פירוש המכבי - דברים

דברים פרק כז

פרק כז

מנהיג

(א) ויצו משה וזקני ישראל... כתב בעל הטורים: "'ולהיוֹתך עם קדוֹש' (לעיל כו:יט), וסמיך ליה 'ויצו משה', אזהרה לב"ד שיעשוך [יכריחו אותך] לקדש עצמך".

מושגים; ידעתי; מנהיג; אמונה; כל המצוות מהוות יחידה שרק ביחד יש להן הבנה

ויצו משה וזקני ישראל... שָמוֹר את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם היום. קשה - תחילה אמר "את כל", שמשמע מצוות רבות, כולן, ואח"כ אמר "המצוה", לשון יחיד? ונ"ל שהכוונה היא ללמד אותנו שכל המצוות מהוות יחידה אחת. אי אפשר להבין את כוונת התורה, מה היא רוצה מאיתנו, ומה הסיבה לקיים את המצוה הזאת, המיוחדת, ולמה היא חשובה, אא"כ נבין שהיא מהווה חלק ממבנה, והיא נמצאת בתוך מסגרת כוללת, כמו לבֵנה אחת בבנין גדול. רק כאשר אדם מסתכל על כל הבנין, מבין הוא את המקום של לבֵנה זו. ולכן אמר את "כל" (כלומר, כל המצוות) "המצוה" (שהן מהוות יחידה אחת של מצוה).

עוד יש להקשות: למה שיתף כאן משה את הזקנים, וכן למה אמר "אנכי" ולמה "היום"? והתירוץ הוא, שמשה ידע שהעם שומע לו היום, מפני שהוא הגיע למעמד מסוים שמכבדים אותו ויראים ממנו. אבל מה יהיה לאחר מיתתו? לכן הזהירם: אלו הזקנים שיהיו אתכם כאשר תעברו את הירדן, ואני לא אהיה שם. לכן, על אף שאנכי מצוה את המצוות היום, בכל זאת הם מקבלים את ההנהגה ואת השלטון ממני, ואתם חייבים לשמוע בקולם. ונ"ל שמשום כך הקים משה את האבנים עם התורה בעבר הירדן, כמו שכתוב בסוטה (לה:) על הפסוק (לעיל א:ה): "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת", וציווה עליהם לעשות אותו הדבר בארץ כנען - להראות את ההמשכיות בינו לבין הזקנים. ולכן אמר:

(ב) והיה ביום אשר תעברו את הירדן... והקֵמותָ לך אבנים גדוֹלות [להכיל את התורה] ושֹדת אוֹתם בשֹיד. תעשו את זה באותו יום, כדי שתהא המשכיות. ודע, שחוץ מזה, כאשר עברו את הירדן, לקחו שתים עשרה אבנים מהעבר המערבי (ארץ כנען), והכניסו אותן לתוך הירדן, והוציאו שתים עשרה אבנים מהירדן, ובנו אותן בגלגל (ועל זה מדבר הכתוב כאן). ואין ספק שמלבד טעם ההמשכיות שכתבתי, עשו את זה לזכרון לנס הגדול שנעשה להם, כי זכרון כזה הוא עזר עצום לאמונה ולבטחון. ודע עוד, שלפני שהקימו את האבנים על מקומן הקבוע, בגלגל, הביאו אותן להר עיבל, עשו מהן את המזבח שעליו מדובר כאן (פסוק ה), ואז קיפלו אותן והעבירו אותן לגלגל. והסיבה היא, שמצוות התורה חייבות להיות כמו קרבן, שהיהודי יהיה מוכן למסור את נפשו עליהן. אם לא יהיו ראשית כל מזבח, הן הופכות להיות סתם מצבה.

א"י; ידעתי; מלחמה

(ב-ג) והיה ביום אשר תעברו את הירדן, אל הארץ אשר ה' אלקיך נוֹתן לך... והקֵמות לך אבנים גדוֹלות... למען אשר תבוֹא אל הארץ אשר ה' אלקיך נוֹתן לך ארץ זבת חלב ודבש, כאשר דבר ה' אלקי אבוֹתיך [שגם להם הבטיח את הארץ] לך. ביום שתעברו את הירדן ותגיעו לא"י, ותראו שכל מה שהבטיח לכם הקב"ה אמנם התגשם, שיצאתם ממצרים ועברתם את המדבר המסוכן והכיתם את מלכי עבר הירדן, ובאמת הגעתם לא"י - אז תדעו שה' הוא אמנם האלקים, ולכן ראוי לכם להקים מיד אז את אבני הזכרון לשמירת התורה. ועוד: זה יהיה זכרון לך שאמנם הגעתם כבר לא"י, אבל תבואו לתוך הארץ ותתקיימו שם רק אם תשמרו את התורה.

כתב רבינו בחיי (ג): "כי לא זכינו לירושת הארץ אלא בזכות התורה, כן פירש הרמב"ן ז"ל [בפסוק ג: "ותכבוש אותה ותירש את כל העמים ההם בהיותך זוכר התורה ושומר כל מצוותיה"]. ומטעם זה תיקנו רז"ל להזכיר 'תורה' בברכת הארץ" - שאומרים בברכת המזון: "ועל תורתך שלימדתנו". וכתב הרמב"ן: "כי בעבור התורה באת שמה". כלומר, כדי להקים מדינה וחברה קדושה, וזאת אפשרית רק בא"י שלכם.

מה שכתוב כאן הוא כלל למה שצריכים לעשות, כלומר, להקים אבנים, לשוד בשיד, ולכתוב את המצווה עליהן. ואח"כ, בפסוקים ד-ח, הוא מפרט, שראשית כל תביאו אותן לעיבל, תעשה מהן מזבח, ואח"כ תשוד בשיד, ותכתוב עליהן את המצוות, ותביאו אותן לגלגל.

(ד) והיה בעָברְכֶם את הירדן תקימו את האבנים האלה... בהר עיבל... כתב בעל הטורים: "'תקימו' - שתיים במסורה. דֵין, ואידך (ויקרא כו:א): 'ופסל ומצבה לא תקימו'. כנגד מה שצויתי אתכם 'לא תקימו', אני מצוה אתכם 'תקימו את האבנים'". וכך תדעו שאני ה' הוא האלקים.

(ה) ובנית שם מזבח לה' אלקיך... לא תניף עליהם ברזל. (ו) אבנים שלמות תבנה את המזבח... והַעֲלִית עליו עולוֹת... כמו שכתבתי למעלה, האבנים שעליהן תיכתבנה מצוות התורה חייבות לשמש קודם כל כמזבח. והעולה היא סמל ההקרבה, מפני שכולה לה'. וכן ברור שהמזבח הוא סימן השלום (כמו שכתב רש"י שמות כ:כב). והאבנים חייבות להיות שלמות, מפני שאסור לחתוך אותן בברזל, וגם לאות שהמצוה חייבת להיות שלמה, שתעשה אותה כולה ולא חציה, בדיוק כמו שהקב"ה ציווה אותה; וכן תעשה אותה לשמה ולא בצביעות. ונראה שהקב"ה ציווה לבנות את המזבח ולקרוא את הברכה והקללה דוקא בשכם, בהרי עיבל וגריזים, כי שכם היה המקום הראשון שאליו הגיע אברהם אבינו כאשר נכנס לארץ כנען, ובזה מראה להם הקב"ה שמהיחיד הזה נעשו עם גדול, ושארץ הכנענים תהפוך לארץ ישראל. ואין לך הוכחה יותר ברורה מזו לאמונה. ועוד נ"ל שבחר בשכם מפני ששם קידשו שמעון ולוי שם שמים.

(ז) וזבחת שלמים... ושמחת לפני ה' אלקיך. אלה שמקיימים את מצות האבנים השלמות, והם שלֵמים עִם ה', יאכלו שלָמים בשמחה.

התורה - צריכה ביאור היטב; תורה שבע"פ; ידעתי

(ח) וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת בַאֵר הֵיטֵב. פירש רש"י (על פי סוטה לב.): "בשבעים לשון". ותימה - למה? ונראה שעיקר כוונת הקב"ה היא להודיע לעמים את גבורתו, שהוציא את עמו משעבוד פרעה, התנין הגדול, והביאם לא"י למרות הכנענים, כדי שהעולם כולו "יֵדע את ה'". והוא סימל את זה, ואת העובדה שעם ישראל הוא עם קדשו ושהתורה היא דבר ה' - בכתיבת התורה בשבעים לשון. ועוד נ"ל, שהתורה רמזה כאן ליהודי, שהוא חייב ללמוד את התורה בכל מושגיה, ולדרוש ולעיין ולהבין אותה, ולא לעשות את המצוות כהרגל וטבע בלי הבנה. כך נאמר (משפטים כא:א): "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", ופירש רש"י שם: "כשלחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם", כלומר, שהכל יהיה מסודר ומובן ומבואר. וכן רמז כאן לתורה שבעל פה, שאמנם התורה שבכתב כתובה באבנים, אבל ביחד עם "כל דברי התורה הזאת" - דהיינו תורה שבכתב, יש לך גם "באר היטב" - פירושה ע"י התורה שבעל פה.

מנהיג; א"י; עם ישראל; בטחון

(ט) וידבר משה והכהנים הלוים אל כל ישראל לאמר: הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך. הפסוק הזה ממשיך את הענין שקדם לו, דהיינו הציווי לבנות מזבח בשכם כאשר יגיעו לא"י; וכן מתחיל לפרש את הענין שלאחריו, שכאשר יהיו שם, יעמדו על הרי גריזים ועיבל והכהנים יקראו את הברכות והקללות. ולכן שיתף כאן משה את הכהנים כמו ששיתף את הזקנים: "להזהיר על העיון בתורה, בהיות מוטל על הכהנים ללמד דעת את העם" (ספורנו). כלומר, שמכיון שעל הכהנים ללמד את העם, רצה משה לתת להם את הסמכות כבר כאשר הוא חי, כדי שתהיה להם המשכיות ממנו, ולא יערערו  עליהם ישראל אחרי שמשה ימות. וסימל את משימת הכהנים להיות מלמדי התורה, בזה שהם אלה שעמדו וקראו את הברכות והקללות.

היום הזה נהיית לעם. גם זה ממשיך על הענין הקודם, ואומר שכאשר תעברו את הירדן ובאותו יום ימשיכו לשכם, ביום הזה, כלומר, ביום שתגיעו לא"י ולשכם, תהיו לעם. שכשהייתם במצרים הייתם שנים עשר שבטים, וקראו לכם בני ישראל; וכשהגעתם להר סיני, כרת ה' ברית עמכם, וזאת היתה התחלת התהליך של התהוות העם במקום קובץ של שבטים. אבל אין אומה יכולה להיות באמת עם נורמלי ושלם, אא"כ יש לו ארץ משלו ומדינה משלו, שבה יוכל לשבת בשקט וליצור את החברה המיוחדת שלו.

הסכת ושמע. נ"ל שהוא לשון בטחון, כמו בפסוק (תהלים קמ:ח): "אלקים א-דני, עוֹז ישועתי; סַכותה לראשי ביום נשק" - כלומר, כיסית את ראשי, הגנת עלי. וכן בפסוק (שמות מ:ג): "וסַכוֹתָ על הארוֹן את הפרוֹכת", וכתב רש"י (שם): "לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה". ולפי זה, אומר משה כאן: הסכת, שימו את עצמכם תחת חסותו והגנתו של ה', בִטחו בו ושִמעו לדברי תורתו, ואז תהיו לעם היושב בארצו בשלוה.

ידעתי את ה'

(י) ושמעת בקול ה' אלקיך. ראשית כל "ושמעת", תקבל עליך עול מלכות, ואח"כ:

ועשית את מצווֹתָו ואת חֻקיו. ותעשה אותם מחר, כאשר אתם עוברים את הירדן, בדיוק כמו שנתתי לך היום, באותו תוכן ובאותה צורה. וזה מה שאמר:

אשר אנכי מצוך היום. ולכן אמר:

(יא) ויצו משה את העם ביום ההוא... כלומר, ביום ההוא, שהיה עדיין חי, ציווה אותם על היום שיעברו את הירדן אחרי שימות.

מלחמה; חילול השם; קידוש השם

(יב) אלה יעמדו לברך את העם על הר גרִזים... שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימִן... בעצם היו אלו שבעה שבטים, שהרי ביוסף היו אפרים ומנשה, והכוונה היא, שבאלה שיעמדו על הברכות יהיה רוב השבטים. וכתב אבן עזרא (י): "על הברכה בני הגבירות...". ויש לשאול: הרי משמע שהשבטים המיוחסים והמפורסמים ביותר היו בהר גריזים, ולמה כלל בהם את שמעון ולוי, שיעקב קילל אותם? אלא זה מלמדנו שמה שעשו שמעון ולוי בשכם היה באמת קידוש השם, ויעקב לא צדק כאשר פחד. והראייה, שאחרי שהשיבו לו (בראשית לד:לא): "הכזונה יעשה את אחותֵנו", יעקב שתק ולא היה לו מה לענות. אלא שהסיבה שגינה אותם היא, שראה שהמניע שלהם לא היה טהור, ושהשתמשו באלימות כי היו כעסנים; וראה את זה ממעשה מכירת יוסף, שהם רצו להרגו. כך אמר יעקב (שם מט:ו): "כי באפם הרגו איש, וברצוֹנם עִקרו שור" - שרצו לעקור את יוסף שסמלו שור. ולכן קילל את כעסם, ולא אותם עצמם, ואמר (שם:ז): "ארור אפם כי עז". הכעס שלהם היה שלא לשמה, אלא פרי של גאוה ועזות פנים. אבל אין ספק שעצם המעשה היה טוב וקידוש השם, ולכן הוכנסו בין אלה שהיו בהר גריזים. ואדרבה, שמעון ולוי היו לסופרים, למחנכים ולמשרתי ה', דוקא משום שקדשו שם שמים. אלא שהיה צורך להוציא את העזות מכעסם, מקנאתם, ולכן עשה הקב"ה שני דברים: הפיץ אותם בישראל, כדי שלא תהיה להם אדמה שלהם, אלא יהיו חלק משאר ישראל, וכך ילמדו שפלות; וכן קירבם לתורה כל יום, וזה צירף אותם מהסיגים שבהם. ומה שלא בירך משה את שמעון ב"זאת הברכה", בודאי לא היה משום מעשה שכם, שא"כ למה בירך את לוי? אלא זה היה משום חטאו של זמרי, נשיא שבט שמעון, שכמעט גרם לכליית ישראל ח"ו. וכן כתב רבינו בחיי: "ולא קבע [משה ברכה] לשמעון לפי שלא היה ראוי לברכה מפני חטא זמרי...". ואדרבה, כמו שכתבתי, טעם נוסף לבחירת שכם באותו יום שבאו לא"י, הוא ששם קידשו שם שמים.

מנהיג; תוכחה; עם ישראל

(יד) וענו הלוים [העומדים בין גריזים לעיבל] ואמרו אל כל איש ישראל קול רם. הכהן הלוי, שהוא זה שהתורה הטילה עליו את התפקיד של הדרכת העם, שנאמר (לקמן לג:י): "יורו משפטיך ליעקב", חייב להוכיח את "כל איש ישראל", כל אחד, בלי משוא פנים, שלא יגור מפני איש. וכן יוכיח אותם "בקול רם", כדי שכולם ישמעו ויבינו את הדברים היטב. (וצ"ע למה כתוב כאן "הלוים" ולא "הכהנים הלוים" או "הכהנים והלוים").

וענו... ואמרו. היינו בלשון הקודש (סוטה לב.), שכל מקום שנאמר "וענו ואמרו" הוא בעברית. והסיבה היא כמו שכתבנו למעלה (על פסוק ט, "היום הזה נהיית לעם"), שדוקא ביום שיש לעם ארץ משלו, הוא נשלם כעם, כי רק שם יוכל ליצור את תרבותו המיוחדת. וא"כ, ביום הראשון שהגיעו ישראל לא"י, שעל זה אמרו הלויים "היום הזה...", חייב היה דבר זה להיאמר בעברית, שהיא הלשון המיוחדת לישראל.

הם קיללו אחת עשרה קללות כנגד אחד עשר שבטים; שלא רצה לקלל את שמעון, מכיון שלא התכוון לברכו, מחמת חטא זמרי (רש"י פסוק כד).

ידעתי את ה'; אין מנוס מפני ה'; מנהיג

(טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה - תועבת ה' - מעשה ידי חָרָש, ושֹם בסתר. את "תועבת" תירגם אונקלוס: "מְרַחֲקָא קדם ה'", שע"ז מרחיקה את ה' ממנה, מפני שאין היא והוא יכולים להיות יחד, שהיא מחללת אותו ולוקחת ממלכותו המלאה והטוטאלית. וכתב אבן עזרא: "והטעם להזכיר אלה אחת עשרה עבירות [דוקא], שיוכל לעשותם בסתר והעד 'ושם בסתר' [ומשום כך לא דיבר על ע"ז לשמש וכו', כי היא בגלוי], כי אם יעשה בגלוי יומת [ע"פ ב"ד]; וכן 'מכה רֵעֵהו בסתר' (פסוק כד)", כלומר, שגם שם הוצרך לכתוב "בסתר" כי זה יכול להיות גם בגלוי. ונ"ל שיש רמז לזה גם במלה "חָרָש", שבא משורש חֵרֵש. וכ"כ הרשב"ם: "וכולם עבירות שרגילים להיות בסתר... שעל עבירות שבגלוי לא באו לקלל כי ב"ד יענישוהו...", שהרי חייבים אנחנו להעניש ולחסל את הרשע. ובזה רצה להודיע להם שאין מנוס מפני ה', שאף אם יעשו דברים בסתר ולא יראו אותם בני אדם, אבל הקב"ה עיניו משוטטות בכל, והוא יודע וָעֵד והוא יעניש אותם. וכל זה בא כעין חרם וקללה, כי אדם כזה כופר בעיקר. והאיש הזה הוא ארור מחמת פחדו מהאדם, וחוסר "ידעתי את ה'", וחוסר יראת ה'. וכל המחלל את ה' בסתר, פורעים ממנו בגלוי (אבות ד:ד.

והספורנו פירש שהכוונה היא לפטור מראש את ישראל מאחריות לחטאים שאין להם שליטה עליהם, כגון אלה שנעשים ע"י מנהיגיהם ואין בידם למחות. וברור שזה אמת גם לגבי כל העבירות הנעשות בסתר ממש, שאע"פ שחובה על ב"ד והעם למחות, ואם אין מוחים, כל ישראל ערבים זה בזה - מ"מ כאן איך ימחו, אם זה בסתר? ולכן בא הקב"ה ואומר: ארור האדם, ולא הכלל, משום שחטא בסתר.

הם התחילו בע"ז, לפי שהיא שקולה כנגד כל התורה כולה (חולין ה.).

וענו כל העם ואמרו אמן. אע"פ שכאן כתוב "וענו ואמרו" ולא בשאר הקללות, נ"ל שזה בנין אב לכולם.

ידעתי את ה'; אמונה ואמן

אומר המדרש (דברים רבה ז:א): "אדם מישראל שהיה עובר לפני התיבה... לא יענה 'אמן' אחר הכהנים מפני הטירוף... ואם היה יכול לענות שלא תטרף דעתו - יענה. למה? מפני שאין גדול לפני הקב"ה יותר מ'אמן' שישראל עונין. א"ר יהודה בן סימון: 'אמן' הזה, יש בו שלוש אספליאות [משמעויות]: שבועה ["והשביע הכהן... ואמרה האשה: אמן, אמן" - במדבר ה:כא-כב]; וקבלה [כאן]; אמנה ["ויען בניהו... את המלך ויאמר: אמן, כן יאמר ה'" - מלכים א א:לו]". באמירת "אמן", היהודי נשבע, ומקבל עליו, ומאשר שהוא מאמין שהקב"ה הוא האלקים. ובכל "אמן" יש קבלת עול מלכות שמים ו"ידעתי את ה'".

כיבוד אב; ידעתי

(טז) ארור מַקלֶה [מזלזל] אביו ואמו... בטעם שזה נסמך לע"ז, כתב רבינו בחיי (טו): "לפי ששלשתן שותפין ביצירה, ולכך הזהיר בכבוד שלשתן".

 עם ישראל

(יח) ארור מַשגֶה עִוֵר בדרך... כתב רש"י: "הסומא בדבר [מסוים] ומשיאו עצה רעה". וגם זה נעשה בסתר, כי איך נוכיח שעשה את זה בכוונה?

(יט) ארור מטה משפט גר, יתום ואלמנה... כתב אבן עזרא: "כי אין להם עוזר [ולכן] והנה גם הוא בסתר [שמכיון שאין להם עוזר, לא יוכלו לפרסם את האמת, וההטייה תישאר בסתר]. והזכיר הגר, גם היתום והאלמנה, כי אם יטה הדיין משפט אחרים, יערערו עליו ויפרסמוהו...".

עם ישראל; קדושה

(כ-כג) ארור שוֹכב עם אשת אביו... ארור שוֹכב עם כל בהמה... ארור שוֹכב עם אחוֹתו... ארור שוֹכב עם חוֹתנתו... הם מנו דוקא את העריות האלה מפני "שהם תדירים עמו" - בעל הטורים (כא), ולכן אנשים אינם חוששים, ובקלות יוכל לחטוא בסתר. ולא מנה כאן את בתו ואת אמו שהן עריות, כי דבר זה מתועב על כל אדם. והכניס שכיבת בהמה באמצע, להקיש את העריות של בני אדם לשכיבת בהמה - ששתיהן תועבות בעיני ה'.

עם ישראל

(כד) ארור מכה רעהו בסתר... לפי רש"י: "על לשון הרע הוא אומר". שזה מכה לזולת, ומכיון שהוא עושה את זה שלא בפניו, זה נחשב בסתר. ובעל הטורים פירש ע"פ הסמוך לו: "כמו זנות חותנתו ואחותו שהוא בצינעא בביתו". והכלל הוא שכל שגורם נזק לאדם הוא כמכהו.

עם ישראל

(כה) ארור לוֹקח שוֹחד להכות נפש דם נקי... כתב אבן עזרא: "לפי דעת רבים שהוא הדיין. ולפי דעתי שהוא עד שקר". והספורנו הרחיב את המושג של "שוחד": "כענין דואג האדומי (שמואל א כב:ט) והזִפִים (שמואל א כג:יט), למצוא חן בעיני שאול או להרויח". והמושג הזה הוא תוכחה גלויה לכל אלה שמתגדלים על חשבון הזולת, ושמוכרים את חבריהם כדי להתקדם.

ידעתי את ה'; אמונה; מומר

(כו) ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן. צריך להבין את המלה "יקים", ועל מה מדובר ב"את דברי התורה הזאת"? לפי הרשב"ם ואבן עזרא, זה כולל את כל המצוות עֲשֵה שביטל בסתר (כמו שקודם דיבר על הלאווים שעשה בסתר). ורש"י אומר: "כאן כלל את כל התורה כולה, וקיבלוה עליהם באלה ובשבועה". ולפי הרמב"ן והספורנו, מדובר כאן על קבלת עול מלכות שמים וקבלת עול התורה, ושבועה לקיים את כל המצוות, כעין (אסתר ט:כז): "קימו וקבלו היהודים" (ולמדו את פירוש המלה "להקים" מהפסוק שם). ונראה שהרמב"ן והספורנו פירשו "את דברי התורה" - את כל דברי התורה. כך כתב הספורנו: "שלא יקיים ויודה שראוי לעשות את כולם, אבל [=אלא] תהיה איזו מצוה מהם לבטלה אצלו. והוא המומר לדבר אחד". וכעין זה כתב הרמב"ן: "ולפי דעתי, כי הקבלה הזאת שיודה במצוות בלבו, ויהיו בעיניו אמת [שיאמין שהקב"ה נתן את כולם, ולכן הן אמת ואמונה], ויאמין שהעושה אותן יהיה לו שכר וטובה, והעובר עליהן ייענש. ואם יכפור באחת מהן או תהיה בעיניו בטלה לעולם, הנה הוא ארור, אבל אם עבר על אחת מהן... לתאוותו או... לעצלה, איננו בחרם הזה, כי לא אמר הכתוב '[ארור] אשר לא יעשה'... אלא אמר: 'אשר לא יקים... לעשות', כטעם 'קימו וקבלו היהודים'. והנה הוא חרם המורדים והכופרים". וכן פירש רבינו בחיי: "שיודה בהן ויאמין בכולן שהן אמת, אחת מֵהֵנָה לא נעדרה".

ובכל זאת צריך להבין למה זה נאמר בסמוך לאחת עשרה הקללות של סתר. ואולי זה משום שהאמונה והמחשבה הן דברים נסתרים, ונתונים רק לאדם בעצמו  לדעת. והאדם יכול לבנות פילוסופיה ומחשבה מסביב לשינויים שצריכים לעשות בתורה, וכוונתו היא להשתחרר מעול התורה גופא, אבל הוא מתחיל בהכחשת מצוה אחת, ובהתאמת המצוות "לרוח הזמן". ולכן הזהירה התורה דוקא כאן ממחשבות זרות בסתר, כדי שנקיים ונקבל עלינו את הכל.

וצריך להבין למה בחרה התורה דוקא באחת עשרה מצוות לא תעשה אלו? ונראה שכולן מבוססות על הראשונה, שהיא ע"ז, כפירה בה' בסתר, שהיא כפירה כפולה, שהעובד ע"ז כופר בה', והעובד אותה בסתר מראה שהוא מפחד מאדם אך לא מה', שהרי אינו מאמין שיש ה', ח"ו, או שיוכל להענישו. והנה התורה באה להטיל מרות ומשמעת והגבלות על האדם, כדי שידע שאינו חפשי לעשות בחייו את מה שהוא רוצה, וליהנות מהם כמו שיחפוץ בלי הגבלות. אלא הקב"ה ברא אותו והגביל אותו כדי לקדשו, וכאשר הוא מקיים את מצוות ההגבלה, הוא מודה בהקב"ה, שובר את גאותו, כובש את יצרו, ומתעלה ומתקדש. והתורה מונה כאן מצוות של הגבלה: כיבוד אב ואם - שהם סימן המרות לכל אדם, שמדריכים אותו ומצווים עליו איך להתנהג; מצוות בין אדם לחברו, שמגבילות את האדם בענין רכוש ועושר, שלא יתעשר בדרכים מגונות ושקריות, ויוותר על הנאת העושר הבא באמצעים רעים; וכן העריות - שמחייבות את האדם לוותר על הנאת הגוף במקרים מתועבים. והכל להגבלת האדם, כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים. וסיים בזה שאדם שאינו מקבל עליו את כל התורה, למעשה כופר בה, שהרי אם מצוה אחת אינה אמת, אין לדבר סוף; ולכן רק בקבלת מרות התורה כולה, יוכל לקבל עליו עול מלכות ה' ולהגביל את עצמו כראוי. והעיקר הוא שהתורה באה להגיד לנו, שכמו שאדם אינו יכול לברוח מהקב"ה ולעשות עבירה אחת בסתר, כך לא יוכל לברוח מהעונש של הסרת עול כל התורה.

ואין לך דבר רע מאדם שעושה עבירה בסתר, שהוא כופר בעיקר ומבזה אותו ומחלל את שמו, בזה שהוא חושב שה' לא קיים ולא רואה. ולכן קיללו כאן אדם כזה, כי הנגע הזה מצוי אצל רוב האנשים, ויש בזה גם צביעות ושקר בנפש האדם. ויש רמז לזה בדין שגנב משלם כפל, בעוד שגזלן משלם רק קרן, כי הגנב פחד מבני אדם וחילל את השם בזה שלא פחד ממנו (ב"ק עט ע"ב). ואף שאמרו (כפי שנביא בסמוך) שהעובר עבירה ילבש שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו, זה אם תקפו יצרו והוא חלש מדי ולא יוכל להתגבר עליו, ואדרבה, בזה שהוא לובש שחורים והולך למקום אחר, הוא מראה שהוא מכיר בהקב"ה, אך מה יעשה כאשר יצרו תוקפו? אבל אדם שבשאט נפש עובר עבירה בסתר, משום שהוא מפחד מבני אדם ולא מה', הוא כופר בה', ואינו "יודע" אותו, והוא ראוי לקללה. כך אומרת הגמרא (חגיגה טז.): "כל העובר עבירה בסתר כאילו דוחק רגלי שכינה, שנאמר (ישעיהו סו:א): ...'השמים כסאי והארץ הדוֹם רגלי' [ואדם זה חושב שה' לא נמצא בארץ]. אִינִי?! והאמר ר' אלעא הזקן: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויתעטף שחורין, ויעשה מה שלבו חפץ, ואל יחלל שם שמים בפרהסיא? לא קשיא: הא דמצי כייף ליה ליצריה [ואינו משתדל לכופו], הא דלא מצי כייף ליה ליצריה".

עם ישראל; מנהיג; תוכחה - צריכים להקים את התורה

ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם... כתב הרמב"ן: "ובירושלמי בסוטה (ז:ד) ראיתי: 'אשר לא יקים' - וכי יש תורה נופלת?! רבי שמעון בן יקים אומר: זה החזן. ר"ש בן חלפתא אומר: זה ב"ד של מטן. אמר רב יהודה ורב הונא בשם שמואל: על הדבר הזה קרע יאשיהו ואמר: עלי להקים! אמר רבי אסי... למד ולימד, ושמר ועשה, והיה ספק בידו להחזיק ולא החזיק - הרי זה בכלל ארור. ידרשו [הירושלמי] ב'הקמה' הזאת - בית המלך והנשיאות [המנהיגים], שבידם להקים את התורה ביד המבטלים אותה. [כלומר] ואפילו היה צדיק גמור במעשיו, והיה יכול להחזיק התורה ביד הרשעים המבטלים אותה - הרי זה ארור". והוסיף על זה דעת זקנים (טו) ממדרש שוחר טוב: "לא למד ולא לימד, לא שמר ולא עשה, כגון שהיה חבוש בבית האסורים [אנוס], והיה ספק בידו למחות ומיחה - הרי הוא בכלל 'ברוך אשר קיים את דברי התורה הזאת'". כאן אנו רואים שחוץ ממה שאדם שומר את המצוות לעצמו, כלומר, שהציל את נפשו, יש חובה עליו גם לקיים את התורה, ואין הוא יוצא ידי חובתו  במצוה זו בשמירת מצוות לעצמו, אלא במחאה נגד אלה  שרוצים להרוס, ובחיזוק התורה על ידי נסיון להשפיע על אחרים לשמרה. ואין אדם מקיים מצוות אלא בדרך זו (ובכך יש להקפיד על ההבדל בין שמירת מצוות לבין קיום מצוות). יש לאדם גם להוכיח ולמחות כאשר דורסים על התורה, וגם לחזק את התורה על ידי החזרת יהודים בתשובה. ומי שרק יושב בין כותלי בית המדרש, ואינו דואג לאלה שאינם שומרים את המצוות, ביטל את המצוה הזאת, והוא בגדר ארור.