האתגר

פרק שלישי - העם -ספקות

פרק שלישי

העם – ספקות

כשבוע ימים אחר שנתגלה, כי כמה צעירים יהודיים נעצרו באשמה של חברות ברשת ריגול וחבלה סודית, וכי ילידי הארץ, אחד מהם בן קיבוץ, נאשמו בפעילות חתרנית נגד המדינה היהודית מטמעים אידאולוגיים, אמרה גב' גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל: "הופתעתי. לפני שבוע הייתי מוכנה להישבע כי דבר כזה אינו יכול לקרות". היו גם אחרים שהופתעו או הזדעזעו. אך הם הזדעזעו מהפתעתה של ראש הממשלה, אשר חשפה ליקוי חמור כל כך, בהכרת המתחולל היום בקרב נוער הזהב הישראלי.

אנו טובעים באשליות:

"אצלנו זה לא יקרה, מתוכנו לא יקומו צעירים רבים, אשר יבקשו לנתק את הקשרים היהודיים ויקומו נגד ההגדרה של אחדות יהודית. אשר מהותה היהודית עדיפה גם על ה"ישראליות". אי אפשר להתפלמס כלל עם הטענה, כי גורלו של כל יהודי משולב בקשר לא ניתק עם גורל העולם היהודי וכי גורל הישראלי וחובותיו זהים לאלה של כל היהודים. אי אפשר כלל לדחות את ההגדרה הציונית הקובעת את קיומו של עם יהודי אחד ובלתי נחלק, ואי אפשר שלא להכיר ביעודם של היהודים הגלום באחדות העם והארץ. אי אפשר לעגוב על השמאל הדוחה לאומיות בתמורה למלחמת מעמדות ולעולם על-לאומי, והסותם את הגולל על היהדות כדת ועל היהודים כאומה. אצלנו לא יתעוררו בעיות חמורות של פשע, אלימות וסמים; אצלנו לא תיתכן התערערות כללית של ערכים ומוסר; אצלנו לא תתעורר הרדיפה אחר תענוגות החיים והעושר הפרטי; אצלנו לא תיתכן דחייה טוטאלית של תחושת השייכות, של הלאומיות והיהדות, לא של הטפה לאחוות המהפכנים (כולל המהפכנים ה"פלשתינאים") כנגד האימפריאליזם (כולל הציונות). אם נתגלו כמה כתמים שחורים פה ושם, אל חשש, אלה יעלמו ברגע הראשון שבו תפרוץ מלחמה בינינו לבין הערבים. בנינו הם, אחרי ככלות הכל, נוער זהב!".

אין אנו, אלא הולכים שולל, כפי שיהודים (או אולי כל יצורי אנוש) נוהגים, שעה שהם מעדיפים להעלים עין מתופעות לא נעימות, בייחוד כאשר אלה מרחפות על פני דברים יקרים מאוד. כן אנו הולכים שולל ומהסים את אלה, המזהירים אותנו מפני כך. זה אינו יכול לקרות כאן! כאשר אנו טוענים כי הדברים אשר מציקים לנוער היהודי במערב, אינם עלולים להטריד את הנוער שלנו, אנו הישראלים מתעלמים מן הסכנה הלאומית הנשקפת לבני עמנו, המתתבטאת בביטול היהודיות של ישראלים צעירים.

זוהי, בלי ספק, הבעיה החמורה ביותר הניצבת בפני המדינה היהודית, היא חמורה פי כמה וכמה מבעיית הערבים, בעיית הגבולות או הבעייה הכלכלית.

דבר זה עלול לקרות גם כאן! ואכן זה קורה. הורים, מורים, אנשי עסקים נינוחים ואידאולוגיים ציוניים מתעלמים מן המתרחש נגד עיניהם או אינם רוצים לדעת. הרי נעים פי כמה וטוב פי כמה, לא להאזין ולא להתייחס ברצינות רבה מדי של "פסימיסטיים נצחיים" (במיוחד, אם לא התגוררו בארץ בארבעים השנים האחרונות, או לא הגיעו אליה על סיפונה של ה"מייפלאואר" הישראלית, והם הינם "עולים חדשים" שעליהם להתגורר כאן עשרים שנה לפחות, לפני שיביעו את דעתם). עלי לחזור ולומר, דברים אלה יכולים להתרחש אצלנו, והם כבר מתרחשים. הם החלו לפני זמן לא רב.

היה גם בארצות הברית נוער זהב (ואל לנו לטעות ולחשוב, כי שגעון הסמים, השמלאנות הילדותית של הקמפוסים, משבר הערכים וההתקפות הלא-רציונאליות על המדינה היו תמיד חלק מהותי של הזירה האמריקנית). כמי שנולד בארצות הברית, חי ולמד בה, היה חלק מן החברה בה, וראה את השינויים שחלו בה, יכול אני להעיד, כי אך לפני כעשר שנים לא חלם הנוער האמריקאי להעמיד בסימן שאלה את צדקת ארצו. הדגל הלאומי היה עבורו סמל מקודש, הצבא – כוח מגן העומד לא רק על משמר החיים והבטחון, אלא אף על משמר החרות והחופש בעולם כולו. בעיני נוער זה, הקומוניזם נשפט כרע שיש להילחם בו בכל מחיר; על סמים היו קוראים, אך לא משתמשים בהם. בקיצור עולמם של הצעירים האמריקנים היה עולם פטריוטי, שמרני שליו ואדיש.

בתוך עשור שנים עולם זה נהפך על פיו, לנגד עיניהם הנדהמות של ההורים, המחנכים והאזרחים הנינוחים, אשר הביטו בתימהון במהפכה הפראית, והחלו שואלים: במה טעינו?

התשובה עשויה למלא כרכים רבים. אך אנו יכולים לגעת בחלק ממנה. אמריקה שגתה, כאשר העריכה בצורה מוטעית את כוחן של הקבוצות המהפכניות הקטנות (סוציאליות ופוליטיות) לזכות בהשפעה הולכת וגוברת על חבריהם, אשר חיו חיים אמריקניים נטולי ערכים ממשיים. אמריקה השוקלת הכל במאזניים כמותיים, לעגה לשמאל הזעיר והחלש, שהחל להטיף את אמונתו בבתי הספר ובקמפוסים. השאלה "כמה הם כבר מונים?", עלולה להיות השאלה האחרונה, שהרוב הדומם מסוגל לשאול מתוך חירות. אמריקה שגתה, כאשר שכחה את הכלל הפיזי הקובע, כי בטבע לעולם לא נשאר לעולם חלל ריק, וכי תמיד עתיד מישהו או משהו למלאו. כלל המוכח גם בחיי האדם.

אמריקה צפתה בעלייתן של כיתות השמאלניים ומיאנה להתמודד עם האתגר על ידי סתימת החלל האידאולוגי והתהום המוסרי אצל צעיריה.

ברור, שהצעיר היהודי האמריקני איבד לא רק את ערכיו האמריקניים. המהפכה האמריקנית השנייה מחקה גם את החינוך ליהדות, אשר האב האמריקני הנחיל לבנו. היהדות של בית הכנסת וה- A.T.U, ושל חגיגת הבר-מצוה ושל "הלקס" וחופה של מיאמי ושל "בני ברית", חלפה גם היא ברוח המהפכה יחד עם היהדות הישנה, כאשר הבן היהודי מחה את כל שרידי היהדות, שהוריו מהלו בזהירות כה רבה ב"מודרניזציה". מה שדילל האב, השליך הבן ככלי אין חפץ בו.

טרגדיה יהדוית אמריקנית זו החלה בתנאים הדומים מאוד לתנאים של ישראל היום. מי שחזה בהם שם, המאורעות המתחוללים כאן אינם אלא חזרה על סיוט מוכר.

גם בישראל, בבתי הספר התיכוניים ה"מעולים", בשכונות ה"מובחרות" ובאוניברסיטאות נפגשות קבוצות קטנות, רגישות ונבוכות של צעירים החיים בשעמום.

גם כאן, קבוצות הולכות וגדלות של סופרים, אינטלקטואלים ופרופסורים מרדניים, מתוסכלים ומרי נפש, מתחילות למלא את תפקידם של דוברי "המדוכאים" ולהרעיל את מוחם של סטודנטים ואוהדים תמימים ונוחים להשפעה. גם כאן החירות והשפע הגדול יצרו קבוצות של צעירים לא מרוצים ומתלבטים הדוחים את הערכים התפלים של הוריהם ושל החברה ובזים לאלה ולזו על אובדן דרכם. גם כאן, צצות קבוצות קטנות של קיצוניים ומציעות עולם מלהיב של רעיונות-על ו"אמונות" חדשות, המסוגלות למלא את החלל הרוחני הריק בתודעת צעירים, שהוריהם מכרו את היהדות בנזיד עדשים.

כאן בארצנו, עלינו להימנע מן העיוורון, שלקו בו היהודים בגולה ולהכיר בכך, כי פועלת בקרבנו קבוצה אנטי-ציונית ומרקסיסטית; קיימות קבוצות המטיפות נגד קשרינו הרבים עם העבר; ובעד היפרדות מוחלטת מהיהדות תמורת טיפוס חדש של "ישראליות", היכולה למצוא לעצמה פינה בין אומות המזרח התיכון; כי ישנן קבוצות המלמדות את הנוער שלנו, כי חמסנו ארץ זו וכי אנו מדכאים את ה"פלשתינאים"; כי קיימים אנשים המכנים את האשכנזים, אויבים עד חרמה של הספרדים, ישנם סטודנטים ש"נמאס" להם לשמוע על ה"שטעטל" (העיירה) ועל השואה; מצויים כאלה, המבקשים להגדיר את הלאומיות הישראלית כנפרדת ונבדלת מן הדת היהודית (חשבו על "Jewish Nationalist of the Christian Faith") ואחרים השוללים את ההגדרה של אומה יהודית אחת ("הניחו ליהודי הגלותי להישאר ביהדותו, אנחנו ישראלים"). אם כל אלה אכן קיימים בתוכנו, סכנה מרחפת על ראשינו, ובני נוער רבים יותר ויותר נדבקים במגיפה זו. בל ננסה להרשים את העולם בהכרזות של תדהמה מחשיפת רשת מרגלים יהודיים.

עלינו להכיר בכך, כי הבעיה של הנוער היהודי ומערכת ערכיו, או חוסר ערכיו, היא-היא הבעיה החמורה והדחופה ביותר הניצבת לפנינו כיום הזה. כל שאר השאלות תלויות בשאלה זו, באופן בו נצליח לפתור אותה. מחלה תקפה את הנוער שלנו היום ועלינו להילחם בה.

לא קשה לזהות את מקור המחלה. הישראלי הצעיר – ממש כמו בן דורו בגולה – איננו בטוח בזהותו.

הלאומיות היהודית והציונית, אשר ביקשה לברוא יהודי חדש, חופשי וגאה; חלומותיהם של ברנר, ברדיצ'סבקי ובן גוריון, כל אלה היו לעפר ואפר. הצבר אינו משקיף אחורה בנוסטלגיה על העולם היהודי בגולה, אותה נוסטלגיה, שעשתה את בן גוריון לציוני יהודי כפי שהינו (ואפילו אין האיש הזקן מוכן להודות בכך. ואפילו אין הוא מוכן לקבל את ההנחה, כי תפיסת העולם שלו אודות "עם סגולה" אינה אלא פרייה של נוסטלגיה על אותו עולם). הצבר לא ידע את הגלות: מעולם לא נתן לו אנטישמי סיבה שלילית ומכאיבה להיותו יהודי.

הוא מביט ביהודים הבאים לבקר בארצו, דוברים לשון אחרת ונוהגים מנהגים אחרים כעל "זרים". הוא בוהה ושואל "מי אני?".

בדת כבר ראה מזמן "גרוטאה" שיש להשליכה וזאת למד ממורי הלכה ומן הדור שקדם לו. הטרגדיה של אובדן התורה והמסורת אינה מסתיימת רק באובדן האמת, שיש בתורת ישראל. הטרגדיה מתעצמת בגלל טעותם של בעלי התפישה הלאומית-חילונית הסבורים כי הלאומיות הישראלית הצרופה שלהם ניתן להנחילה בשלמות לדור הבא. טעותם מתגלה באופן בולט בצבר השואל: "מי אני? מה אני?".

שאלה זו נשאלת כיום על ידי מיליוני יהודים בארץ ובגולה, בני העם שידעו באלפי שנות קיומם מי הם ומה הם, וחשוב מכך, מדוע הינם מה שהינם.

ידיעה זו נתנה להם את הכוח לשמור על צלילות דעתם ועל קיומם בעולם אכזרי, שצמא לדמם וביקש להכחידם. רק אומה – או פרט – המכיר את מהותו, את תכליתו עלי אדמות ואת סיבת קיומו, מסוגל לשמור על שפיות השכל ועל אחיזתו בחיים. רק בעל שורשים ומטרה ימצא את מקומו בעולם ויצעד הישר ובבטחה קדימה, במוח צלול ובלב מבין דבר.

אדם או עם, אשר אין להם מטרה, אשר תכליתם אינה נהירה להם והם אכולים ספקות, אשר חייהם הופכים לסיוט-לילה מענה של חיפוש מייאש ושגיוני אחר תשובות מתעתעות, נגזר עליהם לחיות חיים של כשלון, מפח נפש וריקנות. היהודי של ימי קדם ושל ימי הביניים סבל אמנם סבל רב, וחייו היו שורה ארוכה של גזירות קשות, פוגרומים, רדיפות ודלות, אבל הוא ידע מהי זהותו, מנין בא, ולאן הוא הולך. ידיעה זו היא שהעניקה לו את הכוח העצום להמשיך בביטחון מלא ובאמונה שלמה, כי נצחונו בוא יבוא.

מה ידע אותו יהודי? מה הייתה סיבת קיומו? כיצד הגדיר את עצמו ואת מקומו בתוך הבריאה? לא היה דבר חדש ומפתיע באותה הגדרה. זו הייתה הגדרה עתיקת יומין כמעמד הר סיני: היהודי ידע כי הינו בן לעם מיוחד אשר בדד ישכון, שנבחר על ידי ההשגחה האלוקית במעמד הר סיני להיות העם הנבחר, הניצב מעל לכסילות ולסכנות שבלאומיות החילונית הרדודה וחסרת החיות. הוא ידע כי אלוקים בחר בעם היהודי לקיים, ללמוד, להחזיק ולהורות לילדיו את התבונה האלוקית הגנוזה בתורה, וכי הייעוד הנצחי של העם היהודי מגלה את גדולתו ואת ייחודו להישאר מיוחד ונבדל משאר העמים למען לא יתבולל בהם ולמען לא יאבד את ייחודו, עד אשר ישוב למולדתו ארץ ישראל ויכונן מחדש מדינה יהודית עצמאית, אשר תהיה מדינת מופת למין האנושי כולו.

הגדרה זו לא עוררה שאלות מיותרות כגון: האם היהודים הינם אומה או דת; מהם היחסים הרצויים בין יהודים וגויים; (ואין זה משנה אזרחי איזו מדינה היהודים); מיהו יהודי; או שאלות ביחס לאוניברסליזם, התבוללות, רפורמה, לאומיות בגולה, ומלחמת מעמדות. מיהו יהודי? כל יהודי העולם היו אחים שהשתייכו לאומה היהודית; דת ולאומיות התמזגו לאחדות אחת וכל היהודים השתייכו בעת ובעונה אחת לאותו לאום ולאותה דת. מעל לכל, קיים היה גורל היהודי, והגוי בעל המנהגים השונים, המתכחש לאמת היהדות היה נבדל לגמרי מהיהודי.

בתקופת האמנציפציה ונפילת חומות הגטו לפני כ-150 שנה, שונתה ההגדרה. היא נשתנתה משום שיהודים רבים, אשר שיחרו אחר ההזדמנויות החומריות שנפתחו לפניהם וראו לנגדם את האור העמום של חירות ושוויון בקרב העמים, הבינו (ובמידה רבה של צדק), כי ההגדרה היהודית העתיקה של אבותיהם תנעל בפניהם את הדרך להשתלבות ולהתבוללות. המנדלסונים, הפרידלנדרים, הפורטדואים, והריסרים למיניהם דחו את חלקה הראשון של ההגדרה העתיקה והנשגבה של היהודי. היהודי לא היה עוד חלק מאומה; לא עוד ערג לציון במזרח, ציון הייתה במקום מושבו (ו"מקום מושבם" היה המבורג, פריז, אמסטרדם, לונדון, צ'רלסטון, דרום קרוליינה). החלום על חרות ושיוויון הזדמנויות ניפץ את ההגדרה של עם יהודי ייחודי, וההגדרה המנותצת החישה ללא גבול את החורבן הרוחני של הגרמני או הצרפתי או כל "בן דת משה" אחר.

אחר דחיית הלאומיות, הייתה הדת הקורבן השני על מזבח ההתבוללות. היהדות הרפורמית טיהרה את היהדות מכל רמז ושאיפה לשיבת ציון מתוך להטה לסתום את הגולל על היהודים כאומה, ובד-בבד עם גויעתם של היסודות הלאומיים ביהדות, בא השינוי המחויב אשר הפך אותה למתקבלת יותר על דעת הנוצרי. תסביך הנחיתות הנצחי אשר דבק ביהודים של תקופת האמנציפציה; השנאה העצמית החולנית והפתולוגית, אשר הוליכה למנוסות רבות כל כך אל חיק הנצרות באמצעות טבילה של אנשים כמו בתו של מנדלסון, דורותי, רחל לוין והיינה, דחפה גם את יהדות האמנציפציה להיות "ככל הגויים", להתקרב למנהגים ולנימוסים של החברה הנוצרית, כדי למנוע שנאה עצמית. לא זו בלבד שציון נכרתה מתוך ספרי התפילה, ספרי התפילה עצמם נעקרו וסורסו.

היו בין אלה אנשים בעלי כוונות טובות, אך עובדה היא, שאין להתכחש לה, שהמעבר מבית הכנסת לבית כנסת רפורמי, מתפילה מסורתית לנגינת עוגב, ומקהלות מעורבות, וכיוצא באלה, היה בדרך כלל תוצאהשל הדחף להיות "ככל הגויים", מובן מאליו, כי דלדול זה של היהדות לא יכול היה להתממש בלי עקירתו של "העמוד הימני", עמוד התווך הגדול של היהדות, התומך הרציונלי הבלעדי בקיומה הייחודי. השינויים הרחבים והמקיפים, אשר נעשו על ידי אנשי האמנציפציה וההשכלה, יכלו להתרחש רק אם היהדות אותה גדמו לא הייתה גם היא אלא יציר כפיו של האדם. אולם היהדות, אשר אלוקים יצרה והעניקה, היהדות המבוססת על ההתגלות הלאומית לעמו, איננה דבר, אשר אפיללו הגדול באנשי המאה הי"ט במערב יכול להתיכה ולזייפה. וכך, ההתגלות, כאבן היסוד של היהדות, הושכחה בהשקט ובצנעה, אף כי, לאמיתו של דבר, רובם ככולם מעולם לא הרהיבו עוז לומר זאת בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים (בשלילתם את האלוקים, לא יכלו להיות בני אדם של ממש). אנשי רפורמה כאלה שעשעו את עצמם בהתגלות, שלא הייתה התגלות כל עיקר: באלוקים אשר (בצורה מוזרה מאוד, שלא הם ולא אחרים השכילו להסבירה) "התגלה" להם באופן קבוע; בדת אשר הייתה אלוקית בתכליתה האנושית.

כמובן תרמית תיאולוגית מעין זו יכולה להתקבל על דעתם של אלה שרקמוה כדי להבטיח את שלוות נפשם, אך אין היא יכולה לעמוד אפילו לרגע בפני המבחן הקל ביותר לכנות אינטלקטואלית (שהיא נחלת הצעירים בימינו שאינם מתקשים להבחין בהבלים), אין להתפלא אפוא, כי הפלפול הרפורמי של המאה הי"ט (הפתלתל בהרבה מזה שהיה סימן ההיכר של הישיבה אשר המודרניסטים לעגו לו בתאווה רבה כל כך) או התמורות הדתיות שלא ייאמנו בתקופתנו (אלוקים כ"כוח הנוטה לישועה"; אלוקים כ"מושג פונקציונלי"), הותירו את היהדות ללא סיבה מקורית וייחודית. כל הטענות, כי היהדות מתייחדת במונותאיזם המוסרי שלה ובתביעתה לצדק חברתי מביאות רק לתימהון אצל מיליוני צעירים היודעים כי המורדים הנוצרים, המרקסיסטים, מהפכני העולם השלישי ושאר "אנשי מוסר" למיניהם צועקים ברמה על "מוסר" ו"שלום" לא פחות מן ה"ראביי" של בית הכנסת הרפורמי המקומי, או של הבוס של ההסתדרות הציונית והסוציאליסטית-ציונית.

מונותאיזם? צדק חברתי? אחוות עמים? האם אלה בלבד קיימים ביהדות? האם רק פירושם של אלה היות יהודי? אם אלה בלבד מבטאים את היהדות – אומרים המתבוללים – הבה נבחר להיות בני אדם, המהווים חלק בלתי נפרד מאחוות העמים העולמית, השוללת כל חלוקה מלאכותית ומסוכנת כמו הלאומיות או הדת; נתרכז בהקמת עולם מאושר; זו תהיה גאולת האנושות והיהודי; זהו הפיתרון לבעיה היהודית.

ואכן, זהו בדיוק הנתיב, אשר ההתבוללות בחרה בו מאז. היינה, בבריחתו הראשונה מעמו ומאמונתו, יכול לעלוץ: "מהי המשימה הגדולה של תקופתנו? זוהי האמנציפציה. לא רק השחרור של האירים, היוונים, יהודי פרנקפורט, השחורים בהודו המערבית ושאר העמים המשועבדים, אלא שחרורו של עולם ומלואו...".

והד קולו נשמע בדבריו של אינטלקטואל חהודי אמריקני כמאה שנים לאחר מכן: "היהודי יכול להגשים בצורה המושלמת ביותר את חובותיו המוסריות לאו דווקא על ידי מערבות בלעדית ב"קהיליה היהודית"...אלא על ידי התחברות לקהיליה של הפעילות הפוליטית הרדיקלית...כי התמיכה בהרחבת הגבולות של החירות האנושית ושל הצדק קודמת לכל עניין אחר; עבורי אין כל משמעות למסורת היהודית לבד מאשר בשעה שהיא קשורה למסורת זו". האם מכאיבות מילים אלה לאוזנו של היהודי "הטוב"? אין ספק בכך, אך הן אכזריות בהגיונן ונובעות הישר ממוחה של היהדות כאמונה ייחודית ומקורית, בעלת תכלית ייחודית וברורה לקיומה המיוחד.

כמה אומללים היו נסיונותיהם של אנשי הרפורמה אז – וכיום – למצוא ייחודיות יהודית, "טעם קיום" יהודי! כמה מעציבים מאמציהם לקיים ממש בצורה שטחית את האידיאה המסורתית, הבהירה, הגלויה והמוצהרת של העם הנבחר. במקום ההגדרה הפשוטה של עם מקורי, נבדל וייחודי, חיפשו אנשי ההשכלה מפלט בהגדרות מתעתעות ומתוחכמות למיניהן, כגון: "נבחרנו לכדי לנדוד בין הגויים (ולא לקומם את מדינתנו), ולהעלות אותם לרמתנו הרוחנית (ונקל לתאר כיצד נופלים הגויים המסכנים על צווארנו בדמעות תודה). נבחרנו גם כדי לשפר את חוקותיהם ואת תפישות עולמם" (הכל יודעים מה רבה האהבה, שרוחשים בני המקום לזרים שמשאת נפשם אינה אלא להועיל להם, זרים הבאים כדי לשנות את אורחות חייהם!).

אין תימה, כי תלישות זו הולידה צאצא נוסף, את הסוציאליזם. כאשר יצאה הקריאה הגדולה ורבת הרושם להמוני העמלים להתלכד וזעזעה את שמיה של אירןפה המדכאת, האם פלא הוא, כי האנשים, שכבר היו סמוכים על שולחנה של השנאה העצמית הגואה של "ההשכלה", נענו לה? אם העיתון הרוסי-יהודי "ראסוויט" החל מיד לנגח את החיים היהודיים המסורתיים, ולהכריז כי "רוסיה היא מולדתנו. כפי שהאוויר שאנו נושמים שלה הוא, כך גם שפתה צריכה להיות שפתנו"; אם המשכילים הטילו גלי אשפה על היהדות ועל העם היהודי; אם "ההשכלה" הטיפה: "היה יהודי באוהליך ואדם בצאתך", ברור מדוע בחרו צעירים יהודיים, שנתבקשו לבחור בין ה"היהודי" לבין ה"אדם", להיות "אדם בביתם ובצאתם גם יחד. אם לבנדה היה יכול לכתוב בספרו: "לבי אומר לי כי בבוא העת ילמדו הרוסים לאוהבנו. נביא לידי כך שיאהבונו. כיצד? על ידי אהבתנו שלנו", אם אלה אמרו כך, כי אז הטאטוא של "העלים היבשים" (אם לצטט את לילינבלום) ושל ה"אבסורדים" (גורדון) של היהדות היה מעשה שהנוער היה מוכן ומזומן לעשותו – ובדרך ישרה יותר וכנה יותר, מכפי שהמשכילים הרהיבו עוז להעלות בדעתם. בסוציאליזם, בין שהיה הסוציאליזם "היהודי" של הבונד, של קרמר ומדם, ובין שהיה הסוציאליזם "האוניברסלי", שכינס מניינים רבים של יהודים לכל אסיפה מפלגתית של מנשביקים או בולשביקים, היה גם הוא תוצאה מתבקשת מגויעתו של הייחוד היהודי, מניתוץ לאומיותו ומעיקורה של דתו. האם יש פירכה כלשהי בדבריו של נואם יהודי ביום המאושר של הראשון במאי שנת 1892: "אנו היהודים נותנים גט לכל חגינו הלאומיים, שאין בהם ערך לחברה האנושית. אנו קושרים עצמנו קשר בל יינתק עם צבאות הסוציאליזם ומאמצים את חגיהם...". דבר זה הינו מובן, הכרזה זו הינה הגיונית יותר, מאשר הקריאה בבתי הכנסת הקונסרבטיביים והרפורמים בשבתות ובחגים בשעה שספר התורה מוגבה: "וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל על פי ה' ביד משה", כאשר אתה "יודע" בוודאות כי כל מילה היא שקר... ולאחר אלה הופיעה הציונות החילונית­­­­-לאומית-יהודית, אשר שמה לה למטרה לברוא עם יהודי "נורמלי" ככל העמים על מנת להציל את היהודי.

האבות הציוניים של האומה אכלו את ענבי הבוסר של הלאומיות החילונית, ושיניהם האידיאולוגיות של בניהם הצברים תקהינה. האם הציונות הצליחה כלאומיות יהודית שמעוררת המונים? הציונות יכלה כמובן לשבות את ליבם של יהודי הגלות של מזרח אירופה שהיו נכונים זה מכבר לקלוט אותה. אותם יהודים גלותיים, שנכדיהם הישראליים יתביישו בהם.

מי שיהדותו ינקה מן המקורות השלמים, העתיקים והמסורתיים של היהדות והרעיד שלוש פעמים ביום בהתרגשות בעת תפילת "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים" התנועע על רקע המציאות. לא הייתה חשיבות כלשהי להתרחקותו מן היהדות, כי האמונה הטביעה את רישומה הבלתי נמחה על נשמתו הנוסטלגית.

יהודים, אשר חיממו את ליבם לאורם של נרות השבת (ובחמין של שבת); יוצאי תימן אשר נשאו בליבם דורות רבים את אגרת הרמב"ם אליהם וזאת בתוך תוכה של קנאות מוסלמית; יהודים רבים מספור, אשר עבורם היתה הגלות אישור יום-יומי לנבואות הזעם והחורבן של התנ"ך והם השתוקקו להיוושע מן הגויים. ליהודים אלה, הייתה הציונות דבר פשוט בתכלית, והם לא הבינו ולא התעניינו מעולם בנפתולי הלאומיות החילונית, בגעגועים האליליים של טשרניחובסקי, בדבריו העקלקלים של בורוכוב על שיבה לציון כדי להיכון בה למלחמת מעמדות, או בדיבוק של קלצ'קין "לפדות" את הבסיס לקיומנו מן הרוחניות הצרופה שלו. היהודי, אשר שמע על הרצל הדגול ונאנק במינסק, בלומז'ה או בצנעא, ראה את הציונות כתנועה, אשרבמסגרתה יוכל להמשיך להדליק נרות שבת, לומר תהילים, להשיא את בתו לבחור נאה ולחיות כבן אדם בארצו שלו, הריקה מגויים באורח פלא, אותם גויים אשר הפכו את חייו לגיהנום.

הציונות היתה מסוגלת להשאיר רושם עמוק על כמה יהודים משכילים. פינסקר והרצל נולדו בגלות, אשליותיהם התנפצו, חלומותיהם הגדולים נהרסו, והם זועזעו עד עמקי נשמתם. הם ידעו מנסיונם האישי, כי לא תיתכן גאולה בתוככי העולם הנוכרי, ופינסקר מצא עצמו חייב לומר בקדרות לאחד מסניגורי ההתבוללות: "גם אני הייתי אידיאליסט, בעל חזון, נספח באותה כנסייה שהעלתה את רעיונות השיוויון והאחווה בדבקות עילאית... קיווינו שיעריכו אותנו עבור מה שעשינו, אך מה היה גמולנו באמת?".

הרצל השקיף על צרפת התרבותית הנאחזת בשגעון אנטישמי ובהיסטריה דרייפוסית, וכתב, מזועזע עד עמקי נשמתו: "העובדה היא, כי כל דבר מוליך למסקנה אחת ויחידה, הבאה לידי ביטוי בצעקה הברלינאית הקלסית: "Juden Raus" ("יהודים החוצה")". אנשים כאלה טעמו מהטעם המר של אשליות, התפכחו מהן ופנו עורך לחלום הישן על ההתבוללות. הם קיבלו את הציונות כמפלט מפני עולם, אותו חזו על בשרם וידעו היטב, כי זה מעמיד בסכנה תמידית את הקיום היהודי. לא יפלא בכך, כי יהודים כמותם השליכו אחר גוום את קסמי השווא של האוניברסליות ובחרו לדגול בלאומיות יהודית מקורית ושלמה. אם כי הייתה זו לאומיות חילונית, אשר מניעיה היו שליליים ונבעו מהצורך להימלט הצרת היהודים – היה בה כדי לספק את היהודי, שחזה מבשרו את אימי הגלות. גם בין הצעירים החילוניים נמצאו כאלה, אשר הכירו את הדילמה הרוחנית, שיש בלאומיות יהודית, שמקורה אינו אלוקי, אלא מנוסה מן הרדיפות – "מחוסר ברירה". הם לא יכלו לקבל מדינה יהודית, שנכפתה עליהם על ידי הגוי כדבר מובן מאליו. הם נזקקו לצד חיובי. כך יצא אחד העם לחפש הסברים מהסברים שונים מדוע היהודים "שונים", "מיוחדים" ו"נבחרים" (תיאוריה שבהיותה משוללת את היסוד האלוקי, היא אווילית במקרה הטוב וגזענית במקרה הרע). הוא יצר את המושג של "לאומיות טבעית"; מסגרת קיום ליהודים שמקורה ב"יצר הקיום הלאומי הטבעי שלהם" (ומי הטריח אז את עצמו להוכיח, מדוע דחף מיסטי זה התגשם). גם בובר ניסה למצוא הסבר הגיוני לקיומו הנבדל והחיובי של עם ישראל בלב ליבם של חים חסרי קדושה ושקע במיסטיציזם חסר ישע ועכור של "שותפות הדם של העם", מעין חוט מסתורין לא רציונלי המחבר בין הדורות. מושגים אלה מצאו לעצמם חסידים נלהבים אשר מאחר והיו למעלה מהשגתם והבנתם, סברו כי הם עמוקים מני ים.

            היו גם הסוציאליסטים, שהוסיפו לכל אלה את תורתם המיוחדת, אם שהיה זה הבורוכוביזם או משנתו הקלושה יותר של סירקין, אשר מהלו יסוד נוסף ללאומיות החילונית, אילו רק הניח להם הגוי לנפשם, לא היו נאלצים לרדת מדרך המלך של האוניברסליות הפרולטרית. אולם הצבר הישראלי אינו נמנה על המחנות הללו.

            הוא לא טעם טעמה של גלות, לא איבד את האמונה בגוי ואינו נדחף על ידי הפחדים והאכזבות שהניעו את הרצל. הוא אינו נושא עימו זכר רדיפות וכליאת היהודים בין חומות הגטו. הוא נעדר זכרונות חמימים של ילדות יהודית, הוא אינו חש נוסטלגיה או רגשות אשם העשויים להיוולד אצל אלה החוששים מניתוק קשריהם עם היהדות. הצבר אינו זקוק לסיבות חיוביות, אך מלאכותיות, לקיומה של לאומיות יהודית ולשיבת ציון, כשהוא נולד בציון ומעולם לא עזבה.

אין לו צורך להוסיף ללאומיות החילונית הגדרות נוספות, משום שזהותו הלאומית טבעית לו, בדמה לצרפתי או לאנגלי.

אכן זו הסיבה לכך, כי צעירים ישראליים רבים שוללים מן היהדות החילונית כל ייחודיות, ומתקרבים ליהדות שיש בה יותר מ"ישראליות". היהדות החילונית נראית להם כבעלת אופי "גזעי" מיוחד וקשורה בבני אומה החיים רובם ככולם בחוץ לארץ. בעיניהם עניין זה הוא בלתי טבעי. הצברים מזהים את הישראליות כדבר טבעי, ושואפים להיפטר מכל תווי הייחוד היהודיים. לשם מה להיות יהודי? בהבדל מבן דודו בגלות, הצבר אינו נדחק על ידי הגויים להשיב את המענה ששמו בפיו: "אתה יהודי משום שאנו אומרים שכזה הינך". מדוע להיות יהודי, אם פירושו של דבר להיות בן לאומה חסרת מולדת , אנכרוניסטית באמונתה; בעלת דת הכובלת את חרות הפרט; אומה שכהניה החילוניים מלהגים על איזו עיירה בפולין, שהיהודי הישראלי לא ראה מעולם ואין לו כל יחס אליה. אומה שייחודה המוצא ביטויו בחוק השבות ובציונות, הוא שוביניסטי, אם לא "גזעני"; המטפח גלי איבה ערבית. אהבת ישראל – מושג אשר ליכד את יהודי העולם למשפחה אחת, "אתה בחרתנו" – אשר עיצב את העם היהודי, בכל מקום בו היה, הפכו למושגים מיושנים, אם לא "גזעניים" בעיני היהודי, אשר איבד את ההצדקה הדתית לקיומו. זהו שורש הבעיה.

ישראלים צעירים רבים (חלקם באופן מודע) דוחים את הציונות של האבות המייסדים, שחיו באשליה, כי יוכלו להרחיק מן היהדות את המקור האלוקי, את מעמד הר סיני, ועם כל זה לברוא יהודי חדש, שיתגאה ביהדותו וישמור בגאוה על ייחודו ועל זהותו הנפרדת. צברים רבים מאוד מגיבים בלגלוג על דעות מעין אלה, שכן מי שלא חי מעודו בכתריאליבקה, ואינו יוצא עיירה מסוג זה, אינו מסוגל להבין משמעותה ופירושה של יהדות.

בקלות יתירה הצבר הישראלי ימצא שפה משותפת עם הערבי הישראלי במפגשים באוניברסיטה, לעתים קרובות נשמע אותו מדבר על עצמו כעל "ישראלי" ולא כעל יהודי. יש ף צברים הטוענים כי קשה לחיות בארץ, מאחר ואין הם מגלים בה תווי ייחוד כלשהם מלבד יחס רגשי, הם מעדיפים לרדת מהארץ כדי לחפש את מזלם בנכר.

הצבר הישראלי הינו בן דמותם של ברנר או קלצ'קין במובן זה שמחה מדמותו את תווי האופי המיוחדים של היהודי והוא מסוגל להצהיר כי "אנו, היהודים החדשים, אין לנו דבר וחצי דבר עם היהדות". הצברים הישראלים מסוגלים להגדיר עצמם כ"יהודים האחרונים או העברים הראשונים". אולם יש טיפוס של צבר המרחיק לכת יותר. הוא מתדרדר במדרון, שאף הציונים המינימליסטים ביותר לא חלמו עליו, הוא נופל לתהום של ביטול המרות הציונית והיהודית, ומגדיר עצמו כ"לא ערבי" החי בישראל.

דבר זה "מטהר" אותו מכל שרידי היהדות, ואף מביאו לתביעה שיהודים החיים "בארץ" יוותרו על יהדותם. לדעתו, אין סיבה שהיא לדבוק בלאומיות שוביניסטית הקושרת יהודים יחדיו באמצעות דת מאובנת, או על ידי עיקרי אמונה לאומיים, תוך יצירת חיים של איבה בין ישראלים בעלי עיקרי אמונה שונים, בין יהודים לערבים.

לא רק הדת היהודית נדחית, אלא אף האומה היהודית נראית כחסרת ערך לגבי הלאומיות החדשה – "הישראלית", "העברית" או "הכנענית". בעוד אשר רבים הגיעו לנקודה ממנה הם מכריזים: "קודם כל אני ישראלי רק אחר כך יהודי", ישנם כאלה, המבטלים כליל את סדר העדיפויות. רק לישראל, ולא ליהדות, יש משמעות לאומית עבורם.

הבה נהיה כנים, אל נצביע על אומץ הלב של צעירים ישראלים בצבא, כהוכחה לנאמנות למהות היהודית.

יש אידיאליסטים רבים בצבא, אבל רוב המשרתים בו, אינם מוצאים שום זיקה בין השירות לבין היהדות. בימי פקודה – תגובתם היא טבעית לאנשים הנמצאים מול איום של השמדה. לא התודעה ההיסטורית של הייעוד היהודי, אלא הידיעה הברורה כי "ייזרקו לים" וכי חייהם ורכושם בסכנה, היא זו הנותנת בהם את הכוח לעקור הרים. זהו רגש טבעי של אהבת מולדת, שאינו נובע מתפישה של ייחוד יהודי וגורל היסטורי.

כאן המקום להבליט נקודה חשובה ביותר. אין ספק, כי מרבית הישראלים המכריזים על רצונם להחזיר לפחות חלק מן השטחים ששוחררו ב-1967, מונעים על ידי שאיפה כנה (אף כי לא ראיה נבונה) לשלום.

צעירים ישראלים רבים השואלים: "מדוע לא נחזיר את השטחים? מדוע לא נרשה לערבים לחזור?", אינם מתכוונים לפשרה תמורת שלום גרידא. הם מבטאים את הדחייה המוחלטת של א"י כארצו של העם היהודי כולו. תפישת עולם זו יונקת מן ההרגשה, כי הגיע הזמן לוותר על התחושות ה"שוביניסטיות" של הבלעדיות על הארץ, משום שהגיע הזמן לדחות מכל וכל את המושג ה"גזעני" של ייחודיות העם. חסם של צעירים אלה כלפי הארץ, איננו תולדה של פשרה פרגמטית, אלא תוצאה של אידאולוגיה. צעירים אלה מוכנים להתחלק בארצם עם הערבים, משום שאינם רואים כל נימוק שלילי לכך. המושג של עם נבחר הפך להיות נטול ערך וחסר כל משמעות לגבי ישראלים רבים, ודבר זה כלשעצמו, אינו אלא עדות ליחסם למושג מקודש זה.

לא די בכך, שאבות האומה הציונים, הקשישים השרויים במפח נפש, מתלוננים על אבדן הזהות היהודית והציונית בקרב הדור הישראלי הצעיר. ההטפה של גברת גולדה מאיר ליהודים אמריקניים ללמד את בניהם עברית, כדי שלא יאבדו את זיקתם ליהדות, לא היה לה הד בין אלפי הצברים דוברי עברית צחה (ובכללם אלה הפועלים במרץ להפוך את במדינה ללא ציונית, ועומדים לימינם של ה"פלשתינים המדוכאים"). הקילוסים, שקילס בן גוריון את הישראלי הקדמון, יהושע בן-נון, מעוררים רק פיהוקים אצל מרבית הסטודנטים, או תגובות זועפות מצד אחרים על השיטות הברבריות של כובש כנען. הלאומיות היהודית החילונית, כשאר זרמי המחשבה היהודית המודרנית, שניסו לבטל את קווי הייחוד היהודיים והאופי האלוקי של היהדות, סופה גוויעה רוחנית וצמיחת דור חדש של יהודים נבוכים בימינו.

ביסודו של דבר, מה שהביא צעירים יהודיים (וגם מבוגרים רבים, שאינם מוכנים להודות בכך בגלוי) בגולה ובישראל לאבד את תחושת השייכות לעם סגולה, הייתה השאלה היסודית שעמדה בפניהם: "מדוע אני יהודי?". היו שפתרו אותה על ידי שהפכו לאמריקאים ואחרים נהיו לישראלים. צעירים רבים בארץ ובגולה החליטו: "הבה נהיה בני אדם ותו לא". הלך מחשבה זה בישראל הביא לאדישות גוברת והולכת לבעיות יהודיות מחוץ לגבולות הארץ, לעויינות גדלה והולכת כלפי עלייה מן הגולה, להתרת קיומם של נישואי תערובת בין יהודים ללא יהודים, לתביעה, כי חוק השבות יתוקן או יבוטל – כדי להפיג את חששות הערבים מפני "התפשטות" יהודית, למצעדי מחאה, להפגנות אלימות בזכות הערבים הישראלים ה"משועבדים", שהם בבחינת אזרחים מדרגה שניה. כך הפכה ישראל לבבואה של מדינות מערביות בהן צעירים חסרי מנוחה וזהות עצמית משחרים אחרי קורבנות של דיכוי, כדי שיוכלו "להגן" עליהם, תובעים להכיר באומה ה"פלשתינית" ובמולדת "הפלשתינאית" במחיר חיסול המדינה היהודית ופגיעה בביטחון. כך מתחזקות התביעות לבטל את האופי הציוני של ישראל ולהפכה למדינה מזרח תיכונית ככל האחרות. הולכת וגדלה הירידה לארצות המערב, בהן לא קיים איום ערבי להשמדה ובהן אפשר להשתכר יותר. קטנה העלייה לישראל מארצות הרווחה (שכן למה לעזוב את סיר הבשר ולעלות לארץ הדומה לכל הארצות – לבד מכך, שהיא דלה יותר?); ההתנכרות הולכת ומחריפה לכל צורה של פולחן דתי המתבטאת בין השאר בהנהגת נישואים וגירושים אזרחיים העתידים לפלג את העם לשני מחנות נפרדים; עולה גל הפשיעה והאלימות, אחר שנהרסו הציוויים הדתיים, אומצו ערכי מוסר ותרבות נכריים המקעקעים את ערכי היהדות והציונות; החמרנות הולכת וגואה. מתגברות הקנאה וצרות העין מצד אלה ש"אין להם" כלפי אלה ש"יש להם", המוליכות למלחמת אחים כלכלית-חברתית ולהעמקת התהום של אי-צדק חברתי.

אלה אשר התירו לבתי הספר, לאמצעי התקשורת ולאווירה הלאומית הכללית להפגין יחס של אדישות כלפי לאומיות יהודית ייחודית, הם האשמים בכך, שקם דור צעיר המאבד את זהותו, אשר ידחוף את ישראל לצעדים פוליטיים, שיסכנו את עצם קיומה. בתי הספר של ישראל אינם מעוניינים לעודד השקפות לאומיות עמוקות וגאות. תכליתם לייצר אנשים משכילים ומיומנים, ולא יהודי שורשי. בתי הספר נכשלו כישלון חרוץ בכל הנוגע לחינוך יהודי ואנו עתידים לשלם מחיר נורא על כשלונם.

הנערים היהודיים אינם מקבלים חינוך לאומי: אוצר ידיעותיהם על לוחמי החרות היהודיים בזמננו – אצ"ל, לח"י והגנה – בישראל, והפרטיזנים היהודיים באירופה במלחמת העולם השנייה – הוא קלוש ורדוד.

אין משתדלים ללמד את הנער היהודי על חיי ההווה של אחיו היהודי בגלות כדי לקשור את השניים יחדיו בקשר בל ינותק. השנאה העמוקה של הגוי ליהודי אינה טבועה בלב בצעיר היהודי והוא נעדר הכרה, כי שנאת היהודי היא "הלכה לדורות", כך שלא ייתפס לאשליה יהודית נוספת. אולם כל אלה אינם עדיין הכישלון החרוץ, זה מתגלם בחוסר הנכונות להכיר בכך, כי אם לא יתרשם הילד הישראלי מן הייחודיות של עם ישראל ומן הבחירה האלוקית, לא ימצא סיבה להיות יהודי דתי או לאומי, ולקיום של מדינה יהודית-ציונית הכרוכה במלחמות ובמתח. הוא לא יבין את הסיבה לקיום רוב יהודי ציוני, "שהוא בהכרח שוביניסטי וגזעני", לקיומם של קשרים הדוקים וקרובים בינו לבין היהודים מעבר לים; להתנגדות לנישואי תערובת ולהתבוללות, ולהבחנה מוחלטת בין יהודי לערבי. אנו מסתכנים בכך, שרבים מבני הנוער יחליטו לעשות את הצעד האחרון המתחיל בוויתור על הדת, נמשך בדחיית הלאומיות היהודית והמרתה ב"ישראליות" וכלה בהתנגדות לקיום מדינה ישראלית החוסמת את הדרך לשלום עם הערבים ולאחוות עמים. אם לא תצמח ההכרה כי היהודים הם עם סגולה ועם נבחר, אנו צפויים לתוצאות המשתקפות במחקר שערך פרופסור שמעון הרמן על הגישות של תלמידי בתי הספר הגבוהים. במחקר זה התגלה חוסר עניין מדהים בערכי היהדות והתייחסות שלילית עמוקה כלפיהם.

כך למשל, בתשובה על השאלה: "האם העובדה שאתה יהודי ממלאת תפקיד חשוב מחייך?" ענו כ-52 אחוז מן הנשאלים, כי עובדה זו ממלאת תפקיד בעל חשיבות מעטה בחייהם, ואילו לא פחות משבעה אחוזים השיבו, כי לעובדה זו אין כל משמעות לגביהם.

על השאלה :"אילו נולדת שנית, האם היית רוצה להיוולד יהודי?" – ענו 28%, כי לדידם אין חשיבות לדבר, ואילו שני אחוזים הודו, כי היו מעדיפים, לא להיוולד יהודים.

כאשר השאלה נוסחה: "אם היית נאלץ להתגורר מחוץ לישראל, האם היית רוצה להיוולד יהודי?" – ענו 21% מן הנשאלים בשלילה מוחלטת, ואילו לגבי 25% לא הייתה כל משמעות לשאלה. מספרם של בעלי התשובות השליליות מצטבר לרוב, אם מתעלמים מן הסטודנטים הדתיים שנטלו חלק במחקר, אשר השיבו כולם בחיוב. זאת ועוד: 27% ענו, כי היו נישאים בנישואי תערובת, אילו עמדו בפני אותה שאלה. יש מקום לצטט את מסקנתו הקודרת של פרופסור הרמן: "הבדלים חשובים ומרכזיים מופיעים בשאלות של זהות יהודית בין סטודנטים דתיים, מסורתיים וחילוניים. הזהות היהודית של סטודנט דתי היא חזקה פי כמה מזהותו של הסטודנט המסורתי או החילוני; הזהות היהודית של הסטודנט המסורתי חזקה בהרבה מזו של הסטודנט החילוני... לא זו בלבד שהסטודנטים הדתיים חשים ומעריכים יותר את יהדותם בכל הנסיבות, הם גם חשים עצמם קרובים יותר ויש להם תווי זהות רבים יותר עם היהודים בכל אתר ואתר". בהתחשב בכך שמחקר זה נערך ב-1964, יש לציין, כי מאז ועד עתה היתה שאלת הזהות חמורה פי כמה וכמה. לאחדים אולי לא נוח להודות בכך, שאם לא תוחדר היהדות לבתי הספר (ואיני מתכוון לשיעורי התנ"ך התפלים שמלמדים מורים לא מאמינים שאינם אלא צביעות חסרת תועלת), הזהות היהודית עלולה להיעלם. אם לא ייעשה מאמץ מיידי להכניס לתכנית הלימודים בבתי הספר נושאים דתיים, אשר יילמדו על ידי מורים דתיים מנוסים, שתכליתם לשים את הדגש על החד-עמיות של ישראל, לא תישאר עוד תכלית לקיומו של ייחוד זה.

משרד החינוך מכיר את המצב ויודע היטב מה צריך לעשות, אך הוא חושש לפעול, מפחד של צמיחת דור צעירים מאמינים, אשר יחלישו את כוח הממסד של תנועת העבודה ואת מאחזיה בממשלה.

לאומיות יהודית לא תוכל להתקיים לאורך ימים כתופעה משמעותית אם הדת היהודית תישאר ריקה מתוכן וחסרת חיות בלי יסוד ההתגלות ומעמד הר סיני. יש להחדיר עיקרי אמונה אלו בבתי הספר.

ספרי הקודש היהודיים ומקורות היהדות מהם שאובים עיקרי אמונה אלה, חייבים להילמד ולהיספג על ידי ילדינו, אם לא כן, נאבדם. עלינו ללמוד מן האסון של 150 השנים האחרונות ולחזור אל המקור ממנו שאבו אבותינו את אמונתם ואת כוחם להתקיים, להתגבר על אסונות ולשוב אל ארץ מולדתם. עלינו לחזור ולשנן עיקרי אמונה, אשר היוו את הזרם המרכזי של היהדות ההיסטורית ואשר כל יהודי לשמחתו ולישועת נפשו האמין בהם בעבר באמונה שלמה. שיטת החינוך הנפסדת במדינת ישראל חייב לבוא לה קץ, וחינוך המבוסס על לאומיות גאה ומסורת יהודית צריך לבוא במקומה. האמת שבסורת היהודית ובערכי התורה חייבת שוב להיות טבועה בנפשות נכדיהם של המאמינים שחיו בעבר.

אין זו שאלה של הפיכת הצעיר היהודי לדתי בלבד, אם כי זוהי בלי ספק תכלית שיש לשאוף אליה. הבעיה העיקרית היא, כי ללא ידיעה בסיסית של היהדות והמורשה היהודית, לא ניתן לקיים עם הדבק בכל ליבו ביעודו. רק על בסיס לאומיות לא ניתן לקיים אומה הדבקה ביעודה, אשר בקרבה צעירים נבוכים ורגישים. תביעה לנאמנות מוחלטת המושתת רק על חלוקה שרירותית של עמים וגבולות, תיראה בעיניהם לא סבירה ושוביניסטית. חייב להיות דבר ייחודי ומיוחד, אשר שיבה את לבם לנאמנות ללא גבול.

חייב להיות דבר אשר יקשור אותם להוויה התובעת סדרכ והקרבה עצמית, אחרת ייגרפו למערבולת אלימות, פשע, מלחמת מעמדות, אנוכיות וחומרנות החותרים תחת אושיות חברות אחרות. לאומיות ואהבת מולדת בלבד לא יוכלו למשימה זאת. הסגולה אשר הטביע בנו החותם האלוקי, היא המעניקה לבני הנוער היהודיים את הייחודיות של "המבדיל בין ישראל לעמים". סגולה זו היא הנותנת לנוער את הצידוק להיות שונה, לעצב את עצמו ואת מדינתו ברוח יהודית. רקהיא מאפשרת לו להבין את משמעות הסבל היהודי במשך דורות ואת ההתנגדות קשת העורף שגילו אבותינו כלפי עולם, אשר תבע מהם כי יתבוללו. אם בני הנוער לא יבינו את הערכים העמוקים של היהדות, לא יתפשו לעולם מדוע סבלו אבותיהם למען שמירת שבת, כשרות ונישואים יהודיים.

הם לא יבינו את משמעות מרד החשמונאים שבא להגן על הלכות מיושנות, אשר החברה לועגת להן.

המטיל ספק בהיסטוריה של עמו מאבד את עתידו משום שאינו מבין מנין בא ולאן הוא הולך.

אין די בכך שהצעיר היהודי יהיה שומר מצוות. יש צורך והכרח לפתח בו את ההבנה בעומק ובגדולה של היהדות, צורך של חותם יהודי לעם ולמדינה. אם יבין כי המדינה והעם הם תופעות מיוחדות במינן, ייתן להם את כל לבו.

כיצד ייעשה הדבר? בדרך אחת בלבד – על ידי חינוך יהודי. בתי ספר בהם יחדירו את היהדות והלאומיות היהודית בליבות הצעירים. בתי הספר בישראל קילקלו את השורה במידה ניכרת. הם הוקמו בסגנון מערבי, מבקשים לחנך אנשים בדמות האדם המערבי; הם מגדלים רופאים, עורכי דין, ארכיטקטים ומדענים טובים, אולם נכשלים כישלון חרוץ בחינוך יהודי לאומי. הצרה היא שאף אינם מתיימרים לכך. אין זה יעדו של משרד החינוך. לא קיים חינוך יהודי אמיתי בבתי הספר בישראל, ובתוצאות הדבר אנו חוזים כיום – ועוד עתידים לשלם מחיר יקר מחר.

בית הספר הוא המקום, בו יש לעצב את נשמות הצעירים. בתי ספר משוללי ערכים, מחנכים צעירים חסרי ערכים. בתי ספר בנוסח מערבי מחנכים בין כותליהם ילדים בנוסח מערבי. רק בתי ספר יהודיים שיוקמו כדי לעצב יהודים מקוריים, משכילים וגאים, מסוגלים למלא את ייעודם הבלעדי.

תפקיד ההורה לעצב את עולמו הרוחני של הילד.

מחובת האב והאם לנטוע בלבו את ערכיהם. הורה הנכשל בכך, איננו ממלא את חובתו. בדומה לכך גם המדינה, בתי הספר המוקמים על ידה חייבים לשקף את ערכי המדינה והעם, ואלה אינם כאלה. ילדינו המסיימים את בתי הספר אינם גאים בייחוד הלאומי. אין הם מלאי פליאה מן הגדלות של עברם, אינם מתפעמים מן ההיסטוריה ומן ההישגים הגדולים של אבותיהם. הם אינם גאים במסירות הנפש של אבות אבותיהם בגלות, של החלוצים אשר עלו ארצה לחרוש את אדמתה ושל הלוחמים בשלטון האימפריאליסטי הבריטי. הילדים בישראל מסיימים את בית הספר כשהם מצויידים בערכים השטחיים של ילדי העולם המערבי, הם חומרניים, אחוזי שיעמום מן החיים הנראים להם ריקים מתוכן. כך מחנכים בתי הספר של ישראל! רוב הנוער יוצא אל רחובות הכרך הנוצצים באורות דיסקוטקים ובפנסי מכוניות פאר. הם מתחברים אל בני גילם ורודפים אחר תענוגות ותעתועי הכרך כמו בניו-יורק, בפריז או בלונדון. הם חומדים את אורח החיים האמריקני, בלי להבחין בכך, כי חיים אלה הגיעו לפשיטת רגל מוסרית ורוחנית. הם סוגדים לאורח חיים זה; הם נתפשים לפזמון ולהיט אנגליים המושמעים בטלוויזיה, לכל אופנה חולפת. אין הם מוצאים שום דבר מיוחד בארץ ישראל. לדידם, זוהי ארץ שיש לעבוד בה קשה ומשתכרים בה מעט. קורצים להם האורות מכרכים אחרים, ורומזים על חיים טובים ונכספים.

בעצם, אין מושג כמו "בתי ספר חסרי ערכים" אם אלה אינם מקנים ערכים, מתמלא החלל הריק בנפש הנער בערכים הנקלטים ברחוב. החומרנות המכרסמת בו תובעת את שלה. הפשע והזנות הופכים לאמצעי לחיים טובים יותר. אלימות, סאדיזם ואדישות כלפי בני אדם משככים את מפח הנפש של אלה אשר לא הצליחו לרכוש זיקוקי די-נור, משאת נפשם. אם יתרגש משבר כלכלי, עשויים אותם צעירים חסרי משמעת פנימית ואדישים לגורל המדינה, להתלכד להמון גדול של מוחים, שובתים ותובעים אלימים להטבות.

הבעיות החברתיות והעדתיות יתגלו אז במלוא חומרתן ולא יימצא רגש אהבת ישראל לשכך רוחות סוערות ולמנוע מלחמת אחים. בתי ספר אשר לא הקנו את הייחוד היהודי, אינם מסוגלים להחדיר בתלמידיהם את ערכי הלאומיות היהודית ואחוות האחים. החלל בעולם הערכים של המיעוט הרגיש והנבון מתמלא בחיפוש אחר אידאלים חדשים. אל לנו להיות מופתעים מכך שיש כאלה, אשר מטילים ספק בערכי היסוד של מדינת ישראל והפרות הקדושות.

הפתרון הוא בשינוי יסודי של בתי הספר. יש להפכם למקום בו מחנכים ומחדירים ערכים יהודיים מגיל צעיר, בו נוטעים את האמונה בעם יהודי נבחר, עם סגולה. על הילד להכיר את ההיסטוריה המפוארת של בני עמו, עליו לשנן את ספרי הקודש היהודיים בהדרכת מורים מאמינים ועליו להבין את מהותם רבת ההוד וקדושתם של ספרים אלה, עליהם הקריבו נפשם אבותיו. עליו להתגאות במרד הלאומי של ארגוני אצ"ל, לח"י, פלמ"ח ו"הגנה" נגד השלטון הזר. עליו להכיר את גיבורי האומה אשר עלו לגרדום, להרכין ראשו לזכרם. איזו אומה שפויה גונזת את זכר גיבוריה מפני הדור הצעיר?

יש ללמד מתוך גישה חיובית את ההיסטוריה של הציונות לפרטי פרטיה, ואת סיפור קהילות ישראל בגולה, כדי להדק את הקשרים בין יהודי הארץ ובין יהודי התפוצות. משמעות השואה צריכה לחדור לתודעת הישראלי הצעיר מן שנות ילדותו הראשונות.

עליו להתגאות בעולם שנחרב, להכיר את עוז רוחם של הפרטיזנים במזרח אירופה ושל אבותיו האסורים בארצות המזרח. בקצרה, יש להחדיר לאומיות יהודית בלב הנער היהודי בארץ ישראל מן היום בו נכנס בשערי בית הספר.

אולם יש לזכור, אם חיוני לחדש מן היסוד את החינוך הלאומי בבתי הספר, הרי אין בחינוך ללאומיות חילונית לפדות את ילדינו ממבוכתם. חינוך לאומי נמרץ עשוי אמנם להציל מעטים מחוסר התכלית שבחייהם, אך אינו יכול לתת תשובה כנה לשאלה: מדוע להיות יהודי? כנות זו תובעים הצעירים בארץ ובגולה.

ישראלים נהגו לטעון, כי התבוללות בלתי אפשרית בישראל, ולפיכך אין היהדות דרושה לקיומם כעם.

לבד מן ההנחה הכוזבת, כי קווי האופי הרוחניים של היהודי היו אמצעי מלאכותי כדי להצילו מכלייה, לבד מן השאלה הפשוטה: מה חשיבות יש בהצלת עם מפני התבוללות, אם אין בו ייחוד כלשהו; הטענה עצמה כוזבת. יהודי בישראל יכול להתבולל במובן זה, שהוא משתנה בהדרגה מיהודי ל"ישראלי" הזונח מאחרי גוו, כל מה שעשה את היהודי למיוחד, ומחליש את הקשרים עם היהודי בגולה. היהודי בישראל עשוי להתבולל משום שאין הוא מוצא סיבה כלשהי להיותו יהודי, ומוצא חיזוקים רבים לוויתור על יהדותו. ההכרה כי כי בדחותו את יהדותו הוא מבטל את זכותו המוסרית לארצו של העם היהודי, איננה מעניינת אותו כלל. הוא שולל את קווי הייחוד של היהודי משום שהוא תופס היטב כי ללא האמונה האלוקית של היהודי נעלמת הייחודיות שלו.  הוא הופך "ישראלי", מתבולל במזרח התיכון ובעולם ודומה בכל למתבולל בגולה.

צעיר ישראלי זה סובל מסכיזופרניה ומנסה להימלט מפניה. המחלה הועברה אליו על ידי האבות המייסדים הציוניים התובעים ממנו שיישאר נאמן לעמו היהודי ולמדינתו היהודית, ואילו הם עצמם מוחקים מחייהם וממהותם היהודית כל אופי ייחודי. הזקנים מסוגלים להבין את הדילמה ואת התרמית בחייהם, אך הם חלשים ומפוחדים מכדי להילחם בהם. הצעירים מוצאים כי פשוט יותר להיות חוטאים וכנים עם עצמם.

נוער זהב – יש אמת בהגדרה זו; בני הנוער הם באמת טובים, יכולים להיות יהודים טובים ורוצים להיות כאלה. אין זו אשמתם כי בתיהם, בתי הספר של הם ומדינתם מותירים אותם כמהים לתשובות יהודיות מקוריות. אין זו רק שאלה שיהודים צעירים יקיימו את התורה – אף כי נפלא יהיה הדבר.

יותר מכך, אם איננו מסוגלים לעצב אדם יהודי, עלינו לפחות לעצב יהודי המכיר בכך, שהמדינה והאומה חתומות בחותם של ייחוד יהודי, וכי אופי האנשים והמדינה משקף את המורשה היהודית.

זהו מאבק על נשמת בני הנוער, האתגר הגדול ביותר הניצב בפני מדינת ישראל כיום. כל הבעיות האחרות משניות לו, משום שפתרונן תלוי בשאלה, האם הצעיר הישראלי יהיה יהודי טוב וגאה הבטוח בייחודו ובמקוריותו וקשור ליהודים אחרים ברעיון משותף.

לאסוננו, אנו מתעלמים מן הבעיה, מפחיתים בחשיבותה או מעריכים אותה לא כהלכה. הצבועים והדמגוגים אינם מרפים מן הנוער ועלינו להתמודד איתם ולהעניק לבני הנוער רעיון, אשר יתן להם סיבה להיות יהודים, לשמור על הערכים היהודיים המסורתיים והעתיקים. עלינו למצוא את בני הנוער – לגלות להם מי הם, ולהשיב על שאלותיהם: מדוע יהודי אנוכי? מי אני ומה אני?