פירוש המכבי - דברים

דברים פרק כד

פרק כד

איש ואשתו

(א) כי יקח איש אשה ובְעָלָה; והיה אם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתֻת... כתב האבן עזרא: "והטעם [הפירוש של "כי מצא בה ערות דבר"] - או מצא בה". וזה כדעת רבי עקיבא במשנה (גיטין צ.): "בית שמאי אומרים: לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה, שנאמר: 'כי מצא בה ערות דבר' [והמלה "דבר" מיותרת לפי פירוש ב"ש, וצריך לפרש: ערוה או עוד דבר הדומה לו, כלומר, סרחון; אבל לא יכול לגרשה סתם משום שאינו אוהב אותה או שמצא אחרת]. ובית הלל אומרים: אפילו הקדיחה תבשילו, שנאמר: 'כי מצא בה ערות דבר'. ר"ע אומר: אפילו מצא אחרת נאה הימנה, שנאמר: 'והיה אם לא תמצא חן בעיניו'". כלומר, זאת סיבה מספקת לגרושין, ומה שכתוב אח"כ "כי מצא בה ערות דבר" היא סיבה אחרת. ואם מצא בה ערות דבר, חייב הוא לשלחה, שהרי היא הרסה את כל הקדושה והטהרה שהם הבסיס לקדושין.

אבל לפי רוב הפוסקים, שפסקו שלא כר"ע, גרושין בלי סיבה טובה היא כעין בגידה. כך כתב הספורנו (כג:כ): "וענין הגט, אשר אין ראוי שיינתן אלא בסיבת ערות דבר, להסיר כל מכשול ממזרות, [אבל] לא בזולת זה, כאומרו: 'כי ה' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדתה בה [והיא חברתך ואשת בריתך]' (מלאכי ב:יד)". כלומר, התחתנתם כשהייתם נערים וצעירים, וכרתתם ברית של אהבה אמיתית, שעל אף כל הקשיים תישארו ביחד, זה עוזר לזה, וסבלתם ביחד, ואשתך הקריבה למענך, ועכשיו כאשר מגיעה לה מנוחה ושלוה, אתה בוגד בה ומגרש אותה בשביל אחרת. קנה המדה של ביטול ה"יש", שבירת האנוכיות וכיבוש היצר - עיקר הקדושה - הוא היכולת של האדם לחיות ביחד עם הזולת ולחלק עמו את חייו ואת כל אשר לו. ואלה הם הקדושין של איש ואשה, ומשום כך נקראו קדושין. ומשום כך אמרו חז"ל (גיטין צ:): "כל המגרש אשתו ראשונה, אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר (מלאכי ב:יג-יד): 'וזאת שנית תעשו, כַסות דמעה את מזבח ה', בכי ואנקה; מֵאֵין עוד פְנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם; ואמרתם: על מה? על כי ה' העיד בינך...'".

איש וביתו

 ...וכתב לה ספר כריתת ונתן בידה... אולי כאשר יגיע רגע של אמת, ויראה את כאב לבה, יתחרט. לכן חייב הוא לתת לידה את הגט, כדי שיראה את הרגשתה.

 איש ואשה - אסור להחזיר גרושתו שהתחתנה עם אחר ושוב נתגרשה; א"י

(ד) לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה, לשוב לקחתה להיות לו לאשה אחרי אשר הֻטַמאה, כי תועבה היא לפני ה'; ולא תחטיא את הארץ אשר ה' אלקיך נוֹתן לך נחלה. יש לשים לב, שהרבה מצוות ניתנו גם בא"י וגם בחו"ל, ואיסור אחד יש בשתיהן, אלא שבנוסף לאיסור השווה בשתיהן, יש איסור נוסף בא"י מפני שהיא קדושה והיא נחלת ה' ועמו הקדוש, ואם יהודי עובר בה על האיסור, הוא גם מחטיא את ארץ ישראל.

והנה בטעם איסור החזרת גרושתו לאחר חתונתה השניה, כתב הרמב"ן: "כדי שלא יחליפו נשותיהן זה לזה, יכתוב לה גט בערב ובבוקר היא שבה אליו". וכ"כ הספורנו. ולי נראה שיש עוד סיבה: הרי הוא קידש את אשתו בברית קידושין שהיא תהיה מיוחדת לו ולא לאחר, ואח"כ הפרו את הברית והתגרשו. ועכשיו כאשר לקח אותה אחר, נכון שהיא מותרת לשני ואין שום איסור בזה לגביו, אבל זה מפר לעולם את השבועה ואת הקדושה של הקידושין הראשונים, שהרי אשה זו היתה מיוחדת לבעל הראשון, ועכשיו זה כבר עבר ואיננו, ואי אפשר לחדש ברית שכבר הופרה כך.

איש ואשה

(ה) כי יקח איש אשה חדשה, לא יצא בצבא... נקי יהיה לביתו שנה אחת... כתב רבינו בחיי: "כאן נרמז השם המיוחד [בסופי תיבות של "נקי יהיה לביתו שנה"]... וכן מצינו בהקב"ה שהיה בסיני עם ישראל דוגמת חתן וכלה, שעמדה שכינה בהר שנה אחת...". דוגמת חתן וכלה היא הדוגמה הגדולה ביותר של אהבה אמיתית ושל נתינה זה לזה שהאדם יכול לתפוס, שיש גם הנאה ונתינה פיזית וגם רוחנית. והנה האדם נברא לשם מטרות קדושות, ויש עליו תפקידים, ואשתו יודעת שהוא יצטרך להקריב את זמנו ואת חייו למענם, ושהיא והמשפחה יצטרכו להשתתף בהקרבות האלו. לכן שנה אחת הוא חייב לתת לה, לשמח אותה ולהראות לה שהוא אוהב אותה, ושעבודתו ופנייתו לתפקידיו האחרים אינן סימן של אי-אהבה; אבל אחרי השנה הראשונה עליו לפנות להתחייבויותיו.

צדק ומשפט

(ו) לא יחבוֹל [לא יקח מלוה למשכון] רֵחַיִם ורכב [לטחון קמח, וה"ה כל כלי שעושים בו אוכל נפש], כי נפש הוא חוֹבל - כי הוא לוקח במשכון דבר שמאכיל נפש. והמלה "חבילה" כמישכון באה מלשון "חובל" - מכה, מזיק.

בני ישראל - עם ישראל

(ז) כי יִמָצֵא איש גוֹנב נפש מאחיו מבני ישראל... מי נקרא אח? מי שהוא מבני ישראל. כך כתב הרמב"ן (לעיל כג:כ): "...אבל הרבית [שמותר בגוי]... לא נאסר אלא מצד האחוה והחסד...". ונראה לי שהפסוק הזה הוא בנין אב, ללמדנו שכל מקום שכתוב בו "אחוה", ישראל הוא.

נקמה; ובערת הרע

כי ימצא איש גנב נפש... ומת הגנב ההוא ובערת הרע מקרבך...

גאוה; ידעתי את ה'; צרעת

(ח-ט) השמר בנגע הצרעת לשמוֹר מאד ולעשות, ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלוים, כאשר צויתִם, תשמרו לעשות. זָכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים בדרך בצאתכם ממצרים. הצרעת באה על לשון הרע וגאוה (שלשון הרע, מקורה הוא בגאוה). כך כתב האבן עזרא (ט): "...אל תקרי מצורע אלא מוציא שם רע", שהמלה "מצורע" מורכבת מהמלים "מוציא שם רע". ולכן בא הכתוב להזהיר את האדם נגד הנגע הזה, והורה לו איך להינצל ממנו, והוא לעשות את היפוכו, להיכנע, לקבל עול מלכות שמים ולהקפיד לשמור ולעשות את כל מה שמצַוָה התורה ("שמירה" של מושגים "ועשייה" של מצוות). וזה מה שכתוב "השמר בנגע הצרעת", ואיך? ע"י "לשמור מאד ולעשות", כלומר, להיות מוכן להיות מאד כפוף לתורה, לקבל עול מלכות ה' ולעשות בדיוק מה שהוא מצַוֶה. ומתחילים מיד, במה שמצוה אותך (את המצורע) הכהן, וזה מה שאמר "ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים, כאשר צויתים, תשמרו לעשות". ובהכנעה זו תתרפא מהמחלה הבאה מגאוה. וברוח זו כתב הרשב"ם (ח): "שאפילו הוא מלך כעוזיהו לא יכבדוהו, אלא תיסגר שבעת ימים, וישלחהו ובדד ישב... שהרי תזכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים, שאע"פ שהיתה נביאה ואחות משה, לא חלקו לה כבוד". והכוונה ברורה, שאין מקום לכבוד וגאוה במצורע. ורבינו בחיי הביא מדברי הרמב"ם (הל' טומאת צרעת, טז:י) בענין זה.

כתב רבינו בחיי: "...ומפני זה אסרה תורה חברת הכסילים ויושבי קרנות, שהם מדברים דברים בטלים... יבאו לספר לשון הרע מהמון עם... יבאו לספר מן הצדיקים... ומתוך כך יבא לספר מן הנביאים... ומתוך כך ידברו בהקב"ה, שנאמר (תהלים עג:ט): 'שַתו בשמים פיהם' - מי גרם להם ששתו שמים פיהם? 'ולשונם תִהֲלַך בארץ' (סוף הפסוק, תהלים שם)".

לא ידעתי; לשון הרע; גאוה; צרות עין

אומר המדרש (דברים רבה ו:ח): "וע"י מה הנגעים באים? ע"י עין הרע... דבר אחר: א"ר חנינא: אין הנגעים באין אלא על לשון הרע". כלומר, בגלל הגאוה והאנוכיות, שהיא אהבת עצמו ורכושו, אדם בא לפגוע בשאר בני אדם. ולכן במדה כנגד מדה, גם הוא וגם ביתו יסבלו נגעים.

נשים

(ט) זכור את אשר עשה ה' אלקיך למרים... אומר המדרש (דברים רבה ו:יא): "ר' לוי אמר: ארבע מדות בנשים, ואלו הן: גרגרניות [חומדות ואינן יכולות להתגבר על תאוותן - חוה]; וצוותניות [שרה]; וקנאניות [רחל]; ועצלניות [שרה]... רבנן אמרי: עוד שתים: איסטסוניות [אינן סובלניות, אינן סובלות דעה אחרת - שרה] ופטטות [מרים]... כשבא הקב"ה לבראות את חוה מן אדם, היה מתבונן מהיכן לבראות אותה... אמר הקב"ה: לא אברא אותה מן העין, שלא תהא עינה רמה. ולא מן האוזן, שלא תהא צוותנית. ולא מן הפה, שלא תהא דברנית. ולא מן היד, שלא תהא גונבת. ולא מן הרגל, שלא תהא פרדניתא [יוצאנית]. מהיכן אברא אותה? מן אבר הצנוע שיש בו, מן הירך. ואעפ"כ לא הועיל כלום, וכל מה שנתכוון הקב"ה שלא יהא בה, כולהון הן בכשרות".

חסד ורחמים; נושה וחובו

(י-יא) כי תשה [תגבה חוב, מלשון "נושה"] ברעך מַשאת מאומה [חוב של כל שהוא], לא תבוֹא אל ביתו לעבוֹט עבוֹטו [משכונו]. בחוץ תעמוֹד, והאיש אשר אתה נוֹשה בו, יוציא אליך את העבוט החוצה. כתב רבינו בחיי (י): "והנה זו מדת רחמנות, שהתורה חסה על בושתו של לווה כשאחרים מחפשין כלי ביתו". חייבים לשמור על כבוד האדם, ובמיוחד שלא לביישו בפני אשתו וילדיו. שכאשר אין לאדם כלום, ואין לו כבוד מן הזולת, עדיין ילדיו מכבדים אותו ומסתכלים עליו כבטחון; ואם יבוא המלוה לתוך ביתו, גם זה ייהרס. לכן חסה התורה על הלווה, וקבעה את ביתו כמקום מוגן. וכתב רבינו בחיי טעם נוסף: "ועוד, מטעם שלא יבואו לידי מריבה ורציחה".

אמונה; חסד ורחמים - להחזיר משכונו של עני

(יג) הָשֵב תשיב לו את העבוט - אם מדובר בכסות או בכלים של אוכל נפש. ומדובר שגבה את המשכון בשעת החוב, אבל אם הילווה בלי משכון ועכשיו רוצה משכון ובא לב"ד, אסור לו לקחת כלי אוכל נפש במשכון, כמו שנאמר (פסוק ו): "לא יחבוֹל רֵחַיִם ורכב".

כבוא השמש - אם מדובר בכסות לילה ואין לו אחר; ואם יש לו רק כסות יום אחת, חייב להחזירה לו ביום, כמו שנאמר (שמות כב:כה): "עד בוֹא השמש תשיבנו לו". ואח"כ מחזיר לו הלווה, וחוזר חלילה.

ושכב בשלמתו ובֵרכך, ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך. זו גמילות חסדים, שאדם אוכל פירותיה בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, שהעני יברך אותו ויאהב אותו, וחוץ מזה הקב"ה יחשיב את זה לצדקה. והַשוֵה את מה שכתוב (בראשית טו:ו): "והאמִן בה', ויחשבֶהָ לו צדקה", ושם מדובר על האמונה שהיתה לאברהם (כך כתב רש"י שם: "על האמנה שהאמין בו"); וגם כאן יש אמונה, שהרי מה מועיל למלוה זה שיש לו משכון אם הוא חייב להחזיר אותו לעני דוקא כשהעני צריך אותו - אם כן אין לעני שום מניע להחזיר את חובו? ובאמת, כל חסד שאדם עושה בזה שנותן לזולת את ממונו, הוא חסרון כיס, והוא תלוי באמונה שהקב"ה יעזור לו ולא יפסיד מזה.

חסד ורחמים מביא לקדושה; ידעתי

(יג-יד) השב תשיב לו את העבוט... ולך תהיה צדקה לפני ה' אלקיך. לא תעשוֹק שכיר עני ואביון... כתב בעל הטורים: "[כתוב] 'ה' אלקיך' וסמיך ליה 'לא תעשוק', לומר, אם עשק העני כאילו עשק לה', דכתיב (משלי יט:יז): 'מלוה ה', חונן דל'". כל המטרה של "ידעתי את ה'" וקבלת עול מלכות שמים היא לשבור את האנוכיות ואת היצר ולהעלות את ישראל לקדושה. ואין לך קדושה גדולה  מזו של חסד ורחמים, כשהאדם נותן משלו לזולת. ואם אינו מוכן לעשות את זה, ואדרבה, הוא מטפל בעני ואביון בלי רחמים - גאותו ואנוכיותו אינן נסבלות, והוא כאילו עשק בהן גם את ה', שמצד אחד לא היה מוכן להתקדש אלא הוסיף לחילול, ומצד שני לא פחד מה' שיעניש אותו.

חסד ורחמים - הלנת שכר עני

(יד) לא תעשוֹק שכיר עני ואביון, מאחיך או מגרך אשר בארצך, בשעריך. מדובר בהלנת שכר, והתורה קראה לה "עושק". וברור שהאיסור אינו דוקא בעני, אלא בכל פועל, כמו שאמר רש"י: "לעבור על האביון בשני לאוין", כלומר, לאו אחד נוסף על זה שכתוב בויקרא (יט:יג): "לא תעשוֹק את רֵעך". וכן כתב הרמב"ן: "ידבר הכתוב בהווה, שהעניים והאביונים והגרים משכירים עצמם". ולמה נוסף כאן לאו? הרמב"ן מביא: "ובספרי אמר: אם כן, למה נאמר 'עני ואביון'? ממהר אני ליפרע ע"י עני ואביון יותר מכל אדם". וזה כמו שכתוב בפסוק הבא (טו): "...כי עני הוא ואליו [לשכרו] הוא נוֹשֹא את נפשו, ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא". וכתב רש"י (טו): "מכל מקום [בין אם הוא קורא אל ה' ובין לא, יהיה בך חטא], אלא שממהרין להיפרע ע"י הקורא". והסיבה היא, שכל המצוות של חסד ורחמים מטרתן היא להסיר את קליפת הגאוה והאנוכיות מהאדם, ולהעלות אותו לקדושת ביטול היש. ואין ספק, שעצם העובדה שאדם אינו מראה רחמים, היא כבר חטא. אבל כאשר העני בוכה וצועק לה', יש בזה יותר חטא, שהרי העני בוודאי פנה לפני כן למשכיר בתחנונים וגם בכה לפניו, ואם לא נתן לו את כספו, הרי גילה לא רק חוסר חסד ורחמים, אלא גם אכזריות. ולכן ממהר הקב"ה להיפרע ממנו. והוא נחשב כאילו עושק את ה', כמו שכתב בעל הטורים. ולכן חייב המשכיר להיות מאד זהיר ולשמור את המצוה (טו): "ביומו תתן שכרו, ולא תבוא עליו השמש, כי עני הוא...". ויש למשכיר בערך שתים עשרה שעות אחרי סוף עבודת הפועל לשלם לו, כלומר, שאם הוא שכיר לילה, שעבודתו נגמרת בהתחלת הבוקר, בעל הבית חייב לשלם לו לפני שתשקע השמש, ובשכיר יום, יש לו עד הבוקר.

גר צדק

לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך... כתב רש"י: "'מגרך' - זה גר צדק". ומביא הרמב"ן: "ודרשו, 'מגרך' זה גר צדק, לעבור עליו בשני לאוין". כלומר, הלאו הראשון הוא "לא תעשוק שכיר עני ואביון מאחיך", שהגר הוא חלק מ"אחיך", ואין שום הבדל בינו לבין ישראלי אחר; ונוסף לזה, יש עוד לאו על "מגרך". דוקא משום שהוא גר ואתה עלול להורות היתר לעצמך להונות אותו - התורה מחייבת אותך פעמיים.

א"י; גוי

לא תעשק שכיר עני ואביון מאחיך או מגרך אשר בארצך בשעריך. כתב רש"י: "'בשעריך' - זה גר תושב". על אף שהתורה, בתור חסד, כללה באיסור גם גר תושב, היא הדגישה שזאת "ארצך" ואלה "שעריך", וזאת לא הארץ ולא השערים של הגוי, שאין לו בהם שום ריבונות וזכויות פוליטיות.

ידעתי את ה'; כל דרכיו משפט; הצדק האמיתי, הוא יודע

(טז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות. הפסוק אומר שקרובים פסולים לעדות, בין לחובתם ובין לזכותם.

איש בחטאו יומָתו. עכשיו הפסוק אומר, שחוץ מזה, ב"ד אינו רשאי להרוג אדם בגלל חטא של הזולת, אלא ב"ד הורג אדם רק בגלל חטאו. וכתב הספורנו: "אפילו על חטא המרד במלכות [ישראל], שמנהג המלכים להרוג גם את בניהם שלא יקומו לשונאים למלכות... מ"מ אסרה תורה למלכי ישראל". וכל זה לישראל ולב"ד, אבל הקב"ה לפעמים מעניש בנים בחטא אבותם, כדכתיב (ירמיהו לב:יח): "ומשלם עווֹן אבות אל חיק בניהם...". כך כתב אבן עזרא: "...'כי לא יומתו אבות על בנים' - מצוה על ישראל [על ב"ד], 'ופוקד עון אבות על בנים' - הוא הפוקד [הקב"ה]". והרשב"ם הרחיב בזה וכתב: "...אבל הקב"ה פוקד עוון אבות על בנים כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, וכדכתיב (יחזקאל יח:ב): 'אבות יאכלו בוֹסר ושִנֵי הבנים תקהינה' [ועיין גם ירמיהו לא:כח-כט]. [ולמה?] לאבד נחלת אבות, אבל לא ע"י ב"ד". בטעם שכתב הרשב"ם "לאבד נחלת אבות", נ"ל שכוונתו היא, שכאשר הקב"ה, שהוא מבין את טבע ומהותו של האדם, רואה שהבנים אוחזים במעשה אבותיהם (ויתכן שזה לאו דוקא הבנים אלא גם בני הבנים), ברור לו שהחטא והפשע הפכו לנחלה למשפחה זו, ומוטב שתיעקר, ושנחלת האבות האלו - הפשע - תבוער מן העולם. וזה נקרא "עוון אבותם" מפני שהוא כעין ירושה להם. ומכיון שהבנים חטאו, ונוסף על זה הוא גם חטא אבותם, הקב"ה מעניש את הבן ביתר חומרה, כדי לבער את המשפחה מהאדמה.

רש"י כתב: "...והקטנים מתים בעוון אבותם בידי שמים". ונראה שזה בנוסף לכך שבנים (ואפילו גדולים) מתים בעוון אבותם כאשר הם חוטאים אותו חטא, ובנוסף, הקטנים מתים כעונש ויסורים לאב הזה שחטא וחייב כרת.

עם ישראל; יעודו; ידעתי

(יז-יח) לא תטה משפט גר יתום ולא תחבוֹל בגד אלמנה. וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך משם - על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה. כתב רש"י (יח): "ע"מ כן פדיתיך, לשמור חוקותי אפילו יש חסרון כיס בדבר". זה היעוד של ישראל, ולשם כך נגאל ממצרים ונבחר לעם ה' - לשמור את מצוות ה' ואפילו יש בכך חסרון כיס, כי דוקא דברים אלה שוברים את גאותו ומזכירים לו שלה' הארץ ומלואה. ועל אחת כמה וכמה שמצוה של חסד ורחמים לזולת מקרבת אותו למטרה של קדושה וביטול היש.

והנה כבר הוזהרנו: "לא תטה משפט" (לעיל טז:יט), שהיא אזהרה אפילו לעשיר. וכאן הוסיף עוד לאו לעני, "לפי שנָקֵל להטות משפט עני יותר משל עשיר" - רש"י (יז). ועוד נ"ל שהקב"ה ממהר לפרוע באלה יותר מבכל אדם, כמו שכתבו המפרשים בפסוקים יד-טו.

סור מרע ועשה טוב

המצוה שלא להטות משפט של אדם שפל אינה מסתיימת בהטיית משפט ממש, אלא צריכים לעשות בעדו בפועל מעשים חיוביים. וזאת כוונת הספורנו שכתב (יז): "בעת הריב [בב"ד], היזהר באלו [השפלים] שלא יסתתמו טענותם מפני שפלותם [שמא לא יטענו לעצמם כהוגן מפני שפלותם, מפני שהם מפחדים או בלתי מנוסים]; ופתח פיך לאלם במקום הראוי". חובה על היהודי לעשות ולעזור במקום הראוי. לא מספיק ל"סור מרע", אלא צריך גם "עשה טוב".

חסד ורחמים - להזכיר את שפלותו של היהודי; ידעתי

התורה קושרת את עבדות מצרים לכאן משלש סיבות: א) שמכיון שהיהודי סבל, עליו להבין מה זה סבל וצער, ואין לך אכזר יותר גדול ממי שפעם סבל ועכשיו אינו עוזר לזולת שסובל ממה שהוא סבל. ב) כמו שכתב הספורנו (יח): "שהשגיח על שפלותכם ונכנס עמכם לפנים משורת הדין לפדותכם". לכן, גם עליך לעשות יותר מהדין היבש, ולרדוף אחרי הצדק. ג) כדי שתדע שכל מה שיש לך אינו שלך, שהרי הייתם עבדים במצרים בלי רכוש ובלי חופש, ורק ע"י זה שהקב"ה פדה אתכם, יש לכם היום מה שיש לכם. ולכן תזכרו, שכל מה שבעולם שייך להקב"ה, והוא מצַוֶה לכם לתת מזה לנצרך.

בעתה אחישנה; גאולת מצרים סימן לגאולת העתיד

(יח) וזכרת כי עבד היית במצרים, ויפדך ה' אלקיך משם... הבאנו את מה שכתב הספורנו: "שהשגיח על שפלותכם ונכנס עמכם לפנים משורת הדין לפדותכם...". לפי הדין, אם אין ישראל חוזרים בתשובה, לא מגיע להם להיפדות, אבל הקב"ה אומר: אם יחזרו בתשובה, מיד נגאלים ("אחישנה"), ואם לאו, אפילו אינם ראויים, אכנס לפנים משורת הדין ואפדה אותם ("בעתה"). גאולת מצרים היא סימן לגאולה לעתיד לבוא.

ידעתי את ה'; קבלת עול מלכות

(יט) כי תקצוֹר קצירך בשדך ושכחת עוֹמר בשדה לא תשוב לקחתו... הנה, אין ספק שהעני מתפרנס בזה, וזאת מצוה שקשור בה חסד וחמלה. וזו אחת מהמצוות שהתועים מצביעים עליה כהוכחה שהתורה היא חסד וחמלה, ולכן ראוי לשמור את היהדות (והם מתכוונים למה שיש ב"יהדות" שמתאים למוסר שהם רואים בו צדק). אך ברור שיש כאן כעין "סתירות", שהרי שכחה היא דוקא פחות מסאתים (פאה ו:ו), ואין שכחה לפניו (פאה ו:ד). ובהרבה מצוות של "רחמנות" מוצאים אנו פרטים שמשחררים את היהודי מלקיימן, כגון שמותר לחבול בגד אלמנה בשעת ההלואה (שו"ע חו"מ צז:יד); וכן שמותר למלוה להיכנס לביתו של הערב לקחת משכון (ב"מ קטז.); וכן יש מקרים פרטיים שמותר לקחת אם על הבנים. ואם הסיבה לכל האיסורים האלו היתה רחמים, למה היה מותר בפרטים אלה?! אלא ודאי, עיקר המצוה היא שנרחם על הזולת ובכך נשבור את הגאוה ונגיע לקדושה. אבל חשוב מאד לעשות את זה משום ציווי ה' ולא משום המוסר שלנו. ולכן בתוך המצוות של רחמנות, הכניס הקב"ה דברים "סותרים", מקרים שאינן נוהגות.

ידעתי את ה'; שכחה; לה' הארץ ומלואה; מושגים

כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עמר בשדה לא תשוב לקחתו; לגר, ליתום ולאלמנה יהיה, למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך. המצוה הזאת שונה מכל שאר המצוות שבתורה. כל שאר המצוות צריכות דוקא כוונה וידיעה שהאדם עושה את המצוה, מפני שעיקר המצוה אינה בעשייתה סתם, ואפילו בגמילות חסד העיקר אינו שעני זוכה ומקבל, אלא העיקר הוא התוצאה הנפשית והרוחנית למי שעושה את המצוה. כלומר, איזה שינוי חל בו בגלל המצוה: האם הוא הצליח להתקדש על ידה. ובמצוה הזאת, דוקא ע"י ששכח את העומר, מתחילה המצוה. ואין ספק שגם כאן עיקר המצוה הוא שאחרי שהוא נזכר, אינו מנסה להחזיר את העומר לידו, אלא הוא משאירו ביד העני. וזאת כוונת רש"י כאן, שה' יברך את היהודי הזה: "ואע"פ שבאת לידו [של העני] שלא במתכוון [מצד בעל השדה]". כלומר, הברכה תבוא משום שלא מיחה בעל השדה, ולא טען "שכחתי את העומר וזאת טעות".

הטעמים שהקב"ה נתן מצוה כזו הם: א) כדי שיזכור היהודי שלה' הארץ ומלואה, וכמה פעמים הוא שוכח את הכלל הזה ואינו נותן צדקה לעניים, וכנגד זה גרם הקב"ה שישכח את שלו והעני יזכה בו. ב) כדי שיקבל היהודי הזדמנות לעשות מצוה אפילו כאשר הוא עצמו לא התכוון לזה בתחילה, כדי שיזדרז וישאל את עצמו כל יום: איזו מצוה שכחתי היום? ג) הקב"ה רוצה לזַכות את ישראל במצוות, ומנסה להוליך אותם בדרך הישרה אפילו כאשר הם עצמם אינם מתחילים כך, ועל אחת כמה וכמה שאם היהודי מנסה, והוא בא ליטהר, מסייעים לו מלמעלה, והפותח פתח כחודה של מחט, פותחים לו הרבה. ד) החיזור אחרי דבר שנשכח, בכמות קטנה כזאת, נובע מתאוה ומאהבת ממון, והוא בגדר נבל ברשות התורה. אם שכחת דבר כזה - הנח לו! הדבר לא יגרום לך טרגדיה, והעני ישמח בו, והקב"ה ישלם לך הרבה במקום זה.

גמ"ח - בלי גאוה; אמונה

(כ) כי תחבוֹט זיתך, לא תפאר אחריך... כתב רבינו בחיי: "...אל תתפאר על העניים אם אתה מיטיב להן ומניח זיתים תחת האילן. והענין, לפי שראוי לאדם שיעשה חסד ושלא יפרסמנו, וכענין שכתוב (משלי כ:ו): 'רב אדם יקרא איש חסדו ואיש אמונים מי ימצא'. ביאור הכתוב: רוב בני אדם, כל אחד מהם יכריז החסד והטובה שעושה ולא יכסה אותה, אבל 'איש אמונים' שיעשה חסד ולא יפרסמנו אלא שיכסנו - 'מי ימצא?!' וקרָאוֹ 'איש אמונים' על שם 'ונאמן רוח מכסה דבר' (משלי יא:יג)". והטעם - שעיקר מטרת המצוה היא דוקא לשבור את גאות האדם, ואם הוא מפרסם את זה וכל כוונתו היא להתכבד מזה, אזי לא רק שלא השיג כלום, אלא אף הפסיד. ו"איש אמונים" הוא מי שמאמין בה' ויודע את ה', ויודע מה שהוא רוצה, ועושה את המצוה לשמה, לשמו של ה' ולהתקדש.

ידעתי את ה'; אל תהיה בעל תאוה ורודף תענוג; עוללות; מושגים

(כא-כב) כי תבצוֹר כרמך, לא תעולל אחריך, לגר, ליתום ולאלמנה יהיה. וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים; על כן אנכי מצוך לעשות את הדבר הזה. התורה אסרה לקחת את הגרגרים, הענבים הקטנים, מפני שדי לו לבעה"ב בגדולים שיש שם, וישאיר את המעט הקטן הזה, שלא יהיה נבל ברשות התורה, ולא יהיה בעל תאוה ורודף הנאות עד שהוא ירצה אפילו את הקטנים שבענבים. והוזכרה יציאת מצרים, כי העבד שתמיד רעב, רודף אחרי כל חתיכת מאכל, גם אם היא קטנה. ועכשיו אין לך צורך בזה, כי ה' הוציא אותך בכח גדול, ואל תשכח את זה. ועוד: זכור את אלה שהיום נמצאים במצבך שמאתמול.