פירוש המכבי - דברים

דברים פרק כב

פרק כב

עם ישראל; אהבת ישראל; השבת אבידה; מושגים

(א) לא תראה את שור אחיך או את שיוֹ נדחים, והתעלמת מהם - השב תשיבם לאחיך. לא בא הכתוב לומר שהמוצא לא יקח את זה לעצמו. זה ברור שאסור! אבל לא די בזה; לא די ב"סור מרע". היהודי צריך גם לקיים "ועשה טוב". לא די בזה שהיהודי אינו גורם נזק לזולת; הוא חייב גם לעזור לו במעשה חיובי. ואסור לו להתעלם, שגם ההתעלמות היא חטא. כך כתב רש"י (ג): "לכבוש עיניך כאילו אינך רואה אותו". ועוד הוסיף הכתוב על זה:

(ג) ...לא תוכל להתעלם. כלומר, שבסופו של דבר, אדם המתעלם - נענש. מה שחשב לחסוך כסף או טרחה, לא יתגשם, אלא יֵענש מדה כנגד מדה: הוא לא רצה להשיב אבדה - לכן הוא יאבד את רכושו. הוא לא רצה לעזור ליהודי הנצרך - לכן הוא יהפוך לנצרך. כלומר, שאדם אינו יכול לברוח מהמצוה בלי להיענש על זה.

הכתוב משתמש כאן בלשון "לא תוכל", שפירושו הפשוט כאן הוא "אין אתה רשאי". וכמו כן השתמש בלשון זו באותו מובן בפסוקים: "לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה" (לעיל כא:טז); "לא תוכל לאכוֹל בשעריך" (שם יב:יז); "לא תוכל לתת עליך איש נכרי" (שם יז:טו);  "לא תוכל לזבוֹח את הפסח באחד שעריך" (שם טז:ה).

מושגים; מין

(ה) לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי תועבת ה' אלקיך כל עוֹשֹה אלה. לבישת בגדים של המין האחר, שתאפשר כניסה לחברת המין האחר, אסורה מפני שזה מביא ליד ניאוף. כך כתב רש"י: "לא אסרה תורה אלא לבוש המביא לידי תועבה". וכ"ש אם גבר לובש שמלת אשה כדי להגיע למשכב זכר. וכתב אבן עזרא: "ה' יתעב מי שישנה מעשה ה'". כלומר, שהקב"ה ברא איש ואשה, והם שתי בריות שונות, והאחד נברא בשביל האחר, וכל שינוי מדרך הטבע הזה הוא תועבה בעיני ה'.

מושגים; אקולוגיה; שילוח הקן

(ו) כי יִקָרֵא קן צפור לפניך בדרך... לא תקח האם על הבנים. כתב הרמב"ן: "...שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא". וכתב הספורנו (ז): "...יש איזה גמילות חסד להמון שלא להשחית זרע עופות השדה שהם הפקר, וזה בשילוח האם".

מושגים; רחמים; שילוח הקן; עם ישראל

כי יקרא קן צפור לפניך בדרך... לא תקח האם על הבנים. פירש אבן עזרא: "כי אכזריות הוא בלב להיות 'אם על בנים רֻטשה' [נופצה] (הושע י:יד) וכן שור או שה" - נדחים. וכתב הרשב"ם: "פירשתי ב'לא תבשל גדי בחלב אמו' וכן ב'אותו ואת בנו', שדומה לאכזריות ורעבתנות לקחת ולשחוט ולבשל ולאכול אם ובנים יחד".

ידעתי את ה'; מצוות; עול מלכות; מושגים

כי יקרא קן צפור... אומר המדרש (דברים רבה ו:ב): "זה שאמר הכתוב (משלי ה:ו): 'אוֹרח חיים פן תפלס, נעו מעגלוֹתיה, לא תדע'. מהו 'אורח חיים...'? אמר רבי אבא בר כהנא: אמר הקב"ה: לא תהא יושב ומשקל במצותיה של תורה, כענין שנאמר (ישעיהו מ:יב): 'ושקל בפלס הרים...'. לא תהא אומר: הואיל והמצוה הזו גדולה, אני עושה אותה, ששכרה מרובה, והואיל וזו מצוה קלה, איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצוה ומצוה, כדי שיעשו כל המצוות בתום. מנין? שנאמר 'נעו מעגלתיה, לא תדע'. למה הדבר דומה? למלך ששכר לו פועלים והכניס אותן לתוך פרדסו. סתם ולא גילה להן מה שכרו של פרדס, שלא יניחו דבר ששכרו מועט וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד. א"ל: תחת איזה אילן עשית? א"ל: תחת זה. א"ל: פלפל הוא; שכרו זהוב אחד... קרא לאחר, א"ל: תחת איזה אילן עשית? א"ל: תחת זה. א"ל: זית הוא; שכרו מאתים זוז. אמרו לו: לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו? אמר להם המלך: אילו הודעתי, היאך היה כל פרדסי נעשה? כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצוות, חוץ משתי מצוות: החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. כיבוד אב ואם - חמורה שבחמורות, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר (שמות כ:יב): 'כבד את אביך... למען יארִכון ימיך'. והקלה שילוח הקן, ומהו שכרה? אריכות ימים, שנאמר (פסוק ז): 'שלח תשלח את האם... [למען ייטב לך והארכת ימים]'".

נראה לפרש את כל זה כך: הרי כל מטרת התורה היא לבטל את ה"יש" ואת האנוכיות של האדם, ולהביא אותו לידי קדושה. ודבר זה אפשרי רק אם הוא מקבל עליו עול מלכות שמים ואח"כ עושה את כל המצוות כפי שהקב"ה גזר. ואין ספק שיש מצוות הנראות יותר גדולות, כגון צדקה, וגמ"ח, וכו'. אבל אם האדם יקיים רק אותן ולא את השאר, יֵצאו מזה שני דברים: ראשית, הוא לא ימלא את חייו מצוות ועול מלכות שמים והקרבה ושבירת ה"יש", ואם כן, לא יגיע לקדושה, כי לזה יכול להגיע רק אדם שעושה את כל המצוות וממלא בזה את כל חייו. וזה מה שאמר המדרש, "האיך היה כל פרדסי נעשה?" ויותר מזה: מי שעושה את המצוה לפי חשבון, אינו נכנע להקב"ה ואינו מקבל עליו עול מלכות שמים, כי הוא עובד לא את ה' אלא את החשבון האישי שלו. וזה קורה אם הוא מקיים מצוות בגלל השכר, או אם הוא מקיים מצוות לפי השכל שלו, כלומר, לפי מה שהוא חושב שהם חשובים.  ולאדם כזה אין תועלת במצוות, כי אינו מגיע לידי קדושה.

ובאמת, לענין שכר אין שום הבדל בין המצוות, כי לכולן יש אותו שכר, והוא: שכר מצוה - מצוה. כלומר, שכר מצוה הוא ההתקדמות והעלייה לקדושה שמביאה את היהודי לקיים עוד מצוה. והקב"ה רמז לזה כאשר הישווה את הקלה שבקלות לחמורה שבחמורות, ונתן לכל אחת אותו שכר - לומר לנו שאדם חייב לקיים את המצוה משום שהיא גזירה, ולקיים את כל המצוות, ואז יגיע לאריכות ימים, כלומר ימים של קדושה. ונ"ל שזאת כוונת המדרש (דברים רבה ו:ד): "בן עזאי אומר: מצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה. כיצד? כתיב למעלה (כא:י): 'כי תצא למלחמה...' אמרתי לך (שם:יב): 'וגלחה את ראשה'... כדי שלא תמצא חן בעיניך ותשלח אותה. ואם לא עשית כן מה כתיב אחריו? 'כי יהיה לאיש בן סורר ומוֹרה' (שם:יח)... הֱוֵי, עבירה גוררת עבירה. ומצוה גוררת מצוה, מנין? תחלה: 'כי יקרא קן צפור', מתוך כך (לקמן פסוק ח): 'כי תבנה בית חדש'. מתוך כך (שם:ט): 'לא תזרע כרמך כלאים'... הרי מצוה גוררת מצוה". ונראה שכוונתו היא, שאחרי כל מצוה יש לאדם התקדמות והתעלות ושיפעה רוחנית שגוררות אותו אחריה, ומכשירות את רצונו ואת כוחו לעשות עוד מצוות. וכן להיפך, ח"ו, בעבירות.

ידעתי את ה'; קדושה; מצוות; מושגים

אומר המדרש (דברים רבה ו:ג): "זה שאמר הכתוב: 'כי לִויַת חן הם לראשך...' (משלי א:ט)... א"ר פנחס בר חמא: לכל מקום שתלך, המצוות מלוות אותך. 'כי תבנה בית חדש - ועשית מעקה לגגך'; אם עשית לך דלת - המצוות מלוות אותך, שנאמר (לעיל ו:ט): 'וכתבתם על מזֻזות...'; אם לבשת כלים חדשים - המצוות מלוות אותך, שנאמר (שם כב:יא): 'לא תלבש שעטנז'... אמר הקב"ה: אפילו לא היית עוסק בדבר אלא מהלך בדרך, המצוות מלוות אותך. מנין? שנאמר: 'כי יקרא קן צפור לפניך [בדרך...]'". כלומר, כל החיים חייבים להיות מוקפים ומלוּוים מצוות וקדושה. היהודי חייב לקדש את כל החיים, מפני שאין חול בעולם. וככל שהוא מקדש את חייו, הוא ממעט את חילול השם, וממלא אותו, כלומר מקדש את השם ומכריז שהכל שלו.

גאולה - המצוה "הקטנה" מביאה את הגאולה; ידעתי

עוד אומר המדרש (שם ו:ז): "מהו 'שלח תשלח את האם'? אם קיימת מצוה זו, אַת ממהר לבוא [להביא] מלך המשיח שכתוב בו 'שילוח'. מנין? שנאמר (ישעיהו לב:כ): 'משלחי רגל השור והחמור'. דבר אחר: א"ר תנחומא: אם קיימת המצוה הזאת, אתה ממהר את אליהו הנביא זכור לטוב שיבוא, שכתוב בו 'שילוח', שנאמר (מלאכי ג:כג): 'הנה אנכי שוֹלח לכם את אליה הנביא...'". זה מלמד אותנו שהגאולה תלויה בקדושת האדם, שיבין שעליו לקיים מצוות, גם את אלו שנראות לא חשובות וזעירות.

ידעתי את ה'; טעמי המצוות; שילוח הקן; מושגים

(ו-ז) כי יקרא קן צפור לפניך בדרך... לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים. כתב הרמב"ן (ו): "גם זו מצוה מבוארת מן 'אוֹתו ואת בנו...' (ויקרא כב:כח), כי הטעם בשניהם לבלתי היות לנו לב אכזרי ולא נרחם... וכתב הרב במורה הנבוכים (ג:מח), כי טעם שילוח הקן וטעם 'אותו ואת בנו...' כדי להזהיר שלא ישחוט הבן בעיני האם, כי יש לבהמות דאגה גדולה בזה... ואמר הרב: 'ואל תשיב עלי ממאמר החכמים (ברכות לג:), האומר: על קן צפור יגיעו רחמיך [משתקין אותו], כי זו אחת משתי סברות, [דהיינו] סברת מי שיראה [=שסובר] כי אין טעם למצוות אלא חפץ הבורא; ואנחנו מחזיקים בסברא השניה שיהיה בכל המצוות טעם'. והוקשה עליו עוד מה שמצא בבראשית רבה (מד:א): וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף? הא לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהם את הבריות, שנאמר (משלי ל:ה): 'כל אִמְרַת א-לוה צרופה' [ונשאר בינתיים קושיה]. וזה הענין שגזר [=שפסק] הרב במצוות שיש להם טעם, מבואר הוא מאד, כי בכל אחד טעם ותועלת ותיקון לאדם, מלבד שכרן מאת המצַוה בהן יתברך. וכבר אמרו רז"ל (סנהדרין כא:): 'מפני מה לא נתגלו טעמי תורה...', ודרשו (פסחים קיט.) 'ולִמכַסֶה עתיק' (ישעיהו כג:יח) - 'זה המגלה דברים שכיסה עתיק יומין' [משמע שיש טעמים למצוות אלא שנתכסו]... הנה בֵארו שאין מניעות טעמי תורה ממנו אלא עיוורון בשכלנו...".

לגבי קושיית מורה נבוכים מהמדרש, כותב הרמב"ן: "אבל אלו ההגדות אשר נתקשו על הרב, כפי דעתי ענין אחד להם, שרצו לומר שאין התועלת במצוה להקב"ה בעצמו יתעלה, אבל התועלת באדם עצמו, למנוע ממנו נזק [רוחני, כך נ"ל] או אמונה רעה או מדה מגונה, או לזכור הנסים ונפלאות הבורא יתברך ולדעת את ה'. וזהו לצרוף בהן, שיהיו ככסף צרוף... וכן המצוות להוציא מלבנו כל אמונה רעה ולהודיענו האמת ולזוכרו תמיד. ולשון זו האגדה עצמה... 'וכי מה איכפת לו להקב"ה בין שוחט... או נוחר... כלום אתה מועילו...' - הנה מפורש בכאן שלא באו לומר אלא שאין התועלת אליו יתברך שיצטרך... למאכל הקרבנות וריח הקטורת כנראה מפשוטיהם. ואפילו הנזכר לנפלאותיו שעשה... אין התועלת לו, רק שנדע אנחנו האמת ונזכה בו... כי כיבודנו וסיפורנו בתהילותיו כאפס ותוהו נחשבו לו. והביא ראיה מן השוחט מן הצואר והעורף, לומר שכולם לנו ולא להקב"ה... להדריכנו בנתיבות הרחמים גם בעת השחיטה... כי המצוות המעשיות כגון שחיטת הצואר ללמדנו המדות הטובות, והמצוות הגדורות במינין [טהורים וטמאים, היינו האסורים באכילה] לזקק את נפשותינו, וכמו שאמרה תורה (ויקרא כ:כה): 'ולא תשקצו את נפשוֹתיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוֹש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא'. א"כ כולם לתועלתנו בלבד, וזה כמו שאמר אליהו (איוב לה:ו): 'אם חטאת, מה תפעל בו...', ואמר (שם:ז): '[אם צדקת מה תתן לו] או מה מידך יקח'".

עוד מביא הרמב"ן: "ושאלו בירושלמי בנדרים (ט:א) אם פותחין לאדם בכבוד המקום בדברים שבינו לבין המקום [כלומר, מי שנדר נדר שפוגע בכבוד המקום, האם אפשר להתיר את נדרו ע"י שפותחים ושואלים אותו: לוּ ידעת שהיית מזלזל בזה בכבוד המקום, האם היית נודר?] והשיבו על השאלה הזאת: איזהו כבוד המקום [במה נדר לעבור על כבוד המקום? ותירצו] כגון סוכה שאיני עושה, לולב שאיני נוטל, תפילין שאיני מניח. והיינו כבוד המקום? משמע דלנפשיה הוא ממש דמהני [וכי יש באלו כבוד ה' שה' נהנה מהן? אדרבא, האדם נהנה מהן]? כהדא: 'אם צדקת מה תתן לו...'. הנה בֵארו שאפילו הלולב והסוכה והתפילין שציווה... אינן לכבוד ה' יתברך אבל לרחם על נפשותינו... וכן אמר בתורה (לעיל י:יג) 'לטוב לך', כאשר פירשתי. וכן (לעיל ו:כד): 'ויצונו ה' לעשות את כל החֻקים האלה ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים'... אבל כל מה שנצטוינו - שיהיו בריותיו צרופות ומזוקקות בלא סיגי מחשבות רעות ומדות מגונות. וכן מה שאמרו [בקן צפור, במס' ברכות, משתקין אותו] 'לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות'... ללמד אותנו מדת הרחמנות ושלא נתאכזר, כי האכזריות תתפשט בנפש האדם... והנה המצוות האלה בבהמה ובעוף אינן רחמנות עליהם, אלא גזירות בנו להדריכנו וללמד אותנו המדות הטובות. וכן יקראו הם כל המצוות שבתורה עשה ולא תעשה 'גזירות', כמו שאמרו (במכילתא, יתרו, מסכתא דבחדש ו) במשל המלך הנכנס למדינה. אמרו לו עבדיו: גזור עליהם גזירות. אמר להם: כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזירות. כך אמר הקב"ה, קיבלתם מלכותי (שמות כ:ב): 'אנכי ה' אלקיך', קַבלו גזירותי (שם:ג): 'לא יהיה לך'...".

אך אני אינני מרוצה לגמרי מזה (אם כי יתכן שרמז הרמב"ן למה שאומַר בע"ה, ולא התבטא גלויות). והנה אין ספק, שמהמשנה בברכות שאומרת שמשתקין אותו לפי שעושה מדותיו של הקב"ה רחמים ואינן אלא גזירות, ברור שעיקר הטעם של המצוה היא שהיא גזירת ה', ולא שהיא רחמים. וגם אם נפרש שהיא נועדה ללמד את ישראל רחמים כפי שנראה מהרמב"ן, מ"מ ודאי שעיקר הענין של המצוה הוא כפי שמשמע מהמלה עצמה, "מצוה" - "ציווי" או גזירה, שהקב"ה גוזר עלינו לקבל את המצוות כגזירות, בין שנבין אותן בין שלא נבין, בין אם רואים בהן "תועלת" בין אם לא. כי עיקר מטרת הבריאה היתה לברוא אדם ש"יודע את ה'" ושמקבל עליו את עול מלכותו, ובכך משפיל את גאותו ומכניע ומשבר את יצרו, וכך מגיע לידי קדושה. ואין ספק שאם מישהו מקבל עליו את המצוות מתוך ההגיון, אינו מגיע לתכלית זו, ואדרבה, קבלתו את המצוה משום שהוא "מסכים" איתה רק מחזקת את גאותו, והוא עובד את עצמו ולא את ה'. ולכן צריך האדם לקבל עליו עול מלכות שמים קודם כל, בלי סיבות, וכמו שאמרו במשנה בברכות (יג.): "למה קדמה פרשת שמע  ל'והיה עם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות תחלה, ואח"כ מקבל עליו עול מצוות". וזאת כוונת המשל שהביא הרמב"ן, שראשית כל יקבלו את מלכותו של המלך ואח"כ את גזירותיו.

ומ"מ אין ספק שלכל המצוות יש טעמים, וכולן נועדו לצרף את היהודי מסיגי מחשבותיו הרעות. והצירוף הזה בא גם ע"י שהוא מקבל עול מלכות שמים ואת גזירות ה' בלי סיבה, וגם אח"כ, כאשר הוא מעיין במצוות ומבין למה באה כל מצוה לבדה ומה מטרתה. והקב"ה נתן לנו סוג מיוחד של גזירות ומצוות הנקראות "חוקים", שהוא כיסה מאיתנו את טעמיהם, והתכוון בזה להשאיר לנו שטח מהתורה נסתר, לרמוז שכל מצוותיו הן בגדר חוקים, לענין זה שחייבים לקבל אותן בין אם מבינים אותן ובין אם לאו, בין אם מסכימים בין אם לאו. כך נראית לי האמת בעניין הגדול הזה.

אהבת ישראל; שילוח הקן; מושגים

(ז) שלח תשלח את האם, ואת הבנים תקח לך, למען ייטב לך והארכת ימים. כתב רש"י (על פי חולין קמב.): "אם מצוה קלה שאין בה חסרון כיס אמרה תורה 'למען ייטב לך...', קל וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות". ולי נראה שכוונת התורה להראות כמה חמורה היא כל מצוה קלה! שכן יש שמזלזלים במצוות "קטנות" שאינן מרעישות עולמים, ובעיניהם אין אותו ערך למצוות הפרט, של היהודי הבודד, כמו למצוות הכלל, הצלת העם, כביכול. ועל זה באה התורה להורות, שרק מי שמרגיש את כאב הפרט הקטן, שחסר "גדלות", מסוגל להציל גם את הכלל.

אהבת ישראל; מעקה; מושגים

(ח) כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפוֹל הנוֹפל ממנו. כתב הרמב"ן: "מצות המעקה מחודשת או מבוארת מ'לא תעמד על דם רעך' (ויקרא יט:טז)...". נ"ל שכוונתו בזה היא, שלא נחשוב שהמצוה של "לא תעמוד..." היא רק כאשר אירע מאורע ויהודי כבר נמצא בסכנה, שאז מתחילה המצוה של "לא תעמוד" וצריכים להצילו. אלא האמת היא שאדם חייב לצפות ולהתבונן מראש מה עלול להיות, ולמנוע  את הבעיה. וכן אדם צריך להתבונן מראש ולעזור ליהודי שנמצא במצוקה לפני שהוא מבקש ממנו עזרה.

מושגים; המצוות

כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך... כתב רש"י: "אם קיימת מצות שילוח הקן [הסמוכה לעיל], סופך לבנות בית חדש ותקיים מצות מעקה, שמצוה גוררת מצוה, ותגיע לכרם ושדה ולבגדים נאים - לכך נסמכו פרשיות הללו [של כלאים, לא תחרוש בשור וחמור, שעטנז, וכו']". וקשה - שמשמע שהוא מקבל שכר על כל מצוה, ושבזכות שעשה מצוה זו יקבל גשמיות, ואיך יתכן ש"מצוה גוררת מצוה" פירושה שגשמיות גוררת גשמיות? אלא, הכוונה היא שכשהקב"ה רואה שאדם מקיים מצוה ברכושו, הוא מוסיף לו רכוש, כדי שיקיים מצוות אחרות, וכך יצרוף את נפשו מהסיגים של הגשמיות, ויבין שזה טפל. כי לאיזו תועלת ולאיזו קדושה יכול להגיע אדם שאין לו רכוש? הרי אין בידו להקריב רכוש מרצונו הטוב. ולכן הקב"ה רוצה שנלך ממצוה למצוה ולבטל את הגשמיות דוקא כאשר היא באה לידינו.

מושגים; כלאים; הבדלה; ידעתי

(ט-יא) לא תזרע כרמך כלאים, פן תקדש המלאה [פן ייאסר כקדשים הריבוי שצומח עתה] הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם. לא תחרוֹש בשור ובחמוֹר יחדָו. לא תלבש שעטנז, צמר ופשתים יחדָו. בויקרא (יט:יט) כתוב: "שדך לא תזרע כלאים", ושם מדובר בשני מיני תבואות; וכאן הוסיף דין חדש - שאסור לזרוע בבת אחת שני מיני תבואה יחד עם חרצן של גפן. כך כתב רש"י (ט): "חטה ושעורה [או שני מינים אחרים] וחרצן במפולת יד". והעושה את זה חייב שתים, אחת משום כלאי זרעים (שהרי בתוך שלושת המינים יש שני מיני זרעים) ואחת משום כלאי הכרם. וכלאי זרעים נוהגים רק בארץ, וכלאי הכרם גם בחו"ל (מדרבנן) משום חומרתם, שהרי הם אסורים גם בהנאה בארץ ישראל, כמו שכתוב "פן תקדש", ודורשים (קידושין נו:): "פן תוקד אש", כלומר, שאם תזרע את כרמך כלאים, כל מה שצומח טעון שריפה. ומפני חומרתם, נאסרו גם בזריעה בחו"ל.

הנה לגבי "לא תחרוש בשור ובחמור יחדו", נתן האבן עזרא טעם (י): "וה' חמל על כל מעשיו, כי אין כח החמור ככח השור". כלומר, שהטעם הוא משום רחמים על החמור. וכעין רעיון זה כתב בעל הטורים: "לפי שהשור מעלה גרה והחמור אינו מעלה גרה, וכשיראה שהשור מעלה גרה יהיה סבור שהוא אוכל, ומצטער". ולי לא נראה שהסיבה כאן היא משום רחמים, שהרי נכתבו בסמיכות כאן כלאי קרקע, בהמה, ומלבוש, ובויקרא (שם) נכללו כולם בפסוק אחד: "את חֻקוֹתי תשמרו: בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים, ובגד כלאים, שעטנז, לא יעלה עליך". אם כן, משמע שיש כאן סיבה אחת, והיא היסוד של המושג "כלאים".

ולי נראה שהטעם קשור לכלל הגדול והחשוב שהקב"ה קבע: ההבדלה. הרי בתקופתנו פשט הרעיון של מיזוג ושויון, עד שהגענו לטשטוש כל הבדל מהותי בין אנשים, עמים ומושגים. הטוב והרע נכללו יחד, ולשניהם מעמד אחד, ונצטווינו ע"י התקופה הזאת להפגין סובלנות לכל סטייה ואידיאולוגיה ומחשבה, כי "חופש הפרט" ו"זכויות האדם" עומדים היום מעל האמת, מכיון שאין לרוב העולם "אמת גמורה ואוביקטיבית", מאחר שדחו את הרעיון האלקי. אבל הקב"ה שברא את העולם במטרה שהאמת תתפשט, ושנתן לנו תורת אמת, אינו סובל את השקר ועל אחת כמה וכמה את העוול, ולכן הבדיל ביניהם לבין האמת והטוב. לא כל האומות שוות, ולא כל האנשים שוים, ולא כל הדעות נכונות ושוות, אלא יש הבדלה בין האמת והשקר לבל יתערבו, ולבל תימחק האמת מן העולם. ויש רמז לזה בתחלת בריאת העולם, שנאמר (בראשית א:ד): "וירא אלקים את האור כי טוב, ויבדל אלקים בין האור ובין החוֹשך", כלומר, שחייבים להבדיל בין האור שהוא טוב לבין החושך שהוא רע, פן יתערבו ותטושטש האמת. כך כתב רש"י שם: "ראהו שאינו כדאי להשתמש בו רשעים, והבדילו לצדיקים לעתיד לבוא (חגיגה יב.). ולפי פשוטו... ראהו כי טוב ואין נאה לו ולחושך שיהיו משתמשים בערבוביא...".

ומאחר שיש אמת ושקר בעולם, וה' רוצה שנבחין בלי ספק ביניהם, קבע הקב"ה את הענין של "הבדלה" ו"בחירה". הוא הבדיל את עם ישראל, כי בחר בהם להיות נושאי האמת, התורה. וכך נוסח ההבדלה: "המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים, בין יום השביעי לששת ימי המעשה...". כלומר, שיש קודש וחול, יש אור וחושך, יש ישראל והעמים... והאחד מצד זה והשני מצד אחר, מובדלים זה מזה. ואין לשויון הטוב והרע שום מעמד ביהדות. ולכן נקבעו שלושת איסורי הכלאים, לתת ביטוי למושג הזה שצריך הבדלה ואסור לערבב - "כלאים". ואפילו בלי סיבה פרטית, נוכל להבין שיש כאן ענין של הבדלה לשמה. ולכן כתוב בויקרא (שם): "את חקתי תשמרו...".

ומ"מ יש כאן עוד רמז, כמו שכתב הרמב"ן (שם): "והמרכיב שני מינין, משנה ומכחיש במעשה בראשית, כאילו יחשוב שלא השלים הקב"ה בעולמו כל הצורך, ויחפוץ הוא לעזור בבריאתו של עולם, להוסיף בו בריות...". ובאמת הקב"ה עשה מינים ואסר על מיזוגם דוקא משום שרוצה לסמל בשבילנו את הענין של הבדלה. וממשיך הרמב"ן: "ואסור לחרוש בשור ובחמור מפני שדרך כל עובד אדמתו להביא צמדו ברפת אחת ויבואו לידי הרכבה". ובענין שעטנז של בגדים, נתנו טעם שאסור לערבב יחד צמר שמסמל את מנחת הבל (הרועה) עם פשתן שמסמל את מנחת קין (האיכר), מפני שזה היה רשע וזה צדיק.

(יב) גדִלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה בה. התורה מתירה כאן כלאי בגדים בציצית, כמו שאומר רש"י: "'גדילים תעשה לך' - אף מן הכלאים, לכך סמכן הכתוב". לומר לנו, שכאשר אדם מקבל עליו עול מלכות שמים, ואת האמת הטהורה כולה, ובועט בשקר, כאשר הוא מודה שה' מלך על כל הארץ ומכסה את עצמו כולו בתורה כעין הכנעת לבו - וזה הרמז  במלים "אשר תכסה בה" - מותר לו להשתמש בכלאים, כי אז השקר והרע יהיו בטלים לטוב ולאמת וייעלמו. ולכן נקראו הציצית כאן "גדילים", כמו שכתב רבינו בחיי כאן: "...רמז למה שכתוב: 'ה' אלקי, גדלת מאד, הוד והדר לבשת' (תהלים קד:א)".

עבירה גוררת עבירה

(יג-יד) כי יקח איש אשה ובא אליה ושְנֵאה, ושם לה עלילוֹת דברים... כתב רש"י (יד): "עבירה גוררת עבירה, עבר על 'לא תשנא' (ויקרא יט:יז), סופו לבוא לידי לשון הרע". יש כאן כוונה כפולה, מפני שהדבר יקרה בשתי דרכים: א) זה תהליך טבעי, שכאשר אדם עובר עבירה ורוצה לאַמֵת את העבירה, הוא בהכרח ילך הלאה, אף אם זה יחייב עוד עבירה. ב) ככל שהוא עובר עבירות, זה נעשה לו כהיתר, ויותר קל לו לעבור עבירה אחרת.

אין רשע שלא בא מהשפעת הבית

(טו) ולקח אבי הנערָ ואמה [של הנערה שהוציאו עליה שם רע שזינתה] והוציאו את בתולי הנערָ אל זקני העיר השערה. פירש רש"י: "מי שגידלו גידולים הרעים, יתבזו עליה" (ועיין רד"ק שמואל א ג:ב).

עם ישראל; ובערת הרע מקרבך

(כ-כא) ואם אמת היה הדבר הזה, לא נמצאו בתולים לנערָ [המאורסת]; והוציאו את הנערָ... וסקלוה אנשי עירה... כי עשתה נבָלָה בישראל לזנות בית אביה, ובערת הרע מקרבך. כי ישראל קדושים הם ואין לסבול עושי נבָלָה.

ובערת הרע מקרבך

(כב) כי ימָצֵא איש שוֹכב עם אשה בעֻלת בעל ומתו גם שניהם... ובערת הרע מישראל.

צניעות

(כג) כי יהיה נערָ בתולה מאוֹרשה לאיש ומְצָאָה איש בעיר ושכב עמה. כתב רש"י: "'ומצאה' - לפיכך שכב עמה, [משום] פירצה קוראה לגנב [זהו משל - שהפירצה בבית, הדלת הפתוחה, מזמינה את הגנב]. הא אילו ישבה בביתה לא אירע לה".

צניעות

(כד) והוצאתם את שניהם [הנערה המאורשה ובועלה בעיר] ומתו, את הנערָ על דבר אשר לא צעקה בעיר ואת האיש על דבר אשר עִנה את אשת רעהו... והנה ודאי שלא מדובר בעינוי של אונס, שהרי אז היתה האשה פטורה, ומה שלא צעקה - יתכן שפחדה. אלא כמו שכתב הספורנו: "הענה והשפיל אותה מכשרות ופסל אותה מהיות עוד ראויה לבעלה". כלומר, היא היתה עשירה בכשרות כבת ישראל, ועכשיו היא ענייה, שאיבדה את זה. וכתב רבינו בחיי: "ומה שהזכירה התורה 'עיר ושדה', אינו דוקא... שהרי הכתוב לא דיבר אלא בהווה, שהאונס מצוי בשדה ולא בעיר, ובודאי אם נאנסה אפילו בעיר פטורה...". ואין ספק שהאשה מנסה כאן להצדיק את עצמה וטוענת שנאנסה. אבל אין דין מיתה בלי התראה, וצריך שיעידו העדים שבשעת התראה, כאשר הם היו שם, לא היה שמץ של התנגדות מצדה. ועל הפסוק (כז): "כי בשדה מצאה [את הנערה], צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה [ולכן פטורה]", כתב הרמב"ן: "כי אפילו שמעו שלא צעקה, פטורה, כיון שאין שם מושיעים לה. והכלל, אם יש לה מושיעים בין בעיר בין בשדה, חייבת; אין לה מושיעים, בין בעיר בין בשדה, פטורה". וברור שאם לגביה אין מושיעים, שהיא מפחדת שיהרגנה, היא פטורה.

 ובערת הרע מקרבך

והוצאתם את שניהם... ומתו... ובערת הרע מקרבך.

אהבת ישראל; אלימות

(כו-כז) ולנערָ [המאורשה בשדה] לא תעשה דבר... כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחוֹ נפש, כן הדבר הזה, כי בשדה מְצָאָה... ואין מושיע לה. אומרת המשנה (סנהדרין עג.): "ואלו הן שמצילין אותן בנפשן: הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר הנערה המאורסה...". ואומרת הגמרא: "מה נערה המאורסה ניתן להצילה בנפשו, אף רוצח ניתן להצילו בנפשו. ונערה מאורסה גופה, מנלן?... דתנא דבי רבי ישמעאל: 'ואין מושיע לה'. הא יש מושיע לה, בכל דבר שיכול להושיע". ומטעם זה אמרו (אהלות ז:ו, ועי' סנהדרין עב:) באשה המקשה לילד ומסוכנת, שמותר להמית את העובר כדי להציל את האם.