סיפורה של הליגה להגנה יהודית

פרק ט - ועכשיו...

פרק ט

ועכשיו...

  אני כותב מילים אלה באלול תשל"ד (אוגוסט 1974), שש שנים לאחר שהוקמה הליגה להגנה יהודית. זה עתה הסתיים משפט שהיה לי בישראל. ה"עבֵרה" שנשפטתי עליה היתה התכנית לשבש בסיוון תשל"ג (יוני 1973) את ביקורו בוושינגטון של ראש המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות, ליאוניד ברז'נייב.

  המטרה שלי היתה למנוע מהסובייטים להשיג את מה שהם רצו מארצות הברית: קשרים הדוקים, מסחר ו"דטנט" שהיה מאד חיוני להם. ידעתי, ואני יודע, שברגע שהסובייטים ירגישו שה"דטנט" הוא עובדה קיימת ושאין סיכוי לפגוע בו בגלל חשיבותו לאינטרסים של אנשי עסקים אמריקאיים, נאבד את הנשק היחיד שיש לנו במאבק למען היהדות הסובייטית. זאת היתה ה"עבֵרה" עליה נשפטתי בבית משפט בישראל, בית משפט יהודי עם תובע יהודי. בהוראת הדרג הגבוה ביותר בממשלת ישראל, דרש התובע שאיענש על תכנון לביצוע פשע בארצות הברית.

  ואם נשאל את האנשים האלה בממשלת ישראל: האם שומרי ברז'נייב אתם? האם לא מספיק שהחוגים השולטים בסוכנות היהודית נהגו בפסיביות וסירבו לקום לעזרת היהודים שנרצחו בשואה, כפי שתואר בצורה כה חריפה בספר "מן המיצר" של הרב דב בער וייסמנדל ובספר המזעזע "כחש" של בן הכט? האם לא מספיק שהמשכתם במדיניות השתיקה הזאת לגבי יהדות ברית המועצות, ויותר גרוע, השתקתם את היהודים בברית המועצות שביקשו להרים את נס המאבק? אם לא היתה לכם ההגינות המוסרית להיאבק למענם, מה אכפת לכם כשאחרים עושים זאת?

  מי שישאל את זה, ראוי שיבין היטב את התשובה. כשישבתי בבית הסוהר המרכזי בירושלים למשך חודש, כתבתי את התשובה, מתוך כוונה לקרוא את הדברים במשפט. להלן הדברים שכתבתי בשעה שהייתי עצור בבידוד על ידי מדינת ישראל שתכננה לאסור אותי במטרה לפייס את ריצ'רד ניקסון, נשיא ארצות הברית:

המדינה הנבחרת

בית הסוהר המרכזי בירושלים.

  השאלה שאני עומד להעלות, היא שאלה כואבת, ולכן אין מרבים לדון בה. אך היא אינה נותנת מנוח, במיוחד למי שצולל אל תוך ההיסטוריה הכואבת ונדהם מהפסיביות שגילו יהודים בשעה שהושמדו שישה מיליון מאחיהם לנגד עיניהם. השאלה היא: מדוע? מדוע היהודים בעולם החופשי לא עשו ככל יכולתם כדי להרעיד את אמות הסיפים, כדי לזעזע את העולם לפעולה? הרי אין להעלות על הדעת שההנהגה היהודית היתה מורכבת מאנשים רשעים בעלי ליבות אבן, האדישים לגורל אחיהם הנרצחים. בוודאי, יהודים מהעולם החופשי, מארצות הברית — שם הפעולות היו יכולות להיות יעילות ביותר — היו יהודים טובים בתוך תוכם, שכאבו את כאב עמם. אם כן, מדוע שתקו? מדוע לא יצאו מכליהם לעשות פעולות שיכלו להציל מאות אלפים?

  התשובה היא, שברור שיהודי ארצות הברית אהבו את בני עמם שבאירופה ורצו להציל אותם. אך הם אהבו את עצמם יותר. הם חששו קודם כל לביטחונם ולמעמדם, בדומה למה שאמרו רבותינו: "אדם קרוב אצל עצמו". יהודים אלה נמנעו מלהסתכן ומלסכן אינטרסים עצמיים, אפילו על חשבון אחים יהודים גוססים.

  כאשר נדרש מאדם לתרגם למעשה את מצוות אהבת ישראל כמוגדרת בפסוק "לא תעמוד על דם רעך", היא עלולה להיות מצווה קשה מאד לקיום. הרבה יותר קל להשאיר את המצווה הזאת בבית המדרש, בתחום הקודש והתיאוריה. הרבה יותר נוח להחמיר במצוות "לא מסוכנות"...

  אני לא כועס על כך; אני מבין. אך להבין אין פירושו למחול. גם כאשר משהו נתפש כהליך מובן, זה עדיין לא אומר שהוא אינו מרושע ובל יכופר. מכאן החובה להעלות את הדברים ולשרש את התופעה.

  מנהיגים יהודיים בארצות הברית לפני שלושים שנה ידעו שהפגנות ופעולות אלימות למען יהודי אירופה הצפויים לטבח היו האמצעים היחידים שיוכלו להציל אותם, אך ההנהגה פחדה שפעולות כאלה ירגיזו את הגויים בארצות הברית ויסכנו את מעמד היהודים. ניתן להבין איך הפחד הוביל להתנהגות הזאת, אך אסור לעולם להסכים להתנהגות כזאת. בעצם מהותה של המצווה להציל יהודים כלולים גם מצבים בהם פעולת ההצלה מכניסה את המציל לסכנה. אם עזרה ליהודי לא היתה כוללת מצבי סיכון, לא היה צורך במצווה כזו בתורה!

  פשעם של יהודי ארצות הברית אינו מתמעט ואינו מתכפר בגלל ההבנה שזאת התנהגות נורמלית של בני אדם. להפך. זהו שורש הפשע! עם ישראל אינו משתבץ בנורמות ה"נורמליות" של עמים אחרים. אסור לנו להיות כמו הגויים ולחסות בתירוץ של פחד "נורמלי" מסיכון עצמי. בשבילנו החיים הם משימה, כאשר המצוות משמשות הדרכה לביצוע אותה משימה, ולפעמים המצוות מחייבות אותנו גם לסכן את מעמדנו ואת עצמנו. זה מה שנקרא "נורמלי" אצל היהודים.

  החטא של יהודים בימינו הוא שהם מאמצים דעות ונורמות של עמים אחרים, ובמשך הזמן מאבדים את המוּדעוּת לייחוד המחייב אותם לנורמות אחרות. הפשע של אותם יהודים נובע בהכרח מהחטא הזה; כתוצאה מחיקוי הגויים, הם דואגים בראש ובראשונה לביטחונם האישי, מה שגורם להם להתעלם מצרת אחיהם.

  אבל האמת היא שעם ישראל אינו כמו שאר העמים. עם ישראל הוא עם סגולה, עם נבחר, נבחר להיות שונה וקדוש. כל אחד מישראל נבחר להתקדש על ידי מסירות נפש ורוממות רוח; נבחר לאהוב את בני עמו ולחוש לעזרתם; נבחר להתמסר כליל להצלת אחיו הנבחרים אם הם במצוקה. אם יהודי נותן עדיפות למעמדו ולביטחונו האישיים על פני תחנוניו של אחיו הנואשים, הוא לא רק בוגד בבני עמו, אלא גם בייעודו, בנבחרות שלו. ריבונו של עולם לא יסכים להמשיך לסבול בגידה כזאת. יהודי שנוטש את חובתו כלפי עמו בגלל אינטרס עצמי צר, ישלם את המחיר בדם ובסבל. לא לחינם אמרו רבותינו שלאדם כזה שולח הקב"ה שני מלאכים להכריז: "...זה שפירש מן הציבור אל יראה בנחמת ציבור".

  ומה שנכון לגבי היחיד, נכון גם לגבי העם; ומה שנכון לגבי העם, נכון גם לגבי המדינה שהוא מקים. כאשר עם נבחר מקים מדינה משלו, הוא מקים מדינה נבחרת. העם ממלא את חובותיו באמצעות המדינה, שהיא בסך הכל האמצעי שבו יחיה העם את חייו הנבחרים. כשם שעם הבוגד בייעודו חייב לשלם את המחיר, כך גם מדינה המתכחשת לייעודה, לא תוכל לברוח מגורלה.

  הממשלה היהודית במדינת ישראל שעצרה אותי ורוצה להעמיד אותי לדין, האשימה אותי ב"עבֵרה" של עידוד ותכנון התקפות על נציגים ונציגויות סובייטיים ועיראקיים. מדינת ישראל אינה דואגת באמת לעיראקים או לסובייטים. היא יודעת שעיראק רצחה יהודים, והיא יודעת על צילו הנורא של אסון פיזי המאיים על יהודי ברית המועצות. לא אהבה לעיראקים או לסובייטים ולא חוסר אהבה ליהודים הם שהניעו את מדינת ישראל, כאשר פעלה במהירות ובמרץ רב נגדנו. כאשר יהודים מיליטנטיים לפני שנתיים או שלוש שנים פעלו באלימות נגד הסובייטים בארצות הברית, לא מעט בכירים בישראל בירכו על כך.

  ההבדל בין יחסם של הישראלים אתמול לבין יחסם היום הוא שאז לא חשבו שאנחנו מאיימים על האינטרסים של מדינת ישראל, ואילו היום יש כאלה החושבים אחרת. אלה הם אנשים צרים שתמיד חושבים במונחים צרים של אינטרס עצמי צר, והם יעשו הכל כדי לשמור על מה שהם תופסים כאינטרס הצר של המדינה, אפילו אם פירושו של דבר הוא הכנסת יהודים נאמנים לכלא והפקרת יהודים הנמצאים בסכנה.

  לכן מה שקורה ביני לבין מדינת ישראל הוא כל כך חשוב. זה לא סתם עוד תיק פלילי, כפי שרוצות לצייר זאת הרשויות הישראליות. מה שקורה כאן הוא חזרה של מדינת ישראל על החטא והפשע של הקהילה היהודית לפני שלושים שנה. זהו ריקבון ההתבוללות, ואל ישלה אף אדם את עצמו שמדינת ישראל אינה יכולה ליפול לתוך רשת ההתבוללות. אנו רואים לנגד עינינו כיצד ההתבוללות כבר חונקת את המדינה.

  לפני מלחמת ששת הימים, כאשר היו מגיעים יהודים פעילים בברית המועצות לשגרירות ישראל במוסקבה, הישראלים היו משכנעים אותם שהרגזת הסובייטים ומחאות קולניות ציבוריות רק יגרמו נזק. זה היה שקר, והישראלים ידעו זאת. ההתנגדות שלהם לפעולות שירגיזו את ברית המועצות לא נבעה מתוך דאגה לגורלם של יהודי ברית המועצות, אלא מתוך דאגה ליחסים בין ישראל לבין ברית המועצות. זה היה בעבורם יותר חשוב מהצלת יהודי ברית המועצות. אין טיפת הבדל בין גישתה של ממשלת ישראל בשנות השישים לבין זו של הממסד היהודי בארצות הברית בשנות הארבעים. בשני המקרים, כאשר ניגשו לגבש עמדה לגבי פעולות למען יהודים בסכנה, השיקול היה: איך הדבר ישפיע עלינו?

  גם אחרי ניתוק היחסים עם ברית המועצות (אחרי מלחמת ששת הימים), ישראל המשיכה לקוות ליחסי ידידות עימה, ולכן המשיכה להניא יהודים סובייטיים מפעולות מחאה קולניות. כך נהגה בשנת תשכ"ט (1969) כלפי מאמציהם של שני יהודים סובייטיים פעילים מאד, דב ספרלינג ויאשה קזקוב. הממשלה הפיצה שמועות שהם בעצם תעמולנים סובייטיים320, וכשהם היגיעו לארצות הברית כדי לעורר את הציבור הרחב לבעיית היהדות הסובייטית, השגרירות הישראלית והקונסוליה הישראלית בניו-יורק הצליחו לבטל חלק מההופעות שלהם. קזקוב קיים שביתת רעב על יד האו"ם בניו-יורק בשנת תש"ל (1970) במחאה על כך שברית המועצות לא משחררת את משפחתו. באתי לשבת איתו, והוא הראה לי מברק ששלחה לו גולדה מאיר: "בבקשה תפסיק. אתה מזיק ליהדות הסובייטית". מה שבאמת התכוונה לומר הוא שקזקוב מסכן את הסיכויים לשיפור היחסים בין ישראל לבין ברית המועצות. וזה, לדעתה, יותר חשוב מהיהדות הסובייטית.

  אילו היינו מתכננים פעולות נגד סובייטים או נגד עיראקים בבלגיה, למשל, ייתכן שישראל היתה נוהגת אחרת, ולא היתה אוסרת אותי. שם אין לישראל אותם אינטרסים שיש לה בארצות הברית, לכן שם מותר (מבחינתה) לעזור ליהודים. אך כשמדובר בפעולות להצלת יהודים הנעשות בארצות הברית, ישראל תעשה הכל כדי לעצור את מה שהיא רואה כפגיעה באינטרסים החיוניים שלה בוושינגטון. יהודי ברית המועצות ועיראק אינם חשובים לה כל כך כמו יחסים טובים עם ריצ'רד ניקסון. הבגידה של ישראל בסנטור הנרי ג'קסון321 מהווה הוכחה ברורה למוכנות שלה לבגוד באינטרסים יהודיים — אף חיוניים — אם הם "מסכנים" את האינטרסים של מדינת ישראל.

  כאשר גב' מאיר מצהירה בתקשורת שישראל תומכת הן בג'קסון והן בניקסון, היא יודעת שהדבר הזה הוא בלתי אפשרי מבחינה פוליטית ואינטלקטואלית. כשהממשלה דוחה החלטת כנסת שמשבחת את ג'קסון, ברור לנו שהממשלה של גב' מאיר לא רק אמרה דבר בלתי אפשרי, אלא גם שיקרה. ניקסון ביקש מישראל לרכך את המאבק למען יהודי ברית המועצות וללחוץ על יהודי ארצות הברית לעשות כמוה, ובתמורה הבטיח להמשיך את התמיכה הצבאית והפוליטית במדינת ישראל. כאשר ישראל הסכימה להשתיק את המאבק למען יהודי ברית המועצות כדי לשמור על האינטרסים שלה ולא להסתכן באיבוד הסיוע מארצות הברית, היא בעצם חזרה על הפשע של שנות הארבעים. במקום לאמץ את הגישה של "לעולם לא עוד", מה שישראל עשתה היא "עוד", דהיינו עוד חזרה על המחדל הנורא של אז.

  כל המסר הזה היה מקופל בשאלתו של רב פקד אברהם לוי, כשהוא שאל אותי: "אינך מבין שאתה פוגע ביחסים הידידותיים שלנו עם ארצות הברית?"

  הוא לא אמר מילה לגבי גורלם של יהודי ברית המועצות. הוא לא התייחס לקטע העיתונות שהיה מונח על שולחנו, שתיאר את הרצח של חמישה יהודים עיראקיים בני משפחה אחת. המחשבה היחידה היתה: אנחנו. מה יקרה לנו? איך הדבר ישפיע עלינו? ממשלת ישראל יודעת שכאשר נותנים לסובייטים הרגשה שה"דטנט" הוא בטוח, זוהי הפניית עורף מכוערת ליהודי ברית המועצות, כי זה מסלק את הקלף היחיד שיש לנו מול הקרמלין. את זה אומרים לה בהתמדה יהודים סובייטיים כאן וברוסיה. ואף על פי כן, בשנת תשל"ג (1973) כמו בשנת תש"ג (1943), הממסד היהודי ממשיך לשאול: אבל איך זה ישפיע עלינו? וכך שוב נמכרים ה"יוסף"ים שבברית המועצות על ידי אחיהם — תמורת מנות של אינטרס עצמי...

  שוב, זהו הפשע. וחיוני שנבין את השורשים של הפשע הזה החוזר על עצמו. הרצל קרא לספר שהוא כתב  Der Judenstaat . בתרגום לעברית נקרא הספר "מדינת היהודים", ולא "המדינה היהודית", ויש סיבה לכך. זאת עליכם לדעת: יש הבדל עצום בין "מדינת יהודים" ובין "מדינה יהודית". המונח הראשון מדבר על מדינה עם רוב יהודי, עם ריבונות יהודית, מדינה השייכת ליהודים. אין בשם הזה כל רמז למהות המדינה הזו, אין בו ייחודיות. אכן, "מדינת היהודים" יכולה להיות זהה באופיה ובתרבותה למדינת האנגלים או היוונים או האמריקאים. היא יכולה להיות אמריקה או פריז או קזבלנקה, רק בשפה העברית. היא יכולה להיות עוד רפובליקה אתנו-צנטרית קטנה מיני רבות המשתתפות ב"משחק עצמאות" חסר כל משמעות.

  לא כן המונח השני, "מדינה יהודית". מדינה יהודית היא הרבה יותר מאוסף של חיקויים מערביים מתורגמים. מדינה יהודית כוללת, כמובן, ריבונות יהודית ורוב יהודי, אבל היא כוללת עוד הרבה יותר. מדינה יהודית היא בעצם מהותה יהודית. היא מתנהגת לפי הדרך היהודית, והיא מגיבה לפי הדרך היהודית. מדיניות החוץ שלה — יהודית, מדיניות הפנים שלה — יהודית. המטרות והיעדים שהיא מציבה לעצמה הם על פי היהדות. היא רואה את עצמה לא כמטרה, אלא כאמצעי למטרה. מטרת עם ישראל היא להתעלות לחיי קדושה על ידי המצוות הייחודיות, והמדינה היא הכלי המחזיק את עם ישראל ומשרתת אותו לממש את מטרותיו.

  זאת מדינה יהודית. היא משועבדת ליהדות; היא מצייתת לערכי היהדות ולמצוות התורה. היא מצייתת להם אפילו כאשר הם סותרים את הנורמות הבינלאומיות של דיפלומטיה, אפילו כשהם רחוקים מאד מדרך החיים הדמוקרטית המערבית המקובלת, אפילו כשהם מסכנים את האינטרסים שלה ואפילו כאשר הם מאיימים לבודד אותה מהגויים "התרבותיים".

  "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", מכריזה התורה. הייעוד של עם ישראל אינו להיות עוד אומה אחת מיני רבות או לשחק את המשחק המטופש של פוליטיקה כוחנית. "כי אתם המעט מכל העמים", אמר הקב"ה.

  התפקיד-ייעוד של עם ישראל הוא להיות מובדל, מיוחד, שונה, נבחר. זהו לא רק תפקיד העם, אלא גם תפקיד המדינה, הכלי המשרת את העם. בעצם מהותה של המדינה היהודית חֲרותה יהדותה, והמדינה מתנהלת לפי ערכי היהדות, לא לפי ערכים או אמות מידה של הגויים. התבוללות אינה מתחילה בנישואי תערובת, אלא בחיקוי ערכים זרים ובאימוץ רעיונות לא יהודיים. מדינה יהודית אמיתית מבוססת על ערכים יהודיים, וכאשר היא זונחת ערכים אלה ומתחילה לשאוף לתוכן זר, מתחילה ההתבוללות והחילוניות. המדינה היהודית הייחודית הופכת בהדרגה למדינת יהודים חולנית וחסרת הצדקה.

  הנביא ירמיהו קורא: "חטאת יהודה כתובה בעט ברזל...". אכן, חטאה של מדינת היהודים כתוב ברחובותיה, בעיתונים ובבתי הקולנוע שבה, בהמולת המכוניות הממלאת את הרחובות ביום השבת, בחוסר ההתייחסות של מנהיגיה ליהדות, ובחוסר האמונה שלהם בייעוד האלוקי של עם ישראל.

  לשווא נחפש רמז למציאות ה' בדבריהם של המנהיגים שהקימו את המדינה ועיצבו את דמותה. גם אם נחפש חיפוש מדוקדק בנאומיו של ראש הממשלה כמו בבדיקת חמץ בערב פסח, לא נמצא הכרה במציאות ה' או הכרה בתפקידו בהקמת המדינה. גם אם נחפש בנרות בנאומיו המלוטשים (הנאמרים בחצי תריסר שפות) הרבים כל כך של שר החוץ המושלם שלנו, לא נמצא שום הזכרה של אלוקים. גם אם נאזור אומץ להקשיב לקולו הצורם של שר האוצר העצבני, דבריו רק יגרמו ייאוש: "מיסטיקה? הדור שלנו כבר גמר עם מיסטיקה!"

  ומפי ראשי צה"ל שומעים על חיילים אמיצים, על טילים חזקים, על חיל האוויר, על טנקים ועל גבורה יהודית. הלב גואה משמחה ומגאווה. אולם אחרי שמחכים ומחכים ומחכים, לבסוף פונים למנהיגים ושואלים: "אבל מתי תזכירו את אלוקים?"

  הם אינם מזכירים את האלוקים מפני שהסוציאליסטים והחלוצים שבאו לארץ והקימו את המדינה לא האמינו ואינם מאמינים באלוקי ישראל. במקרה הטוב הם משלמים מס שפתיים לאיזו "יישות" לא רלוונטית, שאין לקיומה שום תפקיד בתכנון מדיניות העתיד. האידיאולוגיה של האנשים השולטים בישראל יונקת מסוציאליזם לא-יהודי, מלאומנות לא-יהודית ומאתיאיזם לא-יהודי (או במקרה הטוב, התעלמות מאלוקים מטעמי נוחות). לדאבוננו, תרבותה של המדינה מוטבעת בחותם האידיאולוגיה הזו.

  בתי הספר ותכניות הלימודים במדינת ישראל משקפים את ההתבוללות ואת חיקוי התרבות המערבית, ומגלים את הריקנות שיש בהתנערות מהיהדות ומייחודיותו של עם ישראל. התלמידים העוברים את מסלול מערכת החינוך יוצאים כפי שהיה צפוי — חסרי כל ייחודיות, לא שונים מתלמידים בכל העולם. יהדות, אלוקים, מצוות, המושג של "אתה בחרתנו", הייעוד המיוחד של עם ישראל — כל אלה קבורים תחת תכנית לימודים מערבית ומערכת ערכים מערבית. הנוער הישראלי מתחנך לערכים חילוניים-אוניברסליים — ומי יודע לאן זה יוביל.

  ייעוד? מהו ייעוד בעיני הנוער, תוצר בתי הספר של מדינת היהודים? מכונית גדולה, בנות (או בנים), הרבה כסף, אמריקה וכל דבר שהוא אמריקאי! האדישות כלפי הייעוד היהודי המיוחד של קדושה ונבחרות והבורות ביהדות הן פשוט מחרידות. סרטים, כיף, בחורות יפות, מעמד — אלה אלוהי (אלילי) מדינת היהודים.

  בעיתונים מתרבים הדיווחים על פשע יומיומי — אלימות, רצח, אונס אכזרי ושוד. ליד בתי הקולנוע משתרכים תורים ארוכים של אנשים, המחכים לראות אותה הטינופת שמזהמת כל מדינה "מודרנית ומתקדמת" אחרת בעולם, משום שאנשים "מתקדמים ומודרניים" מצהירים ש"אי אפשר" לאסור דברים כאלה במדינה דמוקרטית. בחנויות מוצעים ירחונים וספרים פורנוגרפיים למכירה, ולא חסרים קונים. ההתנהגות החצופה והפרועה של הנוער ברחובות דומה למה שניתן למצוא בכל עיר מערבית חילונית. השבת אינה שבת; כשרות היא דבר מרגיז ששייך לעבר; קדושה ומסורת הופכים יותר יותר לנחלתו הבלעדית של המיעוט הנקרא "הדתיים".

  זאת היא "מדינת היהודים". כך מתחלחלים לתוכה רעיונות זרים ולא יהודיים, וכך היא מתרחקת מהיות "מדינה יהודית". השאיפה "להיות ככל הגויים", דחיית המסורת היהודית והתנערות מערכי ישראל כמו נבחרות, ייחודיות ונבדלות, הן החטא שממנו נובע בהכרח הפשע של בגידה באחים!

  מדוע בהכרח? מפני שאותו רעיון של ייחודיות ונבחרות, הדורש את קיום התורה והמצוות, הוא גם הרעיון שגוזר יחס מיוחד של יהודי כלפי רעהו. זוהי אחריות מיוחדת, המנוגדת לכל עקרונות התרבות המערבית הבינלאומית המודרנית הליברלית המתקדמת!

  וכמו שראשי המדינה החילוניים דוחים את מורשתנו מבחינת קיום המצוות המעשיות, כך הם דוחים את מורשתנו מבחינת רעיון הנבחרות של עם ישראל. הדברים בהכרח קשורים: מי שמכחיש את הבחירה האלוקית בעם ישראל גם יתכחש לכל ביטוי של אותה בחירה שאינו מתאים לרוח המושגים המקובלים המודרניים.

  הרעיון של עם נבחר מגדיר את עם ישראל כשונה מהגויים בכל, וגם דורש בצורה חד משמעית: "ואהבת לרעך כמוך". המצווה הזאת של אהבת ישראל מתבטאת בצורה מעשית במצווה "לא תעמוד על דם רעך". התלמוד לא חסך במילים כשהוא פירט את משמעות המצווה הזאת בדיוק: יש חובה אלוקית להציל יהודי הנמצא בסכנה. החובה הזאת מתיישמת יותר ביהודי מאשר בלא-יהודי, כך שנקבע בצורה מוחלטת וברורה ההבדל שיש בין השניים בנוגע למחוייבות כלפיהם. כל יהודי קשור לרעהו היהודי בכל מקום שהוא בעבותות של בחירה אלוקית, בעבותות של שייכות לעם ישראל המיוחד והנבדל. כך אנו אומרים בכל חג בתפילה: "אתה בחרתנו מכל העמים", ובכל מוצאי שבת: "המבדיל בין ישראל לעמים".

  כל זמן שהאמינו היהודים באלוקי ישראל ובתורתו, הם קיימו את המצווה המחייבת יחס מיוחד וקרבה יתרה ליהודים יותר מאשר ללא-יהודים, אותה מצווה המחייבת לחוש לעזרתם של יהודים בלי להתחשב בסיכון. ברגע שיהודים עזבו את האמונה באלוקי ישראל ובאלוקיותה של תורת ישראל, הם התחילו לחשוב כמו הגויים, לחקות את הגויים, להתנהג כמו הגויים, להיות גויים. חטא ההתבוללות וההיטמעות הביא בהכרח וללא רחם לפשע של בגידה בעם ובארץ.

  אלה שלא האמינו שעם ישראל הוא עם אלוקי, גם לא האמינו שמדינתו היא מדינה אלוקית. כשם שגרסו שהמורשת כבר אינה רלוונטית לחיי העם, כך גרסו שהיא מיושנת מידי בשביל חיי המדינה. מדיניות החוץ והפנים, במקום שתעוצב על ידי התורה, היתה לממזר, בן לאם מערבית זרה. וכך נסללה הדרך למעבר מחטאים לפשעים, כפי שמתבטא בדוגמאות רבות:

  לדאבוננו ולבושתנו, פועלים היום בישראל מסיונרים השואפים לגנוב נפשות יהודיות. אבל מדינת היהודים אינה אוסרת פעילות זו, לא רק בגלל מושגי הדמוקרטיה המערבית, אלא גם בגלל אינטרס עצמי. המדינה פוחדת לערער קשרים עם הוותיקן ועם העולם הנוצרי, קשרים שהיא "זקוקה" להם פוליטית. וכך המדינה "מוכרת" יהודים, במיוחד יהודים עניים בני עדות המזרח, שהם קרבנות קלים לחוטפי נשמות נוצריים. זהו פשע.

  והפשע של ההבחנה בין "ישראלים" לבין "יהודים": קהילות יהודיות במקומות שונים בעולם נמצאות בסכנה, אך אין עוזר, למרות היֵדַע הצבאי והיכולת הטכנית של מדינת ישראל. כוחות ישראליים עומדים במרחק של 35 ק"מ מדמשק, אך אין עונה לזעקת יהודי סוריה. דיפלומטים עיראקיים מטיילים ברחבי העולם ללא פחד, ואין דורש את דמם של יהודי עיראק הנרצחים. כשם שישראל ממהרת לחסל מחבלים בלב ביירות, בירה ערבית, כאשר ישראלים נמצאים בסכנה, כך עליה לפשוט על דמשק כדי לפנות את יהודי סוריה. כשם שישראל שולחת סוכנים לפריז, לקפריסין ולרומא כדי להתנקש שם בחייהם של ערבים המהווים סכנה לישראלים, כך עליה לנהוג בערבים שרצחו יהודים עיראקיים. גם כאשר האיום אינו מופנה כלפי ישראלים אלא "רק" כלפי יהודים, המדינה היהודית חייבת לפעול נגד המחבלים ולהגן על יהודים בכל מקום שהוא.

  אבל מדינת היהודים אינה עושה את כל זה כי היא חוששת לסכן אינטרסים עצמיים. ההתנהגות הזאת היא בניגוד לרעיון של "עם נבחר", המתייחס לעם ישראל כעם אחד, ולא משנה היכן בניו נמצאים. ההבחנה הזרה והמסלידה בין "ישראלים" ל"יהודים" בקשר למחוייבות כלפיהם פשוט לא קיימת. תפקידו של כל אדם מישראל הוא לעזור לכל אחד ואחד מבני עמו, לא רק לאלה שגרים במדינתו. תפקידה של מדינת ישראל הוא להיות ה"שומר" של עם ישראל, על כל חלקיו, בכל מקום.

  אך היהודים המתבוללים שמעצבים את דמותה של מדינת היהודים אינם יכולים לקבל את הדברים האלה, כי הם מנוגדים לכל הכללים הבינלאומיים המקובלים. המדינה זונחת את מחוייבותה כלפי יהודים שנמצאים מחוץ לגבולה, כדי לא להסתכן בהרגזת הגויים שהיא "זקוקה" להם. זהו פשע.

  עברו כבר שש שנים מאז מלחמת ששת הימים, והממשלה עומדת בסירובה להצהיר שחברון, שכם, יהודה, שומרון ועזה הם שלנו, של עם ישראל. המקומות הללו היו חלק מאדמת הקודש הרבה לפני שחיללו עשירי הווילות בסביון את אדמת הקודש שם. הממשלה אינה מרשה ליהודים לקנות את אדמותיהם שלהם ולהתיישב על אדמתם שלהם. הממשלה מדברת על "החזרה" של חלקים מארץ ישראל. ושר האוצר (שוב) דוחה בעצבנות ביטויים "מיסטיים" כמו "כוח הזכות". הכל נובע מאובדן המושג המקורי של עם נבחר וארץ נבחרת, ושוב, זהו פשע.

  ומה שעושים לי היום גם הוא פשע, חלק מאותו פשע של הפקרת יהודי ברית המועצות ועיראק. היהודים שיצרו את מדינת היהודים ושהפכו לכפילים של הגויים, קוברים יהודים ואוסרים אותי כדי לא להסתכן בזעמה של וושינגטון או באיבוד ידידותה.

  "אינך מבין שאתה פוגע ביחסים הידידותיים שלנו עם ארצות הברית?" זו היתה השאלה שהופנתה אלי על ידי נציג של הממשלה המתבוללת רוחנית. אני מסכן את היחסים עם ארצות הברית — זוהי ההאשמה האמיתית שבה אני מואשם על ידי הממשלה של מדינת היהודים!

  עד עכשיו הסברתי כמה נפשעת היא הגישה הכללית של מדינת ישראל. צריך גם להבהיר את העיוורון והטיפשות שבגישה זו.

  מעמידים אותי למשפט מפני שניסיתי לשכנע יהודים לפעול באלימות נגד סובייטים ועיראקים בארצות הברית. מדינת ישראל תעשה הכל כדי למנוע פגיעה ברגשות האמריקאים, משום שהיא תולה את תקוותיה בוושינגטון: "אשא עיני אל וושינגטון, מניקסון יבוא עזרי...".

  כמה שוטים ועיוורים הם אלה ששמים את מבטחם בוושינגטון! האם אנחנו באמת מאמינים שישראל תיוושע על ידי ניקסון? האם אנחנו באמת מאמינים שהביטחון של מדינת ישראל תלוי בזרים, עד כדי כך שאנחנו מוכנים לבגוד באחינו כדי להתחנף לגויים ולמצוא חן בעיניהם? לסמוך על הרצון הטוב של הגויים ועל הבטחותיהם הוא יותר מסתם טיפשות; הוא מנוגד לכל דרכו של עם ישראל.

  ההיסטוריה של עם ישראל רצופה מחזוריות טרגית, אבל איננו לומדים מהשגיאות של אבותינו. הדבר היחיד שאנחנו לומדים מההיסטוריה הוא שאנחנו אף פעם איננו לומדים ממנה. לפני 2,500 שנה ראה הנביא ישעיהו כיצד היהודים המתבוללים של דורו (שאחר כך גם רצחו אותו) שואפים ליצור מדינה כמו של הגויים, וכך קרא עליהם:

  "הוי בנים סוררים, נאום ה', לעשות עצה ולא מיני ולנסוך מסכה ולא רוחי למען ספות חטאת על חטאת. ההולכים לרדת מצרים ופי לא שאלו לעוז במעוז פרעה ולחסות בצל מצרים. והיה לכם מעוז פרעה לבושת... ומצרים הבל וריק יעזרו..." (ישעיהו, ל, א-ז).

  "הוי היורדים מצרים לעזרה על סוסים, ישענו ויבטחו על רכב כי רב ועל פרשים כי עצמו מאד ולא שעו על קדוש ישראל ואת ה' לא דרשו" (ישעיהו, לא, א).

  ההתבוללות הרוחנית של ימינו מתבטאת לא רק בעזיבת התורה והמצוות, אלא גם בשטות הרת האסון שעושים מנהיגינו כאשר הם שמים את ביטחונם בניקסון, הקנה הרצוץ. וגרוע מכל, הם מפקירים אחים כדי למצוא חן בעיניו.

  כיצד ייתכן לתת אמון באיש הזה, שהאינטרסים שלו חשובים לו יותר מכל דבר אחר? הוא יפנה לנו עורף כפי שעשה לבעלי ברית אחרים, ויבגוד בנו ברגע שהוא רואה שהאינטרסים שלו דורשים זאת. אלה המפקירים אחים כדי להתחנף לגוי ניקסון אינם רק בוגדים, אלא גם שוטים. וכל המהלך שהחל בהתבוללות מביא עליהם קללה, כפי שניבא הנביא ירמיהו:

  "...ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו ומן ה' יסור ליבו" (ירמיהו, יז, ה), "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו" (יז, ז).

  בעבר סמכנו על צרפת, והיא בגדה בנו. היום אנחנו סומכים על ארצות הברית, וגם היא תבגוד בנו, כי בסופו של דבר האינטרס שלה יהיה לתמוך באוייבינו; הנפט יהיה יקר לה יותר מהידידות עם מדינה קטנה וענייה. אחרי שעברנו שבעה מדורי גיהנום בגלות הארוכה ושרדנו רק בזכות האמונה האיתנה באלוקים, עכשיו אנחנו שוכחים אותו?

  אלה שאינם מאמינים שאלוקים — והוא בלבד — הקים את המדינה, גם אינם מאמינים שאלוקים — והוא בלבד — יקיים אותה. הם אינם שועים לפסוק בתהילים האומר "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה", ועל כך יסבלו.

  ישועת ישראל, הקמת המדינה, קיום המדינה וניצחונותיה על אויביה אינם תלויים במשחק ה"ריאלפולוטיק" השטותי בו משתתפת הממשלה המתבוללת. "אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם ה' נזכיר". האם יש בינינו אנשים שהם כל כך עיוורים עד שאינם רואים את היד החזקה של הקב"ה בהקמת המדינה ובקיומה? הצלחנו להביס צבאות ועמים בימים ספורים עם אבידות מעטות יחסית. האם זה היה בזכות בעלי בריתנו? בזכות ה"ריאלפוליטיק"? בזכות כוחנו ועוצמתנו? האם משתבשים שוב ושוב תוכניות של מחבלים נגד יהודים בכל מיני מקומות בעולם בזכות "מזל"? פתחו את העיניים, הבינו! נלמד מדברי חזקיהו המלך לעמו, בשעה שעמד מול צבא אשור האדיר:

  "חזקו ואמצו, אל תיראו ואל תחתו מפני מלך אשור ומלפני כל ההמון אשר עימו כי עימנו רב מעימו. עימו זרוע בשר ועימנו ה' אלוקינו לעזרנו ולהלחם מלחמותינו..." (דברי הימים לב, ז-ח).

  מה שעומד כאן על הפרק הוא עצם קיום העם והמדינה. אם נמשיך בחטא ההתבוללות וחילון המדינה, אם נמשיך לסמוך על הגוי שעלול להפנות אלינו עורף בכל עת שירצה, ואם נמשיך בפשע הגרוע מכל, בפשע החמור ביותר שיהודי יכול לעשות, הפקרת יהודים למען אינטרס עצמי — אני אומר לכם שאלוקים ישפוך את זעמו עלינו ויענישנו בייסורים.

  אל תחשבו שהעניין ייגמר אם יאסרו אותי. הרִשעות של הבגידה באחינו בברית המועצות ובעיראק רק תגדל עם המאסר שלי. האם ממשלת ישראל תלך בדרכם של אלה שאסרו את מיכיהו בן ימלה, נביא שאמר את האמת הלא נעימה? האם היא תלך בדרכו של אסא מלך יהודה שהשליך בחמתו את חנני הרואה לכלא משום שניבא שישראל תובס במלחמה "בהשענך על מלך ארם ולא נשענת על ה' אלוקיך"? האם היא תנהג כמו השרים של צדקיהו המלך, שהכריזו על ירמיהו הנביא "כי האיש הזה איננו דורש לשלום לעם הזה כי אם לרעה", וזרקו אותו לבור טיט?

  הם רוצים להאשים אותי בהפרת החוק האוסר לתכנן לבצע פשע בארץ זרה. והם מצטדקים: "אנחנו רק אוכפים את החוק. הוא תכנן לבצע פשע בארצות הברית, ואנחנו פשוט אוכפים את החוק". החוק עליו מדובר אינו אלא אחד החוקים חסרי הרגש הקרים והקשוחים שקיבלו בירושה מהכובש הבריטי.

  אחינו בעיראק חיים בגיהנום יומיומי, ואף אחד אינו מזעזע את העולם על כך. מה שניסיתי לעשות היה להחזיר לרשעים מנה אחת אפיים, כדי שילמדו שדם יהודי אינו הפקר. אם זה נקרא "עברה", אוי למדינה היהודית שכך אומרת, ואני בגאווה "מודה באשמה".

  העתיד העומד בפני אחינו בברית המועצות נראה קודר מאד, ושיבוש התכניות המיוחלות של ברית המועצות ל"דטנט" הסובייטי-אמריקאי יכול למנוע אסון נורא. אם לנסות לפגוע בממלכת הרשע נקרא "עברה", אוי למדינה היהודית שאומרת כן, ואני בגאווה "מודה באשמה".

  אם יכניסו אותי לכלא; אם מדינת היהודים תמשיך להידרדר לתהום ההתבוללות; אם חטא עזיבת התורה והמצוות ימשיך לגרום לפשע של הפקרת יהודים בגלל אינטרס עצמי — דעו מה מחכה לנו. אמנם יש הרבה יהודים שאינם מוכנים לראות ולהבין זאת, אך המציאות היא שמדינת ישראל הוקמה ברצון ה' ובגזרתו. ה' שם קץ לשנות נדודינו למען עמו ולמען שמו הגדול שחולל על ידי ההשפלה והייסורים שעברו על עם ישראל. באמצעות תחיית ישראל, ה' קידש שוב את שמו הגדול.

  המדינה הזאת לעולם לא תיפול; לעולם לא עוד חורבן, ולעולם לא עוד גלות. הדבר הזה מובטח לנו, לא משום שאנו ראויים לכך, אלא משום שאנו נושאים את שם ה', ותקומתנו היא קידוש השם. אך אם מדינת היהודים תמשיך לעוות ערכים יהודיים ולהיות רפובליקה חילונית דוברת עברית, ובמיוחד אם היא תמשיך להפקיר אחים ולזנוח מחוייבויות כלפיהם, אזי יד ה' תענישנו בצער ובייסורים. נסבול מכות נוראות ואיומות, טרגדיות וצער רב, לפני שנזכה לגאולה השלמה והסופית.

  המשפט הצפוי לי מקפל בתוכו את כל הדברים הקריטיים הללו, ושום מאמץ מצד הממשלה להסתיר את המשפט מהתקשורת ולהתחבא מאחורי דלתיים סגורות לא יוכל למנוע מהזעקה להגיע לאזני מי ששומע ורואה הכל.

  אני אוהב את העם שלי, אני אוהב את המדינה שלי, ואני מחכה כל כך לראות את השפע והביטחון שיהיו מנת חלקם אם רק יעזבו את הזר והמוזר, ויחזרו להיות העם הנבחר והמדינה הנבחרת.

  "שובה ישראל עד ה' אלוקיך... אשור לא יושיענו..." (הושע, יד).

  *  *  * 

  את הדברים האלה כתבתי מספר חודשים לפני מלחמת יום הכיפורים. חיילים רבים הוקרבו במלחמה זו על ידי המנהיגים המתבוללים שלנו, שפחדו להרגיז את וושינגטון ולכן לא העזו להכות את המכה הראשונה. בגלל הפחד מארצות הברית הם גם הסכימו להפסקת אש עם מצרים, הפסקת אש שהיצילה את מצרים מתבוסה שהיתה מתגמדת מול זו של מלחמת ששת הימים. ובגלל ההסכם הזה עתידים עוד אלפי חיילי ישראל ליפול בקרב.

  עם ישראל אינו עם חופשי. עם ישראל קיבל עליו עול מלכות שמים והיה לעם נבחר, "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". מאז אותו יום שהכריז בהר סיני "נעשה ונשמע", הוא אינו אדון לגורלו. אלוקי ההיסטוריה והייעוד מוביל את ההיסטוריה על פי הנתיב המיוחד של עם ישראל. אין טעם לנסות להתנגד; עם ישראל לעולם לא יוכל לברוח מייעודו. כעת ריבונו של עולם מביא את ההיסטוריה של עם ישראל לקיצה כדי להביא לעולם את מלכות שמים הנשגבה שתקדש את שמו.

  אנחנו כבר מגיעים לפרק האחרון של ספר תולדות עם ישראל ותולדות העמים, ספר רב מאורעות, מרגש, מפואר, טרגי, רווי דם ולאות. השואה הנוראה והתקומה של מדינת ישראל מתוך האפר אינם דברים שבמקרה. אלוקי ישראל מחסל את הגלות, אם היהודים רוצים או לא, אם היהודים יעזבו מרצון או לא. היהודים לא יוכלו להתקיים עוד בגלות. הברירות היחידות העומדות לפנינו הם לעזוב את הגלות ולשוב הביתה לארץ ישראל או להישאר בגלות ולשאת בתוצאות האיומות. בישראל העתיד הוא ברור וידוע. מה שלא ברור הוא מתי ואיך בדיוק תגיע אחרית הימים. האם הגאולה תבוא מהר, בגאון ובתפארת או בייסורים, עם טרגדיות מיותרות?

  התשובה לשאלה הזאת נמצאת בידינו. היום, כאשר הליגה להגנה יהודית עומדת בפתח השנה השביעית להקמתה, עליה קודם כל להבין היטב את הנקודה הזאת, ואז להתמסר להסברת הדברים לעם.

  הליגה נעמדת עתה במבחן: האם תוכל לשכנע את היהודים — כולל את עצמה — שהמטרה המיידית היא לעזוב את הגלות ולבוא הביתה לארץ ישראל? האם תוכל לשכנע את היהודים שעליהם להכיר את עצמם, להבין מי הם בדיוק ולחזור לייחודיות, לגאווה, ולנבדלות של היהדות? האם תוכל הליגה לעצב בישראל את המדינה שתביא את מלכות ה' ואת הגאולה השלמה במהרה ובשמחה? הצלחת הליגה במשימות העתיד, להאמין בדברים האלה ולהעביר אותם הלאה, תקבע את מקומה בהיסטוריה: האם היא תירשם כתנועה חולפת בלבד או כתנועה רבת פועל שתרמה פרק היסטורי מפואר?

  כבר ראינו בבירור את הצלחתה של הליגה להגנה יהודית בארצות הברית. במאבק נגד ההתבוללות וההיטמעות היא עוררה יהודים למושגים שהיו אז חדשים ומהפכניים — גאווה יהודית, כוח יהודי, המחוייבות לדאוג בראש ובראשונה ליהודים ולהיאבק למען זכויותיהם. מצוות אהבת ישראל הפכה מדבר שהיה במקרה הטוב רק מס שפתיים ובמקרה הגרוע דבר בזוי, לדבר מלא משמעות: מאבקים פעילים ומסירות נפש למען אחים. הליגה שינתה את תדמית היהודים מהתדמית השקרית של פציפיסטים מוגי לב לזו של גיבורים המחזירים מנה אפיים, היודעים להילחם, המבינים שהגנה על אחים היא דבר נכון ומפואר. יהודים בכל העולם חשו גאווה מחודשת כאשר הליגה החזירה לעולם את היהודי המקורי, היהודי המזדקף במלוא קומתו ויודע בבירור מדוע הוא יהודי, היהודי השומר על זכותו להיות יהודי בכל אמצעי שנדרש. הליגה הצליחה להחזיר אלפי יהודים צעירים לעמם ולמורשתם. היא הצליחה לאלץ את מנהיגי הממסד היהודי המפוחדים והאדישים לעשות דברים שלא עשו במשך עשרות שנים וגם לא היו עושים עוד עשרות שנים אילולא אילצנו אותם. הליגה פרסמה את מצבם של היהודים העניים, שעד אז איש לא ידע עליהם ולא טרח לברר עליהם. הליגה עזרה לפתוח את דלתות הכלא הסובייטי, והיצילה יהודים בכל העולם מלפשוע שוב בפשע של הסכמה שבשתיקה בעת שואה. את כל זה עשתה הליגה, ולמרות השגיאות שנעשו בדרך, היא הצליחה לחולל מהפכה בזמננו.

  כל זה היה עד עכשיו. ועתה יש לכל יהודי זכות לשאול כל מנהיג יהודי וכל תנועה יהודית: מה עכשיו? מה תעשו בשבילי היום ומחר ומחרתיים? ועל הליגה להיות מוכנה עם תשובות ועם תכניות פעולה.

  בכ"ב אלול תשל"א (12 בספטמבר 1971) נסעתי הביתה להצטרף למשפחתי שכבר עלתה לישראל. הליגה תכננה לאותו יום פעילות רצופה, ויום הפעילות נפתח בעצרת עלייה ב"מרכז מנהטן" בניו-יורק. דיברתי שם יותר משעה על המצב בארצות הברית, על הצורך בעלייה ועל הדבר הנפלא שיש לנו — מדינה יהודית, ביתנו. אני זוכר שבשעה שהתיישבתי, לחץ את ידי בנט לוין, מחברי הנהלת הליגה, ואמר לי: "זה היה הנאום האדיר ביותר ששמעתי ממך אי פעם".

  אחר הצהריים היתה עצרת גאווה יהודית322. רקדתי ושרתי עם מאות יהודים צעירים שבאו להביע את גאוותם היהודית. היתה לי הרגשת סיפוק נעימה למראה ההישג וההצלחה.

  זהו. היגיע הזמן ללכת. נסענו לנמל התעופה קנדי (בניו-יורק), ושם, באל-על, חיכו לי מאות מחברי הליגה שהיגיעו כדי להיפרד ממני בשירים ובריקודים. לבסוף — כשהייתי כבר חייב לעלות על המטוס — הונף דגל ישראל גדול, מאות אגרופים קמוצים הורמו גבוה, ושירת "התקווה" הושמעה בגאון מפי צעירים גאים. בסיום השיר רעדו הקירות מקריאות רועמות של "לעולם לא עוד, לעולם לא עוד, לעולם לא עוד!".

  עליתי לאוטובוס המסיע את הנוסעים למטוס, ומצאתי את עצמי עם קבוצת יהודים שהיו בטיול של הקונגרס האמריקאי-יהודי (בטיולים הם מצטיינים). יהודי מבוגר מהקבוצה הסתכל על הבחורים הנפלאים שלנו, ואז פנה אלי ובקול מלא תמיהה שאל: "איפה מוצאים נוער כזה?"

  היבטתי בו. אדם טוב ופשוט, שבאמת ובתמים לא ידע. הוא גם באמת ובתמים לא היה מסוגל לדעת, כי התשובה כל כך לא תואמת את הדרך בה חונך.

  אחרי שיצאתי למטוס, פנה אחד מאנשינו, הֶרְבּ שניידר, אדם חזק וגדול מימדים שהיה גם חבר ביחידת "חיה", אל הקבוצה ושאל: "מהי מתנת הפּרֵדה הטובה ביותר שנוכל לתת למאיר?"

  כאיש אחד הסתובבו חברי הקבוצה ורצו לכיוון המסוף של "אירופלוט" (חברת התעופה של ברית המועצות). עשרות נוסעים ועובדים מזועזעים ראו כיצד חברי הליגה מסתערים על המקום, תולשים דגלים סובייטיים, קורעים רשימות ומנפצים מתקנים. עוד התקפה נגד ברית המועצות בידי יהודים — כדי שיידעו שאנחנו, אכן, שומרי אחינו.

  "איפה מוצאים נוער כזה?" שאל היהודי המנומס, הפשוט. איך אני אסביר לו שזוכים בנוער כזה כשנותנים לו גאווה יהודית, מה שהקונגרס היהודי-אמריקאי לקח ממנו? איך אסביר לו שזוכים בנוער כזה כאשר דורשים ממנו הקרבה למען הזולת, כאשר הצעירים רואים שאתה איתם בפעולה, שאתה יוצא בשורה הראשונה, שאתה יושב איתם בכלא אם צריך? איך אסביר לו שלא "מוצאים" אותם, אלא הם באים מעצמם — אם אתה ראוי לכך?

  ואז המטוס המריא, ואני הייתי בדרך הביתה, לארץ ישראל. שם פתחנו עוד סניף של הליגה להגנה יהודית, שם התחלנו ליצור עוד מהפכה יהודית, ושם — אבל זה כבר לפעם אחרת.