מעמד ויוקרה בעיני הגויים.

  השיקולים דלעיל אינם של ב' בטנוויזר בלבד. אלה דבריהם של כל ה"בטנוויזרים" המרכיבים את הנהגת הוועד היהודי-אמריקאי, הקונגרס היהודי- אמריקאי, "בני ברית" ושאר הארגונים היהודיים בארצות הברית. תחת חסותם ראינו את הנוער היהודי מאבד את תרבותו; תחת מנהיגותם נפלו שכונות יהודיות קרבנות לפשע, לאלימות ולזוועות שונות; על פי הוראתם שתקנו בזמן שיהודי אירופה זעקו לעזרה; בחסותם הלכו מיליוני דולרים יהודיים לסיוע לכל מיני קבוצות אתניות, בהתעלמותם מהבעיות היהודיות הבוערות.

  בכ' כסלו תשל"א (18 בדצמבר 1970) הצליחה הפדרציה להשיג צו מניעה. שופט בית המשפט העליון של מדינת ניו-יורק, אדוארד גרינפילד, הצהיר שלליגה אין זכות להפריע לחייהם הפרטיים או לעסקיהם הפרטיים של עובדי הפדרציה. מגילת היימן פשטה את הרגל...

  לא חשוב. מה שחשוב היה שחוות דעתו של השופט פורסמה במאמר גדול בעיתון "ניו-יורק טיימס", והשופט נתן פרסום רב לצד שלנו. הוא הסביר שהליגה מתנגדת בחריפות לצורה בה מחלקת הפדרציה את התרומות הניתנות לה, בטענה שאינם הולכים לצרכים האמיתיים של הקהילה היהודית, אלא למטרות כלליות ורחבות. ואז הוא ציטט את ההלכה האומרת ש"עניי עירך קודמים", וליהודים רבים זו היתה הפעם הראשונה ששמעו על מושג כזה.

  לכן לא היה משנה כל כך שהפדרציה הישיגה את צו המניעה. העיקר היה שעכשיו אלפי יהודים היו מודעים למדיניותו של הארגון, שעד אז חשבו אותו ל"יהודי". העיקר היה שמאמצינו להשיג מימון משמעותי לחינוך ולזהות יהודית הצליחו יותר מהר משקיוינו. הפדרציה נכנעה ללחצים ונאלצה להגדיל את המימון שניתן לבתי ספר יהודיים, אם כי אני ממהר להוסיף שהמצב הוא עדיין מביש. היא גם נאלצה לחשב מחדש את כל גישתה הבלתי-מגזרית. כל זה נעשה בזכות הלחץ של הליגה ובזכות הנכונות של הליגה להיאבק בממסד ולעשות שערוריות. פחד, לא "חזרה בתשובה", הביא את הפדרציה לבצע את השינויים המינימליים הללו. הדברים הבאים, שנכתבו בעלון שהפצנו באחד הדינרים של הפדרציה, נשארים נכונים הן בתוכן והן בכך שזהו הנשק היחיד שמזיז את הפדרציה:

היגיע הזמן להיפטר מהנבלים האלה. אם הפדרציה ממשיכה להתעסק יותר ב"דרך החיים האמריקאית" מאשר בנתינת סיוע ליהודים וליהדות, אף פרוטה לא צריכה להינתן להם. הפסיקו את תרומותיכם; הודיעו לחבריכם לעשות כמוכם; דרשו מבתי הכנסת שלכם אותו הדבר. אם הארגונים היהודיים הגדולים שלנו ממשיכים להתנגד לערכים יהודיים, עזבו אותם, ואמרו גם לידידיכם להפסיק את חברותם בארגונים הללו. לא תאמינו מה שאתם מסוגלים להשיג בכוח הארנק, כמה תוכלו לעשות למען זכויות יהודיות מקסימליות. צריך להוציא את הנבלים ולהכניס עדיפויות יהודיות אמיתיות.

בנוסף על המאבקים לתמיכה בחינוך יהודי, הליגה עסקה בעצמה בחינוך יהודי. אחד החידושים המוצלחים ביותר היה "חודש דב גרונר". דב גרונר היה חבר באצ"ל, אשר הוצא להורג בתלייה על ידי הבריטים בשנת תש"ז (1947), משום שהשתתף בהתקפה על תחנת משטרה בריטית ברמת גן. החלטנו להשתמש בשם שלו ובסיפור שלו כדי לתקן עיוות הרסני אצל הנוער היהודי. כולם ידעו על תנועות שחרור לאומיות (כביכול) של כל מיני עמים, אבל לא היה להם מושג על כך שגם ליהודים היו תנועות כאלה, הרבה לפני שמדינות אחרות במזרח היגיעו להתעוררות לאומית.

  ידענו שהיהודים הצעירים חייבים ללמוד על המחתרות היהודיות שהיו בזמן המנדט הבריטי בארץ ישראל. קראנו למחתרות (האצ"ל, הלח"י וההגנה) "תנועת השחרור הלאומי היהודי". רצינו שיכירו שמות של יהודים שהיו גיבורים מהפכניים כמו דב גרונר, שלמה בן-יוסף (היהודי הראשון שנתלה על ידי הבריטים), אליהו חכים ואליהו בית-צורי (שרצחו את הלורד מוין, ה"צאר" הבריטי של המזרח התיכון, שהיה אחראי להחזרת ספינות מלאות יהודים פליטים בזמן המלחמה) ועוד. את השמות האלה ועל המחתרות האלה לא שמעו מעולם היהודים הצעירים — לא בבית ולא בטמפל. רצינו ללמד אותם על הגיבורים היהודיים שנלחמו על חירות ישראל, שהיא יקרה לפחות כמו חירות הוויאטנמים.

  שיטת העבודה שלנו היתה פשוטה. היינו באים לקמפוסים ומדביקים כרזות עם תמונה של דב גרונר שתחתיה כתוב: "זהו דב גרונר. מי היה דב גרונר?" לאחר שבוע, בו הספיקו הסטודנטים להסתקרן, היינו באים ומדביקים כרזות חדשות עם אותה תמונה, והפעם כתוב: "זהו דב גרונר, מארגון צבאי לאומי, תנועת השחרור הלאומית היהודית אשר נלחמה בבריטים האימפריאליסטים-פשיסטים. עכשיו "חודש דב גרונר"; אתם מוזמנים לעצרת ב---".

  כך התחלנו את המבצע של מוּדעוּת ללאומיות יהודית, מבצע קל ולא יקר. עוד יותר סיבה לגנות את סניפי "הלל" ואת הסינגוגים על המחדל שלא יסולח — שלא החדירו לנוער גאווה לאומית יהודית.

  בכ"א חשוון תשל"א (20 בנובמבר 1970) הודענו על תוכניות להקמת מוסד חינוכי ייחודי. התכנית היתה ליצור אקדמיה צבאית תורנית, ישיבה שתכלול קורסים בלאומיות ואימון צבאי. השם שנבחר לישיבה היה "ישיבת תורה ועוז". לצערנו, המפעל החיוני הזה, שהיה מיועד להוציא רבנים מהסוג שכל כך חסר לנו, לא הצליח להגיע אפילו לשלב ראשוני של פעולה.

  אכזבה עוד יותר גדולה, ומכה ממש רצינית למאבק למען זהות יהודית, היתה כאשר תכנית נוספת שלי נכשלה. הפעם זאת היתה הקמת מרכז לזהות יהודית, שמטרתו היתה ליצור יהודים שיהיו מנהיגים צעירים מדרגה ראשונה, ושיעבדו במשרה מלאה בקמפוסים גדולים ובבתי ספר תיכוניים. מה שהיה רציני במיוחד בכישלון הזה היתה העובדה שהמכשול העיקרי לא היה חוסר מימון, אלא סירובם של חברי הנהלת הליגה לתמוך בתכנית. הדבר הזה חשף השקפה שהצביעה, לדעתי, על סכנה להמשך קיומה של הליגה להגנה יהודית כפי שאני הגיתי אותה.

  כבר בשנת תשל"א (1971) היה ברור לי שהליגה חייבת להיות יותר מארגון מעשי. רק לתנועה אידיאלוגית היה סיכוי להתקיים ולהכות שורשים חזקים. להט ההתלהבות של גאווה יהודית שֶחוֹוִים בהפגנות ובצעדות למען יהודים, לא תתקיים לצמיתות אם היא תישאר דבר רגשי בלבד. זהו אך גשר לשלב הבא והסופי שיקבע בלב את הזהות היהודית, והוא האידיאולוגיה, הרעיון. בלי הרעיון אין כלום. לא נעלמה מעיני העובדה שהרבה צעירים היגיעו לליגה ועזבו אותה כעבור זמן מה. הייתי ער גם לעובדה שהיו צעירים שהצטרפו לליגה כשם שהצטרפו לתנועות רדיקליות אחרות, כאשר הם מבולבלים ומחפשים תשובות בחיים. הפגנות ומאבק פיסי למען אחיהם יכולים להחזיק אותם עד גבול מסוים. מעבר לכך היו זקוקים לרעיונות עם עוצמה והארה, דבר שיבטיח נורמליות, יציבות וקביעות.

  בקיצור, למיליטנטיות היה תפקיד כגורם חיוני להחדרת הגאווה הראשונית ביהדות ולהבאת הצעירים לרצון לחזור ליהדות. הרגשות הן שהחזירו את הצעירים הביתה, אך ברגשות בלבד החזרה לא תהיה יציבה או קבועה. השלב הבא צריך להיות חינוך, והיינו זקוקים לאנשים משכמם ומעלה שילמדו אותם ידיעות ורעיונות שהם חיוניים להשלמת ההתרגשות הראשונית.

  כנגד הצורך הדוחק הזה עמד השממון הטרגי שהיוו בתי הספר והאוניברסיטאות. במקומות האלה הסתובבו מיליוני יהודים צעירים בשנים הקריטיות לעיצוב השקפת עולמם, כשהם חשופים לקריאת הפיתוי הקטלנית של ההתבוללות או לאידיאולוגיות שונות ומשונות שהיו זרות לגמרי ליהדות. סניפי "הלל" (שהיו אמורים לספק יהדות לסטודנטים היהודיים) היו בזבוז נורא ואיום של תרומות, ופשוט לא היתה בקמפוסים מנהיגות יהודית. היה צורך דחוף ביהודים צעירים שעברו הדרכה מלאה, שיהיו נוכחים בקמפוסים, וילמדו את היהודים שם על יהדות שיש בה גאווה יהודית. הצורך הזה היה כל כך ברור, עד שרק אדם עיוור לא היה יכול לראות אותו.

  לעומת הקבוצות השמאלניות, שהיו מצויידים במדריכים המאומנים למשיכת צעירים בקמפוסים לאידיאולוגיה שלהם, לנו לא היו בקמפוסים אנשים שיוכלו להעניק זהות יהודית לנוער שלנו. עם כל הכסף של הארגונים היהודיים, כסף שניתן לכל כך הרבה שטויות, לא השכילו לדאוג למפעל החשוב ביותר שיש לקיימו: מרכז הדרכה שיכשיר יהודים צעירים להיות מנהיגי סטודנטים בקמפוסים, מרכז הדרכה רציני שיהיה מקום לימודים קשוח עם דרישות גבוהות.

  ידעתי שאנו זקוקים באופן דחוף ליהודים צעירים שיודעים לעבוד עם הנוער, שיקדישו את כל זמנם ללמד אידיאולוגיה בקמפוסים ובערים. צו השעה הוא להשקיע מאמצים באופן מתמיד וקבוע בקמפוסים, מה שכמעט ולא קיים היום. מעט מאד מנהיגים יהודיים יושבים וחיים "בתוך הנוער", אוכלים ושותים עם הסטודנטים היהודיים וחיים איתם את חיי היומיום. ועד שיהיו לנו אנשים כאלה, נמשיך להפסיד במאבק על הנוער שלנו.

  כל הדברים הללו ניקרו במוחי בשעה ששטחתי בפני הליגה ובפני מספר תורמים פוטנציאליים את התכנית להקמת מרכז לזהות יהודית. לפי התכנית, תלמידים נבחרים מארצות הברית ומהעולם המערבי יבואו לקורס אינטינסיבי וקשה שיכשיר אותם למנהיגות יהודית. חלק אחד של המרכז ייועד להכשרת מספר מצומצם של תלמידים להיות תלמידי חכמים מעולים. הם יהיו מומחים בהלכה יהודית, אך באותו זמן יהיו מצויידים בכלים מודרניים שיאפשרו להם להיות מנהיגים רוחניים מהסוג שאנו כל כך זקוקים לו ושכל כך חסר לנו היום. בחלק השני של המרכז ילמד מספר הרבה יותר גדול של תלמידים. אלה יקבלו הכשרה להדרכת הנוער היהודי המנוכר במוסדות לימודיים וברחוב.

  המטרה המשותפת לכל התלמידים במרכז תהיה להשתלם באופן יסודי בהכשרה מנהיגותית ולהיות מנהיגים יהודיים מסורים. הם יתחייבו להקדיש שנתיים לעבודה בלעדית ומתמדת עם נוער יהודי בקמפוסים וברחוב. כולם יעברו הכשרה אינטינסיבית שתכלול לימודי יהדות והיסטוריה יהודית. יושם דגש על הנושאים הבאים: אירופה שלפני המלחמה, השואה, המחתרות היהודיות בארץ ישראל, ציונות, השאלה הערבית-ישראלית, בעיות היהודים בארצות הברית ובארצות המערב והאידיאולוגיה של השמאל והימין בארצות הברית. בנוסף, תינתן הדרכה בכושר ארגוני, בעריכת עצרות ואספות, בדיבור בפני קהל ובעריכת ויכוחים פומביים. כולם יעברו תכנית משמעתית קפדנית; הלימוד יהיה אינטנסיבי עם מבחנים יומיומיים ועם דרישות גבוהות. כולם יֵצאו משם יהודים נאמנים וכנים ומדריכים מוכשרים אשר יקנו את הערכת הנוער. כולם יקדישו את עצמם לעמם כאשר יסיימו את הלימודים. חייהם יוקדשו להצלת הנוער היהודי; מטרתם תהיה ליצור עם גאה החי במדינה גאה, במדינת ישראל.

  מקום לימודים כזה לא קיים היום ולא היה קיים בעבר. בזכותו תבוא מהפכה ליהודים בקמפוסים. כל אחד ואחד מן המדריכים-מנהיגים שיוכשרו במקום הזה, יוכל להגיע לאלפי יהודים צעירים ולהשפיע עליהם. אינני יכול לחשוב על שום דבר יותר חשוב מזה.

  זה היה החלום שלי. ידעתי שהדבר הזה יכול להציל את הנוער היהודי. אני רציתי שהלימודים יהיו בישראל מהסיבה הברורה, ששנת השהייה בישראל תחדיר בלומדים רוח כזאת שלא יוכלו למצוא בשום מקום אחר. רציתי שהיהודי הצעיר שבא ללמוד ידרוך על אדמתו שלו, יגיע למקומות בהם חיו אבות אבותיו, יראה את האתרים בהם נלחמו על חירותם ועל אמונתם, ילמד את השפה, יכיר את העם, ויחיה את האויר, השמש והאדמה של ארץ ישראל. אף סכום כסף ואף מקום אחר בעולם לא יוכלו להעניק מה שתעניק שהות של שנה בבית.

  בתור ניסוי הצלחנו לממש תכנית קיץ אחת שלמה בתשל"ב (1972) עם עשרים צעירים שהיגיעו לישראל. בראותי איזה פוטנציאל נפלא יש בתכנית הזו, ובשימת לב לשגיאות שנעשו, חיכיתי כבר לנסוע לארצות הברית באוקטובר כדי לגייס כספים בשביל שנת תשל"ד (74-1973) וגם להתחיל לבדוק מועמדים טובים באמת. אך לצערי הרב, נעצרתי באותו חודש בקשר לתכנית להקמת ארגון אנטי-טרוריסטי מייד לאחר הטבח במינכן, ודרכוני נלקח ממני.

  ואז, לדאבוני, הנהלת הליגה בניו-יורק לא הסכימה לתמוך בפרוייקט המיוחל. הם טענו שאין להם מספיק כסף להוצאות השוטפות שלהם, ושהליגה "האמריקאית" קודמת. ההנהלה לא השכילה להבין שללא יצירת הנהגה צעירה מעולה, כל הפעולות השוטפות של הליגה מאבדות משמעות. קוצר הראייה הזה התבטא גם בהבחנה הבלתי-צפויה בין "אמריקאים" ואחרים. מלבד העובדה שההנהלה, כנראה, לא הבינה שהמרכז הלימודי אמור להוציא מנהיגים צעירים שיעבדו בארצות הברית, היה כואב לגלות שהיו בה חברים שלא רצו שארץ ישראל תהיה מרכזית כל כך באידיאולוגיה של הליגה. כך קרה שהרעיון הטוב ביותר שהיה לנו אי פעם טורפד על ידי ההנהלה. וגרוע מזה — זה היה סימפטום של קטנות מוחין, דבר שתמיד ייחסנו לארגונים יהודיים אחרים. מאחר שנלקח ממני הדרכון, לא יכולתי לעשות דבר, חוץ מלזעום בתסכול ולראות איך מאבדת הליגה יותר ויותר נוער בחלוף הלהט הראשוני של ההתרגשות, בדיוק כפי שחששתי.

  כל המאבק האישי שלי על החזרת הדרכון כדי שאוכל להגיע לארצות הברית, סבב סביב רצוני להקים את המרכז לזהות יהודית, או כפי שקראנו לו "המרכז לתודעה יהודית", המפעל החשוב ביותר לזמננו. קשה לי להאמין שבכל עולם הבזבוז שלנו, בו זורקים בני אדם כסף כדי לשחק משחקי הימורים בלס-וֵיגס, "תורמים" כסף לאנג'לה דייויס197 ולפנתרים, ומבזבזים כסף על כל מיני שטויות ושגעונות, אין אף יהודי אחד שמבין את הצורך במרכז הלימודי הזה.

  ולסיכום: לפני כמה שנים נערך סימפוזיון, בו נתבקשו מספר יהודים אינטלקטואליים צעירים להביע את דעתם על יהדות ועל עם ישראל. רובם השיבו בצורה מאד שלילית. ההבדל העיקרי בין היהודים האלה לבין יהודים פחות אינטלקטואליים בני אותו גיל היה שהאינטלקטואלים הקדימו במעט את זמנם וגם ידעו להתבטא היטב. אבל הגישה האדישה של האינטלקטואלים כלפי נישואי תערובת, מדינת ישראל והמשך קיומם וקיום ילדיהם כיהודים התקבלה במידה רבה על ידי יותר ויותר יהודים אמריקאיים צעירים. כך אמר אחד מהם, ליאונל רוגוסין:

  "בזמנים בהם אושוויץ והירושימה משמשים אזהרות, לא ייתכן להתעלם מאירועים עולמיים ולהתעסק בעניינים יהודיים בלבד. לפני חמישים שנה היה טבעי להתענג על בריחה כזאת, אך היום על היהודים להתגבר על נטייתם הטבעית הזאת... לגבי ילדי... אני רוצה שיכירו את הערכים הטבועים במסורות כולן וגם שיהיו מודעים לטעויות הקיימות במסורות כולן. אינני מאמין במערכת השקפה אחת אבסולוטית... האפשרות שילדי ימירו את דתם אינה מדאיגה אותי."

  ולדברי נד פולסקי: "חוץ מההגדרה של יהודי במונחים גזעיים טהורים — כלומר, מי שנולד מהורים יהודיים — אינני יהודי, ומאז ילדותי לא חשבתי את עצמי כיהודי... בשבילי טקס בר-המצווה היה (והינו) שטות גמורה. הדבר העיקרי שהרגשתי בזמנו היה בושה על חוסר האומץ להתמרד נגד מה שידעתי שהוא דבר שקרי... אינני רואה שום מעלות ייחודיות למסורת היהודית, אלא דווקא כמה מגרעות... כל דת מסתמכת על הנחות מוטעות. אני מקווה שכל ילד שיוולד לי יהיה אתיאיסט. אני אנטי-ציוני. שוביניזם יהודי אינו פחות מתועב משוביניזם אחר, אלא דווקא יותר נתעב, מאחר שהוא מבוסס על אידיאולוגיה גזענית. במחלוקת בין ישראל לבין 900,000 פליטים ערביים שגורשו מארצם על ידה, אני תומך בערבים".

  אלה קולותיהם של הריאקציונרים, של יהודים אכולי שנאה עצמית. צו השעה הוא ליצור סוג אחר של יהודי; יהודי עם גאווה וכבוד עצמי. תרומת הליגה ליצירת יהודי כזה אינה מוטלת בספק.

  בטופסי הקבלה שמילאו יהודים צעירים כדי להתקבל לליגה, הופיעה השאלה "מה הניע אותך להצטרף לליגה וכיצד שמעת עלינו?" הנה כמה דוגמאות לתשובות שקיבלנו בסעיף זה:

  "דיכוי היהודים כל כך הרגיז אותי עד שהחלטתי להצטרף לארגון שמנסה לעשות משהו בקשר לזה".

  "אברהם, יצחק ויעקב, משה רבנו, גטו ורשה, אנטישמיות...".

  "הרב כהנא שכנע אותי. אם לא הייתי שומע עליכם, הייתי צריך להיות חירש!"

  והמבוגרים: "אני רק כותבת מכתב קצר כדי להודות לכם מעומק ליבי על שהחזרתם לי את המתנה הטובה ביותר, את מורשתי...".

  אלה הקולות שאני שומע בכל פעם שאני מקשיב להתבטאויות הטיפשיות המביעות שנאה עצמית ובורות מפי יהודים מתבוללים ופחדנים. אלה הקולות שאני שומע בשעה שאני נאלץ להקשיב להתקפות על הליגה מפי מנהיגים רוחניים-כביכול וארגונים יהודיים — כל אלה האחראים לגסיסה הרוחנית והלאומית של דורות של יהודים.

  אני מעדיף את הקולות של זהות ותודעה יהודית. אותם קולות שמסתכלים אל העולם ישר בעיניים, ואומרים: "הקשיבו, אני יהודי".