על האמונה ועל הגאולה

פרק א - שתי דרכים לעם נבחר- (ההדרדרות)

שתי דרכים לעם נבחר- (ההדרדרות)

"רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" (דברים ד')

"הל-ה' תגמלו זאת עם נבל ולא חכם" (שם , ל"ב)

 

מה נבון וחכם מסוגל היה העם הזה להיות! מה נפלאה המדינה שמסוגל היה לכונן, מה מזהיר העתיד הנכון לו, מה נאדרה היתה אז הגאולה לו "רק חכם ונבון..."

מה רב ההוד, מה גדול האושר בעולמו של העם הזה, ומה גדולה היתה הברכה על ראשו. איזו התעלות וקדושה, אמת וחופש, גאולה ודרור, סוף וקץ לצרות ולמכאובים- לו חכמו ישכילו, לו "עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה"...

אך אין הוא נבון ועל כן מסרב הוא להתעלות לגדולתו;בורח מן ההדר וההוד שביעודו, ומבקש לנוס מברכת החכמה שנפלה בחלקו, והופך הוא למה שהינו היום.

שני פסוקים, שני דרכים, שתי אפשריות. ואנו בחרנו בדרך הטרוף. "...עם נבל ולא חכם". העם החכם והנבון היה לגוי אובד עצות ונבוך בבחירתו. העם הפיקח לקה בעוורון. הוא קורא לחושך אור ונשבע על המזויף שהוא אמיתי. הוא דבק באבסורדיות ומתרפס בפני אשליות נבוכות. הוא דוחה גדלות ועומד על קטנוניות, בועט במלכות ומעדיף את ההמוני ואת הממוצע. עם נבוך ומבולבל אשר חושיו ורגשותיו בגדו בו. ה' יתברך הכין בשבילנו גדלות: "ונבאו בניכם ובנותיכם;זקניכם חלומות יחלומון בחוריכם חזיונות יראו" (יואל ג') ותחת זה: "הנביאים נבאו בשקר... ועמי אהבו כן ומה תעשה לאחריתה!" (ירמיהו, ה').

אין הוא משכיל לראות את הטרגדיה הנוראה העומדת אחר כתלו; או שרואה אותה ואינו משכיל להבין את מה שהוא רואה; או שיבין אך לא ישכיל להינצל ממנה. הוא רואה את המציאות ודוחה אותה, הוא רועד מפחד ומבקש מחסה בצל עצים מטים לנפול; כושל ומבקש משענת קנה רצוץ. מצפה הוא לגאולה שתצמח מאווילות, מפוליטיקה קטנונית, או מהבלי שווא שאין בהם מועיל. הוא עד לניסים ומסרב להכיר בהם, הישועה באה לו והוא מתעלם מידה המושטת.

עם נבוך, מבוהל ותועה; עדה שאינה יודעת מהו המקור, מאין היא באה ואנה תלך. שכחה את צור מחצבתה וקיומה ומשלמת את המחיר ביסורים, בחוסר החלטה ובצפיה לרעה. בני ישראל אשר זנחו את צורם נודדים כאביונים, כקבצנים רוחניים, מחזרים על הפתחים ומתחננים לעזרה, ונתפסים לדכאון של ליל בלהות ויאוש מעמיק והולך. מה גדולה האירוניה! כמה טרגית היא! ומה מתסכל המחזה!

זוהי הגרועה שבתקופות, בשעה שבידינו האפשרות להופכה לנפלאה שבהן.

זהו רגע בהיסטוריה שכמוהו טרם ראה העם הזה, שעה של גזירה אלוקית הטמונה בחובה את הבטחת הגאולה השלמה, או לחילופין, של נוראות אשר בשכמותן טרם נתנסינו מלבד טעימת- מה אשר טעמנו לפני כארבעים שנה.

הוי עם אהוב! בידינו להביא על עצמנו את הגאולה הנאורה, הסופית – היום, אכן, היום הזה. "לו עמי שומע לי – ישראל בדרכי יהלכו..." (תהילים, כ"א) אילו עשינו מה שמוטל עלינו, מה שביכולתנו, המשיח צווח ומבקש ליכנס, מוכן להעניק לנו כל מה שברצוננו לקבל. "עשינו מה שגזרת עלינו". אם נוכל באמת ובכנות לומר דברים אלה, אזי חובה על הקב"ה להאזין לחלק האחרון מקריאתנו אליו: "אף אתה עשה כמו שהבטחתנו!" (רש"י דברים כ"ו) – ואכן, חייב הוא לקיים, שהרי הבטיח, היום , עתה מיד – "לו...". "אני אמרתי אלוהים אתם! ובני עליון כולכם! אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפלו" (תהלים פ"ב).

הוי עם אהוב! הוי עם נבוך! לו אך היתה בנו התבונה לנצל את השעה ולהנצל! לו אך היתה בנו הבינה והדעה להביא לגאולת הנצח עלינו ועל בנינו אחרינו ועל בניהם אחריהם. במקום זאת יושבים אנו משותקים כשהטרגדיה האפית ממשמשת ובאה ומאיימת על העולם.

אין אנו מבינים. 

בגלות. בגלות חיים יהודים שאינם מבינים דבר, אפס, מאומה. בהנתקם מן האמונה, מן האומה, מנשמתה ומגופה, מזיקה יהודית כלשהי; בהיוולדם "לחופש", בהצהירם את אי תלותם במורשתם – בעיני עצמם אינם עוד יהודים, אלא אמריקאים או צרפתים או אירופאים או "יצורי אנוש". באים הם פרשת דרכי החיים ופונים לכיוון האחר.

"אפרים בעמים הוא יתבולל אפרים היה עוגה בלי הפוכה" (הושע ז, ח).

מאידך, ישנם אלה אשר הגיעו לידי "הסדר" נוח וסביר עם יהדותם. יהודים הם, אך ביתם המאושר הוא בגלות, ועתידם בתפוצות! הם נותנים מעט מאוד לדתם, ואינם דורשים הרבה בתמורה. לוגמים הם בשמחה ובשאננות מהגלות הערבה והמתוקה, ושמי - עתידם בהירים ומזהירים, מצחם אינו חרוש דאגות, תקוותיהם גבוהות, עתידם שלו. אלה גם אלה הולכים בחושך, טובלים באושר מדומה, ואינם מודעים כלל וכלל למשמעות השעה הנוראה הזו. בורים הם לגבי גזרת הייעוד שנגזרה עליהם ולגבי מה שמצפה להם - כיהודים.

"נדמו עמי מבלי הדעת כי אתה הדעת מאסת..." (הושע ד, ו)

הלילה אפל, והם אינם מודעים אפילו לחסרון האור. מתהלכים הם עליזים ושמחים בנתיבי עולמם מבלי דעת כי מסיגי גבול המה; אינם חשים בנוראות הבאות עליהם ואשר יזעזעום כחרס הנשבר. הספר פתוח והיד כותבת והדין נגזר, והפקחים – ה"חכמים בעיני עצמם" – שופעים בגבורתם, ואינם מתחילים לדעת כי ישנים הם על עברי פי תהום.

חיים הם את חייהם השלווים והתלושים מן המציאות, ומהלכים בשאננות בפרברי צלמות עד לנפלם פתאום תהומה.

"וינהם עליו ביום ההוא כנהמת ים ונבט לארץ והנה חושך צר ואור חושך בעריפיה" (ישעי', ה').

אך ישנם בגלות אלה החשים בענני הקדרות שלפני הסערה, ישנם המרגישים את האצבעות החונקות את נשמותינו. ישנם אלה המשקיפים מבעד אשנב העולם ומתמלאים פחד. ילדיהם נושרים ממצעד ההיסטוריה; נופלים על אם דרך החיים, קרבנות הצמאון למים נכרים ותורות זרות, ההתבוללות, נישואי התערובת, ומארת זמננו – אדישות גמורה להיותם יהודים. סרטן הרוח מכרסם בהם. ובד בבד חשים הם בגל הגואה של שינאת יהודים חסרת תקדים המרתיעה אותם אינסטינקטיבית; באשר היא נושאת בחובה איום של אש שינאה אשר לא תדעך עד אשר תכלה את אחרון היהודים, ח"ו. עולם אשר דעתו הולכת ונטרפת עליו. האדמה רועדת מתחת לרגלים בגלות כאשר מתגברים בגוי רגשות חוסר הבטחון והאלימות, והשעיר לעזאזל הנצחי מחכה ברעדה עד שיגלוהו. הם יושבים בעצבנות על סיר הבשר, וחוסר הבטחון אוזר את חלציהם. הם חשים במשהו איום ומאיים, קודר וודאי. העולם עומד להכרית את עצמו. והיהודי יהיה קרבן התמיד והמוסף. "השמש יהפך לחושך והירח לפני בא יום ה' הגדול והנורא" (יואל ג').

ובארץ ישראל. בארץ ישראל, צעירה כבת שלושים וקשישה כבת 3,000 עומד היהודי עד לנתיצת הצלמים. האשליות נהרסות, הבטחון והוודאות מעורערים, האלילים מנופצים והערכים מתמוטטים. איכה היתה לנבוכה, קריה גאה! מדינה שרק אתמול הגדילה לעשות והיום ממשמשת כעוור באפלה.

ישראל נתונה במעגל קסמים, מכותרת אוייבים החפצים בחורבנה, אשר עצמתם גדלה מיום ליום, אשר בכוח אדם בלתי מוגבל ובמשאבים אין קץ מקיימים צבאות אדירי מימדים המשתפרים תדיר, מצויידים בטכנולוגיה החדישה ביותר אשר עולם מלא אץ להציע להם. בטחונם גדול ומשוכנעים הם כי הזמן פועל לטובתם וכי ישראל נגזרה, אבדה, ח"ו. טיליהם מכוונים אל לב ערינו ומחבלים רודפים את חיי נשינו וילדינו. נדרו לעולם לא להניח את נשקם אף אם יארכו הדברים מאה שנים – ויותר – ומעמידים אותנו בפני עתיד של עימות אין קץ. איומם מכביר עוד יותר על נטל מעמסת הכלכלה כאשר נחוצים לנו מליארדים להגנה והאזרח כורע תחת נטל המיסים בשעה שיוקר החיים אינו פוסק מלגאות והאינפלציה חונקת ואינה פוסקת מלהצליף.

תשוקתנו להאמין באשליות "השלום" וה"הסכמים", היא אבסורדית ואכן – בקרב לבבנו – ידענו זאת מלכתחילה. וגרוע מהשקרים והכזבים שהאכילו אותנו אויבנו, היו השקרים והכזבים שזללנו וסאבנו במו פינו.

תהפוכות פוליטיות של משנאינו בידדו אותנו ואנו עומדים לבד, ובלחץ בלתי נסבל מצד העולם, לוותר וויתורים אשר משמעותם אסון. "בעל בריתנו" מתקרב והולך אל אויבנו ואנו צופים בחוסר אונים כיצד הולכים ומתרחקים האינטרסים שלנו זה מזה. לחצו המדיני, הכלכלי והצבאי גובר והולך כדי לאלצנו לוותר על מה שיודעים אנו כי אסור לנו לוותר. השינאה והעויינות הבין-לאומית מייגעות ומדכאות אותנו, עד כי עדים אנו להאטה מחרידה בקצב העליה לארץ, וגאות עצומה במספר היורדים. שמבקשים את אושרם במקום אחר. השנאה הבלתי פוסקת מחלישה את הנוער – המשלם בין כה וכה את פשיטת הרגל של החינוך הישראלי – ועתה עומד נוער זה מול מלחמה אשר – לכאורה – אינה מסתיימת לעולם. וכל זה מביא אותנו להטיל ספק בזכותו הוא על הארץ.

נוער מסכן, קורבן ותוצרת הלאומיות חסרת-הקדושה שזרקה את התוכן ואכלה את הקליפה, שחשבה בתמימות כי אפשר ליצור יהודי לאומי גאה ומסור לעם, כשבמקביל הוא רומס את קדשי ישראל. והמציאות? נוער אכול גשמיות ותאוה, חברה נגועה בפשע ואלימות, דור חדש אשר לא ידע את הציונות ואינו מאמין בעצמו.

זאת היא המציאות וישנם בישראל הרואים וחשים בכל אלה. הם אחוזי חרדה בראותם ההתפוררות וההתמוטטות. הנה המציאות לפנינו, הנה פרי דרכינו ומעשינו.

מה יהיה? מה יהיה?השאלה נשאלה מפי כל אלה הרואים ומתחלחלים ובמסתרי ליבם ומוחם שואלים את הבלתי ניתן לבטא בשפתיים אך הבלתי נמנע: התיכחד, חס ושלום, ישראל?

"וריב לה' עם יהודה ולפקוד על יעקב כדרכיו..."(הושע י"ב) הטרגדיה היא שאף אלה החשים את הקדרות המאיימת ומאיבה על שמי העתיד, אף אלה אינם מבינים ואינם עומדים על משמעות התקופה ועל גודל השעה. מה היא, ולמה היא, וממה היא נובעת. שהרי אלה שאין ביכולתם לעמוד על שורש הדברים, אינם מסוגלים בשום אופן להגיע אל הפיתרון.

ובכן, נוקשים ונכשלים הם, מתרוצצים אובדי עצות ונואשים, בגלות יוזמים הם ועידות ועדות חקירה, קונגרסים וליגות נגד השמצה. יוצרים הם אלילים וקוראים להם בשמות של "ליבראליזם" "והשכלה" ו"דמוקראטיה", ו"יחסי ציבור", ו"נשיאת חן", ו"אנושיות" ו"אחווה", ו"טמפלים", ו"קונסרבאטיויזם" "ריפורמיזם", וכורי התוך, ו"פרופילים נמוכים". והם מאמינים כי באלה יוושעו ואלה יצילו את גופותיהם ממשנאיהם הגויים ואת גופות ילדיהם ממאהביהם הגויים...

ובארץ ישראל יוצרים הם מפלגות ופנים חדשות, "ומשחק הכסאות", וממשלת רוב-מיעוט, ותנועות מחאה, ומפלגה לאומית "טהורה", ו"שלום", ו"גמישות", ופניות למצפון העולם, ובריתות וריאל-פוליטיק.

כל התהפוכות והתרגילים היהודיים – ובשמים ממעל, זעם האלוקים ולעג מר. כי בכל תוכניותיהם הנואשות והאומללות, בכל הפתרונות והאשליות, בכל הבדיחה המרה הזו, העיקר חסר מן הספר – נעלם. הגורם היחיד, החשוב והקובע – האלוקים! הקב"ה! זה שאמר והיה! זה שאומר ובעל כרחינו, יהיה!

קיים יעוד יהודי הכרחי ואין אנו מתחילים לדעת להבין או לחשוב. אך אי הידיעה וההתעלמות אינם נוגעים לעניין, כי אותו ייעוד הינו גזירת אלוקים ואין כוח בעולם שיבטלה, ואנו מתעלמים ממנה לדאבוננו אנו ולאסונם של הקרובים והיקרים לנו. הייעוד היהודי מזדרז ובא ואנו חיים בתקופתו הגורלית, כי בידינו להביאו לסיכומו הנהדר, או – ח"ו – לנסות ולהתעלם ממנו. בהתאם לבחירתנו, תבוא גאולתנו ותפארת עוז מלכותנו במהרה, או שיקדמו לה סבל וייסורים חסרי תקדים ונטולי הכרח.

"ושמע השומע את קול השופר ולא נזהר ותבוא חרב ותקחהו – דמו בראשו יהיה" (יחזקאל , ל"ג)