סיפורה של הליגה להגנה יהודית

פרק ו - כוח יהודי: "מה טוב ליהודים?"

פרק ו

כוח יהודי: "מה טוב ליהודים?"

  בתשרי תשכ"ט (בתחילת אוקטובר 1969) נערכה מסיבת עיתונאים מיוחדת במינה בניו-יורק. נכחו בה ראשי הממסד היהודי בניו-יורק, והרצינות שליוותה את האירוע היתה ברורה מעצם נוכחותו של מר ארתור גולדברג198 בכבודו ובעצמו. כך התאספו להם כל המנהיגים "הגדולים", כל בכירי הממסד, כל היהודים החשובים, כולל החשוב ביותר מבין כולם — הכל כדי למחות נגד מודעה שהופיעה ב"ניו-יורק טיימס". שוב שערוריה, שוב משהו "לא-יהודי", ושוב זאת היתה הליגה להגנה יהודית.

  הפגישה התכבדה בנוכחותם של "מכובדים" נוספים כגון סטנלי לוול, המשנה ליו"ר של ה- NJCRAC , ראביי אדווארד קליין מה- “Free Synagogue” , הרב יוסף לוקסטין, רב אורתודוקסי מודרני, מנהל בית הספר "רמז" (אשר פעם היה נקרא "ישיבה" אך מאז כבר "התקדם" ונקרא  “Day School” ) וד"ר ברנרד מנדלבאום מ"הסמינר התיאולוגי היהודי", בידיהם רשימה של שלוש מאות שמות נוספים של מנהיגים יהודיים. כל זה העיד על החשיבות שייחסו לפגישה. מעטים יכולים לזכור הזדמנות בה הסכימו שלוש מאות מנהיגים יהודיים על מסמך אחד.

  באותה תקופה עמדה העיר ניו-יורק בעיצומה של מערכת בחירות תוססת, בה התמודדו על ראשות העיר ג'ון לינדזי (ראש העיר דאז), מריו פרוקצ'ינו, המועמד הדמוקרטי, וג'ון מרקי, מועמד קונסרבטיבי199 (שמרני). כבר מההתחלה הליגה היתה המובילה בהתנגדות ללינדזי, כאשר היא מכנה אותו אסון ליהודי ניו-יורק. הליגה עבדה נגדו ללא הפסקה, והמאמצים היגיעו לשיאם באותו שבוע במודעה גדולה שהכנסנו ל"ניו-יורק טיימס". המודעה האשימה את ראש העיר בהתעלמות מהתפרצות אלימה של אנטישמיות, בהעדר תגובה לנוכח העובדה שהעירייה מעסיקה אנטישמים ובשתיקה אל מול מצב החרדה בו חיים סוחרים יהודיים. אך מעל לכל, המודעה קראה ליהודים — בתור יהודים — להצביע נגד לינדזי בבחירות כי הוא מהווה אסון עבור אינטרסים יהודיים. וזה הדבר שהעלה את רוגזם ואת פחדם של המנהיגים היהודיים.

  קריאה זו להצבעה "יהודית" היא שהקפיצה את ה"מנהיגים" המפוחדים לפעולה. גולדברג, שופט לשעבר, הובהל וגוייס להוביל את ההתקפה. הוא עמד בפני התקשורת במסיבת העיתונאים וקרא מתוך ההצהרה החתומה את הקריאה ליהודים להתעלם מפניות שליליות כאלה ולהצביע לפי דעתם האישית. מנדלבאום הוקיע את הליגה על דבריה "הרעים והבלתי-אחראיים". היה מדהים לראות כמה הפריע להם המושג של "הקול היהודי", כאילו זו כפירה גמורה. הם עמדו על כך שלא קיים מושג כזה, שהיהודים אינם מצביעים בתור יהודים, אלא בתור יחידים.

  אנחנו, הליגה, לא היינו מוכנים להתווכח על קיומו או אי קיומו של מושג כזה. מה שרצינו לומר הוא שאם עדיין לא קיים מושג של "הקול היהודי", צריך שיקום ויהיה.

  הכוונה בקריאה זו היתה ליצור כוח יהודי (פוליטי) לטובת היהודים. רצינו שהיהודים יתחילו לדאוג בתור יהודים ובעבור יהודים. רצינו שהמקורות העצומים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים הקיימים אצל היהודים יתקבצו יחד ויתארגנו לפעול למען המאבק על זכויות היהודים ועל אינטרסים יהודיים, כי ידענו שלאף אחד לא אכפת מהיהודים חוץ מהיהודים עצמם. הצ'יקנואים ופועלי החסה והגפן יזכו לתמיכה ולסימפטיה בכל מקום, אך לגבי היהודים — בסופו של דבר — רק יהודים עוזרים ליהודים. ידענו שלמרות שהיהודים נאבקו לטובת כל קבוצת מיעוטים בארצות הברית, יכולנו לעמוד ימים שלמים בקור בהפגנה למען יהודי רוסיה, בלי שיצטרף אלינו אף אחד מעמיתינו השחורים, הפורטו-ריקנים או האחרים. רצינו שהיהודים יפסיקו לחשוב כמו ליברלים, שמרנים (קונסרבטיבים) או כל דבר אחר, ויתחילו לחשוב כיהודים. רצינו את "הקול היהודי" בדיוק כמו שקראו המנהיגים השחורים (עם הרבה יותר אומץ מעימנו) ל"קול השחור". רצינו שיהיה גוש יהודי כמו שהיה גוש של שחורים200.

  אך כל הדברים הללו היו פסולים בעיני המנהיגים היהודיים, אשר לא סבלו משום בעיות אישיות חוץ מתסביך חוסר הביטחון שלהם. דאגתם העיקרית היתה לא למשוך תשומת לב מיותרת ליהודים. לכן הצטרף העיתון "ניו-יורק פוסט" של דורותי שיף (יהודייה) למתקפה נגדנו במאמר מערכת201 שתקף את "השנאה וההשמצה נגד ג'ון לינדזי מצד הקבוצה הקטנה והקולנית הזאת".

  ואנחנו בשלנו. המשכנו במאבק נגד לינדזי ובמאבק לשכנע יהודים להצביע נגדו בתור יהודים המצביעים בעד אינטרסים יהודיים. אנחנו לא דמוקרטים, רפובלקנים, ליברלים או שמרנים (קונסרבטיבים) ולא מעניין אותנו מהי מפלגתו או מהי השקפתו של לינדזי. פשוט מאד ידענו שהאיש הזה סייע לשחיקת זכויות היהודים במידה חמורה. מסיבות פוליטיות הוא לא עצר אפליה מתקנת והתקפות על סוחרים ואזורי מגורים יהודיים, ובאופן כללי לא מנע את הפיכת ניו-יורק לסיוט. זאת היתה הסכמה פסיבית מצידו לשנאה האנטישמית. תבוסתו של לינדזי היתה אינטרס של היהודים, וחזרנו חזור והדגש על המסר הזה.

  יצרנו פלוגות שקראנו להם "פלוגות האמת", והללו עקבו אחרי לינדזי לכל מקום שהלך לנאום בו. הבאנו על עצמנו את זעמם של אנשים כמו פיט המיל, אשר התקפותיו עלינו עמדו בניגוד מוזר לתמיכתו בפנתרים וב"מיליטנטים" אחרים. חילקנו חומר כתוב שכלל עובדות, שמות, תאריכים ומקומות. אפקטיבי ביותר היה שאלון בן עשרים שאלות המופנה ללינדזי ועוסק בהתעלמותו מהאנטישמיות בבתי הספר ובין עובדי העירייה. אפילו הוצאנו תקליט עם שיר מוצלח מאד המספר על מעלליו של לינדזי202. שיגענו את אנשיו של לינדזי כאשר השמענו את השיר מעל גבי רמקולים יום יום מול משרדיהם הראשיים בשדרות מדיסון.

  העיתונאי לֶנורד לַיוֹנְס, יהודי אלגנטי טיפוסי, היה מסוגל לכתוב דברים כמו "אינני מכיר אף יהודי שמחשיב את הליגה להגנה יהודית למייצג את דעותיו". תשובתנו לאותו לייונס, סנובּ שעבורו ארוחת ערב עם גוי בעל שם מפוצץ נחשבת לאקסטזה, היתה שכדאי שיום אחד יפגוש יהודים אמיתיים, לשם שינוי. התרשמנו יותר ממאמרו של דוד גומפרט ב"וול סטריט ג'ורנל"203. הוא כבר פגש יהודים שכמותם לא פגש לייונס, וכך כתב:

  הליגה מגיעה לשכונות יהודיות הגובלות בגטואים של שחורים. שם חוששים התושבים מפני רמת הפשע העולה (ילדים מותקפים יותר ויותר בידי בריונים שחורים וגם לבנים)... לכהנא יש פתרון לבעיה. לאחרונה הוא דיבר בפני אסֵפה של כמאתיים וחמישים תושבי איסט פלטבוש. אחד מהנוכחים, אדם מבוגר, העיר: "היגיע הזמן שמישהו כזה יבוא אלינו. אנחנו מושפלים כבר מספיק".

תסביך החרדה של יהודי הממסד לא התחיל ולא נגמר עם מערכת הבחירות המקומית של תשכ"ט (1969). הבריחה מן המושג "הקול היהודי", מקורה היה בפחד מהתבלטות יהודית. בתשל"ב (1972) התופעה התבטאה עוד יותר, כאשר "בני ברית" והקונגרס היהודי-אמריקאי יצאו נגד פרסומים שהיביעו תמיכה יהודית במועמדים לנשיאות ארצות הברית. צריך להוסיף שהתנגדות הממסד היהודי ל"הצבעה יהודית" תמיד נעשית חריפה יותר, אם קיים חשש שהדבר יהיה לרעת המועמד הליברלי. באב תשל"ב (אוגוסט 1972) ועדת ההנהלה של "בני ברית" היביעה את התנגדותה לתמיכה יהודית במועמד ספציפי באומרה: "נזכיר לכל המועמדים שהיהודים אינם מצביעים כגוש אחד או בתגובה לנושא אחד מסוים". תשובתנו באה במאמר שכתבתי ב"ג'ואיש פרס"204 תחת הכותרת "חס ושלום":

  יצירת "ועדות יהודיות" לתמיכה במועמד פוליטי זה או אחר אינה מוצאת חן בעיני הנהלת "בני ברית"... וכך נאמר בהחלטתם: "נזכיר לכל המועמדים שהיהודים אינם מצביעים כגוש אחד או בתגובה לנושא אחד מסוים". לדעה זו הצטרף ארגון מכובד נוסף מטעם הממסד, הקונגרס היהודי-אמריקאי. נשיאו החדש ביקש מכל המנהיגים היהודיים לא לעזוב את הזירה הניטרלית משום שלדבריו, לא תצא תועלת לא ליהודי ארצות הברית ולא לישראל מכך שחברי הממסד היהודי משתמשים במשרותיהם כדי להצהיר על עדיפותו של מועמד זה או אחר לאינטרסים יהודיים.

  מה שבאמת נאמר כאן על ידי רועי ה"עדר" היהודי-אמריקאי הוא זה:

  אסור שיהודי ארצות הברית ייצרו רושם כאילו יש משהו שנקרא "נושאים יהודיים", דבר שמשתמע ממנו שיש צורך ב"עמדה יהודית" וב"גוש יהודי להצבעה יהודית". אסור שיהודים יצביעו לפי הנחיות של אינטרס יהודי מסויים. אסור שיהיה לחץ יהודי מאוחד ומכוון העלול לסכן את סיכוייו של מועמד מסויים להיבחר אם לא ימלא איזו בקשה שהיהודים מבקשים. אסור שיהודים ייצרו לעצמם קול פוליטי חזק כדי לנצלו לטובת אינטרסים יהודיים; אסור שיהודים יתבלטו בראש ובראשונה כיהודים. על היהודים להיות אמריקאים, להצביע ולבחור כליברלים, כשמרנים (קונסרבטיבים), כדמוקרטים או כרפובלקנים — רק לא כיהודים. חס ושלום...

  אכן, זוהי כוונתם, וכאן הטרגדיה. חבל. קרוב לוודאי שהגישה הזאת תגרום לפגיעה קשה בזכויות היהודים בעתיד.

  אכן, הבעיה שלנו היא שהמנהיגים שלנו אינם מתייחסים לנושאים אקטואליים מנקודת מבט יהודית. הבעיה שלנו היא שאין מטרה אחת ברורה, אין אמת מידה אחת מוגדרת (הווי אומר, טובת היהודים), שעל פיה מודדים כל נושא וכל מועמד. הבעיה שלנו היא שהמנהיגים שלנו הם חצויים: גם בשר וגם חלב, גם יהודי וגם "איזם" אחר, ולעיתים קרובות מידי ה"איזם" האחר נוטל עדיפות על פני הצד היהודי. למשל, בבעיית המלחמה בוויאטנם. מדינת ישראל הבהירה כבר מאה פעמים שאם תובס ארצות הברית שם, זאת תהיה גם תבוסתה. אך זה לא מנע מהקונגרס היהודי-אמריקאי לנקוט עמדה ליברלית (כלומר, לתמוך בהפסקת המלחמה). בכל פעם שיש סתירה בין הצד הליברלי לבין הצד היהודי, הוא תמיד בוחר בצד הליברלי. וכן בבעיית מימון החינוך היהודי הפרטי: אפשר לסמוך על כל הארגונים היהודיים הגדולים שיעדיפו ליברליות, ויעצרו כל פרוטה של מימון ממשלתי, למרות שהוא כל כך חיוני לחינוך היהודי. ולפי אותו קו, אף על פי שמועמד רפובליקני לנשיאות הוא טוב יותר למדינת ישראל מהמועמד הדמוקרטי הרדיקלי-ליברלי- פופוליסטי, אפשר להמר על כך שהממסד היהודי הליברלי לא יתמוך במועמד הרפובליקני, כי הממסד מעדיף אינטרסים ליברליים על פני אינטרסים יהודיים.

  האם ידוע לכם מה מוביל לחורבן הכלכלי, החברתי, הפוליטי — ולבסוף הפיזי — של הקהילה היהודית בארצות הברית? התשובה היא: עצם העובדה שאותם "מנהיגים" שפונים אליהם להדרכה ולהגנה, אינם בראש ובראשונה יהודים, אלא ליברלים. השאלה הראשונה העולה במוחם בכל נושא שהוא אינה "מה טוב ליהודים?" אלא "מה ליברלי ו'נכון' על פי אמות מידה ליברליות?" זאת הסיבה לכך שהם אינם נלחמים בנחישות ובכוח הדרושים כדי להתנגד לתכנית הממשלתית של מכסות ואפליה מתקנת. מאותה סיבה, ה- AJC  מצאה "הצדקה" לפיטורים של מורים יהודיים בתשכ"ח (1968). הליברליות הזאת היא גם הסיבה לכך שכוח וכסף יהודי רבים כל כך מושקעים לא במאבק היהודי, אלא במטרות אחרות.

  לא כמו המנהיגים באוכלוסיות השחורים או הפורטו-ריקנים, למשל, אשר משקיעים את כל מעיינם לטובת בני עמם, המנהיגים והארגונים היהודיים אינם מסורים בראש ובראשונה ליהודים. הם בורחים מהצו של "יהודים קודמים" בגלל הפחד מהתבלטות יתר ומ"מה-יחשוב-הגוי-אם-ניתן- עדיפות-לאינטרסים-יהודיים", וגם מפני שהם באמת מאמינים שליברליות קודמת ליהדות.

  הטרגדיה היא שהמנהיגים היהודיים הם יהודים מינימליים עם מינימום של ידע ביהדות, בזמן שאנחנו זקוקים דווקא ליהודים וליהדות מקסימליים. אנו צריכים ארגונים ומנהיגים אשר יהיו מסורים לעקרונות הבאים:

  1. עם ישראל הוא עם ייחודי ונבחר עם מורשת מפוארת ומסורת המדריכה אותנו להפרדה מהעולם הלא-יהודי.

  2. בכל נושא שהוא יש לפעול על-פי העיקרון של "מה טוב ליהודים? מהו האינטרס היהודי כאן?"

  3. עם ישראל אף פעם לא היה אהוד על העולם, אף פעם לא יהיה אהוד על העולם ולא קיימים בשבילו שום בעלי ברית נצחיים. צריך להבין שרק יהודים עוזרים ליהודים באופן קבוע.

  4. יש לאגד את הכוח היהודי הפוליטי והכלכלי בצורה כזאת שיתמוך בנושאים ובמועמדים פוליטיים על פי עמדותיהם כלפי אינטרסים יהודיים.

  5. יש להבהיר למועמדים פוליטיים שהתמיכה היהודית מותנית בהתחייבותם ובפעולתם למען נושאים שאנו מחשיבים אותם לחיוניים.

  6. יש להודיע ליהודים המועמדים לתפקידי הנהגה, שאנו מצפים מהם לראות את עצמם בראש ובראשונה נציגים של אינטרסים יהודיים, לא פחות ממה שהשחורים עושים בשביל אנשיהם.

 

כל ההתנגדות שלנו לליברליות (וללינדזי) נבעה מכך שראינו — לפי הנושאים שעמדו אז על הפרק — שליברליות מנוגדת לאינטרסים יהודיים. בדרישתנו שיהודים יפסיקו להיות ליברלים, לא התכוונו לכך שיתחילו להיות שמרנים (קונסרבטיבים)205. הכוונה היתה שפשוט יתחילו להיות יהודים, ולשקול כל דבר במאזני האינטרס היהודי. הנקודה הזאת — לא הנטייה לשמרנים (קונסרבטיביים) — היתה הסיבה למאבקנו נגד לינדזי בתשכ"ט (1969). המאבק החזק שלנו דווקא הצליח, ולינדזי איבד את המועמדות הרפובלקנית. למרבה האירוניה, דווקא ההצלחה שלנו (שלינדזי הפסיד את המועמדות הרפובלקנית) זיכתה אותו בניצחון בסופו של דבר. בגלל תבוסתו אצל הרפובליקנים הוא רץ לראשות העיר בתור עצמאי, ולבסוף הצליח בגדול. למרות זאת, ההתקפות שספג לינדזי מהליגה עזרו להפוך מספר גדול של יהודים ליברלים לאנשים שחושבים לפני שהם מצביעים, וגם סייעו בתשל"ב (1972) לתבוסתו בבחירות למועמד לנשיאות ארצות הברית מטעם המפלגה הדמוקרטית.

  בבחירות הנ"ל למועמדות לנשיאות יצאנו בעד הסנטור (ממדינת וושינגטון) הנרי ג'קסון, שוב על פי הקו העקבי שלנו של מה-שטוב-ליהודים. היינו משוכנעים לגמרי שאין טוב ממנו מבחינה זו. אני ממהר להוסיף שמדובר באדם שלא היה כמוהו בהבנה ישרה של האינטרסים המדיניים של ארצות הברית. בט"ז טבת תשל"ב (3 בינואר 1972) הקמנו ועדה לפעילות פוליטית יהודית נגד מועמדותו של לינדזי לנשיאות. במסיבת עיתונאים הודענו שנעקוב אחרי לינדזי במסע הבחירות שלו, ונגלה לעם את "הסיפור האמיתי של ניו-יורק וג'ון לינדזי, כדי שמה שעשה כאן לא יחזור על עצמו בקנה מידה לאומי". כאשר הוא נסע למדינות ויסקונסון, מסצ'וסיץ ופלורידה, גם אנחנו היגענו לשם (אני עצמי טסתי לפלורידה כדי לפתוח את המערכה נגד לינדזי). במקומות האלה דיברנו בפני היהודים על האינטרס היהודי שבהבסת לינדזי.

  בד בבד עם זה, השתתפנו במסיבת עיתונאים בניו-יורק בה הופיע הסנטור ג'קסון כדי להודיע על הגשת מועמדותו לפריימריז המקומיים (כ"ד טבת — 11 בינואר). הייתי שם עם עוד כעשרים וחמישה מחברי הליגה, ואמרתי ל"ניו-יורק טיימס" שאנחנו תומכים בג'קסון. בטור השבועי שלי ב"ג'ואיש פרס"206 הסברתי ליהודים למה כל כך חשוב לתמוך בג'קסון (דברים שאמרתי גם בפלורידה):

 

  אין שום מועמד אחר אשר מדגיש כמוהו את הצורך בתמיכה כמעט טוטלית בעמדתה של מדינת ישראל. אך יותר חשוב מכך היא העובדה שהדעות הללו של ג'קסון לא יצאו מפיו פתאום עכשיו, ערב הבחירות. דעותיו הנחושות — אשר נאמרו מפי אדם שלא היה זקוק מעולם לקול היהודי, שהוא קול קטן במדינתו, בוושינגטון — הן ותיקות אצלו, ומבטאות את עמדתו לגבי מדיניות החוץ של ארצות הברית מעבר ליחסה כלפי ישראל.

  ג'קסון מתייחס למדינת ישראל מתוך נקודת מבט נורמלית ונכונה של מדיניות חוץ אמריקאית כוללת. לדעתו, העמדה האמריקאית כלפי ישראל צריכה להיות מבוססת על העיקרון של טובת ארצות הברית. יש לסמוך על אנשים כאלה הרבה יותר מאשר על פוליטיקאים-שחקנים המבטיחים את הכל לכל הבוחרים, והצורך שלהם בקולות היהודים גורם להם להבטיח הבטחות שאינם מתכוונים לממשם בשום אופן משמעותי.

לצערנו, ההבנה המוקדמת של הליגה בעניין ג'קסון לא היתה נחלת הקהילה היהודית בארצות הברית. ג'קסון יצא מהמירוץ לנשיאות אחרי זמן קצר, והיה זה הפסד הן לארצות הברית והן ליהודים. רק כאשר ג'קסון התגלה בבירור כלוחם בעד זכויות היהודים בתשל"ג (1973), כאשר היציע למנוע מהסובייטים מעמד של ארץ מועדפת לענייני מסחר עד שיתירו הגירה חופשית מארצם, התעוררו היהודים והחלו לתמוך בו. זה היה מקרה נוסף של קוצר הראייה של יהודי ארצות הברית בניגוד לראייה ארוכת הטווח של הליגה.

  על פי אותו קו של תמיכה במי שתומך באינטרסים יהודיים, התנגדנו בחריפות למקגוברן, המועמד לנשיאות שהתמודד מול ניקסון. שוב, התמיכה שלנו בריצ'רד ניקסון לא נבעה מתוך אהדה אליו, אלא מהעמדות השליליות של מקגוברן כלפי ישראל: מקגוברן תמך ב"תכנית רוג'רס", שדרשה מישראל לסגת מרוב השטחים ששוחררו בתשכ"ז (1967); הוא לא לחץ להעניק סיוע צבאי לישראל; הוא תמך במכסות ובאפליה מתקנת; ומעל לכל, הוא צידד במדיניות של בדלנות ורצה להוציא את ארצות הברית מתפקידה כ"שומר ראש" של העולם החופשי. וכך כתבתי בב' סיוון (2 ביוני):

  אין לי ספק שג'ורג' מקגוברן, המועמד הדמוקרטי לנשיאות, הוא אדם טוב ונחמד ואמריקאי מסור. כן, הוא כולל את כל התכונות הטובות הללו, ויחד עם זאת, הוא מהווה אסון פוטנציאלי לישראל וליהודים. כדאי שכל היהודים הליברליים שבקרבנו התומכים במקגוברן, יסתכלו טוב טוב לאיזה כיוון הם הולכים.

  מקגוברן רוצה לקצץ שלושים מיליארד דולר מתקציב הביטחון ולסרס את הצבא האמריקאי; להפסיק את תפקיד ארצות הברית כ"שוטר העולם"; לסיים "הרפתקאות" בניכר ובכך לגרום תבוסה משפילה לארצות הברית בדרום-מזרח אסיה. ללא ספק, האדם הזה ייצור מדיניות של בדלנות שתגרור כניעה אחר כניעה נוסח מינכן ערב מלחמת העולם השניייה. הוא יסיר את הפחד מכוח אמריקאי מרתיע, וכך תיפתח הדרך לתוקפנותם של הסובייטים ושל עריצים קומוניסטיים אחרים. מדינות קטנות תיאלצנה להיכנע לקומוניזם, וחלק מהן עלולות ליפול לגורל של עבדות או חורבן. מדינת ישראל מצויה בקטיגוריה הזאת.

  מה, השתגענו? איך יהודי ארצות הברית אינם מבינים שללא הכוח המרתיע של ארצות הברית, מדינת ישראל תהיה במצב מאד מסוכן? הן לטובת האינטרסים שלנו והן לטובת האינטרסים האמריקאיים, דרושים מדיניות קשוחה נגד הסובייטים וכוח צבאי חזק שיעמוד מאחורי המדיניות הזאת ויבטיח אותה. ג'ורג' מקגוברן אינו אדם שיתמוך במדיניות אנטי- סובייטית חריפה או בקו אנטי-קומוניסטי קשוח. לדעתו, הגישה האנטי- קומוניסטית היא שריד מהמלחמה הקרה שאין להמשיך בה.

  האם ג'ורג' מקגוברן טוב לליברלים? אני חושב שכן. האם הוא טוב ליהודים? אני בטוח שלא. עכשיו היהודים צריכים להחליט מה יותר חשוב בעבורם.

צורת החשיבה הזאת הובילה אותנו ללכת נגד הזרם "היהודי" בשאלה הגדולה השנויה במחלוקת בקשר למלחמת ויאטנם. בהגיע שנת תש"ל (1970) לא היה אף ארגון יהודי גדול שלא התנגד למדיניות של ארצות הברית בנושא ויאטנם. הקונגרס היהודי-אמריקאי, למשל, השקיע כמויות עצומות של זמן וכסף יהודי בהתקפות על ניקסון בנושא הזה. יתר על כן, לא היה שום קמפוס בו הרוב המכריע לא היה נגד התערבותה של ארצות הברית בדרום מזרח אסיה (ויאטנם). כולם תמכו ביציאת ארצות הברית מוויאטנם. והנה, דווקא באווירה הזאת יצאה הליגה נחרצות נגד נסיגת ארצות הברית מוויאטנם.

  במסיבת עיתונאים בי"ג אייר תש"ל (19 במאי 1970)207 טענתי שלתוצאותיה של מלחמת ויאטנם תהיה השפעה ישירה על עתידם של מדינת ישראל ושל המצב במזרח התיכון. אמרתי שתבוסה אמריקאית בדרום מזרח אסיה תביא להסלמה מלחמתית באזורים אחרים. עמדתי על כך שהממשלה בישראל והרוב המכריע של הישראלים רוצים עמדה אמריקאית חזקה בוויאטנם, וזה היה בהחלט נכון. אחד הניגודים הגדולים ביותר בין טובת הליברליות לבין טובת היהודים התגלה בוועידה של הקונגרס היהודי-אמריקאי בקליבלנד באייר תשל"ב (מאי 1972), כאשר סגן ראש ממשלת ישראל, יגאל אלון, דיבר שם. הוא הגן נמרצות על מדיניותו של ניקסון, וזאת בזמן שהוועידה העבירה ביקורת חריפה על הנשיא בשל מיקוש נמל הייפונג בוויאטנם.

  אין ספק שהעמדה שלנו בנושא ויאטנם גרמה לנו הפסדים בקמפוסים. אבל העובדה שלא התפשרנו ולא נכנענו היתה סוד גדולתה של הליגה, וביטאה את ההבדל בינה לבין ארגונים אחרים. בכל מצב בו עמדה מסויימת היתה לטובת היהודים אך לרעת הליגה, אף פעם לא היססנו. תמיד קדמה טובת היהודים, וכך היה גם הפעם. ידענו שמדיניות חזקה של ארצות הברית בנושא ויאטנם היא חיונית לטובת מדינת ישראל, ולכן היבענו זאת בגלוי, למרות העובדה שהתבטאויות אלה הפריעו לגיוס חברים לליגה. שוב ושוב שכנעתי את חברינו שאף פעם אין לסגת מעיקרון כדי להשיג הישגים קצרי טווח. בטווח הארוך יזכרו את דברי האמת שאמרת — גם כאשר נסקלת באבנים בגללם — ותצא חזק יותר בזכותם.

  היהודים עשו כל מיני שטויות במסגרת המאבק להוצאת ארצות הברית מוויאטנם: הקונגרס היהודי-אמריקאי והתנועה היהודית הרפורמית הכריזו על שבת "למען השלום, לעצור את המלחמה הלא-רצויה בויאטנם" (י"ח חשוון תשל"ב — 6 בנובמבר 1971); ראביים בבוסטון, שלא חלמו מעולם לעשות דבר כזה למען יהודי ברית המועצות, נעצרו בהפגנות מחאה נגד מדיניותו של ניקסון בוויאטנם; כל מיני ראביים סכיזופרניים ,קונסרבטיביים ורפורמיים, קראו ליום תענית באלול תשל"ב (ספטמבר 1972) בגלל המלחמה באסיה. הליגה אף פעם לא זזה מן המסירות והנאמנות לטובת היהודים. גם אם לא היינו עושים שום דבר, העקביות הזאת לבדה היוותה חידוש מהפכני בחיי היהודים.

  העיקרון של "האם-זה-טוב-ליהודים" שוב הביא אותנו אל "עין הסערה", כאשר נענינו להצעת עזרה מאת ג'וסף קולומבו, ראש התנועה לזכויות האיטלקים האמריקאיים. שוב היינו מוקד לגינוי: הארגונים היהודיים המכובדים יללו בתרעומת על המעשה, הרוב המכריע של היהודים עטו בושה בגללנו, ואפילו חלק מאנשי הליגה לא יכלו להבין את ה"ברית" עם קולומבו אשר, לפי השמועות, היה מראשי המַפיה האיטלקית בארצות הברית.

  הקשרים הראשונים עם קולומבו נוצרו בתחילת תשל"א (1971). כשישים חברים מהתנועה שלו הופיעו בהפגנה שלנו בוושינגטון באותה שנה עם שלט ענק האומר: "הצילו את היהדות הסובייטית" והחתום: "התנועה האיטלקית-אמריקאית לזכויות אזרח". הוזמנתי לאסֵפה שלהם במלון במנהטן באפריל, ושם פגשתי לראשונה את קולומבו. דיברתי לפניהם ועודדתי אותם להיות גאים במקורם האתני. בראיון באותו חודש לסוכנות הידיעות "ג'וּאיש טֶלֶגְרָפִיק אֵיגֶ'נְסִי" אמר בנו של קולומבו, אנתוני: "אנחנו מאה אחוז בעד מה שעושים אנשי הליגה. הם נאבקים למען זכויות העם היהודי בברית המועצות ובארצות הברית, כפי שאנו נאבקים על זכויות בני עמנו בארצות הברית. אנו נעמוד עם הליגה בכל הפגנותיהם". הוא הוסיף שהקבוצה שלהם גם השתתפה בצעדה של הליגה אל תוך הייטסטון בניו-ג'רסי כדי למחות על סדרה של הבערות צלבים שם על ידי ה"קו-קלקס-קלן"208.

  קולומבו הצעיר (אנתוני) הופיע בעצרת למען יהודי ברית המועצות שארגנה הליגה בהנטר קולג', ובראיון טלוויזיוני הכריז בגלוי על התמיכה של האיטלקים האמריקאיים במערכה לשחרור היהדות הסובייטית. ג'ו קולומבו עצמו הצהיר על כך בי"ח אייר (13 במאי) באומרו: "כמו שהרב נאבק למען בני עמו שבברית המועצות, כך אנו נאבקים למען שחרור בני עמנו כאן בארצות הברית". את המילים הללו אמר קולומבו כאשר עמדנו מחוץ לבית המשפט הפדרלי בברוקלין, שם אני, יחד עם עוד שבעה אנשים מהליגה, הואשמנו בקשירת קשר בענייני נשק. בערב הקודם נעצרתי בשעה שיצאתי ממשרדיו של ברט צוויבון. הייתי בדרכי לשכונה יוקרתית בניו-ג'רסי, שם הייתי אמור להרצות בבית כנסת גדוש, ומשם הייתי אמור להמשיך לאירועים בנורפולק, וירג'יניה. הוחזקתי בבית המעצר הפדרלי בווסט סטריט (כאשר שמעו העצורים שם ברדיו על מעצרי, חיכו לי עם אוכל עד השעה 11:00 בלילה). הובאנו — אני, ארב קלדרון, חיים ביבר, איילין גרפינקל, סטוארט כהן, אלכס סטרנברג ועוד שניים — לבית המשפט; לי פסקו ערבות בסך 25,000 דולר, ולכל אחד מהאחרים — ערבות של 10,000 דולר. לא היה שום סיכוי בעולם להשיג ערבות כזאת, מאחר ששום ארגון יהודי לא נתן ולא ייתן סכומים כאלה בשביל עצורים פוליטיים יהודיים. היה זה קולומבו אשר הופיע בבית המשפט וסידר לנו את הערבות, ויחד עם זה הוא גם נתן לנו חינם את שירותיו של אחד מעורכי הדין האישיים שלו, ברי סלוטניק.

  לאחר שחרורנו מהמעצר (בערבות של קולומבו) נערכה מסיבת עיתונאים ענקית. כל הסיפור, בתוספת תמונות של לחיצות ידיים ביני ובין קולומבו, היה פרושׂ על גבי העמודים הראשונים של ה"ניו-יורק טימס" ושל עיתונים נוספים. מעניין של"ניו-יורק טיימס" לא הפריעו אף פעם תמונות דומות של מדינאים אמריקאיים המתחייכים אל מפיונרים כגון ליאוניד ברז'נייב או צ'וּ אֶן לַי209, אך לגבי ה"ברית" שלי עם קולומבו, העתון התפרץ בזעם נגדי במאמר מערכת בשם "קולומבו-כהנא":

"מרוב דאגה לעתידו האישי, נראה שלא אכפת לרב כהנא שעל ידי ה"ברית" השלילית הזאת הוא פשוט מספק עוד סיבה לסלוד מארגון הבריונים הקיצוניים שלו, אשר מוכתם כבר ממילא".

מאחר שדעותיו של העיתון הנ"ל ממש לא מעניינות אותי, המשכנו להדק קשרים עם תנועתו של קולומבו בצורה די עליזה. נענינו להזמנתו להשתתף בתחרות גולף קצת מוזרה שנערכה במועדון מפואר למטרות צדקה. קולומבו שיחק טוב מאד, ואמרתי לו שבפעם הבאה אני אזמין אותו לתחרות סטיקבול210. בסיוון תשל"א (יוני 1971) ערכה הליגה ועידה במלון "וולדורף-אסטוריה" בניו-יורק, ושם אמרתי לפני שלוש מאות הנציגים המשתתפים:

"ה'ברית' הזאת איננה עם ג'ו קולומבו, אלא עם עשרות אלפי ומאות אלפי האיטלקים האמריקאיים. אני מוכן ללכת עם כל אדם, אם אני חושב שזה יעזור ליהודים. ב-28 ביוני יתקיים 'יום האחדות האיטלקית- אמריקאית', ובאותו יום יגיעו מאה אלף איש לכיכר קולומבוס [לעצרת להפגנת כוח איטלקי שתכנן קולומבו]. אני מתכונן להיות שם ולדבר על היהדות הסובייטית. ניקסון תלוי באנשים האלה, ואני רוצה לגייס אותם לתמיכה בנושא היהדות הסובייטית".

זה היה לב העניין. זאת דוגמה נוספת לחזון, לדמיון ולתעוזה של הליגה לעומת האדישות, חוסר המרץ, הפחד והטיפשות של ארגונים ומנהיגים יהודיים אחרים. ידעתי היטב שאומרים על קולומבו שהוא מראשי המַפיה, ושלכתחילה הקים את תנועתו כדי שיהיה לו בסיס כוח במאבקו נגד מאמצי הממשלה להכניסו לכלא. אבל, לעומת זאת, גם ידעתי שאנשיו יכולים להיות לעזרה גדולה לעם ישראל, וזאת מכמה סיבות.

  ראשית כל, התמיכה הגלויה ביהודי ברית המועצות מצד קבוצה לא יהודית, קבוצה אשר באמת מייצגת את דעותיהם של מיליוני איטלקים אמריקאיים, היתה בעלת משקל נכבד. יש לזכור, שבלי קשר לסיבה המקורית להקמת הארגון, קולומבו נגע בעצב מאד רגיש אצל האיטלקים האמריקאיים בעלי המעמד הנמוך והבינוני — שחיו בסביבה שאיימה על האינטרסים שלהם מכל צד — כאשר בא ודיבר איתם על גאווה איטלקית ועל כוח איטלקי. כאשר יהודים מפגינים בעד שחרור יהודי ברית המועצות, זה הלא דבר מובן, ואין לזה חשיבות פוליטית מכרעת לריצ'רד ניקסון. אבל כאשר באה קבוצה אתנית לא יהודית, המייצגת אוכלוסיה של עשרים מיליון איש, ומצטרפת למאבק לשחרור יהודי ברית המועצות, זהו הישג חשוב למען אחינו שמאחורי מסך הברזל. הרי האנשים האלה היו אותם אזרחים ממוצעים, שמרנים ושומרי חוק וסדר, שבקולותיהם ניקסון היה תלוי.

  שנית, ידענו על המתח הקיים בשכונות מצוקה בין איטלקים לבין יהודים. אלה היו מתחים יומיומיים בצורת מכות ומעשי ונדליזם בבתי כנסת. אלה היו מתחים שהיו רחוקים שנות אור מתודעת היהודים המכובדים, "יהודי הניו-יורק טיימס". היחסים שלנו עם קולומבו עזרו לפעמים להקלת המתחים הללו, כאשר האיטלקים הבינו שהוא רוצה יחסים טובים עם היהודים.

  ולבסוף, התועלת בשיתוף עם קולומבו היתה קשורה לכל מערך הכוחות באוכלוסיה האמריקאית. אני הבנתי יותר ממנהיגים יהודיים אחרים את המשבר שחל ב"כור ההיתוך" האמריקאי. ההתבדלות האתנית היתה בעלייה בעקבות התעוררות השחורים. ידעתי שאיטלקים, פולנים, אירים ועוד קבוצות אתניות לבנות אשר היוו את רוב האוכלוסיה היו ממורמרים, ותוך זמן קצר הם יתעוררו ויתחילו לדרוש לעצמם זכויות. הם יהיו גורם נכבד בעתיד, אך מסיבות שונות הארגונים היהודיים הגדולים התעלמו מהם, והעדיפו להתחבר עם  WASPS  (האליטה הלבנה האמריקאית) או עם שחורים. לכן הקבוצות הללו נשארו כוח פופוליסטי חזק אשר במקרה הטוב, עויין ליהודים (בפסיביות), ובמקרה הגרוע יותר, שופע מרירות ושנאה. בספרי  NeverAgain  כתבתי חודשים רבים קודם לכן:

על היהודים לזכות בתמיכה או לפחות בחוסר עויינות פעיל של ה"עמך" האמריקאי העצום, ושל הקבוצות האתניות אשר מהוות חלק גדול מאד ממנו. אלה, לא הממסד האמריקאי211 או הליברלים, הם גל העתיד. על היהודים ללמוד "לשחות" ב"מים" הללו, להכיר אותם ולהרגיש בהם בטוח.

בגלל כל הסיבות הללו עבדנו עם קולומבו. לא היו לנו אשליות בקשר לעמדתו או בקשר לאורך החיים של "בריתות" עם אתנים לבנים או עם כל אחד אחר. אלא, ידענו את מה שיודע כל דיפלומט נאור: אם מציעים לך עזרה — מכל מניע שהוא — קח! זהו יסוד הפוליטיקה של האינטרס העצמי. וזה נכון עוד יותר לגבי היהודים, שאין להם הרבה "בעלי ברית", אם בכלל. היינו מוכנים לנצל כל שותף שהוא כדי לקדם אינטרסים יהודיים. חבל שהיהודים המכובדים העדיפו את חברתם של אמריקאים הגונים ושומרי חוק כמו ג'ון לינדזי ודומיו, אשר היו נגד אינטרסים יהודיים באופן קבוע. בחוסר החזון ובהעדר הדמיון שלהם, היהודים הללו לא היו מסוגלים להתחיל להבין כמה חשוב קולומבו בשביל היהודים.

  מה שקרה ב-28 ביוני הביא את הסיפור לסופו. הייתי בדרך לעצרת האיטלקית-אמריקאית בכיכר קולומבוס, כאשר שמעתי ברדיו במכוניתי שקולומבו נורה בראשו על ידי שחור. המשכתי לעצרת ודיברתי לפני הקהל, שהגיב בתשואות רמות. אחר כך מיהרתי לבית החולים רוזוולט, שם חיכה בחוץ קהל גדול. קומץ אנשים בלבד הורשה לעלות לקומה בה נותח קולומבו. עליתי איתם וראיתי שם את משפחתו, את הזמר סמי דייויס ג'וניור ואת בוב גרנט, אישיות ידועה מהרדיו המקומי. ישבתי עם המשפחה, שהודתה לי על בואי, והקשבתי לשיחתם של הנוכחים, שומרי ראש ואחרים. הם דיברו על הזעם והמתח נגד השחורים. במשך חצי שעה עשיתי מאמצים של הסברה שקטה להסיט את הזעם מהשחורים, בהדגישי שאין להאשים קבוצה שלמה בגלל פשעו של אדם בודד. איני יכול להיות בטוח מה היתה ההשפעה של דברי, אולם אני יודע שכאשר עזבתי את בית החולים, אנתוני קולומבו אמר לעיתונות שהמשפחה לא מאשימה את השחורים. הוא גם קרא לכל האיטלקים האמריקאיים להימנע מאלימות.

  הסערה שעוררה קבלת הסיוע מקולומבו הסתיימה. אכן, אנשים כל כך כעסו על ה"ברית", עד שהיו כמעט מאוכזבים לשמוע שבסוף אנחנו לא נתַנו שום דבר תמורת תמיכתו. ידעתי מה קולומבו רצה להשיג מה"ברית", והוא השיג זאת מאיתנו גם בלי שנתַנו לו דבר. בעקבות הצרות שלו עם החוק, הוא ביקש לתת רושם של דמות מכובדת יותר, ולכן הוא רצה להוכיח שיש ארגון שמוכן לעבוד איתו בגלוי. התצלום שהתפרסם ב"ניו-יורק טיימס" בו רב לוחץ לו יד — אף על פי שזה הרב "ההוא" — היתה בשבילו הישג במאמציו לשפר את תדמיתו הציבורית. ואם זה מה שהוא רצה, לא היתה לי בעיה לתת לו את זה. וזה כל מה שהוא קיבל מאיתנו. אני ממהר להגיד שאני מאמין שאלמלא פציעתו הקריטית, התנועה שלו היתה משמשת מפעל חיובי וחיוני לקהילה האיטלקית-אמריקאית. היה ברור שקולומבו החל להתקשר מאד לתנועה שלו ולהתרשם מהפעילות שלה בתחום זכויות האזרח, והוא כבר התחיל להקדיש לה יותר ויותר מזמנו.

  הסערה סביב ה"ברית" תמיד היתה מלווה בזכרוני בחיוך מריר, משום שהיא הוכיחה כמה היהודים הם לפעמים חסרי היגיון. בתולדות עם ישראל מתועדת העובדה שהרצל, אבי הציונית הפוליטית, לא נמנע מלבקש את עזרתו של האנטישמי הצארי הנודע, שר החוץ וַן-פְּלֶב212, במאמציו להשיג מולדת לעם היהודי. המנהיג הגדול זאב ז'בוטינסקי טרח רבות אצל הממשלה האנטישמית של פולין, וכמעט הצליח לבנות תכנית מעשית להעברת יהודי פולין לארץ ישראל. ערב לידתה בתש"ח (1948), מדינת ישראל לא נמנעה מלקבל את סיועו של ג'וזף סטלין, כאשר עמדה חסרת נשק מול צבאות ערב הפולשים. השגרירה הישראלית הראשונה למוסקבה לחצה ידיים עם סטליניסטים — שמה היה גולדה מאיר. מדינת ישראל לא נמנעה מלקבל סיוע כלכלי או צבאי מדרום אפריקה הגזענית, ואף היתה נוהגת כך אם סין היתה מציעה לה עזרה. ספק אם ג'ו קולומבו היה גרוע יותר מג'ו סטלין... אני מוכן ללחוץ את ידו של יהודי-הטמפל הראשון שמקבל המחאה של חצי מיליון דולר מקולומבו לכסות את המשכנתא הפרטית שלו, והוא עומד וקורע את ההמחאה. כמה קל להיות צדיקים כשהצרות אינן שלנו, וכמה קשה להרגיש את הצער של הזולת!

  הזכרתי למעלה את סירובם של ארגונים יהודיים לסייע לאסירים יהודיים פוליטיים. זה היה ביזיון. בתשל"ב (1972) נעצרו שלושה חברים מהליגה, סטוארט כהן, שלדון דייויס ושלדון סיגל, בחשד שהיה להם קשר לפיצוץ במשרדיו של סול יורוק. אף לא ארגון יהודי אחד הציע לחתום ערבות עבור יהודים צעירים שהואשמו — לא הורשעו — בעבירה פוליטית יהודית.

  במסיבת עיתונאים שאורגנה במהירות, גיניתי בחריפות את היהודים ואת הארגונים היהודיים על קביעת הרשעה לפני משפט ועל סירובם לסייע בערבות: "היהודים מוכנים לעשות הכל בשביל לדון לכף זכות איזשהו אלדריג' קליבר או איזו אנג'לה דייויס213 בטענה שהללו חפים מפשע כל עוד לא הורשעו כדין. אבל הם ממהרים להרשיע שלושה יהודים צעירים, ואנחנו לא מצליחים למצוא מי שיספק להם ערבות". כוונתי היתה למעשה מחפיר, אך לא בלתי צפוי, של הקונגרס היהודי-אמריקאי. הם הסכימו לפרסם בביטאון שלהם214 מודעה גדולה של הקומוניסטים שפנתה לעם היהודי בקריאה לעזור במתן ערבות לאנג'לה דייויס.

  אחד האירועים המבישים ביותר הזכורים לי אירע למחרת, ביום השבת. היגעתי לבית הכנסת "ישראל הצעיר של פלטבוש", קהילה אורתודוקסית אמידה בברוקלין, וביקשתי לערוך מגבית לערבות עבור הצעירים. רב בית הכנסת, אברהם שרפמן, מנהיג ותיק טיפוסי בחוגים המכובדים הרגילים, סירב לבקשתי. נשיא בית הכנסת, אדם קטן ועלוב, הסכים איתו, באומרו: "יש לנו כאן בר-מצווה היום, ואיננו רוצים לקלקל את השמחה". מאחר ששלושה יהודים צעירים יושבים כבר שלושה ימים בצער בכלא ללא אוכל כשר, בעוד היהודים המכובדים המדושנים האלה אוכלים בנחת את סעודות השבת שלהם, החלטתי לעלות לבימה בכוח, ופרצה מריבה בבית הכנסת. נכון, זה היה ביזיון. אולם הביזיון היה כולו של מקום תפילה שמחולל על ידי רב, נשיא וקהילה שכבר מזמן שכחו מהי המשמעות של להיות יהודים, כל זאת בזמן שהם קוראים לעצמם יהודים דתיים.

  שערוריה נוספת היתה אי אספקת אוכל כשר לעצורים. ההתעלמות מהבעיה הזאת היתה טיפוסית לממסד היהודי שעושה "שום-לא-כלום" בגישה של "מה-אכפת-לנו". כמו ברוב המקומות בהם יש אוכלוסייה יהודית גדולה, קיים בניו-יורק ארגון הקרוי "ועד הרבנים"215. הארגון אמור, כביכול, לייצג אלף רבנים (או ראביים) אורתודוקסיים, קונסרבטיביים ורפורמיים, אם כי גדולי התורה והמנהיגים האורתודוקסיים החשובים כבר מזמן גינו את הארגון וקראו לרבנים שלהם לעזוב. ועד הרבנים נתמך על ידי הפדרציה ושוכן בבניין מהודר. מה הם עושים? זאת תעלומה לרוב היהודים, אך לא לנו. אנחנו יודעים שהם לא עושים דבר. פעם דיברתי על הארגון הזה במסגרת הרצאה, וסיפרתי את הסיפור הבא:

יהודי ליטאי "מתנגד", כלומר שמתנגד לחסידים ולרעיון של "רבי" שיכול לתת ברכות ולהתפלל עבורם, היגיע פעם לביתו של רבי חסידי. היהודי הוכנס לחדרו של הרבי. הוא התיישב, ושם רובל על השולחן, כמי שמבקש ברכה. הרבי לקח את הרובל. "אתה זקוק למשהו מסוים?" שאל הרבי, "האם מישהו חולה?"

ענה היהודי: "לא, ברוך השם, הכל בסדר". ואז הוציא עוד רובל, והיניחו על השולחן.

הרבי לקח גם את הרובל הזה, הכניסו לכיסו, ושוב שאל: "אתה זקוק לברכה בעסקים?"

"בכלל לא. העסקים מצוינים", ענה היהודי, והוציא עוד רובל.

"אם אינך רוצה כלום, מדוע אתה נותן לי עוד ועוד כסף?" שאל הרבי.

ענה היהודי הליטאי: "אני אגיד לך. פשוט רציתי לשבת כאן ולראות איך אדם לא עושה כלום, ולוקח כסף על זה...".

כשסיימתי לספר את הסיפור, אמרתי לקהל: "אני יושב כבר שנים, ורואה איך ועד הרבנים של ניו-יורק אינו עושה דבר, ולוקח כסף על זה".

  זה לא היה מצחיק. ועד הרבנים היה, בעצם, קבוצת בובה של הממסד היהודי האמורה לשמש דובר ל"דתיים". בצייתנות הם העבירו בערבי חגים הודעות לתקשורת, וה"ניו-יורק טיימס" פרסם אותן באותה צייתנות. לפי האירוע המתאים, הם פרסמו הודעות המגנות נאצים, ערבים, אנטישמיות וכדומה. הם גם ייצגו את היהודים בטקסים נוצריים-יהודיים ובתפילות שפתחו בהן את מושב בית המחוקקים. הם הוזמנו לברך את ברכות הפתיחה בדינרים של המגבית היהודית המאוחדת, שהתכבדו, למשל, בהשתתפותו המשועממת של משה דיין. זה מה שהם עשו.

  אך מה שהם היו אמורים לעשות היה דבר אחר לגמרי. אחד התפקידים העיקריים שלהם היה, בתיאוריה, לשמש אנשי דת בבתי חולים ובבתי כלא. יהודים רבים יודעים שבבתי חולים יש נוכחות מתמדת של כומר העובר בין החולים, ושואל אם אפשר לעזור. רק לעיתים רחוקות זוכים יהודים חולים לראות את רב בית החולים, למרות שהוא אמור להיות נוכח במקום, והוא מקבל על זה משכורת. זהו נציג ועד הרבנים, אשר בידיו מסור תפקיד חשוב זה. אך מעטים יותר הם היהודים אשר היו עדים לרשלנות המבישה של נציגי ועד הרבנים בבתי הכלא, שם הם פשוט בלתי נראים.

  אברהם הרשקוביץ, חבר פעיל בליגה, היה אחד היהודים האלה. באלול תש"ל (ספטמבר 1970) היגיעו אברהם ואשתו ננסי, בת 19, לנמל התעופה קנדי (בניו-יורק) כדי לעלות על מטוס שהיה בדרכו ללונדון. בבדיקה נמצאו על גופם אקדחים טעונים ורימון יד, והם נעצרו. הדבר היה כשבועיים לאחר שמחבלים ערביים נחלו הצלחה מזהירה בחטיפת מספר מטוסים, כולל פיצוץ מטוס בנמל התעופה של קהיר. המבצע המוצלח של המחבלים התקבל בגאווה ובתשואות בעולם הערבי, ואיים לפתוח עידן חדש של חטיפות מטוסים, כפי שאכן קרה. הזוג הצעיר הרשקוביץ הואשם בתכנית לעלות על מטוס מצרי בלונדון ולחטוף אותו כאזהרה לערבים, שזהו משחק שגם הצד השני יודע לשחק אותו. בהתחלה נקבע סכום עצום לערבות, סכום של 250,000 דולר; אחר כך זה הורד ל-25,000 דולר עבור ננסי, והיא שוחררה. אברהם הרשקוביץ ישב בכלא במשך שבועות ללא אוכל כשר. פניות לוועד הרבנים הניבו תשובות רפות בלבד. רק לאחר הפגנות במשרדי הוועד, כולל השתלטות על משרדיהם הפרטיים של הרבנים, אוכל כשר התחיל להגיע לאסיר. זוהי "אהבת ישראל", נוסח ועד הרבנים.

  אם היו מסתפקים בנוסח השלילי הזה של "אהבת ישראל", דיינו. אך הממסד היהודי המתבולל, פושט הרגל, הגדיל לעשות. "הליגה למניעת השמצה", ה- ADL , שיתפה פעולה עם האף.בי.איי., סוכנות הביון של ארצות הברית, נגד יהודים, כאשר מסרה שמות של חברי הליגה כדי לסייע בהרשעתם. הדבר התגלה באקראי. בתשל"א (1971) נפרצו המשרדים המקומיים של האף.בי.איי. במדיה, פנסילבניה על ידי שמאלנים, ונגנבו מסמכים ותיקים רבים. לאחר זמן מה חלק מהמסמכים התחילו להגיע למערכות עיתונים ברחבי ארצות הברית. באייר (מאי) התקבל מסמך מפתיע בנוגע לליגה להגנה יהודית. זה היה תזכיר סודי ביותר שכתב סוכן מיוחד, ובו רשימת שמות של מספר מחברי הליגה באזור פנסילבניה. נכתב שם שהרשימה נמסרה על ידי סמואל גייבר, המנהל האזורי של ה- ADL , והופיעה שם אזהרה, שהמידע צריך להישאר סודי כדי שלא תתפרסם העובדה שה- ADL  מסרה מידע. היה כתוב שם שפותחים "תיקים חדשים" לבנג'מן פומרנץ, עו"ד מפילדלפיה, לרסל קֶלנֶר ולאֶרבינג שיינמן.

  העיתון "ניוזדֵיי" הביא את הכחשת גייבר שהוא היה "מלשין לאף.בי.איי. אשר זהותו היתה צריכה להישאר חסויה", אך העיתון ציטט אותו כאומר: "אם אני רשום שם כמקור, יכול להיות שבאחד הימים מישהו שאל אותי משהו. עלינו לשתף פעולה עם כל רשויות החוק בניסיון לעזור". הוא הדגיש שה- ADL  אכן עשתה מאמצים לפעול נגד הליגה, באומרו: "אנו מתנגדים לליגה כפי שמתנגדים לה כל הארגונים היהודיים".

  כאשר נודע הדבר, היהודים זעמו. אפילו חברים בארגונים יהודיים היביעו את זעזועם, מאחר שאחד הדברים המחרידים ביותר בהיסטוריה היהודית ובמסורתה הוא כאשר יהודי בוגד בעמו ומלשין לגויים. לאחר מאות שנים של תפילת עמידה קבועה בעלת שמונה עשרה ברכות, הסנהדרין הוסיפו עוד ברכה (ובכך הפכו את תפילת העמידה לבעלת תשע-עשרה ברכות): "ולמלשינים אל תהי תקווה...". התוספת הזאת בתפילה נעשתה עקב הבעיה החמורה של מלשינים יהודיים בתקופת הרומאים. לפי ההלכה, גוזרים גזר דין מוות על מלשינים גם בזמן שגזרי דין מוות אינם נוהגים למעשה משום שאין סנהדרין. עכשיו יהודים הוכו בהלם לשמע העובדה שארגון יהודי חשוב ירד לרמה נמוכה כזאת.

  הרב ברנרד ברזון, נשיא מועצת הרבנים של ארצות הברית ( RCA ), הצהיר שלהלשין על יהודים הוא בניגוד להלכה היהודית; הנרי סטייגמן ממועצת הסינגוגים של ארצות הברית216 תקף בחריפות את ההלשנה; באסֵפה מיוחדת של כתב העת האקדמאי "שְמַע", קבע העורך יוג'ין בורוויץ שהמעשה של ה- ADL  היה "התפתחות בלתי נסבלת בקהילה היהודית". ברנרד דויטש, פילנטרופיסט חשוב ופעיל בענייני יהדות ברית המועצות, לשעבר יו"ר הסניף האזורי של ה- ADL  בברוקלין, דרש מנשיא ה- ADL , ויליאם וקסלר, להשמיד את כל התיקים שיש לארגון על הליגה.

  למרות שהיה ברור שה- ADL  נפגעה מכל הביקורת, היא התגוננה, וכך אמר המנהל הארצי, בנג'מין אפסטין:

  "האף.בי.איי. מתקשר אלינו לעיתים קרובות מאד לקבלת מידע בשטח בו אנו עוסקים. אנו משתפים פעולה איתם, כפי שאנו עושים עם כל הרשויות הממשלתיות, עם המוסדות האחראים ועם העיתונות. לתת פירוש פוגע כל כך למעשה הזה של ה- ADL ... גובל בהוצאת שם רע". אפסטין, "ילד טוב ירושלים" נוסח הממסד היהודי, אף איבד את תחושת הבושה, מידת הביישנות, עליה אומר התלמוד שהיא מהסימנים של בניו של אברהם אבינו...

  אנחנו, הליגה, לא הופתענו מהידיעה הזאת. במאמר גדול על הליגה בשבועון "ניו-יורק מגזין", תיאר מל זיגלר את ביקורו במשרדי ה- ADL  וכתב: "יצאתי משם בהרגשה שהם אכן יודעים הרבה על השמצה". גם מכך לא הופתענו.

  זו לא היתה הפעם הראשונה שה- ADL , ארגון מתועב במיוחד, ניסתה לגרום ליהודים להגיע לכלא. בתזכיר על הליגה מהתאריך כ"ט אלול תשכ"ט (12 בספטמבר 1969) המוגדר "סודי", מונה ה- ADL  מספר דרכים אפשריות בהן אפשר להאשים את הליגה ומנהיגיו בהפרת חוק, ומציעה לבדוק את העניין עם רשויות אכיפת החוק. כך מתחיל התזכיר:

  "התזכיר הזה מבוסס על חומר שהובא לידיעתי על ידי ג'רי בקסט. התזכיר בודק דרכי פעולה אפשריות של רשויות אכיפת החוק נגד פעילויות שליליות של הליגה להגנה יהודית".

  לאחר מכן מופיעה רשימת "אפשרויות", המצביעה על עבודה מדוקדקת ויקרה מצד ארגון שמקבל כסף כדי להיאבק באויביו של עם ישראל. כותב התזכיר, המזוהה בראשי תבות  SR , כותב שנראה שאין לליגה היתר חוקי לנהל מחנה קיץ. "יכול מאד להיות שיש לתובע הכללי אפשרות לפתוח בהליכים משפטיים... נגד הליגה". אחר כך יש הצעה להוכיח שהליגה עברה עבירות מס. גם בקשר לעבירות נשק מוצעים חוקים שניתנים ליישום, הכל בפירוט רב.

  לאנשי ה- ADL  יש מרץ שאינו יודע גבולות בשעה שהם מחפשים פשעים בהם אפשר להאשים את הליגה. הם עושים זאת בצורה שיהודים יותר טובים מהם מחפשים חמץ בערב פסח:

  "מאחר שההנהגה של הליגה להגנה יהודית מדברת על נשיאת נשק לשם הגנה עצמית ולשם תיקון מחדלי המשטרה, יכול מאד להיות שהיא מעודדת את חבריה להחזקת נשק ללא רשיון. חקירה בנושא עשויה לגלות שהליגה מעורבת בהפרות חוק".

  התזכיר ממשיך לדון בהפרת חוק נוספת אפשרית על ידי הליגה, ומסיים: "יש לבקש ממשרדו של התובע הכללי לבדוק האם הליגה פועלת בהתאם לסעיף האמור ולנקוט פעולה אם הליגה מפירה את החוק".217

  "אלה אלוהיך, ישראל" — פקידונים קטנים, נקמנים, מעוותים. להלן דברים שנכתבו בנושא התקפות הממסד היהודי על הליגה, שהופיעו תחת הכותרת "האחים בריגן והליגה להגנה יהודית"218:

"זה מזכיר את הערתו של יהודי אמריקאי מסויים, המביעה התפעלות מהכבוד העצמי של הכנסיה הקתולית בקשר לאחים בריגן. לא היה שום גינוי, שום לכלוך; לא היה ניתוק קשרים, למרות שמעורבות בעניין האשמות חמורות".

זוהי הערה מצויינת, ובתוכה טמונה התשובה לשאלה מדוע הממסד היהודי אינו מתנהג כלפי אחיו היהודים כמו שהתייחסה הכנסיה הקתולית לאחים בריגן. אי אפשר לצפות מננסים חסרי כבוד עצמי לנהוג כמו שצריך. אנשי הממסד וה- ADL  היו יהודי גטו, חסרי ביטחון, קטני חזון וקירחים מכל יהדות. כאילו מונָע על ידי חוק טבע, ראביי הרולד ספרסטין, נשיא ועד הרבנים של ניו-יורק, הוקיע בהיסטריה את הליגה, ולעומת זאת הכריז על האחים בריגן כ"אנשי רוח גדולים".219

  השאלה שנשארה ללא מענה היא: איזה תפקיד בדיוק שיחקו "בני ברית" וה- ADL  או ארגונים יהודיים אחרים בנוגע למעצרים ולמאסרים של חברי הליגה להגנה יהודית? כמה מלשינים הם שתלו בתוך הליגה, כמה פרובוקציות הם גרמו, כמה מידע היגיע מהם לרשויות? עד כמה היה מעורב הממסד היהודי בתשכ"ט (1969) בלחץ שהפעילה חברת הפרסום של ג'וסף ג'ייקובס, החברה המטפלת ברוב הפרסום "היהודי"? מדובר במכתב שהיגיע מחברת הפרסום הזאת לעורך הג'ואיש פרס, שלום קלאס, ובו קריאה לפטר אותי220 בטענה שלקוחות אלמוניים, שהם מפרסמים כבדי משקל בג'ואיש פרס, נפגעים מתוכן המאמרים שלי. כל אלה הן שאלות חשובות מאד לקהילה היהודית, העומדת בפני המשבר החמור ביותר שלה, וזקוקה למנהיגות גדולה ויהודית באמת.

  הארגונים היהודיים של הממסד היהודי היו בחברה "טובה" או לפחות בחברה ידועה. תופעה דומה היתה בתקופת המחתרות העבריות בארץ ישראל, בזמן עליית האצ"ל והלח"י. בנאום חשוב בהסתדרות, קרא ראש הסוכנות היהודית, דוד בן-גוריון, לפטר יהודים החברים באצ"ל או המקורבים לאצ"ל ממקומות עבודתם וממקומות לימודיהם, ולמסור אותם לבריטים. מנהיגים יהודיים אחרים הצטרפו לקריאה זו, כולל אישה בשם גולדה מאירסון. בשלב מסויים, ההגנה חטפה ומסרה עשרות מחברי האצ"ל והלח"י לבריטים כדי להעבירם למחנות מאסר במזרח אפריקה. האחראי לחטיפות היה יגאל אלון.

  אי אפשר לוותר על ההשוואה בין ההתנהגות החולנית הזאת לבין התנהגותם האצילה של שני יהודים צעירים מהליגה, ג'פרי סמילו וריק הס, אשר הוחזקו כעדים בקשר לפרשת יורוק. בגלל האיסור להלשין על יהודים, הם סירבו בתוקף להעיד נגד שלושה יהודים נאשמים. השופט הנרגז גזר עליהם שלושים ימי מאסר בגין ביזיון בית המשפט. הוא גם איים עליהם שהם ירַצו את העונש המירבי שניתן לגזור על הנאשמים (אפשרות לעשרים שנות מאסר). אולם השניים עמדו בסירובם, ולא הלשינו על חבריהם. ג'ף היה אז בן 17, וריק היה בן 16. בסופו של דבר, על שניהם נגזרו מאסרים של שנה.

  "מה טוב ליהודים?", "האם בעיות יהודיות קודמות אצלי לכל דבר אחר?" אלה היו השאלות שדרשנו מכל יהודי ומכל ארגון יהודי לשאול. על הרקע הזה התעמתנו עם לנורד ברנשטין, המלחין והמנצח הנודע, באירוע שזכה לפרסום רב.

  שאלה: מה אפשר עוד לתת למנצח מפורסם ועשיר מאד, שלא חסר לו דבר? במקרה של לנורד ברנשטין התשובה היתה: פנתר שחור.

  בז' שבט תש"ל (14 בינואר 1970) הגברת ברנשטין הכניסה לביתה לא אחד, כי אם כמה פנתרים שחורים אמיתיים מאד, לשמחתם של האדון ברנשטין ושל כתשעים אורחים קרואים נוספים. בין האורחים היו כל ה"מי-ומי" והרבה אנשים "יפים", שהיו נרגשים מההזדמנות לפגוש פנתרים שחורים. אכן, ה"הצגה" היגיעה, והפנתרים הפקירו את עצמם לעיניים הגדולות של הנאספים, אותם אנשים שהיו מטרת קנאתם ושנאתם, אותם אנשים שהפנתרים היו הורגים אילו רק יכלו. לנורד ברנשטין ואשתו הזמינו אותם כדי לערוך מגבית לשחרר בערבות עשרים ואחד פנתרים שחורים שהואשמו בתכנית להרוג שוטרים ולפוצץ בתי כל-בו ותחנות משטרה ורכבת. ראש החבורה היה דונלד קוקס, והוא אמר לאורחים, אשר ישבו קשובים בנימוס, שארצות הברית היא "המדינה העריצה ביותר בעולם". אחר כך הוא מיהר להרגיע גברת אחת נפחדת, ואמר לה שלא יהרגו אותה למרות שהיא קפיטליסטית עשירה. זמן קצר קודם לכן, קוקס היה באלג'יריה, שם הוא הצטרף לאלדרידג' קליבר בהתקפה על הציונות ובשבח למחבלי הפת"ח.

  הזוג ברנשטין אסף באותו ערב עשרת אלפים דולר בשביל הפנתרים השחורים, כפי שאמרה גב' ברנשטין: "זו לא היתה מסיבת בילוי, אלא הזדמנות לכולנו לשמוע מה קורה לפנתרים. היחס אליהם באמת היה בלתי אנושי".

  כששמענו על הערב הזה, כינסנו מסיבת עיתונאים, בה הוקענו את ברנשטין והיצגנו חומר כתוב אנטישמי ואנטי-ציוני של הפנתרים. הודענו שאנחנו הולכים לשבש את הקונצרט הבא של ברנשטין. התגובה היתה כמעט מיידית. בי"ט שבט (26 בינואר), כאשר התכונַנו ללכת לקונצרט, התקבל מכתב מברנשטין באמצעות שליח אישי. ברנשטין המסכן ניסה להסביר את עצמו. הוא כתב שהוא ידע שהפנתרים הם אנטי-ישראל, אך הוא מצא לנכון להגן על זכויותיהם של כל בני האדם. הוא סיים: "מצער הדבר, שאחי היהודים מעמידים אותי בעמדת התגוננות, כאשר יש כל כך הרבה נושאים חשובים עליהם עלינו לעבוד יחד".

  צחקנו בציניות. האם ברנשטין היה מקיים ערב כזה עבור הנאצים, אילו זכויותיהם היו בסכנה? ומתי הוא הזמין את כל המי-ומי למסיבה כדי להרים תרומות בשביל פנתרים יהודיים או יהודים סובייטיים או יהודים הסובלים בשכונות מצוקה ופשע? האם הוא יהיה מוכן לערוך מסיבה כזאת? במסיבה שקיים ברנשטין לפנתרים השחורים בביתו באותו ערב, קוקס אמר איזו שטות, וברנשטין ענה לו:  “I dig absolutely” . ברור כי היה זה ניסיון פתטי מצידו למצוא חן בעיני קוקס על ידי שימוש בסלנג של הפנתרים. ניצלנו את המילה בה השתמש ברנשטין  (dig) כדי לחבר מודעה ל"ניו-יורק טיימס" המבוססת על משחק מילים221. המודעה פתחה בשאלה רטורית:  “What do  222 you dig, Lenny?”  ואז הופיעה תשובתנו: "אתה כורה  (dig)  את קברם של ישראל ושל יהודים בארצות הברית"223. מעניין לציין שה"ניו-יורק טיימס", אלוף הליברליות, סירב לפרסם את המודעה הזאת.

  ערכנו הפגנה על יד אולם הקונצרטים של ברנשטין, שהיה תחת שמירה קפדנית, וזרקנו פליירים מהיציע. לא חשבנו שנצליח לשנות את המנטליות של ברנשטין, אך רצינו שיכאב לו מספיק, עד כדי כך שהוא לא יחזור שוב על מעשה כזה. ברנשטין ועוד ברנסטינים כמוהו היו כל כך מתבוללים ולא-יהודיים, עד שהם באמת ובתמים לא הבינו מה רע בסיוע לשונאי ישראל כאשר המטרה היא ליברלית. תפקידנו היה לוודא שהדור הצעיר היהודי יבין טוב יותר ויעשה טוב יותר מהברנסטינים של העולם, כלומר, יקדישו את כספם ואת כשרונם לנושאים יהודיים, וידאיגו את עצמם על בעיות יהודיות.

  גברת בורטון ליין משכונה אמידה בקונטיקט כתבה לנו מכתב רוגז: "אל תהיו מודאגים כל כך מאנטישמים שחורים. האנטישמים הלבנים הם אלה שיש להם הכוח לפגוע בנו. שחורים הם יחסית כל כך חסרי כוח...". גברת ליין היתה בורה בנושא הזה וגם קשת לב. בביתה ההדור בסטמפורד, קונטיקט היא נמצאת רחוק מאד משחורים, ולא היתה לה שום בעיה של אנטישמיות מצד שחורים. כשהיא כתבה על הכוח שיש ללבנים לפגוע בנו, היא באמת התכוונה "בנו" — בה ובבעלה ובמשפחת ליין. אך היא לא היכירה את עשרות אלפי המשפחות היהודיות ובעלי החנויות היהודיים אשר אינם גרים כמוה בשכונה סטרילית; הללו חיים בפחד, ולגביהם הפנתרים השחורים הם לא רק בעלי כוח, אלא גם סיוט יומיומי. ידענו בדיוק מה אמרו ומה כתבו הפנתרים ה"מסכנים" האלה על היהודים, ומה עשו ליהודים. כבר נמאס לנו ששונאי יהודים, שחורים או לבנים, חושבים שהיהודים הם קרבן קל.

  "סינדרום ברנשטין" לא היה מוגבל למנצחי קונצרטים בלבד. זו היתה תופעה שכיחה אצל יהודים בעלי שם, ועשינו כל מאמץ לפעול נגדה. בכסלו תשכ"ט (דצמבר 1969) ארתור גולדברג, זמן קצר אחרי הצלפתו ביהודים מיליטנטיים, הודיע לפתע שהוא "פנוי" לעמוד בראש ועדת חקירה לחקור את דיכוי הפנתרים. הוא היה, כנראה, חסר מנוחה לאחר התפטרותו מבית המשפט העליון ומשגרירותו באו"ם. במסיבת עיתונאים בי' טבת (19 בדצמבר) פתחנו בהצהרה: "אנו שמחים לראות שמר גולדברג חסר הלאות מצא לעצמו עוד תפקיד ציבורי לבצע". אחר כך פרסמנו את תוכנו של מברק ששלחנו אליו: "מאחר שאנו רואים שיש לך זמן פנוי, כפי שמשתמע מתכניתך לחקור את בעיית הפנתרים, הליגה מציעה בדחיפות שתפנה זמן נוסף כדי לחקור את דיכוי קרבנות הפנתרים...".

  הפנתרים היוו סכנה ליהודים, ואנחנו הערכנו את הסכנה הזו במלואה. הם איימו בגלוי על סוחרים יהודיים, סחטו מהם כסף, ותקפו אותם פיזית; הם הרעילו את מוחותיהם של צעירים שחורים בשנאה ליהודים, דבר שגרר התקפות אין ספור על ילדים יהודיים בבתי הספר ועל יהודים בכלל. דוגמה לחומר האנטי-ישראלי המרושע שהפיצו הפנתרים הופיעה בביטאון שלהם224. זו היתה קריקטורה של שני חזירים במדים צבאיים הבורחים בפניקה מפגזים, ועל כל פגז כתובה מילה מהמסר הבא: "צאו מאפריקה, מהגטו, מאסיה, מהעולם". אחד החזירים, המסומן "ציונות עולמית", החזיק בידו נשק עקום ועליו מצויר מגן דוד, ואילו החזיר השני סומן כ"אימפריאליזם של ארצות הברית".

  אבל מעל לכל, הפנתרים היו הסמל של האנטישמי השחור הרצחני והמסוכן המטיל חרדה בלב היהודים. זה היה דומה לצורה בה הסתכלו יהודי פולין על הנאצים החזקים בעלי המראה הבריא כעל יצורים על אנושיים, אשר כדאי להתרחק מהם מאחר שאי אפשר להילחם בהם. היינו נחושים בדעתנו להפסיק את החרדה הפסיכולוגית הזאת. החלטנו שהיגיע הזמן לכך, כאשר עיתונם הנ"ל225 שם קץ לכל הבחנה בין יהודים לבין ציונים. בהתקפה על חברי קבוצת "השמונה משיקאגו"226, בטענה שהם בגדו בחבר הקבוצה, בובי סיל מהפנתרים השחורים, במשפט נגדם, העיתון תקף את "הציוניים אייבי הופמן וג'רי רובין"227. אם הופמן ורובין הם ציוניים, אז אנחנו בולגרים...

  בכ"ט ניסן תש"ל (5 במאי 1970) העיתונות נדהמה לשמוע מפינו שאנחנו הולכים להפגין נגד הפנתרים מול משרדיהם בלב הרלם. למרות בקשות המשטרה שנחזור בנו, המשכנו בתכניותינו. בעשר וחצי בבוקר, משאית ענקית מחברת ההשכרה "הרץ" נעצרה בדיוק מול הפתח של משרדי הפנתרים, והנהג קפץ החוצה לפתוח את הדלת הצדדית. המשטרה, הכתבים וצופים נוספים היביטו כלא-מאמינים בעוד זה אחר זה קפצו מתוך המשאית חמישים צעירים, גברים ונשים לבושים מדים וכומתות. בעלי המראה הגדול והחזק מבין כולם עמדו זקופים, העיניים מביטות ישר קדימה במבט תקיף, הפנים קשוחות ללא חיוך, והידיים שלובות על החזה (הם עשו חזרות כדי להתאמן בכך). צורת העמידה הזאת היתה חיקוי ברור של הפנתרים, אשר הצליחו ליצור תדמית קשוחה ומסוכנת בעזרת הטקטיקה הזו.

  היינו שם יותר משעה. צעקנו והרגזנו את הפנתרים, כאשר בין שני המחנות מפרידים שוטרים עצבניים. פנתר אחד ענק צעק אלינו כל רבע שעה בלשון גסה שכדאי שנסתלק משם, אחרת נצטער על כך.

  באותו ערב רשתות הטלויזיה הקדישו הרבה זמן לאירוע. זה היה תקדים שלא היה כדוגמתו. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו העז להפגין נגד הפנתרים בהרלם, בשטח "שלהם". ועוד יותר מדהים — זה נעשה על ידי יהודים! דקות לאחר השידור התקבלה שיחת טלפון במשרדנו. על הקו היה קצין ברשויות אכיפת החוק של ווסט וירג'יניה, שרצה להגיד שזה היה הדבר האדיר ביותר שראה בחייו. למחרת התקשרו גם אנשי "הרץ", החברה להשכרת הרכב, כדי לבקש שלהבא לא נשתמש ברכב שלהם לדבר כזה. אך התוצאה החשובה ביותר היתה בביטאון של הפנתרים228. בכתבה על פני עמוד שלם הם התלוננו בטונים גבוהים וכועסים על "ההתקפה" של הליגה עליהם. הצטיירנו בכתבה כאילו אנחנו הקבוצה האכזרית והמסוכנת ביותר בארצות הברית. בירכנו אותם בליבנו על כך, כי אם הפנתרים השחורים פוחדים מהליגה, אזי בריונים שחורים בכל מקום יחשבו פעמיים לפני שיעשו משהו נגד היהודים, וזאת היתה בדיוק המטרה שלנו.

  קריאת הליגה ל"כוח יהודי" והתביעה כלפי הארגונים היהודיים לעסוק בראש ובראשונה בבעיות יהודיות נבעו משחיקת זכויות היהודים יחד עם חוסר העשייה וחוסר האכפתיות מצד הארגונים היהודיים. במאמר גדול ב"ג'ואיש פרס"229 כתבתי על "אונס היהודים", ודנתי בכינוס "ועידת השכונות היהודיות המותקפות", אשר תקים את "המועצות השכונתיות לכוח יהודי" כדי לטפל בבעיות הרבות שהוזנחו. במאמר קבעתי:

  לא כל הבעיות היהודיות נמצאות מעבר לים. אנחנו רגילים להתמקד במצוקת יהודי ברית המועצות ויהודי ערב; אנחנו מודאגים מלחץ אמריקאי על מדינת ישראל להסכים ל"שלום" של התאבדות. אולם יש לנו, ליהודי ארצות הברית, בעיות כאן ועכשיו. גם פה סובלים יהודים. כמו שלא פעלו ארגוני הממסד בשביל יהודים בחוץ, כך גם לא פעלו בשביל יהודים כאן.

  לא חסרות כאן בעיות. קיים עוני אצל יהודים; קיימת שחיקת הכוח הכלכלי והפוליטי של היהודים; קיים גל של התבוללות; קיימת תרבות סמים; קיימת אפליה מתקנת. ומעל לכל, קיימת אדישות ממשלתית — למרות ה"יועצים" היהודיים — אדישות הגובלת בעוינות ליהודים. והיהודים? לעולם לא יעשו משהו דרסטי לעזור לעצמם, וזאת למרות מצוקתם.

  כן, יש יהודים עניים בארצות הברית. אמנם רוב היהודים הם, כמובן, "בנקאים בינלאומיים", אבל עובדה היא שבעיר ניו-יורק קבוצת העוני השלישית בגודלה היא של יהודים. ארגוני הממסד היהודי ויהודים הפעילים בתחום החברתי מכים "על חטא" ואומרים לנו לדאוג למיעוטים האחרים. אך מי דואג ופועל לטובת היהודים העניים העובדים קשה במפעלים ובבתי חרושת, אך בקושי משתכרים למחייתם?

  יש ארגונים יהודיים שמסוגלים לגייס גדוד של עורכי דין לכל מיני מטרות, כגון למאבק נגד בולי חג המולד230 או למאבק נגד סיוע ממשלתי לבתי ספר פרטיים שנמצאים על סף פשיטת רגל. אך לשווא תחפשם כאשר יהודי דל אמצעים פונה ל"אדמיניסטרציה לעסקים קטנים" כדי לבקש הלוואה, ונענה בסירוב, משום שיש שם הוראות להלוות רק לשחורים, לפורטו-ריקנים, למקסיקנים ולאינדיאנים. נראה כמה יעזרו הארגונים היהודיים שלנו, כאשר יהודי חסידי מזוקן מנסה למצוא עבודה וצריך בשביל זה להתרוצץ בין מאה מקומות שונים. הארגון היהודי שקפץ לעזור לזמרת מפורסמת231 כאשר רצתה לקנות דירה בבניין מגורים אקסקלוסיבי, לא יבוא לעזרת יהודי עני המופלה לרעה בגלל זקן ומעיל שחור.

  שירותי הרווחה ה"יושבים" על מאות מיליוני דולר (ויותר) מונעים ביהירותם מיהודים עניים את החלק המגיע להם. האנטישמיות בתוככי המשרדים הללו היא בוטה. מיליטנטים המועסקים על ידם תקפו יהודים בתוך שכונות העוני וגם בזמן הבחירות לוועדות הרווחה השכונתיות. למי אכפת, מי עושה משהו? בוודאי לא אותם יהודים המשמשים עוזרים-יועצים לראש העיר, ולצערנו, גם לא אותם ארגונים יהודיים אשר מטרת הקמתם היתה לעזור ליהודים.

  אלפי יהודים חיים בשכונות מצוקה איומות. לא כמו העוזרים-יועצים של ראשי עיר או הביורוקרטים של הממסד היהודי, אשר חיים באזורים הרבה יותר טובים ויפים, היהודים הקשישים והעניים הללו גרים בשיכוני עוני ובתשלובות בנייה זולות. כאשר מדברים על שכונות כמו בראונזוויל או ברונקס הדרומית-מזרחית, חושבים על כל מיני אוכלוסיות, פרט ליהודים הגרים שם. אבל יש שם יהודים, יהודים קשישים החיים על סעד; הם מחכים שאיזה מלחין יהודי יערוך לכבודם מסיבה...

  הם יושבים שם, כלואים בבתיהם מפחד, כתוצאה מהאלימות ומהפשע שהפכו את מקומות מגוריהם לסיוטים. יציאה למכולת איננה משימה פשוטה כפי שהיא אצל אחיהם היהודים ברי המזל הגרים באזורים טובים יותר. היא דומה יותר ל"משחק" מתח, והמנצח הוא זה שמצליח לחזור הביתה כשכל אבריו שלמים. היהודים הקשישים יושבים בייאוש בבתיהם שהפכו לבתי סוהר, ופוחדים ללכת לבית הכנסת או למועדונים. הם יושבים בשיעמום ובדממת מוות, מחכים שהמוות יגאלם. לאף אחד לא אכפת; אותם סכומים עצומים של כסף יהודי שמושקעים בכל מיני שטויות אחרות אינם מושקעים, לצערנו, בסיוע לאותם יהודים לשלם שכר דירה כדי שיוכלו לעבור לשכונה בטוחה יותר.

  אכן, יש יהודים עניים בערים232, וילדיהם לומדים בבתי הספר הכלליים האזוריים, בהם לומדים גם ילדים שחורים, פורטו-ריקנים וכד'. שם מתרגלים ילדים יהודיים לשלוט על תפקודם הגופני, מאחר שמידי מסוכן ללכת לשירותים בבית הספר. הם מקבלים מכות; מזונם וכספם נגנב מהם דרך קבע. ההורים היו מאד רוצים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר היהודיים הפרטיים הן בגלל הפחד מהאלימות, והן בגלל החשש מהתבוללות וניכור. אבל הם מנועים מלעשות כן בגלל שכר הלימוד הגבוה, אשר נאלצים בתי הספר האלה לגבות עקב מצבם הכלכלי הדחוק. על סף משבר, המוסדות הללו יודעים שאלפים היו רוצים ללמוד אצלם, אך אינם יכולים לקבלם.

  מי ייתן לילדים האלה את הזכות לחינוך יהודי טוב, ואת האפשרות לברוח מהגיהנום של בתי הספר הכלליים? בוודאי לא הארגונים היהודיים שלנו, אשר נלחמים נגד כל פירור של סיוע כלכלי לבתי הספר הפרטיים, וגם מסרבים להקצות כספים משלהם כדי לתת לבתי הספר הללו להתקיים. הם אינם נותנים מלגות לתלמידים עניים, ואינם מוכנים לדרוש מהמדינה לסייע בלימודי החול של בתי הספר היהודיים.

  והפשע. עשרות אלפי יהודים חיים באזורים השורצים פושעים, נרקומנים ובריונים. הם אינם מכירים את "החיים הטובים", אשר מהם נהנים יהודים עשירים מסוג יהודי הממסד, הגרים בפרברים נחמדים ושקטים. לעומת זאת, הם מכירים מקרוב סטטיסטיקות שונות של התקפות, אונס, גניבות ורצח. הם מכירים היטב את החרדה שיש ברחובות, את הפריצות לדירות, את בתי הכנסת המחוללים ואת הפחד המניע בעלי חנויות לנעול דלתות גם ביום.

  הסוחרים היהודיים, בעלי החנויות הללו, היו שם הרבה לפני שהשכונות השתנו. הם בנו את העסקים שלהם בעבודה מפרכת. עתה הם מוצאים את עצמם באמצע גטו לא-יהודי. הם הפכו לקרבנות סחיטה, התפרעויות, גניבות, שריפות ודרישות שייצאו משם.

  מי מקצה כספים לטובת ביטחונם של היהודים הפשוטים בשכונותיהם? מי דואג לכך שביטחונם של היהודים יטופל באותה דחיפות בה מתייחסים הארגונים היהודיים שלנו למטרות כמו ויאטנם, שחורים, פורטו-ריקנים או הפלות?

  חוץ מזה, יש ליהודים בעיות גם בתחומי התעסוקה והלימודים. היהודים הם הקרבן העיקרי של האפליה המתקנת; יותר ויותר הזדמנויות נסגרות מפניהם. הממשלה בארצות הברית מפצה מיעוטים אחרים על חשבון היהודים, בטענה שהיא מתקנת אי-צדק של מאות שנים.

  במסגרת האפליה המתקנת הוחלפה שיטת הקבלה לאוניברסיטאות, ובמקום לקבל תלמידים על סמך כישורים, הקבלה נעשית לפי מכסות. מתקבלים סטודנטים ממיעוטים שונים בהתעלמות מרמתם, וסטודנטים יהודיים מוכשרים אינם מתקבלים. בתי ספר לרפואה מקבלים סטודנטים לא מתאימים, בעוד הצעירים היהודיים, שעבדו קשה והישיגו הישגים טובים, נאלצים לחפש מקום אחר או מקצוע אחר.

  כך גם בתחום התעסוקה. עובדי מדינה מועסקים לפי מכסות, ללא בדיקת התאמה וכישורים, והמיעוטים מקבלים טיפול מועדף — אך לא היהודים. היהודים מהווים פחות משלושה אחוזים מתוך האוכלוסיה של ארצות הברית. אם תשלוט שיטת המכסות, כדרישת הליברלים, היהודים יצאו קירחים מכל הבחינות: פוליטית, חברתית וכלכלית. זאת תהיה חזרה לתקופת האפליה של העבר ול"נומרוס קלאוזוס"233 של רוסיה הצארית, הפעם — בשם הקִדמה והצדק.

  בזמן האחרון גוברת הדרישה ל"שליטה קהילתית"234. פירוש הדבר הזה עבור היהודים הוא סילוק — איטי ולא כל כך איטי — משכונות לא יהודיות. אנחנו כבר שומעים על מורים יהודיים אשר הואשמו בהאשמות מגוחכות, רק כדי לסלק אותם. לטעמם של כמה, יש יותר מידי מורים, עובדים סוציאליים ורופאים שהם יהודים. השערוריה המשפילה שהיתה בבית החולים "לינקולן", בה אולץ רופא יהודי לעזוב (ללא התנגדות מצד המרכז הרפואי "איינשטיין" של "ישיבה-אוניברסיטה", אשר נכנעה כניעת כבשים ל"גזרה"), היא רק תקדים לבאות.235

  לממשלה יש אינטרס בשתיקה אל מול הפרת החוק והגזענות. הפוליטיקאיים מעוניינים לשמור על השקט ולחסוך מעצמם בעיות. עד עכשיו הם סמכו על כך (וכמה הם צדקו!) שיהודים אינם מתפרעים ואינם עושים בעיות, אלא משלימים עם גורלם. אבל אחרים כן מתפרעים. לכן היהודים ממשיכים להיות מנוצלים, להיות הקָרְבָּן של הפוליטיקאיים החייכנים הצבועים. בינתיים מתרוצצים העוזרים היהודיים שלהם, ומנסים לשכנע אותנו כמה הפוליטקאיים הללו הם חברים טובים שלנו — כן, הפוליטיקאיים האלה שנותנים לנו למות.

  אנשים כמו לינדזי (ראש העיר ניו-יורק) ורוקופלור (מושל מדינת ניו-יורק) שמחים מאד להסיט את הכעס של המיעוטים מהם (המטרות הנכונות) ליהודים. היהודים הם השעיר לעזאזל הנצחי, ובתור כזה אנחנו אפילו לא מבינים מה שקורה איתנו. אנו נותנים לעצמנו להיות מובלים לטבח על ידי יהודים בוגדניים. הארגונים היהודיים מעדיפים להתעלם מכל הבעיות האלה, מאחר שרק היהודים הקטנים והלא-משמעותיים סובלים מהם. היהודי עשוק, ואין שומע את זעקותיו.

  יש רק תשובה אחת, והיא שהעם ייקח את העניינים לידיים שלו...

  *  *  * 

  בעיות של עוני, אפליה מתקנת ופגיעות פיזיות ביהודים לא היו חדשות כלל וכלל. הן היו קיימות כבר שנים, אך הארגונים היהודיים הגדולים לא עשו דבר. במידה רבה, זה היה בגלל הנטיות הליברליות שלהם, שהניעו אותם לעודד אינטגרציה236 — אסון ליהודים — ולתמוך באפליה מתקנת שתפַצה את השחורים על אי-צדק בעבר. חוסר המעש שלהם נבע גם מהעובדה שלא היה להם קשר עם היהודים העניים, החיים בחרדה ובסבל.

  חשוב להביא דוגמאות של הבעיות היהודיות הרבות מידי שלא נעשה לגביהם דבר מצד ההנהגה היהודית. קריאת הליגה לכוח יהודי באה כדי לפתור בעיות כאלה.

  באב תשכ"ח (אוגוסט 1968), כאשר עדיין הייתי עורך המשנה של העיתון "ג'ואיש פרס", היגיע מכתב מאדם שעבד במחלקת הרווחה של עיריית ניו-יורק (שנקראה יותר מאוחר בשם "האדמיניסטרציה למשאבי אנוש"). המכתב היה מהתאריך כ"ט אב תשכ"ח (23 ב-אוגוסט 1968):

אני מועסק כרגע במחלקת הרווחה של עיריית ניו-יורק. נדהמתי לגלות לאחרונה שמר גולדברג, הנציב הנוכחי, הודיע שלדעתו יש יותר מידי יהודים בדרגות הגבוהות של הלשכה. הוא אמר שהוא מתכונן לתקן את הבעיה הזאת על ידי הוספת בחינה בעל-פה לדרישות הקיימות לקבלת עובדים בכירים (כגון מנהל, סגן מנהל, וכד'). המבחנים הללו יכוונו כך, שיתקבלו רק "מתאימים". לאחר שאלות נוספות הוא הסביר שהכוונה במילה "מתאימים" היא, למשל, העסקת יותר מנהלים שחורים. הייתי בהלם שכך אומר נציב המחלקה שלנו...

נ.ב. נא לא לפרסם את שמי, מאחר שהמחלקה שלנו אינה מקבלת תלונות בעין יפה.

מה שהנציב היהודי הזה, גולדברג, אמר אז בחדרי חדרים, עתה הפך לרשמי, למפורסם, ולמדיניות כתובה ב"אדמיניסטרציה למשאבי אנוש", אשר נמצא עכשיו בנציבותו של ג'ול שוגרמן, גם כן יהודי. בי"א טבת תשל"ב (29 בדצמבר 1971) הוא הוציא תזכיר פנימי בנושא העסקת בכירים237 ובו נכתב:

"נכון להיום, אני מקים פנל להעסקת עובדים בכירים... לטפל בכל ההמלצות להעסקת בכירים במשרות ששכרן 15,000 דולר ומעלה. יש לנו מחוייבות אסטרטגית להעניק הזדמנויות לקריירות לכל חלקי האוכלוסיה ובמיוחד לאותן קבוצות שעד עכשיו לא היתה להם גישה קלה לעמדות בכירות בשירות המדינה... הפנל יחפש מועמדים מוסמכים מתאימים [במיוחד כאלה מקבוצות המיעוטים השונות]...".

כבר לפני שנים צפינו את התקפלות הממשלה. העשירים ובעלי הכוח השולטים בממשלה רצו להציל את עצמם על חשבון האזרח הקטן, בייחוד על חשבון היהודים. הללו נדרשו לשלם את המחיר כדי שהמיליטנטים יקבלו את מה שהם דורשים. כאשר פרנקלין וייט נתמנה ליועץ הכללי של הוועד לזכויות אדם של עיריית ניו-יורק, הוא רואיין בעיתון "ניו-יורק פוסט"238. בראיון הזה נדהמו היהודים ללמוד איך בדיוק מתכונן האיש הזה לשמור על זכויותיהם. הוא תואר כאיש בעל עבר מזהיר ואמונה ברורה בכך שאין לתת לשחורים יחס שווה, אלא יחס מועדף. הוא הצדיק הפרעות של שחורים בקמפוסים, והוסיף: "החברה הלבנה חייבת לשחורים יחס מועדף" (מעניין שעורכת העיתון לא גינתה מעולם התבטאות מיליטנטית שכזאת כאשר היא יוצאת מפיו של לא-יהודי239). באותה שנה, מחלקת החינוך בעיר בניו-ג'רסי החליטה (לאחר הצבעה) לבטל מבחנים שעד אז שימשו לקידום מורים. עשרה מורים לבנים, רובם יהודים, שהיו זכאים על פי המבחנים לקידום למשרת מנהל או סגן מנהל, הורדו לטובת עשרה שחורים שלא הצליחו במבחנים.

  בקולג'ים פתאום הכניסו לטופסי הקבלה סעיף המבקש מהמועמד לציין "קבוצה אתנית". הצעד הזה מאפשר לשחורים, לפורטו-ריקנים ולמיעוטים אחרים להתקבל לקולג'ים למרות כישוריהם הנמוכים. ההסבר שניתן להוספת הסעיף היה: "מידע זה יסייע להעריך ולשפר את המבחנים ואת השירותים ולוודא שהם הוגנים ומתאימים לכל מועמד, ללא קשר למוצאו הגזעי או האתני. הדבר יסייע לפתוח כיתות מגוונות...". היה זה ניסיון ברור לבטל קבלה למוסדות על פי כישורים.

  בכ"ה תמוז תשכ"ט (11 ביולי 1969) מייקל סקרלטה, מנהל כוח האדם במחוז ניו-יורק של רשות הדואר הארצי, הפיץ את התזכיר הבא בין מנכ"לים, מפקחי תחנות ומנהלי משרדים:

"רשות הדואר בשיתוף בית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת ניו-יורק רוצה להעניק הזדמנות יוצאת דופן עבור קבוצות המיעוטים. מדובר במלגות ללימודי מנהל עסקים כולל תואר שני. יש גם אפשרות להשלמת הכנסה אם יש צורך בסיוע כלכלי. פורטו-ריקנים ושחורים המועסקים אצלנו והם בעלי תואר ראשון יכולים להירשם".

יפה... ואנחנו ידענו על עשרות אלפי יהודים קשי יום אשר היו רוצים להתקבל לתכנית כזאת.

  כבר בכ"ו תשרי תשכ"ט (18 באוקטובר 1968) כתב ה"ניו-יורק טיימס": "עובדי עירייה [של ניו-יורק] הודו שפקידים המקורבים לראש העיר [לינדזי] הראו להם איך לסלף טפסים, כדי שיוכלו להתקבל למשרות שאין להם הכשרה לקבלן. פקיד אחד, שהסכים לדבר על הנהלים, טען ש'משפצים' טפסי קבלה כדי להכניס יותר שחורים ופורטו-ריקנים לעמדות רגישות בתחום הרווחה".

  המהלכים אשר הובילו לאפליה מתקנת, ליחס מועדף ולמכסות ("נמרוס קלאוזוס") התנהלו בגלוי, ממש מתחת לאף של ראשי הקהילה היהודית. אבל לא רק שהם לא עשו שום דבר משמעותי נגד התהליך, אלא במקרים רבים אף הזדהו עימו ותמכו בו, מאחר שהדבר כלל לא נגע להם ולילדיהם. השאיפה הליברלית גברה בקלות על הדרישה לאהבת ישראל.

  באלול תשכ"ה (ספטמבר 1965) הורה הנשיא לינדון ג'ונסון על "תכנית פעולה חיובית"240, אשר למעשה קבעה קווים מנחים המיועדים לתת לאנשים השייכים לקבוצות שהיו מקופחים היסטורית, הזדמנות להשתתף בנהלים התחרותיים. האמצעים לכך היו: (1) חיפוש מועמדים מתאימים (לפי כישוריהם) בין הקבוצות המקופחות; (2) יחס מועדף למועמדים מהקבוצות הללו אשר כישוריהם כמעט שווים לכישורי מועמדים אחרים; (3) הוצאת שאלות התלויות ברקע תרבותי מהמבחנים; (4) הדרכה מיוחדת למועמדים מתאימים.

  הנה לכם דוגמה לצביעות של ההנהגה היהודית: בתשכ"ט (1969) ברט צוויבון הִרצה במרכז היוקרתי, "המרכז היהודי של ריגו פארק", ובדבריו תקף את האפליה המתקנת. הראביי המקומי, מנופח ביהירות, קם והזכיר לקהל את הצורך המוסרי שלנו לוותר כדי לפצות את השחורים על האי-צדק שנעשה להם בעבר. צוויבון, שיכול להיות די לא נחמד כאשר הוא צריך להגיב ליהירות, פנה אליו: "ראביי, אני מכיר יהודי שחור צעיר שלומד לרבנות ב'ישיבה-אוניברסיטה'. אני מצפה ממך להתפטר כדי שיוכל למלא את מקומך". התשואות של הקהל היו מעודדות ביותר.

  אפליה מתקנת ומכסות נגעו בתחומים רבים בחיי היהודים. אנשים שלא "זכו" להשתייך לקבוצות ה"מקופחים" נענשו בצורה בלתי הוגנת. במקרים רבים האנשים האלה היו באותו מצב חברתי וכלכלי כמו הללו מקבוצת "המקופחים", והיו זקוקים למשרה בדיוק כמותם. מלבד זאת, לא כל קבוצות המיעוטים או המקופחים זכו בהטבות של התכנית הנ"ל.

  במסגרת התכנית של הנשיא ג'ונסון, הוחלט בסן-פרנסיסקו לבטל כמה תפקידים מנהליים במערכת החינוך, אך להקפיד שלא יפוטר אף עובד לא-לבן. כאשר נציג של המפקח נשאל אם יהודים בעלי עבר של רדיפות ומצוקה גם מסווגים כבני קבוצה אתנית אשר אסור לפטרם, הוא ענה: "אין לנו סיווג בשבילך כיהודי".

  למעשה, המפקח בסן-פרנסיסקו היציע תכנית בה לא יותר מעשרים אחוז של "לבנים אחרים" יתקבלו או יקודמו לתפקידים מנהליים בשנה הראשונה, לא יותר מעשרה אחוז בשנה השנייה, ובשנה שלאחר מכן — בכלל לא, עד שיגיעו למכסה. בסן פרנסיסקו, כמו כמעט בכל מקום אחר, מספר היהודים שהיו בין אלה שסבלו כתוצאה משיטת המכסות ומהיחס המועדף, היה גדול בצורה בלתי פרופורציונלית.

  גם באוניברסיטה העירונית של ניו-יורק ראינו איך היהודים נפגעים משיטת המכסות ומהיחס המועדף. בכסלו תש"ל (דצמבר 1970) נערך שם מפקד של אנשי הצוות החדשים על פי מוצא אתני. בדרך כלל ההצדקה למבדקים כאלה היתה שהם דרושים כדי לבדוק זכאות לחוזים מסויימים. הטורים ברשימות כאלה מסומנים "לבן", "שחור", "פורטו-ריקני", "מזרחי", "אינדיאני-אמריקאי", "מוצא ספרדי אחר" ו"אחר". היהודים נקראים "אחר". אין מספיק מקומות עבודה למסיימי האוניברסיטאות, והתחרות היא קשה. גם בין מקבלי דוקטורטים יש מובטלים. ובנוסף על כל זה, הסטודנטים היהודיים גם צריכים להתמודד עם המכשול האתני. היה ברור שהמפקד נועד למצוא את מי אפשר לפטר מבין צעירי הצוות שלא היתה להם קביעות.

  אחד מנשיאי האוניברסיטה הצהיר שהמדיניות של המקום היא להעסיק אנשים ללא קשר לגזע, צבע או דת. אך סעיף (4) של מדיניות "הפעולה החיובית" שלו קבע: "ביקורת עצמית תיערך מידי פעם כדי לקבוע עד כמה מצליחה האוניברסיטה להשיג שוויון בהעסקה, ויבוצעו פעולות כנדרש כדי לפתוח בפני קבוצות מיעוטים יותר הזדמנויות להעסקה ולקידום".

  מועצת הפקולטה של ברוקלין קולג' קראה בעבר לגיוס עוד אלף סטודנטים שחורים ופורטו-ריקניים. הקריאה היתה להעסיק, לקדם ולהעניק ותק לבני מיעוטים, ביניהם היו רשומים שחורים, פורטו-ריקנים, מזרחים ומקסיקנים-אמריקאיים. לא יהודים.

  בשנת תשכ"ט (1969) הושג הסכם בין ברוקלין קולג' לבין המרכז הרפואי של האוניברסיטה של מדינת ניו-יורק, לפיו יתקבלו סטודנטים מסויימים שחורים ופורטו-ריקנים ללא תחרות. הם יתקבלו לבית הספר לרפואה מייד לאחר שנת הלימודים הראשונה (בקולג'), למרות שיוכלו להתחיל ללמוד רפואה רק כעבור מספר שנים. שנים עשר סטודנטים כאלה כבר התקבלו בתשכ"ט (1969), והם זכו לעבוד עם הרופאים בבית הספר לרפואה בחודשי הקיץ. סטודנטים אחרים — שלא זכו ליחס מועדף — צריכים להתחרות על המקומות שנותרו, וזאת רק בסיום לימודיהם בקולג'.

  ההסכם הזה הוריד באופן משמעותי את מספר המקומות הפתוחים לקבלה על בסיס תחרותי (של כישורים). סטודנטים יהודיים עניים מתקשים להתקבל לאוניברסיטאות הממשלתיות (הנותנות לימודים חינם) בגלל המכסות, וגם למוסדות פרטיים קשה להם להתקבל בגלל שכר הלימוד הגבוה. שכר הלימוד לשנה אחת במוסד ממוצע כזה נע בין 3,000 ל-4,000 דולר לפחות. היהודי הממוצע מהמעמדות הנמוכים פשוט אינו מסוגל לשלם כסף כזה.

  במערכת החינוך הכללי העירוני, הפסקת שיטת הכישורים גרמה נזק ליהודים בתחומים רבים. ראשית, במקום להעסיק מורים לפי גובה ציוניהם במבחן קבלה, עורכים רשימה של כל המועמדים שעברו את המבחן, ובוחרים באופן שרירותי מהרשימה, לפעמים לפי הנטייה הגזענית של האדם הבוחר. שנית, הולכות ונשחקות הדרישות המזַכות קידום למשרות גבוהות. שלישית, עובדים בלתי מוסמכים מתמנים לתפקידים מנהליים "בפועל", ואחרי זמן קצר המינוי הופך לקבוע.

  הדבר היה חמור במיוחד, מפני שעשרות אלפי מורים ומפקחים במערכת החינוך היו יהודים. היהודים האלה, שעבדו קשה והישיגו את משרותיהם בזכות כישורים בלבד, עמדו עתה בפני אסון. הכיוון הזה לא היה חדש, כפי שרואים מהחלטה שנתקבלה בי"ג תשרי תש"ל (25 בספטמבר 1969) על ידי אגודת המנהלים של בתי ספר תיכוניים, ושהתחילה כך:

  "נודע לנו שהמפקח ברנרד דונובן, ערב פרישתו מתפקידו, הורה לערוך מבחן סגור לשמונה שחורים שהיו מועמדים להיות מנהלים בחטיבות ביניים. הצעד הזה ננקט למרות העובדה שלכל אחד מהם בהחלט התאפשר להשתתף במבחן פתוח".

  מחאת המורים והמפקחים היתה לשווא. מלבד הקנוניות והכניעה בממשלה, הממסד היהודי לא סייע ולא היתה מוכנוּת להשתמש בשיטות שקבוצות אחרות השתמשו בהן כשרצו לכפות את קבלת תביעותיהן. כל עוד התמידו היהודים בהתנהגות המכובדת שלהם והפנו "בכבוד רב" את הלחי השנייה, גורלם נחרץ.

  זרעי הפחדנות והאדישות משנות השישים המאוחרות נבטו ופרחו במלוא קלקלתם בשנות השבעים המוקדמות. ההנהלה החינוכית הקהילתית באחד המחוזות241 אישרה בכ"ו סיוון תשל"ב (8 ביוני 1972) מדיניות שקבעה:

"המפקח הקהילתי ינקוט צעדים כדי לגייס ולמנות מורים המייצגים את הקבוצות האתניות בעיר ניו-יורק. תוך כדי התפנות משרות בתהליכי שחיקה טבעיים, נדאג לצוות שיְיַצג יותר את אוכלוסיית התלמידים במחוז. הדבר ייעשה גם לגבי תפקידים מנהליים ואחרים".

בקיצור, היהודים בחוץ — ממנהל ועד שרת. יש לציין שהמחוז הנ"ל הוא מצע גידול של גזענות. השתלטות עוד יותר דרסטית ומהירה שם נמנעה רק על ידי מספר התערבויות של הליגה. זכור לי היטב ערב אחד, כאשר במאבק מרשים נגד המיליטנטים, גרת' קרבט (מהליגה) הרים פסנתר וזרק אותו לתוך הקהל!

  בזמן הקצר מאז החלו השחורים והפורטו-ריקנים בניו-יורק להציג את תביעותיהם, העירייה עברה ממצב של התנגדות דרך נסיגה בלית ברירה עד למצב של כניעה גמורה. כבר בתחילת תשל"ב (1972) ערכה האדמיניסטרציה של לינדזי "תסקיר אתני" של 40,000 עובדי העירייה. גם המשרד לזכויות האזרח של ארצות הברית242 דרש מבתי הספר לספק מידע אתני. הממשל הפדרלי טען שאינו מציב מכסות, אלא "מטרות".

  פעם נערך ויכוח פומבי ביני לבין ראביי סמואל סילבר243 בטמפל גדול בלונג-איילנד. כשהוא קם לדבר, הוא הודה שהוא איננו "אדם כמו הרב כהנא, כזה שאינו נותן להם את הכדור". והוא הסביר את דבריו בסיפור הבא:

לפני שנים היה שחקן פוטבול בשם סיד לוקמן244, היהודי הראשון שכיכב בפוטבול מקצועני. פעם הוא הזמין למשחק את אביו, יהודי שעבר את תלאות ההגירה, לראות אותו משחק.

האב צפה בדריכות במשחק, וראה איך מידי פעם מתנפלים על בנו כדי לעצור אותו. בכל פעם שעטו השחקנים על סידני, האב המסכן נתקף חלחלה. כאשר סוף סוף הסתיים המשחק, הוא מיהר לחדר ההלבשה, שם ישב בנו, מתנשם בכבדות וקצת חבול. האב הבהול רץ אל תוך החדר וצעק: "סידני, תן להם כבר את הכדור!"

  סילבר בהחלט צדק. זאת היתה בעיית היהודים בארצות הברית. מכל מיני סיבות אנחנו מעדיפים לוותר, "לתת להם את הכדור" במקום "לעשות בעיות", קרי: לעמוד על שלנו. כל אמא יהודייה שהורתה לילדיה לעבור לצד השני של הכביש במקום להחזיר מכות, העבירה את המסר הזה. כל ארגון יהודי שלא עמד באסרטיביות על זכויות היהודים (תחת מסווה של סובלנות ומוסריות), העביר את המסר הזה — "לתת להם את הכדור". השחיקה בזכויותינו התאפשרה לא כל כך משום שהם "לקחו את הכדור", אלא יותר משום שאנחנו "נָתַנו להם את הכדור".

  לא רק בנושאי התעסוקה והלימודים היינו ה"פְרַיֶרִים", אלא גם בנושא העוני. עוני יהודי. גם זה "כדור" שנתַנו להם לקחת מאיתנו. הם תפסו מונופול על העוני.

  אנטישמים מאמינים (או לפחות אומרים) שכל היהודים הם רוטשילדים. אפשר להבין את זה, הרי אלה שונאי יהודים. אבל יחס כזה מצד יהודים הוא בהחלט בלתי מובן. אמנם היהודים יודעים שלא כל אחיהם רוטשילדים, אך במשך שנים הם העדיפו להתעלם מכך ולהתנהג כאילו אין עניים בקרב אחיהם. כך, היהודים אשר השתזפו להם בשמש של מַיאַמי (בפלורידה) בין זלילה אחת לשנייה, מעולם לא חשבו להביט מעבר לבתי המלון שלהם אל אזור קטן הנקרא סאות' ביץ'. במקום הזה יש קרוב לשלושים אלף יהודים, כשמונים אחוז מהם מעל גיל 65, אשר אמורים להתקיים על הכנסה שנתית של פחות משלושת אלפים דולר לשנה.

  בשנת תשל"א (1971) חיו בניו-יורק לפחות 200,000 יהודים בהכנסה שנתית דומה לנ"ל, וכ-100,000 נוספים בהכנסה של 4,500 דולר לשנה. היהודים היו קבוצת העוני השלישית בגודלה בעיר. סקר הכנסות ארצי הראה שחמישה עשר אחוז מבתי האב היהודיים הרוויחו שלושת אלפים דולר לשנה או פחות. חמישה עשר אחוז מתוך שישה מיליון היהודים הגרים בארצות הברית הם הרבה מאד יהודים עניים, ואף אחד לא התייחס לבעיה.

  לא רק שיהודים רבים כל כך הם עניים, אלא העובדה שהם קשישים מוסיפה לסבלם. רובם גרים בשכונות שכבר נמלטו מהן היהודים הצעירים והעשירים יותר. הקשישים נותרו לסבול את זוועות הפשע, החרדה והבדידות. למשל, בבראונזוויל (בברוקלין) היתה פעם קהילה יהודית משגשגת, ועכשיו יש שם בניינים מוזנחים, סמים, פשע ואלימות. היהודים הקשישים נועלים את עצמם בדירותיהם מתוך פחד; אין להם בתי כנסת, אין להם מועדונים, אין להם חיים. הם פשוט מחכים למוות.

  אנשי הפדרציות היהודיות (שאמורים להיות אחראים על ענייני צדקה), העסוקים כל כך ברדיפה אחר יוקרתיות, שכחו את היהודים העניים — אם בכלל ידעו אי פעם על קיומם. את הכסף שהם אוספים הם נותנים לכל מיני מוסדות אשר מטפלים באנשים מכל גזע ודת, ואין סיבה שדווקא היהודים יממנו את המוסדות הללו: בתי חולים שנקראים משום מה "יהודיים", מחנות קיץ, אשר מרבית הילדים המגיעים אליהם אינם יהודים ומרכזים שהמפגשים בהם מביאים לנישואי תערובת. הפדרציות אוספות כסף לכל מיני דברים לא יהודיים שכסף יהודי אף פעם לא היה אמור להגיע אליהם. וכך אנו מוצאים את פיליפ ברנסטין, ממועצת הפדרציות וגופי הסעד היהודיים, טס בשמחה למיסיסיפי בשנת תשכ"ה (1965) כדי לתת כספים יהודיים לפרוייקט לקידום שחורים. זה היה נושא לאומי "בוער" ומפורסם, ומי שקשור לנושא כזה יוכל להתפרסם ב"ניו-יורק טיימס". נושא היהודים העניים היה נושא שקט מידי; מי שיעזור להם לא יזכה ששמו יופיע בעיתון.

  לא רק שהיהודים העניים לא קיבלו כספים יהודיים, הם גם לא קיבלו את כספי הרווחה הממשלתיים המגיעים להם. כחמישה עשר מתוך עשרים ושישה אזורי העוני בעיר ניו-יורק כללו אוכלוסיה גדולה של יהודים עניים. למרות זאת, רק לשני אזורים מתוכם, לקראון-הייטס ולוויליימסבורג, היה ייצוג יהודי בוועדות הרווחה המקומיות. חוץ מזה, היו "כיסים" של יהודים עניים באזורים אחרים, והללו לא זכו להתייחסות כלל. בתשל"א (1971) פרסם חבר הקונגרס ג'יימס שואור דו"ח245 שהודה שיהודים עניים סובלים מאפליה, ואינם מקבלים את החלק המגיע להם.

  בכ"ז אב תשל"א (18 באוגוסט 1971) ערכנו עצרת באזור בברוקלין שנקרא ברייטון-ביץ'. דיברתי על כך שקבוצות אתניות אחרות קיבלו מיליוני דולרים של כספי רווחה, לעומת יהודים עניים שנפלו קרבן משום שאף אחד לא פתח את הפה למענם. הנקודה הזאת היתה בעלת חשיבות עצומה, מפני שהמחדל של ההנהגה היהודית התבטא לא רק בסירובה להקצות כספים משלה לאחיה היהודים, אלא גם בכישלונה כמייצגת אמיתית של היהודים אשר היתה אמורה לפעול במרץ ולהשיג כספי רווחה ממשלתיים עבור בני עמה.

  באותו שבוע היינו נחושים בדעתנו לשים קץ למצב המביש הזה. המטרה שלנו היתה לקבל ייצוג יהודי הוגן בוועדות הרווחה המקומיות ולהשיג כסף ליהודים הנזקקים. בעקבות סירובם של האחראים לטיפול בכספי הרווחה246 להיפגש עימנו, השתלטנו על החלק הקדמי של הבניין שלהם במנהטן. ישבנו שם ולא נָתַנו לאנשים להיכנס, ובינתיים נערכה הפגנה גם בחוץ. כל פעולת המחאה הזאת נעשתה באופן רשמי תחת שמה של "המועצות השכונתיות לכוח יהודי" שהקמנו247. הפקידים נכנעו כמעט מייד. נפגשתי עם המנהל, ג'ול שוגרמן, ושטחתי בפניו את טענותינו. שוגרמן השיב לי שכאשר החלו לגבש תכניות רווחה, הפורטו-ריקנים והשחורים היגיעו מהר מאד עם תביעותיהם, אך לא היגיע שום נציג יהודי לדבר בשם היהודים.

  במובן מסויים הוא צדק. הפדרציה היהודית לא הראתה טיפה של אכפתיות. אמרתי לשוגרמן שאלה היו חטאיה של ההנהגה היהודית בעבר, ועכשיו כל זה אינו רלוונטי. היום אנחנו פה, ואנחנו דורשים כספים ליהודים העניים.

  ונותרה בעיית היהודים בשכונות שבתוככי הערים עם מצוקות הפשע, האלימות, המתחים בין הקבוצות האתניות השונות, תופעת הבריחה של יהודים משכונות אלה והתרבות השחורים, ובתי הספר שהיו למקומות סכנה ממשיים. השכונות הללו התחילו להתפורר כשם שנהרסו קודמיהן מול עיניהם האדישות של יהודי הממסד. מה שקרה באזור מטַפֶּן-דורצ'סטר בעיר בוסטון היה דוגמה קלסית.

  רק עשר שנים קודם לכן, השכונות באזור הזה היו שכונות יהודיות בריאות ומשגשגות עם בתי כנסת, בתי ספר, חנויות, חיים יהודיים וביטחון. בן לילה, האזור הפך לסיוט, בעוד הקהילה היהודית מפנה את גבה לתופעה. כל היהודים, חוץ מהקשישים והעניים, נמלטו משם. בתשכ"ט (1969) הליגה הקימה את הסניף שלה בבוסטון, וטסתי לשם כדי לדבר לפני קבוצה אומללה של יהודים קשישים בבית כנסת רעוע. הבטחתי להם שננסה לעזור. ואכן, הפטרולים בבוסטון היו הטובים והיעילים ביותר שהיו לנו, אך הנזק כבר נעשה. למשל, המועצה היהודית בבוסטון נכנעה בצורה איומה לסחטנות מיליטנטית, כאשר לחצה על "האקדמיה העברית של ניו-אינגלנד" (בבוסטון) למכור בניין מפואר לקיצוני שחור248 תמורת דולר אחד בלבד!

  סיפורו של צ'רלס שומרק מתאר בצורה טיפוסית את מצב היהודים שנותרו בשכונות האלה אחרי שיהודים אמידים יותר הצליחו לברוח למקומות בטוחים יותר. יום אחד, לאחר התפילה במניין הקטן שליד ביתו, התעכב שומרק בן ה-73 כדי לשוחח עם הרב שמואל קורף. הלה הבטיח לו שבית הכנסת יישאר פתוח "כל עוד אתה בחיים ואתה מגיע". באותו לילה צ'רלס שומרק נמצא מת בדירתו, קרבן לפריצה ולרצח.

  בבוקרו של כ"ז סיוון תשל"א (20 ביוני 1971) התקיימה אסֵפה ב"קהילת עדת ישורון", בית כנסת צנוע בברונקס. היתה זו אסֵפה של "ועידת השכונות היהודיות המותקפות". אלה היו אנשים רגילים, יהודים פשוטים משכונות ותיקות בברוקלין, בקווינס, במנהטן ובברונקס (מחוזות של העיר ניו-יורק).

  אלה לא היו יהודי האליטה, ידידיו של לנורד ברנשטין, והם גם לא היו היהודים שהשתתפו בוועידות הארציות של הוועד היהודי-אמריקאי. לא היו כאן שמות מפורסמים או בעלי קריירות מרשימות.

  אלה היו "היהודים של הליגה", יהודים פשוטים, יהודים שידעו פחד ומצוקה. היו שם, למשל, יהודים שהיכרתי מזמן כהונתי ברבנות ברוצ'דייל-וילאג', תשלובת בנייני דירות גדולים עם דיור זול ואינטגרציה מלאה, שנבנתה בליבו של ה"גטו" השחור ג'מייקה (בקווינס, מחוז בניו-יורק). התושבים בה היו פנסיונרים מבוגרים, עובדי מדינה פשוטים, ועובדים מהמעמדות הנמוכים יותר. הפחד והפשע היו מסממני המקום: היהודים הקשישים היו קרבנות תקיפה, וברי אפסטין בן ה-25 (שלחם בוויאטנם) נרצח במגרש החנייה שעל יד ביתו. בית הכנסת החדש של המקום נבנה ללא חלונות בגלל הפשע. כאן, ברוצ'דייל וילאג', היו אלפי יהודים אשר האדון והגברת ליין מהפרבר בסטמפורד אף פעם לא יפגשו. אני, ה"גזען", גרתי במקום הזה עם שכני השחורים, ואילו הם, ה"ליברלים", גרו בשכונות הסטריליות שלהם, וכף רגלם לא דרכה במקום כזה. זה היה אחד מתוך חמישה עשר אזורים בניו-יורק שחיו בהם יהודים עניים. עכשיו התאספו נציגים מכל מיני שכונות עם בעיות דומות כדי לקבל עזרה.

  באסֵפה זו החלטנו להקים את "המועצות השכונתיות לכוח יהודי" בניו-יורק, שתתחלק למועצות מקומיות בכל שכונה. עוד לפני הפגישה אמרתי לעיתונות: "הבעיה היא עוני יהודי; יהודים הם קבוצת העוני השלישית בגודלה בעיר. יש 200,000 יהודים החיים בקו העוני או מתחתיו, אך מה שהם מקבלים בתחום הרווחה הוא מינימלי ביותר, משום שאין קבוצת לחץ יהודית. מעכשיו יש ליהודים כתובת".

  באספה אושרה התכנית הבאה:

פשע ואלימות

  כדי להילחם בבעיית הפשע, עלינו להפעיל לחץ כבד על המשטרה שתעשה את המוטל עליה. יותר מידי פעמים קרה שהמשטרה לא היתה מסוגלת לפעול או לא היתה מוכנה לפעול. אם התגובה של המשטרה ממשיכה להיות "אין לנו מספיק אנשים", עלינו להשיב שאם כך, לנו יש. לא נוכל להשלים עם חוסר האונים של המשטרה או עם התעלמותה מהבעיות, בשעה שבהלת התושבים כל כך גדולה עד שהיא גורמת להם לברוח מהשכונות.

  נקווה שהאיום לקחת את העניינים לידינו יניע את המשטרה לעשות את תפקידה.

  במקרה שהמשטרה עדיין לא ממלאת את תפקידה, נקיים פטרולים רגליים ורכביים למטרת הגנה עצמית. בנוסף על מכשירי קשר, בעלי רשיונות ישאו נשק, והאחרים יהיו מצויידים בחפצים מתאימים, שהם חוקיים וגם אפקטיביים.

  הפטרולים אמורים לסייר ברחובות וגם בבניינים, ויש לספק להם מידע חוקי על זכותו של האזרח בעצירת פושעים. אם רואים ביצוע פשע, יש להודיע למשטרה במכשיר הקשר ולעצור את ביצוע הפשע. אם נתפס הפושע, יש להחזיק בו כדי למוסרו למשטרה. יש לפרסם היטב את קיום הסיורים הללו בשכונות הלא-יהודיות הסמוכות, שמהן יוצאים בדרך כלל רוב הפושעים.

  זאת ארץ דמוקרטית ואנו מחוייבים לחוק שלה, אך החוק חייב לשרת לטובה את שני הצדדים. המשטרה חייבת לאכוף את החוקים בכל הצדדים.

  לקרוא לנו "ויגילנטים" הוא מגוחך. קבוצה ויגילנטית היא אחת אשר לוקחת את החוק לידיים בשעה שרשויות האכיפה עושות את תפקידן נאמנה. כאשר שבועות, חודשים ושנים הוכיחו לנו שהמשטרה אינה עושה מספיק, יהיה זה נפשע אם לא נפעל. התפקיד הבסיסי של המדינה הוא להגן על חייהם ועל רכושם של תושביה, ואם המדינה נכשלת בתפקידה בגלל מחסור בשוטרים, בגלל אדישות או בגלל כל סיבה אחרת, חובה להגן על חפים מפשע.

  חייבת להיות מערכת אזעקה בכל בית כנסת ששוכן בשכונת פשע או שהיווה בעבר מטרה למעשי חבלה. מערכת האזעקה תחובר הן לתחנת המשטרה המקומית והן למשרדי הפטרול המקומיים. יש לאסוף כספי ציבור בשביל המערכות האלו במקרים שבתי הכנסת אינם יכולים לממן זאת בכוחות עצמם.

  חייבים להגן על בעלי החנויות מפני מעשי שוד. יהיה יעיל מאד אם יהיה ידוע ומפורסם שבחנויות מסויימות יש שומרים חמושים (כמובן, לא יפורטו באלו חנויות בדיוק).

  בתי הספר חייבים להיות מקומות בטוחים הן למורים והן לתלמידים. על המנהלים להבין את אחריותם לכך, ועליהם לפעול נגד תלמידים אלימים. במקומות שלא ייעשה כך, יופצו בבתי הספר הודעות כתובות עם איומים על בריונים ועם פנייה למורים ולתלמידים למסור פרטים במקרה של תקיפה. תכנית כזאת תבטיח את התעוררות הרשויות, והם יתחילו לעשות במרץ מחודש את מה שהיו צריכים כבר מזמן לעשות.

  כדי להציל שכונות מתופעת הבריחה של יהודים, דבר שחורץ את גורלה של השכונה, יש לנקוט צעדים גם נגד אותם סוכני נדל"ן אשר מנצלים את המצב לטובת מכירותיהם, ומשכנעים תושבים לעזוב ולמכור להם את בתיהם תוך זריעת בהלה ופניקה. יש להיאבק נגד סוכנים כאלה באמצעות חרמות, שביתות שבת ואיומים.

  יחד עם זאת, יש לקיים רישומי נדל"ן ללא מטרות רווח שיבטיחו את שימור האזורים היהודיים.

  בשכונות שהפכו למקומות סיוטיים של פשע וחרדה שכבר אין להם תקנה, יש לעזור ליהודים הקשישים והעניים שנותרו שם לצאת משם. על פי מפקדים מדוייקים, ארגונים יהודיים יסבסדו עבור יהודים אלה שכר דירה באזורים טובים יותר.

עוני

  יש לטפל בבעיית העוני מכל בחינותיה. יש להפעיל על הגורמים הממשלתיים את הלחץ החזק ביותר שאפשר להעלות על הדעת, כדי להבטיח שהיהודים יקבלו את החלק המגיע להם בכספי הרווחה ואת הייצוג המגיע להם בוועדות הרווחה. הלחץ הזה ייעשה על ידי הפגנות מחאה ועל ידי תביעות משפטיות. בפעילות דומה יש לעזור ליהודים הזכאים לכך, לקבל הלוואות ממשלתיות לעסקים קטנים. באמצעות לחץ חזק יש לדרוש מהפדרציות היהודיות לשנות את סדר עדיפות חלוקת הכספים, ולתת כסף למלגות לימודיות ולשכר דירה ליהודים עניים.

  צריך שיעמדו לרשותנו עורכי דין כדי לעזור ליהודים נזקקים בתביעות משפטיות וכדי לנהל תביעות משפטיות נגד גופים המונעים מיהודים את זכויותיהם.

  לשכות תעסוקה ללא מטרות רווח יוקמו כדי לספק מידע על משרות פנויות ללא אפליה. כמו כן יש לייסד מרכזים להלוואות ללא ריבית.

אפליה מתקנת

  גם בנושא הזה יש להיאבק באמצעות תביעות משפטיות והפגנות כדי לשמור על זכויותיהם של היהודים שנפלו קרבנות לאפליה, הן במובן המקורי והן במובן החדש, דהיינו האפליה המתקנת. יוקמו משרדים שיאספו מידע עבור סטודנטים מוכשרים שאינם מתקבלים למוסדות לימודיים, מורים מפוטרים ועובדי מדינה שלא זכו לקידום המגיע להם.

  במקרים של הוצאת יהודים משכונות משום שאינם שחורים או פורטו-ריקנים או כדומה (קבוצה אתנית מסויימת) יש לנקוט פעולות משפטיות מתאימות ופעולות מיליטנטיות.

  התכנית דלעיל תוכל להתבצע רק על ידי התארגנות במועצה מאוחדת המתחלקת למועצות שכונתיות, דבר שיגדיל במידה ניכרת את הכוח הכלכלי והפוליטי הפוטנציאלי. התכנית תמומן בעזרת "מיסים" צנועים (על בסיס התנדבותי) מצד תושבי השכונות המסתייעות.

  תכנית זו תוכל להוות פתרון מצידנו לבעיית האדישות היהודית והממשלתית. עלינו להבין שהממשלה פועלת רק כאשר קבוצה חזקה מפעילה לחץ ומאיימת עליה, וזוהי המשמעות של "כוח יהודי".

  *  *  * 

  אצל רוב היהודים העניינים הלכו והידרדרו, לפעמים לכיוון של אסון פוטנציאלי. תוצאות הנהגתו של הממסד היהודי התבטאו בירידת הכוח היהודי ובעתיד הקודר. כל זאת בגלל העובדה שההנהגה היהודית העדיפה "לתת להם את הכדור" מאשר "לעשות צרות". אך כבר החלו שינויים בשטח.

  פעם אמרתי שאחת משתי התרומות העיקריות של הליגה להגנה יהודית היתה שהיא שימשה קטליזטור לארגונים היהודיים. היא אילצה את ארגוני הממסד היהודי לפעול על כורחם. הכנסנו אותם אל תוך מאבקים יהודיים שלא היו משתתפים בהם בלעדינו. הדבר הזה היה ברור ביותר במאבק למען כוח יהודי ובמאבק למען העדפת אינטרסים יהודיים.

  הממסד היהודי התחיל להיות מודאג מהביקורת ההולכת וגוברת נגדו מצד אנשיו, שרצו לדעת מדוע הליגה אומרת ועושה דברים שהממסד אינו עושה. הממסד פחד לאבד חברים, כסף, יוקרה ומעמד הנהגתי. אנחנו היצקנו להם, הרגזנו אותם, לא נתַנו להם מנוח. אמרנו את האמת על המצב ואת האמת על ההונאה של ההנהגה היהודית. לכן הממסד היה חייב לפעול למרות רצונו. הליגה להגנה יהודית נקטה עמדות שהממסד מזמן החרימה, ועתה נאלץ הממסד להצטרף אלינו במאבק על עמדות אלה.

  בחשוון תשל"ב (נובמבר 1972) התקיימה בניו-יורק הוועידה השנתית הראשונה של "המועצה הלאומית לזכויות היהודים". הנאספים האשימו את המנהיגות היהודית בהפקרת יהודים. המפתיע, אולי, היה שזאת לא היתה קבוצה של אנשי הליגה. להפך, הוועידה התכבדה ברשימת אישים מכובדים והוגי מחשבה גדולים מהיהדות הקונסרבטיבית והרפורמית: סימור סיגל, פרופסור לתיאולוגיה בסימינר לתיאולוגיה יהודית, ג'ייקוב פטוצ'ובסקי מהיבּרוּ יוניון קולג', ד"ר דוד סידורסקי וראביי יוסף גרונבלט. היה מעניין לשמוע את ההצהרות וההחלטות של הוועידה. פטוצ'ובסקי קבע שההנחה הראשונית של האתיקה היהודית היא שטובת היהודים קודמת. הוא הגן על העמדה המבקשת לשמור על המעמד האקדמאי והמקצועי של היהודים, לשמר את שיטת הכישורים כדי לאפשר לילדינו ללמוד באוניברסיטאות ולאכוף בתקיפות את החוקים כדי להגן על חיינו ועל רכושנו. הוא טען שאלה המציעים לוותר על זכויות היהודים אינם עושים זאת בשם היהדות, אלא הם מוּנָעים על ידי אידיאולוגיה פוליטית כלשהי. הוועידה גינתה את שיטת המכסות, וקראה לדרג את המועמדים הפוליטיים על פי תרומתם לנושאים יהודיים.

  אכן, אכן. ומתי הושמעו כל הדברים הללו (ויותר) לראשונה? ומי היו הראשונים להשמיע אותם? וכאשר נאמרו לראשונה, היכן היו חברי "המועצה הלאומית לזכויות היהודים"? וכמה אבנים הושלכו על אלה שהשמיעו אותם לראשונה? כמה נחשבו אז דברים אלה "לא-יהודיים" ו"זוועתיים"!

  כשאני כתבתי שנים קודם לכן אותם הדברים שנאמרו עכשיו בוועידה הנ"ל, וכאשר הליגה דרשה לפעול על פיהם, ואכן פעלה על פיהם, כמה כעסו אז היהודים וכמה דוממים היו אז הוגי המחשבה האלה. כמה עצוב שתמיד המעטים בעלי החזון מותקפים על ידי הרוב העיוור והפחדן. כמה עצוב שאחרים מתחילים לפתוח את העיניים כל כך מאוחר, לפעמים מידי מאוחר. אבל לפחות החלה התעוררות. התרומה הייחודית של הליגה היתה תחיית המתים, החייאת העצמות היבשות. היינו המוביל, המדרבן. לא הרפינו עד שפתחו עיוורים את עיניהם, עד שהחלו חסרי חיים דוממים לנוע.

  אמנם רוב הארגונים היהודיים הגדולים עדיין סבלו מפיגור בהבנת הנושא. אך גם הם שמעו וראו, ועל כורחם למדו מאיתנו. עכשיו, במקום לצווח ולהוקיע את עמדות הליגה כבעבר, הם הנמיכו את הטונים והשלימו בלית ברירה עם העובדה שקיימות בעיות יהודיות חמורות.

  בסיוון תש"ל (יוני 1970) נכתב מאמר על הליגה בכתב עת רפורמי249 עם אותם גינויים והוקעות רגילות. הליגה הושוותה לפנתרים השחורים ולקבוצות דומות, וכו' וכו'. אך הפעם נכתבו דברים נוספים, דברים ששנה קודם לכן לא היה חש שום דובר מהממסד היהודי צורך לכתוב. היתה שם טיפ-טיפת הכאה על חטא. הכותב הודה שיהודים רבים נמשכים לליגה משום שהם מרגישים שהממסד דואג יותר לאחרים מאשר ליהודים. הוא המשיך: "להנהגה היהודית יש בעיה גדולה של תדמית. באיזשהו מקום בדרך, איבדנו קשר עם הקהילה. מתוך דאגה לאמריקה בטוחה... הארגונים שלנו היו מוכנים להתאים את עצמם לצרכי החברה האמריקאית כולה...". הוא מודה שמשהו כאן לא כשורה, שעליהם להתחיל לשים דגש על עניינים יהודיים, ושרק אז יוסרו הפחדים ותחדל "הפרנויה" של הליגה.

  איזו הוכחה טובה יותר יש להצלחתה של הליגה? שימו לב לשינוי המפתיע בחשיבה הממסדית. נכון, הרוב אינם אלא דיבורים, אך בכל זאת נעשו כמה שינויים, ועדיין נעשים. וכל זאת בזכות הליגה, קבוצת "סטייה" קטנה עם "פרנויה", קבוצה ששנאו אותה יותר ממה ששנאו את האנטישמים. ואם יהודי הממסד התחילו להיות קצת יותר יהודיים, כדאי שנדע מי בדיוק גרם להם להיות כאלה — על כורחם.