פירוש המכבי - דברים

דברים פרק טז

פרק טז

בטחון; ידעתי את ה'; פסח; מושגים

(א) שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלקיך כי בחדש האביב הוציאך ה' אלקיך ממצרים לילה. הקב"ה הקפיד על הזמן, גם התקופה, גם החודש וגם הלילה. וכתב רש"י: "מקודם בואו, שמור שיהא ראוי לאביב [שתקופתו תהיה תקופת אביב ולא חורף]... ואם לאו, עַבֵר את השנה".  כלומר, תקופת ניסן, שהיא האביב, תהיה דוקא בניסן, כדאיתא בר"ה (כא.). והטעם שהקב"ה הוציא את בני ישראל ממצרים דוקא באביב, הוא משום שאז העולם והחיים מתחדשים (וכתב אבן עזרא: "נקרא כן [חדש האביב] בעבור שהיה בו אביב בצאתם ממצרים"). דוקא כשהיו בשיא היאוש, והעולם היה קודר וקר כמו בחורף (תקופת טבת - עיין ר"ה כא.), פתאום בא ה"אביב", התחייה הלאומית, ולכן פסח תמיד צריך להיות בחודש האביב. וצריך לאכול את הפסח בלילה, משתי סיבות: האחת, כמו שכתב רש"י: "...לפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת...", כלומר, שזאת היתה הודאת פרעה שאכן ה' הוא האלקים, וכניעתו למושג: "ידעתי את ה'"! והסיבה השניה היא, שכמו שיצאו ממצרים באביב כסימן שהחורף יעבור ושהאביב עם תחייתו יתגבר עליו, כך הגאולה התחילה בלילה שהוא חושך ואפילה וסמל היאוש, והסתיימה בצאתם ביום. וכתב הספורנו (ג): "והטעם שציויתי... שיהיו שנות הלבנה מכוונות עם שנות החמה ע"י העיבורים... ולא ציויתי למנות לחדשי חמה שהם בלתי צריכין לעיבור, הוא כדי שתזכור יציאת מצרים כל ימי חייך, שבכל עיבור חודש ועיבור שנה שתעשה בשביל שיהיה ניסן חודש האביב [שהרי כל ענין העיבור מכוון רק כדי שחודש ניסן יהיה באביב], תזכור שזהו בשביל יציאת מצרים".

עם ישראל - עם אחד עם אלקים אחד

(ב) וזבחת פסח לה' אלקיך... במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם. הבאת הפסח ומעשר שני לירושלים היא סמל האחדות והאיחוד של עם ישראל עם אלקיו. וכתב הרמב"ן (א): "יזהיר את ישראל לעלות בהם אל המקום אשר יבחר ולשמוח לפניו, כי כאשר ציווה שיביא מעשר שני לפני ה' וכן הבכור ויאכלם שם במקום אשר יבחר ה', הוסיף לבאר כי עוד חייבין שיבואו כולם לפני ה' ויחוגו לפניו בשלשה רגלים ולשמוח בשלמים".

בטחון; ידעתי את ה'; פסח; מושגים

(ג) לא תאכל עליו חמץ; שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוֹני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים [וכל זה למה?] למען תזכוֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך - תזכור ע"י כל הסמלים. ובטעם החמץ כתב הספורנו: "שבהיותו קרבן זכרון הגאולה שהיתה ברגע קטן [=פתאום], אין ראוי לאכול עמו חמץ שהוא צריך עיכוב". ורש"י כתב: "'לחם עוני' - לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים". ועל החפזון כתב רש"י: "וחפזון - לא שלך היה אלא של מצרים". וזה השיא של ידיעת ה'. והספורנו אומר עוד: "'לחם עוני' - לחם שהיו אוכלים בעוני ושלא היה להם פנאי להשהות עיסתם עד שתחמץ מפני נוגשים אצים... והטעם להזכיר חפזון הלחם הוא כי תמורת אותו חפזון העוני, היה לך אח"כ חפזון הגאולה, כענין (ירמיהו לא:יב): 'והפכתי אבלם לששון'". כלומר, שבני ישראל היו אוכלים מצות כל השנה במצרים כאוכל רגיל, משום שהמצרים לא נתנו להם פנאי לאפות לחם לאט לאט ולאכול.

עם ישראל; ידעתי את ה'

(יא-יב) ושמחת לפני ה' אלקיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך, והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך, במקום אשר יבחר ה' אלקיך לשכן שמו שם. וזכרת כי עבד היית במצרים, ושמרת ועשית את החֻקים האלה. כאן ציווה ה' לשמוח בחג השבועות. וכן ציווה בחג הסוכות, בפסוקים יד-טו: "ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי והגר והיתום והאלמנה... שבעת ימים תחוֹג לה' אלקיך במקום אשר יבחר ה', כי יברכך ה' אלקיך בכל תבואתך ובכל מעשה ידיך והיית אך שמח". מצות השמחה הזאת באה להורות ארבעה דברים: א) שְמח דוקא במקום שיבחר ה', ותן מרכושך לנצרכים, לסמל שכל הברכה והשמחה באה מה'. ב) שמחת יהודי צריכה להיות כרוכה תמיד בקדושה ובמצוה, ולא להיות שמחה של הפקר. ג) בחג של ה', אתה חייב לשמוח ולהיות שמח בחלקך אפילו כאשר המצב אינו נעים, כי כל ההרגשות בחיים והחיים עצמם, הם רק דבר ארעי. ומזה נלמד על שפלות האדם וידיעת ה'. כך כתב הספורנו (טו): "ובשמחתך לא יתערב עצבון". ד) אל תרגיש עצבות כאשר אתה נותן משלך לנצרכים, כי מה שאתה נותן אינו שלך. כך כתב הספורנו (יב): "שלא היה אז [במצרים] שום ממון שלך... 'ושמרת ועשית את החקים האלה' בנתינת לקט ופאה לרצון לפני ה' שהוציאך משם ונתן לך עושר ונכסים".

וכל יציאת מצרים והקמת עם ישראל היו רק כדי שישראל יֵדע את ה' וישמור את חוקיו. כך כתב רש"י (יב): "על מנת כן פדיתיך, שתשמור ותעשה החוקים האלה".

יש כאן הבטחה של השגחה פרטית. כך כתב רש"י (יא): "ארבעה שלי [הלוי והגר...] כנגד ארבעה שלך... אם אתה משמח את שלי אני משמח את שלך".

לה' הארץ ומלואה

(יג) חג הסֻכוֹת תעשה לך שבעת ימים באספך מגרנך ומיקבך. כאן כתוב "לך", ואילו להלן כתוב (פסוק טו): "שבעת ימים תחוֹג לה' אלקיך...". והיינו הך - מה שאתה חוגג את חג הסוכות בשמחה כאשר אתה אוסף את רכושך שהוא "לך", בא רק מידי "ה' אלקיך", ועליך לדעת  שאתה ושלך - שלו.

מנהיג - מתקן או מקלקל את ההמון

(יח) שוֹפטים ושוֹטרים תתן לך בכל שעריך... ושפטו את העם משפט צדק. כתב הספורנו: "אחר המצוות להמון [שלש רגלים], ציווה ענייני מנהיגיו והם המלכים והשופטים והכהנים והנביאים, אשר בתיקונם [אם הם יהיו מתוקנים, בסדר] יתוקן ענין ההמון, ובקלקולם - יקולקל". מכאן אנו לומדים שהדרך לחברה מתוקנת וטובה אינה הצורה של החברה, כלומר, הרעיון הפוליטי או הכלכלי, אלא מהותם וטיבם של האנשים שהם המנהיגים. אם הם יהיו שופטי צדק, תיווצר חברה הגונה, חברת צדק; ואם הם יהיו מקולקלים, תהיה החברה מקולקלת, ולא משנה מה צורתה הרעיונית.

מנהיג; א"י

(יט) לא תטה משפט, לא תכיר פנים, ולא תקח שוֹחד, כי השחד יעוֵר עיני חכמים ויסלף דברי צדיקִם. עיוורון זה אינו דוקא בשוחד בענייני משפט, אלא תמיד הממון והחיים הטובים הם פיתוי מסוכן אפילו לחכמים ולצדיקים. ואנחנו רואים איך שגדולים וחכמים אינם רוצים לעלות לא"י ולעזוב את ישיבותיהם ואת עשרם בגלות, ומחפשים הצדקה בתירוצים תורניים שהם קרובים לסילוף האמת.

מנהיג; א"י; משפט צדק - גודל עניינו

(כ) צדק צדק תרדוֹף, למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלקיך נוֹתן לך. כמה גדול הוא ענין המשפט! כתב רש"י: "כדאי הוא מינוי הדיינין הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם". וכך אומר ישעיהו (א:כז): "ציון במשפט תפדה...".

כתב הספורנו: "...כי חסרון זה [חסרון הצדק] ימנע הירושה בה [בא"י] כאומרו (ישעיהו נז:יז): 'בעווֹן בִצעו קצפתי'". מכאן רואים שהברכה הגדולה ביותר שניתנת לישראל היא ברכת הארץ.

מנהיג; צדק; מושגים

צדק צדק תרדף... כתב רש"י (על פי ספרי, קמד): "הַלֵך אחר בית דין יפה". ויש להקשות: וכי ילך אחד מבעלי הדין לב"ד שאינו יפה? ועוד: אם יש ב"ד כזה, איך מתירים לו לשפוט? ועוד: אם הכוונה היא - "לך אחרי ב"ד שעושה צדק", היה צריך לומר "הלך אחר ב"ד צדק"? אלא נראה שלא מדובר על ב"ד שאינו שופט צדק ח"ו, אלא על ב"ד ששופט צדק אבל שופט קשה ובלי רחמים. ואנו לומדים מזה שב"ד צריך להיות גם צדק וגם יפה, כלומר, רחמן.

צדק

אומר המדרש (דברים רבה ה:א): "אמר רשב"ג: אל תהי מלגלג בדין, שהוא אחד משלוש רגלי העולם. למה? ששנו חכמים (אבות א:יח): על שלושה דברים העולם עומד: על הדין, ועל האמת ועל השלום. תן דעתך, שאם הטיתה את הדין שאת מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו. רבנן אמרי: קשה הוא כחו של דין, שהוא אחד מרגלי כסא הכבוד. מנין? (תהלים פט:טו): 'צדק ומשפט מכון כסאך...'". ועוד שם (ה:ד-ה): "אמר הקב"ה: הנפש והדין נתונים בידי. שִמרו את הדין ואני אשמור נפשותיכם... אמר ר"א: אם נעשה הדין למטה אין הדין נעשה למעלה, ואם לא נעשה הדין למטה הדין נעשה למעלה".

עם ישראל והדין; מושגים

עוד אומר המדרש (שם ה:ז): "כך אמר הקב"ה: מכל האומות שבראתי איני אוהב אלא לישראל, שנאמר (הושע יא:א): 'כי נער ישראל ואוֹהֲבֵהו'. מכל מה שבראתי איני אוהב אלא את הדין, שנאמר (ישעיהו סא:ח): 'כי אני ה' אוֹהב משפט'. אמר הקב"ה: נותן אני מה שאהבתי לעם שאני אוהב; הֱוֵי 'שופטים ושוטרים [תתן לך...]'".

גאולה; קידוש השם; מושגים

בזכות הדין והצדק ישראל נגאלים. כך אומר המדרש (שם ה:ז): "אמר הקב"ה לישראל: בָנַי, חייכם, בזכות שאתם משמרים את הדין אני מתגבה. מנין? שנאמר (ישעיהו ה:טז): 'ויגבה ה' צב-אות במשפט'. וע"י שאתם מגביהין אותי בדין אף אני עושה צדקה ומַשרה קדושתי ביניכם. מנין? שנאמר (שם): 'והא-ל הקדוש נקדש בצדקה'. ואם שמרתם את שניהם, הצדקה והדין, מיד אני גואל אתכם גאולה שלימה. מנין? שנאמר (שם נו:א): 'כה אמר ה': שִמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להִגָלות'".