פירוש המכבי - דברים

דברים פרק כג

פרק כג

עריות - ממזר

(א,ג) לא יקח איש את אשת אביו ולא יגלה כנף אביו... לא יבוֹא ממזר בקהל ה'... כתב רש"י (א): "ולסמוך לה 'לא יבוא ממזר', ללמד שאין ממזר אלא מֵחַייבי כריתות" (חוץ מהנדה שיש בה כרת והוולד אינו ממזר).

עריות - פצוע דכה

(ב) לא יבוֹא פצוע דכה וכרות שפכה בקהל ה'. אסור להם להתחתן עם בת ישראל, מפני שהם אינם מסוגלים להוליד, וכל מטרת הנישואין היא להוליד ולקיים מצות פריה ורביה.

קידושין

(ב,ג,ד,ט) המעיין בפסוקים אלו יראה שאצל פצוע דכה, ממזר, מואבי, עמוני, ואדומי, מדברים על איסור נישואין בביטוי "לא יבוא בקהל ה'". משמע שרק יהודי שהתחתן הגיע למדרגה של ביאה ב"קהל ה'".

עריות - ממזר

(ג) לא יבוֹא ממזר בקהל ה'; גם דור עשירי לא יבוֹא לו בקהל ה'. מביא הרמב"ן: "אמר רבי אבהו: מהו ממזר? מום זר" (ירושלמי, קידושין ג:יב).

כפוי טובה

(ד-ה) לא יבוֹא עמוני ומואבי בקהל ה'... על דבר אשר לא קִדמו אתכם בלחם ובמים... כתב הרמב"ן (ה): "והנראה אלי, כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה, שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי, ובזכותו שְלָחָם ה' מתוך ההפֵכה, והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל, והם עשו עמהם רעה".

עם ישראל - ה' אוהב את ישראל

(ו) ולא אבה ה' אלקיך לשמוֹע אל בלעם... כי אֲהֵבך ה' אלקיך.

(ז) לא תדרוֹש שלוֹמם וטוֹבתם [של עמון ומואב] כל ימיך לעולם. כתב הרמב"ן: "אבל 'לא תדרוש שלומם' נדרש בספרי: לפי שנאמר (לעיל כ:י): 'כי תקרב אל עיר [להלחם עליה] וקראת אליה לשלום', יכול אף עמון ומואב כן? ת"ל 'לא תדרוש שלומם'. וכן בתנחומא (פנחס ג). והנראה אלי כי מלחמת עמון ומואב אֲסָרָה הכתוב עלינו לדורות. והכתוב שאמר 'אל תתגרו בם' [לשם דיוק, אצל מואב כתוב "אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה כי לא אתן לך מארצו ירֻשה" (לעיל ב:ט), ואצל עמון כתוב (שם:יט): "אל תצֻרֵם ואל תתגר בם כי לא אתן מארץ בני עמון לך ירשה"], אינה מצוה לשעה בלבד אבל היא מצות לא תעשה לדורות... והנה ארצם להם לעולם כי היא נחלה שהנחילם ה'. אם כן, הכתוב שאמר לא תדרוש [שקשה, איך זה יתכן, הרי זה שייך רק במצב של מלחמה, והרי אסור לנו בכלל לפתוח במלחמה עליהם?]... אם יבואו הם להילחם בארצנו, מותר לנו לרדוף אחריהם ולכבוש מהם המדינות [שלהם], להכות יושבי הערים שעשו עמנו רעה כמו שעשה יפתח... וכן עשה דוד לכל ערי בני עמון בעבור שהם פרצו הגדר תחלה ונלחמו בו, ואז לא יצטרך לקרוא בשלומם, ונכה בנלחמים בנו כל עיר...".

א"י - העלייה אליה ומצות ישוב הארץ; השבועה שלא נעלה בחומה

לקח גדול למדנו כאן. הרי ידועה המחלוקה החריפה סביב הציונות והקמת מדינה יהודית, שקמו הרבה שהתנגדו לזה, וביססו את התנגדותם על המאמר המפורסם בכתובות (קיא.): "שלוש שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה; ואחת, שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקב"ה את הגוים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי". ומכאן רצו לאסור את הרעיון הציוני ואת המדינה. אך כבר כתב גדול אחד, שהא בהא תליא, כלומר, שחובת ישראל שלא לעלות בחומה ולא למרוד בגוים, תלויה בקיום ההבטחה מצד הגוים שלא לשעבד בישראל יותר מדי. וברגע שהפרו הגוים את שבועתם, כבר לא קיימת חובה על ישראל לשמור את שבועתם. ויש הוכחה ברורה לכך מהרמב"ן הנ"ל, שהרי האיסור של "לא תתגר בם" הוא מצות לא תעשה, ובכל זאת כאשר הגוים פותחים במלחמה ופורצים את הגדר תחלה, בטלה החובה והמצוה, כי המצוה תלויה גם בהם, שגם הם לא יתגרו בנו. ועל אחת כמה וכמה, ששבועה שתוקפה אינה כשל מצות לא תעשה, תלויה בהתחייבות הגוי, ואם הוא מפר את התחייבותו, שבועתנו בטלה ומבוטלת.

מלחמת מצוה

עוד רואים כאן כמה גדול כוחה של מלחמת מצוה, שמבטלת כל מצוה אחרת. שאם פותחים בני עמון ומואב במלחמה על ארצנו, שאז יש מלחמת מצוה, מותר לנו לכבוש את ארצם. וכמו כן, אין ענין של פיקוח נפש לגבי מלחמת מצוה.

עם ישראל והגוי

(ח) ...לא תתעב מצרי כי גר היית בארצו. כתב רש"י: "אע"פ שזרקו זכוריכם ליאור... שהיו לכם אכסניא בשעת הדחק". ונ"ל שזה דוקא משום שהריגת הזכרים נבעה מפחדם האמיתי, ואע"פ שזה היה זוועה, מ"מ לא הרשיעו לשם רשע כמו שעשו הנאצים ימ"ש.

מושגים; להחטיא את הרבים

(ט) בנים אשר יִוָלדו להם [לאדום ולמצרים] דור שלישי, יבוֹא להם בקהל ה'. כתב רש"י: "הא למדת שהמחטיא לאדם [כמואב שהחטיא את ישראל] קשה לו מן ההורגו... והמחטיאו מוציאו מן העולם הזה ומן העולם הבא".

כפוי טובה; עם ישראל

 ...דור שלישי יבוֹא להם בקהל ה'. כתב הרמב"ן (ז): "שמר להם [לאדום] זכות אבות שהיו מזרע קודש, והרחיקם שלושה דורות בעבור שיצאו לקראתנו בחרב ולא זכרו ברית אחים".

והיה מחניך קדוש; ישראל קדושים הם; מלחמה

(י-טו) בפסוקים אלו באה התורה להזהיר שמחנה צבא יהודי יהיה קדוש גם ברוחניות וגם פיזית. והתורה דיברה במחנה צבאי, מפני שדיברה בהווה, כי שם מצויים תועבות ולכלוך, אבל ברור שהכוונה הרחבה היא למחנה ישראל, כלומר, עם ישראל. וזה פירוש הדברים:

(י) כי תצא מחנה על אוֹיביך ונשמרת מכל דבר רע. יש להקשות: בדרך כלל כתוב במלחמה "כי תצא למלחמה", ולמה כאן כתוב "כי תצא מחנה"? אלא, שבא הכתוב ללמדנו, שכאשר ישראל יוצאים למלחמה, חייבים לצאת "מחנה", כלומר, קבוצה אחת ומאוחדת עם אהבת ישראל, כמו שנאמר (שמות יט:ב): "...ויחן שם ישראל נגד ההר", וכתב רש"י: "כאיש אחד בלב אחד". ולזה התכוון הספרי (רנד) שהובא ברמב"ן כאן: "כשהוא אומר 'דבר רע' - אף על לשון הרע", ונימק הרמב"ן: "והוסיפו בו לשון הרע כדי שלא ירבו ביניהם מחלוקת ויכו ביניהם מכה רבה מאד יותר מן האויבים". וטעם שני שכתוב כאן "כי תצא מחנה" הוא, שכאשר ישראל יוצאים למלחמה, הם צריכים לדעת שהם יוצאים "מחנה", צירוף המלים: "מחן ה'".

הרמב"ן מביא: "ובספרי (רנד): 'ונשמרת מכל דבר רע' - שומע אני בטומאות ובטהרות ובמעשרות הכתוב מדבר. ת"ל: 'ערוה' [מוסיף על זה ערוה]. אין לי אלא ערוה, מנין לרבות ע"ז [וגילוי עריות] ושפיכות דמים וקללת השם? ת"ל: 'ונשמרת מכל דבר רע'. או יכול בטומאות... [כמו שאמרנו]? ת"ל 'ערוה' - מה ערוה מיוחדת, מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה, אף כל מעשה שגלו עליו כנענים ומסלק את השכינה...". והוא מסביר: "כי מלבד האזהרות שבאו באלה העבירות החמורות [בשאר מקומות], יוסיף לאו במחנה - שנשמור בו מכל אלו העבירות שלא תסתלק השכינה מישראל אשר שם, כאשר אמר (פסוק טו): 'כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחניך'...".

ואח"כ ממשיכה התורה ומפרטת לנו את האיסורים:

(יא) כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה, ויצא אל מחוץ למחנה; לא יבוֹא אל תוך המחנה. כתב אבן עזרא (י): "...וברור כי טמא מקרה [הוא] משחית", כלומר, מוציא זרע לבטלה. והכוונה היא, שמכיון שבמחנה של מלחמה אין נשים, קל להגיע לעבירה זו, וחייבים להישמר ממנה.

(יב) והיה לפנות ערב ירחץ במים, וכבוֹא השמש יבוֹא אל תוך המחנה. בוא וראה כמה הדגישה התורה את הענין הזה! "ויצא" מחוץ למחנה, "לא יבוא" אל תוך המחנה, וכשיטהר "יבוא אל תוך המחנה"; שרק יהודי שכולו טהור יכול לבוא אל תוך המחנה. ועד עכשיו דיבר על חטא רוחני, ועכשו מוסיף על זה מיאוס גופני:

(יג) ויד [מקום] תהיה לך מחוץ למחנה, ויצאת שמה חוץ. (יד) ויתד תהיה לך על אזנך... כלומר, בנוסף לשאר כלי הזיין. ולשון זו משמעותה היא שגם היתד הוא "כלי זיין", מפני שהיתד העלוב הזה מוסיף קדושה לישראל, ולכן הוא כלי הזיין החשוב ביותר.

ויסוד כל הענין הזה מבואר בפסוק אח"כ:

אמונה

(טו) כי ה' אלקיך מתהלך בקרב מחנֶך להצילך ולתת אוֹיביך לפניך - והיה מחניך קדוש, ולא יִרְאה בך ערות דבר ושב מאחריך. הפסוק יִסֵד כאן כדברי הרמב"ן: "שה' מתהלך עמנו להושיענו, והמחנה קדוש, ושיהיה לבנו מתכוון להקב"ה, ונוחיל לישועתו ולא נסמוך בזרוע בשר [לכן מוציאים בעל קרי]. וכן הטעם בכיסוי הצואה, כי המחנה כולו כמקדש ה'". פירוש הדברים הוא, שעיקר היהדות הוא לדעת את ה', ליראה אותו ולהאמין בו שהוא כל יכול ושהוא יושיע ויעזור ליהודי בחייו הפרטיים ולעם כולו בבעיות לאומיות. ולכן, בשעת המלחמה והסכנה, כאשר עיקר זה - עמוד השדרה של היהדות - עומד במבחן, והעם בוטח בה' ומאמין בו, אנחנו חייבים לסמל באופן קונקרטי את אמונתנו בזה שה' ממש הולך בקרב המחנה "להצילך ולתת אויביך לפניך". לכן חייבים ממש להסיר את הטומאה (בעל הקרי) ואת מה שמאוס באופן פיזי, כי אילו היה מלך בשר ודם עומד שם, בוודאי היינו מנקים ומקשטים את המקום!

לכן, בעת מלחמה, המחנה הופך להיות ממש עולם מיוחד כדוגמת מקדש ה', שהקב"ה קבע שבית המקדש יהיה סמל תמידי של טהרה וקדושה ושל השאיפה לחיים הנעלים והקדושים שהיהודי חייב לשאוף להם ושבחיים היומיומיים לא יוכל להגיע אליהם במלואם. ולכן צריך להוציא משם פיזית טומאה ולכלוך, כי אסור שיהיה דבר זה בנוכחותו הממשית של הקב"ה. ולנוכחות המיוחדת הזאת רמז רש"י: "ולא יִראֶה בך [ולא "ולא יֵרָאֶה"] הקב"ה ערות דבר". כלומר, שבעת מלחמה הקב"ה מסתכל עליך, כי הוא נמצא בקרב המחנה, והוא נותן לך מצוות ודרכים, "להצילך" - את עצמך, ואח"כ "ולתת אויביך לפניך". ונצחונך על אויביך תלוי באמונתו בו ובשמירתך את דרכי הקודש שלו, ואם לאו, "ושב מאחריך". בקיצור, מחנה ישראל חייב להיות קדוש "מן הטומאה ומן המאוס" (ספורנו), ו"כאשר תפנה אליו עורף ולא תחוש לכבודו" (ספורנו שם) הוא ישוב מאחריך. וכתב הרמב"ן: "שלא יגברו עלינו האויבים אם נעשה כמעשים הגורמים להם שיגלו מפנינו, וזהו 'ולתת אויביך לפניך'". ושוב מדגיש הרמב"ן את הממשיות שיש בנוכחות הקב"ה במחנה ישראל: "והנה העושה העבירות הגדולות במחנה... שמו שיקוציהם בבית אשר נקרא שמי עליו, לטמאו".

ועוד: דוקא בשעת סכנה חשוב שהיהודי יהיה קדוש ויאמין בה', מפני שדוקא בזמן זה, הוא עלול להתמוטט. כך כתב הרמב"ן (שם): "כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו, והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה כי יאכלו כל תועבה ויגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבָלָה. [ואפילו] הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחֵמה כצאת מחנה על אויב". ולמה קורה דבר כזה? כי בתוך תוכו של האדם המתנהג כך, יש חוסר בטחון בהקב"ה שיוכל לעזור לו שלא ימות, ועוד יותר - חוסר אמונה בו שהוא קיים ושיעניש אותו על החטאים שהוא חוטא עכשיו. לכן הוא מתפרע ומשליך מעליו את הקדושה וקורא, "חטוף ואכול ושתה, כי מחר אנו מתים!" ואין לך חוסר אמונה יותר גדול מזה. ולזה התכוון רש"י באמרו (י): "שהשטן מקטרג בשעת הסכנה" - שהשטן מצביע על חוסר האמונה והבטחון שצף פתאום כשיש סכנה, ושמתבטא בחטאים גסים כאלה.

 לא תסגיר עבד - חילול השם בהסגרת אדם לחו"ל; ידעתי

(טז) לא תסגיר עבד אל אדוֹניו אשר יִנָצל אליך מעם אדוֹניו. (יז) עמך יֵשֵב בקרבך... כתב האבן עזרא (טז): "בלכתם למלחמה יתכן שיברח למחניהם עבד ואיננו ישראלי. 'מעם אדוניו' - גם הוא איננו ישראל, כי הוא בא לכבוד ה' הנקרא על ישראל [להתגייר או לכל הפחות לזנוח את ע"ז ולקבל את ה' כאלקים]. ואם העבד יסגירנו ישראל אל אדוניו [כלומר, אם ישראל יסגיר את העבד לאדון], הנה זה חילול השם". אלא שרש"י כתב: "כתרגומו", ואונקלוס תירגם: "לא תמסר עבד עממין ליד רבוניה...". משמע כל עבד שהוא גוי, ואפילו בעת שלום. ואם העבד הזה ברח מאדונו שהוא גוי, והגוי גר בחו"ל, והעבד הזה בא לא"י, הרי הוא חייב לזנוח את ע"ז ולקבל עול מלכות ה' כאלקים. וזהו קידוש השם ו"ידעתי את ה'". וגם אם אדוניו היה בא"י, שמן הסתם גם הוא וגם העבד קיבלו עליהם שבע מצוות בני נח, מ"מ העבד לא קיבל עליו שבע המצוות מרצונו אלא כגרורה של אדוניו, ועכשיו הוא עושה את זה מרצונו, וזה קידוש השם. ויש רמז לכל זה בפסוק יז: "עמך ישב בקרבך..." - למה לנו שישב "בקרבך"?! אלא, אין זה מורה על מקום, אלא "בקרבך" - בקרב היהדות, וכמו שכתוב במלך (לעיל יז:טו): "...מקרב אחיך תשים עליך מלך...".

א"י; מצות ישוב הארץ

אבל רש"י כתב: "דבר אחר: אפילו עבד כנעני של ישראל שברח מחו"ל לא"י". וכך מסקנת הגמרא (גיטין מה.): "אלא אמר רבי אחי בר' יאשיה: בעבד שברח מחו"ל לארץ הכתוב מדבר". וגם הרמב"ן הביא את זה וכתב: "ורבותינו אמרו: אפילו בעבד כנעני של ישראל שברח מחוצה לארץ לארץ. שגם זה יעמוד לפני יושבי ארץ ה', ויִנָצל מֵעֲבוֹד היושבים על אדמה טמאה ושאין כל המצוות נוהגות שם". ויש כאן כללים גדולים: שאע"פ שעבד כנעני שיש לו אדון יהודי, חייב בהרבה מצוות כאשה, מ"מ מכיון שהוא גר בחו"ל, הוא א) חי באדמה טמאה ולא באדמה קדושה, ב) אינו מקיים את המצוות התלויות בארץ. ושני הדברים האלה הם הסיבות שיהודי חייב לחיות בא"י, ואם כן העבד הזה עובר על מצות ישוב הארץ כי גם עליו יש החיוב הזה.

כתב החינוך (מצוה תקפב): "ונוהגת מצוה זו אפילו בזמן הזה". וראיה לדבר: שבגמרא כאן (גיטין מה.) אמרו: "ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ. אזל מריה אבתריה. אתא לקמיה דרבי אמי, אמר ליה: נכתוב לך שטרא אדמיה, וכתוב ליה גיטא דחירותא, ואי לא, מפקנא ליה מינך". ומכאן ברור שמצות ישוב הארץ חלה גם היום. ודין זה שכופים את האדון לכתוב לעבד גט שחרור, דומה לדין שכופים את הבעל לתת גט לאשתו, כמו שאמרו במשנה (כתובות קי:): "הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין... אחד האנשים ואחד הנשים". ובגמרא שם הביאו תוספתא (כתובות יב:יב): "...היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות, ואם לאו יוציא ויתן כתובה... הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת, כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו יוציא ויתן כתובה". והנה על המשנה "ואין הכל מוציאין", שואלת הגמרא: "לאתויי מאי?" ועונה: "לאתויי עבד שברח מחוצה לארץ לארץ, דאמרינן ליה, זבניה הכא וזיל משום ישיבת א"י". הרי בפירוש שסיבת "לא תסגיר" היא משום ישוב הארץ, ואמר החינוך שזה נוהג גם בזמן הזה.

עם ישראל; צניעות; ישראל קדושים הן; ידעתי

(יח) לא תהיה קדֵשָה מבנות ישראל ולא יהיה קָדֵש מבני ישראל. אף שהרשב"ם כתב שקדֵשָה היא "פנויה מנאפת", וכן בקָדֵש פירש: "בא על פנויות בלא כתובה וקידושין ולא מיוחדת לו כפילגשים", שמשמע כל בעילה שאינה לשם אישות, ואף אם לא מדובר בזונות (נקבה או זכר) שמזומנים לכך, מ"מ רש"י כתב: "'קדשה' - מופקרת, מקודשת ומזומנת לזנות". וכן לגבי קדש כתב: "מזומן למשכב זכור". וכן נראה מדברי הרמב"ן: "והנראה בעיני בלאו הזה, כי הוא אזהרה לב"ד שלא יניחו אחת מבנות ישראל להיות בפרשת דרכים בעיניים [כלומר, ולרמוז שם בעיניה ללקוחות] על הדרך לזימה, או שתתקן לה קובה של זונות [בית בושת] כמנהג ארצות זרים... וכן יזהיר לב"ד על הקָדֵש, ועל דרך הפשט אפילו שישכב עם הנשים [ולא רק משכב זכור] בקובה אשר יעשה לו מזומנת לזימה, או שישב בעיניים על הדרך...".

והנה במלה "קדשה" ו"קדש" כתב הרמב"ן: "על דעת המפרשים, לשון 'הזמנה', כי מצאו (ישעיהו יג:ג): 'אני צויתי למקֻדָשָי' [שם מדובר על הבבלים, שה' הזמין אותם להיות שלוחיו להעניש את ישראל], וכן (צפניה א:ז) '...כי הכין ה' זבח [טבח], הקדיש [הזמין] קרֻאיו [אלה "המוזמנים" לשחיטה, וכן] (ירמיהו ו:ד) 'קדשו עליה מלחמה'. ולפי דעתי כולם מלשון קדושה, כי הפורש מן הזנות נקרא 'קדוש', כמו שנאמר (ויקרא כא:ז): 'אשה זוֹנה וחללה לא יקחו... כי קדוֹש הוא לאלקיו' [ויש לשאול, הרי בהמשך הפסוק שם כתוב: "ואשה גרושה מאשה לא יקחו", שזה לא זנות? וי"ל שלגבי הכהן זה חוסר קדושה, והרמב"ן כאן מתכוון לומר, שלגבי כל יהודי פרישה מהזנות היא קדושה, ולגבי כהן גם פרישה מגרושה היא קדושה]. והנה, הנשמרת מן הערוה והזימה נקראת 'קדושה', והנפרדת מן הקדושה, ונטמאת בזימה, נקראת 'קדשה' [כעין מליצה ולשון סגי נהור], קרוב למה שנוהג הלשון לומר (איוב לא:יב): '...ובכל תבואתי תשרש' [והרי שם הכוונה "תעקור", בדיוק ההיפך מהמובן הרגיל של השרשה, וכן] (במדבר ד:יג): 'ודִשנו את המזבח', כי הזונה המפורסמת [היא בגדר] 'טמֵאַת השם, רבת המהומה' (יחזקאל כב:ה), נפרדת מכל קדושה, ואין שם זה בה רק בהיותה מזומנת לתועבה הזאת, שאין לה שעת הכושר וקדושה כלל" - אבל לא כשזו זנות במקרה או עם אדם אחד. וההבדל בין "קדוש" ל"קדש" הוא האות "ו", ונראה שזה בא לומר לנו שמי שנפרד מן הקדושה מבטל את כל מטרת העולם שנברא בששה ימים.

חילול השם - כל בזיון הוא חילול; מצוה הבאה בעבירה; אתנן זונה; מחיר כלב

(יט) לא תביא אתנן זונה [מחירה], ומחיר כלב [שהחליף שה בכלב ורוצה להביא את השה לקרבן] בית ה' אלקיך לכל נדר, כי תועבת ה' אלקיך גם שניהם. בשניהם יש חילול השם, מפני שאתנן זונה הוא כסף הבא בעבירה גסה, שהיא שיא חוסר הקדושה (היינו הזנות שהיא תאוה ובהמיות), והמביא אותו בתור קודש מגרש ומחלל את הקודש. וכן במחיר כלב, שטעמו כדברי אבן עזרא: "כי הוא דרך בזיון". וכן כתב הרמב"ן: "...והמפרשים אמרו מפני שהוא דרך בזיון". והרי כל בזיון לה' הוא חילול שמו.

ריבית; קדושה - מטרת המצוות; חילול השם; ידעתי

(כ) לא תשיך לאחיך... כתב רש"י: "אזהרה ללווה שלא יתן רבית למלוה". והאבן עזרא כתב: "יש הפרש בין 'תִשוך' [=תנשוך אותו] ל'תַשִיך' [=תגרום לו לנשוך]. והטעם [הפירוש] - שלא תקבל מאחיך [כלומר, שלא תגרום ע"י רצונך לקבל מהמלוה] שיתן לך רבית. גם הוא [הלווה] עובר על מצות רבית". למדנו כאן כלל גדול, והוא, שלכאורה עצם האיסור הוא שלא יסבול הלווה הנצרך הזה ע"י תשלום רבית, וא"כ היה מסתבר לנו שכאשר המלוה דורש רבית, עליו החטא לבד והלווה המסכן פטור מאשמה. אך התורה באה ושוב מדגישה כלל גדול: שעיקר המצוה של גמילות חסד ולעשות יושר ולהיות רחמן, אינו כדי שהסובל ייהנה, אלא כדי שהמרחם עליו יתן משלו, ובכך יכבוש את יצרו הרע ויתקדש. כלומר, עיקר המצוה אינו שהעני יקבל, אלא שהנותן יתן. ולכן, כאשר העני כאן משלם רבית ומשתף פעולה בעבירה, גם הוא חייב, משום שלא רק שלא עזר לנותן להתקדש, אלא אף עזר לו להתחלל. אומר בעל הטורים: "אחד המלוה והלווה והערב נתעבים".

הרבית נאסרה כדי שהמצוה של גמ"ח, הלואה, תישאר זכה ובלי פגם, בזה שהנותן לא יחלל אותה ע"י רווח שמרויח מזה. כי אדם שמרויח מגמ"ח, לוקח מצוה ומחלל אותה ברבים, שהרי כל הרואה את זה אומר: רְאו איך שה"צדקה" וה"גמ"ח" הם רק מסווה לרווחים. ולכן התורה הקפידה כל כך על הנקיות הגמורה של ההלואה, הגמ"ח, עד שאסרה כאן (כ): "...נשך כסף, נשך אוֹכל, נשך כל דבר אשר ישָך". ודרשו שאפילו דיבור שלא היה רגיל קודם לכן לתת למלוה, אסור. וכתב רבינו בחיי: "וזה כלל לכל שאר התועלת וההנאות שאסור לו ללווה לעשותן...".

א"י וגלות

(כא) לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלקיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. כידוע, בימי הגלות, היהודים נזהרו שלא להלוות ליהודים בריבית, והילוו לגוים, ודוקא מזה נגרם להם כל כך הרבה שנאה והרס! וזה מוכיח שרק בא"י יכולה להיות ברכה ב"משלח ידך", כי הגלות היא קללה. ואין ספק שהקב"ה מביא את העונש בדרכים טבעיות, ולכן הביא לכך שהגוי ישנא את היהודי מסיבה כלכלית טבעית, אבל באמת הקב"ה היה מוצא כל דרך להוכיח שהגלות היא קללה.

גוי - ההבדל בין גוי ליהודי; רבית; גמ"ח; חילול השם בבגידה בגוי; עם ישראל

לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך, למען יברכך ה' אלקיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה. יש לומר שהמושג של "נשך", כלומר, רבית כנשיכה, אינו חל על גוי מכיון שהוא לא רואה בזה נשיכה, שהרי הוא רגיל ללוות ברבית. אבל בפסוק כ, על: "לא תשיך לאחיך", אומר רש"י: "אזהרה ללווה שלא יתן רבית למלוה", וא"כ גם בפסוק הזה אפשר לפרש שבא לומר שיכול לתת רבית לגוי המלוה. והספורנו (כא) הולך בשיטת רש"י וכותב: "תתן לו הרבית אם התנית עמו, ולא תבגוד". וכן לומד הספורנו שכל הפסוק חל על הנכרי וכותב: "'למען יברכך' - כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם". שהרי על אף שמותר לקחת רבית מגוי, אסור לגזול מגוי, כמו שכתב כאן הרמב"ן: "...וביאר בכאן שיהיה רבית הנכרי מותר, ולא הזכיר כן בגזל ובגניבה, כמו שאמרו (בבא קמא קיג:): 'גזל גוי אסור'...". וכל פגיעה שלא כדין בגוי, לא רק שאסורה מצד עצמה, אלא יש בנוסף לה חילול השם.

כאמור, מותר לקחת רבית מגוי, כמו שכתב האבן עזרא (כ): "...יש לך רשות שתשיכנו". וכן כתב רבינו בחיי: "ומה שאמרו בספרי (רסג) 'לנכרי תשיך' - זו מצות עשה, לא לענין שהתורה קבעה בזה מצות עשה, אלא כנגד המלוה ברבית לישראל חברו אמרו כן: שהמלוה לישראל ברבית עובר על מצות עשה ד'לנכרי תשיך', שכן משמע: לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה, עשה. וכיוצא בעשה זו דרשו בספרי (ראה קג, עי' ספרא ויקרא יא:ט) בענין דגים: 'את זה תאכלו' (ויקרא יא:ט) - זו מצות עשה, 'וכל אשר אין לו' (שם:י) - זו מצות לא תעשה...". והטעם הוא, שלגוי מותר ללוות ברבית, ואינו רואה בהלואה משום גמילות חסד, ולכן מותר לנו להתנהג אליו לפי נימוסיו. ויותר מזה: הרי כאשר אדם צריך הלואה וחברו נותן לו, הוא כבר הרויח מזה, ומה שצריך לשלם רבית, הוא חלק מהתשלום שהוא מבין ומוכן לשלם בעד הכסף שקיבל. ולכן אין איסור בלקיחת רבית מגוי כשההלואה היא בגדר עסק, ובאמת למה לא ייחשב עסק כאשר היהודי נותן לו מכספו? אבל בין יהודים, שיש אחוה, הולכים לפנים משורת הדין הטבעי והמקובל - שאם אחיך צריך משהו, עליך לעזור לו כגמ"ח, בלי להתחשב בריווח. בישראל הלואה אינה עסק אלא גמ"ח. ונראה שהרמב"ן מתכוון לזה במה שכתב: "...אבל הרבית שהוא נעשה לדעת שניהם וברצונם [כמו עסק], לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד [וזה קיים בין יהודים], כמו שציווה (ויקרא יט:יח): 'ואהבת לרעך כמוך' [ו"רֵעַ" הוא יהודי]... וכן השמיטה [של כספים] חסד באחים [שהרי מן הדין למה למלוה להפסיד?!], לכך אמר (לעיל טו:ג): 'את הנכרי תגוֹש'. וקבע לו ברכה, כי הכתוב לא יזכיר הברכה רק בצדקה ובחסדים, לא בגזל ובגניבה ובאונאה...".

מצוה הבאה בעבירה

(כב) כי תדוֹר נדר... כתב בעל הטורים: "סמך נדר ל'לא תשיך', שלא תאמר: אֶלְוֶה ברבית כדי לשלם נדרי".

נדר; אמונה; ידעתי

כי תדר נדר לה' אלקיך לא תאחר לשלמו, כי דרוֹש ידרשנו ה' אלקיך מעמך, והיה בך חטא - "עונש" (אבן עזרא). הנדר בא להורות על המושג של רכוש, ש"לה' הארץ ומלואה", שהרי הקב"ה הוא יוצר הכל וקונה הכל והכל שייך לו, והוא מתיר לאדם להשתמש ברכושו. ועתה, כאשר אדם נודר נדר לה', הוא מחזיר לו את רכושו, ולכן הוא חייב לעשות את זה תוך זמן סביר, ואחרי זמן זה, אם הרכוש נשאר אצלו, זה גזל, והקב"ה ידרוש את רכושו בעל כרחו. ולכן ב"ד כופין אותו להקריב את הקרבן אשר נדר. כך כתב רבינו בחיי (כד): "אם הם נדרי מזבח כגון קרבנות, כופין אותו עד שיאמר 'רוצה אני', שנאמר (ויקרא א:ג): 'יקריב אוֹתו לרצוֹנו'. ואם בענין הצדקה, כ"ש שכופין וממשכנין. וכן דרשו רז"ל (ב"ב ח:): 'ממשכנין על הצדקה ואפילו בערב שבת'". ויהודי שמקפיד לשלם את נדרו, מודה שה' הוא בעל העולם, וזה עיקר גדול באמונה. וכתב בעל הטורים: "'ותשועתי לא תאחר' (ישעיהו מו:יג) - שאם תשלם נדרך, [אז] 'ותשועתי לא תאחר'". וכן חשוב מאד שאדם יהיה נאמן ויקיים את דברו, שהרי בזה שהוא מבטיח ומקיים, הוא שובר את ה"יש" ואת האנוכיות וכובש את יצרו ומתקדש בזה; והוא גם מראה לבני אדם דוגמא חיה של קדושה, ובכך מקדש שם שמים. ולכן נאמר (כד): "מוצא שפתיך תשמוֹר, ועשית...".

רכוש פרטי

(כג) וכי תחדל לנדוֹר לא יהיה בך חטא. אדם אינו חייב לנדור ולוותר על רכושו, אלא מותר לאדם לרכוש רכוש פרטי ולהשתמש בו בתוך המסגרת התורנית, עם כל ההגבלות על רכושו.

רכוש; לה' הארץ ומלאה

(כה) כי תבוֹא [פועל] בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך שבעך. "ולא אכילה גסה" - רש"י, כי זאת נבָלָה ברשות התורה.

ואל כֶלְיְך לא תתן. על אף שהכרם שייך לאדם אחר, התורה ציוותה על בעל הכרם לאפשר לפועל לאכול כאשר הוא בוצר ("אבל שכרו לעדור ולקשקש אינו אוכל" - רש"י), והטעם הוא, שכאשר הוא מתעסק בפירות, הוא מתאוה להם, ואם לא ניתֵן לו לאכול, יאכל באיסור (כ"כ רבינו בחיי). זו עוד אחת מההגבלות על רשותו של אדם.

ידעתי את ה'; לה' הארץ ומלואה

הענין של "רשות", כמו "רשותו של אדם", "רשות היחיד", בא מלשון "רשות" במובן של היתר, כלומר, שמותר לאדם להשתמש ברכוש או במקום זה. הקב"ה מרשה לו להשתמש במקום או ברכוש. כלומר, המקום והרכוש שייכים לבעליו, הקב"ה; אך הוא מרשה, נותן רשות, לאדם הזה להשתמש בהם.