סיפורה של הליגה להגנה יהודית

פרק ז - עלייה: היגיע הזמן לחזור הביתה

פרק ז

עלייה: היגיע הזמן לחזור הביתה

— מיהו ציוני?— זהו יהודי האוסף כסף מהיהודי השני כדי להעלות את היהודי השלישי לישראל.

ההגדרה הצינית הזאת של ציוני היא בדיחה יהודית ישנה. היא מבטאת את סילוף המשמעות האמיתית של הציונות — שיבת עם ישראל לארצו. אין הוכחה טובה יותר למציאות המעוותת הזאת מאשר מהלך האירועים הטרגי-קומי שהיה בוועידת הקונגרס הציוני העולמי בטבת תשל"ב (ינואר 1972) בירושלים. ה"ניו-יורק טיימס" תיאר אותה במילים "בימינו אירוע צנוע", מילים המעידות על החשיבות הפוחתת והולכת המיוחסת לוועידות הללו. היה זה הוועידה ה-28, שבעים וחמש שנה לאחר הקונגרס הראשון בבזל (שוויץ), בו הונחו היסודות למדינה היהודית, והנה — הועלתה הצעה שעוררה מהומה.

  ההצעה "הקיצונית", שהועלתה על ידי רבים מהחברים הישראליים והצעירים יותר בקונגרס הציוני העולמי, דרשה מהמנהיגים הציוניים להצהיר על כוונתם לעלות לארץ תוך זמן קצוב, אם הם רוצים להישאר במעמדם. במהומה שנוצרה, קמו ארבע מאות נשים מנשות "הדסה" (ארגון ציוני לנשים בארצות הברית), ויצאו בסערה מהאולם לחרדתו של יושב הראש250, אשר ראה מיליוני דולרים עפים ונעלמים להם יחד עם הגבירות. מייד בוטלה ההצעה הקיצונית בקביעה שהיא "בלתי חוקית". ברגע האחרון הצליחו להציל דולרים, "הדסה" וציונות נוסח המערב.

  העולם שוב היה עד לניגוד הבולט בין החלום והחזון היהודי עתיק היומין של שיבת ציון לבין המוסד המודרני המעוות שהיה אמור להגשימו — הקונגרס הציוני. לחלום כבר לא היה משמעות עבור רוב האנשים שדיברו בשמו, והמוסד שנוצר כדי לממש את החלום הציוני הפך בארצות המערב לקבוצה עצומה של "ידידי ישראל" שתרגמו את מחוייבותם לצ'קים. כך הצליחו להשקיט את מצפונם וגם לספק את הצרכים הכלכליים של הממשלה בישראל. הסכם בלתי כתוב בין הציוניים סביב העולם לבין ממשלת ישראל הבטיח שהמדינה (אליה היו אמורים לעלות) לא תכביד עליהם בפניות אידיאולוגיות מצפוניות, ואילו הם יצאו ידי חובה על ידי תמיכה במגבית היהודית המאוחדת ורכישת אגרות חוב ישראליים, מלבד הטיולים המאורגנים לארץ הקודש וטקסי בר-מצווה בכותל.

  אבל הציונות היא הרבה יותר מכל זה, כמו שהיהדות (האמיתית) היא הרבה יותר מהיהדות המשופצת והאומללה נוסח אמריקה. ציונות — פירושה שיבה לציון, החלום העתיק לעזוב את הגלות ולחזור הביתה, לארץ ישראל.

  הישיבה בארץ היא ציווי אלוקי, חובה, כמו שכתוב בתורה: "...וישבתם בה". אמרו חז"ל: "ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות (שבתורה)". ארץ ישראל היא ביתנו, והבית הוא מקום הברכה. כל מה שמחוץ לה הוא הגלות. הגלות היא קללה לעם ישראל, הקללה הגרועה מכל, העונש התלוי כחרב חדה מעל ראשי ישראל החוטאים: "והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ..."251.

  כבר מההתחלה אני התכוונתי שהליגה להגנה יהודית תחדיר זהות יהודית וגאווה יהודית, תיאבק למען זכויותינו ולמען קיומנו, ותעורר את היהודים לעלות לישראל. הצורך בעלייה נובע הן מסיבות חיוביות — ישראל היא ביתנו, בו נוכל לחיות כרוב עם ריבונות יהודית ולהקים מדינה שתהיה יהודית באופיה ובתרבותה; והן מסיבות שליליות — לעם ישראל אף פעם לא יהיה מנוח בגלות, והוא תמיד יהיה זר ומיעוט אשר ישנאוהו על הצלחותיו או יתעבוהו על כשלונותיו. ארץ ישראל היא הפתרון האמיתי והמושלם כדי למלט את נפשנו מאושוויצים פיזיים ורוחניים. לדעתי, הליגה חייבת לחנך לעלייה, אחרת תנחל אותו כישלון אשר עתיד ליפול בגורלן של כל התנועות היהודיות האחרות בחורבות הגלות האמריקאית.

  אולם, לא כמו התנועות ה"ציוניות" — כביכול — האחרות, אנו לא הסתפקנו בקריאה לעלייה, אלא גם דאגנו לשלום היהודים שנשארו בגלות. לא חשבנו לנקות את מצפוננו בטענה: "הזהרנו אתכם. אתם לא עזבתם, ולכן עכשיו אתם אחראים לעצמכם, איננו חייבים לכם שום דבר". לא, אנחנו מבינים שיהודים אינם פטורים מלעזור לאחיהם, ולא משנה באלו תנאים. על כן, לצד מאמצינו הנחושים לשכנע יהודים לעלות ארצה, גם התמסרנו לעשות ככל יכולתנו להגן על מי שנשאר בינתיים בגלות. ואולי בזמן שירוויחו היהודים בזכות מאמצינו להגן עליהם, הם ישתכנעו בצדקת עמדתנו בקשר לעתידם, ויעלו לארץ.

  בגיליון של כ"ב סיוון תש"ל (26 ביוני 1970) של ה"ג'ואיש פרס" כתבתי מאמר בשם "היגיע הזמן לחזור הביתה", שם שהיה אחר כך לשמו של ספרי שיצא לאור בתשל"ג (1973)252. הנה חלק מהדברים שכתבתי במאמר:

  היגיע הזמן ללכת הביתה. נותר מעט מאד זמן. היגיע הזמן שהיהודים יבינו ש"אמריקה של זהב", כמו הרבה "אוטופיות" שהיו ליהודים במשך ההיסטוריה, מתחילה להתפורר. לאט לאט מכסה עננה שחורה את האופק והחשכה מתגברת; אור החופש והשפיות הולך ודועך.

  היגיע הזמן שהיהודים יבינו שההיסטוריה של הגלות לא תמצא כאן מהלך שונה או חדש. בכל מקום שהיינו בגלות, השנאה המרושעת כלפי היהודים התפרצה בצורת פוגרומים, רדיפות, התקפות פיזיות, הגליות והשמדה. שרשרת השנאה הארסית לא תסתיים כאן.

  היגיע הזמן ליהודי ארצות הברית לשוב הביתה. היגיע הזמן שהם ישלימו במודע עם מה שהם מרגישים באופן אינסטינקטיבי, בלשד עצמותיהם. נטייה כל כך אנושית ויהודית היא לקוות שמה שמתעלמים ממנו באמת ייעלם בלי להפריע לשלוותנו. זוהי נטייה אנושית עצובה וטיפשית, עצובה והרת אסון בצורה טרגית!

  רק טיפש או אדם שאינו מתמצא כלל, יוכל להתכחש להידרדרות הפוליטית והכלכלית של יהודי ארצות הברית בחמש השנים האחרונות. בפתאומיות מחרידה היינו עדים לגל גואה של שנאת יהודים אצל הימין הקיצוני יחד עם תופעה של התבטאויות שטנה דומות אצל שחורים מיליטנטיים. אנו רואים כיצד השמאל הקיצוני תומך בפשיסטים גזעניים, ומצטרף אליהם במלחמה טוטלית על ישראל...

המשכתי לתאר במאמר את הרס השכונות היהודיות, את מצב הסוחרים היהודיים ואת השנאה הגלויה ליהודים על התבטאויותיה השונות. הסברתי איך האפליה המתקנת היוותה סכנה למורים, לסטודנטים ולעובדי מדינה. תיארתי את התסכול הפוליטי והחברתי, תוצאה ממלחמת ויאטנם, את השחיקה בערכים ואת אובדן האמון ביכולת הממשלה לפתור בעיות. כתבתי על עליית קבוצות קיצוניות ועל חוסר התפקוד של פקידי הממשל. הזהרתי שחסר רק משבר כלכלי כדי שהכעס והתסכול יתפרצו ויביאו הרס לדמוקרטיה וחזרה על אושוויץ. והמשכתי:

  אנחנו רואים הכל ושומעים הכל. אנחנו רואים את התפתחותו של משבר כלכלי שעלול להיות הניצוץ שידליק את המדורה, אך אנו מעדיפים להתעלם מהכל. כמו ילדים קטנים, איננו אוהבים מציאויות לא נעימות. אנחנו מעדיפים לדחות למחר, למחר ושוב למחר — עד שה"מחר" הבא הוא כבר מאוחר מידי.

  היגיע הזמן לחזור הביתה; היגיע הזמן ללמוד מן השואה ולהתנחם בידיעה שלמדנו את הלקח. היגיע הזמן שנבין את מה שקרה בחורבות הרפובליקה הווימרית הדמוקרטית ליהודים שחיו שם באושר ובביטחון, ושהיו בטוחים ש"זה" לא יכול לקרות. היגיע הזמן להבין שנוכל להימלט מאסון אך ורק בארצנו שלנו.

הייתי נחוש בדעתי להתמקד בנושא העלייה כאשר היגעתי לישראל בשנת תשל"א (1971). רבים מאנשי הליגה בארצות הברית היביעו התנגדות לעלייתי בטענה שעלי להישאר בארצות הברית כי יש שם עוד הרבה עבודה. אכן, הסכמתי איתם שהעבודה שם לא נגמרה, וגם ידעתי זאת יותר טוב מהם — כי אני האמנתי שהיא לעולם לא תיגמר. דווקא משום כך, משום שהיה לי כל כך ברור מהו הגורל הבלתי נמנע הצפוי ליהדות ארצות הברית, היה לי כל כך חשוב שכולנו נעשה את כל מה שנוכל כדי לשכנע את יהודי ארצות הברית לעלות ארצה. הדרך היחידה לעשות זאת היתה שאעלה בעצמי ארצה. כפי שאף פעם לא דרשתי מיהודים לפעול נגד אנטישמיות עד שהייתי בעצמי המוביל והדוגמה (אם לא הייתי עושה כך, לא היו פועלים לבדם), כך נהגתי גם בנושא הזה. התכנית שלי היתה לגור בישראל, ולשהות כמחצית מן השנה בארצות הברית כדי להמשיך את העבודה שם. אך לצערי הרב, ממשלת ישראל החרימה את דרכוני (בעידודה של ארצות הברית), והתכנית לא יצאה לפועל. זו היתה טרגדיה הן ליהדות ארצות הברית והן לישראל. אך זהו נושא השייך לפרק אחר.

  בכסלו תשל"א (דצמבר 1971) ביקשנו להשתתף בקונגרס הציוני העולמי ה-28 בתור תנועה ציונית רשמית. התשובה שקיבלנו היתה שמאחר שהליגה (של ארצות הברית) אינה חברה בפדרציה הציונית-אמריקאית, לא נוכל לקבל הכרה כנציגים. במכתב מחאה לארגון הציוני העולמי הזכרנו להם שכבר בשבט תש"ל (פברואר 1970) היגשנו בקשה לחברות בפדרציה הציונית-אמריקאית, אך קרוב לשנתיים דוחים אותנו בצורות שונות. סיפרנו לעיתונות שברור לנו שכל זה נעשה כדי שלא נתקבל לפדרציה הזאת ולא נוכל להשמיע את קולנו.

  הודענו לעיתונות שאני מתכונן להגיע לקונגרס הציוני בכל מקרה, ולבקש מהנציגים שם לשנות את ההחלטה הנ"ל ולתת לי לדבר. כך היה כתוב בהודעה לעיתונות: "הרב כהנא רוצה להעלות את נושא הטרגדיה העומדת לפני יהדות ארצות הברית ולדבר על הצורך בהכנות מידיות להחיש את ההגירה מארצות הברית". הוספנו שברור לנו שהארגונים היהודיים-אמריקאיים "יזיזו שמים וארץ" כדי למנוע ממני לדבר בגלל הנושא הנידון. סיימנו בהכרזה: "אנו משוכנעים שיהודי העולם

אינם מוכנים לעוד בריסל".

  הארגון הציוני העולמי דחה את מחאתנו. מזכיר הליגה בישראל, יוסף שניידר, אמר לעיתונות בפשטות: "בריסל אחד היה מספיק. הליגה תופיע בקונגרס הציוני והרב כהנא ידבר".

  ככל שהתקרב תאריך הקונגרס והעימות הצפוי, גבר העניין בו. מאמר בשם "גולדמן, כהנא והקונגרס הציוני"253 עסק במניעת רשות הדיבור ממני ומד"ר נחום גולדמן, נשיא הקונגרס היהודי העולמי. הסיבה להתנגדות לגולדמן היתה עמדה שנקט בהרצאה בלונדון בניגוד לדעה הרשמית. הוא אמר שהמאבק למען יהודי ברית המועצות צריך לכלול מתן זכויות ליהודים הרוצים להישאר בברית המועצות, לעומת הדעה הרשמית שסברה שהמאבק צריך להיות על עלייה לישראל בלבד. בלי קשר להסכמה עם דעתו (אני אישית לא הסכמתי איתו), הסירוב לתת לו לדבר משום שהחזיק בדעה שונה, היתה אופיינית למנטליות הטוטליטרית של ההנהגה הישראלית. הנה דברים מתוך המאמר:

"אחת האטרקציות הגדולות בקונגרס הציוני המתקרב תהיה, כנראה, שלא יהיה עימות בין שני הדוברים שלא ידברו: ד"ר נחום גולדמן, המייצג את העבר הנשכח של התנועה, והרב מאיר כהנא, שמייצג, לדבריו, את העתיד... הוא טוען שגורלם של יהודי ארצות הברית נחרץ, שאין להם עתיד בארצות הברית, ושעליהם להציל את עצמם על ידי הגירה לישראל".

במאמר גדול ב"ניו-יורק טיימס" כתב פיטר גרוס על פתיחת הקונגרס: "המנהיגות מוצאת את עצמה בעימות עם שניים מהדוברים היהודיים הידועים ביותר, ד"ר נחום גולדמן... והרב מאיר כהנא, אשר נחוש בדעתו להופיע בקונגרס ולדבר שם, למרות שהודיעו לו שהוא אינו רצוי שם. שני האנשים הללו מגדירים את עצמם כציוניים, אך דעותיהם הוכרזו כלא-תואמים את מה שהמנהיגות טוענת שהציונות כיום מייצגת".

הנה לכם דוגמה לחופש הדיבור בתוך התנועה הציונית...

  בטבת (ינואר) הייתי בארצות הברית. דיברתי בוועידה גדולה של הליגה במנהטן זמן קצר לפני שובי לישראל ולקונגרס הציוני. שוב דיברתי על ההידרדרות הכלכלית והחברתית של היהודים בארצות הברית, על האיום הגובר של המכסות ועל עליית קבוצות השנאה הימניות. הזהרתי מפני שואה מתקרבת, ודיברתי על הצורך הדחוף בעלייה. בפעם הראשונה קראתי לכנס ועידה לעליית חירום כדי לתרגם את הדברים למעשה.

  בפתיחת הקונגרס הציוני בירושלים אמר יושב הראש, לואיס פינקוס: "הרב כהנא, כנראה, רוצה להזהיר שיהודי ארצות הברית עומדים תכף בפני שואה חדשה. אינני מסכים איתו". אני, כמובן, לא אמרתי "תכף", אלא דיברתי על כל הסימנים המעידים על התקרבות שואה בלתי נמנעת. וכך, בעוד פינקוס מביע את התנגדותו לתחזית שלי, הייתי כבר בדרכי לירושלים כדי לדבר לפני הקונגרס הציוני.

  כאשר היגעתי (בכ"ב טבת — 19 בינואר — בלילה), חיכו לי יוסף שניידר וצבא קטן של כתבים ומצלמות. אמרתי להם שאגיע למחרת בבוקר בשעה 10:00 לאולם הקונגרס. האירועים למחרת היו סוערים, כפי שניתן ללמוד מכתבה בעיתון "ג'רוסלם פוסט"254. הכתבה הופיעה תחת הכותרת "מנהיג הליגה — אטרקציה ראשית; הקונגרס מצביע נגד שמיעת דבריו של מאיר כהנא", והתפרשׂה על פני שלושה טורים. אני מצטט:

"כפי שהודיע אמש כאשר היגיע מארצות הברית, בא הרב כהנא לאולם הקונגרס... בירושלים בשעה עשר בבוקר. גדוד של כתבים וצלמים חיכה לו — היו שם הרבה יותר אנשי תקשורת ממה שהיו בפתיחת הקונגרס ביום שלישי בערב או בכינוס עם בן-גוריון ביום רביעי".

העיתון המשיך ותיאר את קבלת הפנים שלי על ידי משה ריבלין, מנכ"ל הסוכנות היהודית, ומרדכי בר-און, ראש מחלקת עליית הנוער. השניים ניסו להרחיק אותי מעשרות העיתונאים שלא נתנו לנו לדבר לבד. ריבלין ובר-און ניסו לשכנע אותי לא לדבר או לפחות לדבר רק לפני פורום מצומצם, לא לפני הקונגרס כולו. סירבתי. לבסוף ריבלין הלך לדון בנושא עם הנהלת הקונגרס, וישיבת הבוקר של הקונגרס נדחתה ביותר משעה. בינתיים חיכיתי במשרד של ריבלין והתפתח ויכוח מר ביני לבין פינקוס ואברהם שנקר, פקיד בסוכנות היהודית. שנקר היה מרקסיסט מושבע, וכבר מההתחלה לא הסתדרנו. לאחר זמן קצר חזר ריבלין, והודיע שההנהלה הצביעה נגד נתינת רשות הדיבור. רק חברי "חירות" והרב ברנרד ברגמן מהמפד"ל הצביעו בעד זכותי לדבר, ו"חירות" גם דרשה שתהיה הצבעה מלאה של הקונגרס כולו בנושא.

  כאשר נכנסתי לאולם הישיבה (באמצע דברים שנשא יושב הראש פינקוס), גל גדול של תרועות ושל קריאות בוז קידם את פני. האולם היה גדוש נציגים ומשקיפים, ולראשונה מאז פתיחת הקונגרס היתה התרגשות באוויר. אני ממשיך לצטט מהכתבה הנ"ל:

"עולה מרוסיה, גב' לידיה סלובינה, דיברה בזכות הצעת 'חירות'. היא הצהירה: 'כהנא הוא ציוני. אפילו אויביו לא יוכלו להכחיש זאת. האם לא הקדיש מחייו לטובת יהדות ברית המועצות, אשר אמורה להיות הנושא המרכזי של הקונגרס הזה? אולי לא צריך להסכים עם שיטותיו, אבל אין סכנה בדיון חופשי'. היא טענה שהיה זה כהנא אשר הביא את בעיית יהודי ברית המועצות לכותרות בארצות הברית. היא אמרה שיהודים רוסיים לא שמעו על רבים מהארגונים הציוניים האמריקאיים, אך כולם שמעו על כהנא".

פינקוס התבטא נגד ההצעה, ודיבר על הסכנה ל"מבנה הדמוקרטי" של הקונגרס. הוא התעלם לגמרי מן העובדה שהיתה התעלמות מבקשת הליגה לחברות בפדרציה הציונית-אמריקאית במשך כשנתיים. לבסוף, הרוב הצביע נגדי. חברי "חירות", נציגים דתיים רבים וחלקים מכל משלחת שקיבלה חופש הצבעה, הצביעו בעדי. נאמן להבטחתי לא לשבש את הישיבה, מייד קמתי ויצאתי מהאולם, מלווה בקריאות עידוד ובוז מעורבות. בחוץ אמרתי לעיתונאים שברור לי שההצבעה נקבעה על ידי משמעת מפלגתית, ושהפדרציה הציונית-אמריקאית ופינקוס אף פעם לא יתנו לליגה להיות חלק מהתנועה הציונית הרשמית. אני שב ומצטט מהכתבה הנ"ל:

"כהנא עזב את המקום... עם רמזים על כינוס קונגרס משלו. שאלתי אותו אם הוא חש שהוא הישיג את מטרתו. הרב כהנא ענה: 'באתי הנה כדי להעלות את נושא השואה העלולה לבוא על יהדות ארצות הברית. אם הנושא לא מועלה, לא הישגתי את מטרתי. ההצבעה נגדי היתה טרגדיה ליהדות ארצות הברית'. בדרך החוצה קידמו את פניו מספר עולים מרוסיה שחיבקו אותו בהתלהבות. כשהרב עזב, האולם כמעט התרוקן. הוויכוח האידיאולוגי המשיך לרוקן שורות של מושבים שהיו מלאים דקות קודם לכן בנציגים נלהבים".

למרות שלא ניתנה לי הזדמנות לדבר, הופעתי בקונגרס קיבלה כיסוי נרחב בעיתונות. כתבה בעיתון "הארץ" סיקרה את האירוע תחת הכותרת "היום של הרב כהנא". כתבה גדולה מאד ב"ידיעות אחרונות" היציגה את מאמצי לשכנע את יהודי ארצות הברית באפשרות של שואה ובצורך בעליית חירום. דוש, הקריקטוריסט הישראלי הפופולרי ביותר, פרסם קריקטורה נהדרת בעיתון "מעריב". בקריקטורה מופיעה שורה של חברים היושבים באולם הקונגרס מול הדובר במיקרופון, כשהם משועממים ונרדמים. על הקיר לידם תלויה התמונה (הקבועה באולם הקונגרס) של הרצל, מייסד הציונות הפוליטית. אך התמונה חסרה; רק המסגרת תלויה, ובתוכה פתק: "תכף אשוב. ב.ז. הרצל". אחד מחברי הקונגרס פונה לשני ואומר: "כנראה, הוא הלך לשמוע את מה שיש לרב כהנא לומר".

  את מה שהיה לי לומר אפשר היה לשמוע בהרצאה שקיימתי לאחר מכן. החלטתי שאם לא אוכל לדבר בקונגרס, אעשה "קונגרס קטן" משלי. הרעיון היה כל כך מיוחד, שה"ג'רוסלם פוסט", מתנגד מובהק של הליגה ודובר נאמן של הממשלה, קרא למאמר המערכת שלו של אותו יום "הקונגרס של כהנא".

  היגיע קהל של שש מאות איש למרות המקום המצומצם שהיה באולם. תיארתי בקווים כלליים את התיזה שלי, ודיברתי על הצורך במבצע של עליית חירום. הזכרתי להם שגם יהודי גרמניה חשבו ש"כאן זה לא יקרה". ציטטתי מהמשנה: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". הבהרתי שהפתרון היחיד למיליוני היהודים שבארצות הברית הוא עלייה.

  אני מביא כאן את הנאום שהכנתי לומר בקונגרס:

  לעיתים נראה כאילו ההיסטוריה נעצרת לרגע כדי לתת לאנושות הזדמנות אחרונה לתפוש את חומרת המצב ולבחור דרך שתרחיק אותה מאסון מתקרב. יש רגעים בהם הֶבזֵק של התבוננות מעמיקה ומבט חטוף אל תוך העתיד המתקרב פותחים לנו את הדרך לקחת את גורלנו בידינו ולהציל את עצמנו.

  היום אנו עומדים ברגע כזה. פרק בתולדות עם ישראל עומד להיכתב בשעה שעדיין יש בידינו שליטה על גורלנו ועל קיומנו. אם נקפוץ קדימה באומץ ובתעוזה ההכרחיים, יברכו אותנו על כך הדורות הבאים. מצד שני, אם נהסס ונפקפק, אם ניתן להזדמנות האחרונה הזאת לחמוק לנו מבין הידיים, אנו עלולים לשאת עול כבד על ליבנו עד סוף ימינו. תמיד נזכור שהיינו מידי עיוורים או מידי מוגי לב בשעת מבחן בהיסטוריה היהודית, בשעה שגורלם של מיליונים מבני עמנו היה תלוי על כף המאזניים. לעולם נתחרט על רגע האמת, בו יכולנו להוכיח גדלות רוח, אך נמצאנו קטנים ופחדנים.

  בימינו מקובל לחשוב שבעיות כמו היהדות הסובייטית ויהודי ערב הן הבעיות הקריטיות. אולם אני טוען שמתחילים להופיע הפרקים הראשונים של מה שעתיד להיות הנושא הקריטי ביותר של העשור הבא: הקיום הפיזי של הקהילה היהודית הגדולה ביותר בעולם, יהודי ארצות הברית.

  אני מבין שזאת מחשבה מזעזעת. יש כאלה שידחו אותה לגמרי בטענה שלא ייתכן אפילו לחשוב על דבר כזה בארצות הברית הדמוקרטית. אחרים יראו בה פרנויה ופחד בלתי רציונלי, ויש מי שיגנה אותה בטענה שעצם המחשבה הזאת עלולה ליצור אנטישמיות. אך למרות כל זאת, אני חוזר ואומר: אנו עדים לתחילתה של תקופה שעלולה להסתיים בשואה כמו זו שהיתה לפני פחות מעשרים וחמש שנה.

  אולי הסירוב לשמוע הוא טבעי. יש נטייה לראות את מה שרוצים לראות ולשמוע את מה שרוצים לשמוע. אנו מעדיפים מיתוסים יפים ואשליות מתוקות, מפני שהרבה יותר קל לחלום חלומות נעימים מאשר להודות במציאות עגומה. אנו מעדיפים להתעלם ממה שמעיק עלינו, בתקווה סמויה שזה ייעלם איכשהו. כך היא הנטייה האנושית.

  ואם זה נכון לגבי כלל האנושות, על אחת כמה וכמה זה נכון לגבי עם ישראל למוד הסבל, שפיתח מנגנון הגנה של דחיקת כל מחשבה מחרידה. היהודים רואים כבשים במקום שמסתובבים אריות; הם סוגרים את עיניהם במקום לפתוח בפעולה.

  איננו רוצים להאמין שמתפתחת שנאת יהודים איומה בארצות הברית ושיש סיכוי סביר לעוד שואה. איננו רוצים להאמין בזה, אך זו האמת. אם אלה שנמצאים כעת בהנהגה לא יפעלו, אנו עלולים להיות עדים להישנותה של טרגדיה כפולה.

  אנו עלולים להיות עדים לכיליון הקהילה היהודית בארצות הברית, המונה שישה מיליון לפחות. בנוסף לכך, אנו עלולים לראות חזרה כואבת על המחדל הנורא שהיה לפני שלושים וחמש שנה, כאשר סירבו ראשי העם להקשיב לאלה שדיברו על אסון מתקרב. חסרי האומץ והחזון ניסו להשתיק את מי שלא לקה בחוסר הזה. הלב נקרע כשזוכרים את השמדת יהדות פולין, והלב נחמץ לא פחות כשזוכרים כמה זלזלו באזהרות של זאב ז'בוטינסקי, שהיה ללעג בפי ננסי ההנהגה היהודית. רבים מיהודי מזרח אירופה היו יכולים להינצל, אילו היתה נכונות להקשיב למציאות, קשה ככל שתהיה, ולשים לב לאזהרות, למרות המסקנות הקשות. האם אנחנו הולכים לחזור על אותה טרגדיה? חס ושלום!

  ארצות הברית אינה עוד "ארץ האושר והעושר" כפי שהיתה במשך עשרות רבות של שנים, והעתיד טומן בחובו עוד פחות אושר ועושר. היה לנו נוח לשקוע באמונה הכוזבת שאין עוד שנאת יהודים בארצות הברית. האשליה הזאת נוצרה לאחר שבמשך עשרים וחמש שנה לא היתה, לכאורה, אנטישמיות גלויה. אולם ההפוגה בגילויי השנאה לא היתה תוצאה של שינוי מהותי, אלא תוצאה של שני גורמים, שניהם זמניים.

  אחד מהם היה השואה הנוראה אשר זעזעה את העולם בזוועותיה לפני עשרים וחמש שנה. היא היטילה "חרם" זמני על האנטישמיות. היהודים מוצאים חן בעיני העולם כשהם מתים, והפעם היתה זו השמדה של שישה מיליון יהודים אשר גרמה לאנטישמיות לסגת זמנית.

  הגורם הנוסף היה השגשוג הכלכלי שלא היה לו תקדים. ארצות הברית שקעה ב"חיים הטובים" — מכוניות, בתים יפים, חוסר אבטלה וכל מיני לוקסוסים שלא חלמו עליהם בעבר. בזמנים טובים כאלה האנטישמים אינם בררנים. סטייק בתנור ומכונית חדשה במוסך מספקים את תאבונם.

  שני הגורמים האלה, נקיפות המצפון על אושוויץ והשגשוג הכלכלי, עצרו את האנטישמיות, אך לא חיסלו אותה. היום שני הגורמים הללו עוברים שינוי יסודי, וכבר אינם משמשים מעצורים שיוכלו לעצור בעד התעוררות מחודשת של השנאה הארסית ליהודים. עול נקיפות המצפון ירד מהגויים — הזמן החולף ונצחונות ישראל במלחמותיה נתנו את ההזדמנות המיוחלת להיפטר מהעול הזה. בנוסף על כך, ימי הפריחה הכלכלית בארצות הברית אינם עוד, ובמקום החיים היפים נשמעים קולות מכוערים ומסוכנים.

  היום ארצות הברית סובלת קשות מעויינות גזענית: מאבקים בין לבנים לבין שחורים בעניין הסעות תלמידים שחורים כדי להשיג אינטגרציה בבתי הספר; אלימות בעקבות בניית תשלובות מגורים הגורמות לשינויים באופי השכונות; תחרות על משרות טובות ובינוניות; מאבקים בין קבוצות אתניות בבתי הספר ובצבא. בל נרגיע את עצמנו באשליה שהכל בסדר בגלל העובדות שהערים אינן בוערות ושהמיעוטים מצליחים להתקדם; עובדות אלה משַטות רק בשוטים. הערים אינן בוערות משום שהיום הקיצוניים אינם צריכים להבעיר ערים. הדרך לכיבוש הערים סלולה לפניהם כאשר התושבים המבוססים יותר בורחים מהערים כמו ממגפה (אל הפרברים). ההצלחה וההתקדמות של הקבוצות האתניות רק מגדילות את ציפיותיהם ואת תביעותיהם, ומרגיזות עוד יותר את האמריקאים "הוותיקים". ואת מי יאשימו בכל זה, אם לא את היהודים? הרי היהודים היו כל כך מרכזיים באותן תנועות שקידמו את זכויות הקבוצות האתניות. מי, אם לא היהודי הליברלי, יהיה המוקד המרכזי לכעסם של המוני אמריקאים ממורמרים255?

  להאשמות האלה של האנטישמים תצטרף גם התבוסה של ארצות הברית בוויאטנם — ושלא תהיה שום טעות: היתה תבוסה. את מי יאשימו בהשפלה ובחללים המיותרים? את מי יאשימו בתקיעת סכין בגב ש"לא נתנה" לארצות הברית לנצח במלחמה256? היהודים, אשר — שוב — היו כל כך מרכזיים בתנועות שהתנגדו להתערבות במלחמת ויאטנם, יואשמו במלחמה אשר פילגה את ארצות הברית, הרעילה אותה וגרמה לצבא ממורמר ולקוי בתפקודו. עוד הרבה זמן אחרי ששמות כמו מקארטי ומקגוברן257 ייעלמו מן הזיכרון, ימשיכו לזכור את רובין ואת הופמן258. הולך ונרקם מיתוס חדש על בוגדים מבית אשר הביסו את ארצות הברית, כמו האגדה על נפילת רפובליקת וימר259. והמשותף לשניהם — היהודים הם האשמים.

  הכעס הכללי של האמריקאים הממוצעים (הלבנים) כלפי השמאל הקיצוני260 על זלזולו בערכים היקרים להם מימים ימימה, כמו הדגל האמריקאי ומוסד הנשיאות, שוב יוביל לעויינות כלפי היהודים, אשר כל כך בלטו בתנועות השמאל הליברליות. התנועות האלה פגעו בדברים שהיו כל כך חשובים לאמריקאים הפשוטים, ובעיניהם הן הָאֲשֵמות בחורבן האמריקה שפעם היתה. התוצאה תהיה תזוזה מהאמצע לימין הקיצוני ושנאה חריפה ליהודים ככלל.

  התסכול של האמריקאי הממוצע בראותו את שחיקת הערכים החברתיים והמוסריים, אשר היו תמיד נר לרגליו, ברור לעיני כל. הפער בינו לבין ילדיו, התפשטות הפורנוגרפיה והשינויים בסטנדרטים מיניים מרגיזים אותו ומפחידים אותו. הוא רוצה לשוב לערכים "אמיתיים", הוא מחפש דרך לחזור למה שהוא מחשיב לנכון. הוא רוצה ערכים אובייקטיביים וקבועים, ומחפש אנשים שיעניקו לו את זה. הוא רוצה לפגוע באלה שהוא מאמין שהיו אחראים למהפכה החברתית. ושוב — היהודים הם המטרה.

  ועל גבי הבעיות החברתיות, הפוליטיות והפסיכולוגיות מתוסף המשבר הכלכלי שעלול להיות הניצוץ שיצית את הלהבה. הענק הכלכלי, ארץ הדולר החזק, לפתע עוברת טלטלה. יש מיליוני מובטלים ומי יודע כמה חצי-מובטלים. האזורים העירוניים, אשר כבר גוססים משום שהסעד דורש יותר ואילו המיסים העירוניים מגיעים פחות (תוצאת הבריחה של התושבים האמידים יותר), הופכים למרכזים של אבטלה גוברת. בנוסף על כך, ערך הדולר יורד בגלל האינפלציה, והחסכונות של בעלי ההכנסות הנמוכות נשחקים לנגד עיניהם.

  בפעם הראשונה בעשרים וחמש השנים האחרונות הרבה אנשים עומדים לאבד את החיים הנוחים והטובים אליהם התרגלו. אנשים כאלה הם מסוכנים, כי הם לא יהיו מוכנים להשלים עם חיי עוני אחרי שטעמו את טעם החיים הטובים. הם יעדיפו להאמין לדמגוגים ולגזענים שמבטיחים להם כל טוב תמורת חירותם ועל חשבון השעיר לעזאזל הנצחי — היהודי.

  ולא חסרים דמגוגים, פשיסטים וקבוצות שנאה בארצות הברית. כרגע לא חשובים המספרים. מה שחשוב כרגע היא העובדה שלאחרונה גובר כוחם, ושכוח זה יכול להתגבר עוד יותר בתנאים ה"נכונים" של אלימות, תסכול, כעס, מרירות, פחד ושנאה. אלה הם תנאים שכבר קיימים היום בחברה האמריקאית במידה רבה, ומהם ניזונות קבוצות השנאה. הגורמים האלה קיימים, הם גדלים, והם מדברים בגלוי על תאי גזים ועל השמדת היהודים. והם רציניים. אף אחד אינו יודע אם אפשר יהיה לעצור אותם במקרה שיתפתחו התנאים והרגע יהיה "בשל".

  למה להמר על חיינו עוד פעם? איזה סיכוי יש לנו בגלות? האם ארצות הברית היא שונה? האם לא היו יהודים בגלויות אחרות שהיו בטוחים — כמו יהודים פה — שמצאו שם את ה"נירוונה" שלהם? האם הגרמניים היו יצורים עם קרניים וזנבות? מה שקרה יכול שוב לקרות, ואכן, מתחיל כבר לקרות. הפתרון הדחוף הוא לפַנות את יהודי ארצות הברית ולהחזירם הביתה.

  הקונגרס הציוני העולמי יכול לנצל את ההזדמנות הייחודית שנמצאת עתה בידו, ולתפוס את הרגע הזה כדי לפעול. הוא צריך ללמוד מהעבר, להבין נכון את ההווה ולהציל את העתיד. בידיו להעלות על סדר היום קריאה לכנס ועידת חירום של קהילות יהודיות וארגונים יהודיים בארצות הברית שתפעל בשני מישורים: האחד, הכנת מערכת גדולה ומאורגנת של הסברה על הסכנה האורבת לעתידם של יהודי ארצות הברית, והשני, תכנון מעשי של עלייה המונית לארץ ישראל.

  היום עדיין יש זמן. עדיין אפשר להביא את היהודים וגם את רכושם. אבל הזמן קצר. דורות שעדיין לא נולדו מבקשים לראות האם הקונגרס הזה יוכל להתעלות מעל קטנות המוחין, שפלות הרוח וחרדת הנפש. יש לקונגרס הזדמנות לגלות רוממות רוח, אם רק יחליט לנצל אותה.

  לפני עשרות שנים, המנהיג הגדול זאב ז'בוטינסקי זעק לאחיו: "יהודים, שרֵפה! חסלו את הגלות לפני שהיא תחסל אתכם." המנהיגים היהודיים השתיקו אותו, ובכך עזרו להשמדתם של אלה שהוא רצה להציל. חס ושלום שזה יקרה שוב. זהו רגע האמת, והלוואי שהקונגרס העולמי הציוני יפעל עם האומץ ועם ההחלטיות אשר כה נחוצים לנו היום.

  *  *  * 

  מהדברים האלה אפשר כבר ללמוד על הבדל חשוב בין הליגה לבין ארגונים ציוניים אחרים. כולם, גם הסוכנות היהודית, משתמשים בנימוקים חיוביים כדי לשכנע את יהודי המערב לעלות ארצה, כגון "בואו למדינה היהודית, בה תהיו רוב"; "בואו למצוא את השורשים"; "הַתחילו חיים חדשים" וכו'. אולם לדעתי, שידולים כאלה לא יצליחו להביא עלייה גדולה ומשמעותית מארצות המערב.

  פעם היתה לי שיחה עם נחום גולן, מנהל מרכז העלייה של צפון אמריקה (בסוכנות היהודית). אמרתי לו:

  כל ניסיון להשתמש בנימוקים חיוביים ברובם כדי לשכנע את יהודי ארצות הברית לעלות לישראל יסתיים, בהכרח, בכישלון. עשרות מיליוני הדולרים שאתם משקיעים במאמצים שלכם יפיקו תוצאות מעטות מאד. יהודי שיש לו בית יפה, עבודה טובה או עסק רווחי, כל שכלולי הנוחות של החיים המודרניים וגם שורשים עמוקים בסביבה מוכרת, יצטרך מוטיבציה מאד חזקה כדי להשתכנע לקום, להתנתק, לבוא לארץ שנראית כל כך זרה עם אנשים ומנהגים הזרים לו, להתחיל ללמוד שפה חדשה בגיל מבוגר ולהתמודד עם תנאים חברתיים וכלכליים בלתי מוכרים.

  לרוב יהודי ארצות הברית אין מוטיבציה כזאת, ולכן הגישה החיובית מועדת לכישלון. העובדה שיש מצווה לגור בארץ ישראל אינה ממריצה אותם, כי רובם לא שומרים תורה ומצוות. והרבה מאלה ששומרים תורה ומצוות מתעלמים מהמצווה הזאת או מטשטשים אותה בגלל הקושי שבהתנתקות ובגלל הנוחות של החיים המערביים. במקרה הטוב, יש לחלק מהיהודים האמריקאיים קשר רגשי עמוק לארץ, אך הם מסתפקים בביקורים ובתרומות, ואולי גם מקדישים מזמנם לעבודה התנדבותית הקשורה לארץ. בסיכום, הגישה החיובית תפעל רק על אלה שיש להם כבר מוטיבציה חיובית חזקה.

  מעולם לא היתה בתולדות עם ישראל אפילו דוגמה אחת של עלייה המונית מארצות הרווחה בזמן שהיה טוב ליהודים. גלות בבל היתה יכולה להסתיים בהצהרת כורש, שנתנה רשות לעם ישראל לחזור לארצו. אולם מתוך כל היהודים שהיו בבבל, יצאו רק 42,000 יהודים, רובם ממעמד נחות. כתוב בתהילים: "על נהרות בבל, שם ישבנו וגם בכינו...". אכן, הם בכו, אבל הם ישבו — ולא קמו לעלות ארצה. ללא ספק היו להם בבבל בורסה ומניות...

  היהודים האמידים, דתיים ולא דתייים, בדרך כלל לא יעזבו את הנוחיות שיש להם בארצות הרווחה כדי לחיות בארץ עם תנאיה הקשים, אלא אם כן יש מכת אנטישמיות או פחד מסכנה ממשית. חז"ל אומרים לנו שמה שלא הצליחו ארבעים ושמונה נביאים לעשות, דהיינו להחזיר את עם ישראל בתשובה, הצליח המן הרשע לעשות בחתימת טבעת אחת. כך, במקום שלא הצליחו מיליוני מילים של שכנוע חיובי מצד הסוכנות היהודית, תצליח האנטישמיות הגוברת.

  הסיכוי היחיד לעלייה המונית הוא לחזור ולהדגיש שוב ושוב שאין מנוס מכך שהאנטישמיות בעולם המערבי, בסופו של דבר, תשים קץ לאשליית השוויון והשלווה של היהודים בגלות. אין תקווה לקיום היהודי בארצות המערב העשירות. שנאת הגויים המתוארת בתלמוד בצורה כה מצמררת, "הלכה היא, בידוע שעשיו שונא ליעקב", עלולה להתפרץ במקרה של משבר כלכלי, חברתי או פוליטי, ולהיות לשואה כמו שראינו בגרמניה.

  לא רק שזו הטענה היחידה שיכולה להצליח להביא עלייה גדולה, אלא זאת גם האמת הטרגית, והיא בדרך להתממשות. ממשלת ישראל חייבת לזעוק ולקרוא לפינוי חירום של יהודי ארצות הברית לא רק לטובתה, אלא גם כדי להציל את יהודי הגולה.

מר גולן הקשיב. הוא ענה שהסוכנות היהודית, נציגת ממשלת ישראל, לא תוכל בשום אופן לדבר בצורה כזאת. הסיבות היו ברורות. ישראל פחדה לסבך את היחסים עם ממשלת ארצות הברית. הפחד הזה הוא שהוביל וממשיך להוביל לבגידה בערכים יהודיים, ביהודים ולעיתים במדינה עצמה. בנוסף לכך, ישראל פחדה מארגוני הממסד היהודי, שלגביהם קביעות כאלה על סכנות אנטישמיות הן הס מלהזכיר. הארגונים הללו עלולים לאיים בהחלשת תמיכתם בישראל אם המדינה היהודית תעלה נושאים מסוכנים כאלה.

  ללא ספק, מר גולן ומדינת ישראל זכרו היטב את הסערה שהתחוללה כאשר ראש הממשלה המנוח בן-גוריון הצהיר שכל היהודים צריכים להיות בישראל. הממסד היהודי בארצות הברית הזדרז לשלוח את נציגיו למחות באזני בן-גוריון, והבטיח תמיכה כספית מלאה בישראל אם הוא יפסיק לדבר כמו ציוני.

  הבנתי את הבעיות שלהם, אך עמדתי על כך שהסכנה ליהודי ארצות הברית היא מאד אמיתית, וזה גובר על כל החשבונות הפוליטיים והכלכליים. כמו בכל נושא אחר, הדגשנו שאהבת ישראל ועם ישראל תמיד קודמים.

יום אחרי שלא ניתן לי לדבר בקונגרס היהודי, כתב דוד גלעדי בעיתון "מעריב": "...לא יכולה היתה הופעתו להיות מוצלחת יותר. כאשר סיפרנו לאברהם שלונסקי261 איך התרחשה 'כניסה' זו של כהנא, שהבטיח כי אם המליאה תחליט על אי-הופעתו על הבמה, הוא יהיה 'ילד טוב' — הגיב המשורר בקול צרוד מכאב גרון ובחכמה כי רבה: 'הוא ניצח...'."

אני לא ממש ניצחתי. הרי הנושא של עליית חירום לא זכה לדיון מלא. אך לפחות הוא קיבל פרסום מסוים, וכבר הייתי מוכן להתקדם לשלב הבא.

  בשבוע לפני שיצאתי לארצות הברית, קיבלתי שיחת טלפון מיחיאל קדישאי, מזכירו האישי של מנחם בגין, שהיה אז ראש האופוזיציה. הוא הודיע לי שמשה דיין מחפש אותי ורוצה להיפגש איתי. ישבתי עם משה דיין במשרדו במשרד ההגנה בתל-אביב, והוא שאל אותי אם אני באמת חושב שאוכל להעלות יהודים ארצה. עניתי שאינני בטוח, אך אם יש איזו שהיא דרך לעשות זאת, זה רק בדרך שהסברנו. כשהיגעתי לארצות הברית בסוף פברואר, ההרצאה הראשונה שלי היתה בברוקלין קולג', ואמרתי שם לסטודנטים שהיגיע הזמן לעלייה.

  באופן אירוני, בדיוק בזמן שהיגעתי לניו-יורק היתה תקרית עם נאצים. אוניברסיטת הופסטרה בלונג-איילנד, מוסד בו למדו יהודים רבים, זועזעה על ידי מודעה שהופיעה בעלון האוניברסיטה. המודעה פתחה במילים "היטלר צדק", ונכתב בה שהיא פורסמה על ידי ארגון נאצי262. דוד קר, הסטודנט שהכניס את המודעה, גם תלה בחלון חדרו בפנימייה דגל גדול עם צלב קרס נאצי. המתח היה גבוה, אך הנהלת המקום נהגה בהססנות האופיינית. הליגה סידרה לי שם הרצאה.

  מספר מחברי הנהלת האוניברסיטה התנגד לבואי — נגד צלב הקרס לא אמרו דבר — אך הבהרתי שאני מתכונן להופיע. נשיא האוניברסיטה אמר לעיתונות: "חיוני שהקמפוס יהיה פתוח אפילו לדעות הקיצוניות ביותר" (באותו יום הורד צלב הקרס). אם הנשיא התכוון להשוות אותי לסטודנט קר, ממש לא היה אכפת לי. אבל אם הוא התכוון ש"זכויותינו" שוות ושצריך להגן במידה שווה על זכויות שנינו להתבטא, עם זה לא הסכמנו, ואני התכוונתי להציג את עמדתנו בצורה הברורה ביותר.

  שמונה מאות הסטודנטים שגדשו את האולם נאלצו לעבור בדיקה לפני שהוכנסו לאולם, שהיה תחת שמירה משטרתית כבדה. בהרצאה אמרתי שהסטודנט קר היה צריך לחטוף מכות, ושיש רק דרך אחת לטפל במצב כזה. קראתי את רשימת מחנות הריכוז בהם מתו שישה מיליון, וכיניתי אותם "תוצאות חופש הדיבור לנאצים". הזהרתי שאין להתייחס לגילויים נאציים בביטול, והזכרתי להם שהיטלר התחיל עם קבוצה עוד יותר קטנה מה- NSWPP  (הארגון הנאצי הנ"ל) של היום.

  הראיתי להם תמונה בה עמדו חיילים נאציים וצחקו על יהודים שהוכו, ואמרתי: "יש כאלה שיטענו שהתקפה פיזית על דוד קר אינה דבר אנושי או מוסרי. אבל אני אומר לכם שאם היהודים בגרמניה היו עושים כך לנאצים בשלב מוקדם, לא היתה קיימת בכלל תמונה כזאת". ושוב קראתי ליהודים להבין מה קורה פה, ולעלות לישראל.

  בכל מקום שדיברתי באותם חודשיים ששהיתי בארצות הברית263, הדגשתי את נושא העלייה לישראל. באוניברסיטת פנסילבניה אמרתי: "יש פתרון מוחלט לבעיה היהודית: מדינת ישראל". בבתי כנסת ברחבי ארצות הברית הזהרתי את היהודים מפני התנאים המובילים בסופו של דבר לשואה. ניסיתי להסביר להם אז, ועד עצם היום הזה, על קבוצות השנאה, על הספרות המופצת על ידם ועל מאמציהם לחסל יהודים. אני מתכוון לספרות (חומר כתוב) כמו בדוגמאות הבאות:

"מכות או גם להרוג? לחתוך מן השורש ועד הענף את היהודים השטניים... שממרידים את ה'ניגֶר' (השחורים) נגדנו?" (מתוך עלון שהופץ בכל חלקי ארצות הברית).

"אנחנו חלק מהתנועה האדירה... שממשיכה את המאבק האמיץ... שהתחיל הפיהרר שלנו, אדולף היטלר" (מתוך מכתב של תנועת הנוער הנאצית264).

אחרי רשימה של בעיות בארצות הברית: "מדוע יש לנו בעיות כאלה? מה עומד ביסוד הכל? מילה אחת גסה: יהודים" (מתוך מאמר).

"היהודים הם הסכנה הגדולה ביותר לעולם. יש לחקור כל יהודי ולסלק אותו מהחברה כמה שיותר מהר" (מתוך דף שהפיצה תנועה נאצית265).

"המניע למדיניותו של קיסינג'ר להתפייסות עם סין האדומה טמון, כמובן, בנושא הציוני" (מתוך עיתון של תנועת נוער ניאו-נאצית266).

"נפט — כן, יהודים — לא" (מדבקות שהפיצה תנועה גזענית לבנה267).

סיפרתי להם על הפוסטרים הגדולים של היטלר שמוכרים — וגם קונים.

  דיברתי על הסניפים של קבוצות השנאה ההולכים ומתרבים ועל המשיכה שהם מהווים לאזרחים מתוסכלים אשר פתאום התחבבו על פוליטיקאים פופוליסטים מחזרים מקצוות שונות של הקשת הפוליטית.

  דיברתי על שנאת היהודים הזורמת יום יום מפי קבוצות של מוסלמים שחורים, פנתרים שחורים ואחרים. הפנתרים אפילו תקפו את אייבי הופמן וג'רי רובין268 בתור "ציוניים".

  במאמצי לשכנע יהודים שמתפתחת שנאת יהודים כזאת שעלולה להביא שואה, נתקלתי בעיוורון ובטיפשות טרגיים — אלא שלפעמים זה היה פשוט מצחיק בצורה טרגית. אחד העיתונים היהודיים269 פרסם מאמר באייר תשל"א (מאי 1971) בעמודו הראשון תחת הכותרת "ירידה באנטישמיות בברוקלין". כותבת המאמר, סילביה אדלמן, קבעה "אמיתות נצחיות" כאלה:

"האנטישמיות פוחתת ברחבי העולם, והדבר מיוחס לסימפטיה של העולם כלפי בעיותיה של מדינת ישראל. נמסר שגם בברוקלין, בה האוכלוסיה היהודית הגדולה ביותר של ארצות הברית, יש ירידה בעויינות כלפי יהודים.

"הירידה באנטישמיות כאן ובעולם יכולה גם להיות קשורה לעובדה שליהודים כקבוצה יש אינטרסים משותפים עם מיעוטים אחרים, מיעוטים אתניים ומיעוטים דתיים. שיפור היחסים מצד הנוצרים, בייחוד הכנסיה הקתולית, תרם רבות לחיסול אווירת האנטישמיות בשנים האחרונות... אם בכלל, הקנאות והאלימות כלפי היהודים ממוקדות עתה כלפי מיעוטים אחרים, שחורים ופורטו-ריקנים".

אחר כך מונה הכותבת דוגמאות של הטבות כמו הענקת משרות גבוהות ליהודים, מועדונים יוקרתיים הפותחים את שעריהם ליהודים ועוד. היא מסיימת:

"ואם אנו זקוקים לעוד הוכחה לכך שהקהילה הלא-יהודית מקבלת את שכניה השֶמיים בכנות, ניתן לראות זאת בהיענות להצעת עיתוננו להעניק מינויי חינם לתקופה מוגבלת: לפחות עשרים וחמישה אחוז מהפונים היו בעלי שמות לא-יהודיים, והם ציינו שהם מבקשים את העיתון משום שהוא 'מעניין ומיידע'".

  יש! הוכחה ניצחת לכך שהאנטישמיות חוסלה! לא, לא צריך לצחוק לאנשים הקטנוניים, קצרי הראייה וחסרי הביטחון הללו. הם כותבים בצורה כזאת כדי לשכנע את עצמם שהם בטוחים מכל פגיעה מצד הגויים. כל כך חשוב להם להיות אהובים, עד שהם מעדיפים למות מאשר להודות בשנאה כלפיהם. נשתדל גם לא לצחוק למראה הכתבה הראשית של אותו עיתון בגיליון שהופיע כשנה לאחר מכן, הנושאת את הכותרת: "אנטישמיות חדשה בוויליימסבורג", גם היא מאת סילבייה אדלמן...

  את התופעה ההתאבדותית הזאת אפשר היה למצוא לא רק אצל פשוטי העם הבורים, אלא גם אצל אנשי הדת הבורים. שמור אצלי למזכרת עלון מעטו של ראביי מטמפל קונסרבטיבי ידוע בברוקלין. העלון יצא לקראת חג הפורים של תשל"ב (1972). אותו "מנהיג רוחני" מודרני מלמד אותנו מה לומדים מחג הפורים:

  "יותר מכל חג אחר, פורים מבטיח לנו שאנחנו, היהודים, יכולים לחיות כמיעוט בין העמים...

  "תמיד יש המן שמפיץ שקרים עלינו ומסית את ההמון נגדנו. תמיד יש אחשוורוש המלך שיודע אך מעט על תרומות היהודים לארצו או לתרבות ולדת, שאינו מכיר את ערכנו ולכן אינו רגיש לזכויותינו ולאמונתנו. מצד שני, תמיד יש בכל מקום גם מרדכי ואסתר. הם מחנכים את האחשוורושים ומראים להם איך להשתמש בכוח השלטון בצורה טובה ונדיבה...".

  זה יותר ממדהים. זה כבר גסות, כאשר אדם שקורא לעצמו רב/ראביי מסוגל לכתוב שטויות כאלה. הרי בקושי עברו עשרים וחמש שנה מאז שאושוויץ הראה כמה "טוב" היהודים יכולים לחיות בין הגויים וכמה "אכפת" לגרמנים תרומתם של היהודים לדת ולתרבות. אבל ידענו שכל זה הוא חלק מהקושי העומד בפני הליגה במאמציה להסביר ליהודים שאי אפשר להתקיים בגלות.

  במלוא המרץ התחלתי להכין תוכניות לוועידה שתהיה יום עיון רציני בנושא עליית חירום. תכננתי גם להקים ארגון אַפּוליטי בלי קשר לשום תנועה ובלי שום מטרה אחרת מלבד עלייה — חינוך ויישום. השקעתי הרבה מחשבה כדי להחליט על שם לארגון החדש, ולבסוף הייתי מאד מרוצה מההחלטה: "הביתה".

  ישבתי עם קבוצת פעילים מהליגה, ביניהם שילה לידז, בֶּנֶר ולינדה לוין, פיי לויד ואלי שוורץ, והרכבנו ועד שיטפל בהכנות ליום הוועידה. התאריך המיועד היה כ"ג אייר תשל"ב (7 במאי 1972)270. נשלחו מכתבים לכל חברי הליגה בארצות הברית, לכל ארגון יהודי ולכל בית כנסת. חילקנו הודעות על הוועידה בקמפוסים הגדולים, והקדשתי לה מאמר שלם בג'ואיש פרס. בחומר שנשלח הסברנו שאנו מאמינים שיש קבוצה גדולה של מועמדים פוטנציאליים לעלייה מבין היהודים מן המעמדות הנמוכים יותר. התנאים הכלכליים והסביבתיים שלהם היו כבר כל כך קשים, שרמת החיים בישראל לא נראתה להם הרבה יותר גרועה מגורלם הנוכחי. אל הקבוצה הזאת בת יותר ממיליון היהודים היינו חייבים, וגם מסוגלים, להגיע.

  לאחר שהוקם הוועד המטפל והושכרה עבורו דירה קטנה, השארתי בידיו את כל הפרטים, והתכוננתי לחזור לישראל לחודש. אך לפני שנסעתי היתה תקרית מעניינת, שמוכיחה בבירור את התדמית שהישיגה הליגה בעיני הקהילה היהודית של ארצות הברית, ואת הקיטוב בקהילה הזאת בין שני חלקיה: אלה שבצרה ואלה שלא.

  באדר (מרץ) קיבלתי הזמנה מהתאחדות המורים היהודיים (ארגון של 30,000 איש) לשאת דברים בסעודה השנתית שלהם באותו חודש בניו-יורק271. אלה היו מורים יהודיים שלימדו בבתי הספר של מערכת החינוך של עיריית ניו-יורק. במשך שנים הם סבלו מאנטישמיות קשה ומהמאמצים להפסיק את שיטת הכישורים שהעניקה להם את משרותיהם ואת האפשרות להתקדם. היהודים שעבדו במקצוע הזה, אולי יותר מכל מקצוע אחר, הבינו היטב את השחיקה בכוח היהודי ואת הסכנה למעמד היהודים בארצות הברית. ההזמנה שלהם היוותה הכרה בתפקיד שהליגה מילאה בתור הקבוצה הראשונה שיצאה למאבק על זכויותיהם, כולל מאבק מיליטנטי. ההזמנה הזאת היתה גם צעד אמיץ, בהיותה מעשה שאף ארגון יהודי גדול מעולם לא עשה — להזמין אותי לדבר.

  הממסד היהודי גינה בחריפות את ההזמנה. נשיאה היהודי של פדרציית המורים המאוחדת272, אלברט שנקר, סוציאליסט אשר עד תשכ"ח (1968) התעניין יותר בזכויות אזרח כלליות מאשר בזכויות יהודים למרות שהיה פקיד בארגון יהודי273, ביטל את תוכניתו לקנות עשרה כרטיסים לסעודה השנתית, וביטל גם את הופעתו המתוכננת בה. הוא הסביר274 שהביטולים נעשו משום שהמורים היהודיים הזמינו אותי לדבר.

  ועוד. תוכנן להעניק פרס לגולדה מאיר בסעודה השנתית, ודוד ריבלין, הקונסול הכללי של ישראל, היה אמור לקבל אותו בשמה. אך כששמע ריבלין על הזמנתי, ביטל את הגעתו בגלל "ענייני מדינה".

  דיברתי שם. הופעתי תוארה בפרוטרוט בעמוד הראשון של ה"ניו-יורק טיימס" תחת הכותרת "שנקר מחרים את סעודת המורים בה הופיע כהנא":

"אלברט שנקר... סירב להשתתף אתמול בסעודה השנתית של התאחדות המורים היהודיים, משום שהרב מאיר כהנא, ראש הליגה להגנה יהודית המיליטנטית, הוזמן לדבר שם... מייד לפני שהחל הרב כהנא לדבר לפני הקהל (יותר מ-1,200 איש), שקיבל אותו בתשואות נלהבות ואף קטע אותו מידי פעם במחיאות כפיים, ראביי הרולד גורדון, סגן הנשיא של ועד הרבנים של ניו-יורק, עזב את הבמה במחאה".

הנה לכם דוגמה כל כך ברורה לפער בין היהודים הפשוטים לבין מי שאמור לייצג אותם.

  הנואם שדיבר אחרַי בסעודה השנתית היה א' אנקר, בכיר במערכת החינוך. למרות המצב הקשה של זכויות היהודים במערכת החינוך בגלל ביטול שיטת הכישורים, אפליה מתקנת, מכסות ואלימות, הוא ניסה לשכנע את המורים לסמוך על מערכת החינוך ועל פעילות איגודית רגילה להגנה על זכויות היהודים. עלון המורים היהודיים, "מורים", סקר את האירוע וניסח את הדברים כך:

"אולי ניתן לסכם את ההבדל הפילוסופי בין שתי הגישות [שלי ושל אנקר] בשאלתו של מר אנקר: 'אם אני רק לעצמי, מה אני?' ובתגובת הרב כהנא: 'מה טוב ליהודים?'"

למעשה, התגובה שלי כללה עוד כמה שאלות: מי ייאבק על זכויות היהודים אם לא היהודים? מי נאבק כל כך הרבה על זכויות של אחרים — לרוב על חשבון זכויותיהם שלהם — אם לא היהודים? מי יעצור את הכרסום בזכויות היהודים אם לא היהודים וכוח יהודי?

  בנאומי שם הסברתי ששיטת הכישורים היא היחידה שיכולה למנוע קריסה כלכלית ופוליטית ליהודים. קראתי לקהל להשתמש בכוחו הפוליטי והכלכלי כדי לעזור ליהודים. כשסיימתי לדבר, שוב פרצו תשואות נלהבות. היה ברור מהתגובה הזאת שהדברים שהליגה העזה להגיד החלו להשתרש במנטליות היהודית. אך חבל שכאן, כמו בכל המקרים האחרים, דווקא היהודים הסובלים הם שהתחילו להבין, ולא היהודים האחרים, שיכולים היו לעזור. חבל גם שההבנה היגיעה מאוחר מאד, אולי אפילו מאוחר מידי.

  בזמן שהייתי בישראל, הוועד המשיך בהכנות לוועידת "הביתה". התגובה הראשונה — טעונה מאד — היגיעה בעקבות מודעה שלנו ב"ניו-יורק טיימס" על הוועידה, מעשה ידיו של סם שושן.

  בראש המודעה הופיעו המילים "יהודי, לך הביתה" על רקע של קיר אבן. ההמשך היה:

תבורך הארץ האדירה הזאת. הלוואי שזה לא יקרה כאן לעולם! אך האם מישהו יכול להתחייב שזה לא יקרה כאן?

 ארצות הברית גמלה טובות לאזרחיה, ואין מעצמה אחרת בעולם שתשווה לה בסובלנות, בנדיבות ובהענקת חופש. אנחנו אוהבים את ארצות הברית וגאים בהישגיה... אבל מה שהיה עד היום, לא יהיה לנצח. בהיסטוריה היהודית יש מעגל שחוזר על עצמו בצורה טרגית, מעגל שסופו אסון.

 "זה לא יוכל לקרות כאן!" כך אמרו בגרמניה הווימרית, שם היה להם שר חוץ יהודי, עושר והשפעה. הם היו בטוחים שמכל המדינות שבעולם, זה בוודאי לא יוכל לקרות בגרמניה המתורבתת. אבל זה קרה.

המודעה המשיכה לתאר את ההידרדרות הכללית בארצות הברית: מלחמת ויאטנם; בעיות חברתיות, פוליטיות וכלכליות ומשמעותן ליהודים; הגידול בקבוצות השנאה בארצות הברית. פרטי הוועידה נמסרו, והקטע המסיים היה:

אנחנו אוהבים את אמריקה, אך בסופו של דבר מקומנו במדינה היהודית. אנחנו אוהבים את אמריקה... אך אנו חשים בלשד עצמותינו שאחרי אלפיים שנה, היגיע הזמן לחזור הביתה.

התגובה מצד הממסד היהודי היגיעה מייד. אפשר לסכם אותה במה שכתב העיתון "ג'ואיש פּוֹסט אנד אוֹפּינְיוֹן":

"הקהילה היהודית כבר רגילה לליגה להגנה יהודית ולטקטיקות שלה, אך היא זקוקה להרבה סבלנות כדי לקבל את המודעה האחרונה של הקבוצה המיליטנטית... תחת הכותרת 'יהודי, לך הביתה'."

ראביי ארבינג להרמן, נשיא מועצת הסינגוגים של אמריקה275, הקבוצה אשר כביכול "מתאמת" בין הרפורמים, הקונסרבטיבים והאורתודוקסים בארצות הברית, כינה אותנו "סוחרי אבדון בלתי אחראיים". הוא אמר שעל כל אזרחי ארצות הברית לעמוד על המשמר כפליים כדי לוודא שלא תהיה שם שואה. אחר כך הוא קבע: "לא ישראל ולא העולם התרבותי כפי שאנו מכירים אותו יוכלו לשרוד אם יקרה דבר כזה בארצות הברית, שהיא עדיין התקווה הגדולה ביותר לאנושות". קביעה זו עתידה היתה לחזור על עצמה שוב ושוב מפי המתנגדים לעליית חירום לישראל.

  הטענה שישראל לא תוכל לשרוד אם תתמוטט הקהילה היהודית בארצות הברית היתה אופיינית לראביים מסוגו של להרמן. הרעיון שמדינת ישראל היא נס אלוקי, יצירה על-אנושית שתוכל להתקיים חרף כל תהפוכות תבל, היה זר לראביי המודרני.

  אפילו מועצת הרבנים האורתודוקסיים276 היה מזועזע, ופרסם הצהרה האומרת שהדברים שכתבנו מסכנים את מעמדם של יהודי ארצות הברית ופוגעים בהם ובישראל.

  אותו קוצר ראייה הוכח גם ב"ג'ואיש פרס", העיתון בו אני כותב. מאמר מערכת בשם "מדיניות כפתור האזעקה" קבע שבקריאת הליגה לעלייה יש "צד של גוזמה". הוא סיים: "אם צעיר רוצה להגר לישראל, זה צריך לבוא מכך שהוא רוצה ללכת לעזור, לא לברוח".

  שימו לב להנחה שהליגה פונה אל צעירים בלבד, לא אל כל היהודים, כאשר היא מדברת על בריחה. שימו לב גם לסירוב להשלים עם המציאות ועם ההיגיון על ידי התעלמות מהעובדה שצריך לברוח.

  בכ"ג אייר (7 במאי), תוך כדי התגובות הזועמות, נפתחה הוועידה עם למעלה מחמש מאות נציגים. ברט צוויבון פתח עם דברי הסבר על מטרת הוועידה:

  "התאספנו כאן כדי ליצור מסגרת פעולה שתביא לחזרה המונית של יהודי ארצות הברית למולדתם, לישראל. לנוכח התנאים המידרדרים והמשברים המובילים לשבר בדמוקרטיה ולגל של רגש אנטי-יהודי ולנוכח ההתבוללות, הניכור ונישואי התערובת, יהודי ארצות הברית עומדים בפני אסון פיזי ורוחני פוטנציאלי, אלא אם כן ינקטו מייד צעדים דחופים לשיבתם למדינת ישראל.

  "מה שיוקם כאן היום... יהיה ארגון אמריקאי ארצי עם סניפים בכל קהילה מקומית, שיפעל לשיבה המונית מיידית. שם הארגון יהיה 'הביתה'...".

  כל הנואמים דיברו על שנאת יהודים. אלי שוורץ, רכז הנוער, דיבר על מקורות האנטישמיות ועל הספרות האנטישמית. ג'יימס רפ השווה בין גרמניה הווימרית (לפני מלחמת העולם השנייה) לבין ארצות הברית של תשל"ב (1972). אני דיברתי יותר משעה. חזרתי על כל מה שאמרתי בזמן האחרון: "החלום האמריקאי מגיע לסופו עבור היהודים... המשבר בארצות הברית מכין קרקע פורה לשנאת יהודים... המיתוס על תקיעת סכין בגב יתחדש, היהודים יואשמו בתבוסה המשפילה בוויאטנם, ועוד נשלם על הג'רי רובינים שלנו ועל האייבי הופמנים שלנו... יש כאלה שטוענים שארצות הברית אינה גרמניה. זה נכון. גם גרמניה לא היתה רוסיה הצארית... היהודים חיו טוב מאד בגרמניה במשך זמן רב, יותר זמן משחיו היהודים בארצות הברית. ליהודי ארצות הברית יש יותר סיבה לפחד, בגלל התקדים האיום והנורא שיש להביט אחורה אליו".

  אמרתי שיש להקים בכל שכונה סניף של "הביתה", וקראתי לכל אחד מהנוכחים לקחת על עצמו למצוא לפחות עשרה יהודים מאזור מגוריו שמעוניינים בעלייה. רשימות האנשים הללו, כולל מידע מדוייק על רקע ועל הכשרה, יימסרו למוסדות הישראליים המטפלים בעלייה. הרעיון היה להתחיל לבנות תכנית לעיר חדשה שתספק עבודה ודיור לחמישים אלף עולים אמריקאיים לפחות. המטרה היתה להתגבר על הבעיה המוכרת, שכאשר יהודי בודד מגיע לביורוקרטים של הסוכנות היהודית, הוא פשוט הולך לאיבוד, ואחר כך, בישראל, הוא גם מתקשה להסתדר בסביבה לא מוכרת בתור עולה חדש. "הביתה" יהיה ארגון שיתווך בינו לבין הסוכנות היהודית, ובעצם ידבר בעד אלפי יהודים. כך גם יהיה יותר קל לפתור את בעיות הדיור והתעסוקה של העולים החדשים.

  הוועידה עבדה על עקרונות והחלטות. הוסכם לקבל את התכנית שהיצעתי ושהופיע בספרי  Time To Go Home :

"הביתה"

  "הביתה"277 יהיה ארגון אַפּוליטי ארצי של יהודי ארצות הברית:

  1. בכל קהילה יהודית נפתח במבצע הסברה דחוף להביא למוּדעוּת היהודים את חומרת המצב ולשכנע אותם לנקוט צעדים מיידיים ודחופים לשוב לישראל.

  2. נכשיר אנשים לצאת ולדבר בכל קהילה יהודית מקומית ברחבי ארצות הברית במסגרת מבצע ההסברה.

  3. נדפיס חומר הסברה על המשברים ההולכים ומעמיקים בארצות הברית, על ההשלכות המסוכנות שלהם לגבי היהודים והתגלמות סכנות אלה בצורת ארגונים אנטישמיים ועל ההתבוללות המהווה סרטן בקרבנו.

  4. הארגון יחנך לסיבות החיוביות לחיות בישראל, כלומר, הנורמליות של היות העם היהודי במדינה יהודית עם תרבות יהודית.

  5. הארגון ירשום לעלייה בודדים, משפחות ואף מוסדות שלמים. הרישום יכלול מידע אישי מלא: רקע, מקצוע, הכשרה, משפחה והכנסה. זאת כדי לעזור לכולם למצוא תעסוקה ודיור זול באזורים המתאימים להם.

  6. הארגון יתרכז במיוחד במבצעים מדלת לדלת בערים, במקומות בהם התנאים החברתיים והכלכליים הידרדרו כל כך, שהיהודים שם מוכנים כבר לחשוב ברצינות על שיבה הביתה.

  7. דגש מיוחד יושם על מצוות העלייה לישראל, והחובה הזאת תפורסם במוסדות הדתיים ובשכונות הדתיות.

  8. בכל קהילה יהודית יוקמו סניפים מקומיים של "הביתה", אשר יעסקו בפעילות חינוכית וגם ישמשו מוקד להרשמה.

  9. הארגון יאסוף מידע מלא על הבעיות החברתיות והכלכליות הכרוכות בעלייה המונית, במיוחד בתחום הדיור, התעסוקה והחינוך, כדי שיוכל למלא את תפקידו נאמנה כמתווך ליהודים הרוצים לחזור הביתה.

  10. הארגון יאסוף רשימות ארוכות של שמות ויגיש אותן למשרדי העלייה במטרה לעבוד יחד איתם להקים ערים, עיירות ויישובים לעולים שיספקו דיור זול, תעסוקה והשירותים הנחוצים. במקומות הללו חמישה עשר עד עשרים אחוזים מהאוכלוסיה יהיו צברים או ישראלים ותיקים.

  11. יחד עם רשויות העלייה, נבדוק את ההכשרה והמקצוע של המועמדים כדי לעזור במציאת תעסוקה.

  12. הארגון ישתף משקיעים פרטיים שישקיעו במפעלים, בתי חרשת וכו' כדי ליצור מקומות עבודה לעולים. ראשי הסניפים המקומיים יחפשו משקיעים מקומיים כאלה.

  13. הארגון יעבוד עם ממשלת ישראל ועם משקיעים פרטיים כדי לברר באיזה סוג מפעלים יש צורך וכדי להבטיח רווח הוגן, שיעודד השקעות פרטיות.

  14. בסניפים המקומיים תתקיימנה פגישות קבועות עם שיחות בנושאי עלייה, ישראל וזהות יהודית.

  15. נשתדל שהיישובים המתוכננים יוקמו בשטחים המשוחררים.

צעדים מיידיים

  1. בחירת הנהלה שתפקח על פעולות "הביתה" ותהיה מוסמכת להחליט החלטות.

  2. בחירת ראשי סניפים מקומיים מקרב הנוכחים בוועידה היום, אחד מכל בית כנסת או ארגון קהילתי המיוצג כאן. הנבחרים יודיעו מייד בקהילות ובעיתונות על הקמת "הביתה", על תפקידם כראשי סניפים, על מועד לפגישה ראשונה ועל עריכת רישום מיידי למעוניינים.

  3. העברת שמות של לפחות עשר משפחות נרשמות אל המשרד הארצי תוך שישה שבועות על ידי כל ראש סניף.

  4. פתיחה מיידית של משרד ארצי עם מנהל ומזכירה.

  5. תשלום מיידי של עשרה דולר על ידי כל משתתף בוועידה למטרת כיסוי ההוצאות הראשוניות.

  6. פרסום מודעות בקנה מידה ארצי שיודיעו על הקמת "הביתה", וגם פרסום וראיונות במקומונים היהודיים.

  7. מסירת הודעה על "שבוע הביתה" ארצי, בו ייערך רישום המוני לעלייה.

  8. עריכת רשימה של כל בתי הכנסת והארגונים היהודיים שלא יוצגו היום בוועידה, והקמת סניפים גם במקומות הללו.

  9. השגת לפחות משקיע אחד מכל קהילה מקומית.

  העיתונות סקרה בהרחבה את הוועידה תחת כותרות כמו "הליגה פותחת במבצע שיבה לישראל" ו"לכו לישראל, כהנא מבקש מהיהודים". כדי לשמור על התנופה, וכדי להשיג עוד פרסום לרעיון של עליית חירום, החלטנו להופיע באותו שבוע באסֵפה278 של הקונגרס היהודי-אמריקאי. הארגון הזה הוא המסוכן ביותר לאינטרסים יהודיים. כל כך מרוחק הוא מכל דבר יהודי, עד שלא רק שהוא לא פעל למען אינטרסים יהודיים אמיתיים, אלא הוא אף היה המתנגד הראשי למימון ממשלתי לחינוך היהודי הפרטי. לעומת זאת הוא הוביל את המאבק הטיפשי והמסוכן נגד תפילות בבתי ספר ונגד סמלי חג המולד על כל רכוש או מבנה ציבורי279. ידעתי שאין להם כל כוונה לעלות לישראל; הנשיא שלהם, ראביי ארתור לֶלִיוֶלד, השקיע יותר זמן בהתקפות על מדיניות ארצות הברית בוויאטנם מאשר בבעיות של יהודים. ברעשנות רבה הודענו שאני מתכונן להופיע ביום חמישי, כ"ז אייר (11 במאי), ולבקש רשות לדבר לפני הנאספים על הנושא של עלייה המונית. מתוך ניסיוני בשתי ועידות קודמות, כבר ידעתי שההישג הוא אפקטיבי ביותר כאשר לא נותנים לי לדבר.

  ואכן, כשהיגעתי למלון "שרתון-קליבלנד", מקום האספה, המלון היה מלא שוטרים, עיתונאים וצלמים. היה לי קצת קשה להתאפק מלצחוק למראה התגובה המוגזמת, שהיתה בדיוק מה שרציתי. אמרתי לרכזי הנוער שלנו, נייל רוטנברג ואלי שוורץ: "תמיד אפשר לסמוך עליהם כשצריך עזרה".

  הפקידים העצבניים מהקונגרס היהודי-אמריקאי לא נתנו לי להיכנס. דיברתי שם עם הכתבים והצלמים והסברתי לשם מה היגעתי, בעוד פקיד בכיר, ויל מסלו, צופה במחזה בכאב. התקשורת עשתה בדיוק את מה שרצינו ממנה. למשל, ה"ניו-יורק טיימס" הביא כתבה גדולה בשם "הקונגרס היהודי מונע מכהנא כניסה", והרחיב את הדיבור על עליית חירום. העיתון גם הביא ציטוט ארוך מאד מתגובתו ההיסטרית של נשיא הקונגרס, לֶלִיוֶלד:

"אנחנו מתנגדים לחלוטין לדעתו ההיסטרית של הרב כהנא, לפיה יהודי ארצות הברית עומדים בפני שואה חדשה, ולכן צריכים להגר בהמוניהם לישראל אם ירצו לשרוד... הרוב הגדול של יהודי ארצות הברית יישארו בארצות הברית משום שזאת ביתם ומשום שארצות הברית מעניקה חופש, צמיחה וזכויות לעמנו במידה שאין לה תקדים בהיסטוריה".

  שימו לב: הדברים האלה יוצאים מפיו של אותו אדם שתקף את המדיניות האמריקאית בביקורת כה אלימה! והוא המשיך:

"ארצות הברית של 1972 אינה גרמניה של 1932. כל ניסיון להשוות בין השתיים הוא פזיזות וחוסר אחריות מהסוג שכבר התרגלנו אליו מצד הרב כהנא והליגה להגנה יהודית".

כמובן, חוסר האחריות והסילופים המכוונים היו דווקא מצד לליוולד, לא מצד הליגה. אף פעם לא אמרנו שארצות הברית של תשל"ב (1972) היא גרמניה של תרצ"ב (1932). מה שאמרנו — בעצם, צעקנו, כדי שכל העולם ישמע — הוא שארצות הברית של ימינו היא כמו גרמניה של תרפ"ז (1927) או תרפ"ח (1928), כשצילה של שואה פוטנציאלית מרחף מעל קהילה יהודית שאינה מסוגלת לראות מה קורה מול עיניה.

  חזרה לאסֵפה. בעוד המכובדים של הקונגרס היהודי-אמריקאי מגינים בעצבנות על הממסד נגד הליגה ונגד המושג היהודי ה"משוגע" של ציונות, התאספו סביבנו המשתתפים הצעירים יותר. ישבנו יחד על רצפת הלובי ודיברנו על הנושאים האמיתיים. תגובתם היתה שונה מאד מהתגובה הרשמית של הקונגרס היהודי- אמריקאי שהועברה לעיתונות, שתיארה את נוכחותי כ"נבזית, משמיצה ונתעבת".

  בשלב הזה, מבצע "הביתה" כבר הספיק להפחיד כל מיני מנהיגים יהודיים ברחבי העולם. תגובה זו גדלה פי עשרה כאשר הופיע מאמר שלי בעמוד מרכזי ב"ניו-יורק טיימס". הכותרת היתה "קריאה לעלייה המונית לישראל", והמאמר היה מלווה באיור של בית כנסת שניזוק במעשה ונדליזם. המאמר סיים במה שרציתי להגיד בסוף נאומי בקונגרס העולמי הציוני, אילו הייתי נואם שם:

"היום, לא מחר, הוא הזמן לקרוא לוועידת חירום של הקהילות היהודיות האמריקאיות, כדי להכין מבצע תעמולתי גדול שיסביר את הסכנה לעתיד היהודים בארצות הברית וכדי לתכנן עלייה המונית מעשית לארץ ישראל".

ושוב חזרתי על דברים שאמרתי הרבה הרבה פעמים:

"לפני ארבעים שנה קרא המנהיג הגדול זאב ז'בוטדינסקי לאחיו: 'יהודים, שרֵפה! חסלו את הגלות לפני שהיא תחסל אתכם!' המנהיגים היהודיים השתיקו אותו, ובכך עזרו להשמדת היהודים שהוא רצה להציל. חס ושלום שזה יקרה שוב. זהו רגע האמת. אקווה שנפעל עם האומץ ועם ההחלטיות אשר כה נחוצים לנו היום".

ברגע שה"ניו-יורק טיימס" העניק במה להתבטאות כזאת, הממסד היהודי עמד בפני מצב שהלך ונהיה בלתי נסבל. התגובות היו חריפות וקולניות בצורה מדהימה. מוריס אֵבּרם, לשעבר נשיא הוועד היהודי-אמריקאי וחבר הוועדה לזכויות אדם של האו"ם, השיב במאמר משלו. הנה קטעים ממאמרו:

"הסקרים האחרונים מראים שמאז סוף מלחמת העולם השנייה חלה ירידה דרסטית באנטישמיות בארצות הברית... אני סומך על הגבלות הרשויות שימנעו גילויים חריגים של הטבע האנושי... הרוב הגדול של אוכלוסיית היהודים בעולם ממשיך להעדיף לחיות מחוץ לישראל. הם תורמים מכשרונותיהם הרבים לממשלות במדינות בהן הם גרים, הם נאמנים מאד לממשלות אלה, השונות זו מזו במערכות הפוליטיות והכלכליות... ומצפים בתמורה אך ורק לזכויות אנוש, כולל הזכות לחופש דתי".

הרי גולדן, אחד הבדרנים-ליצנים המקודשים של יהדות ארצות הברית, שהמצחיק ביותר בו היתה שאיפתו להיות ה"ויל רוג'רס"280 היהודי, כתב מכתב מבולבל ל"ניו-יורק טיימס", ובו הוא קבע שהחוקה האמריקאית מבטיחה שמה שקרה בגרמניה לא יקרה כאן. הוא כתב שכמו שיש לאירים ארצות הברית ואירלנד, ולאיטלקים יש ארצות הברית ואיטליה, ולפולנים יש ארצות הברית ופולין, כך ליהודים יש ארצות הברית וישראל. הוא סיים: "לגבי השאלה למי אהיה נאמן במקרה שארצות הברית תילחם בישראל, אני עונה שביום שארצות הברית מכריזה מלחמה על ישראל, אני אתאבד כדי שארצנו תהיה בטוחה".

  אין צורך לנסות להבין למה התכוון גולדן במשפט המוזר והפתטי הזה. אבל שימו לב: אנחנו בכלל לא דיברנו על בעיה של נאמנויות סותרות. אני אפילו לא רמזתי ברמז דק לנושא הזה במאמרי. מר גולדן בעצמו, שכל כך פחד מהגויים בתת-המודע, העלה את נושא הנאמנויות בהיסטריה ובחוסר היגיון.

  עוד אדם שהרים את קולו נגד הרעיון שארצות הברית היא בקטיגוריה של עשיו, היה המנוח ד"ר אברהם יהושע הֶשֶל, פרופסור לאתיקה ומיסטיקה יהודית בסמינר לתיאולוגיה יהודית (קונסרבטיבי). את הבלבול שלו הוא הצליח להסתיר במומחיות תחת מליצות ספרותיות. הוא גינה את "המשבר בביטחון העצמי, ההיסטריה והדיכאון ההמוני" והזהיר נגד "הטלת ספק בקיום הקהילה היהודית בארצות הברית ותחזיות של שואה מתקרבת". כדאי לציין שהֶשֶל, אחד הרמאים התיאולוגיים הגדולים של זמננו, ראה חובה לקרוא ל"תגובה יותר סימפטית ורחמנית" לגורל היהודים העניים, לשכונות המשתנות, לאפליה מתקנת, ול"ייאוש" היהודי. ההתחבקויות שלו עם מרטין לותר קינג281 נודעו לתהילה בשנות השישים, שנות המאבקים על זכויות האזרח, אולם הוא לא ראה לנכון להזכיר את הבעיות של היהודים עד לאחר שהליגה כבר עסקה בהן הרבה זמן.

  ומלונדון היגיעה תגובה מהלורד ג'נר היוקרתי, מנהיג בוועד הנבחרים של יהדות בריטניה, היוקרתי אף הוא. הוא אמר שקריאתי לעלייה המונית אינה נכונה. "...ההנחה היא מוטעית. הוא פשוט קיצוני. אם הוא מאמין למה שהוא אומר, הוא לגמרי מוטעה, הוא טועה".

  ועוד תגובות: "דבר בעד עצמך, מאיר" — זאת היתה הכותרת של מאמר מערכת בעיתון יהודי ברוקליני282. העיתון היומי באידיש "פארווערטס" הביא מאמר ארוך מאת משה קריסטל התוקף אותנו. ראביי מארק טננבאום, האחראי על אקומניזם בוועד היהודי-אמריקאי, שעבד כל כך קשה כדי לשכנע נוצרים להפסיק לקרוא ליהודים "רוצחי ישו", אמר שהקריאה שלנו היא "התפרצות מוזרה ללא שום קשר למציאות הנוכחית", וגם ציטט סקרים שמראים "ירידה בעוינות כלפי היהודים".

  שני עיתונים יהודיים283 התעצבנו על נוכחותי המתמשכת בארצות הברית, ושאלו: "הוא עלה לישראל או לא?" שבועון אחר284 הביא את מאמרי ואת מאמרו של אֵברם יחד עם מאמר מערכת שדן בבעיה באריכות. העיתון אמנם דחה את דעתי, אך בפעם הראשונה הצטרף עוד קול יהודי לביקורת על שאננותו של הממסד, וקבע שמספרים גדולים של יהודים בארצות הברית מודאגים מאד, ובצדק.

  אך זה היה קול בודד במערכה. הראביים של הממסד הצטרפו אף הם להיסטריה (מה יעשו בישראל אותם ראביים מדושנים מהפרברים? יהיה עליהם לעבוד...). ראביי ויליאם ברקוביץ, נשיא ועד הרבנים של ניו-יורק, קבע: "בתור יהודים אמריקאיים אין להתייאש מארצות הברית בעקבות מבחני השעה... הפתרון אינה בריחה, אלא יותר מעורבות...". הוא הפגין במאמרו בורות בפוליטיקה ובתיאולוגיה (הוא הביא תימוכין מהתלמוד, למרות שאינו מאמין במקורו האלוקי), וביטל במחי יד את המצווה לגור בארץ ישראל.

  אך אולי החושף ביותר בכל הוויכוח המוזר הזה היה ההתקפה מצד אותם יהודים העומדים בראש ההנהגה ה"ציונית" האמריקאית. היה צפוי שהאנשים האלה, שכבר מזמן בגדו בציונות האמיתית, לפחות ישתקו כאשר מישהו אחר אומר את האמת. אך לא כך היה; הם, אולי יותר מאחרים, לא יכלו לסבול לשמוע את האמת שמולה עצמו את עיניהם כל כך הרבה זמן. לכן, לא היה מפליא לשמוע את גב' צ'רלוט ג'ייקובסון מנשות הדסה, יו"ר האגף האמריקאי של הארגון הציוני העולמי, תוקפת את ה"תבוסתנות" של הליגה. היא קראה לעלייה המבוססת על מוטיבציה של אהבת ציון אמיתית ורצון לחיות חיים שלמים יותר כיהודים בישראל — ואני הייתי רוצה לראות היכן ה"הצלחה הגדולה" שהיתה לה בנושא העלייה עם המוטיבציה הזאת...

  תופעה דומה של התנהגות לא-ציונית בממסד הציוני היתה ביולי, לאחר שובי לישראל, כאשר הסתדרות ציוני אמריקה ( ZOA ) קיימה בירושלים ועידה לרגל יום השנה השבעים וחמישה שלה. לכבוד האירוע הזה פרסמנו מודעה ב"ג'רוסלם פוסט" למרות סלידתנו מהעיתון, אשר היה אנטי-דתי ובובת-ממשלה בצורה כמעט פתולוגית. הנה חלק מהדברים שכתבנו במודעה:

האם יש ציוני שאינו מבין שארצות הברית, עם כל מה שהיטיבה עימנו בעבר, היא בעצם גלות, ושהיו בעבר עוד גלויות עם "תור זהב" אשר הפכו לסיוטים...? מה אנחנו עושים שם על סיר הבשר? מה אתם, כציונים, עושים בנוגע לתכניות מיידיות לעלייה? אנחנו פונים אליכם להצטרף לארגון לעליית חירום בשם "הביתה"...

הפנייה היתה מכוונת בעיקר לנציגים הצעירים שהיגיעו לוועידה מטעם "מצדה", תנועת הנוער של הסתדרות ציוני אמריקה. יצרתי קשר עם ג'ק טורזינר, אחד מחברי ההנהגה הציונית המוצלחים יותר, שנֵחַן בראייה ארוכת טווח, וביקשתי ממנו לעזור לי לקבל רשות לדבר בוועידה. לא ציפיתי לסירוב, כי דווקא הארגון הזה יצר תקדים כאשר הוא נתן לי לדבר בוועידה שלו באלול תשל"א (ספטמבר 1971), וזכיתי אז לתגובה נלהבת על דברי בנושא העלייה. ואמנם, לא טעיתי; הארגון הסכים, והופעתי בפני אולם גדוש285. בערב הקודם נאם בוועידה ראביי מקס נוסבאום, והוא תקף את "המטיפים לאבדון מהימין הקיצוני בישראל ובארצות הברית, שטוענים שהגירה מארצות הברית צריכה להיות מבוססת על פחד מאנטישמיות". יש לציין שנוסבאום, ראביי רפורמי ונשיא לשעבר של הסתדרות ציוני אמריקה, היה ראביי בטמפל אמיד בהוליווד, וכל תהילתו מסתכמת בעובדה שהוא "גייר" (ליהדות "הוליוודית") כמה כוכבי סרטים, ביניהם אליזבט טיילור.

  העיתונות הישראלית נתנה פרסום רב להופעתי, למרות שעד אז הוועידה קיבלה מעט מאד כיסוי תקשורתי, והישראלי הממוצע בקושי שמע עליה. ב"ידיעות אחרונות" כתב נח קליגר בהרחבה על נאומי בוועידה. להלן חלקים מהכתבה:

  דבריו של הרב כהנא — אם כי בוודאי לא כל הנוכחים הזדהו עימם — נתקבלו בתשואות ממושכות, ורבים מיהרו ללחוץ את ידו של "הרב הלוחם", כפי שמכנים אותו בארצות הברית.

  אחרי נאומו של מאיר כהנא (שהתיישב אשתקד בירושלים) ניגש למיקרופון הנשיא החדש של הסתדרות ציוני אמריקה, הרמן וייזמן, כדי להשיב לדבריו של קודמו. על פי התוכן מוטב היה לו שתק מר וייזמן. שכן, בדברי התשובה שלו רק הצליח לחזק את עמדת קודמו... בגלל דלות הטיעון, הדברים הבלתי-רלוונטיים ולעיתים אף בלתי מדוייקים ובעיקר בגלל הצורה בה נאמרו.

  כל נאומו היה שיר הלל לגולה. מר וייזמן סיפר כמה טוב בארצות הברית, וכי בכלל לא צריך לשלול ולבטל את הגולה, כיון שהיא נתנה ונותנת הרבה ליהודים...

  "אנו נבוא מרצוננו הטוב כאשר נבוא", אמר — אלא שלא הוסיף מתי סבור הוא, כמנהיג ציוני, יגיע הזמן לכך. "אנו יודעים שיש אנטישמיות, אך למדנו להילחם בה... ארצות הברית טובה עבורנו, ואנו אזרחים מאד נאמנים שלה. אם, חלילה, יהיה באמת משבר חמור בארצות הברית, אם היא תתמוטט, לאן נוכל לברוח? איזו ישראל תהיה אז?..." מוזר היה לשמוע זאת מפי מנהיג ציוני...

  אגב, פרדוקס טרגי הוא שנשיא ההסתדרות הציונית האמריקנית השמיע את דברי השבח שלו לגולה דווקא במסגרת הדיון על עלייה.

הנתונים המספריים של העולים לישראל מארצות הברית הוכיחו מעבר לכל ספק שצדקתי בטענתי שה"גישה החיובית" היא כישלון, למרות הסילופים והשקרים המובהקים של רשויות העלייה בישראל. בתשרי תשל"ג (אוקטובר 1972) יהודה דומיניץ ממחלקת העלייה של הסוכנות היהודית היביע אכזבה לנוכח הקצב האיטי של העלייה מצפון אמריקה. הוא אמר שכמות העולים בשנת תשל"ב (1972) לא תַראה גידול, אלא "מספר דומה" למספר העולים בשנת תשל"א (1971), בה היו 8,122 עולים.

  למעשה, מספר העולים מצפון אמריקה (ארצות הברית וקנדה) בתשל"ב (1972) היה אף פחות — 6,500 בלבד. מאז תש"ל (1970) כמות העולים ירדה בצורה ברורה ודרמטית. בתש"ל (1970) היה שיא של 9,472 עולים, לאחר מכן היו 8,122 עולים בתשל"א (1971), 6,500 עולים בתשל"ב (1972), ו-4,393 עולים בתשל"ג (1973). כל זאת מתוך האוכלוסיה היהודית הכוללת של צפון אמריקה העולה על שישה מיליון, וזה בלי לקחת בחשבון את אלה שלא נשארו בארץ וירדו!

  בתסריט הזה כבר היינו, לא פעם ולא פעמיים. הוא חזר על עצמו בצורה טרגית ביותר בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה כאשר צילו של אדולף היטלר ריחף מעל יהדות מזרח אירופה. יהודים אלה ישבו בתוככי השנאה של הגויים הסובבים: פולנים, ליטאים, לטבים, הונגרים, אוקריינים, סלובקים ורומנים. זאב ז'בוטינסקי, הענק הציוני המבריק של דורו, שהיה כל כך שנוא על ההנהגה היהודית דאז, ראה את מה שהוא קרא בשם "שטח הסכנה" או "שטח המצוקה" של יהדות מזרח אירופה. הוא קרא להכין תכנית פינוי כדי להציל את היהודים. כבר בשנת תרצ"ב (1932) הוא קבע: "כמה מיליוני יהודים חייבים בעתיד הקרוב לצאת ממרכזי מזרח אירופה ולהקים מדינה יהודית בפלשתינה".

  ההנהגה היהודית בפולין היתה מזועזעת וזועמת. חברי המערכת של העיתון בו כתב ז'בוטינסקי, דרשו שיפסיק. נח פרילוצקי, מתנגד קולני של ז'בוטינסקי, אמר: "ז'בוטינסקי רוצה לפנות מפולין חלק ניכר מאוכלוסייתה היהודית הנוכחית, ואילו אני רוצה כאן לא שלושה וחצי מיליון יהודים בלבד, אלא שבעה מיליון יהודים; כך נגביר את כוחנו במאבק באנטישמים".

  הסופר היהודי המפורסם שלום אַש אמר: "מה שז'בוטינסקי עושה עכשיו בפולין עובר כל גבול... אוי לעם שיש לו מנהיגים כאלה". ובארץ ישראל, העיתון "דבר" (של ההסתדרות) כתב בלעג: "הפיהרר ז'בוטינסקי, אשר כל השנים האלה היה עסוק בסילוף כל מושג בציונות... אנחנו, היהודים, לא ניתן לעצמנו להיות מגורשים לפלשתינה בעזרת האנטישמים הפולניים".

  ההתקפות על ז'בוטינסקי היגיעו לגובהי שיא. ההנהגה היהודית שפכה עליו הוקעות ולעג, ובינתיים היא "הרדימה" את ההמון באשליות הרגעה. כמה טרגיים הם דבריו של הסופר אַש במסיבת עיתונאים בירושלים בשנת תשי"ב (1952), שש עשרה שנה ושישה מיליון יהודים מאוחר יותר: "אני מתחרט עמוקות שנאבקתי בתכנית הפינוי של ז'בוטינסקי". בשביל ששת המיליונים, היה כבר מאוחר מידי להתחרט. אך עם ישראל אף פעם אינו לומד את הלקח. הדבר היחיד שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא שאיננו לומדים שום דבר מההיסטוריה.

  גם הפעם, היהודים המסכנים — שבעצמם אינם רוצים לשמוע — עתידים ליפול קרבן לדברי הרגעה והרדמה מפי המנהיגים היהודיים. זה היה ברור מההתקפות עלי מצד הממסד היהודי והתנועה הציונית ומהביקורת השלילית על ספרי שעסק בצורך בעלייה286. תקופותיהם של הרצל ושל ז'בוטינסקי תחזורנה על עצמן, והפעם הסכנה יותר גדולה מפני שהשואה היוותה תקדים מסוכן.

  היהודי הנודד מוכן לנדוד לכל מקום בעולם, רק לא לביתו. על התופעה הזאת כתבתי במאמר בשם "היהודי הנודד" שהופיע ב"ג'ואיש פרס" בתמוז תשל"ב (יולי 1972). פתחתי בפסוקים מספר במדבר:

  "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים... ויסעו בני ישראל מרעמסס ויחנו בסוכות, ויסעו מסוכות ויחנו באיתם... ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני, ויסעו ממדבר סיני ויחנו בקברות התאווה, ויסעו מקברות התאווה ויחנו בחצרות, ויסעו מחצרות ויחנו ברתמה, ויסעו מרתמה ויחנו ברימון פרץ, ויסעו מרימון פרץ ויחנו בלבנה, ויסעו מלבנה ויחנו בריסה..." (במדבר, לג).

  נדודי עם ישראל במסע המפרך הביתה דרך המדבר הם סמל למסע המפרך של היהודי הנודד במשך ההיסטוריה. לא מדובר על תקופה אחת בלבד של ארבעים שנה במדבר, אלא על תופעה החוזרת על עצמה שוב ושוב. זהו סיפורו של עם ישראל בגלות, שבה לא ידע מנוח, חוץ משעות חסד זמניות בהן הרגשת הביטחון החולפת היתה כל כך חסרת ביטחון. זהו סיפור ללא סוף החוזר על עצמו בכל דור, גם בדורנו. כאשר היהודים נאלצים לנסוע ממחנה למחנה במדבר, הדבר הוא טרגי, אך כאשר הנדודים לובשים צורה כפי שהם לובשים היום בארצות הברית, זה לא רק טרגי אלא גם חסר היגיון בצורה פתטית.

  וכך יכתבו ההיסטוריונים בעתיד על נדודיהם המטורפים של יהודי ארצות הברית:

  "אלה מסעי בני ישראל האמריקאיים אשר יצאו מארץ אירופה... ויסעו מפולין (או מרוסיה או מגליציה או מליטא או מהונגריה או מרומניה או מסוריה או מתורכיה) ויחנו בלוֹוֶר-אִיסט-סַייד287. ויסעו מלוֹוֶר-אִיסט-סַייד ויחנו בוויליימסבורג288. ויסעו מויליימסבורג ויחנו בקראון-הייטס. ויסעו מקראון- הייטס ויחנו בבורו-פארק. ויסעו מבורו-פארק ויחנו בפוריסט-הילס. ויסעו מפוריסט-הילס ויחנו בנאסא-קאונטי. ויסעו מנאסא-קאונטי ויחנו בסוֹפוֹק- קאונטי. ויסעו מסוֹפוֹק-קאונטי... ולאחרונה נראו נצמדים בשארית כוחם למגדלור במונטוק פוינט289 כי לא נותרו עוד מחנות..."

  אינני מתבייש להודות שאינני מבין את היהודים. קשה לי להבין איך אנשים כל כך מבריקים בעסקים, כל כך מצטיינים במדעים וכל כך חריפים בפלפולים, מסוגלים להתנהג בטיפשות כה מדהימה כשמדובר על עצם קיומם.

  נדודי היהודים בארצות הברית כבר הפכו לתסריט קבוע מראש. היהודים מגיעים לשכונה חדשה, וכצפוי — כמעט באופן בלתי נמנע — בורחים ממנה כעבור מספר שנים בגלל הפשע, השחורים והירידה בערך הנדל"ן. הם מגיעים לשכונה חדשה ונכנסים שוב לאותו מצב בדיוק. זהו מעגל החוזר על עצמו תוך זמן קצר, והזמן הזה הולך ומתקצר בכל פעם. היהודי בורח מבראונזוויל בהשאירו שם את כל רכושו ואת המוסדות היהודיים, ולאן הוא עובר? לאיסט-פלטבוש. שם גורלו הבלתי-נמנע חוזר על עצמו. לא משנה שהוא נשרף כבר פעמיים, הוא שוב זורק את עצמו לתוך האש, הפעם בסטטן-איילנד, שם בונים ישיבה חדשה. לא יעברו שישה חודשים, והצל שוב ירחף מעל ראשו. באופן בלתי מודע הוא כבר מחשב כמה זמן יקח לו לנסוע לעבודתו במנהטן ממקום מגורים חדש בניו-ג'רסי...

  הבעיה הזאת איננה ייחודית ליהודי ארצות הברית. היא מופיעה אצל יהודים מצליחנים בכל "גן עדן חדש" עלי אדמות. פעם פגשתי יהודי ממונטריאול, ניצול אושוויץ שעבר שבעה מדורי גיהנום. במונטריאול הוא הצליח מאד ונהיה עשיר, אך באופן פתאומי הגיחה תנועה צרפתית290 שסיכנה את עתידו הכלכלי, אם לא את ביטחונו הפיזי. הוא אמר לי שהוא חושב על מעבר למקום חדש. היבטתי ביהודי הזה, שניצול מהגיהנום האירופאי, ועתה מועמד להיות קרבן לזעם המונטריאולי, ושאלתי אותו לאן הוא חושב לעבור.

  "לטורונטו", הוא ענה. ואחרי זה, ללא ספק, לוונקובר, ואז לאוסטרליה. לכל מקום הוא יעבור, רק לא למקום ההגיוני היחידי: הביתה, לארץ ישראל.

  אכן, לקינו באיזה מין שיגעון, כדבריו הצורבים של הנביא ישעיהו: "שמעו שמוע ואל תבינו וראו ראו ואל תדעו. השמן לב העם הזה ואוזניו הכבד ועיניו השע..." (ישעיהו, ו, ט-י).

  זהו ההסבר היחיד שאני מסוגל לתת לסירוב המטורף של יהודי ארצות הברית להבין שבסופו של דבר שום שכונה לא תהיה בטוחה בעבורם, ושום מסע לא יסתיים בתחנה סופית בטוחה, חוץ מארץ ישראל. אין הסבר אחר לתופעה בה ניצולי אושוויץ משכנעים את עצמם ששכונה ב' תהיה בטוחה יותר משכונה א', וזאת לאחר שהיו משוכנעים ששכונה א' תהיה מקלט בטוח אחרי שכונת אושוויץ. אין הסבר אחר להחלטה של יהודי לבנות בית במיליוני דולרים בסטטן-איילנד ולא בירושלים הנצחית. האם יש דרך אחרת להסביר איך הרבי והשטריימל עברו מוורשה, מצאנז, ומסיגיט לבורו-פארק, לקראון-הייטס ולוויליימסבורג, אך לא לארץ ישראל? כנראה, כולנו מוכי שיגעון וטירוף מזעם האלוקים, אם איננו מבינים את הדבר הזה. נדודינו הנצחיים לא יסתיימו בברוקלַיין כשיגיעו לשם יהודי בוסטון הפליטים; לא יסתיימו באלקינס-פארק עבור פליטי פילדלפיה; לא יסתיימו בשייקר-הייטס עבור פליטי קליבלנד; לא יסתיימו בסקוקי עבור פליטי שיקאגו; לא יסתיימו באוק-פארק עבור פליטי דטרויט; לא תהיה לפליטי ניו-יורק מנוחה ונחלה בסטטן-איילנד, בנאסא, בסוֹפוֹק, או במונסי.

  בסופו של דבר מגיעה השעה בה לא נשאר אף מחנה, חנייה ותחנה, חוץ ממחנה זוועה. בסופו של דבר אפילו העיוורים ביותר, החירשים ביותר והעקשנים ביותר שבינינו לומדים שיש הרבה תחנות בעולם, אך בית יש רק אחד. לצערנו, זה בדרך כלל קורה מאוחר מידי.

  אך לא מאוחר מידי עכשיו להסיר מעינינו את הלוט המסתיר את האמת. הלוט הזה אינו פרי של חוסר הבנה, אלא פרי של חוסר רצון להבין. העיוורון אינו אמיתי; הוא רצוני. הדור שלנו מגשים את דברי חז"ל על מגילת רות (המתייחסים לתקופת השופטים): "אוי לו לדור ששופט את שופטיו...". אכן, אוי לדור שנותר כל כך אבוד ומבולבל מחמת העדר אנשים גדולים. אנחנו דור כזה. מעולם לא היתה בתולדות עמנו קהילה כל כך גדולה שנותרה לגמרי ללא מנהיג גדול אחד. דור המדבר נדד, אך לפחות היה להם משה רבנו שידע בבירור לאן הוא לוקח אותם. ליהודי ארצות הברית הנודדים אין דמות כזאת. אוכל רק לחזור על מה שאמרתי הרבה, הרבה פעמים: היגיע הזמן להפסיק לנדוד וללכת הביתה.

  *  *  * 

  מה אפשר לעשות כשאפילו היהודים הדתיים מתנהגים כעיוורים וכחירשים, ומעדיפים את סיר הבשר על פני גאולת עולמים? אני סוקר את הפרסומות ב"ג'ואיש פרס", עיתון של היהודים הדתיים בארצות הברית, ואינני יודע אם לצחוק או לבכות:

כן! יש "ישראל הצעיר"291 בסְקַרסדֵייל. קהילה צעירה וחברותית; בתים מודרניים באווירה כפרית; קרוב למועדוני שחייה וספורט; חנויות...

"ישראל הצעיר של צפון בֶּלמוֹר", מקום בו נפגשים אורתודוקסיה וחיי פרברים...

וכך ממשיך עם ישראל במסעותיו... ומי יודע עוד כמה יהודים יעזבו את הגלות דרך ארובות העשן...

  הגילוי הברור ביותר של עויינות כלפי יהודים, עליה דיברתי זמן כה רב, היתה הערתו המזעזעת של גנרל ג'ורג' בראון292 בכ"ד תשרי תשל"ה (10 באוקטובר 1974):

  "הם [היהודים] שולטים על הבנקים בארצנו, על העיתונים, רק הסתכלו היכן הכסף היהודי בארץ הזאת... אם יהיה חרם נפט נוסף על ארצות הברית... והתושבים כבר ממש יסבלו, הם יהיו מספיק תקיפים בדעתם להוריד את ההשפעה היהודית ולשבור את הלובי הזה".

  השפעת הדברים הללו על יהודי ארצות הברית חסרי הביטחון היתה נוראה. הם היו בהלם. גם אני הייתי בהלם. אולם אני הייתי בהלם מגודל ההלם של היהודים האמריקאיים. רק עיוורים מרצון לא יבינו שמה שאמר בראון, משקף את מה שחושבים בליבם עשרות מיליוני אמריקאים זה זמן רב. במאמר אנטי-יהודי בעיתון "לוס אנג'לס טיימס"293 העיר הכותב שסנטור פוּלבּרַייט, יו"ר הוועדה ליחסי חוץ בסֶנאט, אמר דברים דומים במשך שנים רבות, בטענה שאמריקה נופלת תחת "שליטה ישראלית". אחרי מס השפתיים המקובל של מילות הערכה למדינת ישראל, טען הכותב שישראל "מצפה ל-110 אחוז" תמיכה מצד העיתונות, והזהיר: "על הנציגים הישראליים ועל תומכיהם האמריקאיים להיות מאד זהירים שלא לאבד את הידידים שלהם בארץ האחרונה בעולם שנשארה ידידותית לישראל, דהיינו ארצות הברית".

  תגובת הארגונים הגדולים של הממסד היהודי היתה מאלפת. אחרי יללות מחאה הם הצליחו להשיג התנצלות מבראון ונזיפה בו מהנשיא פורד. ואז, במקום לעמוד על כך שההתנצלות אינה משרשת את דעותיו של בראון, ושאדם המחזיק בדעות כאלה חייב לעזוב את תפקידו, נציג ה- ADL  (הליגה נגד השמצה) שנפגש עם מזכיר ההגנה ג'יימס שלזינגר רק אמר "נחכה ונראה מה קורה". היה ברור שהם פחדו להפעיל לחץ כדי לפטר את בראון משום שלחץ כזה פשוט יוכיח שהיהודים אכן שולטים בארצות הברית.

  הגישה הפחדנית האומללה הזו, אשר הורידה את היהודים — מיוזמתם — לאזרחות סוג ב', התבטאה בהודעות לעיתונות של הארגונים היהודיים הגדולים. ערימות של סטטיסטיקות ומספרים פורסמו כדי להוכיח לעיני הגויים שהיהודים אינם שולטים על הבנקים, על העיתונות או על שום דבר אחר משמעותי. המנטליות הגטואית הגלותית שהולידה התרפסות כזאת עמדה בניגוד בולט לעמדה שהתבטאה בתגובת הליגה: "הלוואי שהיה לנו כוח כזה, כמו שבראון אמר שיש לנו".

  כאשר הייתי במסע הרצאות בארצות הברית אחרי התקרית עם בראון, שמתי לב לתוצאה מעניינת אחת מהפרשה: היה שינוי בגישה של הקהל לדברים שאני אומר כבר במשך שנים. הקהל לא הגיב באותה עויינות, והיתה אווירה של דכדוך כאשר דיברתי על האפשרות של טרגדיה עתידית ליהדות ארצות הברית. במשרדי הליגה גבר פתאום הביקוש לספרי  Time To Go Home (המדבר על העלייה לארץ). כרגיל, היה ברור שמה שלא יעשו ההיגיון הפשוט ואתגר חיובי למען עליית יהודים, יכולים לעשות "בראונים" כאלה או אחרים.

  לפני שחזרתי לישראל294 לפתיחת קורס הקיץ לזהות יהודית, שנועד להכין מדריכים להדרכה בקמפוסים, הוזמנתי באופן בלתי צפוי להופיע בתכנית הטלויזיה של דיק קווט295. קווט אמר לי שאני אמור להופיע יחד עם שגריר ארצות הברית לאו"ם, ג'ורג' בוש, לדיון בנושא יהדות ברית המועצות. מספר ימים לפני ההופעה הודיעו לי שבוש אינו מסכים להופיע, ולכן מבטלים גם את הופעתי.

  במכתב לקווט כתב בוש שאחרי שהסכים להופיע איתי, הוא ערך "חקירה מעמיקה" אצל "מנהיגים מכובדים ואחראיים מארגונים יהודיים ארציים", והללו שכנעוהו "לא לתת שום מעמד למר כהנא". אבל מה שבאמת קרה היה שמנהיגים יהודיים מ"בני ברית", מהוועד היהודי-אמריקאי ומהקונגרס היהודי-אמריקאי התקשרו בבהלה לבוש כששמעו על ההופעה המשותפת המתוכננת, ולחצו עליו לבטל אותה. בעקבות הדבר הזה תקף עורכו של עיתון יהודי מוביל296 את המיתוס שמנהיגים מדברים בשם העם, והעביר ביקורת על בוש ועל קווט.

  התגובה שלנו לסיפור היתה יותר מסתם מחאה. ביום בו הייתי אמור להופיע בתכנית, היגעתי עם שלושים מחברי הליגה וערכנו שביתת שבת באולפן השידור. תוך כדי ההמולה היגיעה הודעה טלפונית על פצצה שהוטמנה במקום, והקהל כולו נאלץ להתפנות. קווט מיהר להתקשר אלי והיציע לסדר לי הופעה אחרת — איזו נדיבות... בסופו של דבר הופעתי בתכנית שלו יחד עם תיאודור ביקל, שחקן ופקיד בקונגרס היהודי-אמריקאי, בדיון על המשבר של יהדות ברית המועצות. גם אם לא יצא דבר מהדיון המלבב הזה, לפחות ביקל הדגים את כשרונו המעולה כזמר.

  בט' סיוון (2 ביוני) טסתי לישראל כדי לנהל את הקורס לזהות יהודית למשך הקיץ. היו לי הרבה תכניות להצלחת ארגון "הביתה" ולמימוש תכניות העלייה. אך מה שלא ידעתי היה שלא יתאפשר לי לשוב לארצות הברית עד אב תשל"ד (אוגוסט 1974), כתוצאה ממאמציהן של ממשלות ישראל וארצות הברית להחזיק אותי בישראל ולהעמיד אותי למשפט. עקב כך, ארגון "הביתה" פרפר וגסס, ובעצם לא הצליח אפילו להתחיל. אני מקווה שיש לו עתיד.

  לסיום, מילה אחרונה על הגלות לאלה שאינם יודעים שום דבר על היהדות, לאלה שיודעים מעט, וגם לאלה שחושבים שהם יודעים הרבה. הגלות היא יותר מקללה; היא חילול שם ה', ההפך הגמור של חובת עם ישראל לקדש את השם. מה פירוש המושג "חילול השם"? חילול הוא מלשון חלל, ריקנות. אסור לישראל לגרום למציאות של חלל, בה — כביכול — ה' איננו. כאשר עם ישראל מוכה, מושפל או מגורש מארצו, אין חלל גדול מזה, כי נראה כאילו ה' "איננו". כאשר עם ישראל סובל מהגויים בגלות, הגויים רואים את שפלותנו ושואלים: "איה אלוקיהם?". הגויים חושבים שאילו היה אלוקים לישראל השולט ומשגיח בעולם, הוא לא היה נותן לעמו להיות מושפל כל כך.

  לכן, בכל פעם שיהודי מוכה, זהו חילול השם. הגדול מכל החילולים היה השואה, בה הושפלו והושמדו שישה מיליון יהודים. יחד איתם הושפל וחולל שם ה' אלוקי ישראל, שהיה ללעג בפי הנאצים על היותו כביכול "חסר".

  לכך התכוון הקב"ה כשאמר ליחזקאל הנביא: "ויבוא אל הגויים אשר באו שם ויחללו את שם קודשי..." (יחזקאל, לו, כ).

  עצם הימצאותו של עם ישראל בגלות, משולל עצמאות, משולל מדינה, משולל זכות להיות רוב ומשולל אפשרות להכות במכיו, היא חילול השם. לפיכך, הקמת מדינת ישראל היתה בעלת משמעות רבה כל כך. מדובר על יותר מסתם מדינה, מדובר כאן על ההפך מחילול השם; המדינה מהווה קידוש השם. היהודים המתבוללים בוודאי אינם מסוגלים להבין את זה, גם לא מרביתם של היהודים הקרויים דתיים. אלה ואלה יושבים להם, מתענגים על תפנוקי ארצות הברית, ומהווים חילול השם בעצם נוכחותם שם. אלה ואלה מחכים, בלי לדעת בכלל שהם מחכים למשהו. אבל הם מחכים, מחכים לשואה...

  בגיליון אוקטובר 1972 של הירחון "פּלֵייבּוֹי" הופיע ראיון ארוך איתי, ושוב הדגשתי את הצורך בעלייה (ולאלה שרוצים לדעת איך אני, כרב בישראל, הסכמתי להתראיין בעיתון תועבה, התשובה היא: חשבו כמה יהודים קוראים את הירחון הזה, וכמה חשוב שדווקא הם יקראו את מה שיש לי להגיד). התגובות שהובעו במכתבי הקוראים היו צפויות. הרוב הגדול התייחס בלעג, וגינה בחריפות את הרעיון שיש צורך לעזוב ולעלות לישראל. מכתב אחר מכתב המשיך בקו הביקורתי הזה. ולבסוף היה מכתב שהתחיל כך: "הרב כהנא צודק כשהוא אומר שאין עתיד ליהודים בארצות הברית. העתיד של ארצות הברית שייך ללבנים ולאריינים297, ובמשך הזמן — לפי חוק התפתחות היסטורית שאינו ניתן לשינוי — עתידה ארצות הברית להיות נציונל-סוציאליסטית. שום דבר לא יוכל לשנות את העובדה הזאת...". המכתב היה חתום על ידי מט קוהל, ראש התנועה הנאצית-אמריקאית.

  יש כאלה שיתייחסו בביטול לקוהל, בטענה שהוא סתם משוגע חולף. יש כאלה שהתייחסו כך גם להיטלר. אינני יודע אם קוהל יהיה ההיטלר האמריקאי, אך אני חושש שמישהו יהיה. ולכן נמשיך לשכנע יהודים שהיגיע הזמן לחזור הביתה.