אור הרעיון

פרק א - על עול מלכות שמים

[[א]] פרק א
על עול מלכות שמים


יסוד היסודות וראשית תורת האדם, שידע מה תפקידו בעולם, ושיתבונן מה הן דרכי ה' יתברך, רעיונותיו ומדותיו שבהם ידבק האדם כדי להגיע לתפקידו. והעיקר - שיקבל על עצמו עול מלכות שמים, את ריבונותו, אדנותו ומלכותו הבלתי מעורערת של הקב"ה, מלך מלכי המלכים, וידבק בכל דרכיו ומצוותיו שהן אמת ואמונה, בל יעבור, ללא סטייה וללא הירהור אחרי אמיתות מדותיו ודרכיו, וכעבד לפני אדונו ומלכו.

פעמיים באהבה, בכל יום תמיד, אומרים ישראל בקריאת שמע: "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום, על לבבך". והכוונה הברורה והאזהרה הצלולה בזה היא, שהדברים האלה, מצוות ה', יהיו "מעל לבבך", מעל ליצרך, ובגדר: "עשה רצונו כרצונך..." (אבות ב:ד). זאת היא מצות המצוות, יסוד המבנה התורני, אתחלתא דגאולת האדם מהבהמיות, ראשית שבירת האנוכיות וה"יש" שבו, שזה שורש הרע בעולם, כאשר שבירתו מהווה את תחילת התעלותו לקדושה, שהיא תכלית האדם. כפיפת הראש והאנוכיות תחת עול מלכות ה', והנכונות להידבק בו ולסור למרותו ולמלכותו באופן מוחלט, הן התנאי המוקדם להגיע לקדושה השלמה המכוונת מאת ה' יתברך. וזאת כוונת המלים בתפלת שחרית: "אשרי איש שישמע למצוותיך ותורתך ודברך ישים על לבו", היינו מעל לבבו, וכן הספרי (ואתחנן לג): "'והיו הדברים האלה... על לבבך' (דברים ו:ו)- למה נאמר? לפי שהוא אמר (שם) 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך'... איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, תלמוד לומר 'והיו הדברים האלה... על לבבך', תן הדברים האלה על לבבך שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומדבק בדרכיו".

ובדבקות עצמה טמון יסוד בריאת האדם, שעצם הדבקות, ההכנעה, וביטול ה"יש" של האדם הוא תכליתו בעוה"ז, ומאידך, מלבד שעצם הדבקות כשלעצמה היא תכלית האדם, בזה שהולך בדרכי ה' המסויימות והמיוחדות, האמיתיות והקדושות, הוא אכן קובע ויוצר אמת וקדושה בעולם. שהרי הקב"ה הוא מקור החכמה והעוז, כולו אמת, כולו צדק וחסד, כולו טוב, שלמות האמת והקדושה. ובכן, עלה במחשבתו להגשים ולהביא למציאות את האמת והשלמות והטוב והצדק והחסד והנוי והיופי שטמונים בתוך חכמתו וגדולתו ותפארתו וערכיו ודרכיו. ועל כן החליט לברוא עולם על פי התורה - עולם שכולו טוב. וכך אמרו חז"ל (ויקרא רבה כג:ג): "העולם כולו לא נברא אלא בשביל תורה".

וכן (בראשית רבה א:א): "'ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום' (משלי ח:ל)... התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה". וכן אמרו (שיר השירים רבה ב:[ב]ג): "העולם לא נברא אלא בשביל ישראל". כי ישראל הוא בחירת ה' להמשיך את התפקיד שנתן בראשית לאדם הראשון וכמו שנבאר בע"ה. ואם כן, כאשר האדם וישראל מזניחים את התורה ודוחקים את רגליה מן העולם, אין בכלל סיבה לקיומו של העולם. ואכן אמרו חז"ל [[ב]] (שבת פח.): "מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר להם: אם ישראל מקבלים התורה אתם מתקיימים, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתוהו ובוהו".

תכלית העולם וסיבת בריאתו וקיומו היא להביא את כל יצורי עולם לידיעת ה' יתברך, כדי שיספרו את תהילתו וישירו את הודו וגדולתו ובכך לכוף את יצרם ולשעבד את גאוותם, ולהפוך את ה"יש" שבהם ל"אין", ולהידבק במדותיו ובמצוותיו כדי שיתדמו אליו במידת האפשר. וכך אמר ישעיהו הנביא (ב:יא): "עיני גבהות אדם שפל ושח רום אנשים ונשגב ה' לבדו ביום ההוא". וכך אמרו חז"ל (אליהו רבה א): "ואח"כ ברא אדם והביאו לעולם, ולא בראו אלא על מנת שיעבדנו בלב שלם ולמצוא קורת רוח ממנו ומתולדותיו אחריו עד סוף כל הדורות". וכך מסיים דוד המלך ע"ה את ספר תהלים (קנ:ו): "כל הנשמה תהלל י-ה, הללוי-ה". וכן (שם ק:א-ג): "הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחה, באו לפניו ברננה, דעו כי ה' הוא אלקים...". וכל בחירתו של ישראל כעם ה', עם סגולה ונבחר, באה רק כדי שישראל ידע כי אכן "ה' הוא אלקים, הוא עשנו ולו אנחנו, עמו וצאן מרעיתו" (שם), וכן (שם קמה:כא): "תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד", כך שנהלל י-ה ונספר את תהלות ה', עד שכל העמים יושבי תבל יכירו וידעו כי ה' הוא האלקים, ויכרעו לו ברך וישתחוו להוד מלכותו, ויקבלו עליהם עול מלכות שמים, ובכך ישברו וישעבדו לפניו את יצרם ואת גאותם.

וכך אמר הנביא (ישעיהו מג:כא): "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו...". מציאות ה' והאמונה בו הוא יסוד היסודות, וממנו בהכרח נובעת הדרך אשר ילך היהודי בה. מצות המצוות היא לדעת את ה', וכן פותח הנשר הגדול הרמב"ם את ספרו הגדול, המשנה תורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו". ועל זה נצטוו העד - האדם, והעדה - ישראל, להעיד כל ימי חייהם. "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (הושע ב:כב). לדעת שאכן קיים בורא העולם ושאכן הוא אלוקי צבא-ות, אלוקי ההיסטוריה והאמת - ידיעה זו היא האמונה. לדעת את ה' הוא לעמוד ברגשי אימה, באותו רטט שאנו מכנים יראת שמים, כעבד בפני רבו. ובאותה אהבה עזה ונהדרת שאנו מכנים אהבת ה', כבן כלפי אב ואם. ידיעת ה' היא הכרת המציאות האמיתית, שה' יתברך הוא מקור החכמה והתבונה והאמת וגם כל יכול, ועל כן חובה לקבל בהכנעה מוחלטת את עול מלכותו, וללמוד ולהבין ולדעת את דרכיו ומחשבותיו.


ואכן ידיעת ה' וידיעת דרכיו ומחשבותיו ושעבוד האדם למצוותיו ודרכיו של הקב"ה - היא תכלית האדם, וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל. והנה, נגע הצרעת של ימינו הוא כניסת טומאת התרבות הזרה של הגוים והנכרים לתוך המחנה הקדוש של ישראל.

חדירת המחשבות והדעות הנפסדות של התרבות הזרה היא הפסל שהוכנס להיכל, ששם מותר רק ארון העדות, שלוחותיו מעידים על אחדות ויחוד הקב"ה, שהוא ומחשבותיו ודעותיו נשגבים לבד. רבבות ויותר - אין ספור - מעם ישראל נכבשו על ידי הרעיונות והמושגים הפסולים של התרבות הזרה, שלקחה בשבי את שכלם ומוחם, ואכן זרחה הצרעת במצחם, וכן היא כוונת המקרא בעוזיהו המלך, האומר (דברי הימים ב כו:טז,יט): "וכחזקתו, גבה לבו עד להשחית, וימעל בה' אלקיו, ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת... והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה'...".

התרבות הזרה של הגוים שישראל חיו ביניהם בגלל הגלות [[ג]] הארורה שהשחיתה את נפש היהודי שהיה קרבן להשפעתה וששאב ממימיה הרעים, לא רק הביאה את העם לידי כפירה ומעילה, אלא גם סילפה ועיוותה את טהרת התורה ואת תמימותה ואת אמיתותה, בזה שהכניסה את מחשבותיה ומושגיה העקומים והזרים גם לתוך לבותם ומוחם של יהודים טובים ותמימים, ולומדי תורה. ובכן, זה שורש הרע של ימינו, ואין תפקיד יותר גדול וחשוב וחיוני מאשר לעקור את השורש הזה, שורש פורה ראש ולענה. כי ללא עקירת השורש של חדירת תרבות הזרה לתוכנו, ישארו בתורה כל המחשבות הזרות של שקר וזיוף וסלוף ושל שעטנז איום שהסתננו לתוכנו, ועל כן צו השעה הוא להחזיר את התורה לאמיתה על ידי ביעור הרע מקרבנו, עקירת המושגים הזרים והנכרים של התרבות הזרה.

זה תפקידם של ישראל - לחזור לאמת הטהורה של תורת ה', לדעת את ה' כאלקים, יחיד ומיוחד ואחד, ולהפיץ ידיעה זו בקרב הגוים כולם, כדי שיקבלו כל העמים ברחבי תבל את עול מלכותו ואת דרכיו ומדותיו הגדולות והנעלות שהן דרכי האמת לאמיתה, והקדושה לקדושתה, שיא הזיו, ההדר, ההוד, והיופי שביופי. תכלית הבריאה היתה לברוא בריה שתהיה שונה מכל שאר הבריות שבעולם. לא כחיות וכבהמות וכעופות שאינם מסוגלים לכבוש את יצרם ושמטבעם משועבדים הם ליצרם החומרי ושכל חייהם מרוכזים סביב הצורך להשביע את תאותם, והרי איך יגיע לאלה עונש כאשר אין להם בחירה אלא תפקיד בהמי? וגם לא כמלאכי השרת שבכלל אינם מסוגלים לטעום מיצר רע שאינו נמצא כלל וכלל בתוכם. ואם כן איך יגיע להם שכר כאשר אין להם בחירה אלא תפקיד טבעי של קדושה וטוב גרידא? הבריה הזאת, האדם, היא יחידה במינה, בלעדית, שונה מכל שאר היצירות שיצר הקב"ה, בזה שבתוכה נמצא אמנם יצר אך גם הכח הנפשי והאומץ הרוחני להתגבר עליו ולמשול בו -ואיזו גדלות ואיזו התרוממות יש בזה! וזה היה המסר הגדול של הקב"ה לקין (בראשית ד:ז): "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רבץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו".

ואמרו חז"ל (לקח טוב, בראשית ד:ז): "כל תשוקתו וחיבתו של יצה"ר אינו אלא עליך, ואם אתה רוצה תמשול בו". וכן (ספרי, עקב מה): "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בני, בראתי לכם יצר הרע, בראתי לכם תורה תבלין. כל זמן שאתם עוסקים בה, אינו שולט בכם, שנאמר (בראשית ד:ז): 'הלוא אם תיטיב שאת'. ואם אין אתם עוסקים בתורה הרי אתם נמסרים בידו, שנאמר (שם): 'ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ'. ולא עוד, אלא שמשאו ומתנו בך, שנאמר (שם): 'ואליך תשוקתו'. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר: 'ואתה תמשל בו'". איזה תפקיד, ואיזה ייחוד ניתן לאדם! שיא הבריאה, היהלום שבכתר היצירה.

וכך אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ח:ה-ז,י): "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך, כל שתה תחת רגליו... ה' אדונינו, מה אדיר שמך בכל הארץ". כלומר, מצד אחד "מה אנוש כי תזכרנו" - אדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, שנמשל כחרס הנשבר וכציץ נובל שאפילו היתוש קדמו בבריאה. ומאידך "ותחסרהו מעט מאלקים", לא רק שהגבהת אותו עד שהוא כמעט הגיע לעליונים, למלאכים שיש להם קדושה וטהרה וידיעת ה', אלא למעשה - בזה שלא הגיע לדרגה של מלאכים ונשאר בו יצר הרע, דוקא בזה גדול הוא מהמלאכים כי יש בו גם יצר הרע וגם היכולת להתגבר עליו ולשעבד את עצמו ואת גאותו והאנוכיות שלו לצווי ה', ואין בעולם דבר גדול מזה. [[ד]] ולשם כך נברא העולם - רק לאדם. וזאת כוונת חז"ל (שבת פח:): "בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע! מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו... 'מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו, ה' אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים' (תהלים שם) [כלומר, על השמים תן הודך ולא על הארץ, לאדם]". וממשיכים שם חז"ל ומביאים את תשובתו של משה רבינו ע"ה למלאכים, ותמציתה היא: [וכי]" קנאה יש ביניכם, יצר הרע יש ביניכם [שאתם צריכים את התורה כתבלין נגדם]? מיד הודו לו [המלאכים] להקב"ה, שנאמר (תהלים שם): 'ה' אדוננו, מה אדיר שמך [בכל הארץ]', ואילו 'תנה הודך על השמים' לא כתיב [כאן, כמו שנאמר קודם בתחלת הפרק]".

כי בלי אדם, בלי בריה המסוגלת לחטוא ולהבין מה זה חטא ושיש לו גם כח הבחירה, בכוונה ובדעת לשלול את החטא ואת הרע ובכך לכוף את יצרו ולשעבד את גאוותו בידיעת ה' וגדולתו וקדושתו ובהכרת הטעם הטוב והנעים והמתוק של דרכיו, חוקותיו ומצוותיו (וכמו שאמר דוד המלך ע"ה (תהלים לד:ט): "טעמו וראו כי טוב ה'") - מה טעם לברוא עולם? מאחר שהמלאכים אינם מסוגלים לחטוא ולהתעלות ולהתקדש משום שכבר עלו והתקדשו מיצירתם; ומאחר שבעלי החיים - החיות והבהמות - נבראו כמשועבדים ליצרם ולטבעם הבהמי, מי יכיר ויוקיר את גדולת ה' ומי יבחין בנפלאותיו ובגדלות הטוב לעומת הרע? כי הרי איך יוכל האדם להוקיר אור אם לא ראה אי פעם חושך? ואיך יהנה האדם מהמתוק כאשר מעולם לא טעם מהמר? כך, רק מי שמסוגל לחטוא ולהיטמא ולהשפיל את נפשו בלכלוך של הרע, ואשר במקום זה כבש את יצרו, כפה את תאותו וגאותו והתקדש והתעלה במצוותיו של הקב"ה, יכול לקום ולשבח יום יום: "מה רבו מעשיך ה'" (תהלים קד:כד), "מה גדלו מעשיך ה', מאד עמקו מחשבותיך" (שם צב:ו).

ואכן אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק יא): "ועמד אדם על רגליו והיה מסתכל כלפי מעלה ומטה... וראה כל הבריות שברא הקב"ה, התחיל מפאר לשם בוראו, ואמר (תהלים קד:כד): 'מה רבו מעשיך ה'!' עמד על רגליו והיה מתאר בדמות אלקים. ראו אותו הבריות ונתיראו. כסבורין שהוא בוראן ובאו כולם להשתחוות לו. אמר להם ... בואו. אני ואתם נלך ונלביש גאות ועוז ונמליך עלינו מי שבראנו לפי שהעם ממליכין את המלך ואין המלך ממליך את עצמו, אם אין העם ממליכין אותו. הלך אדם לעצמו והמליך אותו ראשון וכל הבריות אחריו ואמר (תהלים צג:א): 'ה' מלך גאות לבש'". ועוד אמרו חז"ל (פרקי דרבי אליעזר, פרק ג): "אם אין צבא ואם אין מחנה למלך, על מה הוא מולך? ואם אין עם מקלסין למלך אי זה הוא כבודו של מלך?" ובכן, האדם נברא להבחין בגדלותו וברוממותו של הקב"ה, ומתוך אהבה זו שתצמח מהכרת הדרתו של הקב"ה, יתכופף ויכנע וישתעבד לו באהבה ובחדוה, וימליכנו כמלך על כל העולם כולו, וידבק במדותיו ובדרכיו ויתדמה לו. עוד אמרו חז"ל (בראשית רבה ח:ו): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבון העולם! 'מה אנוש כי תזכרנו...' (תהלים ח:ה) - הדא עקתא להן מבריא [צרה זו למה נבראת]? אמר להון: א"כ 'צנה ואלפים כלם, [וגם בהמות ש-די]' (שם:ח) למה נבראו? 'צפור שמים ודגי הים' (שם:ט) - למה נבראו? משל למלך שהיה לו מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנאה יש למלך שמלאו?"

כלומר, בלי "אורח", היינו בריה שיכולה להבין ולהעריך ולהוקיר את גדלות הטוב והקדושה שיצר הקב"ה ובכך את טובתו וקדושתו של הקב"ה בעצמו, איזו תועלת יש בכלל בטוב, ובקדושה ובעולם עצמו? והרי כל אלה [[ה]] יישארו כמו אומנות או תמונה נהדרת להפליא או כסמפוניה מרהיבה, שאין עין לראותה ואין אוזן לשמוע את מתיקות ניגונה (ובאמת, כל האומנות והיופי החומרי שבעולם, נבראו רק כדי לסמל את היופי וההדר הנפשי וכדי להוסיף לאדם הבנה וידיעה כמה גדול הוא הקב"ה; שכשם שברא הקב"ה יופי והדר חומרי שניתן לחוש וליהנות מהם על ידי חושיו החומריים, כך ברא הקב"ה יופי והדר נפשי - קדושה והתרוממות, להנאת האדם שיעריך אותם ויעשם חלק מנפשו הפנימית; ולכן מה נאה ומה יאה לאדם ליהנות מפלאי הטבע ומיופי האומנות והשירה, שמהם יכיר את יפהפיותה של הגדלות הנפשית והנשמתית של דרכי ה'; וברור, שזה בתנאי שלא יעשה את היופי החומרי עיקר, כאשר כל כולו לא נברא אלא לסמל את העיקר - דרכי ומצוות ה').

לכן, לאחר שברא הקב"ה את "מגדלו", את העולם כולו עם הדרו ותפארתו החומרי והנפשי, ברא את שיא התכלית - האדם - שרק הוא מסוגל להעריך את העולם ואת יוצרו ועל ידי זה להשפיל את עצמו ולכוף את יצרו לפני מלך מלכי המלכים.וכך אמרו חז"ל (בראשית רבה ח:א): "אם זכה אדם אומרים לו: אתה קדמת למלאכי השרת. ואם לאו, אומרים לו: זבוב קדמך, יתוש קדמך" (כלומר, שכל הבהמות והחיות והשרצים קדמו לאדם בבריאת העולם). תפקיד גדול ציווה הקב"ה על האדם, ולאחר מכן על ישראל הקרויים אדם, כמו שאמרו חז"ל (יבמות ס:-סא.): "וכן היה רשב"י אומר: קברי גוים אינן מטמאין באוהל, שנאמר (יחזקאל לד:לא): 'ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם', אתם קרויין אדם ואין הגוים קרויין אדם". כוונת מאמר זה היא, שהקב"ה ברא את אדם הראשון עם תפקיד אחד: לדעת את ה', לשעבד את עצמו אליו ואל כל מדותיו, ולהלל ולשבח את הקב"ה ואת ערכיו ומדותיו. ומכיון שחטא אדם הראשון, זרעו אחריו חייבים למלא תפקיד זה. אך לא כל זרעו נקראו "אדם" לצורך זה, אלא ישראל.

לאחר חטא אדם הראשון, ביקש הקב"ה לו איש כלבבו שממנו יצא עם קדוש ונבחר שיקבל על עצמו את תפקידו של אדם הראשון, שמעל בתפקידו. וה' העיר ממזרח את הצדיק אברהם אבינו, וזרעו נבחר להיות שליח ומשיח ה', בכורו ובחירו. ישראל שנבחר להיות ממשיך תפקידו של אדם הראשון, נקראים "אדם", שיש להם הנשמה של האדם, הבריאה הנפלאה והמיוחדת בעולם, בעוד הגוים, למרות שויונם הגופני לישראל, אינם "אדם" במובן הנפשי. ברור שהלא-יהודי שונה מבעלי חיים, הבהמות והחיות. בודאי שהלא-יהודי אינו סתם "חי" אלא למעלה מזה, "מדבר". אבל ביחס ליהודי, אין הלא-יהודי נקרא "אדם", כי אין לו הנפש הרמה והנשמה הקדושה והטהורה של האדם הרוחני. תפקיד גדול הושם על ישראל: לדעת את ה' כאלקים, כמלך מלכי המלכים, שלבדו הוא. להמליכו כמלך עלינו כל שעה ושעה ולרעוד לפני גדולתו וחכמתו וגבורתו ואינסופיותו. להידבק במידותיו, ובערכיו, ובמחשבותיו, ולהפיץ את גדולתו בתבל כדי להמליך את ה' על כל העולם כולו. משום כך, בראש השנה, היום שבו נברא העולם, עיקר מצוות היום היא להמליך את הקב"ה כמלך ולקבל את עול מלכותו - כי זה עיקרה של מלכות. ומשום כך יוצאים את מצות סדר מלכויות דר"ה בפסוק המורה על מלכותו וקבלת עולו אע"פ שהמלה "מלך" לא נאמרה בו. כך למדנו במשנה (ר"ה לב.): "אין פוחתין מעשרה מלכויות, מעשרה זכרונות, מעשרה שופרות. ר' יוחנן בן נורי אומר: שלשה שלשה מכולן יצא".

וכן פסק הרמב"ם (הל' שופר ג:ח) וז"ל: "וצריך לומר בכל ברכה מהן עשרה פסוקים מעין הברכה [כלומר, מעין מלכויות ]'וכו שלושה פסוקים מן התורה ושלושה [[ו]] מספר תהלים ושלושה מן הנביאים ואחד מן התורה משלים בו...".עיין שם. ובגמרא (שם לב:) מצאנו מחלוקת, מה נקרא מעין הברכה, וז"ל: "ת"ש: 'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד' (דברים ו:ד), מלכות, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אינה מלכות. 'וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים אין עוד' (שם ד:לט), מלכות, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אינה מלכות. 'אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו' (שם:לה), מלכות, דברי ר' יוסי. ר' יהודה אומר אינה מלכות". כלומר, ר' יהודה סובר שחייבים לומר את המלה "מלך" ובלי זה לא יצא ידי חובת מלכויות, ור' יוסי בא ואומר שהעיקר הוא לא המלה "מלך" אלא המשמעות של מלך, דהיינו שהוא אחד, ומשום כך חייבים לפחד ולקבל את עול מלכותו ושעבודו ללא סייג.

ואכן כך פסק הרמב"ם (שם ג:ט) וז"ל: "'שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד'; 'אתה הראת לדעת' וכו'; 'וידעת היום והשבות אל לבבך' וכו', כל פסוק מאלו, מלכות הוא ענינו אע"פ שאין בו זכר מלכות והרי הוא כמו 'ה' ימלוך לעולם ועד' (שמות טו:יח), 'ויהי בישורון מלך' (דברים לג:ה) [שהם פסוקים של מלכויות]". דבר גדול למדנו כאן: כמו שאמרנו, עיקר הענין של מלך ומלכות ה' הוא להמליכו על כל העולם, ועלינו לקבל את עול מלכותו. ואם כן, מי שקורא ק"ש ומדקדק בפולחן שבה, כגון אמירת המלה "אחד" באריכות וכל המרבה הרי זה מכובד בעיני המתפללים, ואינו יודע מה עיקר הקריאה ומה משמעות המלה "אחד", ולא שם לב לעיקר זה כאשר הוא אומרו, מפסיד את עיקר המצוה ואת תפקידה לגביו. כך אמרו חז"ל (ברכות יג:): "ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דר' חייא בר אבא, חזייה דהוה מאריך טובא. א"ל: כיון דאמליכתיה למעלה ולמטה ולארבע רוחות השמים, תו לא צריכת". לא האריכות והצעקה הן העיקר, אלא לדעת שכל כוונתה של ק"ש היא להמליך את הקב"ה על העולם ועל האדם הקוראה, ולכן רחמנא מחשבה וכוונה בעי, שבעת שקורא את הפסוק יחשוב בבירור שהוא מקבל את הקב"ה על עצמו כמלך וכאדון ושהוא יהיה עבדו הנאמן שמקבל על עצמו עול - עול מלכות שמים - ויספר תהלתו כל ימי חייו.

מי ימלל גבורות ה' ומי יוכל לספר כל גדולתו, כי ה"סיפור" ו"המספר" אחד הוא, ולא סיפור ולא מספר יוכלו לתאר את האינסופיות של הקב"ה. ומכל מקום: "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו" (ישעיהו מג:כא). וכן (תהלים ט:ב,טו): "אודה ה' בכל לבי אספרה כל נפלאותיך... (טו) למען אספרה כל תהלתיך בשערי בת ציון אגילה בישועתך". וכן (תהלים עח:ג-ד,ו): "אשר שמענו ונדעם ואבותינו ספרו לנו, לא נכחד מבניהם לדור אחרון מספרים תהלות ה' ועזוזו ונפלאותיו אשר עשה... למען ידעו דור אחרון בנים יולדו, יקמו ויספרו לבניהם". וכל כך למה? "וישימו באלקים כסלם ולא ישכחו מעללי א-ל ומצותיו ינצרו" (שם:ז).דוד המלך ע"ה עמד באימה ובתימה ואמר (תהלים ח:ד): "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננתה...", והביט על העולם, בחוקות תבל ובנפלאות ה' והיללו (תהלים קד:כד,לא): "מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית, מלאה הארץ קניניך... יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו". ההבטה וההתבוננות במעשי בראשית מביאות את האדם לידיעת ה', להכרת הבורא ועוצם גדולתו, אשר אילו פינו מלא שירה כים ולשוננו רנה כהמון גליו אין אנחנו מספיקים לתאר את גבורות ה' ואת נפלאותיו ואת אינסופיותו.

וברור שגדלות אבותינו הראשונים ומנהיגינו ונביאינו נבעה בהרבה מקרבתם לחוקות הטבע ולמעשי בראשית, בזה שהיו רועי צאן וקשורים לאדמה ולארץ, כי העבודה תחת כיפת השמים, במדבר מול ההרים והשמים הרחבים, כאשר השמש הנפלאה זורחת בבקר ומאירה מתוך החושך באור אדום ומרהיב, והלבנה [[ז]] והכוכבים שמי יוכל לסופרם ממלאים את השמים השחורים-כחולים בלילה, והוא מתבודד והוגה וחושב ומקשיב ומבין - נוטעת באדם החי זאת יום יום, את האימה ואת היראה מפני מי שאמר והיה כל זה, ומאידך מביאה אותו להבנה של "מה אנוש כי תזכרנו...". האדם ההוגה והחושב, ושתורת ה' בפיו ובלבו, ושגם קשור יום יום לחיי מעשי בראשית, קונה לעצמו את עומק הנפש והרחבת הנשמה הפנימית, וגדלות המחשבה והשכל, ועל ידי כל זה מגיע לידיעה עמוקה וצלולה בה'.

ומשום כך למדנו (ירושלמי, ברכות ד:א): "רבי יוסי בן חנינא היה מתפלל עם דמדומי חמה כדי שיהא עליו מורא שמים כל היום". וז"ל תנחומא ישן (שמות י): "'ה' צדיק יבחן' (תהלים יא:ה)... דוד נבחן במרעה, שנאמר (תהלים עח:עא): 'מאחר עלות הביאו לרעות', עמוס נבחן במרעה שנאמר (עמוס ז:טו): 'ויקחני ה' מאחרי הצאן'; אף משה נבחן במרעה". וז"ל רבינו בחיי (שמות ג:א): "אחז משה רבינו האומנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים כי כן מצינו בהבל הצדיק (בראשית ד:ב), גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא. ועוד כדי להתבודד בנבואה". וז"ל כלי יקר (שם): "כי רוב הנביאים באו לידי נבואה מתוך הרעיה [מרעה], כי הנבואה צריכה התבודדות וע"י שיראה השמים מעשה ידי אלקים, כמ"ש (תהלים ח:ד): 'כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך' וגו'. כי ע"י זה תהיה כל מחשבתו במציאות ה' יתברך עד אשר יערה עליו ממרום רוח ה', מה שאינו מצוי כל כך ביושב בביתו או העושה איזו מלאכה אחרת בשדה, זולת הרועה היושב לו פנוי ברוב הזמנים". יתר על כן, כוונת הבידוד והבדידות אצל האבות היתה סימן לבנים להבדל ולהיות מובדלים מהגוים ומתרבותם הזרה שמשפיעה על, ושמוהלת את, מתיקותם של מים חיים, תורת ה'.וכמה יש להצטער על גלותנו הארורה שניתקה את היהודי ממעשה בראשית, עד שאיבד את ההתבודדות עם השכינה, שרק בחיק יצירת כפיו אפשר למוצאה.

והקליפה שכיתרה את ישראל והלבישה את עצמה עלינו, הרסה את עדינות הנפש והנשמה, וכמה מהעמקות וידיעת ה' הפסדנו בגלל זה! וכמה יש להצטער על עצם הגלות, ששברה את הבדידות וההבדלה של עם לבדד ישכון, וערבבה אותנו עם התועים הגוים ועם תרבותם הנפסדת. מכל מקום, עלינו לשבח לאדון הכל, ולפני שנוכל לספר מעשיו לעולם, עלינו לנטוע את גבורותיו ואת גדולתו בתוכנו, ולהלל: "מה רבו מעשיך ה'" (תהלים קד:כד), וכן "מה גדלו מעשיך ה'" (שם צב:ו), כאשר הראשון מתייחס לנפלאותיו במעשי בראשית והשני לחכמתו ולתבונתו ולערכיו. ואת שניהם, כחו וגבורתו של הקב"ה, וחכמתו וגדלות ערכיו ומדותיו, הכניס דוד המלך ע"ה למזמור לג, מהתהלים העצומים שכתב, וז"ל: "רננו צדיקים בה' לישרים נאוה תהילה, הודו לה' בכנור בנבל עשור זמרו לו. שירו לו שיר חדש היטיבו נגן בתרועה, כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה. אהב צדקה ומשפט חסד ה' מלאה הארץ. בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. כונס כנד מי הים נתן באוצרות תהומות. ייראו מה' כל הארץ, ממנו יגורו כל ישבי תבל. כי הוא אמר ויהי, הוא צוה ויעמוד. ה' הפיר עצת גוים, הניא מחשבות עמים. עצת ה' לעולם תעמוד, מחשבות לבו לדור ודור. אשרי הגוי אשר ה' אלקיו, העם בחר לנחלה לו. משמים הביט ה', ראה את כל בני האדם. ממכון שבתו השגיח אל כל ישבי הארץ. היצר יחד לבם, המבין אל כל מעשיהם. אין המלך נושע ברב חיל, גבור לא ינצל ברב כח. שקר הסוס לתשועה וברב חילו לא ימלט. הנה עין ה' אל יראיו, למיחלים לחסדו. להציל ממות נפשם ולחיותם ברעב...". [[ח]] והנביא ישעיהו (מב:ה) אמר: "כה אמר הא-ל ה', בורא השמים ונוטיהם, רוקע הארץ וצאצאיה, נותן נשמה לעם עליה, ורוח להולכים בה". וכן (שם מ:יב-טו): "מי מדד בשעלו מים ושמים בזרת תכן, וכל בשליש עפר הארץ ושקל בפלס הרים וגבעות במאזנים; מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו, את מי נועץ ויבינהו וילמדהו בארח משפט וילמדהו דעת ודרך תבונות יודיענו. הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו, הן איים כדק יטול".

וכן (שם מג:יא): "אנכי אנכי ה' ואין מבלעדי מושיע", וכן (שם מד:ו): "כה אמר ה' מלך ישראל וגאלו ה' צבאות אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים". דוד המלך ע"ה אמר (תהלים קלט:ד-יד): "כי אין מלה בלשוני הן ה' ידעת כלה. אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה; פליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה. אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח, אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך. אשא כנפי שחר, אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך, ואמר אך חשך ישופני ולילה אור בעדני. גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה, כי אתה קנית כליותי, תסכני בבטן אמי. אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד". ידוע, שדוקא האמן, מי שחונן על ידי בוראו בסגולה טבעית ובכשרון הנוי והיופי או כל כשרון אישי אחר, או בכח ליצור את היופי ואת הנוי - הוא הגאותן והאנוכי ביותר, והשפל ביותר. מחד, גאותו והצורך הנפשי האנוכי שלו להתכבד על ידי הציבור, דוחפים אותו למקצועות שהם במה בשבילו ואפשרות לספק את צרכיו הגאוותניים. ומאידך, ככל שהוא מצליח באמנותו או במקצועו, כך גוברת תאותו לכבוד ולכיבודים. וכגודל הסגולה והכשרון והכושר של האדם, כך יגדלו יצרו ותאותו. ומשום כך הזהירו חז"ל (פסיקתא רבתי כה) וז"ל: "'כבד את ה' מהונך' (משלי ג:ט) - שאם היית בעל נוי שלא תטעה אחר הזנות, אלא כבד יוצרך וירא ממנו וקלסהו בנוי שנתן לך - 'כבד [את] ה' מהונך'. ד"א - בקולך, שאם היה קולך נאה והיית יושב בביהכנ"ס, עמוד וכבד ה' בקולך". ה

כלל הגדול שלמדנו כאן הוא, שבדיוק כמו נכסיו, כך כל הכשרון וכל הנוי והיופי שיש לו לאדם, אינם שלו, אלא הם מתנה ופקדון מהקב"ה שהוא בעל העושר והכשרון והנוי והאומנות, ועתיד הוא לקחת בחזרה את שלו במיתת האדם. ולא נתן הקב"ה לאדם את כשרונותיו ואת יופיו ואת סגולתו הטבעית ואת ההצטיינות האמנותית אלא כדי לכבד את שם ה' ולפארו בעולם, וגם כסמל ליופי ולהוד ולהדר הנפשי שברא הקב"ה בעולם ושהוא רוצה שיזכה בו האדם. ודוקא הסגולה הטבעית והכשרון האלקי שנתן לאדם כדי שישפיל את עצמו בפני הקב"ה על ידי נתינת כבוד ופאר לה', הופכים על ידי גאותנותו ועל ידי האנוכיות שבו לנשק המגונה ביותר - התנשאות וגסות הרוח.

כך הביאו חז"ל (נזיר ד:): "אמר שמעון הצדיק, מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו, בני,מה ראית לשחת שער נאה זה? אמר לי, רועה הייתי לאבי בעירי, הלכתי לשאוב מים מן המעיין, ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי, וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו, ריקה, מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, שסופך להיות רמה ותולעה? העבודה שאגלחך לשמים. עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו, כמותך ירבו נזירים בישראל. עליך הכתוב אומר (במדבר ו:ב): 'איש [או] אשה כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה''". הרי הכלל לפניך. הנזיר, כמו האמן והחכם והגבור, וכל אדם שחונן על ידי בוראו בסגולה טבעית וביכולת נדירה ובהצטיינות, הוא נזיר או מצטיין לה'. הנוי והיופי והכח והחכמה והיכולת שלו לא באו אלא לשקף במעט שבמעט את כל התכונות האלה שמהוות את גדלותו האין סופית של הקב"ה, וככל שיבין האמן והמחונן את [[ט]] עמקות מקצועו ואמנותו וכשרונו, ועד כמה הוא קטן ועלוב כנגד השלמות במגזר הזה, כך חייב הוא להשפיל את עצמו ולהיכנע לפני אמן כל. ודוקא הגאוה של המצטיין והמחונן מסגולות הקב"ה היא המכוערת והמסריחה ביותר. [[י]]